אור ברסלב
חידושי הרדד פסחים › דף קכ.

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים · דף קכ.

דף קח:

(פסחים דק"כ) אלמא מחצות ואילך הו"ל נותר. ותמה הא"ז בה' פסחים מכאן משמע דמיד אחר חצות הוי נותר הא בתוס' איתא דא"ח עלי' כרת כ"א בבקר וכן המחשב לפגול אינו קובע לפגול כ"א מחשב לבקר, ולפענ"ד דל"ק כלל דלא הוי נותר לגמרי שיהי' בכרת דזה אינו דהא הכתוב אומר ולא תותירו ממנו עד בוקר ועיין תוס' ברכות ד"ט שהקשו מהאי קרא לראב"ע ותי' שמרהו ואכלהו שלא ישאר ממנו אחר חצות ויהי' ממילא נותר עד בקר א"כ מיהת מוכח דרק בבקר הוי נותר רק לענין לטמאות ידים דגזרו משום עצלים שלא יתעצלו מלאכול כמבואר בפסחים דפ"ד. ול"ד על נותר שבכרת דהא אפילו יוצא דאינו בכרת בעי בגמ' אי מטמא הידים ורק דספיקא דהיכר הוא ולא חיישינן הא לא"ה הוי מטמא אף שאינו בכרת א"כ כאן לטמא ידים כיון דאסור מיהת לאכול וסופו להיות נותר ודאי גזרו לטמאות דהוי נותר לטמא ידים אבל בכרת גם הגמ' סובר דאינו אלא עד צפרא. הן קשה לי מהא דפליגי בזבחים דנ"ו בקרבנות שלמים בליל שלישי דחזקי' סובר דאינו נותר והמחשב לאכול בלילה לא הוי פגול ור' יוחנן סוכר דהוי נותר בכרת והוי פגול דכיון דאסור באכילה קובע לפגול ומ"ש בפסח מחצות ואילך כיון דאסרה תורה לאכול למה לא יהי' נותר לגמרי וקובע לסגול כמו בשלמים לר"י וכיון דאנן קיי"ל כר"י דשם תנא כוותי' וכ"פ הרמב"ם, למה כאן בתוספתא פסק בפסח להיפך ודוחק לומר, דהך ברייתא סובר כחזקי' ובגמ' איתא ברייתא כר"י דלמה לא מייתי בזבחים ברייתא דת"כ דחזקי' ועיין צל"ח ברכות ד"י שעמד ע"ז. ומה שנ"ל דכיון דאיתא בפסחים דמ"א דאכל צלי מבע"י חייב נא משחשכה חייב לר"י מלקות דסובר דלאו הבא מכלל עשה היכי דכתיב לקי ומ"מ דוקא צלי אבל נא מבע"י פטור. וילפינן מבלילה הזה למעט מבע"י א"כ לא ממעט קרא רק צלי אבל נא או חי אין כאן עשה דנא אינו עובר לר"י אלא משחשכה וא"כ לדידן נהי דלא לקי מבע"י דלאו מכלל עשה לא לקי מ"מ ביום בנא או חי אפילו עשה ליכא א"כ ה"ה לראב"ע דיליף מהזה דעד חצות בגז"ש א"כ י"ל דעד חצות צלי ולא יותר אבל אחר חצות אסור בצלי כמו מבע"י אבל נא או חי מותר אחר חצות. ולפ"ז שפיר אין לו דין נותר דהתורה לא אסרה רק בצלי אבל חי ונא לא אסרה תורה חזינן דלא הוי נותר ממש משא"כ קרבן בליל שלישי דתורה פסלה לגמרי מלאכול בליל שלישי א"כ נותר גמור הוא. ועפי"ז אשכחן פירוקא לקושיית תוס' ברכות דלמה כתיב לא תותירו עד בקר ולפ"ז ניחא דכיון דלעיל אמרינן בפסח בצלאו ואח"כ בשלו עובר משום בשל מבושל מ"מ א"כ ודאי אם מבע"י צלאו ובשלו אינו עובר האוכל אעשה דמשום בשל מבושל פטור מבע"י ומשום בלילה הזה ואינו אוכל ביום נמי לא עבר רק אצלי אבל באח"כ בשלו דא"ר לפסח לא עבר א"כ ה"ה אחר חצות אם צלאו ואח"כ בשלו נהי דלא קיים מצות פסח דאנן צלי אש בעינן ולא שבשלו מיהת אינו אסור באכילה דלא נתמעט מלילה הזה רק צלי ממש וא"כ שפיר שייך לא תותירו הצלי עד בקר דמחוייב לבשלו אם נשאר אחר חצות ולאכלו שלא יותר עד בקר. והא דתנן אינו נאכל אלא עד חצות היינו לאכול כדרך הפסח בצלי א"נ רק עד חצות אבל אם יבשלו דאז קודם חצות לוקה אז אחר חצות מותר מדאורייתא. וזה דבר חדש:

והא דמטמא הידים דכיון דמ"מ פוסל הקרבן אחר חצות דמצות הקרבן בצלי ולאכול קודם חצות והוא משהא אחר חצות ולא רשאי בצלי לכן קנסוהו רבנן לטמא ידים ואה"נ דמדרבנן י"ל דאסור אף בשלו אח"כ כיון דגזרו טומאה א"כ אסור לאכול קדשים טמאים אבל מדאורייתא י"ל דמותר בבשלו אח"כ: בתוס' הקשו אמה דראב"ע אמר דעד בקר בקר ראשון דהא בגמ' אמרו ליתן בקר שני לשריפתו. ושמא נפק מדרשא אחרינא. והקשה דהא כתיב ל"ת עד בקר והנותר עד בקר ומקרא דבקר שני נפק דאין שורפין קדשים ביו"ט אבל קרא קמא דבקר ראשון איירי. גם תי' התוס' אינו מובן דשמא נפק מדרשא אחרינא מ"מ מוכח דבקר היינו שני א"כ שפיר איצטריך בלילה הזה דלא תימא דיאכל עד בקר שני כדסבר ר"ע. ולכן נראה דקושית תוס' כיון דדייק בגמ' שבת דאין שורפין קדשים ביו"ט מיתורא דכפל קרא עד בקר מכלל דקרא בתרא לבקר שני הוא דאתי הא אלו לא כתיב רק חד קרא הוי מוקמינן בקר ראשון אתה שורפו א"כ אלו לא כתיב בקר קמא רק ל"ת ממנו והנותר עד בקר באש כו' אז הו"א בקר ראשון ושורפין ביו"ט א"כ דלמא שפיר בלילה הזה בכל הלילה והא דכתיב בקר קמא ללמד על בקר בתרא דבקר שני הוא דאלו לא כתיב רק חד בקר הו"א ראשון ושורפין ביו"ט א"כ שפיר איצטריך תרי עד בקר ללמד דא"ש קדשים ביו"ט. א"כ שפיר מנ"ל לראב"ע דלמא בלילה הזה ממעט בקר ואי דלמ"ל עד בקר הא איצטריך לגלוי קמא אבתרא דאין שורפין ביו"ט. ואי דא"כ למ"ל הזה כיון דמעד בקר נפקא הא איצטריך להיות בעשה דבלילה הזה ממעט בקר הוי לאו הבא מכלל עשה וגם לאו דלא תותירו והוה לאו ועשה ומנלי' עד חצות לכן תי' תוס' דאין שורפין ביו"ט נפקא מקרא אחרינא א"כ עד בקר קמא מיותר דבל"ז נדע דבקר שני לשריפתו מקרא אחרינא א"כ שפיר למ"ל עד בקר רק לגלות דהזה ממעט מחצות ואילך. ועפ"ז י"ל מה שהקשינו דאמאי לא אמרו בגמ' זבחים אהא דתניא כוותי' דר' יוחנן דחזקי' קם בשיטתי' דראב"ע דהא הוא אמר עד חצות ונותר לא הוי רק מצפרא דכן כתיב עד בקר. ולפ"ז ניחא כיון דבשבת דכ"ד ע"ב חזקי' ותנא דבי חזקי' נפקא לי' מבקר שני לשריפתו מהך קרא לא סברי כראב"ע כלל וא"כ לא שייך לסייע לתנא דבי חזקי' מתנא דראב"ע דלא סבר כוותי'. ובזה מיושב דעת הרמב"ם דלא פסק כראב"ע מדמסייע לר' יוחנן מברייתא התם והא ראב"ע סבר כוותי' דחזקי' דלא ע"כ דקיי"ל כר"ע ולא קיי"ל כראב"ע:

שם מצה בזה"ז דאורייתא. הקשו תוס' קדושין אר"א דאמר מושבות דכתב רחמנא למ"ל לח"ל הא בפסחים נפקא לי' מבערב תאכלו מצות. ולכאורה נראה דתלוי בפלוגתא דריה"ג ור"ע בפסחים דל"ו דמאן דמפיק דא"י י"ח בבכורים ממושבות דכל שנאכל בכל מושבות א"כ ח"ל מנין דלא אייתר קרא אבל ר"ע דסובר דממעטינן מהיקשא דמרור א"כ מושבות מיותר שפיר נפקא לן בזה"ז ובח"ל ממושבות וא"כ בפסחים קאי לריה"ג דלא אייתר מושבות דצריך לבכורים למעט לדידי' שפיר יליף מבערב תאכלו מצות אבל בקידושין קאי לר"ע דאייתר מושבות ולזה"ז קאתי. אמנם עדיין קשה לר"ע למ"ל קרא דבערב תאכלו מצות. אמנם התוס' תירצו דאצטריך תרי קראי חד לח"ל בזמן שביהמ"ק וחד לח"ל בזמן שאין ביהמ"ק. ולפ"ז לריה"ג דמפיק ממושבות לבכורים קשה מנלן דבזמן שאין ביהמ"ק חייב במצה דלמא בערב תאכלו רק בזמן שביהמ"ק. וכיון דאנן קיי"ל כריה"ג וכן הביא הרמב"ם בה' חמץ דבכורים נתמעט ממושבות א"כ קשה מנין בח"ל דחייב במצה מדאורייתא בזה"ז. ובאמת משמע בפסחים דל"ח אהא דחלות תודה דפריך הא אינו נאכל בכל מושבות משמע דקי"ל כריה"ג. ועוד דהדר בי' ר"ע בפסחים דל"ו וקשה לתירוץ התוס' הא מושבות איצטריך למעט בכורים. וצ"ע:

שם טמא ובדרך רחוקה ל"ל דכתיב בו אבל אוכל במצה ומרור. א"כ מוכח בגמ' דטמא ובדרך רחוקה אף במרור חייב מדאורייתא ותימה על הרמב"ם שהביא דמרור אינו אלא טפל לפסח וכל שאינו אוכל פסח אינו מחוייב במרור דמשמע טמא פטור ממרור והא בגמ' מוכח דחייב במרור. אף דלכ"ע מרור בזה"ז מדרבנן מיהת בזמן שבית המקדש הי' קיים טמא ודרך רחוקה חייבין במרור. דאל"כ מה רבותא דאוכל במרור. דא"ל דמפרש רשות אף דאסור בפסח דזהו תימא דהא א"כ עדיין מה משני רבא טמא וד"ר ל"צ קרא דלמא בו מממט דאוכל רשות אבל אינו מחוייב ואיצטריך בערב לחובה. ועיין תוס' פסחים דכ"ת דאטו מצה ומרור קדושה יש בו וע"כ דרשות פשיטא וע"כ לחובה אתי דחייב במצה ומרור א"כ קשה על הרמב"ם דכ' כל שאינו אוכל פסח א"ח במרור ותימא גדולה הוא. ועיי' תוס' פסחים דכ"ח ד"ה כל ערל שכ' דלרשות לא איצטריך דאטו מצה קדושה יש בו הן ק"ל דמנ"ל דלמא בו רק דאוכל במצה אבל במרור באמת פטור כמו בזה"ז דא"ח במרור דאורייתא ואיצטריך בו לחייבו במצה ומנין לרבות לחייבו במרור:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה