אור ברסלב

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים

דף ב.

חידושי רבי דוד דוב מייזיליש על פסחים:

א בפסחים ד"ב בתוס' ד"ה אור לי"ד הקשו אפירש"י דבודקין כדי שלא יעבור בב"י דהא כיון דהבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול סגי דתו לא מקרי לך. וי"ל ליישב שיטת רש"י דהנה תוס' תירצו דלכן צריך בדיקה דילמא אתי למיכל ומה דלא גזרו בשאר אסורין הוא משום דחמץ בכרת ולא בדילי מיני' כוליה שתא. והנה לכאורה קשה לפי מה דמבואר לקמן ד' י"א דלא בדק לפני המועד יבדוק בתוך המועד דלא חיישינן דילמא אתי למיכל בשעת בדיקה דהוא עצמו מחזר לשרפו לא קאכיל מינה. ולפי"ז למה תקנו כלל הבדיקה בי"ד יבדוק בליל ט"ו דא"כ כיון דזמן בדיקה הוא תחלת לילה בשעה שב"א מצוים בבתיהם א"כ לא שייך דאתי למיכל דהא עצמו מחזיר לשורפו לא קאכל מינה ואין לומר דילמא אתי למיכל ביום י"ד דלפני זמנו נמי אסור דז"א דהא כ"ע מודו דלפני זמנו לא הוי בכרת רק בלאו וא"כ לא שייך דילמא אתי למיכל דלא תקנו רק במקום דאיכא כרת ובתחלת ליל ט"ו דאיכא כרת לא יאכל כיון דמיד יבדוק דמצות בדיקה מיד בתחלת ליל ט"ו כמ"ש בט"ז סי' תל"א דאז ב"א מצויין בבתיהם. אמנם י"ל דכיון דהמוצא חמץ ביו"ט אסור לשרפו רק כופה כלי עליו א"כ נהי דבשעת בדיקה לא שייך לומר דיבוא לאכול כיון דמחזיר לשורפו אבל אח"כ כשיכפה עליו כלי. איכא למיחש שיאכל ממנו דאז אינו מחזיר לשורפו. ומה דאמרינן לקמן די"א דיבדוק היינו בחוה"מ שיכול לשרפו מיד א"כ אין לחוש דבשעת בדיקה ודאי לא יאכל אבל ביו"ט איכא למיחש דיאכל אחר גמר הבדיקה דאז אינו עוסק בענין ביעור ישכח ויאכל. לכן תקנו הבדיקה באור לי"ד. אמנם הש"ע בסי' תמ"ו כתב דהא דמוצא חמץ כופה כלי דוקא בביטל דאז ליכא לאו דב"י אבל בלא ביטל דאיכא לאו דב"י מותר לשרוף ביו"ט משום מתוך. ולפי"ז הדרא קושין לדוכתי' למה תקנו בדיקה בליל י"ד לבדוק בליל ט"ו ואי דיבא אכול אחר גמר הבדיקה כיון דלא יוכל לשרוף מיד הא יוכל למנוע מלבטל ואז יוכל לשרוף מיד דבלא ביטול רשאי לשרוף מיד ביו"ט ובשעת הבדיקה לא חיישינן שיאכל כיון שמחזיר לשרפו. אמנם זה ל"ק דא"כ על רגע שיהא החמץ בביתו קודם שימצא החמץ יעבור בב"י וב"י וא"כ ע"כ א"א רק שיבטל כדי שלא יעבור א"כ א"א להמתין עד ליל ט"ו ולפי"ז פירש"י דלכן באור לי"ד בודקין כדי שלא יעבור בב"י ע"כ צריך לבטל וא"כ אם לא יבדוק בליל י"ד רק בליל ט"ו אם ימצא יהי' צריך לכפות כלי ולא יוכל לשרוף ביו"ט חיישינן דאתי למיכל וא"כ דברי רש"י ותוס' עולין בקנה אחד ודו"ק (אב"ה מה שיל"ע בפלוגתת רש"י ותוס' לקמן ד"י ע"ב עמ"ש בחי' לקיים הדברים ואכמ"ל):

ב ברש"י ד"ה הבוקר אור כתיב כמ"ד צפרא נהר ולפי דרכו לימדך הכתוב ד"א מאחי יוסף, עד שהאיר המזרח כדר"י. ותמהני דרש"י בדר"י א"ר פירש בכי טוב הנץ החמה ואילו האיר המזרח קדים טובא וכן מבואר ביומא ר"פ א"ל הממונה דהאיר המזרח עד שבחברון ויצאו איש למלאכתו ופריך א"ה נגה לה טובא ומשני דלשכור פועלים קאמרינן. ובמס' ב"מ ר"פ הפועלים מבואר דזמן יציאת הפועלים מהנץ החמה וילפינן מקרא תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו אלמא דהאיר המזרח קדים טובא א"כ סותרין דברי רש"י אהדדי וביותר תימה לפי' מהרש"א דהך כדר"י לשיטת רש"י בתי' צפרא נהר והא הבדל גדול יש דצפרא נהיר הוי האיר המזרח דהוא מיד אחר עלות השחר ובכי טוב פי' מהנץ וכן מבואר ברמב"ם דזמן תמיד משהאיר המזרח שהוא קודם הנץ החמה. ולכאורה אפשר ליישב דהנה הפנ"י הקשה מתזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון דמשמע דאיכא סכנה עד הנץ מחיות ומזיקין ואילו בסוטה אמרינן דכיון שעלה עמוד השחר נצול. ותי' דלא שכיח הזיקא רק בלילה אבל מ"מ לפעמים יש היזק עד הנץ החמה. והנה לקמן אמרי' (דף ח') דשלוחי מצוה אינן נזוקין רק היכא דשכיח הזיקא שאני ולפי"ז י"ל דאחי יוסף שהלכו לדבר מצוה לכבוד אב גם להחיות נפשות בבר ומזון א"כ לא הלכו בלילה דשכיח היזיקא אבל בעמוד השחר דלא שכיח הזיקא שפיר הלכו וע"ז למדך ד"א שלא ילך עד שיאיר המזרח אבל ר"י דמיירי בדבר רשות שפיר בעי עד הנץ אבל צ"ע מדברי התוס' דף ז' וישכם אברהם דמשמע דאף בלילה יצא יחידי ת"ח דשלוחי מצוה אינן נזוקין ויש לחלק דהתם בל"ז קשיא דלמה אמר הטעם דלא יצא אברהם משום שיצא בכי טוב ומנ"ל דת"ח אל יצא יחידי ועכצ"ל דמקומות הקרובים דל"ש מזיקין רק מטעם אל יצא יחידי בלילה זה הוה נמי כלא שכיח הזיקא אבל לילך בדרך בלילה דהוה שכיח הזיקא אף בשליח מצוה יוכל לינזק מפני חיות ולסטים. אמנם י"ל בדרך מרווח. דהנה רש"י פירש יכנס בכי טוב בעוד שהחמה זורחת למלון ויצא ממלון הנה רש"י הרגיש בקו' תוס' דלמה לא נקיט יצא ונכנס ולכן פירש"י דמביתו אין חשש שאדם רגיל ויודע סביבותיו לשמור מפני חיות ולסטים ורק בדרך כשהוא במלון שאינו מכיר המקומות אז יצא בכי טוב. וא"כ לפי"ז פירש"י דלא כתוס' שכתבו דאף מביתו צריך ליזהר. והנה במצרים אם כי לא הי' השבטים רגילין שם עכ"ז כיון שכתיב הבוקר אור והאנשים שולחו ואיתא במ"ר בשלח ויהי בשלח אין שילוח אלא לשון לווי' שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם וא"כ היו יכולין לילך אף בלילה כיון שגם אנשי מצרים היו אתם כי הי' מלווים אותם והם יודעין ומכירין שם וכתיב והאנשים שולחו. והנה בסוטה דמ"ו איתא דשיעור לווית תלמיד לרב פרסה וא"כ מסתמא ציוה יוסף למצרים שילוו אותם פרסה כדין תלמיד לרב והשבטים היו גדולים מיוסף בשנים וכדין רב להם. והנה מע"ה עד הנץ החמה מבואר בפ' מי שהי' שהוא ד' מילין שהוא שיעור פרסה וא"כ השבטים לא היו יכולין להקדים בלילה דא"כ יהי' נגמר הפרסה קודם הנץ ואין לשבטים להלוך קודם הנץ החמה לכן הקדימו כשהאיר המזרח כדי שילוום המצריים עד פרסה ואז כשיחזרו המצריים לביתם ויהי' נשלם הפרסה אז יהי' הנץ החמה ויהי' יציאתם בכי טוב וא"כ שפיר ילפינן מדלא הקדימו השבטים ללכת בלילה שאין לילך רק מהנץ החמה שאם היו מקדימין היה כלה הפרסה קודם הנץ והי' חוזרין המצריים לביתם ואין להם לילך קודם הנץ א"כ דברי רש"י עולים בקנה אחד:

דף ג:

האי ארמאה כו' הקשו בתוס' דילמא הי' גדי ואפ"ל ע"פ גמרא סו"פ מקום שנהגו מלכא ומלכתא יתבי כו' יששכר איש כפר כו' אי גדיא יאי יסק לתמידא ומסיק דלא תני כו' ובוודאי האי ארמאה לא קרא ולא תני וסבור ג"כ מסברא דכבש טוב מגדי ולכן דייק משופרי דשופרי היינו דאכל שופרי מן כבש דהוי שופרא מן גדי וקראו שופרי דשופרי. ודו"ק: תוס' ד"ה מאלי' כתבו דר"י ב"ב הי' זקן או איך לו קרקע דפטור מפסח כמו מראי' א"נ נציבין ח"ל הוא כדמוכח בספרי. וכתב המל"מ פ"א מה' ק"פ דדברי התוס' אלו צריכין אצלו תלמוד דלמה יופטר זקן מפסח. רק אולי משום דלא הי' קרוב לירושלים ומי שהוא בדרך רחוקה פטור מלעשות הפסח. אבל קשה הא הוכרח לעלות לרגל לכן תירצו דהי' פטור לעלות לרגל שאין לו קרקע. אבל ע"ז נשאר בתימה למה תירצו דנציבין ח"ל הכי בח"ל פטורין מלעלות לרגל ע"ש. ובמחילת כבוד הרב ז"ל נ"ל דיש ראי' לתוס' מגמ' דפסחים דף ע"ב דיהודא בן דורתאי פירש מן החכמים והלך לו בדרום אמר אם יבוא אליהו ויאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת כו' ועיין רש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים כדי שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה כו' הרי דבדרום פטורין מלעלות לרגל ע"כ משום דבח"ל פטורין מלעלות לרגל דאל"כ מה תיקן הא חייב לעלות לרגל. [וכבוד אבי הגאון נ"י הביא ראי' מאלו מציאות דאמרי' דחייב להכריז וימתין שלשים יום אחר הרגל כשיעור הליכת א"י משמע דיותר לא בעינן משום דעולי רגלים אינן מח"ל רק מא"י דאל"כ יש לחוש שמא מאחד משאר ארצות העמים נפל. אלא ע"כ דעולי רגלים אינן רק מא"י בלבד. ושוב מצאתי באו"ח שהרגיש בזה ע"כ]:

וטעם דפטור בח"ל הוא דהא דאין לו קרקע פטור מראי' משום דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך לכן בעי שיהי' לו קרקע עיין בגמ' דפסחים ד"ח ע"ב ולפי"ז ג"כ אימעוט הדר בח"ל דמשמע דהואיל ויעקור ממקומו יש חשש חימוד ארצו. משמע שהקרקע צריך להיות במקום דירתו. ועיין במס' ב"ב דפ"א דממעיט בגמ' בכורים בח"ל משום דכתיב אשר תביא מארצך למעוטי חיל א"כ גם לא יחמוד את ארצך ע"כ למעוטי ח"ל ודמי כמי שאין לו קרקע דאף שיש לו קרקע בח"ל לאו ארצך מקרי כמו בבכורים וא"כ אף אם יש לו קרקע בארץ ודר בארץ העמים לא חייב בראי' כיון דאין הקרקע במקום דירתו. כיון דהא דלא יחמוד דווקא דבעי' שיהי' ראוי לו לחוש אחימוד ארצו רק מצד הבטחת התורה לא ימנע מלילך ליבטח בד' ויעשה טוב. כנלפע"ד ודו"ק. (אב"ה ע' מ"ש אאמ"ו ז"ל בתשו' לחותנו א"ז ז"ל בענין זה שמה הוסיף ראיות ופלפולים ע"ש):

ה הקשה ד"ד הב"ח על הרא"ש שהביא במשכיר דעל השוכר לשאלו בשם הר' יצחק גיאות ז"ל הלא גמ' מפורשת למאי נ"מ לשיילוהו. ונראה דיש לפרש הגמ' דנסתפק הבעל איבעיא אי סובר דאין חזקתו בדוק היינו דרוב הוא שבודקין דהכל חבירים רק לענין זה מקרי אח"כ דחייב לשואלו ואלו אי חזקתו בדוק אין צריך לישיילא ולכן שואל בגמ' למאי נ"מ הבעיא הזאת לשאלי' אם מחייבין לשאלו אבל ודאי כשאינו בעיר לא עלה כלל על הבעל איבעיא דלא נסמוך אהכל חבירים אצל בדיקת חמץ ומשני דלא כן האיבעיא רק האיבעיא אפי' לאטרוחי להאי דשמא אין חזקתו בדוק כלל וא"כ למה דקי"ל סד"ר להקל וחזקתו בדוק י"ל דא"צ לשאלו והביא בשם הרי"צ גיאות דפי' הגמ' הוא שקושיא היא למה תיבעיא לך נשאלי' א"כ משמע אף אם ח"ב מ"מ צריכין לשואלו זה למד מר"י גיאות שפי' כן:

ו הב"ח כתב דאין להוכיח מדברי הש"ס די"ל דלפי האיבעיא דהוי ספק מחויב לשואלו ותמה הט"ז דמ"מ קשה הא י"ל דכן בעי הבעל איבעיא אי מחויב לשואלו. וכן קשה הא הרא"ש פסק דהוי סד"ר ולהקל כיון דלא איפשטא וא"כ מה השמיענו בשם הר"י דצריך לשואלו. ונ"ל כיון דבעי מרנב"י ורנב"י ידע להך ברייתא דהכל נאמנים והברייתא מפרשי בחד מתרי גוונא או דא"ח בדוק וקטנים נאמנים לברר הספק או דח"ב ונאמנים לענין דא"צ לשואלו כמ"ש הר"י א"כ מיהת תפשוט חד מינה מהך ברייתא או דא"ח בדוק או דעכ"פ צריך לשאול ונאמנים הקטנים שלא נצטרך לשאול א"כ מסתמא המקשן למה נ"מ הי' רנב"י שפיר פריך לישיילוהו ולמה תבעי כיון דמיהת מוכרח שצריך לשאול והשיב שבעינן לאטרוחי' אבל למה דמסקינן ח"ב ומוחזק לן דלא בדיק ורק נאמנים בדרבנן שוב י"ל דא"צ לישאול או א"ח בדוק דלא נשמע מברייתא כלל דברייתא במוחזק איירי לכן נ"ל דא"צ לשאול והובא בשם הר"י גיאות אליבא דמסקנא ומיושב דברי הרא"ש והב"ח: ובזה נ"ל לפרש דברי אחרים שהביא הר"ן בהא דמשכיר לחבירו כ' תוס' דבי"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדק ואחרים אומרים דלא בעי רק לענין מקח טעות אבל שלומי בעי ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. ובאנשי שם מפרש דמפרשים בי"ד ועל המשכיר לבדוק לענין תשלומין אבל הבעיא לענין מקח טעות. ודבריהם תמוהין הכי לא ידעי' דבעי' הוי על הדין דעל מי לבדוק לכוף חבירו לקיים מצוה וכ"ה פשוט דבי"ד על המשכיר לבדוק אבל מנ"ל דלשלם צריך. אכן נ"ל דהנה קו' תוס' כיון דבי"ד על המשכיר לבדוק א"כ מסתמא השכיר לו על סמך שכבר בדוק ואף בסתם הוי איבעיא ולמה נקיט בחזקת בדוק לינקט סתם והנה המג"א סי' תל"ז הקשה הא כשנתאנה בדמים מנכה לו מן הדמים ותי' היכא שלא התנה אינו מקח טעות רק מנכה מדמים אבל כאן שהתנה בעי בגמ' א"כ שפיר תירצו האחרים לעולם בי"ד רק מה דנקיט בחזקת בדוק דהיינו התנה דאף דבסתמא נמי חזקתו בדיק מ"מ ליכא לבעי' בסתמא דשלומי ודאי בעי רק לענין מקח טעות דבסתמא לא הוי מקח טעות רק מנכה מדמים וע"ז לא קמבעיא לי' בגמ' ורק בעי' בהתנה והוצרך לנקט ודחה הר"ן דלעולם אין צריך לשלם לאביי דניחא לי' כו' והא דלא בעי בסתמא לענין שלומי דבגמ' נסתפקו אי חזקתו בדוק לכן נקיט בח"ב אף אי נאמר דאין ח"ב וזה נכון בכוונת אחרים והר" מעתה קשיא לי אהא דפריך מה נ"מ לשיילי' לדעת אחרים דשלומי בעי א"כ נימא דאי השוכר בדק ושאל למשכיר ואם שלא בדק דאי ח"ב ומודה שלא בדק מנכה לו מדמי שכירות משא"כ אי א"ח בדוק א"י לנכות דיאמר דהשכרתי אדעת זה שאינו בדוק כלל כיון דמוחזק בדמים. לכן נ"ל דאף ח"ב הוי רק רוב וכיון דא"ה בממון אה"ר אפי' אי ח"ב א"צ לשלם דאומר אני מהמיעוט דאינן בודקין ואין לומר דנ"מ אי השוכר מוחזק בדמים דהא המק"ח כתב דדוקא הואיל ומשכירות מנכה לו מדמים אבל אי ל"ה דהוי אונאה בשכירות אף דעל המשכיר לבדוק פטור כמו בפורע חובו של חבירו. והנה קי"ל בחו"מ סי' קכ"ח דאם הפורע חוב מוחזק בדמים של חבירו יכול לנכות א"כ אי השוכר מוחזק אף אי א"ח בדוק מנכה כדין פורע חובו היכי שיש לו מעות של חבירו. ולפ"ז קשיא למה דחק דבעי' לענין מקח טעות הא אפי' לענין שלומי מ"מ הוכרח בגמ' לומר בהתנה בח"ב דאל"כ אין צריך לשלם שיאמר שהוא מן המיעוט. ולפמש"ל דלפי מסקנא דלעולם ח"ב י"ל דא"צ לשואלו, והנה הב"י כתב אף דהוי רוב צריך לשואלו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן א"כ לפי הס"ד ע"כ מטעם רובא שפיר לא בעי לשלומי דאמר אני מן המיעוט אבל למסקנא דא"צ לשואלו צ"ל דלאו רוב הוא רק כל העולם בודקין מדא"צ לשואלי ושפיר שלומי נמי בעי ורק האיבעיא לענין מקח טעות. ולכן הר"ן דדייק מגמ' דצריך לשואלו ולית לי' דלמסקנא הדר בי' א"כ שפיר חלק על אחרים וסבר דשלומי נמי לא בעי ודו"ק.

ו עוד נראה לי ליישב דברי הב"ח והרא"ש שהובאו בשם הר"י ורי"צ גאות דהנה לקמן דף ט' איכא תרי לישני לחד טעמא הוי ודאי הא דחזקת חבר ומוצא מידי ודאי טבל ולחד לישנא הוה ספק הרגיל דמוציא מידי ספק דאורייתא רק מידי ודאי דרבנן דאכילת אדם אסור דרבנן כמ"ש תוס' אפילו מכניס במוץ שלה והקשו בתוס' דהא באין חוששין אפילו חזינן דשקל הא לא הוי רק ודאי דרבנן וא"כ ליהוי ס' גררה חולדה מוציא מידי ודאי דרבנן ותי' בשלא ביטלו וכ' האחרונים דאף דיוכל לבטל ולמה חייב לבדוק וצ"ל דהואיל ומתחיל הדבר לענין בטול דאורייתא מחייבין גם לבדוק משום אין ספק מוציא מידי ודאי. והנה ללישנא דספק מיקרי חזקת חבר ודאי דצריכין לשואלו אמנם אי ודאי מקרי י"ל דא"צ לשאלו כלל. והנה לכאורה יש לעיין להך לישנא דחזקת חבר מקרי ספק מוציא מידי ספק דאורייתא ואף דביטלו לא מהני כיון דהתחיל בדאורייתא א"כ קשיא מה בעי אי חזקת בדוק נהי דהכל חברים מ"מ אפילו בחבר אינו אלא ספק ואיך מוציא מידי ביטול דאורייתא. אמנם ז"א דהא כאן השוכר חמירא דלאו דילי' ואינו מחויב מן התורה לבער רק לפי דברשותי' ודלמא אתי לאכלי' א"כ אינו רק מדרבנן א"כ ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. דאף דכאן הוי כל השנה כודאי יש חמץ דמקום שמכניסין בו חמץ כמ"ש המג"א דמקרי אתחזק אסורא לענין דצריך לברר מ"מ הוי רק מדרבנן וספק הרגיל דחזקתו בדוק מוציא מידי ודאי דרבנן וא"צ לבדוק. והנה קשיא לפמ"ש המג"א סי' תל"ז דהמשכיר כשיוצא מביתו מפקיר וא"כ של השוכר היא וצריך השוכר לבטל א"כ הדרא קושיא אפי' אי חזקתו בדוק מ"מ לא הוי עדיף מחזקת חבר בטבל דהוי רק ספק ואינו מוציא מידי ודאי דאורייתא והכא אתחזק בחמץ והחמץ של השוכר וחייב לבטל א"כ התחיל בדאורייתא א"כ אין ספק מוציא ודאי כמו בחזינן דשקל. אמנם ראיות המג"א מטור ס"ס תל"ו שכתב דמי שיוצא מביתו של עכו"ם מסתמא מפקיר אינו ראי' כל דבשלמא שם עכו"ם כיון דלא יבדוק כלל הבית ולא ימצאנו אף אם ימצאנו מוחזק הוא לגזלן ויחזק לעצמו מה שימצא לכן מייאש ומפקיר אבל בשוכר דמחויב לבדוק וכשימצאנו מחויב להחזיר א"כ ממילא אינו מפקיר כלל דסבר שימצאנו השוכר וישוב לו ונדחק דברי המג"א ול"ק כלל. מעתה י"ל מה דקשה מה פריך נשיילהו דקארי לה מה קארי לה וכי לא ידעו דמשכחת כשאינם בעיר. דלכאורה עדיין קשה דאפי' אי ח"ב מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי דאורייתא דהמשכיר מפקיר ואי דסובר שיחזור לו ז"א. דאי חזקתו בדק א"צ לבדוק כלל וא"כ לא ימצאנו תיכף ובינתים יעבור המועד ואסור בהנאה ודמי ליוצא מבית עכו"ם דמפקיר והוי של השוכר וא"כ הדרא הקו' מה מספק אי ח"ב אי לא אי צריך השוכר לבדוק הא ממ"נ צריך לבדוק דאי אין חזקתו בדוק ודאי דצריך לבדוק דאף מידי ספק אינו מוציא ואי ח"ב א"כ נפסוק דא"צ לבדוק א"כ המשכיר מפקיר והוי חמץ של השוכר ורמי עלי' חיוב הביטול דאין ספק הרגיל מוצא מידי ודאי דאורייתא. וכיון שחל הביטול חל הבדיקה א"כ לא מצאנו למפסק דא"צ השוכר לבדוק דהא תרתי דסתרי דאתה אומר חבר לפי שמוציא מודאי דרבנן הספק הרגיל ואי ח"ב וא"צ לבדוק הוי דאורייתא ואינו מוציא מידי ודאי דאורייתא וא"כ קשה על בעל האיבעיא הא ע"כ צריכין לפסוק שיבדוק דאל"כ אין ספק מוציא מידי ודאי דאורייתא אמנם נ"ל דלעולא האיבעיא אי דעל השוכר לבדוק ואי דהמשכיר מפקיר אי לא יצטרך השוכר לבדוק הא י"ל דלכן לא מפקיר כיון דבידו להגיד לו שלא בדק ויבדוק השוכר ושפיר לא נתיאש כלל ואין החמץ של השוכר והוי רק איסור דרבנן דילמא אתי למיכל ומהני ספק הרגיל דח"ב לפטרו מאיסור דרבנן. אמנם זה שייך כשהמשכיר בעיר דיכול להגיד לו שלא בדק ולא נתיאש אבל כשאינו בעיר ודאי נתיאש אם נפטרנו מבדיקה והדרא הקושיא הא הוי החמץ של השוכר ופוגע באיסור תורה לכן פריך המקשן ממ"נ אי ליתא בעיר ודאי צריך בדיקה כיון דהוי דאורייתא וע"ז ליכא לבעיא כלל ורק באיתי' בעיר דיכול להגיד לו ולא נתייאש וקשה נשיילי' דודאי אף בספק הרגיל צריך שאלה. ומשני דח"ב לא הוי ספק הרגיל רק הוי ודאי וכל"ק פסחים ד"ט ומוצא מידי ודאי דאורייתא ובעיא הוי אף בליתי' קמן ואף דמייאש והוי של. השוכר והוי דאורייתא מ"מ ודאי מוציא מידי ודאי דאורייתא אי הכל חברים אצל בדיקת חמץ ואף בליתא קמן הוי איבעיא. וא"כ לפי"ז י"ל דלפי ס"ד דרק הוי ספק הרגיל צריך לשאלה דבספק אף בדרבנן כל שאפשר לברר מבררינן אבל לפי' דמסיק דאף בליתא קמן מסופק והוי כודאי וא"כ הוי סברא דא"צ לישאל כלל קמ"ל דנהי דהוי ודאי מ"מ לא עדיף מרוב מצוין אצל שחיטה דנהי דמועיל רוב נגד ודאי דאורייתא מ"מ צריך לברר וא"כ חידש גדול השמיענו הרי"צ גיאות ושפיר כ' הרא"ש ודו"ק כי עמוק הוא:

ח בש"ע סי' תל"ז הביא במשכיר בח"ב דלא הוי מקח טעות ובהג"ה וי"א דצריך לשלומי והקשה המג"א מ"ש ממזוזה דלא בעי שלומי. תו הקשה המג"א לדעת האומר דל"ב שלומי משום ניחא לי' למיעבד מצוה בממונו מ"ש מספר דאסור לקרות בספר חבירו שמא יתקלקל. ונראה לי דנהי דאמרי' ניחא לי' הוא רק במצוה דרמיא עליו אבל כאן עיקר המצוה על המשכיר ונהי דכשהמשכיר א"ר לבדוק מחויב השוכר מטעם פן יבא מ"מ עיקר החיוב על המשכיר לכן בעי שלומי. ומ"ד דל"ב שלומי ס"ל כיון דכשא"ר המשכיר לבדוק מחויב השוכר לבדוק כיון דברשותי' קאי מקרי מצוה דרמיא עליו וא"ח לשלם. ובהכי פליגי הנך דיעות. ולפי"ז במזוזה דחובת הדר ולא חובת המשכיר כלל שפיר כשהתנה שיש בו מזוזה א"מ שפיר אמרי' ניחא לי' ול"ב שלומי כיון דהמצוה רמיא רק עליו ול"ד לכאן דעיקר החיוב על המשכיר. וכן נ"ק למ"ד לא בעי שלומי מ"ש מספרים דכאן כיון דעיקר החיוב סוברי' דלא לי' להפסיד דשוכר הוי רק כשלוחו ולא אמרי' ניחא לי' למיעבד מצוה בהפסד ממון וז"פ:

אמנם י"ל עוד בדא דהבר"א הקשה מה פריך נשייליהו הא אי ח"ב לא יהי' מהימן להחמיר כיון דאינו בידו. והנה למ"ד בעי שלומי י"ל מתוך שנאמן להפסיד שכר בדיקה אבל למ"ד ל"ב שלומי קשה. ונראה דהא דצריך לשאול הוא כיון דח"ב רק הוי ספק מוציא מספק או דכיון דאיכא לברורי צריך לברר א"כ מיד חזקתו בדוק רק הוי על תנאי שצריך לשאלו. שוב נאמן. דכאן איכא חזקת איסור רק רוב דבדיק נאמן העד להוצא מן הרוב ומה"ט צריך לשאלו כיון דאיכא חזקת שלא בדק כל השנה ול"ד לס"ת שלא הי' חזקת איסור מעולם לכן א"נ. א"כ אם השכיר להדיא בחזקת בדוק ודאי אם יאמר אח"כ שלא הי' בדוק לא יהא נאמן לכן ל"ק ממזוזה דכאן ודאי ל"ש לומר דניחא להשוכר שלא ישלם לו המשכיר דאדרבה השוכר רוצה שיתחייב המשכיר למען שאם לא בדק אף שהטעהו מ"מ כיון דהכל חברים ודאי אחר שהשכירו ירצה המשכיר שהשוכר יבדוק כדי שלא יעבור אאיסור חמץ וכיון דהכל חברים יאמר לו האמת ואם לא יצטרך שלומי אזי לא יהי' נאמן כקו' הברית אברהם ולא יצטרך השוכר לבדוק וא"כ כיון דאמרינן ניחא לי' למיעבד מצוה ודאי רוצה שיהי' מחויב המשכיר וא"כ יהי' נאמן אף שאומר שחזקתו בדוק מטעם מתוך שנאמן להפסיד ויבא השוכר לידי מצות בדיקה משא"כ אי נפטר מלשלם לא יהי' נאמן ואף אי יבדוק לא יעשה מצוה כלל א"כ מה"ט דחפץ אדם במצוה אמרי' דלא ירצה למחול התשלומין בעבור חובת המצוה דאדרבה ניזיל בתר איפכא דלכן יאבה השוכר שלא למחול כדי שיהי' נאמן המשכיר ויבא לידי מצוה. ובזה ממילא ניחא קו' המג"א איך ס"ד שיהי' מקח טעות הא רק מנכה מדמים ולפי"ז י"ל דעיקר הטעם דאמרינן דאלו ידע ממום ג"כ הי' קונה או שוכר רק הי' קונה מספק וכן המקנה הי' מקנה בפחות אבל גוף המקח הי' נעשה אף אולי ידע לכן רק מחויב להחזיר הדמים והמקח קיים. אבל כאן כיון דעל המשכיר עיקר החיוב לבדוק א"כ אולי ידע השוכר הי' נהרס המקח כיון דלהשכיר בפחות ודאי לא הי' המשכיר רוצה בפחות. כיון דניחא. לי' למיעבד מצוה בממוני'. יהי' רוצה לעשות המצוה ולא להשכירו בפחות. דאצל המשכיר דרמי' עלי' עיקר חיוב בדיקה ודאי אין ספק כלל דאמרינן ניחא לי' ולא הי' רוצה לשכור בפחות והי' נהרס המקח וא"כ בכה"ג ודאי הוה מקח טעות דל"ש אלו ידע ג"כ לא הי' נתבטל המקח רק הי' שוכר בפחות דכאן ודאי הי' נהרס המקח. ורק נסתפק אי בשוכר שייך ניחא לי' אבל אצל המשכיר ודאי אמרינן ניחא לי' ופשיט דאף בכה"ג ניחא לשוכר שלא יבטל המקח. מעתה אחר שהעלינו דעיקר הטעם דצריך לשלומי שהשוכר אינו מוחל התשלומין בעבור הנצוה כדי שיהי' נאמן המשכיר לומר שלא בדק מטעם מתוך. א"כ לפי"ז אי השכיר סתמא דאז רק ח"ב וצריך לברורי לשאלו ודאי דנאמן אף דל"ב שלומי וא"כ שפיר מיושב דהתם שפיר דמי למזוזה דמשכיר א"צ לשלם והשוכר לא קפיד דהא בל"ז יהי' נאמן כיון דאיכא חזקת איסור שלא בודק כל השנה רק מטעם רוב ומחויב לברר ונאמן לכן רק הביא הרמ"א אהשכיר בחזקת בדוק ולא בסתמא דבסתמא צ"ב שלומי כמו במזוזה. ודו"ק:

י תוס' בד"ה הימנוהו רבנן הקשו התוס' דהכא משמע דאי לא הי' מדאורייתא בביטול כעלמא סגי לא היו נאמנים נשים מ"ש משחיטה וניקור וכו'. ונ"ל דהנה ודאי שביטלו דהוי הפקר שוב אין עובר בב"י אך לענין מצות עשה דתשביתו סלקא דעתך אמינא עובר בתשביתו אפי' לאחר שביטלו רמיא עני' לקיים אפי' לאחר שביטלו מ"ע דתשביתו וכדעת מקצת פוסקים דס"ל סברא זו. ולמסקנא קי"ל דלאחר הביטול פטור מדאורייתא גם מתשביתו והוי בדיקה לגמרי רק מדרבנן. והנה אפ"ל הטעם אשה נאמנת בדבר שבידו כמו בשחיטה נהי דנשים דעתן קלות והי' ראוי שלא להאמינם עכ"ז אוקמינן אחזקת כשרות שבודאי לא יעברו אלפ"ע ואפי' במומר לתאבון אמרי' לא שביק היתרא וכו' ונאמן על השחיטה כיון דהוי בידו לשחוט כהוגן. והגאון מוהרש"ק בספרו שו"ת אמונת שמואל תי' דברי הב"ח יו"ד סי' ס"ב וחידש שם בדבר שאינו מוזהר בעצמו עליו ליכא לפ"ע ודעת הרבה פוסקים שתשביתו הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ועי' תוס' קידושין דל"ה דעשה שהז"ג אפי' אם יש עמה לאו מ"מ נשים פטורות מהן ומ"ש התוס' מקדשים ביו"ט עי' בפנ"י שם שתי' על נכון. ולפ"ז גם בתשביתו נראה דאשה אינה מצווה עליו וא"כ לא שייך גבי נשים לפ"ע בבדיקת חמץ ולכן סלקא דעתך אמינא אי נימא בבדיקת חמץ דאורייתא נשים אינן נאמנים דב"י וב"י ליכא אחר הביטול רק העשה דתשביתו משום עצלניות הן ודעתן קלות לכן אינן נאמנים רק בדבר שהן מוזהרות לא יעברו אלפ"ע אבל בתשביתו דאינה מוזהרת בעצמה וליכא גבה לפ"ע וצ"ל משום היתרא רבנן בדרבנן ונכון לחדודי וע' חי' לב"מ ד"ו פלפול ארוך לקיים דברי אמונת שמואל הנ"ל:

דף ה.

תוס' הקשו אדבר"ו דיליף לקמן מלא תשחטו וי"ל דיש לדקדק בדברי רש"י ברנב"י דאמר ראשון מעיקרא משמע כ' בלא דומיא דקרא אהדדי ולמה לא פי' כן בדברי ר"י הנ"ל לכן נראה דרש"י סובר דהנה באמת יליף ר' ישמעאל או מכח דומיא דקרא כמו אביי או מכח לא תשחט רק מ"מ קשה היאך בשביל הוכחה נימא שראשון י"ד מאחר שמשמעותיו ראשון ליו"ט ובשביל רומיא יצא המקרא והכתוב יכתוב דבר שאינו לכן מישב ר"י דמצינו י"ד שנקרא ראשון א"כ יש לפרש בי"ד או בט"ו ונהי דבלאו רומיא דקרא כאביי או מטעם לא תשחט ה"א דכאן ראשון הוא ט"ו כיון שרוב ראשון בתורה הוא בתחלת יו"ט. אכן כיון שמהוכחה דרומיא דקרא או מכח לא תשחט ע"כ קשה לפרש איום ט"ו מפרשינן בי"ד ואין המקרא יוצא מידי פשוטו כיון דמצינו י"ד דנקרא ראשון ולכן ניחא מה דלא פריך הגמ' מולקחתם ביום הראשון כדפריך לרנב"י דבאמת ראשון ט"ו משמע וגם י"ד. משא"כ בדרנב"י דלא אמר מצינו ראשון דמעיקרא רק אמר ראשון דמעיקרא משמע ובלא זה סתם משמעותו בי"ד וא"כ פריך מולקחתם ביום הראשון ולכן כיון דלדידי' משמעות הכתוב דמעיקרא שפיר כ' רש"י דבלא רומיא דקרא יליף כן דבי"ד משמע ושפיר פריך בגמרא מולקחתם וא"כ מסילק קו' התוס' די"ל דר"י לא סבר רומיא דקרא רק יליף מלא תשחט רק אי לאו דמצינו י"ד נקרא ראשון בשביל קו' לא יעקם המקרא מידי פשוטו וזה ברור:

יב בתוס' הקשו בשם הרשב"א דנקיש השבתת שאור דבכרת כמו אכילת חמץ וק"ל דלפמ"ש תוס' לקמן דכ"ט לראב"י דאכילה לא משכחת שאינו שלו דמיד דהגבי' קנאו וכיון דתוס' כתבו דק"כ ע"ב דתשביתו שלא כדרך אכילה א"כ כשנוטל לאכלו מיד עבר בב"י דקנאו ולא הוי משהא חמצו ע"מ לבערו דהוי נל"ע דאינו מקיים תשביתו באכילה א"כ איתימא דהשבתה דכרת א"כ למ"ל קרא לאוכל בכרת הא כל אוכל הוא בכרת מטעם דעבר אהשבתה ולכתוב כרת גבי השבתה ולא איצטרך למיכתב אכילה אלא ע"כ מדאיצטרך כרת לאוכל ש"מ דהשבתה אינו בכרת. אמנם ליישב דברי הרשב"א די"ל דאיכא נפקותא דאוכל חמץ הוא בכרת דהשבתה דאין בו מעשה לא הוי בקרבן כמו פסח ומילה משא"כ אוכל יש בו קרבן ואיצטרך לקרבן על מעשה אכילה דאי משום השבתה לא עבר רק קודם אכילה ואין בו מעשה כשהי' שלו מכבר דאינו בקרבן. אם אכלו חייב בקרבן:

יג מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ר"י אמר א"צ הקשה הצל"ח הא ר"י סובר הבערה ללאו יצאת וא"כ לדעת ריב"א לא הוזהר ביו"ט ואיך אמר א"צ הא ליכא ללמוד ממנו. ולכאורה י"ל דכיון דכתיב ביום הראשון היינו אפילו בשבת ובשבת ודאי אסור בלאו ויש לדייק מינה. אמנם לפי"ז אי ביום הראשון היינו עיו"ט נמי קשה דבשבת הא אסור לבער אמנם ז"א די"ל דכיון דאסור לשחוט הפסח על החמץ הוי מכשירי פסח בעור חמץ ודחי שבת הבערה. אמנם כ"ז לר"י אבל לר"ע דסובר בפירוש כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת א"כ ג"כ לא ידחה הבערת חמץ דאפשר לעשות מע"ש ובשביל עשה דוחה ל"ת ליכא דהא הוי ל"ת ועשה א"כ רק לפי שזמנו קבוע א"כ מלאכה שאפשר לעשות מע"ש א"ד שבת בשביל פסח א"כ ע"כ ביום הראשון לאו בשבת היא אף אי הוי ע"פ א"כ י"ל דביום קאי ולא בשבת ושפיר דייק דהבערה לחלק דאל"כ ל"ק מהבערה משא"כ ר"י ור"ל דסובר שמלאכה שאפשר לעשותה מע"ש נמי דוחה א"כ שפיר דביום הראשון משמע אפילו בשבת תשביתו וא"כ לא משכחת רק בע"פ דאז הפסח דוחה הבערה לפי דבמועדו ואפי' בשבת דחי מכשירין:

יד עוד י"ל דהנה ר"ע סובר חלבי שבת קריבין ביו"ט ומוכח דעולת חול אין קרבין ביו"ט וכ"כ התוס' שבת דכ"ג ע"ב ד"ה ולא עולת חול א"כ מוכח דהבערה נוהג ביו"ט א"כ למ"ל לרבא לדייק מכאן הבערה לחלק הא גם משם מוכח דהבערה נוהגת ביו"ט. וצ"ל דהואיל ומצוה הוא להקטיר הוי הבערה מלאכה. ואין להקשות הא ביבמות דל"ג פריך בגמ' והאר"י הבערה ללאו ומה קושיא דילמא דמצוה מודה ר"י דאב מלאכה אלא ע"כ אין לחלק וא"כ קשה לריב"א הא ניליף מר"ע דחלבי שבת ולא עולת חול ביו"ט דהבערה נוהג ביו"ט דז"א דהא שם זר ששימש בשבת דפוסל הקטרה מטעם זרות ולאו מצוה איכא שפיר הבערת רשות ללאו משא"כ הבערת מצוה שפיר נוהג ביו"ט ובשבת הוי מלאכה אמנם לפי"ז קשה דגם כאן תשביתו הוי מצוה ושפיר אמר ר"ע דהוי אב מלאכה וא"כ מנ"ל דלחלק יצאת הא אף אי ללאו מ"מ דווקא שאר בעור ולא בעור מצוה. ונראה דהנה בשלמא הקטרה וכן נותר דאסור הבערה ביו"ט דהמצוה עושה למלאכה דשם המצוה על החפץ לשרפו הוי כמלאכה משא"כ בחמץ דאם מבטל ואינו שלו אין מצוה לשרפו א"כ איך נאמר דזהו מלאכה הא אם אחר שאינו בעל החמץ ישרפנו לא יהי' מלאכה ואם הוא ישרוף יהי' מלאכה אין סברא שיקרא מלאכה לגבי דידי' ונא אם אחר עשאו. ועוד דאפשר לקיים תשביתו ע"י שליח דחשיב כאלו הוא משבית ומ"מ לא עבר כיון דהשליח א"ע מצוה א"כ לא חסור ביו"ט להשליח ולא מקרי מלאכה כלל לכן שפיר הוכיח רבא דהבערה לחלק, אמנם לכאורה לדעת הפנ"י דהפקר נמי בתשביתו א"כ כיון דהפקר רמי על כל אדם לבער ולהשבית א"כ הדר י"ל דשפיר ללאו ורק מצותו מחשבו דתו הוי מלאכה לגבי כל העולם דכל חד מצווה לבערו כמו נותר. וא"כ כיון דכתב סתמא משמע אף בהפקר כמ"ש התוס' דאף בא"צ לגחלתו, אמנם באמת קשה לר' ישמעאל דיליף מלא תשחט דמחויב להשבית וקשיא מנלן מיהת בהפקר דא"ע אל"ת הפסח על החמץ ומנלן דתשביתו בי"ד ולכן דוקא בוים ראשון תשביתו ולא בעיו"ט ועכצ"ל דר"י סובר דבהפקר אינו מצוה בתשביתו אף ביו"ט וא"כ רק בשלו שפיר למד מלא תשחט. וא"כ לפי"ז כיון דר"ע אומר אינו צריך משמע דכוותי' ס"ל דבהפקר א"צ תשביתו שפיר דייק לחלק יצאת אבל ר' יוסי דסובר דאף בהפקיר או ביטל נוהג תשביתו א"כ שפיר הבער חמץ מזהר ביו"ט:

טו בתוס' תי' אהא דהבערה אב מלאכה דסתמא אף בא"צ לגחלתו והקשה השעה"מ דנימא הואיל ואי צריך א"כ אינו מוזהר. ונ"ל לפמ"ש הריטב"א סוכה דע"ז מקרי לכם אף דאו"ה והמקו"ח בסי' תלז כ' דדוקא חמץ איצטרך לעשאן הואיל דאסור להשהות. ולפ"ז חמץ של ע"א שאסור עובר בב"י דאף דאי"ה נינהו מקרי לכם ואי משום שמצוה ועובר בב"י הא עשאן ולפי"ז י"ל דכוונת התוס' בא"צ לגחלתו היינו דהגחלת אסור בהנאה דאפר ע"א אסור וליכא הואיל כלל דסתמא אף בחמץ ע"ז איירי המצוה להשבית ביום ראשון ואף דבל"ז ע"א מחויב לבערו מ"מ י"ל דאין המצוה מיד אבל בחמץ ביום ראשון תשביתו ביו"ט לכן שפיר פריך שהוא אב מלאכה:

טז השאגת ארי' הקשה אהא דש"מ דל"ל הואיל שהותרה לצורך הא לא הוי צורך קצת כיון דמשהה חמצו ע"מ לבערו אינו עובר לא הוי צורך היום. ונ"ל דודאי קשה לשון ביום הראשון תשביתו הא אדרבה די ביום השביעי אי משבית ומתקן לאו ולמה כתיב ביום הראשון אלא ע"כ דמשהה חמצו ע"מ לבערו עובר ומחויב מיד להשבית רק לפי האמת דביום ראשון בעיו"ט קמ"ל קרא דמצוה להשבית בעיו"ט אף דליכא ביי וב"י אבל משהה ע"מ לבערו א"ע אבל לפום סיד דיום ראשון ביו"ט קאי א"כ אדרבה הו"ל לאשמעינן קרא לנתיקי לאו דביום השביעי תשביתו ומנתק הלאו ולמה נקט ביום הראשון אלא ע"כ משהה חמצו ע"מ לבערו עובר ומיד מצוה לשורפו א"כ לפי"ז שפיר מדאמר רע"ק דהוא אב מלאכה הא אי ביום ראשון ביו"ט ומשהה ע"מ לבערו עובר הוי צורך היום א"כ ש"מ דל"ל מתוך. ועפי"ז אפשר ליישב דברי הכ"מ שכתב בדברי הרמב"ם דכופה עליו כלי דאין לבער אף דאית לי' מתוך דדמי לנותר דאין שורפין ביו"ט ותמה הא בגמ' דייק מדרע"ק דל"ל מתוך נימא דגמר מנותר אבל אית לי' מתוך בכ"מ. ולפי"ז ניחא דהנה ודאי איך נגמור מנותר בשלמא נותר אם כבר הותיר מותר להשהות עוד ורק מצוה לשרפו א"כ שפיר אסור ביו"ט אכן חמץ דעובר בב"י בכל רגע מנ"ל דאסור לשרפו ול"א מתוך רק דברי הכ"מ נכונים דכיון דהמשהה חמצו ע"מ לבערו א"ע א"כ בידו להשהות שפיר גמרינן מנותר דאסור ול"א מתוך ג"כ. וכ"ז ניחא לפי האמת דבעיו"ט קאי הקרא ומשהה חמצו לא עבר א"כ לפי הס"ד דיום ראשון ביו"ט ומשהה חמצו עבר בב"י א"כ לא מצי למגמר מנותר כלל דשם ליכא ב"ו א"כ שפיר למה אב מלאכה נימא מתוך אלא ע"כ דל"ל מתוך:

יז הריב"א כ' דהבערה למ"ד ללאו לא מוזהר ביו"ט ותמהו עליו ממחמר דלמה ביו"ט אסור. ונ"ל דהנה כתיב ביום השבת לא תבערו א"כ יש למעט יו"ט אמנם אי לחלק יצאת כיון דרבא אמר במכות דכ"א ע"ב חלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביו"ט א"כ שפיר ביום השבת ממעט דביו"ט דלא מחלקין ואי עבר כמה עברות חייב אחד אבל אי נימא ללאו יצאת למה כתיב ביום השבת אלא ע"כ למעט יו"ט מלאו. ובזה ניחא דכאן פירש"י לחלק לחייב שתים על שני מלאכות ואלו ביבמות פירש"י לחלק שלא נימא דחייב דוקא בעשה כל מלאכות וקמ"ל דחייב כרת על מלאכה אחת. ולפי"ז ניחא דכאן א"א לפרש דבא הכתוב לומר דחייב על כל מלאכה יחידית דכיון דרבא סובר דביום השבת ממעט יו"ט וא"כ אי לחלק היינו מלאכה יחידית א"כ איך נימא דממעט יו"ט דלא מחייב על מלאכה יחידית א"כ עדיין קשה מה פריך רע"ק דאב מלאכה הוא הא לא מוזהר אמלאכה יחידית אלא ע"כ דלחלק היינו שחייב הרבה חטאות ממעט יו"ט אבל אמלאכה יחידית בצ"ז חייב וא"כ שפיר אמר רע"ק. משא"כ ביבמות שם י"ל דביום השבת אתי לדרשא אחרת דביום השבת אפילו במדורות בית המוקד מותר או לשאר דברים וא"כ שפיר מפרש רק לשון לא תבערו למה נקיט דחמלאכה יחידית עבר. אבל כאן מדמדיוק דאי ללאו לא עבר ביו"ט וע"כ ממיעוט ביום השבת סובר רבא א"כ אף אי לחלק מי ניחא והרי רע"ק נימא דלא מחייב על מלאכה יחידות אלא ע"כ דפי' שחייב אם עשה הרגה על כל מלאכה ומלאכה:

יח שם לא אמרינן מתוך. הקשו האחרונים מהא דביצה די"ב הבערה ובישול אינה משנה דאמרי לך מני ב"ש היא וב"ש במקום ב"ה אינה משנה הא גם רע"ק ס"ל דל"א מתוך. הנה הר"מ בפ"א מיו"ט כ' דבהבערה ל"ש מתוך כיון דכל הבערה אינו רק כמו מכשירי אוכל נפש ולא שייך מתוך רק משום דביום השבת ממעט יו"ט. והנה הקשו עליו מהא דאמרי' התם הבערה אינה משנה הא י"ל דל"ש מתוך גבי הבערה. אמנם י"ל דהנה כל הבערה שמבער הוא מקלקל ופטור רק הבערה דהוא מתקן כשמבער לצורך א"נ א"כ עיקר מלאכת א"נ היא בשביל התיקון שהוא א"נ א"כ לא מקרי מכשירי אוכל נפש כלל דהא אי לאו שמכשיר לאוכל נפש הי' מקלקל א"כ רק האיסור הגורם שנקרא מלאכת א"נ א"כ תו מותר דא"א לעשותו מלאכת מחשבת בלי א"נ ול"ד לשאר מכשירין דשם כשעושה הסכין מתקן הוא אבל בהבערה אי לאו א"נ הי' מקלקל עצים בהבערתן א"כ שפיר הא"נ גרם המלאכה א"כ שפיר מותר והי' שייך מתוך. אמנם כ"ז בעצים היתר משא"כ בחמץ דאב"ה ואינו מקלקל ואדרבה מצוה לשורפן א"כ גוף ההבערה מתקן הוא וא"כ שפיר בכה"ג סובר רע"ק לא אמרינן מתוך כיון דהבערה מתקן הוא ולא מצינו שהותרה לצורך א"כ היכי שגוף הדבר מתקן הוא לכן ל"ל לר"ע מתוך אבל בעצים דהיתר דגוף הדבר מקלקל הוא ורק א"נ תיקונו א"כ שפיר שייך מתוך לכן רק ב"ש היא: יט עוי"ל דהנה הראב"ד סובר הובא בש"מ כתובות ד"ז דמתוך לא הותר רק כמו מכשירין דוקא בא"א לעשותן מעיו"ט אבל באפשר לעשות מעיו"ט לא ובש"מ חלק עליו. ולפי"ז י"ל דרק רע"ק פליג במתוך דל"א בחמץ דאפשר לעשות מעיו"ט דהא אפשר להשבית מאתמול ובזה רע"ק ל"ל מתוך אבל שאר תנאי פליגי וכדעת הש"מ הנ"ל דאמרינן מתוך אף באפשר לעשות בעיו"ט אמנם התם בביצה דבישול לצורך אכילה דרוצה לאכול דבר אם כמו בכל מאכלים דפוגמים בבישולם א"כ תקרא א"א לעשותן מעיו"ט שפיר אמרינן. וכן ב"ש דאין מוציאין הקטן פי' תוס' כגון למולו דא"א מאתמול דל"ה מילה בזמנו לכן דוקא ב"ש היא אבל בחמץ כיון דאפשר לעשות מאתמול י"ל דרע"ק ל"ל מתוך ומ"מ מודה לב"ה דאמרינן מתוך בא"א לעשותן מעיו"ט וא"כ הבערה אינה משנה:

כ עוי"ל דהתוס' הקשו שם בביצה וכן במגילה ד"ה אמאי לא תני בברייתא השוחט עולת ראי' לוקה. ונ"ל דהנה הקשה הט"א חגיגה נימא הואיל ואי בעי מיתשיל ואי דהוה חולין בעזרה הא חולין בעזרה לאו דאורייתא והיינו דבאיסור דרבנן סובר השאג"א דשייך הואיל ולמה לוקה. ולכאו' י"ל לפמ"ש רש"י ביצה ד"ב דרבה סובר מוקצה דאורייתא דלא הדר בי' מזה כלל כמ"ש הראשונים שם בפי' ובשבת דמ"ו פריך הגמ' אהא דנשאלין לנדרים שהן לצורך שבת נימא דהוי מוקצה ומשני דמזדקקי לי' ג' הדיוטות. ואפ"ל דוקא בנדרים דמצוה לאתשילי ובחרטה סגי אבל בהקדש דאין נשאלין אלא מדוחק ולדעת הרמב"ן והר' ר' בצלאל אשכנזי בשו"ת דהקדש צריך פתח דוקא י"ל דלא שייך סברא זו דמזדקקי לי' ג' הדיוטות דאינן יודעין למצוא פתח ויצטרך חכם. ועי' נדרים דנ"ט תרומה לא הוי דשיל"מ ויש איסור מוקצה בהקדש. אמנם לכאו' אם מקדיש ביו"ט יוכל לישאל דאין מוקצה לחצי שבת רק מסתמא הקדיש בעיו"ט דאין מקדישין ביו"ט וזה שייך בנדבה דהוי מוקצה אבל לעולת ראי' דקיי"ל מקדיש אדם פסחו וחגיגתו הקבוע לו זמן כדאיתא בפסחים דס"ו. ושפיר משכחת שהקדיש ביו"ט וביה"ש הי' חולין וכיון דאין מוקצה לחצי שבת ליכא כאן איסור מוקצה ושייך הואיל ולכן לא נקיט עולת ראי'. ולפי"ז ניחא דרע"ק לטעמי' בביצה דכ"א אף נפש בהמה במשמע ומוקצה אין אסור בהנאה רק באכילה ושרי ליתן לכלבו ושייך הואיל ולא לקי. לכאו' ב"ש ס"ל אין שאלה בהקדש וגם

אמנם בעולת ראי' לא שייך הואיל ולמ"ש בתשו' די"ל דוקא ע"י חרטה אין שאלה להקדש אבל בפתח לדעת המבי"ט דלא צריך מדאורייתא חכם כלל דהוי כמו נדר בתנאי ניחא וראי' לזה מהא דסובר ר"א דמ"ו דלא תקרא לה שם עד שתאפה וס"ל אין שאלה להקדש והארכתי בתשו' לבראד עיי"ש. אכן התוי"ט פסחים דמ"ו וש"ך סי' רנ"ה דהקשה לר"א כמ"ש מוכח דס"ל דאפי' בפתח נ"מ לב"ש גם לדעת רבינו בצלאל דהקדש בעי פתח לב"ה מוכח לב"ש ל"מ פתח. מיהו לדעתין מיושב קו' הנ"ל בפשיטות לב"ש ל"ש הואיל אבל לר"ע שייך הואיל ולא מצי למימר רע"ק היא ומתורץ קו' הנ"ל ממ"נ:

כא ועוי"ל דקו' הט"א הנ"ל דנימא הואיל אפ"ל דמיירי בהקדיש עד"ר דל"מ שאלה, אך למ"ש המ"ל בשם הרשב"א דעבר פעם אחת מתירין לו וטעמו משום דחכם עוקר נדר מעיקרו הוי כמו לדבר מצוה א"כ כאן כיון שישאל לא יהי איסור יו"ט דחולין בעזרה לאו דאורייתא והוי ג"כ כמו לדבר מצוה וראוי להתיר לו אפילו בעד"ר. אמנם י"ל דבעד"ר הוי שפיר מוקצה דכ"ז שלא עבר אין מתירין הקדש עד"ר ואיסור השחיטה הי' ביו"ט וא"כ ביה"ש שלא עבר עדיין לא הי' בעד"ר התר הוי שפיר מוקצה (כאן חסר הסיום):

כב עוי"ל דהתוס' חגיגה ד"ד אהא דאיצטרך למעוטא ספיקא כתבו דמשמע מטעם מבטל מן סמיכה ומוכח דראי' אינו בא מן העוף וכ"מ בגמ' חגיגה ד"ז וכבר תמהו על הרמב"ם ז"ל וא"כ י"ל הא דקתני השוחט עולת נדבה מיירי בעוף דלא שייך הואיל ובעי מיתשל דיהי' אסור מדאו' דכיון דעוף הוי במליקה ובחולין הוי מליקה נבילה משא"כ בעולת ראי' דבעי מן הבהמה דוקא שייך הואיל ואי בעי מיתשל ונהי דנקט השוחט ולא קתני המולק י"ל משום דמליקתו הוא שחיטתו. וכ"ז לב"ש אבל לרע"ק נפש בהמה משמע ואפי' נבילה חזי לבהמה ומקרי אוכל נפש לדידי'. ובחי' לביצה כתבתי עוד בענין זה הרבה:

כג עוי"ל דהנה בשבת דף ד' אהא דאין שורפין קדשים טמאין ביו"ט פריך בגמ' דניתו עשה ולידחי ל"ת ומשני דאין עשה דל"ת ועשה, והנה לדעת הריב"א חולין דקמ"א דעשה דלא דחי ל"ת ועשה מ"מ לא לקי דהלאו נדחה וא"כ שפיר עולת ראי' עדל"ת ואין לוקין משא"כ עולת נדבה דליכא עשה לשחוט ביו"ט דבשלמא עולת ראי' אף דאפשר בתשלומין מ"מ ביו"ט האחרון דליכא תשלומין לא לקי דעשה דוחה הלאו ולכן נקיט עולת נדבה. והנה רע"ק דייק דתשביתו בעיו"ט דאל"כ מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וקשיא לפי' הריב"א הא י"ל דתשביתו קאי ביו"ט לענין שאין לוקין על הלאו דיו"ט לפי דעשה דוחה לאו ונהי דאסור דאין עשה דל"ת ועשה מ"מ איצטרך קרא דלא לילקי ועכצ"ל דסבר רע"ק דהיכא דאין עשה דל"ת ועשה אף לוקין וא"כ הדרא קו' דלנקוט עולת חובה אלא ע"כ דלאו כרע"ק אתיא. (צע"ק ובזכרוני אשר האריך אאמוז"ל בענין זה מאוד ואין פנקס זה תח"י לעיין בדבריו ז"ל ועמ"ש בחי' ואכמ"ל):

כד ש"מ אין ב"ח א"ש בסוגיא זו כתבתי קונטרס באריכות. ואפ"ל עוד ליישב קו' הפנ"י דלמא משום דרחמנא אחשבי' כמ"ש רש"י ביצה ד"כ דבגמ' שבת דכ"ד פריך ניתי עשה דשריפת קדשים ולידחי יו"ט ומשני דיו"ט הוי עשה ול"ת ודעת הריב"א דהלאו נדחה והסביר הנוב"י עפ"י גמרא חולין דקמ"א דאין עשה דוחה עשה משום מאי אילמא האי עשה מהאי עשה עיי"ש. ולפי"ז כאן בשלמא אי ביעור חמץ בשריפה הוי מלאכה בעצמותה אבל השלכה לים או להאכיל לכלב לא הוי מלאכה בעצם כלל ורק משום דהוי מצוה אחשבי' למלאכה לא שייך סברא הנ"ל וראוי לומר דעשה דתשביתו דוחה יו"ט דלולא המצוה ליכא איסור רק מכח מ"ע דתשביתו ודאי אלים עשה דתשביתו לדחות העשה הבאה מכחה ולק"מ. ומו"ח הגאון החסיד אמר דלכאורה לא מצינו בפלוגתא דביעור חמץ עצה דאכילת כלב ולמה נקיט רש"י כאן דיאכילנו לכלב. אמנם רע"ק דס"ל בביצה דכ"א דנפש בהמה משמע א"כ אפי' אי אחשבי' למלאכה לא חמיר מן מלאכה גמורה בעצם דשרי עבור כלב ג"כ ול"ק קו' הפ"מ ויש להאריך אך אכ"מ:

שייך לדכ"ג ראיתי בנו"ב סי' ס"ב במה"ת שעמד על המקור בהא דאין עושין סחורה בדברים האסורים אי אסור מדאורייתא או מדרבנן. וכ' דלדעת השיך והב"ח בסי' קי"ד סק"ח דבנבלה וטריפה דוקא הנזדמן לו בביתו אבל אסור לאחד לקנות מחברו נבלה וטרפה למכרו וא"כ א"א לומר דהוי איסור סחורה ד"ת דהא בבכורות ד"ו ע"ב איתא וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי כו' אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב כו' ודלמא לסחורה ומעתה אי הסחורה בדבר האסור אסור מה"ת איך נימא לסחורה וכן הקשה המ"ל אך המ"ל תי' דנזדמן לו מותר למכרם. וכ"כ הפ"ת. ולדידי קשיא דהרי שם כתיב ואת עשרת חריצי חלב תביא לשר האלף ואם הם אסורים בסחורה לשר האלף למה מתבעי הלא באכילה אסורים ולסחורה הרי לשר האלף לא נזדמנו בביתו והיאך יקח בתחלה למכרם אלא ע"כ לדעת הב"ח והש"ך אין איסור סחורה ד"ת. ולפע"ד תמה אני על הנו"ב והמש"ל שאין קושייתם קושיא כלל דבשלמא אי לא הוי משכחנא בשום מקום שיהי' דבר האסור באכילה מותר בסחורה יפה היו מקשים אבל כיון דחזינן דחלב דכתיב בי' יעשה לכל מלאכה והתורה התירתו בסחורה א"כ שפיר פריך הגמ' דהאיך נוכיח דחלב מותר באכילה מהא דחריצי החלב דלמא רק בסחורה מותר בזה דע"כ קשה דהיאך נילף מנביאים מה דלא רמיזא באורייתא. ועכצ"ל כמו דמשני בכ"מ אהא עד דאתי יחזקאל מאן גמרה אלא גמרא הוי גמירי ואתא יחזקאל כו' ה"נ כמו דהוי בעי למילף שהחלב יהי' מותר באכילה מקרא דחריצי החלב דע"כ קבלה בידם שחלב מותר באכילה דחי לה דלמא דוקא הוי קבלה בידם שלסחורה מותר ובחלב התיר הכתוב סחורה כמו שהתירה בחלב נבילה וחלב טריפה כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהמ"א וא"כ לא נוכל למילף ע"י היתר סחורה אף היתר אכילה ודבר זה ברור. ונ"ל להביא ראי' דאיסור סחורה מה"ת מהא דחולין דק"ב ע"א דר"י אמר חלב אבמ"ה מן הטריפה לוקה שתים כו' ואיבע"א דכ"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ונטרפה אחר מכן ובמיתי אסור טריפה ויחול על אסור אבמ"ה קמיפלגי ופרש"י דפליגי באחע"א ובסוף העמוד איתא אכל חלב מן החי מן הטריפה לוקה שלש ומסיק ואבע"א דכ"ע לאברים עומדת ונטרפה אחרי יציאת רובה ובמיתי איסור טריפה וחייל על אבמ"ה קמיפלגי מידי דהוי טריפה דחל אחלב דכתיב וחלב נבלה וחלב טריפה אמרה תורה יבא נבלה כו' ויבא טריפה ויחול על איסור חלב ואידך שאני חלב דהותר מכללו. ויש לדקדק בהך שמעתתא דמדוע בתחילה באמ"ה מטריפה דמוקי באיסור טריפה ויחול על אמ"ה לא תלי בגמ' הטעם דהואיל וטריפה חל אחלב א"כ חידוש חידשה התורה לכן חל ג"כ אאמ"ה כמו שמסיק הש"ס לקמן א"כ משמע דלפי הס"ד הוי דחל בלי סברא זאת דהואיל וטריפה חידוש שחל אחלב רק דר"י סובר דאחע"א וכן פרש"י סתם בטעמו דר"י אית לי' אחע"א ואמאי לא משני בגמ' להדיא דפליגי בסברא אם ילפינן דטריפה יחול אאבמ"ה כמו דחל חלב או דשאני חלב דהותר מכללו. ומצאתי בנו"ב מה"ת חא"ח סי' קכ"א שהוציא מדברי הגמ' הללו ומדברי רש"י הנ"ל שעמד על זה שהקשיתי וכת' וז"ל אלא ודאי דלא שייך למימר מידי דהוה אלא בחלב עצמו שיש כאן חלב וטריפה חל עלי' לכן חל ג"כ אאיסור אבר בדבר זה עצמו שחל בו חלב אבל בריש הסוגיא דמייתי באבר שאינו חלב דלא שייך למימר מידי דחל אחלב יחיל על אבמ"ה שאינו חלב וה"נ בבהמה שנתנבלה ביוה"כ דמגו דחל נבלה אאינו זבוח חל איוה"כ שביוה"כ יש ג"כ איסור אינו זבוח ויוה"כ שפיר יש מקום לומר מתוך דחל נבלה אא"ז חל איוה"כ אבל בעוף טמא דליכא איסור אינו זבוח שפיר לא חל נבלה אאיסור טמאה עכ"ד ודבריו לכאורה נכונים. ותמה אני על הגאון נו"ב שהוציא זה מדקדוק הש"ס הנ"ל, ולפענ"ד הי' אפשר לישב בפשיטות לפי דרכינו דבשלמא טרפה דחל אאיסור אבר לא הוי צריך בגמ' לומר מידי דהוי אחלב רק דיש לומר דטריפה מוסיף אאיסור אמ"ה דכמ"ש הנו"ב במה"ת בחיו"ד סי' ס"ב לישב הקושיא הנ"ל מחריצי חלב דלפמ"ש הפרי תאר דזה מותר בסחורה הואיל ואתקש למים דמינה ילפינן להיתר הנאה בפסחים בסוגיא דחזקי' א"כ גם אבמ"ה דיליף התם דאיתקש לדם א"כ גם אבמ"ה מותר בסחורה לסברת הפ"ת ולכן ל"ק מחריצי חלב דאיסורו משום אבמ"ה א"כ שפיר מותר בסחורה עכ"ד. ולפ"ז שפיר איסור טריפה מוסיף אאיסור אבר דמשום טריפה אסור בסחורה ובחלב אסור בסחורה וא"כ הוי מוסיף כדאיתא בחולין דק"א דמוסיף מקרי לענין איסור הנאה או מיהת איסור חמור מקרי כמ"ש רש"י ותוס' שם. אבל בחלב מן החי מן הטריפה שפיר ל"מ לשנויי דטריפה מוסיף לענין איסור סחורה דחלב טריפה כתיב להדיא דיעשה לכל מלאכה ומותר בסחורה א"כ אין כאן מוסיף טריפה אאבמ"ה כלל לכן הוכרח בגמ' לשנויי מידי דהוי אטריפה דחייל אחלב ומינה יש להביא ראי' דאיסור סחורה הוי מה"ת דאל"כ לא הוי שייך לומר דאיסור מוסיף הוא כצ"ל וזה נכון. אמנם מה שתמוה בעיני דסברת הנו"ב מבואר בדברי תוס' חולין דל"ז ע"ב שכ' בשם ה"ר גרשום דהק"ו הוא מה טריפה דלא שייך מגו דחייל כלל חייל אחלב נבלה דחל אאיסור מסוכנת אינו בדין שיחול אחלב מכח מיגו ודחי בגמ' דמשכחת נבלה דעשאה גיסטרא דלא הוי מסוכנת כלל. וא"כ מה קדחי די"ל דאיצטריך קרא בעשאה גיסטרא דעדיין נימא דמיהת כיון דנבלה חל אמסוכנת בלא עשאה גיסטרא א"כ גם אחלב יחול אלא ע"כ דדוקא במקום שחל האיסור אחבירו יוכל ג"כ אאחר לחול מכח מגו אבל במקום שלא עשאה גיסטרא דלא חייל כלל אמסוכנת דליכא איסור מסוכנת תו י"ל דלא חל נבלה אחלב. ולכאורה יש למדחי דאין כאן ראי' כלל די"ל דכוונת הדחי' בגמ' דלמא באמת לאו דנבלה הוא רק בעשאה גיסטרא אבל במסוכנת ומתה שפיר לא חל כלל נבלה וא"כ ליכא מגו כלל. אבל ז"א דודאי פשיטא דגם במתה מאילי' מקרי נבלה רק דבגמ' אמרי דקרא דנבלה חל אחלב איצטריך לגווגא דלא עשאה גיסטרא דכן מוכח לשון הגמ' מתקיף לה מר בר ר' אשי ודלמא לעולם אימא לך היינו טריפה היינו מסוכנת ודקאמרת נבלה דכ' רחמנא למ"ל להך נבלה דלא אתי מכח מסוכנת איצטריך מוכח דמיהת ידעינן דודאי גם כמתה מאילי' אסור משום לתא דנבלה ורק קרא דחלב נבלה אחלב איצטריך בגוונא דלא הית' מסוכנת דלא שייך מגו דחייל א"כ מוכח כסברת הנו"ב דלא אמרינן מגו רק במקום דחל כבר אאיסור אחר חל ג"כ אשני אבל לא אמרינן הואיל וחל נבלה אמסוכנת חל נמי אחלב בגווגא דליכא מסוכנת וא"כ ה"נ נבלה לא חל רק איוה"כ במקום שחל אאינו זבוח אבל אטמאים דליכא איסור אינו זבוח לא אמרינן מגו ולא חייל. וא"כ לפ"ז אין כאן ראי' כלל לדברינו דסחורה אסור מה"ת. אמנם נ"ל להוכיח בדרך אחר דהנה בתוס' הקשו בחולין דק"ג דלמ"ד דבאבר מן הטריפה לוקה שתים סובר ר' אמנון משום דבהמה לאו לאברים עומדת רק אתי איסור אבמ"ה וחייל אטריפה. ע"כ לדידי' היאך משכחת מאן דאמר אליבי' דר"י בחלב מן החי מן הטריפה לוקה שתים דאמאי ליחול אבמ"ה עלייהו ותי' בתוס' דסובר דנהי דאבמ"ה חל הטריפה מ"מ אחלב דבכרת סובר דלא חייל. והנה עדיין תימה דא"כ מ"ד לעיל דר"י ור"ל פליגי אי לאברים עומדת היאך יפרש מ"ד שתים. אכן זה ל"ק די"ל דסובר דהך דלוקה שתים מפרש בגוונא דנטרפה אחר יציאת רובה ופליגי אי טריפה חל אאמ"ה מכח מגו דחל אחלב או לא חייל. אכן קשה לי דעדיין היאך יתכן למ"ד לעיל דכ"ע לאברים עומדת ונטרפה אחר יציאת רובא ור"י סובר דאיסור טריפה חל אאמ"ה ופרש"י דסובר אחע"א א"כ אמאי לוקה שתים בחלב מחי מטריפה דלא מצי לומר דטריפה לא חייל אחלב דלהדיא כתיב בקרא חלב טרפה דחייל וא"כ ילקה שלש. ושוב מצאתי במהרש"א שעמד ע"ז בתימה דהיאך מצאנו ידינו ורגלינו למ"ד לאברים עומדת ור' יוחנן סובר דטרפה חייל אאמ"ה א"כ ע"כ סובר דאחע"א א"כ למה אמר הך מ"ד אליבי' דר"י דלוקה שתים ולפמ"ש יסולק קושית מהרש"א דשפיר י"ל דטעמא דטרפה חל אאבר משום דר"י אית לי איסור מוסיף וטריפה מוסיף אאבר באיסור סחורה לכן שפיר אמר ר"י באבר מן הטרפה לוקה שתים אף אי נטרפה אחר יציאת רוב. משא"כ בחלב מחי ומטריפה שפיר לוקה שתים דלא חייל איסור טרפה דלא הוי מוסיף כלל דכיון דחלב טרפה כתיב דיעשה לכל מלאכה ומותר בסחורה ולא הוי מוסיף כלל לכן סובר דלוקה שתים ומ"ד לוקה שלש סובר דחל טרפה מכח מגו דחל אחלב חל נמי אאמ"ה ומ"ד לוקה שתים ל"ל מגו וא"כ שפיר בחלב מחי ומטרפה לוקה רק שתים דל"ד לאבר מן הטריפה דחל טריפה אאבר דהוי מוסיף באיסור סחורה משא"כ בחלב מחי ומטרפה דלא הוי מוסיף כלל. וזה נכון מאוד בישוב קושית מהרש"א ומינה ראי' דאיסור סחורה מה"ת ודו"ק:

אולם קשיא לי כיון דכללא כייל הרמב"ם בהמ"א פ"ח הי"ח דכל דבר שאסור מה"ת באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות בהן סחורה וא"כ קשיא הא דפסחים דק"ט דאוכל חמץ של הקדש מעל דפליגי ומוקי בגמ' כריה"ג דמותר בהנאה ופליגי בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ופרש"י דפליגי בתמורה דל"מ בקרא דתזבח ולא גיזה כו' ואכלת ולא לכלביך ואידך מ"ד לא דרש ולא לכלביך רק דאין לך היתר אלא משעת זביחה וא"כ קשיא דתיפוק לי' דבחמץ כיון דאסור באכילה מה"ת א"כ היאך רשאי הישראל לקנותו דהוי כקונה לסחורה דברים האסורים וא"כ היאך יפדנו דהוי כעושה סחורה דמה לי שמוכר להאכילו לפועלים מעכו"ם דאסור או להאכילו לכלבים דאסור וא"כ היאך יפדה ההקדש דהוי כקונה דברים האסורים. ולכאורה נ"ל דלדעת הש"ך בסי' קי"ז סק"ג דדוקא כדי למכור לפועלים עכו"ם אסור אבל להאכילו לפועלים עכו"ם מותר דאין זה דרך סחורה א"כ י"ל דגם להאכילו לכלבים מותר כיון דאין זה דרך סחורה מותר. אבל לדעת הרמ"א שאסר בכה"ג ג"כ קשה דמ"ל להאכילו לפועלים עכו"ם או להאכילו לכלבים. אמנם י"ל דאף דלהאכילו לפועלים עכו"ם אסור היינו משום דמיהת קונה לצורך אכילה לכן אסור אבל באכילת כלבים דאף דמקרי אכילה ג"כ כדילפינן בזבחים לענין פגול מקרא דואתי הכלבים ואכלו בשר איזבל מ"מ כיון דאיסור סחורה דלמא אתי למיכל מיני' בין אי נימא דד"ת הוא או דרבנן הוא מ"מ שפיר במאכיל לכלבים מותר לקנות וכמ"ש הש"ך סק"ב דכשאינו מתעסק לצורך אכילה ליכא למגזר. שוב ראיתי להפרי תואר בסי' הנ"ל סק"ב שעמד על הקושיא מחריצי חלב. ותי' כדברינו דאנן לא אשכחן קרא להיתרא בחלב רק לסחורה אבל לא להתיר לישראל והוא כדברינו לעיל. אמנם לפ"ז יקשה דא"כ למה אמר בגמ' ודלמא לסחורה נימא ודלמא לכלבים שהביאם לתת לכלבים ולמה אמרי בגמ' דשמעינן היתרא מיהת לסחורה מקרא אלא ע"כ דגם לתת לכלבים אסור לקנות או דע"כ איסור סחורה לאו דאורייתא. ולפמ"ש הנו"ב דאבמ"ה ליתא באיסור סחורה ניחא אמנם מדברי הרמב"ם פ"ח ממ"א שלא הביא רק חוץ מחלב משמע דדם ואבמ"ה ג"כ אסור. אכן הקושיא מחריצי חלב י"ל כפשוטו דודאי אף מידי דאסור לקנות לסחורה י"ל דמותר לקבל במתנה דלא גרע מנזדמן לו וממצא מציאה ה"נ מותר לקבל מתנה. ויש לי להביא ראיות לזה ואכ"מ. אמנם לפמ"ש דדם ואמ"ה ליתא בסחורה י"ל קושית תוס' שבועות דק"ד דלמה איסור נבלה חל אשאינו זבוח דע"כ שאינו זבוח ליתא באיסור סחורה. דאל"כ כל אמ"ה באיסור אינו זבוח קאי ומ"מ מותר בסחורה. וא"כ נבלה מוסיף באיסור סחורה. אך מלשון התוס' פסחים ק"ג דיה אמר קרא משמע דוקא נפל בירושה דהוא ממילא מותר אבל במתנה כיון דבעי קנין אסור מידי דהוי שאסור לצוד. ויש לעיין לפ"ז היאך הכהן יוכל ליקח חלה טמאה ותרומה טמאה וכן תרומת חמץ בזמן שהי' לה שעת הכושר בפסחים דל"ו ובזה מוכח דמיהת מותר ליקח ע"מ להסיק או להאכיל לכלבים מידי דהוה שמותר לקנות שומן למשוח עורות ע"ש:

אך מה דכייל לן הרמב"ם שבכל דבר שאסור מה"ת אסור בסחורה צל"ע ולפע"ד נראה להביא ראי' מהגמ' דלא כוותי' בפסחים דק"ג פריך והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן צמדי חיות ועופות כו' ומשני דשאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא ופריך א"ה לכתחילה נמי ומשני שאני הכא דא"ק יהיו בהווייתן יהיו ומאי פריך דא"ה לכתחילה נמי שיהא מותר לצוד ופירש"י דלכתחילה אסור לחזור אחריהן דתנן אין עושין סחורה לא בנבלות וטריפות ולא בשקצים ורמשים ומאי משני שאני הכא דאמר קרא משמע דוקא הכא דגלי קרא אסור לכתחילה אבל בכל איסורי מאכל מותר לכתחילה. ולכן נ"ל דדוקא שקצים ורמשים דגלי קרא דיהיו בהווייתן יהיו וכן בנבלות וטריפות דנהי דאשכחן קרא דמותר בהנאה מן לגר אשר בשעריך כו' או מכור לנכרי מיהת לא אשכחן רק בנזדמנו אבל לקנות לא מצינו לכן אסור בסחורה אבל כל הני דכתיב בקרא לכם או לך שפיר אנו מתירין אף בסחורה מדפריך א"ה לכתחילה נמי ולא משני רק דשאני הכא משמע דבשאר דוכתי דכתיב לך או לכם מותר אף לכתחילה. ויש לי להביא ראי' לזה מחדש דאסור באכילה והכי ס"ד שיהי' אסור בסחורה בחדש אלא ע"כ כיון דכתיב בקרא לכם משמע שמותר אף בסחורה דדוקא בנבלה וטריפה דלא כתיב קרא לכם רק דאו מכור לנכרי או למאן דיליף מלכלב תשליכין אותו מיהת לא שמעינן שיהא מותר בסחורה ושפיר מקשינן לשרצים דגם שם מותר באכילה ואסור בסחורה. ולכן בדם ואמ"ה שפיר הוצרכו לומר הפר"ת והנו"ב משום דדם איתקש למים דגם שם לא כתיב קרא דלך או לכם] אבל חדש או חמץ לרי"ה פשיטא דמותר אף בסחורה דכיון דכתיב קרא לך משמע דלכל מיני יהא כשלו כדחזינן בשרצים דאי לאו דגלי קרא דיהיו הוי מותר מקרא דלכם:

ובזה יתישב לנו קושיית תוס' פסחים דק"ג דבחמץ לרי"ה דמותר מקרא דלך דלחזקי' ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך ודכוותי' פריך בשקצים דלא ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך ולפי"ז ניחא דבשלמא בשרצים דגלי קרא דאסור בסחורה וא"כ שפיר פריך לא ליכתב לא יאכל ולא ליבעי לכם וא"כ למה כתבה התורה לא יאכל בצירי וליבעי לכם. אבל בחמץ דבלא זה בעי קרא דלכם להתיר חמץ בסחורה א"כ לא קשיא דלא ליכתוב לא יאכל ולא ליבעי לך דכיון דקרא דלך צריך להתיר בסחורה אף אי לא כתיב קרא לא יאכל בצירי וכיון דמיהת בעי קרא דלך לא איכפת לן קרא אי כתיב בצירי או לא כיון דאינו יתור לשון בכתוב וזה נכון. ועוד יש לומר דחמץ וחדש כיון דיש היתר לאיסורו לא ילפינן משרצים כלל לאסרו וצ"ע:

כה ד"ה ברש"י כתב אהא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ופירש"י של גבוה כגון שהקדיש חמץ והוא בביתו והקשו ע"ז דלמה לא פירש שהוא ביד גזבר והנה בתוס' פסחים דמ"ו הקשו למ"ד בחלה של חמץ דעובר בב"י משום דאי בעי מיתשל עלוי' הוי שלו א"כ היאך ממעטי של גבוה ותי' דהיכא דבא ליד גזבר שוב א"י לישאל על ההקדש. וא"כ למ"ל לרש"י לפרש דמיירי שהוא בבית המקדש ויקשה דיתחייב דאי בעי מיתשל. והנה עכצ"ל דרש"י סובר כתי' הראשון בתוס' דהקדש משום דקדש לד' כתיב לא מהני מה דאי בעי מיתשל עלי' לחשבו כשלו דמ"מ מנ"ל לרש"י לפרש דמיירי שלא בא ליד הגזבר דלמא דוקא בבא ליד הגזבר איירי דאז א"י לישאל אבל בשלא בא ליד הגזבר והוא עודנו ברשות המקדיש שפיר לא אימעט דהואיל ואי בעי מיתשל הוי שלו. ונראה לפרש דל"ק כלל בחמץ של הקדש דיהא שלו הואיל ואי בעי מיתשל דהנה בהא דחלה דאמרינן אי בעי מיתשל עלייה ולכאורה חמץ הא אף אם ישאל לא יהי' שלו דחמץ אינו ברשותו של אדם. אמנם צ"ל דכיון דהתורה עשאה כאלו הן ברשותו אם רוצה לקנות החמץ וא"כ אם ישאל על הקדישו יהי' ברשותו לעבור בב"י. והנה נ"ל לחדש דקדשי בדק הבית בחמץ לאה"פ לר"ש דאמר לאה"פ מותר בהנאה. לפי מה דקי"ל בכ"מ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לאה"פ לא ברשות ההקדש היא ופקע רשות ההקדש ודין הפקר ממש יש להקדש ומותר לכל אחד לזכות מן ההפקר והנה דכיון שנאסר בהנאה תוך הפסח שוב לא הוי כלל ממון הקדש כמבואר בפסחים דכ"ט דהאוכל חמץ במועד לא מעל א"כ נפקע שם ההקדש ממנו גם לאחר המועד אין שם הקדש דכיון דפקע הקדישו במועד גם אח"כ במה יחול ונ"ל להביא ראי' ברורה דהקדש בדק הבית נפקע בכדי מהא דאמרי' בחולין דק"מ ביוני שובך שמרדו דפקעו קדושתייהו הקשה הר"ן בחי' קדושה שבהן להיכן הלכה ותי' דקדושת דמים אינה בעצמותו רק שדמיו שלו הוא קדוש וכמו ממון בעלים הוא וכמו המציל משלילותו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים הוי הפקר כמו כן בהקדש אייאש גזבר מינייהו והוי הפקר דכיון דההקדש מייאש מדמי שווי החפץ אין לה קדושה כלל. דבשלמא קדשי מזבח דגופן קדוש בעצמותן אינו מועיל מה שמרדו דלא נפקע הקדושה מן הגוף דאף לאחר שמרדו אין להם דמים הא לענין קדשי מזבח לא תליא בדמים אבל קדשי בדק הבית דגופן אינן קדוש רק שווי דמים אם מרדו פקע קדושתייהו עכ"ד. ולפי"ז מוכח מדבריו דקדשי ב"ה אין להם קדושה רק כשיש להחפץ שווי ממון ובגוונא דחפץ של בעלים והם מייאשים. גם בהקדש כן דהוי הפקר ופקע ממנה הקדש וא"כ ממילא גם אחר המועד מותר לאכול כיון דנפקע שם הקדש במועד דאז לא הי' לחמץ דמים דגורם לממון לאו כממון דמי ולא הי' לה שם קדושת דמים כלל וממילא נפקע הקדושה כמ"ש הר"ן ביוני שובך שמרדו דפקע הקדושה. וכיון דנפקע שוב אינו חל הקדושה לאחר המועד וכמו ביוני שובך שנמצאו דמותרים הם כנ"ל וזהו דין חדש. והנה קיי"ל בשבועות בנשבע על ככר אכלו כולו אינו נשאלין אפי' למ"ד נשאלין היינו משום דמחוסר מידי עיי"ש. אבל היכא דאינו מחוסר מידי כגון שנשרף הככר כ"ע מודים דאין נשאלין. ולפי"ז בחמץ של הקדש כיון שבא המועד פקע קדושתה כיון דאין לחמץ דמים ואם יאכל לא יעבור רק אאיסור חמץ ולא אהקדש לכן אינו מועיל שאלה דדמי לאכלו כולו דאין נשאלין עליו דבשלמא גבי חלה דאם יאכל חלה טמאה של חמץ מחייב שתים משום חלה טמאה ומשום חמץ ואם ישאל על נדרו לא יעבור על איסור חלה טמאה רק אאיסור חמץ לכן שפיר שייך הואיל ואי בעי מיתשל ושפיר אימעט מלך של גבוה אפי' בלא בא ליד גזבר דהיאך ישאל על הקדש עתה דכבר הוא חולין ומה יועיל לו שאלה וזהו נכון בדברי רש"י ז"ל. ובזה מיושב מה שהקשו תוס' פסחים ד"ה למה בחלה צריכי תרי קראי למעט של עכו"ם ושל גבוה ובחמץ מחד קרא נפקא. ולמ"ש ניחא דבחלה שייך הואיל ואי בעי מיתשל עלי' צריך קרא למעט משא"כ בחמץ. ודו"ק. (ח"ל הייתי בר מזלא טבא דאאמ"ו ז"ל בזה והארכתי בחידושי להסביר הדברים בטטו"ד ותרצתי בזה דברי בעהמ"א פסחים דכ"ט ודברי הריב"ש שהביא הקצות סי' קי"ז ועוד ענינים. והעליתי דנהי דקי"ל כר"י ביוני שובך דלא פקעי קדושתייהו עכ"ז יש לקיים הדברים ע"ש):

כו שם אמר רבא לבני מחוזא כו' כיון דאי מיגנב ומיתביר כו' ודייק הרא"ש מלשון זה דוקא באחריות גניבה ואבידה עובר בב"י וב"י אבל באחריות פשיעה כש"ח אין עובר. ובה"ג כ' דאפי' ש"ח נמי עובר ומיגנב ומיחבר בפשיעה קאמר. ומשום דבעי למימר אי בעותי לשלומי קאמר אי מגנב או מיתבר. תו כ' הרא"ש על הברייתא דעכו"ם שנכנס לחצר ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער מכאן ראי' דש"ח חייב לבער דסתם פקדון ש"ח הוא. ועי' בטוש"ע או"ח סי' ת"מ ובתוס' שבועות דמ"ד ובב"מ דפ"ב ע"ב. וראיתי להגאון השאג"א בשו"ת שכתב בשלמא אם הי' חייב ישראל בדין שומרים ניחא. אבל כיון דישראל א"ח בדיני שומרים לעכו"ם דאימעט מרעהו. והרא"ש עצמו סובר דבהקדשות פטור מפשיעה ג"כ וא"כ ה"ה לעכו"ם. דמחד קרא דרעהו אימעוט וא"כ עכצ"ל דהפקידו אצלו מיירי שהתנה שיהא חייב א"כ יכול להיות שהתחייב עצמו לענין פשיעה או לגניבה ואבדה או לאונסין וא"כ היכא מייתי ראי' מדנקיט סתמא. ולכאורה יש לדחות דהרא"ש מייתי מדתנא סתם הפקידו משמע שישמור בחנם וא"כ ממילא מסתמא לא קבל עליו אחריות מדרך השומרים לפמ"ש תוס' כתובות דנ"ו דדרך השומרים לקבל שמירה כ"א כפי הנאתו ש"ח רק בפשיעה ש"ש רק בשכר שואל באונסין ה"נ י"ל כיון דמסתמא דהפקידו בחנם איירי אף דגמ' איירי בהתנה מ"מ סתמא לא התנה לחייב עצמו יותר מדרך השומרים בישראל וזהו פשוט. אבל נ"ל לחדש דנהי דהרא"ש סובר דבהקדישות אף בפשיעה פטור מקרא דרעהו ומסתמא ה"ה לעכו"ם אמנם בעכו"ם חייב בפשיעה מטעמא אחרינא. דהנה קשיא ני אכל הני דאתמעטו מדין שמירה. הא כיון שזה נתן לו לשמור ודאי יתן לו אדעת שישמור היטב א"כ קבל עליו שלא יפשע רק שלא התנה שיהא חייב לשלם מ"מ כיון דהזה האמינו וסמך עליו שלא יפשע לחייב מדין ערב לשלם מידי דהוי מה שכ' בש"מ ב"מ דף ע"ד גבי זבון לי אפרוותא דזילשפט ולא זבין לו שהקשה למה יתחייב לשלם הא לא אמר אם איבור ולא אעבוד אשלם במיטבא. ותי' דכיון דהי' מצוי לקנות בזול והי' יכול בעצמו לקנות בזול בפרוותא דזילשפט וע"פ דבורו של הלה האמינו וסמך עניו שהוא יקנה לו חייב לשלם לו מדין ערב ע"ש. ואף דבגמ' דחי התם דפטור משום דאין בידו לקנות אבל כאן כיון דסמך עליו שלא יפשע ולולי כן הי' הוא שומר בעצמו מפשיעה א"כ יתחייב לשלם לו מדין ערב וישראל ערב לעכו"מ חייב לשלם וכן בהקדישות וכן בקרקעות דנהי דמקרא רעהו אימעוט מדין שומרים הא חייב מדין ערב וכן קשה על הא דפשיעה בבעלים דמיפטר. ונ"ל עפמ"ש בתוס' ב"מ דנ"ו אהא דהקדישות דמוקי בשקנו מידו והקשו בתוס' הא אמרי' במתנה ש"ח להיות כשואל דבההוא הנאה דמהימן לי' חייב לשלם אף בלא קנין. וחי' התוס' דדוקא בשקיבל להיות כשואל דיוצא קול עליו שהוא שואל ונהנה בזה מה שהאמינו להיות שואל אבל שאר שומרים לא. ובש"מ תירצו שם דדוקא בחולין אמרי' בההוא ההנאה דהימנ' אבל הקדש מיבדל בדיל מיני' לא אמרינן הימני' דזאת נוכל להאמין לכל מי שהוא, ולפי"ז הוי אמינא ליישב שיטת התוס' ג"כ בדרך זה דהא דתוס' סברו דמתנה להיות חייב לשלם מ"מ פטור דוקא בשומרים כיון דהן מחויבין מן הדין לשמור כראוי ואסור לו להפסיד לחבירו לפשוע או שלא נשמור מגניבה ואבידה אם קיבל שמירתו א"כ לא שייך לומר בהאי הנאה דמהימן לי' כיון דקאי בלא תעמוד על דם רעך א"כ כל איש ואיש עומד בחזקת כשרות שלא יזיק לחבירו ודווקא בפרוותא דזילשפט דשם אם לא יקנה הסחורה אז לא יעבור אגזילה אם הזיק רק בבטלו ממלאכתו לכן שייך סברא דהימני' שהוא איש נאמן אבל כאן אם לא ישמור מהיזק ויהי' פושע כיון דפושע הוי כמזיק לא חשידי ישראל להזיק ממון חבירו לא שייך לומר בהאי הנאה דקמהימן לי'. דכל איש ואיש נאמן ע"ז א"כ לא שייך דין ערבות ודוקא בערב עבור חבירו דדמי לשואל דמהימן לי להלוות לחבירו אבל כאן שנותן לו לשמור לא שייך לומר בהאי הנאה שאינו מזיקו בפשיעה דמוטל על כל איש מקרא דל"ת על דם רעיך ולפי"ז ממילא בישראל לעכו"ם כיון דאינו מוזהר אל"ת על דם רעיך ואינו מחויב בהשבת אבידה א"כ ודאי אינו מצווה להיות נזהר מלפשוע בשמירתו כלל וכלל דמהו רק השבת אבדה או מקרא דל"ת על דם רעיך. א"כ שפיר אם העכו"ם נותן לו לפקדון והימני' שיהי' נזהר אף שאינו מחויב בדבר ממילא אם פשע חייב מדין ערב לשלם. ולפי"ז י"ל דאף פשיעה בבעלים בישראל לעכו"ם חייב כיון דאינו מחויב מדין שמירה רק מדין ערבות א"כ אף בבעלים חייב. [ועפי"ז יש לעיין בשואל בבעלים די"ל דחייב בפשיעה כיון דשייך לומר בהאי הנאה דמהימן לי' א"כ ממילא ראוי לחייבו בפשיעה מדין ערבות. ודוקא בש"ח ובש"ש כיון דל"ש סברת הימני' כמ"ש ב"מ דנ"ח משא"כ בשואל הדר חייב מטעם ערוב. אכן מדסתמו בפוסקים משמע דאין לחלק ואין להביא ראי' מהא דבעי בגמ' בעל שואל או שוכר הוי ואמר רבא לפום חריפתא שבשתא דהוי שמירה בבעלים הא נ"מ לענין פשיעה דשם הבעל ל"ש סברא דהימנתי' כיון דנשאת לו ממילא חז"ל תיקנו שיהא שליט בנכסי אשתו וליכא הימנותא. רק י"ל דכיון דהך סברא דהימני' שייך רק לענין כמו בערב לענין זה שהשני משלם לו וזה הימני' לכן נתחייב לשלם אבל בשואל נהי דהימני' מ"מ לענין זה שלא יפשע ל"צ לנאמנותו דכל ישראל בחזקת נאמנים הם ונהי שהימני' לענין השימוש שיהי' כל הנאות שלו מיהת מה"ת יתחייב על פשיעתו אם לא קבל ע"ע בפירוש כיון דעל ענין פשיעה יעשה ערב כלל משא"כ בעכו"ם דשם הנאמנות שהאמין לו שלא יפשע א"כ ודאי חייב לשלם אם פשע. והבן כי הוא חלוק נכון]. ולפי"ז יצא לן דבישראל לעכו"ם לכ"ע חייב בפשיעה ואדרבה חמיר לענין פשיעה בבעלים מישראל לישראל. ובזה מיושב מה שהביא הב"י באו"ח סי' ת"ז דמיירי שהתנה בפירוש שלא יתחייב בפשיעה. תו הקשה השאג"א לשי' הרמב"ם דש"ח חייב בפשיעה וא"כ אף בהקדישות ועכו"ם א"כ עכצ"ל דהא דאתה רואה של אחרים למ"ד שאחריות פשיעה עובר עליו בב"י עכצ"ל שהתנה בפירוש שלא יתחייב באחריות כמ"ש הב"י א"כ הא דאמרינן בפ' כ"ש דל"א בהרהינו אצלו דקמיפלגי בב"ח קונה משכון דהוא רוצה בש"ש א"כ קשיא הא אף למאן דל"ל דר' יצחק מ"מ ש"ח יהא ויעבור בב"י אלא ע"כ דאחריות פשיעה א"ע בב"י עכ"ד. עי' כוונתו דשם לא מיירי בהתנה שלא יתחייב דא"כ היאך תאמר דלמ"ד ב"ח קונה משכון עובר בב"י הא התנה שלא יתחייב באחריות וע"כ מיירי בלא התנה וא"כ אז ממילא קשה אף בלא דר' יצחק ליחייב בב"י מטעם דאחריות פשיעה עליו אף בעכו"ם לשיטת הרמב"ם. ותמה אקרא עליו אטו התם בדר' יצחק נחלקו בגמ' אי עובר בב"י מטעם אחריות זה ודאי אינו דא"כ אף למאן דאית לי' דר' יצחק אמאי חייב בגניבה ואבידה הא דין שומרים אימעטו בעכו"ם. אל עכצ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דהטעם דחייב בגניבה ואבידה במשכון לפי שיש לו קנין בגוף החפץ משום ולך תהי' צדקה וא"כ חייב בגניבה או באונסין לשיטת רש"י או תוס' וא"כ כיון שיש לו קנין בגוף החפץ ממילא עובר בב"י אף שאינו חייב באחריות שלך אי אתה רואה ולאו מטעם דחייב באחריות עובר בב"י. דהכי חזינן לענין שמטה דמדר"י ילפינן דאינו משמט דהוי כמוחזק בגוף החפץ אף דלענין שמטה ודאי לא תלוי באחריות כלל ולכל מילי גורם לממון לאו כממון דמי רק הואיל ויש לו קנין בגוף החפץ א"כ הוי כמוחזק בו ואינו משמט ה"נ דעובר בב"י. א"כ ממילא במשכון אף שהתנה שלא יתחייב באחריות ועכ"ז אי קונה משכון ממילא הוי כשלו והיכא ששלו ממון ודאי דלא תלוי באחריות דודאי דעובר בב"י וב"י וכמ"ש הרא"ש דהיכי דקיבל עלי' אחריות הנפקד דהמפקיד מ"מ עובר ג"כ בב"י וזה ברור:

איברא קשיא לן דלדעת הרמב"ם דש"ח חייב בפשיעה בהקדשות א"כ אתה רואה של גבוה היכי משכחת לה כיון דבהקדש לא שייך פשיעה סלא קבל ע"ע אחריות וא"כ חייב בפשיעה כדין שומרים וא"ל דמיירי באומר הרי זה הקדש דאינו חייב באחריותו דזה לא מחייב רק בלא פשע דבהרי עלי מחייב אף בגניבה אבל מיהת בהרי זו לא מחייב מ"מ כשפשע מחייב כמו שאר נכסי הקדש לשיטת המחייב שומרים בפשיעה (ובאמת יש להביא קצת ראי' לדעת הרמב"ם מדנקיט מה בין נדרים לנדבות נדרים מתו או נגנבו או נאבדו חייב באחריותן נדבות מתו או נגנבו או נאבדו א"ח באחריותן ולא נקיט פשיעה מוכח דפשיעה בנכסי הקדש חייב. והיא ראי' נכונה). ואין לומר דמיירי בנודר הרי עלי ואח"כ הפקיד המקדיש לחבירו והתנה שלא יתחייב באחריות דאז ליכא חיוב עלי' מצד אחריות להקדש כיון דהקדש לא מפסיד מידי דאם נגנב יתחייב המקדיש לשלם כיון דאמר הרי עלי והנפקד אין חייב לשלם כיון דהתנה שלא יתחייב באחריותו. דז"א דהא כיון דאי לית לי' להמקדיש לשלומי ודאי דחייב זה לשלם אם פשע דודאי ההקדש רצה מזה גובה רצה מזה גובה א"כ ראוי שיתחייב באחריות. וא"כ לפ"ז ע"כ לשיטת הרמב"ם ראי' נכונה דבאחריות פשיעה אינו עובר. ולכאורה הי' נ"ל לחדש דבהקדש אף בקיבל עליו אחריות אינו עובר בב"י וב"י דהא דקיבל עליו אחריות עובר ילפינן בפסחים מהא דיכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא לא אשכחן רק בנכרי. וטעמא י"ל דכיון דקע"א על חמצו של נכרי בביתו של נכרי א"ע א"כ בהקדש כיון דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' א"כ אף שקע"א אינו עובר. ולפי"ז היינו יכולין ליישב מה שהקשו בתוס' פסחים דמ"ז בהקדש דנימא הואיל ואי בעי פריק או אי בעי מיתשל דלפמ"ש הגאון שאג"א דהואיל מטעם גל"מ כממון והוי כקע"א. ולפי"ז בהקדש אף בקע"א אינו עובר ג"כ מטעם הואיל ליכא. ומינה י"ל דילפינן כיון דלא אמרינן בי' הואיל ג"כ א"ח בקע"א. ועוד דכל הקדש חייב בפשיעה לשטת הרמב"ם א"כ היכי אימעוט של גבוה אלא עכצ"ל דבהקדש אף בקע"א לא מהני. הלום ראיתי לרמב"ן הביאו הב"י בסי' תל"ט דבלא קבל עליו אחריות לא בעי מחיצה י' בחמצו של עכו"ם אבל בקע"א אחריות. וייחד לו בית ועשה מחיצה י' מהני דכיון דיחד לו בית לאו ברשותו הוא אע"ג דקבל עליו אחריות והנה דבריו תמוהין דא"כ היאך אמר בגמ' פסחים ד"ו חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה י' חמצו של הקדש א"צ מחיצה מ"ט מיבדל בדיל א"כ ע"כ בקע"א אחריות איירי וא"כ אמאי בהקדש א"צ מחיצה הא עובר בב"י בקיבל עליו אחריות. ולפי"ז סייעתא למ"ש דבהקדש אף בקע"א אינו עובר א"כ לא בעי מחיצה. אבל מ"מ ז"א די"ל דבהקדש סגי בייחד לו בית בלא מחיצה י' אבל בלא ייחד לו בית מיהת עובר בב"י. אבל מצאתי ראי' ברורה לדברי מדברי הרז"ה בסוגיא דפסחים דק"ח שפי' באוכל חמץ של הקדש דמיירי בהקדש שבעלים חייבין באחריותן ואכלן דבר דמים הוא ובר מעילה הוא עכ"ד. ותמיה גדולה עליו דלפ"ז אמאי מעל דהא מחייב לבערו כהא דאמרינן גזל ובא אחר ושרפו פטור שהכל מצווין עליו לבערו וה"נ כיון דבעלים קע"א א"כ הכל מצווין לבער ומ"ל שורפן או אכלן אחר א"כ לאו בר דמים הוא אלא עכצ"ל דבחמץ של הקדש אף שקע"ח אינו עובר בב"י וב"י א"כ אין מצווין עליו לבערו. ואין לומר דמיירי אה"פ דהא אוכל חמץ של הקרש במועד תנא דמעל. והרז"ה עצמו הביא שם בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ואכלו או שרפו חייב ולא כ' במועד אלא א"כ דבחמץ של חולין סובר דהכל מצווין לבערו ואלו בהקדש אינו מצווה לבערו אלא עכצ"ל כמ"ש דבהקדש אף קע"א פטור:

וייעי' מ"ש בחידושי לדכ"ט לבאר שיטת הבעה"מ ואם כי הי' ראוי להאריך אך אין העת מסכים ועיי' שמ"ק ב"ק דצ"ו דבר חדש דגזלן אינו עובר בב"י על החמץ שגזל ועיי' ברכי יוסף יו"ד סי' שכ"ג דאם נאבד החלה שהפריש חייב באחריותה. וייעי' מ"ש בחי' לסוגיא דכיצד מפרישין חלה בפלוגתת ר"א ור"י וייעי' מקו"ח סי' ת"מ מה שחידש עפ"י גמ' ב"מ דל"ד דלכן השומר עובר בב"י עיי"ש ואכמ"ל:

כז הש"מ ב"ק דצ"ז ע"ב כ' אהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך נראה דל"ז וזה עוברין בב"י וב"י כ"כ הר"מ מסרקסטה עיי"ש. וק"ל איך נימא דגזלן אין עובר בב"י כלל בשלמא הנגזל אנוס היא אבל הגזלן כיון דאם יאבד או ישרף חייב לשלם דמים א"כ הוי גל"מ ובחמץ כממון דמי ולמה בקבל אחריות על הפקדון עובר בב"י וא"ל קבע"א גדול מן הגזלן דחייב בכל אונסין ולמה פסק דשניהם אינן עוברין בב"י וזה תימא. ואפ"ל דס"ל להר"ם מסרקסטה כדעת החק יעקב שדייק מלישנא דגמ' דעבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אבל בתוך הפסח א"י לומר לו הרי שלך לפניך א"כ בתוך הפסח אינו גורם לממון כלל כיון דא"י להחזיר ואי תובעו הנגזל בתוך הפסח והגזלן רוצה לקיים מצות השבה צריך לשלם ממון דוקא ואינו יכול להחזיר החמץ בעין וא"כ בין אם יאבד החמץ בפסח או לא יאבד חייב לשלם א"כ אין גל"מ כלל בפסח נהי שאחר הפסח דיכול לומר לו הרישל"פ ואי נאבד צריך לשלם הוי גל"מ מ"מ כיון דבפסח בא לשלם הוי רק גורם דגורם שגרם ממון על אחר המועד הוא אבל עתה אינו גורם ממון וייעי' דכ"ט האוכל חמץ של הקדש בפסח כו' דהוי רק גרם ממון וכאן הוי גורם לממון אם יאבד ובפסח ליכא נ"מ לכן מקרי גורם דגורם דבשלמא בפקדון של עכו"ם דמדינא ליכא חיוב שומרים גבי עכו"ם וע"כ איירי שהתנה אם יאבד יתחייב לשלם ויוכל להחזיר בתוך המועד ואם יאבד בפסח יצטרך לשלם הוי גל"מ אבל גבי גזלן דמדינא חייב לשלם בין יאבד תוך המועד או לא יאבד וליכא נ"מ בפסח רק אאחר הפסח הוי גורם דגורם וס"ל להר"מ מסרקסטא דגורם דגורם אינו עוברין בב"י כנ"ל לפי חומר הנושא:

גם י"ל לפמ"ש המקו"ח סי' ח"מ ס"ק ב' הטעם דעובר בב"י בקיבל ע"א משום הכפל וזה לא שייך בגזלן:

אמנם צ"ע אם נאמר דגזלן א"ע בב"י כלל למה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אסור בהנאה דהא קיי"ל כר"ש דמדאורייתא מותר בהנאה רק דקנסא קניס היכא דעבר בב"י ובגזל חמץ שניהם אינם עוברין ולמי קנסו ולמה אמרי' בב"ק דצ"ח בחמץ דאמרי הרי שלך לפניך כו' הא בגזל חמץ שעבר עליו הפסח בגזלן לאו אסורי הנאה נינהי כיון דשניהם אינם עוברין בב"י ולמי קנסו. ועיין בר"ן בפסחים אהא דעכו"ם שהי' לו חמץ אצל ישראל שכתב הר"ן שם דאף שאינו עובר בב"י עד שיהי' חמץ וברשותו מ"מ מדרבנן אסור החמץ אף באינו ברשותו כיון דמדרבנן אסור להשהות כדמוכח בפסחים דל"א דמוקמינן בהרהינו אצלו לכן קנסו שיאסר בהנאה ולפי"ז י"ל דגזלן עכ"פ אסור להשהות מדרבנן החמץ לכן אסור בהנאה. ועי' פסחים דכ"ט בתוס' שכתבו דלא משכחת שאור דאחרים באכילה ויש לפלפל בזה. ועי' נוב"י מהדו"ק חלק או"ח סי' ך' שיצא לחדש דגזל חמץ שעבר עה"פ דמותר החמץ לר"ש דלמי יקנסו הנגזל הוי אנוס ואינו עובר בב"י וגזלן כיון דיכול לומר לו הרי שלך לפניך מאי איכפת לי' דהא לא מפסיד דהא יוכל. להשיב הגזילה שאביה. ג"כ כו' עיי"ש שהאריך ודחק עצמו לתקוע בדבר הלכה. ולפענד"נ דאין הפירוש שקנסו בשביל שעשה שלא כהוגן הפסידו ממונו רק הקנס של חכמים הוא למען ירימו מכשול לבל יעבור שום אחד אלאו דב"י כי אם יהי' לאה"פ החמץ מותר בהנאה יוכל להיות אשר ימצא מאן דהי ויעבור בב"י וב"י ולהשהות החמץ ליהנות ממנו לאה"פ אבל אם גם לאחר המועד אב"ה לא ישהו החמץ ויאכלנו קודם הפסח או שיבערנו והתקנה היא שלא יעבור אב"י ולא יבא לידי מכשול בזדון חו"ש דלמה ישהנו כיון דאין תקנה לאסורו ולפי"ז גם בגזלן שגזל חמץ שייך קנס לאסור בהנאה ואין הכוונה לגרום הפסד להגזלן רק למען הסיר התקלה דהגזלן שאינו רוצה לקיים מצות השבת הגזילה החמץ עד אחר המועד ויאכלנו אבל אם אסור לא ישהנה ולא יעבור וגם אחר המועד אין יכול ליהנות ממנו ולא הי' קנס חכמים ע"ד נקמה כיון שעבר רק למען הצלה ממכשול דב"י וב"י כנ"ל פשוט: כח הקצוה"ח בסי' שס"ג הביא דברי החק יעקב או"ח סי' תמ"ג הנ"ל שכתב דדוקא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר השל"פ אבל בתוך הפסח א"י לומר הש"ל משום דמצווין עליו לבערו וכמ"ד בגזל חמץ ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו. והשיב עליו חדא דהשא"נ ל"ש היזק וא"כ לא קני. ועוד דמ"ש מתרומה ונטמאת דלשריפה עומד. ועוד דא"כ גם לאחר המועד לא יוכל לומר הש"ל כיון דקני' בשינוי שלו הוא ואיך יוכל לומר הש"ל. וליישב דברי החק יעקב אשר מוכחא מלישנא דמתניתין דנקיט עבר עליו ולא בתוך המועד נראה לפמ"ש התוס' בב"ק ד"ק ע"ב ובב"ב ד"ב דמטמא הא כיון שרואין השרץ על הטהרות הוי ניכר רק דא"י אם הוכשרו. משמע מדבריהם כיון דבשעת לידת הנזק ניכר שרואין שטומאה עלי' אף דבגוף הפירות אין כאן היכר מ"מ הוי היזק ניכר ואף דאח"כ כשנופל השרץ אין שם טומאה ניכרת מ"מ חייב דבשעת הנזק ניכר לכל שהזיק. ולפי"ז קשה מבהמה ונעבדה בה עבירה או דגזל חמץ כיון דבשעת הפסח או בשעה שנרבעה הבהמה הוכר לכל שפסולה למזבח א"כ ניכר הזיקה. וא"כ אף למ"ד השא"נ ל"ש היזק מ"מ קשה הא קנה בשינוי כיון דבעת לידת הניזק הי' שינוי הניכר דבשעת רביעה ניכר שזאת הבהמה נשתנה ונפסלה. וכמו שהקשו התוס' אמטמא ונהי דעתה אינו ניכר מ"מ בעת הרביעה ניכר שנפסלה וכמו במטמא ובהך דכלאים אף שלאחר נפילת השרץ או כשיעקרו הגדילין אינו ניכר מ"מ הא בעת שנולד הנזק ניכר שמטמא או אסור משום כלאים וא"כ למה פריך למ"ד השא"נ שמי' היזק הא אף למאן דסובר ל"ש היזק הא הוי היזק ניכר וא"כ נקנה בשינוי. אמנם נראה דנהי דבמזיק חייב כיון דבעת הנזק הי' ניכר א"כ נזק הוה אבל בגזילה לענין שינוי הא כיון דקי"ל שינוי החוזר לבריתו לא הוה שינוי וא"כ כיון דמיד אחר שנרבע' שוב אינו ניכר א"כ נהי דבשעת הרביעה ניכר הא מ"מ אחר הרביעה לא נכרת הבהמה אם נרבעה א"כ כיון דשינוי שאינו ניכר לא הוי שינוי נהי דהי' ניכר פ"א בשעת שנולד הפסול כיון דלאחר שנרבעה אינו ניכר א"כ השינוי חוזר לברייתו שאח"כ אינו ניכר. ונראה דאף למ"ד שינוי החוזר הוי שינוי היינו דוקא בידים אבל בממילא חוזר לא הוי שינוי לכ"ע. אמנם בגזל חמץ דבפסח הוי שינוי הניכר שניכר לכל שאסור בהנאה ואי דהוה שינוי החוזר דאחר הפסח לא יהי' ניכר שעבר עלי' הפסח הא כיון דהכל מצווין עליו לבערו א"כ ודאי לא ישהה החמץ עד אחר הפסח ועדיף מהא דהקדיש הגזלן שכתבו תוס' במרובה דס"ד משום דלא שכיחי שיחזור להקדשו וישאל על נדרו לא הוי שינוי החוזר א"כ כיון דהכל מצוין לבערו לא הוי שינוי החוזר דוודאי לא ישהלו עד אחר המועד א"כ לא הוה בתוך המועד שינוי החוזר לכן כ' הב"י שפיר דא"י לחזור הגזילה במועד דהוי שינוי שאינו חוזר במועד כיון דלא שכיח שיהי' אינו ניכר כיון רלא יתקיים עד אחר מועד וכל המועד ניכר הוא שאסור בהנאה. וא"כ שפיר איך יהי' יכול לחזור והא כעין שגזל בעינן. ולא דמי לנעבדה בה עברה דהתם הוי היזק שא"נ משום דנהי דבעת שנעשית העברה הי' ניכר הא מיד לא הי' ניכר והוי שינוי החוזר אבל בגזל חמץ כיון דלא שכיח שתתקיים עד אחר המועד א"כ הוי שינוי שאינו חוזר דא"י להשיב ול"ק מתרומה נטמאת ג"כ כנ"ל. ולפי"ז ניחא ג"כ הקושיא הא כיון שהשינוי קנה פעם אחד האיך יכול לומר הרש"ל. דהנה פריך בגמ' ב"ק דס"ו למ"ד יאוש קונה הא גזל חמץ ועבר עליו הפסח כי מטא עדן אסורא איאיישי מיאש ומשני דנהי דזהו מתייאש זה אינו רוצה לקנות. ולפי"ז ג"כ ל"ק דנהי דשינוי קונה הא אינו חפץ בקנין השינוי דכמו שאינו חפץ בקנין דקונה יאוש למ"ד יאוש קונה אבל בתוך המועד א"י לחזור לא מטעם דקנה החפץ דאינו רוצה לקנות רק התור אמרה והשיב את הגזילה כעין שגזל וכיון דהוי במועד שינוי הניכר לא הוי כעין שגזל וא"י להחזיר החמץ:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה