אור ברסלב
חידושי הרדד פסחים › דף קח.

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים · דף קח.

דף קה.

(ר"פ ערבי פסחים) לא יאכל עד שתחשך. הקשו תוס' למ"ל עד שתחשך ולמה לא תניא לקמן גבי שבתות ויו"ט וי"ל דהנה לקמן בעי בגמ' דק"ז אי מן המנחה גדולה משום דלא מיטרד למעבד פסחא או מנחה קטנה כדי שיאכל מצה לתיאבון. והנה אי מן המנחה גדולה משום פסח וכיון דהרמב"ם פסק בהל' מעה"ק פ"ז דמששקעה החמה פסול הדם א"כ א"א להקריב פסח אחר שקיעות החמה א"כ הי' ראוי לאכול אח"כ דלא שייך מיטרד למעבד פסחא דאסור לעשות פסח אחר שקיעה קמ"ל דמ"מ אסור לאכול עד שתחשך דאז אסור לאכול משום שלא יאכל מצה לתיאבון עד שתחשך:

ובזה י"ל קוש' שירי כנה"ג מסי' תע"א דמאי פריך לקמן מאי אריא ע"פ הא שבתות ויו"ט נמי ומאי קושיא דלמא סמוך למנחה גדולה ודוקא בע"פ דאיכא פיסחא ודלמא מיטריד אבל בע"ש דרק משום לתיאבון א"כ סמוך למנחה קטנה די וקשה על הר"ן דפסק סמוך למנחה גדולה. ולפ"ז ניחא דבגמ' פריך למ"ל עד שתחשך הא פשיטא דלא מצינן למטעי דאחר שקיעה יהי' מותר דהא אז בל"ז אסור כמו בכל שבתות ויו"ט ומוקי ר"ה כר"י דאוכל והולך עד שתחשך אבל במצה אסור עד שתחשך. אמנם לר"פ דמשני כר"י ובע"פ סמוך למנחה ובע"ש ויו"ט ממנחה ולמעלה עכצ"ל דמפרש סמוך למנחה קטנה מיירי מתניתין. והא דנקט עד שתחשך לכאורה קשה הוי תוס' דלמ"ל למתני ואמאי לא תניא כן בשוי"ט. אמנם יש לתרץ קושית תוס' בדרך אחר. דהנה תוס' הקשו דמיני תרגימא מותר ומצה בל"ז אסור לאכול בע"פ ותי' תוס' דמיירי במצה עשירה וא"כ לכאורה כיון דהך לא יאכל היינו מצה עשירה א"כ למה תנן עד שתחשך הא מצה עשירה דאין אדם יי"ח בפסח אף משתחשך אסור כדי שיאכל מצה לתיאבון. אמנם התוס' הקשו מבציקות של נכרי אדם ממלא כרסו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ותי' תוס' באותה סעודה שרי דאז יזהר להניח עצמו שיאכל מצה לתאבון אבל מבע"י אסור א"כ ממילא מיושב קו' תוס' דהא משתחשך הוי באותה סעודה דחל חיוב מצה א"כ מותר לאכול מצה עשירה כמו בצקות ש"נ וא"כ כיון דבצקות ש"נ לא תנן במתניתין רק מימרא הוא לעיל ד"מ א"כ שפיר אשמעינן מתניתין דעד שתחשך הא משתחשך מותר דהו"א משתחשך ואף באותה סעודה אסור כיון דא"י י"ח במצה עשירה קמ"ל מתניתין דמשתחשך שרי דבאותו סעודה ל"ח שמא לא יאכל לתאבון ושפיר אשמעינן מתני' חדושא דבאותה סעודה מותר. וכ"ז שייך בע"פ אבל ביו"ט דיוכל לאכול כל לחם ויוצא י"ח ומיני תרגימא מותר א"כ אין רבותא דמשתחשך מותר דפשיטא כיון דיוצא י"ח בהן לכן לא תנא עד שתחשך. א"כ כ"ז לר"פ אבל ר"ה דאמר לעיל ד"מ בצקות של נכרים ממלא כרסו ובלבד שיאכל מצה קשה דאי בא לאשמעינן דמותר לאכול בפסח וא"י י"ח לינקט דמותר וא"י י"ח אע"כ אשמעינן דבאותה סעודה מותר לכן נקט הך לישנא דממלא כרסו ואינו חושש שמא לא יאכל לתאבון ומה קמ"ל ר"ה מתניתין הוא דמשתחשך מותר במצה עשירה ומה קמ"ל ר"ה ועכצ"ל דר"ה מפרש דעד שתחשך לא אתי לאשמעינן דמשתחשך מותר בעשירה רק משתחשך מותר במצה אינה עשירה ודוקא ע"פ ע"כ במצה עשירה ולא נשמע דמתניתין דמשתחשך מותר בעשירה א"כ הדר קשה קושית התוס' למ"ל משתחשך ולכן ע"כ מפרש דכר"י אתי' וסמוך למנחה היינו מנחה גדולה משום פסח וקמ"ל דאחר שקיעה נמי דל"ש מיטריד מלמעבד פסחא מ"מ אסור משום שאינו לתיאבון א"כ לפ"ז ר"ה ור"פ פליגי בהך איבעיא סמוך למנחה גדולה או קטנה וכיון דמסקינן כר"ה י"ל דסמוך למנחה גדולה וא"כ מיושב קושית שירי כנה"ג סי' תע"א דהר"ן פסק כר"ה וסמוך למנחה גדולה:

בה"ג כתב דאסור לאתחולי בע"ש ויו"ט מתשע שעות למעלה דאפילו ר"י לא אמר אלא דאם התחיל אינו פוסק, והקשה הרא"ש מהא דלקמן ושוין שאין מתחילין בע"פ אלא ושוין שמתחילין בערב שבת ויו"ט הא מיפלג פליגי אלמא דמתחילין. ונראה דהנה בל"ז קשה על הגמ' מאי אריא ע"פ אפילו ויו"ט נמי ומאי ס"ד דמקשה הא כיון דאסיק אדעתי' המקשה לחלק בין ע"פ לשבתות דמצה חמיר מדאמר אפילו ע"ש א"כ אמאי לא אסיק אדעתי' שנויא דר"ה דמתניתין כר"י והול"ל לימא מתניתין כר"י ולא כר' יהודה דאל"כ מאי אריא. מזה למד בה"ג דר"י רק לענין שאינו מפסיק אבל אתחולי לא ואוכל והולך היינו אם התחיל שאינו פוסק וכיון דמתניתין תנן לא יאכל ולא תנן כלל הפסקה רק לא יאכל משמע התחלה א"כ פריך דלא אתי' כר' יוסי ג"כ דגם ע"ש ויו"ע נמי אסור להתחיל. אמנם ר"ה משני דמתניתין כר"י וסובר דלא כהמקשן רק דר"י סובר דמתחיל נמי ובעשויו"ט מתחיל אבל בע"פ לא יתחיל. וא"כ לר"ה מסקינן דר"י גם לענין התחלה איירי דמותר דאל"כ קשיא מתניתין מאי אריא פסחים אפי' ע"ש ויו"ט נמי אסור להתחיל וכמאן אתא מתניתין. ולכן פריך בגמ' שפיר דשוין שמתחילין דבע"ש ויו"ט מיפלג פליגי. אמנם כ"ז לר"ה דמוקי מתני' כר' יוסי א"כ ע"כ נשמע דמותר להתחיל אבל כיון דבעי לקמן אי סמוך למנחה גדולה או קטנה וכ' הר"ן דיש להחמיר דסמוך למנחה גדולה וסובר בה"ג כוותי' וא"כ ל"ק כלל קושית מקשן דע"ש ויו"ט נמי דשם מתשע ולמעלה אסור ובע"פ מחצות וא"כ לא נצטרך לאדחוקי דמתני' כר' יוסי כר"ה א"כ ממילא שפיר י"ל דאזלינן בתר סברא כמו המקשן דר' יוסי רק לענין הפסקה איירי ולא לענין התחלה דלשון אוכל והולך משמע רק דאינו מפסיק ולא נצטרך לדחוקי כר"ה דר"י לענין התחלה איירי דאל"כ קשיא מתניתין דהא מתניתין ל"ק דע"פ דוקא מנחה גדולה ושפיר פסק בה"ג:

בנל"ך אע"י:

המג"א סי' תרל"ט הקשה על הרמ"א שהביא דברי מהרי"ל דאסור ע"ס מחצות שהוא סמוך למנחה גדולה ולא הביא בע"פ דמחצות ותי' דהואיל ומצה עשירה אוכל בע"פ אינו משביע כ"כ ושפיר מותר רק ממנחה קטנה אסור אבל בע"ס אסור ותמה הח"י סי' תע"א דא"כ מה פריך מאי אריא ע"פ אפילו ע"ש ויו"ט נמי הא דלמא רבותא נקט דאף בע"פ דהוי מצה עשירה אסור מט' שעות. אבל בשאר י"ט פשיטא כיון דא"צ לאכול מצה עשירה והנה בל"ז קשה וכבר עמדו האחרונים דלקמן דק"ז בעי אי מן המנחה ולמעלה משום דמיטריד למעבד פסחא משמע בשביל לתאבון לא הי' מחמירין ממנחה גדולה וא"כ למה בסוכות אוסר מהרי"ל מחצות. הא ליכא טרדה אז. אכן לפי דברי המג"א ניחא דדוקא בע"פ משום מצה א"א לומר דמשום שיאכל לתאבון דמצה עשירה אינו משביע הוכרח הגמ' לומר משום דמטרד למעבד פיסחא אבל בסוכות י"ל דאה"נ דבפת גמור אסור משום שלא יאכל לתיאבון אף מחצות. וא"כ שפיר דברי המג"א ודברי הרמ"א מוכרחין דבזה"ז ליכא פסח מותר מחצות. אמנם לפ"ז קשה איתימא דבעינן שהות גדול מחצות דאל"כ לא יהי' לתאבון א"כ קשה ע"ש ויו"ט נמי ולמה אמר מהרי"ל דוקא ערב סוכות מחצות והא בכל ע"ש תניא דר"י אוסר רק מט' שעות. אמנם צ"ל דשאני חיובא דסוכות דדמי למצה דחייב מגז"ש דחג המצות לאכול כזית בסוכה יש להחמיר מחצות. וכה"ג אמר ר"ש דאפילו לר"י דמותר בע"ש ויו"ט עד שתחשך משום חיובא דמצה מחמיר. א"כ גם לר"י י"ל דבע"ש די מט' שעות, אמנם לפי הס"ד דמקשה דפריך מאי אריא ולא מוקמי כר"י דא"כ אפילו ע"פ נמי יהא מותר ולית לי' לחלק כלל בין חיובא דמצה לשויו"ט א"כ ודאי דבסוכות נמי רק מט' שעות כמו שבת ויו"ט דמ"ש. וא"כ י"ל דלא הוי ידע לחלק מסברא בין מצה עשירה לפת. משא"כ לפום מה דמשני ר"ה דר"י ומחלק בין חיובא דמצה לע"ש ויו"ט. וקשיא מתניתין דאמאי תנן ערבי פסחים ולא תנן ע"ס דג"כ איכא חיובא. ועכצ"ל דע"ס לא תנן דזה אסור אפילו ממנחה גדולה משא"כ ע"פ סובר רק ממנחה קטנה ולהכי תנן במתניתן ע"פ ולא ע"פ ומזה למד הרמ"א דמותר מס' שעות ומחלקינן במצה עשירה ושאר פת אבל לפי ס"ד דהמקשן דלא אסיק אדעתי' הך סברא בין חיובא דמצה לשבתות ויו"ט וא"כ ע"ס נמי מט' שעות לא הוי ידע לחלק כלל בסברא בין מצה עשירה לשאר פת. ומיושב קו' הח"י. ומזה למד הרמ"א דינו מדנקט ע"פ ולא ערב סוכות:

המהרי"ל פסק גם בע"פ מחצות ודלא כרמ"א שהשמיט ע"פ. והנה קשה עליו דא"כ למה אמרו בגמ' דמטרד למעבד פסחא ולא מטעם לתאבון ע"כ בשביל לתאבון לר' מחצות א"כ בזה"ז דליכא פסחא אמאי דרש מהרי"ל מחצות וכבר עמדו ע"ז אחרונים. וי"ל דהנה רשב"ם כ' לקמן דק"ז דאמאי קאמר שיאכל מצה לתאבון ולא קאמר אפסח ותי' דבשר יאכל לתאבון. אבל פת כמו מצה ל"י לתאבון. ולפ"ז נ"ל כיון דבזמן שבהמ"ק הי' קים הי' אוכל פסח מצה ומרור ביחד י"ל דמה שאוכל עם הבשר הוי ג"כ אוכל לתאבון אגב בשר ושפיר די בט' שעות לכן אמרו בגמ' דמשום לתאבון די בט' שעות. וא"כ לפ"ז מיושב דבזה"ז שאין פסח ועם בשר אסור לאכול דאתי רשות ומבטל המצוה כמ"ש לקמן דקי"ד דלא ליכרוך מצה ומרור בזה"ז דאתי מרור ומבטל טעם מצה לכן שפיר מחמיר מהרי"ל מחצות אבל הגמ' דאיירי בזמן פסח והי' כורך ואוכל ביחד עם הבשר א"כ הבשר גורר תאות מאכל שפיר סגי בט' שעות ולא בעי מחצות:

המהרש"א נסתפק בסוגיא זו אי אוכל בע"פ בצקות ש"נ דאיי"ח כמו מצה עשירה דכל שאיי"ח מותר לאכול בע"פ ולפ"ז אי נימא דמותר הדר קשה קושית המג"א על הרמ"א דא"כ בע"פ נמי מחצות ליתסר ואין לתרץ כתירוצו דמצה עשירה אינו משביע כ"כ דהא בצקות של נכרים ודאי משביע וא"כ אמאי לא הביא דאסור מחצות בצקות של נכרים. ומזה מוכח דבצקות ש"נ הוי ג"כ כאלו בועל ארוסתו וראי' מזה לדין מהרש"א דאסור. והנה הטעם כ' מהרש"א דמצה עשירה אין טעם מצה אכל בצקות ש"נ הוי טעם מצה ואסור. ובזה י"ל מה שתמה הפר"ח סי' תע"א על הרוקח סי' ר"פ שכ' דאסור בע"פ משום בערב תאכלו מצות הא ביום לא דהא הרמב"ם כ' דהוא מד"ס ולא מקרא. ולפ"ז נ"ל דמדאורייתא דאסור בערב ולא ביום אם אכל בצקות של נכרים שרי דומיא דפסח ואכלו את הבשר בלילה ולא ביום דאה אכל מבושל או נא מותר כדאיתא בפסחים דמ"א. אבל רבנן אסרו אפילו בצקות ש"נ דאיכא טעם מצה והוי כבועל ארוסתו. ובזה ניחא דבירושלמי בעי למימר בפ' ע"פ דרבי לא אכל לא חמץ ולא מצה בע"פ דסבר כריב"ב דבזמן שחיטת הפסח משחר ואסור בחמץ וקשיא אמאי לא אכל מצה עשירה וי"ל דאה"נ דאכל רק זה לא נקרא מצה סתמא רק מצה עשירה אבל הי' לו לאכול בצקות של נכרים אלא ע"כ דאסור בע"פ. ונהי דלמאי דמסיק אסטניס הוי אין ראי' מ"מ לפי הס"ד וכריב"ב ומצה לא אכל משום בועל ארוסתו ראי' דאסור בע"כ בצקות ש"נ. וצל"ע על הירושלמי דלבתר דמסיק אסטניס הביא ולמה לא אכל ביממא כדי שיכנס לשבת בתאוה ופי' בשירי קרבן דאי ס"ד דאסטניס הי' לו לאכול מעט ביממא כדי שיכנוס לשבת בתאוה. ובאמת מה קושיא דלמא אכל מיני תרגימא רק מצה לא אכל ומצה עשירה אכל:

וק"ל על הא דרבי אסטניס הוי א"כ אמאי לא אכל בע"פ דוקא. הא גם בע"ס הו"ל שלא לאכול דגם בסוכות חובה. וא"כ מוכח דרבי בכור הוי לכן התענה. (

בשמעתתא דצלי קדר פסחים ד' מ"א). בתוס' אין מבשלין את הפסח לא במשקין הק' למה שנאו כאן אי משום דתנא ירקות מיד הו"ל לשנות ואסיקו בתימא וי"ל דהנה תנן אבל סכין ומטבילין בהם והרמב"ם בפ"ח מה' ק"פ דאין סכין רק במשקין ולא במים וקשיא מנ"ל להרמב"ם ונראה דהנה קשה קושית תוס' דמה לו לשנות כאן ונראה דהואיל ומעיקרא תנן דאין נותנין קמח לתוך חרוסת וחרדל ואם נתן יאכל מיד והנה מי פירות א מחמיצין לדעת ר"ת לעיל דל"ה וע"כ דאין לתוך החומץ איירי במעט מים דמ"פ עם מים מחמיצין א"כ תנן דסכין אף דיש משקין ומים ה"א כיון דבמים אסור לסוך דמ"פ עם מים נמי אסור קמ"ל דסכין בהן ומזה למד הרמב"ם דבמים לבדו אסור:

הרמב"ם הביא דשאר משקין אסור משום ובשל מבושל מ"מ. וגם פסק דצלי קדר אסור וא"כ הקשו עליו דהא צלי קדר לרבי אתי' דלרבנן שרי כמ"ש רש"י וא"כ למה יליף מבשל מבושל שאר משקין הא בק"ו אתי' לרבנן ולמה פסק כרבי לגבי חכמים הא יחיד הוא. תו הביא הרמב"ם דצלאו ואח"כ בשלו אסור וזה איתא לרבנן. תו הק' תוס' דצלאו ואח"כ בשלו למ"ל קרא הא מסברא ידעינן דבשול מבטל הצלי'. ולישב כל הנ"ל נ"ל דהנה הרא"מ כ' הובא בטור סי' שי"ח דיש בשול אחר צלי לענין שבת ומביא ראי' מסוגי' דכאן דמבושל מבטל הצלי'. והראב"י הובא בב"י כ' דהתם הטעם מבטל טעם מצה (וכ' הט"ז סק"ד דתוס' כ' דל"ד למצה גם פסח דבמצה לחם עוני בעי טעם מצה ולכן בבשלו אח"כ אין יוצאין דבטל טעם מצה אבל בפסח ל"ש טעם זה דמה נ"מ דגזה"כ הוא שיהי' צלי ולא קפדינן אטעם אבל הרא"מ ס"ל דגם פסח בעינן טעם צלי א"כ נמי מבטל הבישול טעם צלי ע"ש שהאריך) והנה הקושי' דמה מים שאין פוגמין שאר משקין לא כ"ש. לכאורה לאו קושיא הוא אם נימא דפסח לא בעי טעם דדוקא במצה קפיד קרא בטעם כדעת תוס' א"כ רק גזה"כ הוא במים ומאי קו' הוא דמשקין פוגמין הא לא קפדינן אטעם. א"כ מים דגלי גלי אבל משקין לא. אמנם לכאורה כיון דקפדה תורה צלאו ואח"כ בשלו וקשיא דלמה באמת הא כבר נצלה וצ"ל דקפדה תורה אטעם צ"ל כ"ש שאר משקין שפוגמין דפוסל ושפיר הוא ק"ו אבל אי לא גלי קרא דצלאו ואח"כ בשלו פוסל ה"א דבפסח דלא כתיב לחם עוני לא קפדינן אטעם ולא הוי ק"ו כלל שאר משקין דטעם לא מעלה ולא מוריד א"כ כיון דקרא רק לצלאו ואח"כ בשלו א"כ למילף ק"ו א"כ שפיר כ' הרמב"ם כיון דצלאו ואח"כ בשלו ילפינן מבשל מבושל א"כ שאר משקין פסול מק"ו ומ"מ הביא הא דבשל מבושל דאי לאו קרא דאתי לצלאו ואח"כ בשלו לא הוי ידעינן ק"ו כלל לכן הביא הרמב"ם דשאר משקין מבשל מבושל ומיושב קושיא ראשונה:

ולפ"ז ניחא קו' תוס' דלמ"ל קרא הא מסברא ידעינן דז"א דאי לאו קרא הו"א דבפסח לא בעי טעם צלי ולא הי' סברא כלל דל"ד למצה אבל כיון דגלי קרא למדין הסברא דהואיל דבעינן טעם ובישול מבטל הטעם. ולפ"ז נ"ל דהא דאמר צלי קדר א"ב היינו באמת דגם רבנן מודים דצלי קדר חייב דאינו מקרי צלי אש רק דנפקותא הוא בצלי קדר אם צלאו ואח"כ עשה צלי קדר דאין צלי קדר בלא מים מבטל טעם צלי א"כ מותר לרבנן אבל לרבי דיליף מבשל מבושל ולא קפיד אטעם ורק גזה"כ דצלאו ואח"כ בשלו אסור אף דלרבי דלא קפדין אטעם ולכן לא יליף מק"ו למשקין דסובר דצלאו ואח"כ בשלו מגזה"כ ולא משום טעם ולכן ל"ל ק"ו כיון דבפסח אינו תלוי בטעם א"כ ה"ה צלאו ואח"כ נעשה צלי קדר פוסל דא"ל דצלי קדר בצלאו קודם אינו פוסל הואיל בלא מים אינו מבטל הטעם של צלי כיון דלדידי' בפסח אינו תלוי בטעם אבל צלי קדר ולא צלאו הרמב"ם סובר דרבנן מודים דפסול רק בצלאו ואח"כ צלי קדר:

בגמרא יכול צלאו כל צרכו יהא חייב. ברש"י שני פירושים פי' א' צלאו כ"צ אף בבישלו מותר. והק' רש"י מה נ"מ דכיון דאח"כ בשלו מ"ל דשויא חרוכא או לא. וי"ל דבגמ' יליף מבשל מבושל ולא שצלאו כ"צ. וי"ל דהנה מצינו בהנודר מן המבושל דויבשלו את הפסח דלשון קרא קרי לצלי בשול. ולפ"ז י"ל דה"נ מפרש הגמ' בשל לצלי ואח"כ מבושל. והנה מסתמא צלי שנקרא בשול בלא עבדי' חרוכא דאז לא יקרא בשול א"כ אין כאן לימוד לצלאו כ"צ ואח"כ בשלו א"כ לא גלי קרא דמבושל אח"כ אסור דהתורה לא אסרה רק בצלי דלא עבדי' חרוכא דוקא בשל דאם מבשל אח"כ במים אסור אבל בעבדי' חרוכא דודאי לא נקרא בלשון תורה בשול ז"א נאסר אם בישל אח"כ ומיושב קו' רש"י:

אמנם פי' הב' דצלי ולא קלי אש הקשה המהרש"א דאי ס"ד דצלי ולא קלי האיך יליף מקרא דבשל ומבושל דשויא חרוכא לא חייב מנ"ל דודאי צלי קודם דעבד חרוכא הי' מותר רק דהו"א דחרוכא מבטל טעם צלי ויאסר ויתחייב דביטל הצלי אש ונעשה קלי לכן יליף מבשל מבושל דגלי קרא לצלאו ואח"כ בשלו וקשיא קושית תוס' למ"ל קרא ת"ל מסברא דמבטל טעם צלי ועכצ"ל דבפסח לא בעינן טעם צלי ולכן לא אמרינן מסברא לפסול וא"כ רק מקרא ממעט א"כ ה"ה עבדה חרוכא אף דמבטל טעם צלי אינו חייב דכיון דכבר הוכשר שהי' צלי אש א"כ בזה שעבדי' חרוכא ומבטל טעם לא איכפת לן דאל"כ קרא דבשל מבושל למעט צלאו ואח"כ בשלו ת"ל דמבטל טעם כמו במצה אע"כ דלענין פסח לא איכפת לן א"כ ה"ה בעבדה חרוכא דמבטל טעם פסח לא איכפת לן ושפיר למדו מבשל מבושל דעבדי' חרוכא כשר ול"ק קו' מהרש"א ורש"י סובר כתוס' דפסח לא בעינן טעם וכמש"ל:

וצ"ע על הרמב"ם פ"ח מק"פ שהביא דעבדה חרוכא פטור משמע אבל אסור וא"כ כיון דהרמב"ם הביא באכל חי דבשביל צלי אש אינו רק עשה א"כ האיך ס"ד דחייב בעבדה חרוכא ואי משום דאינו צלי כ"א קלי מ"מ אינו רק לאו הבא מכלל עשה. תו קשה דאמר דגלי קרא דה"ה צלאו כל צרכו ומה פטור דמשמע אבל אסור ואמאי דאי לא ימעט דלא יקלי אף לכתחילה מותר וצ"ע: אכל כזית חי יכול יהא חייב ת"ל נא ובשל מבושל ולא חי:

לכאורה קשה דהא ק"ו הוא מה נא שהוא קצת צלי חייב כ"ש תי דודאי חייב ומה משני נא ומבושל אמרתי לך הא ק"ו הוא. ולכאורה נראה דבאמת האיך נלמוד מק"ו כיון דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כמבואר לעיל דכ"ז א"כ כיון דקיי"ל דאכל נא מבע"י פטור וצלי חייב א"כ הוי קולא דאי נימא דחי לא יצא אז ביום אם אכלו אינו חייב כלל אבל אי נימא דלאו ק"ו הוא א"כ יהי' האוכלו ביום חייב לר' יהודה לקמן א"כ הדין להקל. אמנם ז"א דודאי חי ל"י בלילה דבקרא כתיב צלי אש. ואכלו את הבשר בלילה צלי אש א"כ ודאי בלא ק"ו נמי לא יצא וא"כ מותר ביום ואינו לוקה א"כ לא הוי ק"ו להקל דאף אי לא נדרוש הק"ו הדין נמי דא"ח ביום אחי דרק בלילה צלי אש כתיב ולא חי. וא"כ קשיא דאמאי לא ילפינן חי מק"ו דנא. ולכן נראה דא"ח לפי דאין עונשין מן הדין. ועפ"ז י"ל דברי רש"י שכתב דאחדא לקי כמו חמי טבריא והתו' הקשו דא"כ בחי למה א"ח. וע' תוס' שכ' דבחי ובח"ט וברש"י באמת לא כתב רק חמי טבריא רק תוס' למדו מרש"י דה"ה בחי והקשו ולפ"ז י"ל דהנה המהרש"א כ' טעם א"ע מהדין משום שמא משום חומר הדין איסור לא ניתן לכפרה במלקות והנה לכאורה באחותו בת אביו ואמו דיליף מק"ו מאחותו לאו בת אביו פריך קרא למ"ל ומשני לחד מ"ד דאין עונשין מה"ד (במכות י"ד) וי"ל דכיון דגלי קרא דאיכא לאו באחותו בת אביו ואמו א"כ לוקה. דכל לאו לוקה. אמנם היכי שנאמר כ"א צלי אש דממעט כמה דברים ולרש"י אל תאכלו קאי אהנך דאין צלי אש ולקי חדא א"כ בחי דאיכא ק"ו מנ"ל דלא ניתן לכפרה ולא לקי ואין לומר הא כתיב אל תאכלו כ"א צלי אש דכיון דבאמת לאו שבכללות דצלי אש כולל מיעוט חמי טבריא וכן צלי מחמת ד"א א"כ שפיר י"ל דעל חי לא קאי הלאו לפי דלא ניתן לכפרה ולא מהני מלקות ולא דמי לאחותו בת אביו ואמו דשם כיון דלאו מפורש ועל כל לאוין לוקין גלי קרא אף דאיכא ק"ו גלי קרא דכתיב מפורש שלקי אבל כשהלאו כלל הרבה דברים שפיר י"ל דבק"ו לא לקי כיון דחמיר לא ניתן לכפרה במלקות לכן בחי אינו לוקה משא"כ בחמי טבריא דליכא ק"ו שפיר לקי חדא ול"ק קושית תוס': המבשל בחמי טבריא. קשה הא לעיל ד"ח מפני מה אין חמי טבריא בירושלים כדי שלא יאמרו כו'. וא"כ כיון דאין חמי טבריא בירושלים ופסח פסול ביוצא חוץ לירושלים א"כ איך משכחת בישלו בחמי טבריא. אמנם י"ל דכיון דלמ"ד שני' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל א"כ הותרו הבמות וע' מגילה י"א א"כ משכחת לה פסח בבמה גדולה דקרב בבמה במקום דאיכא חמי טבריא נקט ר"ח הדין. אבל קשה על הרמב"ם שפוסק דנאסרו במות דקדשה לע"ל א"כ כיון דאין נ"מ כלל דבירושלים אין ח"ט וא"כ לא הוצרך להביא הדין דבמה שהי' במדבר מה דהוה הוה ולמה הביאו. וצ"ל דהביאו ללמד על בשול בחמה דפטור דכל שאינו תולדות אור פטור:

פסח שבשלו בחמי טבריא חייב. רש"י פי' דלוקה אלאו שבכללות. וק' לר"ת דפי' דצלי אש הוי רק עשה ואמאי אמר דחייב ע' מהרש"א. ולכאורה נראה דהנה בבשלו בחמי טבריא ואח"כ צלאו יש להסתפק דא"נ דרק ח"ט דמי לחי לפי שאינו צלי אש א"כ מותר בצלאו אח"כ. אמנם י"ל נהי דהתורה לא אסרה בשבת בישל בחמי טבריא מיהת תלוי בדעת הרא"מ וראב"י דהמג"א סי' שי"ח כ' כשם שצלי אם בשלו יש בישול אחר בשול ה"ה צלי אחר בשול נמי חייב וע"כ לראב"י י"ל דכשם שסובר דאין בשול אחר צלי ה"ה דאין צלי אחר בשול. ולפ"ז לכאורה נהי דח"ט לא יקרא בשול לענין שבת דתולדה דאור בעינן וכן לענין בב"ח נמי דלאו דרך בשול מקרי ולענין פסח דלאו בשול הוא דקרא מיירי רק בתולדות אש הא לא"ה לא הוי בישול מ"מ לענין שיהי' צלי מבטל טעם בשול י"ל דאינו מועיל לראב"י. כיון דאין צלי אחר בשול. ולענין זה אין נ"מ בין ח"ט או בישול גמור מ"מ א"מ הצלי' אח"כ ושפיר לא מהני זה שנעשה אח"כ צלי אש כיון שבשלו בחמי טברי' ואי נימא כן דבשלו בח"ט לא מהני אח"כ צלי אש בצלאו אח"כ והי' עדיין אסור משום כ"א צלי אש בעשה א"כ הקרבן פסול. א"כ כשבשלו בח"ט א"כ הקרבן פסול כבר מצד העשה וקשה הא ילקה לפמש"כ הרמב"ם פח"י דכל שהקרבן פסול עובר בל"ת כל תועבה ולוקה א"כ בבשלו בח"ט דעשה איכא מיהת שלא יאכלנו ומופסל הזבח א"כ נימא דילקה אל"ת כל תועבה. אמנם ז"א דדוקא כשכל הקרבן נפסל אז עובר אבל אם כזית הי' צלי מחמת ד"א י"ל דלא מקרי תועבה. ולפ"ז י"ל באם בישל כל הפסח בחמי טבריא דפסול כל הזבח שפיר חייב מל"ת כל תועבה וצ"ע כי לא נתחוורו הדברים:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה