חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
פסחים · דף קה.
שייך לפסחים דק"ה:
אם רוצה להחמיר ע"ע בשאר עברות ליהרג כתב הרמב"ם שמתחייב בנפשו ודעת התוס' בע"א פא"מ דשרי משום קדוש השם להחמיר והביא ראי' מירושלמי דר"א בר זמינא דהוי מחיט אצל עכו"ם ורצה לקטלו שיאכל נבלה ולא רצה לאכול דמוכח דשרי למסור נפשו. והנה דברי תוס' תמוהין דהא א"ר מנא בירושלמי סנהדרין אלו הוי שומע מיליהן דרבנן (פי' דדוקא בג"ע יהרג ואל יעבור) הוי אכיל בהדי' מוכח להיפוך דא"ר למסור עצמו דאל"כ מנא ידע ר' מנא דלא שמע דלמא שמע והחמיר על עצמו, וראיתי להרב מראה הפנים שעמד ע"ז ובעל סדר משנה. אמנם הנני אוסיף להפליא דהיאך שייך אלו הוי שמע מיליהי דרבנן הא ליכא למ"ד כלל בשאר עברות בצינעא יהרג ואל יעבור והא ר' ישמעאל סובר אף בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג אבל שיהרג בשאר עברות בצינעא ליכא למ"ד והיאך שייך דלא שמע מיליהן דרבנן אלא כמאן שמע. ומה שנ"ל הוא דהנה כיון שהתורה גזרה וחי בהם ולא שימות היאך רשאי לחבול בעצמו כמ"ש הרמב"ם. ונ"ל דהנה בעי בגמ' סנהדרין דע"ה אי ב"נ מצווה על קד"ה או לא והקשו בתוס' דהא וחי בהם לא נאמר רק בישראל וא"כ מנלן דעכו"ם אינו מחויב למסור עצמו על קד"ה ותי' דבלי קרא לא הוי מחויב למסור עצמו רק איצטריך קרא דלא נלמד מנערה המאורסה וע"א. והנה לפ"ז אי ב"נ מצוה על קד"ה א"כ י"ל דהסברא חצונה להרוג עצמו רק דגלי קרא דוחי בהם שלא ימסור עצמו. ולפ"ז בעכו"ם הדר לסברא דמחויב למסור עצמו דליכא קרא וא"כ לפי"ז נהי דגלי קרא דוחי בהם שאינו מחויב מאן לימא לן דאסור למסור עצמו לכן כ' התוס' דשרי אמנם אם נאמר דבב"נ אינו מצוה על קד"ה א"כ עכצ"ל דהסברא חיצונה שלא למסור נפשו על קז"ה כלל וקרא איצטריך דלא נלמד מג"ע א"כ כיון דהסברא חיצונה שלא למסור עצמו מנלן דשרי למסור נפשו כלל ולכן הרמב"ם פסק דב"נ אינו מצוה דהרמב"ם לא גרס בסנהדרין דחייא דגמ' הא בצינעא הא בפרהסיא ופשיט הגמ' מהא דנעמן דא"ל לך לשלום דעכו"ם אינו מצוה על קד"ה א"כ שפיר ג"כ אסור להחמיר ע"ע משא"כ התוס' גרסו הא בצינעא הא בפרהסיא ולא נפשט מהא דנעמן כלל. והנה כ' הש"ך כשם תה"ד דכ"מ שנחלקו הפוסקים אם יהרג ואל יעבור אזלינן לחומרא מפני קד"ה להרוג עצמו א"כ ממילא קי"ל דב"נ נהרג לשיטת התוס' דלא ניפשט הבעי' א"כ שפיר קי"ל דרשאי להחמיר ע"ע. והא דירושלמי דמוכח מר' מנא דסובר דא"ר להחמיר ע"ע דהירושלמי לטעמי' דפשיט בעכו"ם מהא דנעמן דאינו מחויב ולא הביא הירושלמי שנויא דגמ' א"כ כיון דפסק דאינו מחויב ב"נ למסור עצמו ה"ה דישראל אינו רשאי להחמיר ע"ע דחדא תלוי בחברתה וזה נכון לישב קושית הסדר משנה על התוס' דלש"ס דידן ל"ש לומר לא שמע מיליהן דרבנן רק כדין עבד ר"ח בר זמינא. אמנם גוף דברי הירושלמי דאמר דלא שמע מיניהן דרבנן שהוא תמוה דאטו כמאן סבר דליכא למ"ד בצינעא יהרוג בשאר עברות. ונראה דהנה לר' ישמעאל דסובר דקרא דוחי בהם קאי נמי אע"א דיעבור ואל יהרג קשה דא"כ היאך יעשה בהקישא דג"ע לש"ד דבשלמא ש"ד שפיר אינו בכלל ולא שימות דסוף סוף יהרג נפשו מישראל אבל בג"ע אטו חמיר מע"ז וכיון דבג"ע יהרג ואל יעבור ה"ה בע"ז ודנימא בע"א דאינו בכלל וחי בהם דע"א חמיר. ולא שייך לומר דהקישא דג"ע אתיא בפרהסיא דהא בהנאת עצמו אין חילוק בין צינעא לפרהסיא כהא דמוכח לרבא מהא דאסתר. ומה שנ"ל דהנה כיון דהכתוב מדמה דכשם שנערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו ומיירי קרא באונסה א"כ הא דיהרג ואל יעבור י"ל דוקא אם אונסין אותו שיאנס נערה המאורסה. וכיון דטעמא דניתן להציל בנפשו סובר ר' יהודה בסנהדרין פ' בן סורר ומורה דהואיל ומסרה נפשה לקטלא הוי כמו רודף א"כ י"ל דה"ה הטעם דהבועל יהרג ואל ירדוף דהואיל ומסרה נפשה לקטלא מאי חזית דומא דידך סומק טפי אבל בג"ע כשהאשה ג"כ ברצון מנלן דהוקש כלל לש"ד דיהרג. ואל יעבור רק קרא מקיש לענין אם הורגין אותו אם לא יאנס נערה דאז איכא לתא דש"ד אבל ברצון לא ומה שנ"ל דהנה למה תמסור נפשה לקטלא פירש"י בסנהדרין שם דאיכא צניעות דמסרה נפשה והנה למה תמסור נפשה הא אשה קרקע עולם וקי"ל דתעבור ואל תהרג כמ"ש הר"ת א"כ למה תמסור נפשה לקטלא לפי סברת הרמב"ם דכל שאמרינן יעבור ואל יהרג אז מתחייב בנפשו אם נהרג א"כ היכי שייך לומר דתמסור נפשה לקטלא הא אינה רשאית ומתחייבת בנפשה אמנם יש לומר דנהי דבשאר עברות דקילי והתורה גזרה וחי בהם ולא שימות בהם לכן אסור לחבול בנפשו משא"כ בג"ע דבאמת גוף עבירה חמירא דדוחית סכנת נפשות דיהרג ואל יעבור רק דאשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה אינה מחויבת לעשות מעשה להמית עצמה. מיהת אם עשתה מעשה והרגה עצמה ודאי אינה מקרית חובלת בנפשה דכיון דמיהת גוף העברה חזינן דיהרג ואל יעבור א"כ אם צנועה רוצית לקדש השם אף בכה"ג שאינה מחויבת לא הוי חובלת בנפשה כלל. ובזה מודה הרמב"ם כיון דגוף העבירה חמורה. ולפ"ז ניחא קושייתנו דאי נימא דבנ"ע ג"כ הבועל יעבור ואל יהרג רק הא דהקיש התורה לש"ד היינו רק ברורף לאונסה א"כ ע"כ דגוף העבירה אין לה חומר שיהרג בעבורו א"כ היאך האשה רשאה שלא להניח עצמה לאונסה הא מחויבת למסור עצמה לאונסה בשביל להציל הרודף האנוס דהוי סכנת נפשות כמו דמותר לחלל שבת עבור חבירו ה"נ מותרת להניח עצמה ליבעל כדי להציל האיש שאנסוהו עכו"ם לבעלה וא"כ אמאי יהרג אלא ע"כ דגוף העברה יהרג ואל יעבור א"כ ממילא האשה אינה מחויבת להניח עצמה ויכולה למסור נפשה לקטלא ואי דיהרג האיש על ידה או תהרג היא מה בכך גוף הסכנת נפשות נדחה מקמי עבירה הזאת. וא"כ אי נימא דיעבור ואל יהרג אף בכופין לרדוף לאונסה לא שייך כלל דיהרג דהא הצנועה מחויבת להניח עצמה אי נמי דבג"ע יעבור ואל יהרג דאסורה לחבול בעצמה כמו בשאר עברות לשיטת הרמב"ם אמנם אי נימא דאף בשאר עברות דיהרג ואל יעבור אם רוצה להרוג עצמו רשאי לשיטת התוס' נסתר תירוצנו די"ל שפיר דהצניעות מסרו נפשייהו לקטלא כיון דגם בשאר עברות אם ירצו להרוג עצמן רשאין וא"כ מנלן דבג"ע ברצון יהרג ועל יעבור דלמא דוקא באונסין לרדוף דאז הוי לתא דש"ד דמסרה נפשה לקטלא בדין ובדין מוסרת עצמה ולפי"ז י"ל שפיר דר' ישמעאל סובר דבג"ע ג"כ יעבור ואל יהרג מפר הקישא ברודף לאונסה דאלו שלא לאנסה לא דשאני ברודף לאנסה דמסרה נפשה לקטלא א"כ יהרג דמאי חזית איכא אבל ברצון שפיר לא יהרג. וא"כ ר' ישמעאל סובר דהא דמסרה נפשה לקטלא אף דג"ע לא חמיר משאר עברות מ"מ רשאה למסור עצמה משא"כ לרבנן דילפי ג"ע דיהרג ואל יעבור מהקישא ע"כ סברי דאסור לחבול בעצמו כשאר עברות א"כ מדמסרה נפשה לקטלא ע"כ מוכח דג"ע חמיר משאר עברות דאל"כ היאך רשאה למסור נפשה. ולפ"ז שפיר מוכח דאינו רשאי בשאר עבירות לחבול בנפשו לכן שפיר קאמר הירושלמי דאלו שמע מיליהן דרבנן דמוכח לשיטתייהו דא"ר למסור נפשו בשאר עברות הוי מיכל בהדי' ודו"ק: ואחר שהוכחנו דלר' ישמעאל אף בג"ע יעבור ואל יהרג דלא חמיר מע"א. י"ל מה דמשני רבא בע"א דהכל הי' בכלל לא תעבדם כאן בצנעא כאן בפרהסיא שהקשו תוס' הא רבא גופי' סובר דבג' עברות יהרג ואל יעבור. ולפי"ז י"ל דקאי רבא לשנויי לברייתא דפריך ר' זירא דלמה יאסר נעבד באונס הא כתיב ולנערה לא תעשה דבר וכמ"ש התוס' דאף שאונסין אותה שתביא הערוה עלי' דאז תהרג ואל תעבור כיון דעושית מעשה מ"מ גזרה התורה דבעבר ולא נהרג אינו חייב מיתה וה"ה שהבהמה לא נאסרה משום נעבד. ולכן משני רבא דאתיא ברייתא כר' ישמעאל דבג' עברות ג"כ בצינעא לא יהרג. וא"כ לדידי' שפיר י"ל דבפרהסיא בעבר ולא נהרג הורגין אותו. דמאין למד הרמב"ם זה דאם עבר ולא נהרג אין הורגין מקרא דמולך ההוא ולא אנוס ומקרא דלנערה לא תעשה דבר אבל כיון דלר' ישמעאל בצינעא א"מ למסור עצמו אף בג' עברות א"כ י"ל דכל הני קראי דלנערה הוי בצינעא וכן קרא דמולך לכן שפיר פטורים אבל בפרהסיא חייבים ולכן נעבד אסור משא"כ כרבנן לא מצי מוקי דלדידהו מוכח מקרא דנערה ומקרא דמולך דאף באותן שיהרג אם עבר אינו מתחייב מיתה וה"ה דנעבד מותר לכן מוקי ברייתא כר' ישמעאל אבל רבא גופי' לא פסק כהך ברייתא רק כאידך תנאי ודוק. עוד נ"ל בישוב דברי הירושלמי מה שהקשינו דהנה קשה הא דאברהם מסר נפשו על ע"א נהי דישראל מצוה על קד"ה ואבות הי' דינם כישראל לכל דבר ועיין פרשת דרכים שפלפל בהא דאברהם אי יש לו דין ב"נ או לא מ"מ הא לא הוי פרהסיא דונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב ולא הי' רק עכו"ם שם והע"א לא הי' להם רק דין ב"נ א"כ אף ישראל אינו מחויב להרוג עצמו בצינעא בע"א לר' ישמעאל ועכצ"ל דמ"מ לקדש השם מותר להרוג עצמו אף שאינו מחויב וא"כ ה"נ בשאר עברות רשאי לחבול בעצמו דלר' ישמעאל בצינעא אין חילוק בין ע"א לשאר עברות כלל משא"כ לרבנן דהם סברי בצינעא יהרג ואל יעבור בע"ז אין ראי' מאברהם כלל דמסר נפשו דהא מחויב הי' אף בצינעא א"כ שפיר מנין לו שרשאי לחבול בעצמו היכי שאינו מחויב כיון דליכא ללמוד מאברהם ולכן אמר אלו הוי שמע מיליהן דרבנן הוי מיכל בהדי'. והבן:
קושיית תוס' בע"א אהא דסובר רבא לחלק בין צינעא לפרהסיא דהא רבא גופי' סבר כר"י דבע"א וג"ע וש"ד יהרג ואל יעבור אף בצנעא. ונ"ל דהנה איתא בסנהדרין פ' ד"מ העובד מאהבה ומיראה דרבא סובר דפטור אי דלא קבלה באלוה לאו כלום עבד. ולפ"ז לכאורה באנסוהו נכרים השתחוה אמאי יהרג ואל יעבור הא כיון דבאמת לא קבלה באלוה כיון דרק מיראת הריגה לא הוי בכלל לא תעבדם כלל. וכמ"ש תוס' שם בסנהדרין כדמסקינן התם דכהמן ולא כהמן דהתם מיראה והכא לא מיראה וא"כ היכי אמר רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם הא מיראה אינו בכלל לא תעבדם כלל. ולמה צריך כלל קרא דוחי בהם ולא שימות הא לאו בכלל עבודה ואי דקבלה באלוה לאו אנוס הוא כלל וצריכין לומר כגון שאמר אלי אתה דאנסוהו בכך ואם לא יהרגוהו ואף דלבו בל עמו מ"מ כיון שאמר כן דברים שבלב לא הוי דברים לסתור מה שבפיו. דאף בנודרין לאונסין לא מהני מחשב בלבו כ"א שאינו סותר למה שבפיו אבל במחשב שלא לנדור לא מהני ורק מקרא דוחי בהם ולא שימות בם נפקא דחם אנסוהו לעבור ולומר אלי אתה דפטור אבל פשטא דגמ' רק שאנסוהו והשתחוה לו לא משמע כלל שאמר אני אתה רק השתחואה לבד וא"כ לרבא כיון דלא קבלי' באלוה למה נימא כלל דיהרג ואל יעבור אי לאו קרא דחי בהם. ותו בהא דפרי בסנהדרין ס"פ בן סורר מהא דנעמן דא"ל לך לשלום ומאי קושיא הא שם ודאי לא קבלי' באלוה רק השתחוה לבד והוי מיראה דמותר דאפילו מאהבת אדם ושאינו אנוס סובר רבא דפטור דלאו כלום עבד בלא קבלי' באלוה כלל. והתם מאהבת מלך או מיראתו השתחוה ולא בעי לממסר נפשי' כיון דלא קבלי' באלוה כלל. דלא אמר רק יסלח לי אדוני בבואי בית רמון אהשתחואה לחוד. והנה י"ל בפרהסיא דאף לרבא דלא קבלי' באלוה לאו כלום עבד מ"מ מחויב להרוג עצמו כיון דחלול השם איכא דמי יקרע סגור לבבו אם תכלי' באלוה או לא. אמנם בצינעא קשה למ"ל קרא דחי בהם ולמה אמר רבא דהא בכלל לא תעבדם הא להדיא מוכח פ' ד"מ דכהמן לא הוי בכלל לא תעבדם (ולכאורה יש לנו לספק אם אונסין אותו שיהרגוהו אם לא יעבוד דלר' זירא אין הבהמה נאסרת ואין לה דין נעבד מקרא אם נמלך בלבבו ומקבלה בלבו באלוה אי נימא כיון דבעבודה עצמה ובהשתחואה אנוס הוא א"כ הוי כלא השתחווה ונהי דבלבו קבל ע"ע באלוה לא נאסר מטעם נעבד כמו כקבל עליו באלוה ולא השתחוה כלל וצ"ע) והנה י"ל מה שהקשה אהא דמשני הא בצינעא הא בפרהסיא גבי נעמן דהא בע"א אף בצינעא יהרג ומדוע נחלק בעכו"ם בין צינעא לפרהסיא אי מחויב ב"נ על קדה"י גם בצינעא נימא דמחויב. ולפ"ז ניחא די"ל דכיון דלא קבלי' באלוה אינו מחויב למסור עצמו כלל דלא עבד עברה. והא דאמרין רבנן דבצינעא מוזהר על ע"א היינו בכופין לקבל באלוה דאז מחויב למסור עצמו כיון דדברים שבלב לא הוי דברים משא"כ בנעמן דשם לא קבל עליו כלל רק השתחוה בהיותו עם המלך רק בפרהסיא הוי אסור דכיון דלא ידעו העולם מה שבלבו א"כ מחויב על קד"ה אף מיראה ליהרג עצמו משא"כ בצינעא דליכא עבירה הואיל ולא קבלי' באלוה וא"כ אין חומר עברה כלל. וחלול השם ליכא דונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב א"כ שפיר הי' מותר לנעמן. אמנם סוגיא דאמר רבא בנעבד באונס הכל הי' בכלל לא תעבדם לכאורה תמוה רבה כיון דלא קבלי' באלוה אמאי מחויב להרוג עצמו אף לרבנן הא לא עבירה עבר כלל דלא גרע ממחמת אהבה לאדם דפטור ויש לדחוק ולומר דנהי דפטור מחטאת ומיתה מ"מ עבירה הוא. ולכן סובר רבא דלא הוי חמיר כג' עבירות כל דלא קבלי' באלוה כיון דליכא בהו עונש חטאת ולכן שייך בי' וחי ולא שימות והי' מיושב קושיית תוס' הנ"ל. אבל זה דחוק מאוד דלא גרע מאביזרייהו דג"ע. ויש לעיין בזה כי לא נתחוורו הדברים ברור גמור: במק"ח הקשה על הר"ן שכ' דחמץ לא הוי דשיל"מ משום דאיסור בעצמו לא יהי' ניתר אחה"פ אף דע"י תערובות לא קניס ר"ש מ"מ אף האיסור לא הותר. ואי דהותר מיהת מדאוריתא לאחה"פ כיון דדשיל"מ אין אסורו רק מדרבנן ומדרבנן אסור גם לאחה"פ א"כ גוף איסור מדרבנן אל"מ ומדאורייתא אף דשיל"מ בטל ב. קשיא על הש"ך מ"ש דכלי שנתערב בכלי דישהה מע"ל שיהי' נט"ל דאז רק מדרבנן אסור ויל"מ בדאורייתא דהא הר"ן לא סבר כן רק כיון דמדרבנן אל"מ בטל וא"כ למה צריך שהייה מע"ל. ועור קשיא לי דלמ"ה הטעם דהוצאות להגעילו הא גוף הבליעה אין לו היתר וא"כ נהי דיכולין להגעיל וכשיגעיל יהא מעורב במי הגעלה בס' מ"מ הא גוף איסור לא יהי' לו היתר ולמ"ל טעמא דצריך הוצאות ת"ל היכי דאף איסור אין לו היתר הוי כאל"מ. ג. קשה לי על דברי הש"ע דהוצאות להגעיל ל"ח יל"מ אף דהפסד מועט וזאת הויא בסתם בש"ע סי' ק"ג ואלו היכי שמאכל מתקלקל הביא בשם יש מי שאומר ושם ההפסד מרובה דכ"ש היא. ומשמע דיש חולקי' ע"ז. ד. ק"ל דין דהוצאות להגעילו הפסד מועט ל"ח כדשיל"מ א"כ הא דר"א ביבמות דפ"א דבעי לומר פרוסה של לה"פ שנתערב בחולין לא תעלה דיל"מ לכהן דהא כיון דתרומה דמי' פאותי' מחולין דל"ה רק לכהנים דלכן מדמע חייב לשלם א"כ אין לך הפסד יותר מזה ואמאי חשיב לדשיל"ימ. ה. קושית פר"ח על הרא"ש דחמץ ל"ח דשל"מ הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה הא גם תחומין חוזר ונאסר ליו"ט אחר ובאשה ששאלה מים ומלח בביצה דל"ט קרי לי' דשיל"מ. ולענ"ד לישב דהנה יש שני טעמים בדשיל"מ דעת רש"י בביצה ד"ד דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ועוד טעם הר"ן דחז"ל עשאו יל"מ כמו היתר בהיתר דלר"י אזלינן בתר מעתה מיושב קושיא ה' מפר"ח דודאי לטעם ר"ן דיהי' מקרי מין במינו לפי שיהי' לו שם היתר לאח"ז שפיר כ' ה"ר יו"ט דחמץ אין לו שם היתר דגם שמו אינו רק לשעה ושמו חוזר להיות איסור לאח"ז זה לא מקרי היתר בהיתר להיות שוין בשמא לומר זה היתר וזה היתר דזה הנתערב עתיד לחזור ולהקרא איסור וההיתר שמו לעולם היתר משא"כ באשה ששאלה מים ומלח נהי דלא מקרי היתר בהיתר כיון דחוזר ונאסר ליו"ט הבא הא מ"מ הכי בשביל זה ל"ש לומר דאל"מ מקרי הא עד שתלך ביו"ט תלך בחול. ולא תמתין לשבת ויו"ט הבא וא"כ יל"מ אבל בחמץ דמטעם עד שתאכלנו ליכא דכיון דעובר בב"י כמש"ל רק החומרא מטעם הר"ן דמב"מ הוא היתר והיתר א"כ שפיר הואיל וחוזר ונאסר ל"מ לומר דמין במינו בהיתר מקרי כיון דחוזר ונאסר לשנה הבאה: ועפ"י הדרך הנ"ל אפשר לישב עוד קושיא ג' ד' דהנה להר"ן דטעמא הוא משום מב"מ דשיל"מ דשוה כמו לר"י מין במינו בעצם ולפמ"ש תוס' יבמות דפ"א דמב"מ ביבש לרבנן בטל רק קמח בקמח לח בלח והא דאמר בביצה חטין בחטין לר"י לא בטל הוי קמח בקמח, א"כ כלי בכלי הוי יבש ול"ש טעם הר"ן דיבש ביבש לרבנן בעולין לא עדיף מר"י במב"מ בעצם דבטל. ורק צריך לומר החומרא מטעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור א"כ שפיר היכי דאיכא הפסד אז ל"ש טעמא דרש"י כמש"ל כיון דפסיד מעט לכן שפיר מתירין בכלי בכלי משא"כ היכי שמאכל מתקלקל דהוי לח בלח דשייך טעם הר"ן דהיתר בהיתר והוי לרבנן כמו לר"י במב"מ דלא בטל שפיר י"ל דג"כ מקרי יל"מ לכן הביא רק בשם יש מי שאומר דרק רבנן לא החמירו היכי שיפסד הכל. ומיושב גם קושיא ד' דשם ר' אשי מיירי בלח בלח ודאי לא מתירין בהפסד מועט כיון דשם היתר בהיתר הוא ולמה נביט על הפסד כלל מ"מ שמו עלי' ומב"מ מקרי כמו עולין לכן שפיר קאמר ר"א:
הרמב"ם פסק בחמץ דשיל"מ ותמהו עליו גם הרמב"ן תמה במלחמות דהא ר"י אמר דמב"מ בס' ואמאי הא יל"מ ודחק הרמב"ן עצמו דר"י פליג אדינא דבשיל"מ ונראה דהנה המק"ח כ' דאף לטעם דשיל"מ מ"מ בע"פ חמץ בטל בס' דהנה היאך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י בטול השהה הא גם אם ישהא יעבור אב"י ורק היתרו ע"י בטול א"כ מה בצע לו אם יאכל או ישהא סוף סוף יצטרך לבא לידי בטול רק בשלמא בפסח שפיר שייך לומר עד שתאכלנו דאב"י כבר עבר ומה נ"מ אם שהה רגע או משהא כל ימי פסח א"כ ממילא אמרינן השהה ואכול אחה"פ אבל בע"פ דלא עבר אב"י אז לא אמרינן השהא שיתבטל לענין ב"י ולא תאכל דמ"ל אם יאכל ע"י צריכת הבטול או ישהא ע"י צריכת הבטול עכ"ד. ולכאורה קשה הא משהא חמצו ע"מ לבערו א"ע עליו א"כ גם כן נכון שיאכל עתה ואז יהי' מבערו מעולם משא"כ אם ישהא ולא יבער יעבור אב"י וסוף סוף צריך לבא לבטול לענין ב"י א"כ אף בפסח לא יהי' מקרי יל"מ אמנם ז"א דתשביתו לא מקיים באכילה וא"כ שפיר מה שעבר עבר לענין ב"י ומה נ"מ אם משהא עד לאחה"פ או יאכל עתה לא יתקן לענין ב"י ולא יקלקל בשהי' א"כ לא בטל לאכילה וצדקו דברי רמב"ם. אמנם להבעה"מ שסובר דע"פ מותר לאכול לר"ש ותשביתו היינו באכילה דלא כתוס' פסחים דכ"ח א"כ אי משהא ע"מ לאכלו ודאי מקיים תשביתו באכילה לא עבר למפרע אב"י כלל א"כ הדר לא שייך לאסור אכילה דעד שתאכלנו ע"י ביטול השהה ולא תצטרך לביטול דאם יאכל ע"י ביטול ויקיים תשביתו לא עבר למפרע על ב"י ולא יצטרך לביטול לענין ב"י רק לאכילה ואם ישהא אז יצטרך לביטול לענין ב"י ולא לאכילה א"כ מה ישתכר א"כ שפיר י"ל דר"י סובר כר"ש וכשטת בעה"מ דקודם זמנו מותר ומקיים תשביתו א"כ תשביתו קאי לאכילה נמי ומקיים בכך שלא יעבור ושפיר ל"מ חמץ יל"מ. משא"כ הרמב"ם דפוסק כר"מ דלפני זמנו עובר ושורפין וע"כ תשביתו לא קאי לענין אכילה דהתורה לא קאי שיעשה איסור א"כ הפי' תשביתו בתורה אינו רק שלא באכילה ומשהא ע"מ לאכלו עובר בב"י א"כ שפיר לא יתקן ב"י בלל אם יאכל ומה דעבר עבר ומ"ל אם ישהא או לא הא רק עברה אחת עובר א"כ שפיר נכונים דברי המק"ח דמקרי לאכילה יל"מ ושפיר פסק הרמב"ם: העתקה מן ספר אהבת דוד השייך לפסחים דל"ו סוגיא דמי פירות
כתב הרמב"ם פרק ו' מהל' חמץ ומצה מצה שלשה במי פירות יוצא בה י"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין ושמן וחלב. ותמה הפר"ח בסי' תע"א דמנין לו דאי משום דלא אמר ר"א רק יין ושמן ודבש הא לא אמר נמי חלב וריב"ל אמר לא תלושי לי בחלבא. והנה אפשר לומר כיון דלכתחלה אין לשין בחלב רק כעין תורא כדאמר בפסחים דל"ו לכן לא הביא ר"ע אבל אי איתא דבמ"פ נמי א"י י"ח הו"ל לומר סתם פרט לעיסה שנילושה במ"פ. ועוד כיון דבזמן המקדש המצה על מצות ומרורים יאכלו עם הפסח וחלב עם בשר אסור מדרבנן לא תנא ר"ע אבל מ"מ מנין לו. תו ק"ל הא בגמ' דל"ה אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש א"ח על חמוצה כרת ומסיק התם משום דמ"פ אין מחמיצין וא"כ למה נקט משקין הננו ולא סתם מ"פ וע"כ צ"ל דרק הואיל ואורחא בהכי ללוש במשקים הללו א"כ ה"ה בדר"ע דאמר פרט לעיסה כו' חשיב משקין הללו דאורחא בהכי. וכה"ג כתב הה"מ מה דנקט הירושלמי עיסה שנילושה במשקין א"י י"ח משום דהכי אורחא ולא במ"פ ליישב דעת הרמב"ם א"כ קשה דמנלי' להרמב"ם הך דינא. ומה שנ"ל דהנה ס"ד דר"פ ור"ה בדר"י למיהב טעמא דר"ל דא"ח על חמצו כרת משום דהואיל ואינו בקום אכול מצה דהוי מצה עשירה אינו בב"ת חמץ. וקשיא למ"ל לדחוקי בהכי הלא בל"ז מ"פ אין מחמיצין ואין לומר דהוי ס"ד דר"פ ור"ה בדר"י דמי פירות נמי מחמיצין דהא אינהו יהבי טעמא לדר"ל ור"ל גופי' במנחות דנ"ז אמר דאמר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים דאל"כ מ"פ אין מחמיצין א"כ למה פירשו דהטעם משום הך היקישא ולא פירשו דמי פירות אין מחמיצין אלא ע"כ דהוקשה להם למה לא אמר עיסה שנילושה במ"פ א"ח על חמוצו כרת ועכצ"ל דר"ל מיירי עם מים דמחמיצין ולכן מ"פ לא מצי למנקט דמ"פ עם מים מחמיץ והרמב"ם הביא דמ"פ עם מים מחמיצין ומשמע מהרמב"ם דאף כרת מיחייב ול"ל סברת ר"ת דרק נוקשה הוי מדלא חילק כלל לכן נקט יין שמן ודבש דעם מים כיון דהוי מצה עשירה לכן א"ח ע"ח כרת משא"כ מ"פ דלא הוי מצה עשירה כשהוא עם מים חייבין כרת לכן דחקו ר"פ לומר דטעמא משום היקישא ונהי דר"א בר אבין מסיק משום דהו"ל מ"פ דל' היקישא ונקט הני מינים דארחא בהכי מיהת מה דדחק ר"פ לאוקמי משום היקישא ע"כ משום דלא נקט ר"ל בלשונו סתם עיסה שנילושה במ"פ ע"כ מיירי עם מים. ויש לחלק בין מ"פ להנך משקין ונהי דלא קי"ל כר"פ בזה הסברא לא נחלק ר"א בר אבין דמ"פ לאו מצה עשירה. ואין לסתור הראי' דהא י"ל דלאו מלשין יין ושמן ודבש נקט ר"פ הוכחתו רק דהואיל וסתמא אמר משמע אף עם מים דז"א דמנין לו לחוש וניקשה לו מהמחהו וגמעו דלמא בלא מים איירי. לכן עכצ"ל דדייק מלשון דנקט הני משקין ולא נקט מ"פ דמיירי עם מים וא"ח על חמוצו כרת משום מצה עשירה ואינו בב"ת:
אבל עדיין אינו ראי' ברורה די"ל דר"פ ור"ה בדר"י דייקי מלשון א"ח ע"ה כרת דע"כ עם מים איירי ורק מהיקיש' אימעוטי דאין בו כרת אבל לאו יש בו דאי בלא מים איירי מותר גמור הוא כמ"ש הרמב"ם. ור"א בר אבין סובר דא"ח ע"ח כרת לאו דוקא רק מותר ובמ"פ לבד מתוקמא וכמ"ש הה"מ פ"ה מחמץ אבל ר"פ לא ניחא לי' מדלא נקט מותר רק א"ח על חמוצו כרת וכמ"ש התוס' דל"ה אבל לעולם לא מחלק בין מ"פ להנך משקין כלל: והה"מ כתב מדלא אמר פרט לעיסה שנילושה במשקין מוכח דיוצא במ"פ. והנה קשה מהא דר"ל דלמה נקט במשקין וצ"ל דלענין לחמץ ודאי יותר מסתבר דמ"פ אין מחמיצין דלאו משקה גמורה רק זיעה כמבואר בחולין דק"כ אבל יין ושמן משקה גמורה קמ"ל דג"כ א"מ אבל לצאת י"ח ודאי הול"ל רבותא יותר במ"פ דהוי מצה עשירה ולמה נקט הני אלא ע"כ דמ"פ אינו מצה עשירה:
אבל ראיית הה"מ לכאורה אין ראי' דכיון דברא"ש הלכות חלה הביא דר"ע סובר דמי פירות אין מחברין לחלה א"כ לא קרינן לחם לענין חלה וכיון דבמצות ילפינן ג"ש מחלה ועיין ברא"ש פ' כ"ש בהא דחלוט שהקשה כיון דפטור מחלה למ"ל מיעוטא דהא פטור מחלה א"כ שפיר ר"ע לטעמי' נקט יין שמן ודבש ולא שאר מ"פ דלשאר מ"פ ל"צ קרא. אמנם ז"א דהרמב"ם פ"ה כ' דמ"פ עם מים הוי מצה עשירה ועם מים כ"ע מודי דחייב בחלה כמ"ש איירי ואדרבה מ"פ אף מותר לגמרי כמ"ש הרמב"ם ורק מת"ק דאמר אין לשין במים ויין ור"ע אמר לשתי פריך דסותר ר"ע אלא ע"כ דרש"י סובר עם מים לא הוי עשירה וכדברי הב"ח וא"כ ל"ל שיטת הרמב"ן:
ג. לרש"י דסובר דאסור הוא משמע דנוקשה הוי מ"פ לחוד וקשיא קושיית תוס' דל"ה דלמה אמר ר"ל מנחת נסכים מגבלה במים הא גם נוקשה לקי משום חמץ במנחות כמבואר בר"פ כל המנחות ועתוס' מנחות דנ"ג ופסחים דל"ה. ונראה דהנה מה דריה"ג דריש לחם עוני למעט מע"ש ולא לעיסה שנילושה ביין ואף דבגמ' אמרי דריה"ג סובר עוני קרינן הא הקשו בתוס' מהא דכפות דלא אמרינן כפות קרינן להצריך שני לולבין רק הואיל וכתיב כפות א"כ ה"נ. לכן י"ל דסובר ר"ל דלריה"ג דא"א למעט נילושה ביין דמ"פ אין מחמיצין כלל ואינו בב"ת חמץ ועם מים לא הוי עשירה כמ"ש לעיל. ור"ע דפליג סובר דאיסור נוקשה איכא והוי בב"ת חמץ אבל ריה"ג סובר דאף נוקשה לא הוי וא"כ א"א לומר לדידי' עני למעט עשירה לכן ע"כ עוני קרינן למעט מע"ש. ולכן שפיר דייק ר"ל דמגבלה במים דאל"כ מ"פ א"מ כלל ואף נוקשה לא הוי ולמעט חלוט ואשישה י"ל דלא סבר ריה"ג. אבל ר"ע דמפיק פרט לעיסה שנילושה ביין ע"כ אסור הוי דאל"כ ליתא בב"ת חמץ או ושמרתם את המצות. וא"כ ראי' מרש"י לדעת הב"ח דעם מים לא הוי עשירה דאל"כ נוקי ריה"ג קרא עם מים ומנלי'. ואין לומר דריה"ג לא דריש הכתב כלל דא"כ הדר קשה למ"ל לר"ל לומר אומר הי' ריה"ג דמגבלה במים ת"ל דאנוקשה לקי במנחות. ולכן ניחא מה שיש לדקדק דר"ל אמר דאומר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים ואלו ר' יוחנן דאמר במנחות דנ"ז איפוך לא דייק לר"ע דמגבל במים דלר"ע אין להוכיח כיון דס"ל דנוקשה הוי א"כ בל"ז מ"פ מחמיץ א"כ י"ל דס"ל מגבלה במים ומ"מ מרבינן נסכים לחמוץ דנוקשה הוי:
י. ודעת ר"ח דעם מים הוי נוקשה ובלי מים היתר גמור וצ"ל דהא דממעט ר"ע מלחם עוני ולא משום ב"ח חמץ כיון דמיהת נוקשה הוי אבל לפ"ז מוכח דאף שאין חמוצו כרת מ"מ יוצא ידי מצה. וק"ל דכיון דהרמב"ן מכח הס"ד דהא דכל שאינו באכול מצה אינו בבית חמץ גם למסקנא לא הדר בו דל"ב מינו דוקא. ואף דלהר"ת לשון א"ח ע"ח כרת דוקא הוא אבל לאו יש בו א"כ לא הקישו הכתוב קום אכול מצה רק לאיסור כרת משום חמץ לכן הי' סבר ר"פ דלאו יש בו, א"כ כיון דלפי הרמב"ן גם למסקנא לא הדר בו מזה דכל שאינו בב"ת חמץ אינו באכול, מצה א"כ ראוי ג"כ להקיש לכרת דכל שאינו בכרת באכילת חמץ אינו באכול מצה א"כ עדין קשה למ"ל קרא לחם עוני כיון דמ"פ ומים אין בו כרת א"כ לא נפיק ידי מצה. ולכן צ"ל דהר"ת חולק אדברי הרמב"ן וסובר דלא מקשינן לפי המסקנא רק למין חמץ ולא דבעינן ב"ת חמץ. מיהת י"ל דר"ת מודה דמ"פ בלי מים ל"צ קרא ולא מטעם הקישא רק מושמרתם את המצות וכיון דנוקשה מיהת הוי מ"פ ומים יצא דבעי שמור אבל מ"פ לבד לא יצא כיון דל"ב שמור דמ"פ א"מ כלל. לכן צריך קרא למ"פ ומים אבל בלא מים ל"צ קרא כלל דמושמרתם את. המצות נפקא. ולפ"ז י"ל מה שק"ל בדברי תוס' פסחים דל"ה דרש"י נסתפק במי בצים אי הוי מ"פ כיון שנעשית עבה ור"ת הי' נוהג היתר בדבר והי' אוכל בע"פ אחר ד' שעות עוגה שנילושה ביבצים ומה ראי' דלמא הר"ת ג"כ מסופק וסובר דמי בצים מחמיץ רק דבעינן שיעור חימוץ. ונהי דלרש"י דנסתפק במי בצים אף דרש"י סובר דבשהה אסור דהוי חמץ נוקשה א"כ מה נסתפק בבצים יותר מכל מ"פ וצ"ל אף באפה מיד דקיי"ל דתאפה כחכמים במי בצים נסתפק וכ"ז לשטתו דהך בלי מים איירי אבל לר"ת י"ל דסובר דמי בצים הוי כמו מים דעלמא ובאפה מיד הי' אוכל בשעה ד' דסובר דמי בצים ג"כ אינו חמור יותר ממים דעלמא ומפשט פשיטא לי' בלא שהא דמותר מ"מ בשהה י"ל דמודה ר"ת די"ל דמי בצים מחמיץ עכ"פ כמו מים ורק אכל משום מצה עשירה ואיך החליטו התוס' סתמא דמי בצים הוי כשאר מ"פ דאין מחמיצין כלל לשיטת ר"ת וכן הביא הטור להלכה ומנין לנו דר"ת הקיל אף בשהה. ונהי דדברי תוס' י"ל ור""ת מיהת פשיטא לי' בלא שהא דמותר אף דרש"י נסתפק אבל הטור והרא"ש שהביאו דעת ר"ת קשה. ולכן י"ל דלר"ת קשה מ"ש דנקט ר"ע עיסה שנילושה ביין ושמן דבלא מים אינו רבותא כלל דהא כתיב ושמרתם את המצות ואפילו עם מים מ"מ כיון שאינו בכרת מסתבר למעוטי מהקישא הי"ל למנקט מי בצים דמחמיץ ומ"מ א"י משום מצה עשירה אלא ע"כ דמי בצים אינו מחמיץ כלל ודמי ליין ושמן וחדא נקט אבל איתימא דמי בצים דמי למים א"כ הוי רבותא יותר דאין יוצאין בו. ואין לומר דיוצאין בו דמ"פ לא הוי עשירה א"כ אמאי אכל אף נהי דלא שהה ולא נתחמץ הא מ"מ הוי כבועל ארוסתו כיון דכשר למצה אלא עכצ"ל דמצה עשירה הוי בבצים א"כ הי"ל לר"ע למנקט פרט לנילושה בביצים אלא ע"כ דמי בצים אינו מחמיץ כלל אפילו שהה ודמי ליין ושמן וחדא נקט:
ובזה אמינא לישב דעת הב"י שהקשא על הכל בו דחלב מחמיץ מהא דריב"ל אמר יומא קמא לא תלושי בחלבא והקשה המג"א בסי' תס"ב דהא מה ראי' דלמא בשמור איירי בלא שהה כשיעור וא"ב משום מצה עשירה אבל בשהה ולא שמרו מחמיץ ולפי"ז ניחא דקשה דלמה לא נקט ר"ע פרט לנילושה בחלב ואין לומר דנקט הני וה"ה לחלב דאדרבה רבותא יותר בחלב אף דשייך ושמרתם את המצות לא יצא משא"כ יין דמיהת בלי מים אינו צריך שימור ואין לומר דהואיל עם מים בעי שמור הוי יין עם מים דומה לחלב בלא מים דמ"מ כיון דר"ע סתמא נקט הו"ל למנקט חלב דלא נטעה לומר דר"ע ממעט יין דוקא בלי מים אבל עם מים לא:
ח אמנם יש לומר דאדרבא רבותא יותר דאפילו עם מים מקרי עשירה משא"כ בחלב בלא מים נמי מחמיץ ה"א דדוקא במשקין בלי מים הוי מצה עשירה. ולפי"ז גם נסתר תירוצנו אמ"ש בדברי ר"ת דאדרבא נקט רבותא יותר ביין ושמן דע"כ עם מים איירי ומ"מ הוי עשירה דלא כדעת ב"ח שכ' לעיל אבל חלב דמחמיץ ה"א דר"ע מיירי בלא מים וא"כ אין כאן קושיא על הכל בו והדרא קושיא מנלן לר"ת דאינו מחמיץ בשהה מי בצים ודלמא אכל ר"ת בלא שהה דוקא. ולישב דעת הב"י אפשר לומר דסובר דאדרבא מנלי' דעם מים עשירה מקרי דלמא לא מיעט התורה רק בלי מים מלחם עוני ועכצ"ל דאל"כ מושמרתם את המצות נפקא א"כ הקשה הב"י דמנלי' לר"ע דעם מים הוי עשירה דלמא קרא למעט חלב דמחמיץ בלי מים. ובשלמא אי ה"א דחלב לא נקרא עשירה הוי ניחא ע"כ קרא ליין ומים מיעט דחלוט ואשישה לא מצינו בדברי ר"ע. אבל כיון דריב"ל אמר יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ע"כ חלב נמי עשירה מקרי א"כ מנלי' לר"ע למעט יין ומים דלמא קרא למעט חלב קאתי אלא ע"כ דחלב נמי א"מ ומיושב קו' המג"א על הב"י:
ו. ובדברי הב"ח גופא תמוה לי מאוד שהקשה דלמא ר"ע לא ממעט רק בלא מים דאינו בא לידי חימוץ ואינו בב"ת חמץ אבל עם מים מנלי' וכ' דהטור סובר כן והוא תמוה דהא ר"ע מלחם עוני מפיק ולא מב"ת חמץ כלל ואדרבה אי בלא מים למ"ל לחם עוני ת"ל מבל תאכל. לכן נראה דהב"ח סובר דלחם עוני אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הוא דין ר"ע משום דאינו בב"ת חמץ אבל תמוה דמנין לו דאסמכתא בעלמא ונראה דיצא לו מהא דפריך וסבר ר"ע אין לשין והא כו' אמר ר"ע אני לשתי. ומשני הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני כדאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ודברי הגמ' תמוהים דקארי לי' מאי קארי הא מדאצטריך למעט מלחם עוני ע"כ אינו מחמיץ ורק לא יצא י"ח משום עשירה א"כ פשיטא דאפשר שלש בשאר ימים וגדולה מזה תמוה דלמ"ל לאיתויי מריב"ל הא ידעינן מלחם עוני דלא אימעוט רק לילה ראשון לכן עכצ"ל דגמ' סבר' דאסמכתא בעלמא הוא הא דלחם עוני והוי סבר טעמא משום דמחמיץ מיד כר"ג דתשרף מיד סובר ר"ע לכן פריך מהא דל"ש לר"א ור"י ומשני דלעולם אסמכתא הוי' רק טעמא הוא לפי דמ"פ אינן מחמיצין וא"כ אינו באכול מצה לפי שאינו בב"ת חמץ ומייתי מה דרק קפיד ביום ראשון דוקא לכן כ' הב"ח דמנלן דעם מים. א"י די"ל דבמסקנא לא הדר בי' מזה דס"ד דמקשן דאסמכתא בעלמא רק דמקשן סובר דמחמיץ מיד ולמסקנא משום דאינו מחמיץ כלל אבל עם מים שפיר יוצא י"ח כן צ"ל בכוונת הב"ח. מעתה אמינא לישב דעת הכל בו דסובר דחלב מחמיץ דמנין לו ונ"ל דהוקשה לו על המקשן דמה פריך ולמה מייתי מדריב"ל ראי' הא התירוץ פשוט לכן נראה דמקשן סובר דע"כ לחם עוני אסמכתא בעלמא וטעמא כר"ג דמחמיץ מיד. והתרצן מתרץ דלאו אסמכתא הוא רק דדריש דרשא גמורה ומייתי מדריב"ל ראי' דדרשא גמורה והוקשה לכל בו מה ראי' כיון דעיסה שנילושה ביין עם מים איירי דמחמיץ מנלן דא"י כלל עם מים דלמא טעמא משום דמחמיץ מיד אבל מצה עני' לא בעינן והא דאריב"ל יומא קמא לא תלושי בחלבא בלי מים איירי ומשום דא"מ ע"כ אינו בב"ת חמץ וליכא ושמרתם את המצות אבל יין דמיירי עם מים דמחמיץ מנלן דא"י ביום ראשון ואין לומר דאה"נ דר"ע נמי בלא מים איירי ומשום ב"ת חמץ מיעט ולחם עוני אסמכתא כס"ד דמקשן דא"כ הו"ל לגמ' לשנויי דמיירי בלא מים והול"ל הב"ע בלא מים כיון דהמקשן מפרש דעם מים א"א דהתרצן תירן דבלא מים הו"ל למנקט אלא ע"כ דלא הדר בי' מזה דעיסה מיירי עם מים ומה מייתי מדריב"ל דלמא ריב"ל בלא מים איירי ור"ע דאיירי במים אין חילוק בין ראשון לשני לכן מפרש דחלב מחמיץ א"כ ע"כ צ"ל דרק משום דהוי מצה עשירה אימעוט א"כ משני שפיר דה"ה יין ומים משום מצה עשירה אמעיט ולא הוי אסמכתא רק דרשא גמורה אבל איתימא דבאמת חלב א"מ מנלי' לגמ' דלחם עוני דרשא גמורה א"כ לא משני מידי דלמא ריב"ל בלא מים איירי ומשום ב"ת חמץ הו"ל לגמ' לשנויי ר"ע בלא מים איירי אלא ע"כ דחלב בלא מים דמי ליין ומים ושפיר הוכיח דדרשא גמורה הוא כן אפשר לישב דמזה הוציא הכלבו דינו: ז. עוד נ"ל לישב דברי הב"ח דא"כ למ"ל לחם עוני דהנה בל"ז תמוהין דברי הב"ח מהא דדף כ"ח הכהנים א"י בלחמי תודה דפריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה דמוכח דאף עם מים לא יצא בדיעבד דהא ידע בגמ' דכל מנחות נילושין בפושרין ומים יש בה וכן הקשה המג"א בסי' תע"א אמהר"ל שם. ונראה דכוונת הב"ח אינו רק דבשלמא מה דאינו בב"ת חמץ אינו בשם מצה כלל מידי דהוי אורז ודוחן דאף אם אין לו מצה אינו מחויב לאכול אורז ודוחן כן במי פירות לבד ונהי דאי לאו קרא דלחם עוני היי מחלקין בין מין שא"מ אבל כל שבמינו מחמיץ תו מותר כמו שחשב הרמב"ן כיון דאשכתן דלחם עוני קפיד הכתוב לא מחלקין במצה עשירה בלי מים ופסול אף דיעבד דלא הוי בכלל מצה. וה"ט כיון דר"ע ל"ל מנחת נסכים לחמץ דל"ל מגבלה במים וכ"פ הרמב"ם א"כ אף דבלי קרא בריש כל המנחות דכל המנחות באות מצה והא מנחת נסכים אינן בלא תאפה חמץ דלא משכחת חמץ גבה ומ"מ מקרי מצה דגלי קרא התם וזאת תורת דכל מנחות באין מצה ומ"מ אף שאינן בלא תאפה חמץ מקרי מצה הא דהקישא דב"ת חמץ לקום אכול מצה אינו רק דבעינן למין דגם במנחות כן דפסול אורז ודוחן ואדרבה התם באין מן החיטין א"כ לא מצינו שם מצה כלל באורז ודוחן ולא מיקיים בער תאכלו מצות אבל עשירה דהוי מצה למנחות גם לזה הוי מצה אבל כיון דגלי קרא דלחם עוני דמצוה שלא בעשירה א"כ א"א למילף ממנחות להתיר עשירה ממנחת נסכים לכן אמרינן דב"ת חמץ לאו הקישא למינו אתא רק אף למצה עשירה למעט דלא אקרי מצה ואם אפילו אין לו מצה אחרת פטור ממצה עשירה אבל כשהוא עם מים דליכא למיעוטי מב"ת חמץ כיון דאפשר בחמץ ורק מלחם עוני ממעטינן נהי דא"י בה היינו אם אפשר לאכול אחרת ואכל מצה עשירה עם מים חייב לאכול מצה עני' אבל שנאמר שאם אין לו אחרת שיהא יושב ובטל זה לא נשמע מלחם עוני כלל דלחם עוני הוא למצוה וכאלו שתי מצות הן שאם אפשר לקיים לחם עוני מקיים אבל הא לא"ה מחויב לאכול מצה עשירה משא"כ בלא מים דאז באמת אינו מצוה כלל מכח הקישא דל"ת חמץ ורק אי לאו קרא דלחם עוני הוי ילפינן ממנחת נסכים דאף זה קרוי מצה משא"כ בתר דגלי קרא דלחם עוני א"כ ע"כ אין למדין ממנחת נסכים הדר אמרינן דאלו מצה עשירה לענין פסח לא מיקרי מצה כלל ודמי לאורז ודוחן אבל עם מים ודאי דרק בשביל לחם עוני לא לעכב. ולכן כ' הב"ח כיון דיוצאין בשעת הדחק אסור לאכול בע"פ. מעתה ל"ק קושית המג"א דכיון דא"י בלחמי תודה משום דבעינן משתמרת לשם מצה או משום דאינו נאכל לז' ימים א"כ ודאי דושמרתם אינו לעיכובא שאם אין לו לחמי תודה ישב בטל ולא יאכל מצה בליל פסח דמנין דלמא מצוה שאם אכל מלחמי תודה לא יצא אם יש לו אחרת וא"כ רק הא דא"י היינו שאם אכל לחמי תודה לא יצא ומחויב לאכול מצה אחרת אבל אם אין לו רק לחמי תודה מחויב לאכול ממנה שפיר פריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה ואין כאן קושיא על המהר"ל מפראג וראי' לזה דהא הרמב"ן כ' דמצה עשירה בלא מים אין כאן ושמרתם את המצות וא"כ קשה אהא דממעט אורז ודוחן מהקישא דב"ת חמץ ולא מושמרתם את המצות וזה א"צ שמור דאינו מחמיץ ולמ"ל הקישא אלא ע"כ דמקרא דושמרתם לא ידעינן רק דמחויב לאכול מה שהוא בושמרתם אבל לא שישב בטל משא"כ הקישא דב"ת חמץ דהקישה דאינו מצה כלל א"כ הוי כאכל דבר שאינו מצה וחמץ כלל דלא יצא ואין מצוה לאכול דבר שאין מצה כלל. א"כ ה"ה לחמי תודה דמפיק מושמרתם או משבעת ימים א"כ ודאי אם אין לו אחרת מחויב לקיים מצות בערב תאכלו מצות דמצה הוא רק דלא קיים מצות שמור א"כ שפיר כשיש לו חייב לקיים מצות שמור אבל כשאין לו לא יבטל ממצות מצה לכן שפיר פריך דבל"ז הוא. מצה עשירה וזה ברור בפי דברי מהר"ל ולא קשה קושית המג"א ולזה נתכוין גם הב"ח:
ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל אות ב' אדברי הרמב"ן דלמ"ל למידק מכח ס"ד דגמרא בעשירה ג"כ אין חייבין על חמוצו כרת דע"כ מקשינן אף שלא במינו דוקא ואף דלמסקנא לא קאי רק לענין דחייב על חמוצו אבל מיהת קאי לענין שלא יצא ידי מצה ולמ"ל לחם עוני אלא ע"כ לפירות עם מים דעדיפא הו"ל למידק מהא דפסחים דל"ה דא"י במצה של טבל דהואיל ואינו בב"ת חמץ אלא בב"ת טבל והא התם במינו בר חמץ הוא ובידו לתקן ויהי' בב"ת חמץ ומ"מ לא יצא וזה ברייתא מפורשת. ולפי"ז ניחא דהנה ודאי בהא דא"י במצה של טבל ודאי לכתחילה אף שאין לו מצה אחרת ויהא יושב ובטל אינו רשאי לאכול מצה של טבל דהאי אין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים כמו כרת וא"כ רק הא דא"י לענין דאם אכל טבל ויש לו עדין חולין גמורין אם מחויב לאכול ילפינן מהקישא דמחויב לאכול מצה דמצוה הוא שיאכל מצה שישנו בב"ת חמץ וא"כ שפיר לא הי' ראית הרמב"ן משם דה"ה במצה עשירה נהי דאינו בב"ת חמץ ומחויב לאכול כשיש לו אחרת מיהת לא שמענו דהקישא אהני לבטל שם מצה דאפילו אם אין לו רק מצה עשירה דישב ויבטל המצוה ודוקא באורז ודוחן דאין במינו בב"ת חמץ אין עליו שם מצה ולא בעשירה וא"כ הו"מ לומר דמיתורא דקרא דלחם עוני דלמ"ל ת"ל בל"ז אינו בב"ת חמץ לגלות דכשאינו עוני ישב ובטל ופטור וא"כ הומ"ל דלחם עוני לא ממעט כלל ליין ומים רק ליין לחוד לכן מייתי ראי' מדרצה בגמ' לומר דאפילו להקל באיסור כרת ילפינן דכל שאינו באכול מצה אינו בב"ת חמץ ואם הי' סברא לכל שיש במינו לא מיפטר ממצה אינו דין שלא נקל באיסור כרת ועוד לפי הס"ד דמ"פ מחמיצין ומצה עשירה מלחם עוני א"כ דלמא לחם עוני רק למצוה ובשעת הדחק יוצאין וא"כ מצה קרינן בשעת הדחק ואמאי לא יתחייב על חמוצו כרת וע"כ צ"ל דמסתמא מיעט התירה לעכב בכל מקום ולא למצוה לחוד א"כ מקילין לבטל ממצוה כשאין לו אחרת ואינו מצה כלל העשירה וא"ח על חמוצו כרת א"כ למסקנא נמי כן דכל שפסלו התורה לא לחייב באחרת לבד רק אפי' בשעת הדחק שלא יצא ויבטל. א"כ ממילא כיון דחזינן דאלו בשיש במינו חמץ מ"מ מיעט התורה כמ"ש ראי' מטבל דגם כן פטור אף באין לו אחרת ולאו מצוה קרינן דאי ס"ד היכי דמיעט התורה לא מיעטה רק שלא בשעת הדחק א"כ ומאי ס"ד דר"ל דא"ח על חמוצו כרת הא במצה עשירה יוצאין בשעת הדחק אף בלי מים לס"ד דמ"פ מחמיצין וא"כ שפיר כיון דיוצא בשעת הדחק ל"ש למעט מהקישא דא"ח על חמוצו כרת: ובזה ניחא נמי מה שיש להקשות דמנלן דר' אידי בר אבין לאו מה"ט ל"ל בהמחהו וגמעו דענוש כרת משום דלא מקשינן להקל בחמץ דלמא משום דכל שיש במינו מצה חייבין על חמוצו וגם המחה' וגמעו מינו חמץ הוא ולכן למסקנא ל"ל. ולפי"ז ניחא דודאי א"א לומר דתלוי במין דהא מטבל שמעינן דלא תלוי במין דוקא ועכצ"ל דרק לא מקשינן למילף חמץ ממצה מיהת ילפינן מס"ד דכל שמיעט התורה אף בשעת דחק א"י וא"כ נהי דיש במינו חמץ מ"מ כיון דמיעט התורה כמו שמיעט טבל ודאי אף בשעת הדחק א"י דאל"כ איך ס"ד דמצה עשירה א"ח על חמוצו כיון דבשעת הדחק הוי יוצאין ועכצ"ל דסוברים כל שמיעט התורה אף בשעת הדחק א"י. וא"כ כיון דמצה מחמץ גמרינן לפי מסקנא א"כ בלא מים דאינו מחמיץ ודאי אף בשעת הדחק א"י וא"כ למ"ל קרא דלחם עוני ע"כ למ"פ ומים אתו ונכונים דבריו: ח. הן באמת קשיא על דברי מהר"ל מס"ד דר"פ דמצה עשירה א"ח על חמוצו כרת כיון דלפי הס"ד סבר דמ"פ מחמיצין ואי אמרת דיוצאין בשעת הדחק איך נימא דא"ח על חמוצו כרת הא אפילו בע"פ כל שיוצאין בשעת הדחק אסור לאכול דמצה מקרי אלא ע"כ דלחם עוני לאו למצוה רק לעכב אף בשעת הדחק וקשיא על מהר"ל. לכן נ"ל לישב דברי מהר"ל ז"ל דהנה כ' דיש לדקדק כיון דכל המנחות באות מצה והן עשירות ומקרי מצה רק כאן אימעוט לחם עוני דלמא אם אין לו מחויב לאכול מצה עשירה ע"ש דמסיק כן. והנה קושיתי אינה סובבת רק במ"פ ומים אבל בלא מים לא מצינו במנחות דכולן הן במים ומנחת נסכים אין ראי' לפי שכולה כליל ועוד דגם מנחת נסכים מגבלה במים וגם לא כתיב מצות להדיא התם ולפי"ז לחם עוני רק למצוה קאתי אבל למה לא יקיים בערב תאכלו אם אין לו רק עיסה של מ"פ ומים ומסיק כן אבל בלא מים י"ל דאינו מועיל כלל ולאו מצה הוא והנה כבר הקשיתי דאיך ס"ד דר"פ דמ"פ מחמיץ א"כ למה אמר ר"ל מנחת נסכים מגבלה במים משמע דמ"פ אינו מחמיץ. תו באמת דברי רש"י דל"ה קשיא מאוד דפי' בדברי ר"ל עיסה שנילושה בלא מים א"ח ע"ח כרת דמ"פ אין מחמיצין כדלקמן וקשה דהא לפי הס"ד הי' סובר דמחמיצין רק דאימעוט מהקישא ואין דרכו של רש"י לפרש רק לפי הס"ד לא למסקנא. ע"כ נראה דודאי ידע ר"פ דמ"פ א"מ כדמוכח מהתם ורק לא ניחא לי' לפרש דא"ח על חמוצה דהא אינו מתחמץ כלל לכן פירש דמיירי בכה"ג כגון שלש בשמרי יין ויין דתוס' פסחים דק"ח כתבו דמחמצת מחמת ו"א היינו בשמרי יין דאף דיין אינו מחמיץ השמרים מחמיצין וחייב כרת. א"כ נחזי אנן אם לש בשמרי יין כיון דאין בו מים כלל היין אינו מחמיץ רק השמרים מחמיצין וחייב כרת וכ"ז לדידן דקיי"ל הכי אבל לס"ד דר"פ ודאי כיון דהוא בלא מים ומצה עשירה הוי ולא אשכחן במנחות שיהי' בלא מים מצה כלל ואף דיש בו שמרים בתוכו מ"מ הכי בשביל זה מצה יהי' אם לא נתחמץ ע"כ אינו מצה דלא אשכחן כה"ג במנחות וא"כ לחם עוני מוצא דאינו מצה א"כ אף שנתחמץ ע"י שמרים מ"מ כיון שאינו באכול מצה אינו בב"ת חמץ דהו"ל מצה עשירה בלי מים כלל. ולכן מיושב דברי רש"י שפי' דמ"פ א"מ פי' דע"כ חמוצה היינו לא מחמת היין לבד דמ"פ אינו מחמיץ ורק החמיץ מחמת שמרים וא"כ שפיר א"ח כיון שאינו בקום אכול מצה דיין לבד לא אשכחן דקרי מצה בשום מקום וא"כ כי מיעט תורה לחם עוני היינו שעשירה אינו בכלל מצה כלל ובשעת דחק נמי לא יצא משא"כ אי הי' מ"פ מחמיצין א"כ הי' אפשר לומר דלחם עוני רק למצוה ולמה לא יתחייב על חימוצו כרת כיון דיוצאין בשעת הדחק דלמה לא יהי' בכלל מצה דמ"ל לש ביין או במים. אבל אי מ"פ אין מחמיצין א"כ ודאי מב"ת חמץ אימעט יין וכיון דלא אשכחן שע"י לישת יין יקרא מצה אפילו אם לש גם בשמרים דאם לא אפה מיד הוי בב"ת חמץ מ"מ כיון דהיין אינו בכלל מצה דיין באמת אינו מחמיץ ואינו בכלל מצה. וא"כ אמאי לא נימא דלחם עוני לעכב כיון דלא אשכחן בשום מקום שיהי' בלי מים מצה מקרי. משא"כ אי מ"פ מחמיצין ודאי מ"ל יין או מים ומסברא דמצה אקרי י"ל דלחם עוני למצוה ולא לעכב ולכן יפה פירש רש"י דמיירי בלי מים ומ"פ א"מ. וא"כ אדרבא ראי' מדברי רש"י לדעת מהר"ל:
ט. הכל בו כ' דחלב מחמיץ ותמה עליו הב"י והמג"א דחה דבריו וכבר דיברנו בזה לעיל אבל הרמב"ם פ"ה מחמץ בה"ב כ' דמ"פ אין מחמיצין אלא מסריחין וחשב בהדייהו יין וחלב ודבש מוכח דחלב אינו מחמיץ. וכן מבואר בפוסקים והנה הכל בו הוציא זה מהא דלא ילעוס חיטין ויתן ע"ג מכתו דמוכח דמה שמגופה מחמיץ וה"ה לחלב היוצא מן החי דלא מקרי מ"פ מה שיוצא מן החי ודוקא דבש דבורים אינו מחמיץ והטעם דלאו מגופו הוא רק מעשבים כמ"ש בבכורות ד"ז ע"ש דלא מגופן מימצו. אכן במכשירין פ"ו תולדות מים הן היוצא מן העין מן האזן כו' ומפה מי רגלים בין גדולים בין קטנים. ואלו מי רגלים דבהמה מבואר ברמב"ם פ"י מטומאת אוכלין דאינו מכשיר. והפר"ח סי' תס"ז חילק דמי רגלים דאדם מחמיץ שהן תולדות מים משא"כ מי רגלים דבהמה א"מ. וא"כ קשה מנלי' להטוש"ע שהביאו דהנותן שעורים לבהמה ומצא בהם ריר דצריך לבער דמנלי' כיון דלמדו מהא דלא ילעוס חיטין והא יש לחלק בין אדם לבהמה כמו מי רגלים דמחלקין בין אדם לבהמה אמנם באמת בהלכות טומאות אוכלין לא חילק הרמב"ם בין אדם לבהמה רק במי רגלים אבל בהני תולדות מים כמו עין ואוזן וחוטם ופה לא חילק לכן שפיר כתב הטוש"ע דה"ה בריר מבהמתו. וכן מתוספתא דמכשירין לא הביא רק מי רגלי בהמה לא מכשירין מיהת לפ"ז אין ראית הכל בו דודאי מיפה כיון דתולדות מים נינהו כמים חשיבי ושפיר מחמיץ אבל חלב נהי דמכשיר מ"מ לא מקרי תולדות מים רק הוא מז' משקין וכיון דכלל הוא כל שאינו מים אינו מחמיץ א"כ חלב לא עדיף מיין ושמן ודבש דהן משקין להכשיר ואין מחמיצין אבל מפה דהוי תולדות מים ומים מחמיץ א"כ אין ראיית הכלבו ראי' כלל ובאמת צל"ע הא דבכורות ד"ז דבעי שם במי רגלים דמיא עול ומיא נפיק ולא מקרי יוצא מן הטמא וא"כ למה לא הוי כמים להכשר ומיהת נהי דבהכשר מצינו כן דל"מ תולדות מים מ"מ בחמץ שהחליט הפר"ח וח"י דמי רגלי בהמה א"מ צ"ע דמנין למדו זה וע"כ כוונתם כיון דחזינן דלאו תולדות מים הן הוי מ"פ בשלמא הנך דתולדות מים הן לא מקרי מ"פ. מיהת דברי הכלבו צ"ע דאיך דימה חלב דודאי אינו תולדות מים כלל להא דלא ילעוס חיטין דשם תולדות מים הן אבל חלב אינו תולדות מים רק משקה כמו יין ושמן וא"מ כלל: א. הרא"ש פ' כ"ש כ' על דברי הרי"ף שכ' דהלכה דמותר מ"פ עם מים ללוש וז"ל והשתא לדבריו אפילו מ"פ בתערובות מים א"מ וקשה לדבריו מהא דלקמן דאמרינן וותיקא במיא ומלחא אסורי במשחא ומלחא שרי אלמא מוכח בהדיא דמ"פ מחמיצין וכן קשה מהא דמנחת נסכים מגבלה במים ותמהו עליו הא דלמא הרי"ף סובר דאינו ממהר להחמיץ ובשהה כשיעור מחמיץ כמו מים ולכן במיא ומלחא אסור וכן ל"ק ממנחת נסכים. וביותר תמה הפר"ח או"ח וק"נ מדברי הרא"ש שכ' בדברי הרי"ף פ' א"ע שכ' דחומץ האדומי היינו עם מים דאע"ג דמ"פ עם מים אינן מחמיצין היינו בעיסה שלא ישהה רק כמו במים אבל בחומץ דשוהה מחמיץ וא"כ מה הקשה כן ואין לומר דכוונתו של הרא"ש דלהרי"ף אין מ"פ ומים מחמיץ מיד דא"כ מה הקשה מוותיקא וכן ממנחת נסכים. ולישב דברי הרא"ש נראה דכוונתו דמ"פ ומים אין מחמיצין מיד ומ"מ הקשה שפיר מוותיקא במיא ומלחא אסור דהנה ודאי אי נקטינן דמ"פ אינו מחמיץ כלל רק עם מים ואינו ממהר להחמיץ א"כ המ"פ לא יוסיף חימוץ בעיסה רק המים עושין החימוץ והמ"פ אין פועלין כלום א"כ מה אשמעינן וותיקא במיא ומלחא אסור הא ודאי אי שהה כשיעור חימוץ מחמיץ הך מיא ואפילו בלא מלחא אסור וא"כ למה מלחא יהי' ס"ד להקל הלא המ"פ לא יגרעו כח החימוץ כלל כיון שיש מים בשלמא לדעת התוס' ור"ת דמי פירות ומים הוי נוקשה ע"כ מחלישין מי פירות החמוץ דלא הוי כרת לכן נקט שפיר וותיקא במיא ומלחא דה"א דאינו מחמיץ כשיש מלח דהמלח שמי פירות הוא לא יניח להחמיץ רק אסור משום נוקשה אבל לדעת הרי"ף דסובר דמ"פ ומים הוי חמץ גמור מדפירש חומץ אדומי שהי' עם מים והוי דגן גמור ע"י תערובות. ובאמת הקשו תוס' אחומץ אדומי בדף ל"ה דלמה חמץ גמור הוי דמעיקרא שורין במים ונתחמצו א"כ ניחא דמעיקרא קודם ביאה למ"פ נתחמצו אבל לדעת הרי"ף דעם מים ולא נשרו מעיקרא א"כ ע"כ מי פירות אינן עושין רושם רק המים מחמיץ וחמץ גמור הוי א"כ מהו רבותא דוותיקא במיא ומלחא אסור הא פשיטא דמ"פ עם מים חמץ גמור הוא דממתניתין חומץ האדומי שמעינן. ועוד מדנקט אסור משמע דאינו ענוש כרת דהכי דייקינן בריש פיוה"כ אסור עונש כרת הוא ואמאי בשלמא אי הי' הרי"ף סובר דממהר בשביל מ"פ א"כ יוכל לומר דמיירי בשלא שהה שיעור חימוץ דאז בלי מלח א"מ ורק ע"י מ"פ א"כ לא הוי חמץ גמור כיון דמ"פ גורמים חימוץ עונש כרת ליכא והוי נוקשה כמו שיאור הוי ניחא אבל כיון דהרי"ף סובר דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ וא"כ רק המים מחמיץ והוי חמץ גמור בשביל המים ודמי לחומץ אדומי דאלו שלא ע"י תערובות ענוש כרת למה אמר אסור ענוש כרת הוא ושפיר הקשה:
ולכן הקשה מהא דמנחת נסכים דהנה בהא דא"מ בתפוחים במנחות דנ"ד איתא דנוקשה הוי והקשה הרא"ש שם למעלה דא"כ למ"ל מנחת נסכים מגבלה במים הא נוקשה פסול למנחות ולכן תי' כמו ר"ת דתפוחים עם מים איירי ונוקשה הוי אבל אלו לא מגבלה במים א"מ כלל. אבל הרי"ף דסובר דמ"פ עם מים חמץ גמור כמו שכ' בחומץ אדומי וא"כ ע"כ הך דא"מ בתפוחים בלא מים איירי קשיא הא דמנחת נסכים דלמ"ל מגבלה במים דמ"פ נוקשה הוי וג"כ לקי במנחות ובשלמא אי הרי"ף הי' מפרש דמ"פ ומים ממהר להחמיץ וכשממהר הוי נוקשה כיון דפעולת החומץ שלא ע"י מים רק ע"י מ"פ נוקשה הוי ניחא הא דא"מ בתפוחים דמיירי בלא שהה כשיעור ועם מים דממהר להחמיץ דתפוחים גורמים החימוץ והוי נוקשה משא"כ בנסכים בלא מים אינן מחמיץ כלל ונוקשה לא הוי לכן צריך למגבלה במים אבל כיון דהרי"ף סובר דמ"פ ומים אין ממהר להחמיץ ובשהה שיעור חמוץ סובר בחומץ אדומי דענוש כרת א"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו הא דתפוחים דהוי נוקשה דא"א לומר בלא מים דא"כ למ"ל מנחת נסכים מגבלה במים ועכצ"ל דבלא מים אינו נוקשה וא"כ קשה אי בשהה כרת איכא וחמץ גמור הוי ואי בלא שהה אף נוקשה לא הוי דמ"פ ומים אין מחמיצין בלא שהה ומיושב היטב דברי הרא"ש בתמיהתו על הרי"ף:
מעתה י"ל דברי הרא"ש שכ' סי' כ"ג וותיקא כו' במיא ומלחא והא במשחא ומלחא כיון דלית בי' מיא אלא משחא מ"פ וא"מ וותיקא מבושל במים ומלח לפי שיטת הרי"ף שכ' לעיל הלכה דמ"פ א"מ אפילו יש בו מים צ"ל לפי דבריו הכא כיון דלית בו מים לחוד אלא משחא עם מים א"מ ותמה הק"נ דהא מלח הוי מ"פ. ותו לפי פי' דהרי"ף סובר דרק א"מ להחמיץ ג"כ דברי הרא"ש תמוהים. לכן נראה דכאן בא לישב קצת הרא"ש ודברי הרי"ף ממה שהקשה עליו מוותיקא למעלה דסובר באמת דמיא ומלחא הוא בשלא שהה רק מיא ומלחא אסור אף דמ"פ ומים אין מחמיצין לאלתר מ"מ במלח הטעם כמ"ש שם בשם י"א דמלוח כרותח ואין לשין בהן והרח"ש דלאו ראי' שהמלח ממהר החמוץ כשנילושה במים כו' א"כ י"ל דבלא שהה מים ומלח אסור משום שממהר החמוץ דאף דמ"פ ומים אין ממהרין דמ"פ כמאן דליתנייהו אבל במלח דמחמם והוי כמו ציר דאין לשין בפושרין אסור משום דמחמץ מיד. וא"כ במשחא ומלחא שכ' הרי"ף כיון דלית בי' מיא קשה דאמרינן בשבת דק"ח דאסור ליתן מלח אבל נותן לתוך שמן דפרש"י דשמן לבטל כח המלח א"כ כשיש שמן ומים ומלח דהשמן מבטל כח המלח ואינו חם א"כ אין קפידא כאן כלל כשלא שהה ואין לומר דהמלח מחמם דהא תוך שמן ומים אינו מחמם ואי משום מ"פ ומים הא הרי"ף כ' דמ"פ ומים אין מחמיצין פי' מיד. וצריך שהוי וכיון דלדידי' רק בלא שהא איירי דאל"כ בלא מלחא אסור וותיקא במיא לכן תי' דכוונתו במים לבד וכ"ז לדברי הרי"ף לישבו שלא יקשה עליו אבל למעלה שפיר הקשה אהרי"ף דלא ניחא לי' לפרש דמלח בתוך מים ממהר החמוץ דהביא בסי' כ"ג דרק נהגו באשכנ"ז שלא לתת מלח ומשמע דסובר דמדינא שרי ונסתפק בטעם המנהג לכן דחה דברי הרי"ף רק בסי' כ"ג בא לישב דברי הרי"ף שלא יהי' ח"ו כטועה רק מפרש דמלח גורם חמום המים וזה נכון בביאור דברי הרא"ש:
ב. במנחות דנ"ד ת"ר אין מחמיצין בתפוחים רחב"ג אמר מחמיצין ופריך מה דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצו אסורה ומשני דאפילו תימא רבנן נהי, דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי ובירושלמי פ' כירה אהא דלא יפקיענה בסודרין ור"י מתיר תמן תנינן תפוח שריסקו כו' תני ר"י מתיר אין חמוצו ברור אף כאן אין תבשילו ברור וכן הוא בירושלמי פ' כ"ש והר"ש פ"י דתרומות תמה דהא בין לר"מ בין לר"י נוקשה אסור באכילה וכיון דנוקשה הוי למה ר' יוסי מתיר בפסח. ובל"ז תמי' לי מה דמדמה הירושלמי דלא יפקיענה בסודרין דהא שם בשבת דל"ט אמרינן בחמה כ"ע ל"פ דשרי באור כ"ע ל"פ דאסור רק פליגי אי גזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור מר סבר גזרינן ומ"ס לא גזרינן וא"כ מה ענינו כלל לתפוח שריסקו. ולכן נראה דהירושלמי סובר דהואיל ומ"פ א"מ וכמ"ש הרמב"ם דאין מחמיצין אלא מסריחין א"כ רק גזירה הוא אטו חמץ גמור דהרואה שהעיסה נפוחה יאמר שנתחמצה במים ודמי לתולדות חמה דגזרינן אטו תולדות אור כמ"ש רש"י בשבת דהרואה יאמר שהוצלה באור ואף דמכירין דאין זה ע"י אור דאין תבשילו ברור וע"י אור מבשלו היטב ת"ק גזר ור"י לא גזר דמכירים שע"י חמה הוא לפי שאין תבשילו ברור וניכר שלא ע"י תולדות אור נעשו כן החמיץ מתפוח ת"ק אוסר דגזר שהרואה יאמר שנתחמץ בשאור של תרומה ור"י לא גזר שאין חמוצו ברור כי ע"י חמוץ ממים ניכר חמוצו שהוא ברור משא"כ ע"י מ"פ. ולכן גם בחמץ בפסח לא גזרינן שניכר הוא. ואפשר מה דאמרינן בגמ' דנוקשה הוא ג"כ פי' שחמץ גרוע הוא וכמ"ש רש"י עלה במנחות חמץ רעוע חמץ שפל. ול"ק קושיית תוס' דנוקשה ג"כ הוי חמץ למנחות דכאן לא הוי חמץ כלל מן הדין רק מגזירה הוא ולכן א"מ בתפוחים. אבל התם החמירו דהוי תרומה משום גזירה ור"י ל"ל גזירה כלל. ובזה ניחא מה דרש"י בפסחים דל"ו דלש תשרף מיד במועד דביו"ט אסור והקשו האחרונים דהא רש"י פי' בחמץ דאורייתא כל שלא ביטלו שורפו ביו"ט בפסחים ד"ו ורש"י סובר ר"פ א"ע דאלו עוברין בב"י גם בנוקשה א"כ אמאי לא ישרף ביו"ט. ולפי"ז ניחא כיון דאינו אלא משום גזרה ולא הוי נוקשה כלל דאורייתא לכן אין שורפין ביו"ט:
ג. והר"ת פירש דנוקשה הוי דמיירי במ"פ ומים והר"ת דאינו אלא נוקשה וק"ל דהא הש"ך ביו"ד סי' פ"ז כתב דאם אין באיסור לבד כדי לחמץ רק בצירוף היתר אז כ"ע מודי דזוז"ג מותר א"כ כיון דמ"פ א"מ כלל רק בצירוף מים אמאי ה"ז תרומה הא אין בתפוח תרומה לבד כדי לחמץ דמ"פ א"מ כלל רק עם מים של תרומה. ונ"ל לישב דהנה הרמב"ם פ"ה מחמץ כ' דמ"פ א"מ אלא מסריחין א"כ אין זה עושה החימוץ מצד חוזק מ"פ רק מקלקלים ומסריחין אבל כשמעורב בו מים אז אין מקלקל הדבר ומוזג כח החוזק שיש למ"פ להסריח והמים מחלישין כח המ"פ עד שבעבורו לא יתקלקל וכיון שאינו מסריח הדר המ"פ מחמיצין ממש ולא המים א"כ לא מקרי זוז"ג כיון דזוז"ג בעינן שיהי' מענין אחד כמו נטיעת אילן איסור באילן היתר שהבריך בו אבל אגוז וקרקע דשני ענינים הן לא כמ"ש תוס' ע"א דמ"ט ד"ה שאם א"כ ה"נ כאן המ"פ עושין החמוץ רק שבלעדי המים היו מקלקלים ולא יכל להתחמץ מחוזק חריפות מ"פ והמים אין עושין פעולת החמוץ כי אפילו מים מועטים שאין בו כדי לחמץ כלל אם נתערבו בתוך מ"פ מחמיצין וכ"כ הרמב"ם שם א"כ המים רק מחלישין המ"פ שלה יקלקלו א"כ אין הגורמים מענין אחד ודמי לאילן וקרקע שלא מקרי זוז"ג ואפילו לרש"י דסובר דזוז"ג אף בשני ענינים י"ל דכאן מודה דלא מקרי זוז"ג דאין זה גורם כלל החמוץ רק מונע הקלקול והמ"פ עושין החמוץ וע"כ דבמים אין בו לחמץ דאל"כ למה יהי' נוקשה אלא ע"כ דמחלישין פירות כח המים ומים כח הפירות לכן נוקשה הוי וא"כ אין זה גרם המים כלל ועש"ך יו"ד סי' ק"ג סעי' י"ב דאם פוגם בלא מלח ותבלין ואלו הי' בו מלח ותבלין לא הי' פוגם מותר דמוכח דאם נתן בו מלח ותבלין דאסור אף שבאיסור לבד הי' פוגם רק המלח ותבלין מסירין הפגם ומלח ותבלין דהיתר מ"מ אסור ונהי וא"ר משם ושם טעם ממש ובמט"ל אפילו סופו השביח אסור מ"מ הסברא נכונה דאין המים גורם רק מסיר הקלקול ולא מקרי זוז"ג ועמש"ל אות ה': ד. אבל מלשון הרמב"ם נראה דמ"פ ומים חמץ גמור וכן הוכחנו לעיל אות א' בשיטת הר"ש מחומץ אדומי דחמץ גמור הוי ואלו מ"פ לבד היתר גמור הוי כמ"ש דא"ח ע"ח כרת ומותר לגמרי ולדידי' קשה הך סוגיא דמנחות דנוקשה מיהת הוי. לכן נ"ל דבאמת רש"י נסתפק במי בצים דהואיל ועבה אי מתחמץ ור"ת פשיטא לי' ועכצ"ל דאף שרואין שהוא עבה אמרינן דאינו חמץ אלא סרחין לכן נראה דהם מפורשים דברי הגמ' דהנה לכאורה איך מדמה במנחות הא דתפוח שריסקו להא דא"מ בתפוחים בשלמא במנחות חמץ לא הוי רק סרחון וזה לא נקרא חמץ אבל לענין דלא יתבטל בתפוח של תרומה דאיסור מעמיד ומחמץ אינו רק בשביל שאיסור ניכר בו והוי כאיסור בעין ומה נ"מ אי מחמץ או מסריח מ"מ כיון שהפת נעשה עבה ע"י ורואין אנו התפוח שפעל בו החמוץ א"כ ניכר האיסור בו ולא בטל לכן מפרש הרמב"ם דבאמת בגמ' משני כן דל"ד כלל נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי היינו שחמץ גרוע ואינו כמו נוקשה דאיתמר לענין פסח כמו שיאמר דשם לא נגמר החמוץ שמחמץ קצת או שא"ר לאכלה וחמץ הוי אבל כאן פי' דנוקשה הוי דלפי שמסריח ונהי שמסריח מ"מ כל שהדבר ניכר בו וכבעין חשוב לא בטל דמיהת ניכר שהתפוח נתערב בו ע"י עיסה שנעשה עבה ובאמת אם הי' בבצים כדי לחמץ פחות מנ"ט הי' אוסר ג"כ בבצים של איסור רק אין מחמץ כלל פחות מס' אבל תפוח שחזק ומחמץ פחות מס' אף שאין זה חמץ כלל רק סרחון מה נ"מ מ"מ לא בטל דהוי כממשו של איסור ובממשו של איסור אסור אף שרע לאכילה. ונהי דתוס' ל"ל הך סברא ה"ט דהנה בנט"ל הקשו הראשונים דאמאי מותר הא בעי עד לכלב אבל א"ר לגר אסור והובא בב"י סי' ק"ג ביו"ד שני תירוצים תי' א' דכיון שמדאורייתא ברובא בטל רק טעם אסרו תורה לא אסרה התורה רק טעם מושבח ולא פגום כמ"ש הרשב"א. והר"ן כ' לפי דאינו טעם לשבח רק מצטער לא אסרה תורה נ"ט. וא"כ י"ל דהתוס' סוברים לפי דמסריח אף במחמץ דמדאורייתא בטל רק מדרבנן הוא רק במושבח. והרמב"ם ורי"ף סוברים דוקא נ"ט שאינו ניכר רק טעם הוי לכן כשמצטער מותר אבל מחמץ דהוי ניכר וכאילו הוא בעין וכמ"ש המג"א בסי' תמ"ב דבמעמיד אסור אחה"פ דהוי כאלו בעיני' וקניס ר"ש א"כ ה"ה אומר לרבות מנחת נסכים ור"ע אומר לרבות לחה"פ מנחת נסכים מ"פ הן ואין מחמיצין אמר ר"ל אומר הי' ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ופריך והא שמעינן לר"ע דאמר מדת היבש לא נתקדשה אמר ר"י כך הצעה של משנה ואיפוך ריה"ג אומר לרבות מנחת נסכים וא"כ תימה דהו"ל לפסוק כר"ע לגבי ריה"ג דהל' כר"ע מחבירו וביותר תימה אכ"מ שפי' דפסק כר"ע דהא מסקינן איפוך. תו תמה הנו"ב דלמה דאם גבלה ביין של נסכים הא בשמן הוא ולא ביין ובאמת תמוה מאוד והנה קושיא שני' נ"ל לישב דהנה טעמא דמ"ד מגבלה במים פסולה נ"ל דהרמב"ם פ"ב ממעה"ק ה"ה כתב אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כו' אין מוסיפין על השיעורין ואין גורעין ואם גרע והוסיף כ"ש פסול וכ' הכ"מ דסובר דדין אחד עם שמן דתנן ריבה שמנה או חיסר שמנה פסולה עכ"ד. וסובר כיון דא"א לפחות משיעור השמן הקצוב אם נתן מים הוי כמוסיף ואסור דתורה אמרה ככה עיכובא א"כ הוי הוסיף ומה נ"מ אם הוסיף שמן או שהוסיף מים ואי בשפיחת שמן ונתן תחתיו מים ג"כ פסול דבעינן מדה כך וכך שמן ולפ"ז נ"ל דהנה הרמב"ם כתב בהלכה א' דיוצק על היסוד ותמה הראב"ד דהא לספלים מנסך ותי' הכ"מ דמן הדין הי' ראוי גם לאישים רק מטעם מכבה אסור וא"כ כל שאינו מכבה מותר א"כ לספלים לאו דוקא עכ"ד ולפי"ז י"ל דאם נתן רביעית ההין שמן לכבש ונסכים הם רביעית הלוג ובמנחה הוסיף על רביעית ההין שמן שבלל המנחה עוד מיין של נסכים שיהי' יותר מרביעית ההין דכשר דהא כיון דלא הוסיף שמן וא"כ בשלמא המים אם הוסיף פסול דהוסיף מה שאינו לאישים אבל אם לקח מיין נסכים א"כ כיון דבדין שהם לאישים ורק משום מכבה אסור אבל כשבוללו בסלת תו ליכא משום מכבה א"כ יצא ידי נסכים דמ"ל ששופך ליסוד או לאישים כל שאינו מכבה א"כ לא הוסיף על השיעור הקצוב רביעית שמן ורביעית הלוג יין א"כ ליכא פסול כלל משא"כ במים כיון דשמן בעי שיעור רביעית הלוג א"כ הוסיף מים מה שלא גזרה תורה פסול לכן שפיר כ' הרמב"ם יין של נסכים ולא אמר סתם יין דודאי יין שאינו לאישים הוי הוספה כמו מים רק היין מנסכים עצמם שהי' ראוי לשפוך אם לא הי' מכבה ואם נתן לתוך המנחה ונבלל דליכא מכבה שפיר אין כאן הוספה ממה שקצבה התורה לכן כתב דרק אם מוסיף יין של נסכים עדיין מי פירות הן ושפיר כ' הרמב"ם וזה נכון מאוד בביאורו: מעתה נ"ל לישב דהנה הא דריבה או פיחת שמנה פסול ילפינן בהקומץ רבה דק"ז מככה דעיכובא הוא. והנה במנחות דע"ג איתא כל. האזרח יעשה ככה אזרח מביא נסכים ואין עכו"ם מביאין נסכים יכול אף עולתו אינו טעונה נסכים ת"ל ככה. והנה ברמב"ם פ"ג ממעה"ק הביא בעכו"ם דאין נסכים קרבין משלו שנאמר אזרח ובאין משל צבור שנאמר ככה תעשו כמספרם וא"כ שפיר כיון דככה כתיב גם בשל עכו"ם ודאי לעיכובא ואפילו ריבה או מיעט שמנה פסול והנה בספרי פ' שלח איתא דמאזרח בישראל יעשה ככה ילפינן דפיחת שמנה ומנין אפילו ריבה שמנה ת"ל ככה תעשו כמספרם ולכאורה קשה בעכו"ם דליכא רק חד קרא דככה דמאזרח ממעטינן עכו"ם לכן אין קרבין משלו א"כ י"ל דככה תעשו דמרבה שציבור מביאין מנלן לריבה שמנה דלמא דוקא פיחת שמנה פסול וא"כ ממילא ה"ה שהוסיף מים כשר וא"כ מנחת נסכים של עכו"ם מגבלה במים ואמאי פסק הרמב"ם דפסול וצ"ל דהרמב"ם ל"ל הא דספרי דהואיל ובמנחות דכ"ז אמרינן דמככה ילפינן ולא מייתי מתרי ככה דאייתר לריבה שמנה דבאמת לא אייתר הך דככה תעשו דאצטרך לנסכים של עכו"ם וא"כ דמחד ככה ילפינן לפיחת וריבה ובעכו"ם נמי כן דע"כ תרי ככה לא מייתר דחד איצטריך לגלות דעכו"ם מביאין צבור בעדו וחד ככה לאזרח א"כ כיון דל"צ קרא יתירה לריבה צ"ל דככה משמע עיכובא שיהי' ככתוב בפרשה ולא יותר א"כ מ"ל אם הוסיף שמן או מים מ"מ ככה עכובא א"כ אסור לגבל במים אבל מ"ד דאין עכו"ם מביאין נסכים כלל א"כ שני פעמים ככה רק לישראל נאמר ולא חדא לישראל וחדא לעכו"ם ולמ"ל תרי פעמים ככה מוכח דסובר כדעת הספרי דאל"כ לא היינו ממעטין רק המיעוט לפיחת שמנה ולכן צריך שני פעמים חד לפיחת וחד לריבה שמנה א"כ מיהת מנלן דאינו מגבלה במים דהא ליכא מיעט א' לפיחת וחד לרבוי שמן אבל למים לא לכן. שפיר סובר דמגבלה במים. והנה במנחות דע"ג איכא תרי לישני דלחד לישנא ר"ע סובר דעכו"ם א"מ נסכים כלל ואף צבור אין מביאין בעדו וא"כ י"ל דר' יוחנן סובר כהך איבעית אימא דאין עכו"ם כו' וא"כ למ"ל תרי ככה חד לפיחת וחד לריבה א"כ ממילא מגבלה במים ואף ללישנא דלר"ע מביא לעולתו נסכים ואזרת רק ממעט שלמים בעכו"ם מיהת כיון דמביא בעצמו תרי ככה בישראל ועכו"ם הוא אבל הרמב"ם דלא פסק כן רק כמ"ש הכ"מ פ"ג ממעה"ק והלח"מ דהרמב"ם פסק כסתם מתניתין. וא"כ אזרח למעט עכו"ם שלא יעשה דא"מ נסכים וככה תעשו כמספרם לצבור דמביאין עבור עכו"ם א"כ ככה לא אייתר דחד ככה לעכו"ם ואזרח יעשה ככה לישראל דמביא בעצמו וע"כ סתם מתניתין ל"ל דרשא דספרי רק כמו דאמרינן בהקומץ רבה דכ"ז דמככה ומשמע התם דמחד ככה ילפינן לפיחת או ריבה א"כ ע"כ מיעט הכל בחד מיעוט א"כ ה"ה דמיעט שאינו מגבלה במים דאיך נאמר דרק לשמן מיעט הא נימא רק לפיחת ולא לריבה וע"כ צ"ל דמיעט מה שאינו כתוב בפרשה וכיון דמים לא הוזכר א"מ במים א"כ כיון דפסק כסתם מתניתין ע"כ ל"ל הא דמגבלה במים ושפיר פסק כריה"ג דללה"פ אתי אשר תקריבו דלנסכיס לא משכחת ומיושב מה שפסק הרמב"ם:
עוד נ"ל לישב פסק הרמב"ם דהנה אמר ר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך ולא אמר בקצרה איפוך ומה היא כך הצעה של משנה לכן נ"פ דבגמ' גיטין דע"ז דרש משמי' דרבי וקלסוה משמי דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותי' ועתוס' גיטין דשם משמי' דרבי ולא קלסוה משמי' דרבים וקלסוה ש"מ הלכתא כוותי' ופירש ר"ת דדריש משמי' דרבי ולא קלסוה לפי דלא דרש יפה דאין הלכה כרבי מחבריו לכן כי דרש משמי דרבים קלסוה דהלכתא וכן במי שאחזו להיפוך בתחילה דרש משמי דרבי וקלסוה שאין הלכה כרבי אבל כד דרש משמי דרבים שיפסקו כמוהם לא קלסוה אלמא דדרכם הי' לשנות כדי שיפסקו כן לכן אמר ר"י דבאמת איפוך רק כדי דלא נטעה דנפיק הלכתא כר"ע לגבי ריה"ג לכן שינה התנא משנתו דר"ע לדריה"ג ודריה"ג לדר"ע כדי שנפסק כר"ע דלרבות לחה"פ אתי דבהא אין הלכה כמו שאומר ר"ע וכדי שלא יטעה המורה מתוך המשנה לפסוק כר"ע התנא היפך וזה פי' כך הצעה של משנה שבאמת התנא הציע כן המשנה כמו שכתובה ורק באמת איפוך לכן צדקו דברי הכ"מ שהביא הברייתא כצורתה וכ' דהלכה כר"ע דהתנא שנה כן כדי שנפסק כר"ע דלרבות לחה"פ ונהי שהם אומרים בהיפך כן נלע"ד אמת וברור בדברי הרמב"ם והכ"מ ומצינו בקדושין דמ"ד אפכוהו ושדרוהו כדי להוציא הדין לאמיתו ושינו ג"כ ממה שהוא כדי שיעמדו על האמת: י. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שכ' דמנחת נסכים אין בה מלקות דמשמע אבל איסורא איכא ואמאי הא מ"פ א"מ לדידי' מותר באכילה נהי דרש"י ג"כ כתב לא לילקי י"ל דרש"י לטעמי' דסובר דמ"פ מיהת נוקשה הוי וא"כ י"ל דאסור אבל הרמב"ם דסובר בה' חמץ פ"ה דמ"פ מותרין באכילה וכמ"ש הה"מ בדעתו דא"ח על חמוצו כרת ומותר א"כ למה כתב אין בו מלקות. ואאמו"ר הגאון זצ"ל אמר דהנה מלח אי חשוב מ"פ או כמים מבואר בב"י סי' תס"ב דמלח שעושין ממים הוי מי פירות ולכן י"ל דלמנחות כיון דעל קרבנך תקריב מלח י"ל דגם מלח ממים כשר וא"כ כיון דפי"ג ממעה"ק הי"ב דמולחו על גבי המזבח א"כ הוי מ"פ ומלח דהוי כמו מ"פ ומים ומחמיץ אמנם במנחות דנ"ז בעי חמצה בראשו של מזבח מהו והרמב"ם פסק דבעי' דלא איפשיטא וא"כ אי נימא דחמצה בראשו של מזבח אסור ולוקה משכחת חמוץ בנסכים רק כיון דאי נימא דחמצה בראשו של מזבח אסור ולוקה משכחת חמוץ בנסכים רק כיון דאי נימא דחמצה בראשו של מזבח לא דילפינן מאשר תקריבו א"כ לא משכחת חמוץ במנחת נסכים וא"כ אסור דלמא חמצה בראשו של מזבח נימא עבר משום דהוי מ"פ ומים דמלח כמים אמנם אינו לוקה דשמא לא הוי בראשו של מזבח איסור חמץ ובעיא דלא איפשיטא לכן כתב דאין בו מלקות אבל אסור מספק בעיא דלא איפשיטא. והנה הא דר"ל דאומר מנחת נסכים מגבלה במים ולא אמר בעבור המלח די"ל דסוכר דחמצה בראשו של מזבח א"ע לכן אמר דמגבלה במים אמנם ר"י דמוקי כר"ע י"ל דג"כ ספוקי מספקא לי' שמא חמצה בראשו של מזבח עבר או דר"ע סובר מגבלה במים וא"כ אי מגבלה במים נפסל הזבח דשמא ר"ע סובר דאינו מגבלה במים וא"כ נפסל המנחה מספק א"כ כשנתחמץ הוי ספק מנחה פסולה ואינו לוקה ואי בלא מים א"כ הוי ספק שמא ר"ע סובר מגבלה במים ולא הוי מחייב בחמצה בראשו של מזבח ואין קפידא במלח לכן ממ"נ אינו לוקה אי גבלה במים שמא ר"ע סובר בחמצה על מזבח חייב וגבול במים פוסל והוי מנחה פסולה ואי בלא מים הוי ספק להיפוך דשמא דוקא מצד גבול מים סובר ר"ע דמחמיץ אבל בראשו של מזבח שרי ואינו לוקה אבל איסורא איכא ובזה מיושב מה שעמד הכ"מ הא דמביא הרמב"ם מכל המנחה לרבות לחה"פ ובגמ' מייתי מאשר תקריבו דהנה מכל המנחה א"א לרבות רק חדא לחה"פ ומנין לנסכים לכן לפי דברי ר"ל נקט אשר תקריבו לנסכים דלחה"פ מאשר תקריבו נפקא ואשר תקריבו לנסכים. אמנם לר"י דריה"ג אמר דאשר תקריבו ללה"פ ה"פ דאמאי לא מרבינן מנחת נסכים נמי מכל המנחה אמר ריה"ג כיון דמאשר תקריבו ילפינן שם מחמץ כשרה ולא פסולה א"כ ע"כ מוכח קרא דאשר תקריבו דמחמץ פסולה פטור א"כ מוכח דכל המנחה לרבות לחה"פ אתא דאי נסכים הא הוי מחמץ פסולה ור"ע דאמר לרבות נסכים לאו מאשר תקריבו נפקא רק מכל המנחה דאי מגבלה במים או שמעלה על ראשו של מזבה ומיושב הכל. ואפילו נימא דמלח עם מים אינו כשר למנחות דהא יש דיעות דמלח הוי כמו מים אף מלח מקרקע והא דוותיקא במשחא ומלחא שם מעט ממעט מלח לא הוי כמו מים אבל במלח שמולחין ע"ג קרבנות מבואר במנחות דר"ג דתבינהו והוי א"נ מחמת מלחו כמ"ש התם וכן לקדירה א"כ מחמץ ודפח"ח:
ח. ומה שנלע"ד דהא בריש כל המנחות פריך אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומסיק דר"י לדר"י ופר"ת התם דמקרא דמצות לכתחילה אימעוט שיאור רק לעכב מנלן דלמא דוקא חמץ ולא שיאור ונהי דמסיק בגמ' דמצות גלי קרא לעכב מ"מ ודאי דאינו לוקה. כיון דלא תאפה חמץ דוקא וכן מוכח דבעי בגמ' אי הוי חמץ או מצה או ברי' הוי ולא חמץ ולא מצה א"כ י"ל דמ"פ נהי דאין מחמיצין דאינן אלא מסריחין מ"מ מצה לא הוי והמנחה פסולה ואסור לפסול המנחה ולא לקי דאינו כלל לא תאפה דמ"פ אין מחמיצין ולא חמץ ולא מצה הוי והא שכ' הרמב"ם מצה שלשה במ"פ יצא י"ח י"ל דזה דוקא בשלא שהה דאינו מחמיץ ולא מסריח פסק הרמב"ם דאינו מצה עשירה ויצא י"ח אבל כששהה נהי דאינו מחמיץ אלא מסריח מ"מ אינו מצה ויצתה מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא:
ובזה יתיישב מה שקשה על הרמב"ם קושיית הרמב"ן דהא במ"פ לא מיקיים ושמרתם את המצות דל"ש שימור כיון שאינו מחמיץ ולכן היש מי שכ' שהביא הה"מ מפרש דמיירי מ"פ עם מים ולפי"ז ניחא דע"כ בעי שמור שלא יצא מכלל מצה דאם שהה עכ"פ מצה לא הוי ושפיר מקיים ושמרתם את המצות שיהי' מצות. וכן מצאתי בירושלמי פכ"ש אהא דקרמית חייב בחלה ויבדקנה ומשני דבדקוה ולא חמץ ולא מצה משמע דהואיל ומביא לידי סרחון אינו לא חמץ ולא מצה ואף שאין ראי' לזה מ"מ שפיר מיושב דברי הרמב"ם שכ' דאינו לוקה אבל איסורא אית בי' לכן י"ל דהמנחה פסולה. ובהכי י"ל מה שקשה לי בהא דא"מ בתפוחים רחב"ג אמר מחמצין ופריך מתפוח שריסקו לימא רחב"ג ולא רבנן וא"כ פריך מסתם משנה דקשה לאוקמי כיחידאה ומאי פריך מנלן דברייתא אחלת חמץ דלמא הברייתא קאי אחלת מצה דרבנן סברי אין מחמיצין בתפוחים דמ"פ מחמיצין ורחב"נ אמר מחמיצין דמצה היא דמ"פ א"מ וא"כ הא דתפוח שריסקו מתניתין כרבנן דמ"פ מחמיצין ולפי"ז ניחח דא"א לפרש כן דא"כ מ"ט דרחב"ג דהא מיהת ודאי דמ"פ מצה לא הוי אלא ע"כ לחלת חמץ מיירי א"כ שפיר פריך דלרבנן א"מ דמ"פ א"מ ולימא כרחב"ג ולא רבנן:
ובזה י"ל שיטת הגמ' דפריך וקסבר ר"ע אין לשין דמה קושיא דלמא לא אסיק אדעתי' דמיירי ביו"ט שני דאי מטעם חמץ. למ"ל למעט משום מצה עשירה ת"ל דהוי חמץ אלא ע"כ דאינו מחמץ ומה פריך דקארי לי' מה קארי לי' לכן נראה כיון דרש"י סובר דמיירי בלא מים ור"ג אמר תשרף מיד דר"ג סובר דאף דמסריחין מ"מ חמץ דרבנן הוי ונוקשה הוי וחכמים אומרים יאכל נהי דרש"י פי' בטעמא דאפשר לשמרו דאין ממהרין כ"ז לפי האמת ה"פ אבל לפי הס"ד הוי סברי דחכמים אמרו אפילו אם יחמץ אינו אל סרחון לכן יאכל דאין בזה גם משום נוקשה וכרבא דקי"ל מ"פ אין מחמיצין ומותר באכילה וא"כ ר"ע דאמר דלשתי ולא אמרו לי' דבר מה הוסיף אדחכמים הא גם חכמים אמרו דיאכל ולא אמרו דישמור מחמץ א"כ הן הן דברי חכמים לכן הוי ס"ד דביום ראשון מיירי דאף כשהשהה ויחמיץ או דממהר להחמיץ כיון דאינו אלא סרחון אף ידי מצה יצא ולא מבעי' דאינו אסור וכדברי חכמים רק דלחכמים מיהת אינו מצה רק אין חילוק בין שהא ללא שהא כיון דאינו אלא סרחון דבזה מודי לר"ג דמיד מסריח ולר"ע אפילו מצה הוי כשלא שהה דאינו ממהר כלל ויוצא ידי מצה ופריך שפיר דאלמא דיוצא במצה עשירה ומשני דמיירי ביו"ט שני וחכמים סברי דיאכל כשיאפה מיד דלפי שאינו ממהר להחמיץ אבל כששהה אז הוי נוקשה ור"ע פליג דלשתי להם עיסה ושהה דאינו מחמץ כלל דר"ע כרבא דמ' פירות אין מחמיצין והכי קי"ל כר"ע ולכן פרש"י בדברי חכמים יאכל דאפשר לשמור דאל"כ מה חידש ר"ע לפי האמת אבל לפי הס"ד הוי סברי דחכמים לא פליגי במציאות דממהר רק דחכמים סברי דחמץ ע"י מ"פ מותר אף מדרבנן. ור"ע חידש דאפילו ידי מצה יצא ולכן פריך שפיר דהא הוי מצה עשירה ולמסקנא ר"ג סובר דממהר להחמיץ וחכמים סברי דאינו ממהר מיהת כששהה אסור ור"ע חידש דאפילו כששהה מותר דאינו אלא סרחון אבל אינו מצה כששהה והא דממעט ר"ע מצה עשירה בלא שהה ולפי"ז שפיר לדעת הרמב"ם דיוצאין במ"פ י"ל דוקא בלא שהה מקרי מצה אבל בששהה אינו לא חמץ ולא מצה ולא יצא חובתו במי פירות:
א כתב הח"י בסי' תס"ב סק"ה וז"ל כ' כהג"א מ"פ א"מ וז"ל התיר ר' אפרים אפילו פת שנתחמץ בשמרי יי"נ אע"פ שיש בשמרים טעם יין ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דמ"פ א"מ עכ"ל הנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנלושה בשמרי יין לא נקרא מ"פ רק דינו כמים שמחמיצין אבל דבריו תמוהים דלמה לא נקרא השמרים מ"פ כיון דמענבים קאתי אף דלענין יין הו"ל קיוהא בעלמא כמש"ל סי' תמ"ב מ"מ מ"פ מקרי ומ"ש ראי' ממ"פ אין ראי' כלל לפי שדרך להחמיץ בו עיסה שנילושה במים והוי מ"פ עם מים דממהר להחמיץ ובאמת לענין דינא דעתו דחוי' מכל הפוסקים כמבואר ביו"ד סי' קכ"ג ואפשר ג"כ מטעם שכתבתי עכ"ד הח"י. ותימה אקרא דהא איך לא זכר דברי התוס' פכ"ש דאין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת ד"א מנין ת"ל כל מחמצת וכ' תוס' בשם ריב"א וז"ל שחימצו בשמרי יין ול"ד לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דלית בי' כרת אלא לאו עכ"ד הרי חילקו התוס' להדיא בין שמרים ליין ונהי דכוונת תוס' ג"כ הואיל ועם מים הוא הוי חמץ בכרת דמחלק בין שמרים ליין דביין הוא בלאו וע"כ ביין ומים דאל"כ מי פירות מותר ומ"מ בשמרים ומים בכרת וא"כ י"ל דה"ה לשמרים ויין דהשמרים מחמיצין אלא ע"כ דשמרים שאני ורק מה שהתיר ר' אפרים בשמרי יי"נ הוא לפי דכיון דשמרים שנתיבשו ואין בהן טעם יין אינן אסורין א"כ לא מתסרי השמרים רק מכח יין שיש בתוכו וכיון דהיין אינו מחמץ דמ"פ אין מחמיצין ואין זה מחמץ או מעמיד כלל רק השמרים מחמיצים והשמרים בעצמם אלו היו בלא צחצוחי יין הי' מותרין לכן אינן אוסרין משום מעמיד כלל וכה"ג כ' הטו"ז ביו"ד סי' ק"ד בשם הרשב"א בגבינות של עכו"ם דאי לאו דהוי חשש שמא נשאר חלב טמא בעין בגבינה לא הי' מיתסר דהואיל וחלב טמא אינו מעמיד א"כ רק המעמיד היא היתר. א"כ ה"נ כיון דמצד טעם ליכא בעיסה מיין ורק איסורו משום מחמץ דהוי ניכר האיסור א"כ כיון דאין היין מחמץ כלל רק השמרים והשמרים אם הוא בלי יין א"מ כלל א"כ לא הוי מעמיד של איסור. אבל השמרים לא נקראו מ"פ כלל כמ"ש הריטב"א וכן הסמ"ג מביא דברי הריב"א בה' חמץ. הן אמת שלא הביאו ברמב"ם וטוש"ע הך דין דריב"א כלל אבל באמת תימא דהשמיטו כל הדין ממחמצת ד"א שהוזכר בגמ' ובדף כ"ח איתא דכ"ע מודים בה ולא מצאתי כעת לאחד שהרגיש בזה. שוב ראיתי להגאון נו"ב שנשאל מהגאון מהרי"ב ותירוצו על הרמב"ם אינו מספיק:
ב. ומה שהקשה דהא מ"פ ומים מחמיץ למה כ' הר"א דמ"פ אינן מחמיצין נ"ל דמיירי הר"א בעיסה שנילושה ביין או חלב של היתר רק נתחמצה בשמרים של יי"נ דהא דאסור לפי שנחמץ מכח שמרים הן אמת די"ל מהא דהרמב"ם שהשמיט דין מחמצת מחמת ד"א דהרמב"ם לא מחלק בין שמרים ליין וסובר דבעיסה שנילושה במים ומ"פ דמחמיצין ומשמע דאית בי' כרת וכמו שכ' לעיל דמוכח כן בשיטת הרי"ף מחומץ האדומי וקרי לי' מחמצת מחמת ד"א דאף שרק מים מעט שאין בו כח לחמץ דכ"כ הרמב"ם דאם מים כ"ש בו מחמץ א"כ המים לחוד און כח לחמץ גם מ"פ לחוד אין כח לחמץ רק התערובות הועיל המים שיחמצו המ"פ נקרא מחמצת מחמת ד"א ולכן כיון שהרמב"ם סתם דמחמיצין ומשמע דכרת יש בו (וכן מוכח מדברי הה"מ שמפר דא"ח ע"ח כרת דאמר ר"ל דמותר ולמ"ל לדחוק לוקי ר"ל במ"פ עם מים והוי נוקשה אלא ע"כ דמפרש דמי פירות עם מים כ"ש סובר הרמב"ם דכרת נמי הוי וא"כ ס"ל במ"פ לחוד איירי וע"כ דלאו דוקא א"ח כרת רק מותר נמי) וא"כ שפיר הביא הדין דמחמצת מחמת ד"א ואינו מחלק הרמב"ם בין שמרים למ"פ ולא השמיטו. אבל הטור דהביא סי' תס"ב דמ"פ ומים נוקשה הוי ואלו מחמצת מחמת ד"א אמרינן להדיא בדף מ"ג דבכרת עכצ"ל כדברי ריב"א לכן תמה על שהשמיט דינא דגמ' ופי' הריב"א: