חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
פסחים · דף עו:
ב"ה בסוגיא דריחא מלתא:
אין צולין ב' פסחים הכי דייקא ולא איצטרך לחסורה וליתי' לדרשב"ל דבפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודו ואיכא דדחי לה הואיל ומוקי רשב"ל דפת צוננת וחבית פתוחה אבל בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודו מוכח דהלכתא כרב. וגם הנך דאמרי פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח הכי דייקי. וכד חזינן ליתא להנך דחייתא. דלוי הוי רבי' דרשב"ל ורבא קיימא בשטתי' דלוי ליתי' לדרשב"ל ואף בפת חמה וחבית פתוחה פליגי וקיי"ל כר"י ור' יוסי נמי סבר כותי' דרק השעורים שואבת גוף היין. ועוד דרב בהך מימרא דילי' דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ ואמרינן דרב סובר כר"י דמין במינו לא בטיל ואנן קיי"ל כרבנן דכל איסורין שבתורה בששים א"כ כ"ש בריחא דלאו מלתא. והא דפת שאפאה עם הצלי לכתחילה שפיר אסור ריחא דלוי לא קאמר רק בדיעבד וכיון שאפשר למיכלי' עם בשרא הוי כלכתחלה ועוד דהוי כדשיל"מ דאפילו באלף לא בטל וריחא הוי משהו. עכ"ל בקיצור. והר"ן תמה עליו הרבה תמיהות. דלדברי הרי"ף דריחא לא הוי כ"א משהו וטעמא דרב דמב"מ לא בטל א"כ בשא"מ פשיטא דבטל. א"כ האיך אמרו לרב תנאי הואי הא ברודה פת על חבית יין של תרומה שם הוי מין בשא"מ ובטל בס' ורב מודה לר"י דריחא לאו מלתא:
ובאמת קשיא לן ג"כ מהא דלוי עבד עובדא בגדי וד"א דמשמע דעבד עובדא כשמעתי' דלא כרב והא בגדי וד"א אף רב מודה דהוי מבשא"מ:
ונ"ל דהרי"ף אינו סובר דריחא אינו כ"א משהו לרב רק ריחא הוי טעם גמור לרב. ותדע דכיון דלבתר הכי אמר דפת שאפאה עם הצלי אף לוי מודה דאסור למיכלה דהוי דשיל"מ ובאלף לא בטל א"כ ע"כ לוי מודה נמי דמשהו מיהת איכא דאל"כ ל"ד לדשיל"מ דעכ"פ משהו איכא. וא"כ מדלוי סובר דמשהו איכא ע"כ רב סובר דטעם גמור הוא דאל"כ במאי פליגי דאין לומר דפליגי אי מב"מ בטל או לא א"כ הו"ל למפלג אי הלכה כר' יהודה דמב"מ בטל או לא ובגמ' משמע דפליגי אי ריחא מלתא או לא. לכן נ"ל דודאי סובר דריחא כטעם גמור הוא. אמנם זהו שייך בריח יין שנכנס לתוך הפת שמרגישין בפת ריח יין דאז סובר רב דריח דינו כטעם גמור וכמו דגלי קרא בטעם כעיקר לאיסור ה"נ ריח יש בכחו לאסור. משא"כ בשר שצלאו עם בשר דאף אם נכנס ריח נבלה לתוך הבשר שחוטה מ"מ מי ירגיש הטעם אם הריח מעצמות בשר שחוטה שנצלה או מהריח של בשר נבלה וא"כ כיון דאינו נרגש הריח ראוי שיתבטל ברוב דמין במינו מה"ת בטל ברוב. ואף דקיי"ל דמדרבנן בעי במין במינו ששים היינו דגזרינן אטו מין בשאינו מינו. אמנם זהו הוא בטעם גמור דבאינו מינו דאורייתא גזרינן מינו אטו שאינו מינו. משא"כ ריחא דודאי אף דחשיב רב ריחא למלתא מ"מ ודאי אינו מדאורייתא דאפילו טעם כעיקר אי לאו דילפינן ממשרת וגיעולי עכו"ם לא הוי אסרינן לה. וריחא דליכא קרא מנין לנו לאסרו. ועכצ"ל דריחא רק מדרבנן אסור א"כ למה דגזרו מינו אטו שאינו מינו וכה"ג חזינן בתרומת ח"ל דבטלה ברוב הואיל ואין לו עיקר בדאורייתא א"כ ה"ה בריחא י"ל דבטלה ברוב ולא גזרינן אטו שא"מ. לכן שפיר עכצ"ל דרב דאוסר בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה ה"ט משום כיון דמין במינו שאינו ניכר הריח סובר רב לטעמי' דמב"מ לא בטיל. א"כ מן הדין אסור הריח. ולפי"ז שפיר פשטי בגמ' מרודה פת על חבית יין דשם הוי הריח נרגש דודאי בשאין מרגישין הריח לא פליגי ר"מ ור"י דריח לא עדיף מטעם דאם אין מרגישין דבשא"מ מותר וא"כ ממילא אמרינן לרב תנאי הוא. מעתה יכונו דברי הרי"ף לנכון. דהרי"ף הביא רבוותא קמאי דסברי דאדחי הא דרב בבשר שחוטה. ובאו הרבוותא בתראי למדחי הא פסקא מקמי דרשב"ל דמוקי בפת צוננת ודחי לה מתרי טעמי חדא דלא קיי"ל כרשב"ל כלל. ועוד דאף את"ל דקיי"ל כהך דרשב"ל והלכתא כוותי' דבפת חמה כ"ע מודו דאסור א"כ לכאורה מוכח כלוי דריחא מלתא הוא. מ"מ תמה עליהם דנהי דפסקי כרשב"ל וכהא דפת שאפאה עם הצלי מ"מ בשר שחוטה ובשר נגלה שפיר פסקו רבוותא קמאי דמותר משום דבטל דרב לטעמי' דמב"מ לא בטיל. וא"כ רשב"ל דמיירי במבשא"מ שפיר אמר דבפת חמה אסור. אבל מיהת בשר שחוטה עם בשר נבלה פשיטא דלדידן שרי דלא עדיף ריחא מטעמא דכל שאינו נרגש שרי דכל איסורין שבתורה בששים ובמינו ואינו נרגש וכאן בריחא ל"ש כלל ששים. וגם למגזר אטו שאינו מינו ל"ש כאן דאין ריחא רק מדרבנן לא גזרינן כלל אטו שא"מ. ומה דהוצרך אח"כ הרי"ף לישב הא דפת שאפאה עם הצלי אף דלפ"ז בפת שאפאה עם הצלי דנרגש ריח הצלי ראוי למפסק כרב דריחא מלתא מ"מ דיבר הרי"ף נכון לטעמי' דבאמת פוסק דלא כרשב"ל דסובר דרשב"ל נדחה מקמי דרבא מבת תיהא וריחא לאו מלתא כלל. רק הסברא זו ממין במינו דרב לטעמי' אינו רק למדחי הך רבוותא בתראי אף אם יפסקו כרשב"ל לא הי' להם למפסק עכ"פ כרב אבל לעיקרא דדינא סובר דרשב"ל נדחה מקמי רבא דבתראה ומקמי לוי וא"כ הוצרך לישב הא דפת שאפאה עם הצלי מטעם דשיל"מ. אבל מיהת דחה להני רבוותא כהוגן דמ"מ מה שפסקו בבשר שחוטה ונבלה אף לפי סברתם דראוי לפסוק כרשב"ל והני ברייתא דפת שאפאה עם הצלי מ"מ מנין להם במין במינו לפסוק הכי ובזה ודאי דלא קיי"ל כרב. כנ"ל נכון לישב דברי הרי"ף שנראה דע"כ רב סובר ריחא הוי כטעם גמור מדאמר בשר נבלה כחוש ושחיטה שמן דאזל היתר ומפטם לאיסור ואי ס"ד דריחא משהו הוי א"כ משהו אין בכחו לצאת כמ"ש הראשונים בהא דתרי משהו א"כ היאך היתר מפטם לאיסור שיאסר אח"כ ההיתר. ובזה יתישב לן דברי הטור ביו"ד סי' ק"ח דבריח בשר שחוטה ונבלה הביא פלוגתת הראשונים בשם הרשב"א להתיר ובשם הרא"ש לאסור ואלו אח"כ הביא דפת חמה וחבית פתוחה הביא לאסור סתם ולא הביא חולק ולכן נ"ל דהטור הכריע ביניהם וסובר כסברא השני' של הרי"ף דודאי ראוי ליפסוק כרשב"ל דבפת חמה וחבית פתוחה כ"ע מודו דאסור ומ"מ בשר שחיטה עם בשר נבלה בזה יש סברא להתיר משום דמין במינו בטל ברוב ודעת החולקים הם רבוותא בתראי דגם בריחא שייך למגזר אטו שאינו מינו ואף דריחא רק מדרבנן מ"מ שייך למגזר לכן הביא פלוגתתם דבזה שהוא מין במינו לא רצה הטור להכריע ולכן יתישבו גם דברי המחבר דפסק דריחא לאו מלתא ובפת חמה אוסר משום דיש לחלק כין מב"מ למבשא"מ ודו"ק. ואחר שבארנו דריחא אינו אלא מדרבנן ויש לנו ראי' לזה מהא שכ' תוס' ע"ז די"ב ע"ב דבעיקרו לריח כמו הדס כ"ע מודו דריחא מלתא ואמרינן בפסחים דף ו' דקול מראה וריח אין בו משום מעילה ואיסורא מיהא איכא ופרש"י שם דאינו אלא מדרבנן א"כ השתא ריח מדבר שעיקרו לריח אין בו כ"א איסור דרבנן מכ"ש בדברים שאין עיקרן לריח דאינו אסור כ"א מדרבנן. ובזה הי' אפשר לישב מה שהקשו תוס' בע"ז דאמאי לא מייתי מהא דכמון של תרומה בפסחים גבי פלוגתא דרב ולוי. ולפ"ז ניחא דבאמת תרומת כמון הוא דרבנן י"ל דכיון דריחא אינו אלא דרבנן לא אמרו כ"א בתרומה דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן וכה"ג כ' הצ"צ בסי' מ"ז לענין טעימה בדבר הפוגם כיון דדבר הפוגם אינו אלא מדרבנן י"ל דלא גזרו על טעימה א"כ שפיר רב ולוי דמיירי בנבלה דאסור מה"ת י"ל דאוסר רב ריח אבל בכמון של תרומה שפיר תנן דמותר כיון דאינו אלא ריח מדרבנן ולכן לא מייתי ראי' בגמ' רק מרודה על חבית יין דתרומת יין דאורייתא משא"כ בסוגיא דע"ז בבת תיהא דמיירי בסתם יינם דאינו אלא מדרבנן שפיר מייתי רבא ראי' דריחא לאו מלתא ומקשה לאביי דאוסר ריחא אף באיסור דרבנן. ומה דפריך לרבא ודאי תנאי מרודה על חבית יין י"ל דרבא סתם מתיר בבת תיהא בין סתם יינם או יי"נ גמור ומוכח דריחא לאו מלתא אף באיסור דאורייתא והבן: עוד נ"ל לישב דעת הטור מה דברישא הביא פלוגתת הראשונים ואלו בחבית יין ופת חמה הביא סתמא דאסור נ"ל דהטור השכיל כוונתו דלא הביא כלל דינא דגמ' בחבית יין של תרומה רק חבית יין של יי"נ ונ"ל דהנה התוס' כ' דאביי ורבא פליגי בריחא אי מחויב כשותה מדמייתי ראי' לענין תרומה ואף דהנאה הוא אסור ביי"נ מ"מ כיון שנכנס הריח בפיו ומזיקו הוי קלקול יתר על תיקון. ועיין במהר"ם לובלין שפי' דפליגי רק אי הוי כשותה דאם הוי כשותה לא מהני מה שקלקול יתר על תיקון ולכן מייתי ראי' מתרומה. ונהי דלאו כשותה מ"מ משום הנאה לא מיתסר כיון שקלקול יתר על תיקון. מיהת זכינו לדון דבאיסור הנאה אסור לכ"ע ריח היכי שאין קלקול יתר על תיקון. ולפ"ז שפיר פסק הטור דחבית של יי"נ פתוחה ופת חמה אסור דנהי דאינו אוכל איסור מ"מ כיון שקולט הריח דבזה כ"ע מודו שקולט הריח כדאמר רשב"ל ונהי דאנן קי"ל ריחא לאו מלתא ולא קי"ל כרשב"ל מיהת מודינן לסברא דרשב"ל דפת חמה וחבית פתוחה ודאי איכא ריחא רק ריחא אינו כשותה לכן לא קי"ל כרשב"ל ומתיר ר"י אף בתרומה אף בפת חמה משום דריח אינו כאוכל. אבל בי"נ פשיטא דאסור מטעם הנאה. ובפת צוננת פשיטא דמותר דודאי אינו קולט כלל הריח. מדחזינן דללוי ולאביי ניחא הא דר"י דמתיר בפת צוננת מוכח דאף אינו קולט הריח כלל וממילא משתרי אף באיסור הנאה משא"כ בת תיהא דמותר דריחא לאו מלתא לענין אכילה ולענין הנאה הוי קלקול יתר על תיקון ולכן לא הביא הטור בתרומה כלל דבתרומה ודאי דלדעת הרי"ף והרשב"א והרמב"ם מותר אף בפת חמה וחבית פתוחה. וזה ברור. ובזה יתיישב לנכון מה שלא הביא הטור דבשעורים אף בפת צוננת אסור כיון דהטור הביא לדינא מה דהכריע אליבא דכל הדיעות ולכן בפת חמה וחבית פתוחה לכ"ע אסור למ"ד ריחא לאו מלתא ופליג בפת חמה דר"י מתיר משום דריחא לאו מלתא ולא הוי כשותה דלמה לן למשוי פלוגתא רחוקה לכן מ"מ בי"נ אסור דהוי מיהת הנאה ומיתסר מטעם הנאה כיון שאינו מזיק. אמנם בפת צוננת תלוי בהא אי אמרינן ריחא מלתא ע"כ פליגי אף בפת צוננת ור"י אוסר בשעורים אף בפת צוננת ששואב להריח. אמנם למ"ד ריחא לאו מלתא פליגי בפת חמה וא"כ י"ל דפת צוננת אף בשעורים אינו שואבת כלל. וכיון דאינו שואב כלל א"כ ממילא אף באו"ה שריא די"ל דאין בו ריח כלל וא"כ לא מצי הטור למפסק דאף בצוננת אסור בשעורים כיון דתליא בדיעות הראשונים לכן לא הביא כלל רק מלתא דפסיקא לי'. שוב מצאתי בס' כרו"פ שכ' ג"כ כדברינו לישב דעת הטור דדוקא בי"נ הואיל ואסור בהנאה ריחא מלתא אבל אינו כאוכל ונהניתי שכוונתי לדעתו):
בתוס' הקשו דלוי אוסר לכתחילה מיהת בבשר שחוטה ונבלה וא"כ מאי פריך מהא דאין צולין ב' פסחים כאחד וי"ל דהנה הטעם דאסור לכתחל' י"ל דהואיל וכ' הרי"ף דמשהו מיהת איכא א"כ אין מבטלין איסור לכתחלה וכיון דברייתא סתמא תניא ומשמע אף אם צולין בע"פ ביום דאם חל פסח בשבת צולין מבעוד יום וביום הפסח אסור לאכול לכלם כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ א"כ לא שייך ביטול דהשתא שניהם אסורין א"כ לפמ"ש הט"ז בה' סוכה דקודם סכות מותר לערב סכך פסול דליכא מבטל איסור לכתחלה כיון דעתה שניהם היתר אף דלאח"כ יהי' הסכך פסול אסור מ"מ השתא שבשעה שמבטל אין מבטל חיסור בהיתר א"כ ה"נ אמינא איפכא דאם שניהם אסורין השתא אין כאן מערב איסור בהיתר דהא השתא שניהם אסורין אף למנוי' א"כ שפיר אף לכתחלה ראוי שיהיה מותר ללוי לכתחלה ושפיר קמותיב בגמ' ללוי. עוד נ"ל לישב קושיית התוס' דהנה בש"ע יו"ד סי' קי"ח בהג"ה הביא הרמ"א דיש ליזהר לכתחלה לשפות ב' קדרות א' של איסור וא' היתר מחשש תערובות גופי' והביא הד"מ בשם המרדכי ויליף לה מהא דתערובות גופי' א"כ י"ל דהא דאוסר לוי לכתחלה לצלות בשר שחיטה ונבלה ה"ט משום תערובות גופא לכן נקט דוקא שצלאו אבל משום ריחא אף משהו ליכא והי' מותר לכתחלה. וא"כ לפ"ז לפי הס"ד דליכא טעמא דתערובות גופי' שפיר פריך בגמ' דאמאי אין צולין דהשתא לא הוי ס"ד משום תערובות גופי' יהי' הדין שמותר אף לכתחלה לצלות ביחד. אכן לפי האמת דלוי משני מפני תערובות גופי' א"כ אף בשר שחיטה ונבלה אסור לצלות יחד לכתחלה מפני תערובות גופי'. וזה פשוט ובזה מיושב ק' התוס' דלמא בשניהם כחושים דאי ריחא מלתא א"כ בכחושים מיהת משהו איכא ואסור לכתחלה דא"מ איסור לכתחלה ובשלמא ללוי דלאו מלתא אף לכתחלה שרי:
באופן אחר נ"ל לישב קושיית התוס' דלוי מיהת לכתחלה אוסר דשצלאו נקט ומאי מקשה מאין צולין וכן הקשה הר"ן על הרי"ף אהא שכ' דלוי אוסר לכתחלה ולכן אוסר פת שצלאו עם בשר. ונ"ל דהנה אי מבטלין איסור בשאין כוונתו לבטל כהא דדבש עם רגלי דבורים דמותר לבשל לפי שאינו מכוון לערבם כמבואר ביו"ד סי' פ"ד. וא"כ כשצולה שני פסחים ודאי דאין כוונתו לערב טעמים כלל. ורק כשצולה בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש דאז י"ל שרוצה שיתפטם הכחוש מהשמן והוי כמבטל לכתחלה ואסור לכתחלה משום ריחא אף ללוי וכן פת עם צלי שפה מתפטם מן הבשר הצלי דפת כחוש אבל בשניהם שמנים פשיטא דאין כאן מבטל דודאי אין כוונתו נערב טעמים דמה בצע לו בערוב כיון דכשם שזה קולט ריח מזה האחר קולט ממנו. וא"כ אין תועלת בערובו וכל שאין כוונתו לכך מותר אף לכתחלה וא"כ באין צולין שניר פסחים דסתמא תנן ומשמע בשוים ועוד דסתם פסח שמן הוא (כמ"ש הצל"ח לישב הא דהקשו תוס' דלמא שניהם כחושים וא"כ ממילא בשניהם שמנים פשיטא דאין כאן איסור בטול לכתחלה. ושפיר קשיא ללוי ודו"ק:
עוד באופן אחר נ"ל לישב דהנה לכאורה יש לי לעיין דהנה ריחא ודאי דלא שייך לומר בה כשמריח בה הוי כאוכל איסור וילקה דאטו בריח כזית. ודאי דלא הוי ריחא עדיפא מחצי שיעור דנהי למ"ד ריחא מלתא כ' תוס' בע"ז דס"ו ע"ב דריחא הוי כאוכל או כשותה מ"מ אינו יותר מאוכל ח"ש דאף שמריח לחבית יין ודאי דאינו לוקה. ואחרי שראינו זאת נלפענ"ד לחדש בדינא דפסח אינו נאכל אלא למנויו דאינו עובר האוכל שלא למנויו כ"א כשאוכל כזית אבל פחות מכזית אינו עובר כלל. ואף דבכ"מ ח"ש אסור מה"ת מ"מ כאן שרי, והיינו טעמא דכיון דבקרא לא נאמר אזהרה שלא יאכלו אותן שאינם נמנים כלל רק מקרא דאיש לפי אכלו תכוסו על השה נפקא לן כמ"ש רש"י בזבחים בפ' איזהו מקומן. וא"כ הלימוד מאיש לפי אכלו הוא שלפי אכילתו מחויב להיות נמנה על השה. שכל הרוצה לאכול את הפסח מחויב להמנות על השה וממילא מוכח שמי שלא ימנה אז לא יהי' רשאי לאכול והוי כמו לאו בא מכלל עשה. וא"כ כשם שאם רוצה לאכול רק חצי זית ורוצה להמנות על השה אינו רשאי דהוי שלא לאוכליו דכ"ז שאינו אוכל כזית כמו חולה וזקן או חבורה שאינו מגיע לכל אחד כזית מבואר ברמב"ם ה' ק"פ דא"ר להמנות דאין הנמנה רשאי להמנות עד שיהא באכילתו כזית א"כ ממילא כשם שהמצוה שהאוכל יהי' נמנה שע"כ אין המצוה רק לאוכל כזית ולא ח"ש שיהא נמנה דעל אוכל ח"ש אין מצוה שיהא נמנה דאדרבה אסור להמנות דהוי שלא לאוכליו וא"כ ע"כ לפי אכלו תכוסו דוקא לכזית הוא א"כ מנין לנו שלאו בא מכלל עשה שמי שאינו נמנה אינו אוכל שיהי' קאי גם אח"ש דכשם שהעשה שהאוכל יהא נמנה קאי רק אכזית כמו כן קאי האיסור שהאינו נמנה אינו אוכל זה השיעור אבל ח"ש מנין לנו:
ויותר פשוט מזה נ"ל לפמ"ש המ"ל בה' חמץ ומצה דכ"מ שנאמר אכילה פירושו אף ח"ש רק שיעורין הלכה למשה מסיני ואפיק לי' לר"י מעונשין שאינו רק בכזית אבל לענין איסורא נשאר קרא כדקאי דאכילה בכזית דוקא עכ"ד. וזה שייך בכ"מ אבל כאן דנאמר איש לפי אכלו תכוסו ע"כ אין לומר דקרא לענין עונש חדא דאין בעשה עונש כלל ע"כ אפיק לקרא מכל המשמעות דלפי אכלו פירושו כזית דוקא ועוד דאי תימא דלא אפיק קרא רק מעונש עשה בידי שמים אבל מיהת תכוסו איש לפי אכלו אף בח"ש א"כ מ"ט הקרבן פסול כשאין אוכלין לכזית אלא ע"כ דאפיק קרא ממשמעותו לגמרי דבח"ש לא נקרא לפי אכלו א"כ מנין לנו איסור לח"ש דא"נ שלא למנויו. וזה דבר חדש, ולפ"ז ממילא ג"כ ריחא פשיטא דאינו רק כמו ח"ש ותדע דאל"כ למ"ד ריחא מלתא אמאי שלא לאוכליו לחולה לזקן פסול הא ראוי לו לזקן עכ"פ להריח אלא ע"כ דריחא לא הוי כזית ולא מקרי אכילת כזית רק אכילת ח"ש וא"כ מקרי שלא לאוכליו א"כ ממילא י"ל דבשלא למנויו אין כאן איסור ריחא כלל אף למ"ד ריחא מלתא. וא"כ לפ"ז קשה מאי פריך בגמ' לרב דאמר ריחא מלתא מהא דאפילו גדי וטלה. הא בשלא למנוי' אין ריחא אסור כלל דלא גרע מח"ש דאינו אסור וא"כ מאי איסור איכא בשני פסחים. ונ"ל לישב דלפמ"ש הר"ת בטעם כעיקר דטעם שנכנס במאכל דאוסר אם אכל מן התערובות כזית לוקה אף דאין ממשו בתוכו רק ח"ש. דכיון דהיתר נהפך להיות איסור א"כ כל הכזית שב להיות איסור וא"כ אוכל כזית איסור ולוקה. והר"ח כהן פליג עלי'. ועפי"ז לשיטת ר"ת י"ל דנהי דאם מריח בפסח שלא למנויו נהי דאינו רק ח"ש דאין שייך בריח לשער כזית. וגם אין נמנין על הריח. מיהת אם הריח מפטם למאכל אחר הוי המאכל כפסח אחר דטכע"ק בקדשים דאורייתא וגם ריחא אי הוי כטעמא הריח משוי הפסח כאלו הי' פסח של חבורה אחרת א"כ כל האוכל כזית ממנו הוי כאוכל מפסח שלא נמנה עליו ושפיר מותיב בגמ' לרב:
ועפי"ז ממילא מיושב קושיית התוס' דזה שייך אי נימא דטעמא הוי לאסור בדיעבד א"כ ההיתר נהפך לאיסור הוי כאוכל ח"ש דאסור. אבל אי נימא דבדיעבד מותר. רק אין מבטלין לכתחלה הריח בבשר היינו משום דעושה האיסור היתר ואסור לעשות מאיסור היתר א"כ שפיר דאדרבה כיון דלא נהפך ההיתר להיות איסור רק האיסור נהפך להיתר וא"כ מה שאסור לצלות נבילה ושחוטה משום שמהפך ריח האיסור להיתר דלכן הדין אין מבטלין וכאן ל"ש זה דכאן הריח בפ"ע אין בו שיעור כלל וכל שאין בו שיעור מותר מאיסור שלא למנויו כמש"ל א"כ אינו מהפך איסור להיתר כלל ומותר לכתחלה דבשלמא לרב דאומר וסובר דנהפך ההיתר להיות איסור א"כ איכא כזית ושפיר אסור ודו"ק:
בהא דלימא כתנאי הרודה פת חמה. הקשה הפרי חדש דהאיך מייתי בגמ' ראי' לריחא דהוא מלתא הא אותה הפלוגתא הוא ג"כ במכשירין דר"מ אוסר ור"י מתיר ור"י אוסר בשעורים מפני שהפת שואבת ושם ע"כ להכשיר אינו מועיל הריח כלל וע"כ צ"ל דסוברין שגוף היין נכנס לתוך הפת כמ"ש הרי"ף דשעורים שואבים גופו של יין וא"כ מאי ראי' מכאן לריחא דלמא בריחא כ"ע מודו דמותר כלוי ולמה אמרו בגמ' ללוי ודאי תנאי והא רודה פת חמה שאני דגוף היין נכנס בפת. עוד הקשה הר"ש במכשירין פ"ג משנה ב' דהא הירושלמי דייק דמתניתין דמכשירין אף בפת צוננת וחבית מגופה הוא מהא דתנן למעלה משנה ב' חבית שהיא מלאה פירות ונתונה לתוך המשקין או מלאה משקין ונתונה לתוך הפירות ושאבו ה"ז בכי יותן א"כ מוכח דאף דרך החרס בצונן שואבין והא דנקט פת חמה לרבותא נקט מפני שהחם כובש וא"כ לש"ס דילן דמוקי רשב"ל דוקא בפת חמה אבל פת צוננת וחבית מגופה כ"ע מודו דשרי א"כ קשיא מתניתין דחבית לש"ס דילן. ולא תי' כלום. ומה שנ"ל דהנה בהא דחבית מלאה משקין מים או יין ונתונה לתוך הפירות דהן שואבין כמבואר במכשירין לכאורה יפלא מדוע בכל איסורין לא מצינו האי דינא דאם יהי' חבית מיין או מים של איסור יפלוט לתוך המאכל ויאסר ואדרבא אנן קיי"ל דאין חרס בולע בצונן ונהי דבכלי חדש אף בצונן בולע כלי חרס כיון דאינו שרע לבלוע. מ"מ שיפליט לאסור בנ"ט כלי חרש זה לא שמענו מעוצם. ולכן נ"ל הדבר פשוט דודאי בכלי חרס כיון דאינו יוצא מידי דפיו ודרכו ללחלח על עבר השני בכלי חדש ונהי דמעט מזער הוא מ"מ כשמלחלח הפירות מעט הוכשרו לקבל טומאה דאף כל שהו מכשיר או מטמא בנגיעה אבל לענין איסורין דבעינן שיתן טעם או עכ"פ שיבלע ההיתר איסור א"כ פשיטא דל"ש לומר ששואב בפת צונן וחבית מגופה כלל. דדרך החרס אינו פולט ובולע. ואף כ"ש אין מבליע ומפליט כאחד מכ"ש צונן שיפליט מן החרס להבליע בפת זה ודאי אינו מתקבל על הדעת שלכן יאסור ר"מ מפני שנכנס גוף היין ולכן שפיר הא דמכשירין וי"ל אתיא אף בפת צוננת וחבית מגופה דשם הפלוגתא אי שואב גוף היין שילחלח על עבר הפירות וזה ודאי אף בצונן ומגופה שואב כדמוכח ממתניתין דחביות אבל בתרומה דבעי שיעור נ"ט לאסור א"כ פשיטא דאין כלי חרס מפליט בצונן לאסור בנותן טעם. ולכן פשיטא דפת צוננת וחבית מגופה קאמר ר"ל דמותר דהוא קאי אמתניתין דתרומות. אבל במתני' דמכשירין מודה ר"ל להירושלמי דאתיא אף בצוננת ומגופה. דשם לא בעי שיעור שיבליע בפת רק שילחלח הפת לבד ושפיר פליגי אף בצוננת ומגופה:
ואחר שחילקנו דמתניתין דמכשירין והא דתרומות לא בחדא גוונא מיתניא י"ל קושית הפר"ח דהנה באמת תמוה לי לכאורה דהאיך תנן דר"י מתיר דמשמע דאינו אוסר כלום אף כדי קליפה לא בעי הפת והא סתמא תנן אף בחבית של יין שהיין עומד בו יותר מע"ל דהוי כבוש בכלי והכלי בולע יין הרבה. וא"כ כשמניח פת חמה בולע עכ"פ כדי קליפה כמו בכל איסורין כמבואר ביו"ד סי' ק"ה בכלי חם על קערה צוננת דבאיסור כחוש מיהת בולע כדי קליפה. ולמה ר"י מתיר לגמרי ואינו אוסר כדי קליפה. ובשלמא הא דמכשירין דרש"י מתיר י"ל סברא להיפך דאף דחם על קערה צוננת נאסר כ"ק מ"מ י"ל דאין משקה טופח ע"מ להטפיח ואינו מכשיר ונהי דבולע הטעם מיהת לא הוכשר דבעינן שיתלחלת בהכשר. ולכן נ"ל לכאורה להביא ראי' לדעת הרמב"ם בה' תרומות שכתב דקערה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ואם שטף הקדרה במים או ביין מותר. והשיגו הראב"ד דמה מהני שטיפה במים או ביין הא הגעלה בעי וכ"ח א"י מידי דפיו לעולם. והכ"מ הביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שיישב דבריו מהא דתרומות דמערה ג' טיפין. דיותר מכאן אינה מדמעת. והשתא אם נשאר בעין לחלוחית ע"פ הכלי אינה מדמעת מכ"ש למה שנבלע בחרסי' שאין בכח לאסור. ואינו מחמיר השטיפה לפי שהי' ע"י האור. עיין שם. יצא לנו מדעת הרמב"ם דכל בליעה שלא ע"י בישול אף שבולע ופולט בתרומה לא נאסר דאף לחלוחית שעל דופני הכלי אינה מדמעת. מכ"ש מה שנבלע בחרסי'. וא"כ פשיטא דפת חמה וחבית צוננת מטעם כבוש דהכלי בולע ופולט להפת פשיטא דאינו אסור כיון דאינו ע"י האור. ודאי אינה מדמעת כלל כמ"ש הרמב"ם. ולכן שפיר לר"י אינו אוסר כדי קליפה ג"כ. ושפיר קאמר ר"י מתיר לגמרי, ולפי"ז ממילא ל"ק קושיית הפר"ח כלל דע"כ אין לומר דמתניתין דתרומות אוסר ר"מ מפני ששואב גוף היין. דודאי נהי ששואב גוף היין מ"מ דבר מועט שואב מגוף היין ואינו אוסר בנ"ט בחבית מגופה דמה שנבלע בחרסית אין בכח לאסור כלל כל שאינו נבלע ע"י בישול לתוך החרסית כמ"ש הרמב"ם בתשובתו וא"כ כיון דמתניתין איירי בחבית מגופה דודאי אינו בולע גוף היין רק מעט דרך החרסית דדבר חם על כלי צוננת אינו בולע רק כדי קליפה היכי שהוא כחוש ולכן במכשירין נהי דמכשיר כיון דנתלחלח כדי קליפה א"כ הוי בכי יותן אבל בתרומה אינו מדמע אף לאסור כדי קליפה דלכן ר"י מתיר משום דבר הנבלע בחרסית אינו אוסר בתרומה. דשאני תרומה מכל איסורין וא"כ מ"ט דר"מ דאוסר אלא ע"כ צ"ל דשאני הא דתרומות דמשום ריחא הוא דאסרינן דריח נכנס לתוך הפת. ולכן שפיר פריך בגמ' ללוי. דע"כ טעמא דר"מ מפני שריחא מלתא דאל"כ הא גוף היין היוצא דרך החרסית פשיטא שאף ששואב אינו אוסר דאף בבישל בקדירה שבישל בה תרומה אם שטף מותר דאינו בכח לאסור כלל וכלל. מכ"ש בחבית מגופה ופת חמה דאין בכח לאסור אלא ע"כ דשואב הריח ושואב כל היין ושפיר מדמע לר"מ. וא"כ מוכח דרק ריחא אוסר ולא גוף היין כלל דגוף היין היוצא דרך החרסית אינו אוסר כלל לשיטת הרמב"ם. ועפי"ז י"ל דברי הטוש"ע מה שפסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור. ואלו בהא דבשר שחוטה הביא הטור הפלוגתא דריחא מלתא והש"ע פסק כלוי דלאו מלתא. ולפי"ז י"ל דפת חמה וחבית פתוחה י"ל דטעמא דרשב"ל דגוף היין נכנס בפת ואוסר הפת כיון דאינו דרך חרסית א"כ אף ר"ל מודה ללוי דריחא לאו מלתא רק פת חמה וחבית פתוחה אוסר ששואב גוף היין ורשב"ל ג"כ סובר כלוי. ודו"ק. יצא לן דשפיר לר"י בהא דמכשירין שפיר מתיר אף בפת חמה וחבית מגופה ושהה היין יותר ממע"ל דהוי כבוש דנהי דהטעם יוצא מ"מ כיון דאינו יוצא משקה טופח ע"מ להטפיח אינו מכשיר דבשלמא בשאר איסורין אוסר מיהת כ"ק חם על קערה צוננת דבולע הטעם. ור"מ אוסר כלו משום דסובר שמיהת יוצא גוף היין ומלחלח ומכשיר וה"ה בחבית צוננת ומגופה מכשיר לר"מ דמלחלח אמנם בתרומה נהפוך הוא דאם מחמת גוף היין אין לאסור דהוי כמו בליעה מן החרסית דאינו אוסר לשטת הרמב"ם וא"כ אינו אסור רק משום ריחא ותליא בפלוגתא דריחא מלתא. ונתישבו כל הקושיות והבן:
אמנם נ"ל דאף לשטת הראב"ד יש לישב שלא יקשה קושיית הפר"ח בהקדם ישוב קושייתינו דלר"י אמאי אינו אוסר הא סתמא תניא אף בשהה יין מע"ל דהוי ככבוש ויאסר כ"ק כדין חם על קערה צוננת של איסור. ובשלמא אהא דמכשירין ל"ק דשם בעינן שיהי' משקה טופח וסובר ר"י דמשקה טופח אינו יוצא רק טעם בעלמא לכן מותר אבל בהא דתרומות מ"ט מתיר ר"י. ונ"ל דהנה בירושלמי תרומות אמר דדוקא הא דפת שמונח ע"ג יין הוא כשנוגע בחבית אבל בשמונח על החבית אינו אוסר. וכוונת הירושלמי דהוא מפרש דאסור הוא משום שנכנס גוף היין א"כ כשמונח למעלה מן החבית א"י לכנוס גוף היין אמנם אם נאמר משום ריחא ודאי דאף למעלה יש לאסור דמ"מ הריח נכנס למעלה אף שאינו נוגע כלל וכלל. ולפי"ז שפיר י"ל דמתניתין דתרומות איירי כשאינו נוגע כלל. לכן ר"י מתיר ולא בעי אף כ"ק כלל כיון דאיהו סובר ריחא לאו מלתא ואם אינו נוגע אינו אוסר כלל וממילא מיושב קושיית הפר"ח דמאי פריך ללוי תנאי הוא דלמא משום דנכנס גוף היין פליגי כהא דמכשירין ולפי"ז ניחא דע"כ לא מיירי כהא דמכשירין דשם מיירי שנכנס גוף היין ושם מיירי בנוגע הפת בחביות דא"כ אמאי ר"י מתיר ול"ב מיהת כ"ק בשהה מע"ל אלא ע"כ דמיירי באינו נוגע רק למעלה מן החבית א"כ ע"כ בריחא פליגי ולא בגוף האיסור וממילא מיושב קושיית הר"ש דאיך אמר ר"ל דפת צוננת וחבית מגופה כ"ע לא פליגי דמותר דא"כ קשיא הא דחבית מלאה משקין כמו דפריך הירוש' דשם איירי אף בצונן. ולפי"ז ניחא דר"ל קאי אמתניתין דתרומות דאיירי באינו נוגע כלל דאל"כ לר"י מיהת יאסר כ"ק וא"כ פשיטא דל"ד כל להא דחבית מלאה משקין דשם מתלחלא מגוף היין ששם מיירי במכשירין דנוגע החבית בפירות. ודו"ק, כי קצרתי:
הרי"ף כ' ליישב הא דפת שאפאה אם הצלי דריחא מלתא הוי משהו. ודחה הא דרב דבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דלטעמי' אזיל דמין במינו במשהו, הקשה הר"ן דמוכח בגמ' מרודה פת של תרומה וכן מהא דעבד לוי עובדא בגדי וד"א דרב פליג אף במין באינו מינו. ובל"ז קשה כיון דהרי"ף פסק כלוי בפת שאפאה עם צלי אוסר דמשהו איכא א"כ ע"כ אף לוי מודה דמשהו הוי ריחא א"כ ע"כ לא פליגי רב ולוי דתרווייהו מודים דהוי משהו רק ע"כ פלוגתתם אי מין במינו במשהו או בנ"ט א"כ אטו פליגי בפלוגתא דרבנן ור"י אי מין במינו בטל או לא הו"ל לומר רב ה' כר"י ולוי ה' כרבנן. תו קשה מה שהקשה הר"ן דהא בת תיהא הוי ריחא בעינא ומותר והאיך משהו יאסר בתערובות אם בעיני' מותר. ומה שנ"ל דבאמת בשר שחוטה עם בשר נבלה שצלאו כא' הריח מוליך הטעם ג"כ רק הטעם הוא מעט ואינו בנ"ט ובשביל טעם לא הי' ראוי לאסור. אכן רב סובר דכיון דבאמת מין במינו דבמשהו. ורק טעמא דאינו מינו בטל משום אחרי רבים להטות ולכן בטל רק כשנותן טעם שהטעם נרגש א"א להתבטל דיחשוב כאלו אין בו טעם איסור דהא רואין שיש בו טעם איסור והטעם נרגש חיך אוכל יטעם. אבל מין במינו כיון דמין במינו מחזק האיסור א"א לומר שיתבטל דהא אדרבה מרגישין שמינו הוא וא"י להתבטל לומר דכמאן דליתא. א"כ ה"נ בשר שחוטה שצלאו כיון דכל ריח מורה שהטעם מוליכו עם הריח א"כ שפיר כיון שמרגישין הריח יודעין אנו שהטעם יש בו א"כ א"א לומר שהוא מותר מטעם בטול ונהי דריח גופי' אין בו איסור אף בעיני' דריחא לא הוי כשותה מ"מ כיון שריח הצלי' ודאי כשבא מנבלה לבשר שחוטה מוליך הטעם והריח נרגש הוי כפסיק רישא ולא ימות שיודעין אנו שודאי יש בו מעט בליעה מנבלה א"כ לא בטל. וא"כ אף במין במינו מינו לא בטל דהא כיון שהריח מרגישין בו שהריח ודאי יש בו הרבה מחזיר לגדי א"כ הרבה ריח חזיר מרגישין בו א"כ א"א לומר דאין בו כלל ריח חזיר דריח חזיר נרגש בו א"כ כיון שכל ריח מוליך טעם א"כ אסור שפיר דא"א לומר שנתבטל והוי כאלו אין בו שום טעם דהא מרגישין כח הריח דפסיק רישי' ולא ימות שודאי יש בו משהו טעם:
וכן בחבית יין של תרומה נמי כיון שמרגישין ריח יין בפת דאל"כ במאי פליגי הא לא עדיף ריח מטעם דהיכי דטעם קפילא שרי א"כ כשמרגישין הריח א"כ ע"כ הריח מוליך קצת טעם ונהי דמשהו הוא מ"מ משהו לא נתבטל רק היכי שאינו ניכר כלל שמשהו יש בו דהיכי דאינו טועמו קפילא א"כ אף משהו אינו ניכר בו אבל כל שניכר שודאי יש בו שפיר דמי למין במינו לא בטל דאף שאין אנו מרגישין טעם האיסור מ"מ כיון שמין א' ומחזק הוא מין את חבירו א"כ אסור אף בלי הרגשת טעם רק כשיודעין שיש בו תערובות א"כ ה"נ כן הדין במין בא"מ היכי שא"א לומר שאין בו תערובות שהריח מברר שתערובות יש דריח א"א בלא קצת טעם א"כ דמי מבשא"מ למינו. אכן לוי סובר כיון דמין במינו ברובא א"כ מדאורייתא אף שאנו יודעין שיש בו איסור מ"מ נהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב דאין לומר דכמאן דליתי' דאדרבה מין במינו הוי מחזק ולא שייך לומר כמאן דליחי' דמי א"כ רק משום דנהפך איסור להיתר כיון דזה אסור וזה מותר א"כ ע"כ במשא"מ הטעם רק לפי שהטעם נרגש כאלו איתי' בעינא דמי אבל בריחא שהריח גופיה אין בו איסור ואי משום שיודעין שיש בו תערובות טעם מ"מ הא הטעם אינו אוסר כלל דמשהו הוא. וא"ל דהא יודעין שיש בו דהא מ"ד מין במינו בס' סובר דאף ברובא בטל במינו דאף דל"ש במינו כמאן דליתי' וע"כ רק משום דנהפך להיתר א"כ ה"נ אף שיודעין שמשהו יש בו נהפך להיות היתר ושרי א"כ נכונים דברי הרי"ף דהנך תרי טעמי שיש בביטול איסורין אי משום דנהפך איסור להיתר לזה הטעם אף במין במינו שייך דלענין איסור הוי מבשא"מ. אמנם לטעם דהולכין אחר העצם א"כ ע"כ לא משום נהפך איסור הוא הביטול רק משום דהוי כמאן דליתא וכאלו לא נתערב ולכן מין במינו דל"ש בטול לעצם א"כ לא בטל. א"כ ה"נ ריחא שיודעין אנו שיש בו טעם משהו תלוי בפלוגתא זו דלרב אסור משום דל"ל נהפך איסור להיתר א"כ הוי פסיק רישי' דיש כו תערובות ואסור כמו מין במינו וללוי שרי שפיר דל"ל סברא דמין במינו בנ"ט. אמנם לפ"ז קשה דלר' יהודה דמתיר ברודה פת והא ר"י סובר מין במינו במשהו א"כ ע"כ ל"ל הא דנהפך איסור להיתר וא"כ קשיא אמאי מתיר ר"י ריחא. לכן נראה די"ל דר"י סובר דאפשר לריח בלי טעם וא"כ מין בא"מ מותר דלא שייך לומר דודאי הוי פסיק רישי' לענין הטעם דאפשר לריח בלי טעם וא"כ נהי דמב"מ אסור דשמא יש בו טעם אבל בא"מ מותר כיון דלדידי' משכחת ריח שיהי' נרגש בלי טעם כלל א"כ שוב לא הוי פסיק רישי' מדנרגש הריח שיש בו טעם דהא חזינן דמשכחת ריח בלי תערובות טעם א"כ ראוי עכ"פ שבאינו מינו יתבטל וא"כ כיון דרב אוסר גם בגדי וד"א א"כ ע"כ סובר דהואיל וא"א לריח בלי טעם א"כ א"א להתבטל כלל אף במין בא"מ ואמאי הא ע"כ אפשר ואפשר לר"י ור"י פליג עלי'. ולפ"ז שפיר מודה ר"י במין במינו דאסור מיהת שמא יש בו תערובות טעם רק בא"מ מתיר. ובהכי ניחא מה דר"מ אוסר דאף דסובר מין במינו בטל. מ"מ י"ל כיון דתרומה רבנן תקנו שלא יתבטל מין במינו כ"א במאה. א"כ ע"כ תקנו חכמים שלא נימא נהפך האיסור להיתר מדהצריכו ק' א"כ רק בא"מ ב"ס דסוברין דהוי כמו דליתי' ולפ"ז כיון דהוא סובר דא"א לריח בלי טעם לכן שפיר אסור בתרומה. ולפ"ז ממילא ניחא הא דבת תיהא כיון דאפשר לריח בלי טעם דאנן קי"ל כר"י א"כ שפיר היכי דלא קמכוין דלא הוי פסיק רישא מותר שפיר. ולפ"ז שפיר בדשיל"מ אסור כיון דשמא יש בו תערובות טעם ואסור בדשיל"מ:
חסר:
הר"ן הקשה על הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דהוי דשיל"מ לכן אסור בריחא הא מין בשא"מ בטל בדשיל"מ וראייתו מנדרים דנ"ב הנודר מן הדבר ונתער באחר אם יש בנ"ט כו'. ומה שנ"ל די"ל דהרי"ף סובר דגם באינו מינו אסור בדשיל"מ ובזה ל"ק מה שהקשה הר"ן על הרי"ף פסחים ד"ל דפסק דחמץ אסור שלא במינו במשהו כיון דדשיל"מ דרבנן לא שייך למגזר שא"מ אטו מינו. ולפ"ז י"ל דהרי"ף סובר דאף בא"מ נמי אסור. וכדמוכח בסוף ביצה במים ומלח דהוי דשיל"מ ולא ניחא לי' בתירוץ הראשונים דמים ומלח הוי כמינן לגבי עיסה. והא דנדרים ל"ק כלל דהנה כיון דדשיל"מ מדאורייתא בטל א"כ מדאורייתא כל התערובות מותרת וא"כ לפ"ז כיון דקי"ל דאכלה כולה אין נשאלין עלי' בכפתו על העמוד כיון דאין שום נ"מ עתה בהיתר חכם וא"כ אם נתבטל מדאורייתא א"כ למילי דאורייתא אין תועלת בהתרת חכם כלל וא"כ כיון שהיתר חכם לא יועיל כלל א"כ ממילא לא הוי דשיל"מ לומר עד שתאכלנו על ידי ביטול תאכלנו בהיתר על ידי שאלה הא אינו מועיל שאלה כלל. וא"כ י"ל דמיירי מתני' בנדר מן הדבר ונתערב כל הדבר דאז שפיר שוב אין לו מתירין ולכן בטל. והא דמצינו דנדרים הוי דשיל"מ היינו כשנדר מכמה ככרות וככר א' נתערב דאז השאלה מהני על שאר הככרות א"כ הוי דשיל"מ אבל אם מכל מה שנדר נתערב באחרים אז שפיר אל"מ לכן תלוי בנ"ט. וזה נכון:
הר"ן כ' לישב הא דפת שאפאה עם דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח דהיתר בהיתר לא בטל לדעת הרי"ף עיין נדרים דנ"ב שהאריך. ותמהו האחרונים מהא דצמר רחלים וצמר גמלים דבטל ומותר לטוות עם פשתן הא היתר בהיתר לא בטיל משום דהוי דשיל"מ. ומה שנ"ל דהנה בשלמא בפת שאפאה עם הצלי דאם ירצה לבשל הפת עם חלב אסור מטעם בשול בב"ח הואיל והוי דשיל"מ דאפשר שלא לבשל עם חלב רק עם בשר. משא"כ בצמר רחלים דהא לטוות ודאי דלא שייך לומר שלא יתבטל לענין הטוי' הואיל ויל"מ שלא לטוות עם פשתן דאדרבה הא מותר לטוות צמר ופשתים ביחד דלא אסרה תורה רק העלאה או לבישה אבל לטוות אף היכי שלא יתבטל מותר לטוות יחד א"כ אין שייך לדון אם נתבטל דהא אף אם לא נתבטל מותר וא"כ אין אנו דנין על הבטול רק כשנטוה עם פשתן אם יהי' מותר ללבוש אח"כ וא"כ ממ"נ האיך תאמר דבשביל שיל"מ לא בטל הא אין אתה צריך לביטול בשעת מעשה הטוי' רק בעת שאתה צריך ללבוש א"כ כשכבר נטוה צמר ופשתים תו אין לו מתירין ללבוש כלל ולכן שפיר בטל משא"כ פת שאפאה עם הצלי דיש לדון מיד אם מותר לבשלו בחלב וכיון דבישול אסרה תורה א"כ אם נאמר שנתבטל מותר לבשלו בחלב ואם לא נתבטל אסור לבשלו בחלב א"כ שפיר אסור משום דהוי דשיל"מ לבשלו בלא חלב א"כ שפיר בעת שאנו צריכין לבטלו הוי דשיל"מ ולכן שפיר לא בטל. וזה נכון מאד:
בתוס' ע"ז דס"ו כ' דרבא מודה לרב ושאני בת תיהא שהקלקול רבה על תקון. והקשה מהרש"א דא"כ מאי אמר רבא מנא אמינא מכמון הא בכמון גם לרבא אי סבר כרב קשה. בשלמא הא דאמר לימא כתנאי הרודה פת לזה י"ל דקאי אי רבא ל"ל הא דרב. אבל הך דאמר רבא גופי' מנא אמינא קשה דא"כ מוכח דסובר כלוי וגם לישב ק' התוס' דלמה לא מייתי אדרב מהא דכמון של תרומה. ונ"ל דהנה מבואר בכריתות דסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בה ואינו חושש דכבר נתחלל בהנאת הכהן. וא"כ כאן שהכהן הסיק הכמון וכבר נתחלל הכמון בהסיקו שעשה ממנו להסיק התנור וא"כ אף אי ריחא מלתא למה יהי' אסור. ועתוס' מנחות פ' ר"י דאף לענין אכילה לא עבר ואינו מיחייב קרן וחומש אמנם י"ל כיון דלאביי ריחא כשותה א"כ לא מקרי חלול במה שהסיק דעשה מהכמון ריח בעיסה א"כ הוי כמו עירב תרומה בחולין. וה"נ אי ריח כעיקר ממש א"כ הוי כמו שעירב בתוך העיסה הכמון ולכן שפיר פריך שיהי' אסור משא"כ לרבא דריחא אינו כשותה וכמ"ש מהרמ"ל מדהתיר בקלקול רבה על תיקון א"כ ע"כ ריחא רק מדרבנן אסור או כמש"ל דאף כה"ג אסור בתרומה דלא התירה התורה הנאה כזו ע"י ריח א"כ מיהת שינה ממה שהי' וחילל התרומה שעשה ממנה היסק א"כ שפיר ריחא מותר:
קשיא לי לפי דעת תוס' יומא דע"ז דסיכה דמיתסר בתרומה מרבויא דקדשי ב"י לרבות הסך אבל בשאר איסורין סיכה לא הוי כלל כשתי' ומותר לסוך בשמן חזיר א"כ לפ"ז צ"ל דלמ"ד ריחא לאו מלתא אף בתרומה ע"כ גרע הנאת הריח מסיכה דמרבינן מקרא דולא יחללו. ולרב דאמר ריחא מלתא דאע"ג דסך בשאר איסורין מותר מ"מ ריחא אסור א"כ ריחא חמור יותר מסיכה והאיך יחלקו בסברות הפוכות. ותו דא"כ מאי פריך ללוי מהא דתרומה דהרודה פת דמאי קושיא כיון דחזינן דרב סובר דריחא עדיף מסיכה דבשאר איסורין מותר וריחא אסור אף בנבלה א"כ ע"כ ריחא עדיף מסיכה נימא דלוי סובר דריחא לא מגרע מסיכה ולא עדיף מיני' לכן בגדי וד"א מותר דסיכה נמי מותר. אבל בתרומה דמרבינן מקרא יתירא לסיכה וה"ה דריחא אסור והאיך מדמינן ללוי תרומה לשאר איסורים. תו קשיא דכיון דלרב ע"כ ריחא עדיף מסיכה דריח אסור וסיכה מותר בשאר איסורין א"כ מנלן בתרומה דסיכה אסור דלמא הך רבויא דלא יחללו לא קאי רק אריחא ולא אסך ועכצ"ל דז"א דלריחא ל"צ רבויא דבכל איסורין אסור וזה שייך אי נימא דריחא מדאורייתא אסור והוי נפקותא אבל אי נימא דריחא רק מדרבנן אסור א"כ ע"כ מדהחמירו חכמים בריח יותר מסך ע"כ בריחא יש להחמיר יותר מנין לנו לאסור בתרומה דלמא קרא אתיא רק לריח דמרבינן מלא יחללו את קדשי אבל סיכה שריא מדאורייתא. ומזה נראה להביא ראי' דקי"ל כלוי וריחא גרע מסיכה ולאו מלתא הוא אף בתרומה. ולרב אפשר לומר דסיכה נמי אסור בכל איסורין ומה שכ' תוס' דבשאר איסורין שרי סיכה משום דקי"ל כלוי. ולפ"ז למאן דפסק כרב דריחא מלתא א"כ ע"כ סיכה אסורה אבל זה דחוק וצ"ע:
התוס' ביומא דע"ז כ' לחד תירוצא דסיכה אינו אלא מדרבנן בתרומה ולכן אמרו כהן שסך שמן של תרומה בן בתו מתעגל בה ואינו חושש משא"כ באכילה דלא מצינו כה"ג דנתחלל. ודבריהם סותרין למ"ש הר"ח במנחות פ' ר' ישמעאל דס"ח דשם משמע דאכילה נמי מותר בכה"ג אמנם מה שחדשו תוספת דאינו אלא מדרבנן קשה הא סיכה דנכנס השמן בתוך הגוף א"כ הנאה של כלוי הוא ואסור מדאורייתא דמפיק לה מקרא דמשמרת תרומותי כמ"ש התוס' בסוגיין דע"א בריחא מלתא. וכן מוכח בתוס' פסחים ד"ט וא"כ האיך שייך לומר דסיכה אינו אלא מדרבנן. ואם ת"ל דהנאה של כלוי נמי רק מדרבנן מיתסר בתרומה הוי ניחא. ועיין מ"ל סוף ה' מאכלות אסורות שהקשו אהא דבעי בעיא בתנוק ערל מהו לסוכו שמן של תרומה דהא לדעת האומרים דסיכה דרבנן א"כ מאכילין אותו איסור דרבנן בידים. ולפ"ז ניחא דאין האיסור שמאכיל לתנוק רק לפי שמה שסך אותו הוי מכלה התרומה והוא נהנה במה שסך את בנו. אבל גוף הדבר צ"ע:
בשמעתתא דפסחים דף ע' בסוגיא בן תימא וקופי"ץ
נ"ל לישב שטת הרמב"ם ה' חגיגה בחגיגת חמשה עשר דבאה מן המעשר דטופלין מעות במעות כר' יוחנן בחגיגה דף ח' והקשה הכ"מ דהא חזקי' רבי' דר"י וסובר דטופלין בהמה לבהמה ולא מעות למעות וא"כ אמאי פסק כתלמיד נגד הרב. ונ"ל לישב דהנה בחגיגה שם פליגי חגיגת חמשה עשר של פסח ב"ש אומרי' מן החולין ובה"א מן המעשר ופריך אמאי של פסח אמר ר' אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו דאורייתא ובאה מן המעשר אף לב"ש. וקשיא לן דמנלי' לר' אשי למידק דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ותנא מדייק דחגיגת י"ד ב"ש מודי לב"ה וא"כ אשמעינן תנא דינא אליבא דב"ש דלאו הלכתא דלמא חגיגת י"ד דאורייתא ותנא אשמעינן דיוקא אליבא דהלכתא דאף ב"ה מודים דאינו באה חגיגת י"ד מן המעשר רק מחולין דבגמ' פריך אב"ה דחגיגת ט"ו מן המעשר הא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חזקי' בטופל בהמה לבהמה פרש"י דכשאוכלין מרובין לוקחין בהמה מן החולין ועוד בהמה מן המעשר דיצאו חובתם בחולין ורשאין להביא מן המעשר ג"כ ולפ"ז ממילא חגיגת י"ד לבן תימא דמקיש לפסח וסובר דאינו דחגיגה אינו נאכל אלא למנויו ולכל מילי איתקש לפסח א"כ כשם שאין נמנין על שני פסחים כאחד כמבואר לקמן פ' האשה בסוגיא דגדי וטלה א"ל רבן וכ"פ הרמב"ם א"כ ודאי דגם בחגיגה אין נמנין על שתי חגיגות וא"כ לא משכחת כלל טופל בהמה לבהמה בחגיגה א"כ פשיטא דב"ה מודי לב"ש דבאה מן החולין דוקא. וא"כ היכי דייק ר"א דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ותנא דינא דב"ש אתי לאשמועינן אדרבה נימא דדאורייתא היא ודינא דב"ה אתי לאשמעינן דחגיגת י"ד ב"ה מודו דאינו בא אלא מן החולין. אמנם צ"ל דר' אשי' פוסק כר' יוחנן דטופלין מעות למעות וא"כ בהמה אחת הוא מותר כשהמעות מעורבין א"כ שפיר גם חגיגא י"ד משכחת בטופל וא"כ מדתנא השמיענו דבחגיגת י"ד לא פליגי עכצ"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא. ולפי"ז שפיר פסק כר' אשי דבתרא הוא ופסק כר' יוחנן ול"ק קושיית הכ"מ ודו"ק:
הר"י מקורבל הובא ברא"ש פ' ע"פ דקי"ד ע"ב כ' דבמ"ש ג"כ צריך ב' זיתים א' לפסח וא' לחגיגה דאם הי' חל י"ד בשבת הי' מביאין חגיגה בי"ג דכמו דמצינו בפסח דאי לאו קרא הוי מוקמינן לילות להדי ימים והוי כשר בשני לילות ויום אחד א"כ ה"ג בחגיגה דכשר דבחגיגה ליכא קרא והא דתנן אימת מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בחול היינו דאז בא עם הפסח אבל כשחל בשבת אז באה חגיגה בי"ג עכ"ד. ותמהו עליו האחרונים מהא דסוגיין דמשני בגמ' אפילו רבנן וכגון שכא בשבת דא"כ כשהי' בשבת ודאי טבלו לסכינים ביום י"ג דהי' בא החגיגה בי"ג וא"כ בי"ד אמאי בקופיץ שונה ומטביל הא חזי בי"ג לחגיגה ותו אף בי"ג אמאי שונה ומטביל בסכין הא בעי לשחוט בסכין חגיגה. והשבות יעקב תי' דחיישינן לולד הטומאה דמטבילין בשבת. ותמה עלי' האור חדש מכח דברי תוס' חגיגה פ' חומר בקודש. ונ"ל דהנה הקשו התוס' בגמ' ל"צ בשבת. דהא היאך תנן שונה ומטביל הא אין טובלין בשבת ותי' דשונה ומטביל אחרי שבת. והקשה המהרש"א דא"כ היאך ס"ד דמקשן לאוקי שבא בשבת הא א"כ ודאי טבלו מאתמול דבעי קופיץ לחגיגת ט"ו ואין טובלין בשבת. ודוחק לומר דהמקשן הוי ס"ד דמותר לטבול בשבת דא"כ מאי הקשו בתוס' אהא דשונה ומטביל הא לפי הס"ד הוי סברי דטובלין בשבת אלא ע"כ דודאי המקשן לא טעה בזה. א"כ היאך הוי ס"ד דשונה ומטביל אפילו אחר שבת כמ"ש התוס' הא בעי לחגיגת ט"ו וא"כ טבלו ביום י"ג. ולישב נ"ל דהנה הקשו תוס' בחגיגה דהא אי וולד הטומאה לא בעי הערב שמש אמאי בנמצא סכין בי"ד שוחט בה מיד דלמא נטמא בוולד הטומאה ודעת בעה"ב הי' לטבלו ביום י"ד דל"ב הערב שמש. ותירצו בתוס' שני תירוצים דוולד טומאה אינו אלא דרבנן ול"ח לזה כיון דספיקא דרבנן לקולא ועוד דמקדים לטבול בי"ג דלמא מיטרד ולא יטבול. ולפי"ז לכאורה לפי הס"ד י"ל דהמקשן הי' סובר דחיישינן לולד הטומאה ג"כ דלא כמ"ש התוס' ואי דאמאי בי"ד שוחט בסכין מיד י"ל כיון דאין טובלין בשבת וולד הטומאה דדוקא ביו"ט טובלין וולד הטומאה כדאיתא, בביצה די"ח ע"ב בתוס' ד"ה ושוין שמשקין שהקשו תוס' אמאי אין מטבילין הא וולד הטומאה הוא ובשלמא למאן דמוקי דרבנן ובשבת ניחא עכ"ל. מוכח דבשבת אף וולד הטומאה אין טובלין א"כ ודאי הי' נזהרין מוולד הטומאה כיון דצריך הסכין בי"ד לצורך הפסח וא"ט בשבת משא"כ קופיץ דלא חזי לחגיגה בשבת כ"א צריך לחגיגת ט"ו א"כ יכול לטבול בליל יו"ט דטובלין וולד הטומאה ביו"ט וא"כ שפיר שונה ומטביל דהא י"ל דלא הוצרך לשמרו מפני וולד הטומאה כלל. ולפי"ז יתיישב ג"כ שטת הר"י מקורביל דכשמוקי בבא בשבת שפיר בי"ג בסכין אף דבעי לשחיטת חגיגה מ"מ חיישינן לוולד הטומאה דעוד עת לטבול וכן בי"ד חיישינן שמא נטמא בליל י"ד דכיון דל"ב לחגיגה כלל דמה דבעי לחגיגת ט"ו הא יוכל לטבול ולד הטומאה בליל יו"ט ואי דבעי קופיץ לחגיגה הא כיון דעיקר החגיגה מצוותה לאכול בליל יו"ט ודאי דאסור לו לשבר עצמות בשבת לצורך יו"ט דהוי כמכין בשבת ליו"ט וא"כ לא בעי לקופיץ כלל. משא"כ לפי המסקנא דמוקי רישא בחל בחול א"כ ע"כ קשה הא דבסכין בי"ד שוחט מיד ניחוש לולד הטומאה ועכצ"ל דל"ח כלל לולד הטומאה ושפיר כ' תוס' בחגיגה דל"ח לולד הטומאה. אבל לפי הס"ד דגמ' דמיירי רישא בבא בשבת שפיר י"ל דחיישינן לולד הטומאה הוי סבר המקשן. ול"ק שיטת הר"י מקורבל וקושית מהרש"א:
ועתוס' חגיגה דכ"א שחולקין בירושלמי אי וולד הטומאה טובלין בשבת. ולקמן אכתוב לישב אף למ"ד ולד טומאה טובלין:
בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא. וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קי"ל דלא מזין ולא טובלין. נראה מדברי תוס' כאן שמפרשים הא דשונה ומטביל כמ"ש הרמב"ם דשונה היינו הזאה שני' כאלו הי' יום שביעי דחיישינן שמא חל הזאה שניה בי"ד וטובלין בו ביום מדהקשו מהא דלא מזין ולא טובלין:
הקשה בס' קרבן העדה בפירושו לשקלים אמה דאוקי בגמ' כגון שהי' נשיא גוסס וחדא ספיקא מטביל כו' ולא אוקי בפשיטות כגון שהיו הכהנים טמאים וחל ז' שלהם בע"פ דאז הם טבולי יום וטבול יום אינו מטמא כלי א"כ הוצרכו לטבול הסכין דאל"כ הסכין יטמא הפסח ולכן בי"ד בסכין שוחט מיד דודאי טבלו בי"ג דאל"כ יהי' הסכין טבול יום ומטמא אוכלין ויטמא הפסח. אבל קופיץ לא מטביל דהא כיון דהכהנים טבולי יום אינו בא החגיגה. דדוקא פסח בא בטומאה (והנה כוונתו נ"ל דאף דא"כ אמאי נימא דטבלו בי"ג הא יכולים לטבול בי"ד ואי דיהי' טבול יום הסכין הא בל"ז הפסח נעשה בטבולי יום שהם הכהנים. דז"א דבשלמא הכהנים אפשר להם שלא יגעו בבשר ולא יטמא הפסח אבל סכין מטביל ע"כ דאל"כ מטמא הסכין אוכלין). והנה באמת ל"ק קושייתו כלל דא"כ אימא סיפא חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד דא"כ אמאי ישחוט בקופיץ מיד דהא ודאי טבלו מאתמול דהא כיון דהכהנים טמאים וכשאל י"ד בשבת אין מזין עליהם דהזאה א"א בשבת. והכי אמרינן להדיא בפסחים דס"ט ע"ב דאי כולה ציבור טמאין לא מזין עלי'. וה"נ אי הכהנים טמאים ודאי דאין הזאה דוחה שבת ומייתי' פסח בטומאה א"כ ממילא יטמא הסכין כשישחטו הכהנים. דכ"ז שלא הזה טמאין טומאה גמורה לטמאות הסכין וא"כ סכין למה לי דאטבלי' בי"ג ולמה תנן בתר הכי בט"ו שוחט בה מיד דטבל בי"ג הא לא בעי כלל לשחוט בט"ו דהכהנים אין מזין עליהם. ותו דאי הכהנים מאי רבותא דשוחט בה מיד הא אף בסכין טמא בודאי דשוחטין כיון דסוף סוף יטמאוהו הכהנים וזה פשוט. אמנם לפי הס"ד דהתרצן מוקי בבא בשבת דלא ידע סיפא א"כ למה מוקי בבא בשבת ולא מוקי בכה"ג שבא בטומאה כגון שחל ז' של כהנים בע"פ אבל זה אין להקשות דעדיפא לאוקמי' בבא בשבת מדנוקי שכהנים טמאים דבאמת ודאי נזהרין כהנים מטומאה וזריזין הן. אמנם עדיין י"ל דקושיית הק"ע במקומה עומדת די"ל דישראלים ישחטו הפסח דשחיטה בזר כשרה ולכן טובלין הסכין. ומ"מ אין באה חגיגה כיון דכהנים טבולי יום וא"כ הקושיא אף לפי המסקנא עומדת. וצ"ל זו:
ולכאורה י"ל קושיית המפרשים על הר"י מקורבל דבחל בשבת מביאין בי"ג החגיגה דהנה בגמרא רצו לאוקמי דמית נשיא רק הקשה בגמרא דא"כ סכין למ"ל דאטבלי'. ולפי"ז אי מיירי בבא בשבת י"ל דמיירי במת נשיא ונטמאו הצבור וחל ז' שלהם ביום י"ג בניסן דאז א"י להביא החגיגה ביום י"ג כיון דלרבנן שלמים הם ובעי סמיכה דמדאורייתא הם כשאר שלמים א"כ טבול יום דמת אינו משלח קרבנותי' כמ"ש הרמב"ם בה' ביאת מקדש. א"כ קופיץ למה בעי כיון דאינו צריך בי"ג אבל סכין שפיר טובל בי"ג דיצטרך להביא בי"ד הפסח ואז יהי' טהורין כולם. ואין להקשות דנוקי דמיירי בחל י"ד בחול ומיירי דמית נשיא ונטמאו הציבור וחל ז' שלהם בי"ד ומ"מ טבלו הסכין בי"ג כדי שיהי' הסכין טהור דאל"כ יהי' הסכין טבול יום ומטמא בשר הפסח בשחיטתו דאף כשנטמאו רוב ישראל לצורך הנשיא מ"מ שמרו סכינים מטומאה למען לא יטמאו הבשר דז"א דהם בעצמם אינו יכולים ליזהר שלא יגעו בפסח. וא"כ סוף סוף יהי' טבול יום מטמא הפסח. וא"כ ל"מ לאוקמי בי"ד כלל שבא בטומאה. משא"כ אי מוקמינן שבא בשבת שפיר בי"ג מצינן לאוקמי שהי' ז' שלהם בי"ג דאז שפיר אינו בא חגיגה כי"ד כלל ול"ק על הר"י מקורביל:
עוד נ"ל לישב קושית הקה"ע דאי מיירי בכהנים שפיר ל"ק קושיית מהרש"א. וממילא י"ל קושיית האחרונים על הר"י מקורבל דהנה כ' הרשב"א בגבינות דהיכא דאיכא לומר השתא הוא דנטרפה מוקמינן אחזקת כשרות דהשתא הוא. אבל בסירכא שאנו רואין שמקודם לכן ג' ימים נטרפה וליכא חזקה דהשתא תו חיישינן שמא גם קודם ג"י נטרפה. דתו ליכא חזקה דהשתא א"כ ה"נ כיון דבחל בשבת הקופיץ ודאי דהשתא בשבת לא נפל דאין קופיץ לשחיטה וא"כ נפל קודם שבת. תו חיישינן שמא ביום י"ב או ביום י"א נפל וא"כ י"ל דמתניתין כולה מיירי בבא בשבת דבחל י"ג בשבת דשונה ומטביל דאז ודאי הסכין נפל מאתמול דהיום אסור לו להוליך לעזרה כיון דחל י"ג בשבת ליכא קרבן ואם חל י"ד אמרינן דהשתא נפל כיון דאפשר להוליך הסכין לעזרה בשבת אבל קופיץ אסור דשמא נפל בי"ב כיון דהשתא לא נפל. דסתם קופיץ לא בעי לשחיטה ואסור להוליכו ע"ג בהמה א"כ חזינן דהשתא לא נפל א"כ ממילא ליכא חזקה דהשתא אמרינן דנפל בי"ב ולא שייך לומר דיהי' מותר משום דהי' בעי אתמול לחגיגה דכיון דע"כ ליכא הוכחה דעולי רגלים שכיחי למסמך דהשתא נפל. ותו ליכא חזקה דהשתא חיישינן שמא לזמן מרובה נפל לכן שפיר משני כגון שבא בשבת דכולה מתניתין בבא בשבת. ולהכי פריך בגמ' מסיפא דמוכח דאף בקופיץ שוחט בה מיד דהך סברא דעולי רגלים שכיחי דמברר דודאי גם קופיץ לשחיטה קבעי והשתא נפל. אבל לפי הס"ד הוי סברינן להיפך דאמרינן דהשתא לא נפל דרוב קופיץ לאו לשחיטה בעי ול"ק כל הקושיות הנ"ל ודו"ק. והנה לכאורה י"ל בנמצא בירושלים שפי' הרמב"ם ולא פי' כפי' הראב"ד דמיירי בחוץ לירושלים דיצא לו מזה דאל"כ יקשה דלמה שוחט בי"ד שחל בשבת שמא מאתמול נפל. ואי דעולי רגלים שכיחי והי' אחר מוצאן הא אסור להוליך ברה"ר הסכין בין אי מיירי חוץ לירושלים או אף בירושלים לאחר שנפרצו בה פרצות דאמרינן בערובין דק"א דהוי רה"ר וא"כ נהי דמותר להוליך ע"ג הכבש לעזרה מ"מ לפי מה דפריך בר"פ אלו דברים דהא עביד עבודה בקדשים ומשני דמקדיש הפסח בעזרה. ולפ"ז אין כאן ראי' מדלא מצאו אחר ש"מ דהשתא נפל הא י"ל דבשבת לא הי' יכול אחר למצאו די"ל דאחרים שמצאו לא הין יכולין להגביה הסכין ולהוליכו משום איסור רה"ר ואותן שמצאו ד כבר הקדישו פסחיהם דא"א להם לתחוב בצמרו של הפסח ולכן לא הי' יכולין להגביה כלל. וא"כ אמאי טהור. ולכן י"ל דהרמב"ם מפרש דמיירי בירושלים ומיירי קודם שנפרצה פרצות דאז לא הוי רה"ר ולכן מותר הסכין ודו"ק. אח"כ מצאתי בס' מנחת עני שהרגיש בדרך הזה ובכמה שנויים:
עמדתי על דברי הגמ' שבת דקי"ד דפליגי ר"י ור"ע דר"י סובר חלבי שבת קרבין ביוה"כ ולא של יוה"כ בשבת ודרש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ ור"ע סובר על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ואמרי בגמ' דפליגי דר"י סובר דנדו"נ קרבין ביו"ט וכי איצטריך קרא למשרי יוה"כ ור"ע סובר נדו"נ אין קרבין ביו"ט וכי איצטריך קרא למשרי יו"ט. וקשיא לן מנלן דר"י סובר נדו"נ קרבין ביו"ט ואיצטריך קרא למשרי יוה"כ דלמא מודה ר"י דנדו"נ אין קרבין ביו"ט. רק בגמ' שבת דק"ד ע"ב פריך מ"ט אין שורפין קדשים ביו"ט ופי' רש"י ליתי עשה ולידחי ל"ת דל"ת כל מלאכה. ומשני אביי עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט. משמע דאי לאו קרא הוי עשה דחי ל"ת וא"כ לר' ישמעאל דליכא קרא א"כ אף אי נימא דנדו"נ אין קרבין ביו"ט מ"מ עולת חול ביו"ט ניתי עשה ונדחי ל"ת וא"כ מנין להגמ' דר"י סובר דנדו"נ קרבין ביו"ט הא אף אי אין קרבין נדו"נ מ"מ י"ל דעולת חול ביו"ט לא איצטריך קרא משום דאתי עשה ודחי ל"ת. ואדרבה אף ביו"ט דחי ולא איצטריך קרא רק למשרי ביוה"כ דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אבל עולת חול ביו"ט שפיר דחי. וכן לר"ע קשה אף אי סובר נדו"נ אין קרבין ביו"ט קשה לאביי הא איצטריך קרא דעולת חול ביו"ט לא דחי. דה"א דליתי עשה ולדחי ל"ת דיו"ט. ועיין בתוס' שבת דק"ז ע"ב שכ' דאביי קאי בשטת הגמ' דשבת פ' אלו קשרים ולפי"ז קשה דאדרבה הא שטת הגמ' בשבת ע"כ לא אזלא לאביי כלל. וצ"ע:
אולם יש לעיין אף לר' אשי דסובר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט זה הטעם שייך אהא דאין שורפין קדשים שנפסלו ביו"ט. מיהת עולת חול ביו"ט לכאורה מנין לנו הא כיון דאיכא עשה דהקטרת אימורין ול"ת דלא תותירו יהי' עשה ול"ת דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. בשלמא לשטת רש"י והרי"ף הובא במג"א סי' תמ"ו דאין עשה ול"ת דוחה ל"ת ועשה, ניחא. אמנם בש"מ ב"מ פ' אלו מציאות בהא דכהן שלא יטמא להחזיר אבדה מוכח מכמה דעות מהראשונים דשם עיקר תירוצא דמי דחינן איסורא מקמי ממונא אבל עשה ול"ת דוחה עשה ול"ת א"כ אמאי לא יקריבו עולת חול ביו"ט. וראיתי להרמב"ם בה' קפ' פ"א ה"ג הביא דהמותיר אימורין עובר בל"ת מקרא דלא ילין חלב חגי. ובסוף ה' ק"פ הביא הדין דאסור להותיר מבשר מותר מזמן אכילתו ועובר בל"ת מקרא דלא תותירו. ואלו בשאר אימורין לא הביא כלל הדין דעבר בל"ת בשאינו מקטיר האימורין ומניחן להיות נותר כ"א בפי"ח מפסולי המוקדשין הביא דאסור להותיר בשר. משמע דבשאר אימורין דליכא קרא אין לאו על המותיר אימורין ולא הקטירן וכן בס' המצות במצות לא תעשה מנה מותיר אימורי פסח ומותיר בשר פסח בשני לאוין ואלו בתודה ובחגיגת י"ד ושאר קרבנות לא הביא לאו רק המותיר מבשר לאחר זמן אכילתו. א"כ משמע דבעולה ליכא לאו כלל דכל שהוא אכילת מזבח לא מצינו לאו דלא יעשה נותר רק באמורי פסח. ולפ"ז שפיר ניחא הא דלא עולת חול ביו"ט. אמנם לפ"ז קשיא לי הא דפריך בפסחים דנ"ט ע"ב הא דלא ילין לבקר לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין מהא דולא עולת חול ביו"ט ומוקי לה בי"ד שחל בשבת. ומאי קושיא הא דלמא דוקא עולה דליכא כ"א עשה דהקטרה וליכא עלי' לאו שלא להותיר א"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט. משא"כ בפסח דאיכא עשה דהקטרה ול"ת דלא ילין לכן שפיר עשה ול"ת דחי ל"ת ועשה דיו"ט. וזה קושיא גדולה. ולכאורה הו"מ לומר דבאמת נהי דליכא קרא לשאר אימורין שלא להותיר מ"מ ילפינן מפסח לכל אימורין דלא יותיר והוי כעשה ול"ת. ומה דלא מנה הרמב"ם במצות משום דלא הוי מצוה בפ"ע נשאר אמורין רק נלמד מפסח ומינה ילפינן לכל מילי דקרבנות. וא"כ מדגלי קר דלא עולת חול ביו"ט מוכח דגם עשה ול"ת לא דחי עשה ול"ת דיו"ט ושפיר פריך בגמ' אפסח. ועפי"ז הי' אפשר לישב קושיית תוס' פסחים דנ"ט ע"ב דשבת דיליף מקרא דזבח חג הפסח דחג זה חגיגה הא קשה לבקר לא ילין הא כל הלילה ילין הא אין עולת חול קרבין ביו"ט וא"א לאוקמי בי"ד שחל להיות בשבת דבשבת מודה ב"ת דלא דחי ואינו באה חגיגה. ולפ"ז אפשר לומר דלב"ת דהכתוב מגלה דאסור להותיר אמורין בין בפסח בין בחגיגה א"כ ממילא אין איסור על הלנת אמורין מעולה דהא פסח וחגיגה הוי ב' כתובין הבאין כאחד על אזהרה להלין אמורין וב' כתובין אין מלמדין. וא"כ לב"ת בשאר אמורין דלגבוה סלקא אין איסור לאו להותירן כ"א עובר אעשה דהקטרה. וא"כ ממילא ל"ק מולא עולת חול ביו"ט דשפיר שם ליכא עשה אינו דוחה ל"ת ועשה דיו"ט אבל חגיגה דאיכא עשה ול"ת שפיר דחי עשה ול"ת ל"ת ועשה. כנ"ל ודו"ק:
אמנם מדסתם הרמב"ם ולא הביא איסור להלין אמורין לכאורה משמע דשאר קרבנות ליכא לאו אף לדידן דלא קיי"ל כב"ת. ומ"ש לעיל דחוק הוא לפרש בהרמב"ם מדלא הביא בהלכותיו הדין בשאר אמורין דעובר בלאו. ונ"ל דהנה בשבת אהא דאין שורפין קדשים ביו"ט אביי אמר דילפינן מהא דלא עולת חול ביו"ט ורבא אמר ממילה שלא בזמנה ור"א משום דאין דוחה ל"ת ועשה. והקשו בת"י דהנהו אמוראי דל"ל דיו"ט עשה ול"ת א"כ אמאי לא דחי ואי דגלי קרא ניליף מהכא דלא דחי בכ"מ עשה לל"ת ותי' בת"י דשאני הני דאפשר למעבד למחר וקשיא לי לדבריהם התינח בשריפת קדשים טמאים דאפשר למחר וכן במילה שלא בזמנה דאפשר ג"כ למחר אבל עולת חול ביו"ט כיון דכבר עבר היום החול ולא הקטיר א"כ א"א למחר אמאי אסור להקטיר עולת חול ביו"ט כלל א"כ ניליף מכאן דעשה לא דחי ל"ת כלל. ולכן נ"ל דאביי סובר כרבה רבי' דסובר בזבחים דפ"ז דלינה מהני בראשה של מזבח. ואינו נעשה נותר ורשאי להקטיר למחר א"כ שפיר גם בעולת חול ביו"ט אסור דאפשר להקטיר למחר בלילה. או ביום שאחר יו"ט. וא"כ גם עולת חול ביו"ט אפשר למחר. אמנם לרבא דסובר שם דלינה מועלת בראשו של מזבח לכאורה קשה אמאי עולת חול ביו"ט אסור להקטיר ניתי עשה ולדחי ל"ת וכאן א"א למעבד למחר דאסור להלין בראשו של מזבח. ונ"ל דהנה הקשו בתוס' דהא רבא גופי' בביצה ד"ח סובר דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולמה יליף כאן ממילה שלא בזמנה וכ' דרבא לא אמר קרא רק למילה דאיכא ק"ו איצטריך קרא דלבדו אבל לשריפת קדשים לא איצטריך קרא משום דאין עשה דוחה לית ועשה דיו"ט. ולפי"ז ממילא לרבא ל"ק מעולת חול ביו"ט דטעמא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולפ"ז י"ל קושייתינו דבפסחים דנ"ט ע"ב למעלה מינה ר"י בן ר' יוחנן בן ברוקה סובר דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה מביא לאחר התמיד ופריך עלה ומוקי לה דמלינה בראשו של מזבח. ובתר הכי איתא הא דרבי ר' ספרא מלא ילין. ולפ"ז י"ל דקושיית הגמ' מעולת חול להא דפסח דלא ילין י"ל דלמ"ד מלינה בראשו של מזבח לכן לא דחי משום דאפשר למעבד למחר וילפינן ממילה שלא בזמנה דלא דחי ולא איצטריך קרא רק להתיר של שבת ביו"ט. אבל של חול ביו"ט לא דחי מסברא דאפשר למעבד למחר. וכיון דת"ק דר"י בן ריב"ב סובר דמחוסר כיפורים בשאר ימות השנה אדם מביא כפרתו ל"ל ע"כ סובר דאינו מלינה בראשו של מזבח. א"כ ל"ק לבן תימא די"ל דסובר דאסור להלין בראשו של מזבח. וא"כ ממילא אי אפשר להקטיר למחר כלל וא"כ ממילא עולת חול ביו"ט הוא דלא דחי משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל פסח דהוי ל"ת ועשה שפיר דחי ל"ת ועשה וכן בחגיגה. ודוק:
סוגיא דקופי"ץ:
התוס' חגיגה דכ"א הקשו אהא דנמצא סכין בי"ג שונה ומטביל דהיכי מיירי אי חוץ לירושלים אפילו בי"ד נמי ליטמא ואי בירושלים אפילו בכל השנה לא גזרו על ספק כלים נמצאים. ותי' בתוס' דהא י"ל דמיירי חוץ לירושלים א"נ בירושלים ובגזייתא שאינו לא דרך ירידה ולא דרך עלי' ובי"ד דאיכא הוכחה דאטבלה שריא עכ"ל. והנה על תי' השני דמיירי בירושלים ובגזייתא הא רש"י פי' בפסחים די"ט ע"ב דבכל השוקין בירושלים לא גזרו דאוקמינן אחזקת טהרה אבל בגזייתא שהן מבואות קטנות שהן סמוך לדרך ירידה ודרך עלי' ופעמים שהי' יורדין דרך מבואות הללו ופעמים עולין והנהו טמאין מספק שהרי מתחלה טמאין היו ס' נפלו בירידה ס' נפלו בעלי' ומספיקא לא נפקו מטומאה עכ"ד. ולפ"ז בגזייתא ודאי טמאין רק דספק אי ירדו מטומאתן או לא. א"כ לפמ"ש רש"י כאן בפסחים ד"ע דהא דלא חיישינן שמא אתמול נאבדה דעולי רגלים שכיחי היו מוצאין אותה א"כ האידנא בדרך עלייתה נפלו או בדרך ירידה ומאי כתבו התוס' דהואיל ואיכא הוכחה דמאי מהני הוכחה כלל הא כיון דבין אי דרך ירידה או דרך עלי' מ"מ לא חזי לפסח דבעי הערב שמש. ועכצ"ל דהואיל ואיכא הוכחה אמרינן דטבלו בי"ג א"כ עדיין ליעמא שמא דרך ירידה נטמא. וא"כ למה בי"ד בגזייתא שוחט בה מיד. והוא תמוה. ולכאורה נ"ל דודאי לא חיישינן שנאבדו בי"ג. דא"כ כשנמצאו בי"ד אמאי טהורין רק דבאמת הואיל ואיכא הוכחה דצריך לפסח אמרינן דודאי אזיל לטבול מולד הטומאה דל"ב הערב שמש דאי באב הטומאה מאי מהני לי' טבילה סוף סוף לא יטהר לפסח כלל. ובשלמא בשאר ימות השנה חיישינן באב הטומאה דהוי טומאה דאורייתא לכן מטמאין דשמא דרך ירידה הי' נאבד. ולא תלינן לקולא בולד הטומאה דהא איתרע חזקת טהרה כיון דנטמא בולד הטומאה מיהת. וא"כ כיון דליכא חזקת הרה חיישינן שנטמא באב הטומאה ודרך ירידה דהוי ספיקא דאורייתא אבל בי"ד דהואיל וסתם ישראל טהורין ברגל לא מחזקינן בטומאה דאורייתא דהא שמרו את סכיניהן. וא"כ בשלמא אם הי' דרך ירידה עכ"פ לא הי' רשאי לשחוט מיד כיון דמיהת טמא משום ולד הטומאה והי' בעי טבילה. אבל כיון דא"י אם דרך ירידה או דרך עלי'. אז כיון דמשום אב הטומאה ל"ח רק משום ולד טומאה דהוי ספיקא דרבנן אזלינן לקולא. אבל עדיין תימה דא"כ חל י"ד להיות בשבת דתנן שוחט בה מיד היכי משכחת הא כיון דחזינן דירדו לבית הטבילה או עלו בגזייתא א"כ אמאי מותר בקופיץ או הסכין הא מהתוס' בביצה די"ח ע"ב ד"ה ושוין שמשיקין מוכח דאף ולד טומאה אין טובלין בשבת וא"כ ודאי דנאבד מאתמול וא"כ הדר ניחוש לאב הטומאה ודרך ירידה כיון דע"כ השתא לאו נפל ואמאי שוחט בה מיד. ולכן נ"ל די"ל דבחל י"ד בשבת כיון דודאי לא אזלו לטבול בשבת. אף בגזייתא טהור דבאמת בגזייתא נהי דחיישינן שמא לבית הטבילה אזלי ולא מחזקינן להו בטהורים כמו בכל שוקי ירושלים דשם רובן אזלי לבית הטבילה או עולים. ולכן טמאים. משא"כ ברגל כיון דודאי השתא נפל דאל"כ הי' מוצאין עולי רגלים כמ"ש רש"י. וא"כ כיון דבשבת לא טבלו א"כ ודאי לא הוליכו הסכין לבית הטבילה רק מאיש אחר שלא לשם טבילה נקט הסכין בידו ואבדו א"כ ממילא לא גרע גזייתא משאר שוקי ירושלים דטהורין בשבת. והנה לפ"ז קשה דלפי הס"ד דהוי מוקמינן דאיירי כשחל בשבת א"כ קשה ממ"נ אי אמרינן דהואיל ובגזייתא הוי הוכחה דירדו לבית הטבילה או עלו, א"כ הוכחה זו סותרת להך סברא דהשתא הוא דנפל דהיום ודאי לא טבלו כיון שחל בשבת ואמרינן דודאי אתמול נפל וא"כ שמא דרך ירידה נטמא ואמאי בסכין שוחט בה מיד. ואם נאמר דהגמ' סברי דודאי לא לבית הטבילה עלו או ירדו כלל. א"כ הו"ל כשוקי ירושלים. דא"כ קשיא גם קופיץ לישתרי ומ"ש סכין ומ"ש קופיץ הא כל כלים טהורין בנמצאו בשוקי ירושלים. וא"ל דלפי הס"ד הוי סברי דבאמת אמרינן דודאי אתמול נפל כיון דאזל לבית הטבילה ודאי ע"כ בע"ש דבשבת אסור להטביל והיינו טעמא דבערובין דק"א אמרינן דבירושלים קודם שנפרצה בה פרצות הי' מותר להוציא דדלתותי נעולות. משא"כ אחר שנפרצה בה פרצות אסור להעביר בירושלים ד' אמות. ולפ"ז ניחא דבשבת לא תלינן דהשתא נפל דודאי עולי רגלים היו מוצאין דהא אסור להם להגביה ולהוליך ד' אמות א"כ י"ל דבע"ש קודם לילה נפל ואי דניחוש שמא דרך ירידה הי' ובסכין נמי ליטמא די"ל לפמ"ש הר"י מקורבל דכשחל י"ד בשבת מביאין חגיגה בי"ג. א"כ כיון דלא תלינן דנפל רק בי"ג דעולי רגלים שכיחי ואמרינן דבי"ג נפל מיהת נהי דלא נפל בי"ד מיהת נפל בי"ג. ולא נפל בי"ב. והיינו טעמא דאם נפל בי"ג סמוך לערב לא חיישינן לטמא דודאי לא נטמא באב הטומאה דהי' צריך הסכין לחגיגה א"כ ודאי לא נטמא כ"א בולד הטומאה וא"כ מטהרין הואיל ואיכא ס' אי דרך ירידה או דרך עלי'. וסכין בי"ג שונה ומטביל מיירי שחל י"ג בשבת דאז שפיר אמרינן דע"כ אתמול נפל בי"ב דאין טובלין בשבת וא"כ י"ל דנטמא באב הטומאה ודרך ירידה והסכין טמא. אבל קשה בקופיץ בי"ד דשונה ומטביל ה"ט כיון דע"כ בי"ג הי' הסכין טמא ורצו להטבילו חיישינן שמא נטמא באב הטומאה. דאין לומר דהא א"כ הי', רק בולד הטומאה דבעי קופיץ לחגיגה לשבור עצמות בי"ג. דהוי ס' דרבנן. ונראה כמש"ל דבשבת הואיל ואין טובלין כלל ודאי מוכח דלאו לבית הטבילה אזלי א"כ אף גזייתא דמי לשוקי ירושלים דראוי להיות מותר. ולכן גם בקופיץ מותר. אמנם לפי הס"ד א"כ הוי צריך לאוקמי בחוץ לירושלים כשנויא קמא דהתוס' בחגיגה דבגזייתא לא מצי לאוקמי. אבל לפי המסקנא שפיר מוקי לה בירושלים ובגזייתא. וזה ברור:
ועוד י"ל דהתוס' בחגיגה סברי דלא כדעת תוס' בביצה דולד הטומאה טובלין אף בשבת וא"כ בשבת מותר בין בסכין בין בקופיץ משום דודאי ולד הטומאה הי' מדרצו להטבילו בשבת דאה"ט אסור להטבילו. וא"כ כיון דס' הוא אי דרך ירידה או עלי' לכן מותר משום ס' דרבנן. ובזה י"ל מה שהקשה התי"ט על פי' הרמב"ם דחל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד אסכין קאי דא"כ זו ואצ"ל זו כיון דבחול שרי מכ"ש בשבת. (ומה שלא פי' הרמב"ם אקופיץ דלשון שוחט בה מיד משמע דקאי אסכין דקופיץ אין דרכו לשחוט בו). ונהי דעל הרמב"ם ל"ק הקושיא דהוא מפרש הטעם משום דהו"א הואיל ודוחה שבת נחמיר בו שמא טמא הוא. אבל תירוצו דחוק מאד: ולפ"ז ניחא דהו"א בשבת יותר לאסור מבחול כיון דחזינן דבגזייתא א"כ י"ל דהואיל וירדו או עלו מבית הטבילה ודאי לאו בשבת הי'. לפמ"ש התוס' בביצה דאין טובלין ולד הטומאה בשבת וא"כ עכצ"ל דאתמול נאבד א"כ הוי ס' טומאה דשמא קודם טבילה נאבד א"כ קמל"ן דמ"מ מותר דאמרינן דבגזייתא לא הלכו כלל לטבול מכח חזקה זו דעולי רגלים שכיחי וזה נכון:
אמנם עדיין דברי התוס' צל"ע דהנה נ"ל בגזייתא הכלים הנמצאים ודאי דלא חיישינן כלל לאב הטומאה רק לולד הטומאה דהא תנן בשקלים פ"ח כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך עלי' טהורין ומשמע דל"ב הערב שמש כלל ואמאי נימא שמא נטמאו בולד הטומאה אלא עכצ"ל כיון דבאמת לא מחזקינן בירושלים בטומאה דבנמצא בשוקי ירושלים טהורין רק כיון דחזינן ריעותא דהם מבית הטבילה אזלי לכן דרך ירידה טמאין ודרך עלי' טהורין א"כ דיו לחוש לפחות שבטומאות דל"ב הערב שמש והוא ולד הטומאה כיון דאלו לא נמצא במקום דרך בית הטבילה הי' טהור מכל וכל רק הואיל ונמצא בדרך בית הטבילה לכן הורע חזקת טהרה ומטמאינן לה דרך ירידה אבל מיהת תלינן בפחות שבטומאות. ולכן שפיר דרך עלי' טהורין ול"ב הערב שמש. ולכאורה יש לדחות זה די"ל דבאמת טהורין דתנן היינו רק טהורין דל"ב טבילה אבל מיהת הערב שמש דכיון דחזינן דאיתרע חזקת טהרה הדר מספקינן שמא נטמא באה"ט בשלמא בשוקי ירושלים מוקמינן בחזקת טהרה אבל בדרך בית הטבילה דהורע חזקת טהרה דע"כ נטמאו תו חיישינן שמא נטמא באה"ט. אמנם נ"ל הדבר מוכרח דלא אמרינן הכי דאל"כ יהי' תימה לשטת הרמב"ם פי"ג מהאה"ט דסובר דבסכין אף בירושלים החמירו הואיל והוא לקדשים דבקדשים החמירו ומזין עליו מטומאת מת וטובלין אותו וא"כ מוכח לדבריו דהיכי דחיישינן בס' כלים כגון חוץ לירושלים ג"כ חיישינן לטמא מת. דמי חמירא סכין לקדשים מכלים חוץ לירושלים. וא"כ לפ"ז קשיא דא"כ למה תנן דדרך ירידה טמאין ודרך עלי' טהורין הא כיון שפסק הרמב"ם בה' פרה אדומה דהטבילה בטמא מת הוא פעם א'. או קודם הזאה או לאחר הזאה. ולפ"ז קשיא ואף דרך עלי' ניחוש שמא טמא הוא הכלי וטבלו אותה כדי להזות עלי' אח"כ. וא"כ אף דרך עלי' ליטמא וכמו בגזייתא דטמאין מספק דשמא לא טבלו הואיל ומספקינן אי דרך ירידה או עלי' ה"נ נימא דספק שמא טבלו כדי להזות וא"כ ניבעי הזאה אף בדרך עלי'. וממילא אחר הזאה טעון טבילה דשמא לא הי' הכלי טמאה והזה עלי' שלא לצורך הזאה דאז הכלי שנגעה במי הנדה נטמא' כמ"ש הרמב"ם בה' פרה וא"כ יהי' טעון טבילה אחר הזאה. וא"כ מה בין דרך ירידה לדרך עלי' הא בשניהם צריך הזאה וטבילה ולמה תנן דרך ירידה טמאין ודרך עלי' טהורין אלא עכצ"ל דכיון דבאמת שלא לקדשים כלים בירושלים מחזקינן בטהורים רק כשהוא בדרך בית הטבילה דמטמאין מכח הוכחה דאיתרע חזקתה דחזינן דהורידו' לבית הטבילה וא"כ ע"כ נטמאה מוקמינן אפחות שבטומאות שהוא רק טומאה הקלה ולא טומאת מת וא"צ הזאה כלל ולכן דרך עלי' טהורין דמסתמא טבלוה. אבל בסכין דלאו משום הוכחה הוא דמטמאינן בנמצא בשוקי ירושלים רק דלקדשים חיישינן א"כ חיישינן לכל הטומאות החמורות. ולכן שפיר בהא דסכין תנן דשונה ומטביל ואלו בדרך ירידה מאן דמטמא לא תני דשונה ומטביל משום דדרך ירידה א"ח ליטמא כלל רק מכח הוכחה דהורידו לבית הטבילה א"כ יש לתלות בפחות שבטומאות דליכא על יותר מזה שום הוכחא כלל. השתא נחזי אם הרמב"ם דסובר דבכלים הנמצאים חוץ לירושלים דצריכין הזאה וחיישינן לטומאת מת מ"מ מודה דבנמצא בירושלים דרך ירידה דא"צ הזאה דאל"כ מה בין דרך ירידה לדרך עלי' דגם דרך עלי' יש לחוש פן טבלו קודם הזאה אלא עכצ"ל כיון דבירושלים טהורין רק מכח הוכחא דבדרך בית הטבילה נמצאו אתה מחמיר אין לטמאות רק פחות שבטומאות כיון דליכא הוכחא על יותר מזה. א"כ מכ"ש לדעת הראשונים דלא החמירו בכלים אף חוץ לירושלים בטומאת מת כמ"ש הראב"ד בפי"ג מאה"ט. וא"כ חזינן דלא החמירו כ"כ בכלים מכ"ש בכלים בירושלים דרך עלי' דלא החמירו לחוש לאה"ט רק יש לחוש לולד הטומאה. וא"כ הא דבגזייתא דאף דהוי ספיקא אי דרך ירידה או דרך עלי' הא אמרינן בפסחים די"ט ע"ב דטמא אף דהוי ס' דרבנן מ"מ י"ל הואיל ואתחזק איסור טומאה דטמא הי' בודאי שפיר אף בס' דרבנן באיתחזק טמאין הכלים. א"כ הדרא קושייתנו על דברי התוס' דא"כ מאי תירצו התוס' דמיירי בגזייתא דא"כ אמאי בי"ד טהורין הא כיון דהורידו לבית הטבילה א"כ מנין ידעינן דטבלוהו דלמא דרך ירידה נטמאו והשתא נפלו. ולא מצינן לתרץ כמש"ל משום דתלינן דהורידו לבית הטבילה בשביל ולד הטומאה ותלינן להקל דודאי טבלוהו דס' דרבנן לקולא דז"א דהא בכ"מ דטמא בגזייתא הוי החשש רק בשביל ולד הטומאה ומ"מ מטמאינן לה הואיל ואיתחזק איסורא:
אולם י"ל דתוס' ודאי יסברו ע"כ דדרך עלי' דתנן טהורין (ודלא כסברא שכ' בשיטת הרמב"ם) וחיישינן שפיר לאה"ט ולא לולד טומאה דאי הוי חוששין לולד הוי בגזייתא טהורין דס' דרבנן לקולא ואתי' שפיר דברי תוס' בחגיגה כמש"ל ומ"מ הערב שמש לא בעי משום דאיכא ס"ס שמא בולד הטומאה דל"ב הערב שמש ואת"ל באב הטומאה שמא כבר הי' הערב שמש דשם לא איירי בשעת הרגל חיישינן שמא אתמול נפל וכבר העריב שמשו. ולפ"ז הי' אפשר לישב גם דעת הרמב"ם מקושייתנו שהקשינו דא"כ דרך עלי' דטהורין אמאי נימא דלמא טבלוהו קודם הזאה דאף בס' ראוי להחמיר. די"ל דבשלמא בכל הכלים איכא ס' שמא נטמאו בטומאת מת ובעי הזאה. אכל בורך עלי' איכא ס"ס שמא במת או בטומאה אחרת ואת"ל במת שמא הי' טבילה אחר הזאה. אבל קשיא לי דא"כ בגזייתא אמאי טמאין הא איכא ס"ס שמא באב הטומאה או בולד הטומאה ואת"ל באב הטומאה דלמא טבלו וכן להיפך ס' אי דרך ירידה או עלי' ואת"ל דרך ירידה דלמא בולד הטומאה ודעי למ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ולכן כ' הה"מ בפ"ד מה' יו"ט הי"ז דטבילת כלים אסור הואיל וא"ר להשתמש בו חולין הוי תיקון גמור דדוקא בטבילת כלים הואיל וראוי להשתמש בו חולין בולד הטומאה דהוא דרבנן לא הוי כמתקן. אבל בטבילת כלים הנקחין מן העכו' דא"ר להשתמש בו שום דבר, אף שהוא רק איסורא דרבנן אסור לפי שהוא מתקן גמור. ועפי"ז הי' נ"ל דכיון דמבואר בש"ע או"ח ה' שבת סי' ש"ח דכל הכלים שמצניעין אותן כמו סכין של שחיטה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו. א"כ ממילא סכין של שחיטה אסור לטלטלו בשבת לשום דבר להשתמש בו. רק בי"ד שחל בשבת הי' רשאי להשתמש בו לצורך שחיטת פסח דמותר לא הוי מוקצה. ולפ"ז אם יטמא בולד טומאה אז ממילא דאסור לשחיטת קדשים. ולשחיטת חולין בל"ז בשבת אסור. א"כ הוי הסכין מוקצה וא"ר להשתמש בו שום דבר הדר הו"ל כטבילת כלים מן העכו' דאסור לטבול בשבת ג"כ אף שהוא רק דרבנן כיון דלא חזי האי סכינא כלל דהוי מוקצה, וא"כ לפ"ז ניחא דודאי סכין בי"ד בשבת שוחט בה מיד דל"ח כלל לולד טומאה דסכין אף בולד טומאה אין טובלין בשבת כלל משום דלא חזי כלל והוי תקון גמור אבל קופיץ דלא הוי מוקצה כלל דחזי להשתמש בו חולין דקופיץ אין דרכו להצניע כלל א"כ לא הוי מוקצה מחמת חסרון כים וראוי לשבור עצמות חולין או לפצוע אגוזים. א"כ שוב אין בטבילתו מתקן כלל הואיל וחזי לדבר אחר כמ"ש הה"מ א"כ ממילא ולד טומאה טובלין בשבת לכן חיישינן שמא נטמא בולד טומאה. ושפיר ל"ק קושיית מהרש"א. ועפי"ז מיושב גם שטת הר"י מקורבל דקופיץ חיישינן שמא נטמא בולד טומאה. וכן סכין בי"ג שחל בחול שונה ומטביל שמא נטמא בולד טומאה משא"כ לפי המסקנא דרישא בחול ע"כ צ"ל דל"ח לולד טומאה דא"כ בחול אמאי שוחט בסכין מיד ניחוש לולד טומאה דמצי לאטבילה אלא ע"כ דל"ח לולד טומאה לכן פריך שפיר מקופיץ. והנה הא דל"ח לולד טומאה י"ל דמזה הוציא הרמב"ם פירושו דמיירי בנמצא בירושלים רק החמירו בסכינין שהן לצורך שחיטה דאי מתניתין איירי חוץ לירושלים הי' להם בסכין בי"ד לחוש לולד טומאה כשחל בחול מיהת לכן מוקי לה בירושלים דוקא שרק מפני חומרת קדשים א"כ לא החמירו רק לחוש לאה"ט דאורייתא. אבל על ולד טומאה דהוא דרבנן לא חיישי. משא"כ אי איירי חוץ לירושלים דאז חיישינן מן הדין לוה"ט נמי חיישינן. ולפ"ז לפי הס"ד דהוי מוקמינן מתניתין בשבת דוקא א"כ הוי מוקמינן בנמצא חוץ לירושלי' וטעמא משום דחיישינן לוה"ט וכמש"ל דסכין אסור לטבול בשבת לכן לא חיישינן. אבל קופיץ דמותר לטבול לכן שפיר חיישינן לוה"ט. אבל לפי המסקנא דמיירי בחול א"כ מדלא חיישינן לוה"ט ע"כ בירושלים איירי דרק מפני חומרת קדשים החמירו לכן ל"ח לוה"מ כלל. וזה נכון: הרמב"ם כ' דמיירי בירושלים ורק בסכינין החמירו מפני שהוא לשחיטת קדשים. ופי' הא דנמצא בי"ד שחל בשבת שוחט בה מיד אסכין קאי. ופי' בפי' המשניות דאף דהוא חשש שיחלל שבת שלא במקום מצוה כיון שיטמא הפסח לכן הו"א דאסור קמ"ל דמ"מ שוחט בה מיד. והקשו כל האחרונים דאמאי לא מפרש דקאי אסיפא דחל י"ד להיות בשבת אקופיץ ולמה דחק עצמו דקאי אסכין ואשמעי' רבותא דאף שחל בשבת. ונ"ל לחדש דאקופיץ לא מצי לפרש כלל דהנה כ' הרמב"ם בפ"ד מה' יו"ט דאין מראין סכין לחכם שמא ימצא פגימה וישחיזנה וחכם שראה לעצמו משאילה לאחרים ועיין בפר"ח סי' תצ"ח שהקשה על הרמב"ם דלמה נקט שראה דיעבד דהא בגמ' ביצה דף ט' איתא דחכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים, וי"ל דהרמב"ם סובר דודאי לראות סכין אם נפגם או לא אסור משום דהוי כמתקן ביו"ט וכמו שכ' הרז"ה הטעם בגמ' דאין מראין לחכם משום כמו שאין רואין מומי בכור ביו"ט. והקשה עלי' הרשב"א דא"כ אף לעצמו לא יראה. ולכן י"ל דהרמב"ם סובר דאף לעצמו א"ר ביו"ט רק בגמ' בעי מהו להראות סכינו לחכם כגון שראה הטבח סכינו בחול רק מפני כבודו של חכם צריך להראות הסכין ולא הראה לחכם בעיו"ט כ"א רוצה להראות ביו"ט מ"מ חיישינן שמא יאמר החכם שפגום הוא וישחיזנה. דמשום תיקון ליכא כיון דבאמת אינו רק חומרא לבדוק משום כבודו של חכם. ואי שחט מהני בלא בדיקה של חכם לכן שפיר רק משום חששא דמשחזת אסור. אבל חכם לעצמו ודאי אסור משום דע"כ לא ראה מעיו"ט דאל"כ לא הוצרך לבדוק כלל וא"כ ע"כ מיירי כשלא ראה מעיו"ט. הדר הוי כמתקן. לכן נקט הרמב"ם לשון דיעבד דאם ראה לעצמו כיו"ט אבל אסור לו לראות דהוי כמתקן:
ובגמ' איירי כשרואה בחול משאילה ביו"ט. ועוד י"ל דהא דמותר בחכם ול"ח שישחיזנה במשחזת היינו דוקא ביו"ט משום דלא הוי חששא גמורה דאף אם ימצא פגום יוכל להשחיזה במשחזת של עץ דמותר דביו"ט דמכשירי אוכל נפש מותר בשנוי. אבל בשבת י"ל דפשיטא דאסור אף במשחזת של עץ. ועיין לח"מ בפ"ד מה' יו"ט דכ' דהא דמחלקינן בסכין בין חכם לע"ה דמ"ש בכל מקום דלא מחלקינן בין חכם לע"ה בכל גזרות שגזרו ותי' משום דכאן הואיל ואפשר להשחיז במשחזת של עץ א"כ חכם לא שבק היתרא ואכל איסורא לכן מותר לראות דאף אם ימצא פגום ישחז במשחזת של עץ. ולפי"ז י"ל דודאי בשבת דאסור להשחיז ג"כ במשחזת של עץ ועיין באו"ח סי' תק"ט שחשיב בדינים פרטים לה' יו"ט הא דמותר להשחיז במשחזת של עץ לחדדה א"כ בשבת אף חכם א"ר לעצמו וא"כ הא דתנן נמצא בי"ד שחל בשבת שוחט בה מיד האיך רשאי לשחוט הא אסור לו לבדוק אם פגום הוא דשמא היא פגומה וישחיזנה במשחזת ובכה"ג אסור בשבת אף בשל עץ. ואין שבות נדחה מפני פסח. אמנם ניחא דודאי בדקו הבעלים סכינים בערב שבת כיון דידעו דאסור להשחיז בשבת א"כ מסתמא סכינים בדקו ערב שבת וא"כ בודאי אינו פגום ומותר לראות סכינו ולשחוט בה מיד ולפי"ז קופיץ דאין דרכו רק לשבור עצמות ועצם ודאי פוגם א"כ אין כאן הוכחא דבדקו הקופיץ מאתמול כלל. וא"כ ממילא אסור לבדוק בשבת שמא ישחיזנה במשחזת דאין חילוק בין חכם לע"ה כיון דאף במשחזת של עץ בשבת אסור והיכי תנן דשוחט בה מיד לכן הוכרח הרמב"ם לפרש דאסכין קאי. משא"כ רש"י דל"פ משום שמא ישחיזנה במשחזת הא דלהראות סכינו לחכם וא"כ ממילא לראות לעצמו אף בשבת שרי לכן שפיר פי' דקאי אקופיץ. אבל הרמב"ם דחייש לשמא ישחז במשחזת וא"כ אף לעצמו אסור בע"ה לראות ביו"ט ורק בחכם התירו משום דלא שביק היתרא וישחז במשחזת של עץ אבל בשבת דאסור להשחיז בשל עץ א"כ שפיר אף לעצמו חכם אסור לראות לכן שפיר א"ר לשחוט כלל בקופיץ ודו"ק. (ועפי"ז הי' נ"ל מה שנקט הרמב"ם בלשונו דלא גזרו בירושלים כ"א על הסכין לשחיטת קדשים מפני חומרת הקדשים. דלשונו קצת מגומגם דהו"ל למנקט דכלים נמצא בירושלים טהורין לתרומה ופסולין לקודש ולמה אמר רק חוץ מן הסכינין משמע דשאר כלים אף לקודש טהורין. ונ"ל דכמ"ש הרמב"ם מלתא בטעמא דלכן השמיענו הדין דחל י"ד להיות בשבת דשוחט בה מיד דהו"א הואיל ונטפל לאסור טומאת בשר עוד איסור שבת דמביא קרבן פסול בשבת הו"א דנחמיר בי"ד קמ"ל דמ"מ מתירין. א"כ חזינן דסברתו דהיכי שניתוסף מלבד איסור טומאה באכילה עוד איזה איסור אחר א"כ יש להחמיר יותר רק בי"ד איכא הוכחא דטבל ומותר ולפי"ז י"ל דבכל הכלים טהורין אף לקודש רק בסכינין הואיל ושוחטין אותו בעזרה וכיון דהרמב"ם פסק בה' ביאת מקדש דאסור להכניס כלי טמא לעזרה כמו שאסור לכנוס אדם טמא א"כ ממילא על הסכינין לשחיטת קדשים כיון דשחיטה הוא בעזרת ישראל דאסור להכניס כלי טמא מטומאת מת א"כ יש איסור נוסף על טומאת הבשר הכנסה למקדש כלי טמא לכן החמירו בסכינין לשחוט קדשים. ולפי"ז י"ל דגם סכין נמצא בירושלים לחתוך בה קדשים מותר ולא גזרו רק לשחוט בה קדשים מטעמא דאיכא איסור נוסף הכנסה למקדש כלי טמא. ולפ"ז יתישב הקושיא דא"כ לפי הס"ד דמוקמינן בבא בשבת יהי' מותר הקופיץ בלי טבילה ולמה תנן דשונה ומטביל דהא אסור לטבול ביו"ט. א"כ ע"כ טבל מאתמול כקושיית המהרש"א. ולפ"ז ניחא דלפי הס"ד הוי אמינא דהא דסמכינן אהך סברא דמסתמא טבלו לצורך הפסח או החגיגה לא התירו רק הואיל וא"א בטבילה דאין טובלין בשבת ויו"ט לכן התירו בלא טבילה. ולכן סכין התירו לשחוט בה מיד הואיל והוא צורך יו"ט וא"א לשחוט בטבילה לכן שוחט בה מיד אבל קופיץ כיון דסוף סוף אסור לשחוט בשבת משום דלמא פגום הוא וישחיזנה כמש"ל דלכתחלה אסור אף ביו"ט לשחוט בקופיץ לדעת הרמב"ם ודוקא חכם שראה לעצמו אבל לכתחלה אסור א"כ קופיץ ודאי דל"ב טבילה לאכילת קדשים ולשבור עצמות דלזה מותר בכ"מ דלאכילת קדשים לא החמירו בסכינין וא"כ רק שונה ומטביל קאי במוצאי יו"ט לצורך שחיטת קדשים א"כ ממילא י"ל דלכן אסור כיון דאפשר בטבילה לא סמכינן אהך סברא דודאי טבלו משא"כ בסכין דאפשר לשחוט בשבת ויו"ט לצורך פסח או חגיגת ט"ו א"כ בודאי דסמכינן אהך סברא דלא ניבעי טבילה. ודוק. אמנם לפי תי' השני שכ' דביו"ט מודה הרמב"ם דמותר רק בשבת אסור א"כ עדיין אמאי הא הוקשו הכתוב לפסח לכל מילי א"כ ניליף מהקישא דדוחה שבת ולפ"ז ניחא דרק למילי דחומרא מקשינן ולא להקל שידחה שבת. ואף לדעת התוס' כאן דלב"ת חגיגה דוחה שבת לאו משום דילפינן מקרא דפסח להקל שידחה שבת רק התוס' סברי דילפינן שחובה הוא החגיגה וממילא הדרא לכללין דכל שזמנו קבוע דוחה שבת. ולהכי לא תני בברייתא דחגיגה הבאה עם הפסח דוחה שבת דזה פשיטא דלאו מטעם דהשוה לפסח רק כיון דחובה הוא דוחה שבת והברייתא לא חשבה רק דברים שלמדנו מהקישא דפסח שאינה באה אלא מן הבקר ושאר דברים שהשוית עם הפסח אבל מה שדוחה שבת כיון דהכתוב גלה דחגיגה חובה ממילא אף אי לא הי' היקש לפסח כלל הי' ג"כ דוחה שבת וסרה קו' הצל"ח דאמאי לא תניא דדוחה שבת וטומאה. דכיון דמה שדוחה שבת הוא רק לפי שכתוב בתורה שיביא חגיגה ולא משום שהוא כפסח רק כל קרבן שזמנו קבוע דוחה שבת. אמנם מה שבאה רק מן הצאן בני שנה וצלי ומנויו הנך הם רק שהשוו לפסח דכל קרבנות אין דינן בכך הני חשוב לה בברייתא. וזה נכון: