אור ברסלב
חידושי הרדד פסחים › דף סג.

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים · דף סג.

דף מא.

רש"י פי' בהא דר"ש דאיירי במועד דלקי בהדי ב"י וב"י. והקשה בס' אור חדש דאמאי לא פירש במילתא דת"ק כן ואין לומר דרש"י סובר דבי"ד אינו עובר בב"י וב"י דהא הח"י כ' בדעת רש"י דרש"י סובר דאחר שש לר"י עובר בב"י וא"כ אהא דנקיט ר"י אף התמיד הו"ל לפרושי בהדי לאו דב"י. וי"ל דהנה כת' תוס' לעיל דק"ט דמשהה חמצו ע"מ לבערו א"ע כיון דלאו דב"י ניתק לעשה וא"כ לפי' קשה למה דחק רש"י דעובר בהדי לאו דב"י הא משכחת דאלאו דב"י א"ע כגון שמשהה ע"מ לבערו ומ"מ עובר משום לא תשחט על חמץ דם זבחי כיון דבשעת שחיטה החמץ קיים. אמנם נ"ל דודאי כיון דאיתא במכות די"ד דל"ת שקדמו עשה לוקין דלא מקרי ניתק לעשה ולפ"ז לכאורה גם ב"י קדמו עשה דתשביתו אמנם כיון דמצות תשביתו אינו אלא לבתר זמן איסורו אחר שש ואז כבר חל לאו דב"י א"כ לא מקרי קדמו עשה ושפיר הי' ניתק לעשה, ולפ"ז לר"ש דלפני זמנו אינו עובר א"כ ודאי דב"י לא עבר עד הלילה ותשביתו חל משש שעות כמ"ש תוס' בפסחים דק"ה ע"ב דלכן לר"ש אסור באכילה מתשביתו א"כ מ"ע חלה קודם שחל הלאו וא"כ קדם עשה ולא מקרי כלל ניתק לעשה ואף במשהה חמצו ע"מ לבערו עובר עלי' לכן שפיר פי' רש"י לר"ש דבמועד עבר בהדי לאו דב"י משא"כ לר"י שפיר דחל ב"י ותשביתו בשש א"כ הוי ניתק לעשה וא"כ משכחת בלי לאו דב"י כגון שמשהה ע"מ לבערו וק"ל:

שם דס"ד. כאן בי"ד כאן בחולו של מועד. מכאן נ"ל להביא ראי' לדעת החולקין על הרמב"ם שסובר דעולת ראי' בא מן העוף דאל"כ למה נקט בחולו של מועד הא גם ביו"ט משכחת במולק עולת ראי' שבא מן העוף אלא ע"כ דאין עולת ראי' באה מן העוף א"כ לא משכחת מליקה כלל ביו"ט דאין שמחה בא מן העופות כמבו' בחגיגה ד"ח ע"ב ד"ה אין קרבן ביו"ט לכן מוקי דוקא בחולו של מועד. ויש לדחוק דבגמ' מוקי בחוש"מ לשנויי אף לשיטת רבא דאמר בחולין ד"פ דעולה שכולה כליל מקרי שחיטה שא"ר וא"כ כיון דברייתא כר"ש אזלי אמאי חייב וע"כ מיירי מחטאת עוף וא"כ אינה קרבה ביו"ט. והבן:

שם הקשו כל המפרשים מה דנקט ת"ק לישנא דעובר בל"ת. ור"ש נקט חייב משמע מלקות. והנה יש לישב ע"פ מ"ש הש"א בתשו' להקשות אהא דר"ש דאמר חייב ולוקה ואמאי הא התראת ספק הוא שמא ביטלו דביטול מהני אף לענין שחיטת הפסח כדמוכח באלו עוברין דמ"ט בהולך לשחוט את פסחו דמבטלו בלבו, וכיון דע"פ שרי י"ל שביטלו ואף למ"ד ה"ס שמי' התראה דוקא דבר שנוכל לברר אבל כיון דבטול בלב מהני לא מהני התראה דא"י להתברר כלל. והעלה דמיירי בחמץ שקבל עליו אחריות דל"מ לבטל דאיך יפקיר דבר שאינו שלו רק גורם לממון יש לו בגוה ע"ש שהאריך. אמנם במה דפשיטא לי דבקע"א נמי עובר אלאו דל"ת על חמץ הא מלתא צריך לי' עיון נא מבעי' לרבנן דאית להו בכ"מ גורם לממון לאו כממון דמי דרק מיתורא דלא ימצא ילפי' לענין ב"י בפסחים דף דפשיטא דמה דגלי גלי אבל לענין שחיטת פסח על החמץ דלא גלי. ומ"ש הש"א מהא דלא כתיב על חמצך אדרבה מינה יש ראי' להיפך מדלא אמר בגמ' דבעינן שיהי' החמץ של השוחט והא דל"כ על חמצך דגם גל"מ כממון דמי לענין שחיטת הפסח אלא ע"כ דגם בהא לאו כממון דמי. אך גם לר"ש צל"ע דהא אמרינן שם הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד לאו כממון דמי למ"ל קרא דלא ימצא ומשני דהואיל והדר בעיני' כו' וא"כ מוכח דגם לר"ש חדשה תורה בחמץ אף דהדר בעיני' יתחייב עלי' כשלו. ול"ד להא דקדשים שחייב באחריותן דשם כבר נאבד ונגנב דליתי' בעיני'. ולפ"ז י"ל ג"כ לענין שחיטת פסח על החמץ דלכמ"ד דאין לך בו אלא חדושו לענין ב"י דלא שייך לומר דנילף מיני' מקרא דלא ימצא דאף בגוונא דהדר בעיני' כממון דמי דא"כ גם לרבנן נילף מקרא דלא ימצא דבכ"מ כממון דמי אלא ע"כ לא ילפינן מינה ה"נ לר"ש מנלן אך יש לומר דשפיר שם שקלי וטרי בגמ' אי לאו דציוותה תורה לבער חמצו שקבל עליו אחריות הישראל א"כ הי' מותר לישראל להניחו בעיני' ולא הוי מקרי חמצו של ישראל כלל כיון דאיתי' בעיני' ולאו ממונו הוא כלל לכן איצטריך קרא דלא ימצא אבל לבתר דגלי קרא דעבר עלי' בב"י וא"כ הכל מצווין עלי' לבערו ובכל כה"ג עומד לישרף וכשרוף דמי וא"כ הוי כמו דליתי' בעיני' ושפיר דישראל מקרי. ואף דעודו מונח לפניו הוי כאלו קנוי לישראל מדמיו כיון דהישראל הוי כאלו נתחייב כבר בדמיו דבודאי יבערנו. וכיוצא בזה כ' הח"י בסי' תמ"א דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך דוקא בעבר הפסח אבל בתוך הפסח לא דהכל מצווין עליו לבערו וכבר הבאתי לישב דבריו מה שהשיג עליו הקצה"ח בסי' שנ"ט. (ויש לי לתמוה אדברי ח"י מהא דב"ק דק"ה ע"ב דבעי רבה בגזל חמץ ונשבע עליו מי אמרינן כיון דאלו מיגנב כו' ממונא קא כפר לי' או דלמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולא כפר לי' ממונא. ופרש"י ונשבע עליו לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו עכ"ל. משמע מלשון רש"י דאף בנשבע תוך הפסח איירי מדכתב לאחר שנאסר וא"כ הא אז ממונא הוא כיון דא"א הש"ל. מ"מ אף אי פסקינן דלא כדעת הח"י הסברא דכל שבא הפסח שפיר הוי גורם לממון דהוי כאלו ליתי' בעיני' כיון דמחויב לבערו. ולפ"ז שפיר לר"ש בכה"ג הוי שפיר לענין לא תשחט על חמץ בקע"א כממון דמי כיון דמחויב לבערו מלאו דב"י הוי כליתי' בעיני' ולפ"ז שפיר דלר"ש מותר עדיין מ"מ כיון דמחויב לבערו משש מכח מצות תשביתו כמ"ש התוס' פסחים דק"ח ע"ב א"כ תו הוה כליתי' בעיני':

ולפ"ז שפיר מיושב קושייתינו דלת"ק שפיר נקט עובר משום דהוי התראת ספק דלמא ביטלו ואי דמיירי שקע"א הא לענין שחיטת הפסח גורם לממון כממון דמי דלא חדשה תורה רק לענין ב"י אבל לא לענין לא תשחט. משא"כ לר"ש דגל"מ כמ"ד א"כ שפיר תנן דחייב דלקי בכה"ג שקע"א דשפיר עבר דהוי כממון דכיון דגלי קרא דעובר אתשביתו ומחויב לבערו א"כ הוי כליתי' בעיני'. ודו"ק. אמנם מ"ש הש"א דהואיל והוי התראת ספק דלמא ביטלו בלב תמיהני דא"כ כיון דר"ש פסק דלשמו חייב שלא לשמו פטור. וכיון דבקדשים לדעת החינוך והרמב"ם הובא במ"ל פי"ג מ"ה פסולי המוקדשין ה"א דבקדשים מחשבה בלי הוצאה בפה מהני לפסול א"כ היאך ילקה אלאו דל"ת הא ה"ס הוא שמא חישב מחשבת שלא לשמו או מחשבת פגול. ולדעת תוס' דבעינן שיוציא בדבורו ניחא. ואין לומר דהואיל ותנן דלשמו חייב מיירי בשפירש ואמר לשמו דאז ודאי דלא חשב מחשבה אחרת ואף אי חישב מחשבת פסול י"ל כיון דפי' מותר ומה שבלבו לא הוי דברים משא"כ בשלא פי' אינו לוקה דשמא חשב מחשבת פסול דז"א דעדיין נהי דפירש לשמו דלמא חישב מחשבת פגול ומיפסל. ועוד דא"כ לגי' רש"י לקמן דס"ד דפריך מהא דבמועד שלא לשמו חייב הא סתמא פטור ש"מ בעי עקירה דאי ל"ב עקירה אף בסתמא כשר וח"כ מאי פריך דלמא להכי נקט בפירש שלא לשמו דאלו בסתמא פטור משום שמא חישב שיהי' לשמו וכיון דנהי דלא בעי עקירה היינו דמסתמא מהני שיהי' שלמים אבל בחישב הא ודאי לא עקר מפסח ויופסל. אלא ע"כ דאף בסתמא הוי לקה אי ל"ב עקירה ואמאי יהי' ה"ס. ולפ"ז ראי' גדולה לדעת התוס' דמחשב בקדשים דוקא בדבור הוא לא בלב. ואף שיכולין לישב דדעת הרמב"ם והחינוך ס"ל כדעת התוס' לקמן דבגמ' דייק מהא דלשמו פטור דאי פסח ל"ב עקירה הוי כשלמים ששחטן לשם פסח דכשרין וכן מוכח מפי' המשניות שפי' בהא דלשמו פטור דמיירי בראוי לפסח שני באוקימתא דגמ' דס"ד ומשמע דאי לא"ה אף בחישב לשמו מ"מ חייב דהוי כשלמים ששחטן לשם פסח. אבל עדיין קשה דלמא חישב מחשבת פגול או חוץ למקומו. וא"כ התראת ספק ליהוי וראיתי למ"ש מוח"ז הגאון ז"ל בס' מק"ח סי' תל"א ליישב קושית הש"א דדלמא ביטלו דכיון דהתרו בו וקבל עליו התראה אין לחשוש שביטל. וא"כ ה"נ לענין פגול י"ל כן דודאי לא פיגל כיון דקיבל עליו התראה שרוצה ללקות ומיושב קושייתינו: ועפ"ז י"ל כמה קושיות שהערו המפורשים. א מה דנקט ת"ק במתניתין השוחט עובר ולא נקט חייב ור"ש נקט לישנא דחייב. ב הצל"ח הקשה דרש"י פירש בדברי ת"ק דעובר בל"ת דלא תשחט ולא נקט קרא דלא תזבח שהוא מוקדם. ג התנא דברייתא נקט השוחט את הפסח עובר בל"ת אימתי בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר חייב מדוע ברישא נקט עובר ובסיפא חייב. ד מדוע ברישא לא נקט בלישנא דשוחט והמקטיר ובסיפא נקט המקטיר ולא חשיב בני החבורה. ה קושיית התוס' דס"ג דאמאי מוקי ברייתא כר"ש ולא כרבנן. ולפ"ז יתיישב דהנה ברישא לא נקט המקטיר ובסיפא חשב המקטיר דהנה ודאי דהשוחט לוקה כשיש חמץ לבני החבורה וכן הזורק לוקה כשיש לבני החבורה וטעמא משום דאיתקש לא תשחט דמיירי בשוחט ודם זבחי דמיירי בזריקה כמ"ש רש"י ללא ילין לבוקר דמיירי באכילת הבשר שמוזהרין בני החבורה לבלי יותירו ממנו לכן הם עוברין כשיש לבני החבורה משא"כ המקטיר דילפינן מקרא דלא ילין חלב חגי דמיירי לענין הקטרה ושם ליכא היקישא דבני חבורה דבהך קרא לא כתיב כלל בני חבורה דלא מיירי כלל בבשר רק בחלב וא"כ אין המקטיר חייב רק על חמץ שלו ולא על של בני חבורה. וכ"מ מלשון רש"י שפי' המקטיר את החלב של פסח על החמץ שיש לו בשעת הקטרה משמע דוקא שלו ולא של אחד מבני החבורה:

ובזה יתיישב דברישא נקט השוחט והזורק ואחד מבני החבורה פי' הברייתא דהשוחט והזורק חייבים בין שיש לעצמם בין שיש לאחד מבני החבורה (דודאי אין סברא לומר דאם יש לזורק חמץ יתחייב השוחט דאטו קודם שחיטה ידעינן מי יזרוק הא אפשר בכהן אחר או שיעביר החמץ בנתים) לכן לא נקט המקטיר או המולק דכיון דבמקטיר אין חייב רק כשיש לעצמו וכן במולק דמיירי בשאר קרבנות דליכא בני חבורה משא"כ בסיפא דלא נזכר בני חבורה דאין בני חבורה נאמרין כלל בו לכן שפיר שוין מקטיר לזורק ושוחט. ועפי"ז יתיישב קושיא ג עפ"י קושית הש"א הנ"ל דהיאך יתחייב מלקות שמא ביטל חמצו והוי ה"ס ותי' המק"ח משום דקיבל ע"ע התראה וזה שייך בחמץ של השוחט עצמו משא"כ כשיש לא' מבני החבורה דאז שפיר הוי ה"ס שמא ביטל בעל החמץ חמצו ולא שייך לומר דגם בעל החמץ קיבל עליו התראה דכיון דבני החבורא אין לוקין משום דהוי לאשב"מ או משום דלא תשחט כתיב כמ"ש התוס' כאן א"כ לא שייך לומר דכיון שקבלו ע"ע התראה ודאי לא בטלו דלא שייך בהו התראה כלל ולכן שפיר ברישא דמיירי גם ביש לבני החבורה חמץ א"כ שפיר רק עובר אבל אינו חייב משום ה"ס משא"כ בסיפא דנקט בשוחט וזורק ומקטיר על חמץ עצמם א"כ שפיר לא הוי ה"ס כלל דכיון דקבל ע"ע התראה ודאי לא ביטלו לכן שפיר נקט חייב. ובזה יתיישב קושיא ה דע"כ הך ברייתא ר"ש מדנקט ברישא עובר מחששא דשמא ביטלו א"כ ע"כ בע"פ משש שעות ולמעלה מותר בהנאה ס"ל ולכן הוי ה"ס א"כ ר"ש הוא דאית לי' לפני זמנו מותר דאי רבנן הא לפני זמנו ג"כ אסור ולא יכול לבטל. ובזה יתיישב קושיא א. דברישא נקט לישנא דעובר במתניתין לאשמעינן דאף בחמץ שאינו שלו רק של בני חבורה עובר עליו אף דהוי ה"ס שמא ביטלו ונהי דרישא לאו ר"ש הוא מ"מ י"ל דת"ק סבר בהא כר"ש או דמתניתין כרי"ה דמתיר בהנאה ולכן נקט הא דעובר משא"כ ר"ש נקט לישנא דחייב דלא הוי מצי למנקט לישנא דעובר דא"כ אין לחלק בין לשמו ושלא לשמו דבלשמו בי"ד עובר ובשלא לשמו א"ע הא גם בשלא לשמו נהי דא"ע אל"ת על חמץ מיהת עובר אלאו דל יחשב דמחשב בקדשים וא"כ בלשמו ובשלא לשמו בשניהם רק עובר אלאו אחד ולכן נקט לישנא דחייב דמיהת בשלא לשמו לא לקי דהוי לאו דלא יחשב לאו שאין בו מעשה, ובזה יתיישב קושיא ב דלכן הביא רש"י קרא דלא תשחט דסיפי' דל"ת כתיב שם לא ילין לבקר זבח חג כו' דמנה מקשינן דחייב השוחט כשיש לא' מבני החבורה וכיון דנקט תנא דמתניתין עובר לאשמעי' דאיכא גווני דלא לקי ע"כ כשיש לא' מבני חבורה לכן שפיר הביא קרא דכתיב בני חבורה משא"כ קרא דלא תזבח דכתיב בה לא ילין חלב חגי דמיירי במקטיר ופשיטא דאין השוחט חייב על חמצו של מקטיר דאטו מי ידע השוחט מי יהי' המקטיר הא נוכל לתת למקטיר אחר ורק הך קרא בחמצו של עצמו ובזה פשיטא דחייב ודו"ק. ובזה יתישב קושי' ו שהקשה הצל"ח דלמ"ל קרא דדם זבחי לאתויי זורק ת"ל מקרא דלא ילין דאיכא לאו בהלנה כמו במקטיר ולפ"ז ניחא דאיצטריך קרא לחייב הזורק כשיש לבני חבורה חמץ אף שאין לזורק דבמקטיר אינו חייב רק כשיש לעצמו חמץ כנ"ל. אמנם ברמב"ם בה' ק"פ פ"א משמע דזורק ושוחט ומקטיר שוין. ובמה שכתבנו לעיל דעת הרמב"ם דמחשבה בקדשים מהני וכן דעת החינוך. והבאנו ראי' מזה לסברת המק"ח ויש לי עוד ראי' קצת בסברת המק"ח ממ"ש תוס' ביבמות דקט"ז בהא דחיישינן לגמלא פרחא והקשו מהא דמכות ד"ה דבעדים זוממין ל"ח לגמלא פרחא ותי' שם דאם הי' רצין על גמלא פרחא הי' טוענין א"ב מוכח דממיתין אותם בשביל שאינם טוענים כן ה"נ י"ל כיון דקבלו עליהם התראה ודאי לא בטלו או פגלו בלבם. וראיתי להמ"ל פי"ג מפסולי מוקדשין ה"א כתב שם המגיה להביא ראי' לדעת תוס' דמחשבה לא מהני כ"א בדבור מהא דאיתא בזבחים דק"ט מנין למחשבה בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב ופריך הא לאו שאין בו מעשה הוא וא"כ עדיפא הו"ל לאקשוי' הא מאן דאכיל תמרי באיבולא לקי וכעין זה פריך בפ' הנחנקין בהא דכובש נביאותיו ע"ש. ולדידי ליק כלל דודאי מחשבה י"ל דג"כ מהני מ"מ לא הו"מ להקשות בגמ' מנא ידעי סהדי מה חישב דנוכל לאוקמי הא דר' ינאי דלוקה דמיירי בפי' בפי' שחושב כן ובדבורו מפגל משא"כ מכח לאו שאין בו מעשה שפיר פריך. ואדרבה מנה ובה יש לי להביא סיעתא לדעת החינוך דמחשבה בקדשים מהני ג"כ דאי נימא כדעת התוס' א"כ מאי פריך בגמ' הא לאשב"מ הוא דהא בב"מ ד"צ ע"ב אמר ר' יוחנן דעקימת שפתים הוה מעשה ועבתוס' שם שכתבו דר"י כוון לעקימת שפתים היכי שבדבורו עביד מעשה כמו בחסימה שע"י דבורו מונע לבהמתו לאכול וכן בהא דאור"י לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה שדבורו הועיל לתפוס קדושת תמורה שיהיה קודש ולפ"ז כיון דבדבורו מהני למשוי פגול א"כ עקימת שפתים משוי מעשה ושפיר לילקי. אלא ע"כ י"ל דגם מחשבתו גרידא מהני למשוי פגול ולכן שפיר פריך בגמרא דמחשבה גרידא אף שמשוי מעשה שיהי' הקרבן פסול מ"מ אינו מועיל להלקות דבעינן מיהת עקימת שפתים ג"כ לר' יוחנן. וא"כ כיון דמחשבה קדם לדבור ומחשבה פוסל הזבח תו דבורו לא עביד מעשה כלל והוי לאו שאין בו מעשה. וביותר לדעת החינוך הובאו דבריו בפ"ה מיסודי התורה במ"ל דכל שמשכחת בלי מעשה אף במקום דאיכא מעשה לא לקי וא"כ כיון דאף שמחשבתו משוי מעשה אמחשבה לחוד לא לקי מדחזינן דר' יוחנן תרווייהו בעי עקימת שפתים וגם המעשה שנעשה עי"ז. א"כ ממילא אף באומר שיהי' פגול לא לקי. ומזה סייעתא לאומרים דמחשבה משוי פגול. ודוק: שם בעא מיני' ר"א מר"ל אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו א"ל מי כתיב על חמצך על חמץ כתיב ומסיק מהיקישא דלא ילין והקשה רש"י דמאי קמבעי' לי' הא ר"ל לעיל מיני' אמר בהדיא א"ח עד שיהא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. ורש"י נדחק דמאי דפשיטא לר"ל מבעי' לי' לר"א. ועוד דבברייתא ג"כ חשוב להדיא דכשיש לב"ח חמץ. ולישב נ"ל דהנה התוס' פירשו בשם ר"י דהא דאמר ר"ל אינו חייב כו' או לא' מבני חבורה דלא מיחייב בעל החמץ רק השוחט או הזורק דלא תשחט כתיב וגם הא לר' יוחנן הוי לאו שב"מ מזה מוכח דהפי' הפשוט בדברי הגמ' הוי דהבעל החמץ בעצמו מתחייב רק מכח הוכחתם דלא תשחט אזהרה לשוחט כתיב וגם לא עביד מעשה. ולכאורה קשה כיון דשחיטת קדשים מושחטו כל קהל עדת ישראל נפקא לן שליחות א"כ הוי השוחט הפסח בשליחות הב"ח השוחטים ששלוחו של אדם כמותו וא"כ לא שייך לומר דל"ת כתיב דהא שפיר הם השוחטים דהשוחט בשליחותם קשחט. וגם לא מקרי לאשב"מ דהא מעשה השליח נחשב כאלו עשה המשלח. אמנם דברי התוס' נכונים דכיון דהשוחט עובר כשיש לאחד מב"ח חמץ מכח היקישא דלא ילין א"כ שפיר אין שליח לדבר עברה ולא קמחייב משלח כלל. א"כ אין לחייב הב"ח משום דהוי כאלו שחטו בעצמם דעשיית השליח לא מהני למחייב המשלח כלל וא"כ ממילא הב"ח לא עבדו מעשה כלל. אמנם כיון דאיתא בב"מ ד"י ע"ב דהיכי דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו א"כ אי הוה אמרינן דלא הזהירה התורה להשוחט רק על חמץ של עצמו אבל לא על חמץ של ב"ח א"כ ממילא הי' השוחט שפיר שוחט בשליחותם כיון דאינו עושה השוחט עבירה כלל ושפיר יש שלד"ע א"כ שפיר הוי הדין דב"ח מקרי הם השוחטים כיון דהשוחט שחט בשליחותם וממילא הי' הדין דב"ח היו לוקין מקרא דלא תשחט דהא הם צוו לשחוט על חמצם ואף דהם לא עשו מעשה מעשה השליח שהיא כמותם מהני שילקו ע"י. ובזה ניחא שזאת בעיית ר"א בדברי ר"ל גם בדברי הברייתא אם הדין דהשוחט עובר על חמץ של ב"ת א"כ ממילא אין ב"ח עוברין והוי כפי' התוס' דהשוחט עובר או דלמא השוחט א"ע כיון דהחמץ אינו שלו ממילא הב"ח עוברין דהוי הם השוחטין כיון דשליח לאו בר חיובא הוי והוי כאלו הם שחטו על חמצם. ודו"ק: א. קושיית המפרשים ע"ד התוס' שכתבו דהפסח כשר הואיל ולא שנה עליו הכתוב לעכב דהא בירושלמי יש קרא להכשיר ומוכח דבעינן קרא דזבחי לזה. ב. במ"ל דהא ל"ל להירושלמי קרא הא במנחות פריך אימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו איפסולי לא מיפסלא משמע דאי לאו קרא לא הוי פסול ולמה בעי קרא בפסח על החמץ להכשיר. ג. קושיית הצל"ח דכיון דר"ש דריש זבחי זבחי לענין זבח זבחיי א"כ לא אייתר לי' קרא להכשיר הקרבן וא"כ מנלי' דהפסח כשר. והנה לכאורה קושייתו י"ל כיון דר"ש סבר דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ממילא שמעינן דהפסח כשר דאל"כ למה כתיב לא תשחט הא לא הוי שחיטה כלל. אמנם ז"א דהא מצינו בחולין דפ"ה ע"ב דאמר ר"ש דהשוחט טריפה חולין בעזרה אינו אסור בהנאה דלא מיחייב אחולין בעזרה דתורה גזרה דבקירוב מקום א"א זובח ושחיטה שא"ר לא מקרי שחיטה והא קשיא דתיפוק לי' דכל חולין בעזרה דמיתסר הוי שחיטה שא"ר א"כ היכי אמר שבקירוב מקום א"א זובח אלא ע"כ דלא קפדה תורה רק כשדבר אחר גורם לפסול השחיטה לא מחייב על שחיטה זו כגון שבלאו איסור חולין בעזרה הוי שחיטה שא"ר אבל כיון שמשום איסור חולין בעזרה הוי שחיטה שא"ר שפיר קרי' קרא דא אינה זובח ה"נ דוקא היכי שהוי שלא לשמו דבלאו איסור דלית על חמץ לא הוי שחיטה סובר ר"ש דפטור אבל אי החמץ גורם לפסול השחיטה שפיר י"ל דבהכי אזהר רחמנא שלא ישחט ואי עבד הוי שחיטה שאינה ראוי' וע"כ אמרינן כן למ"ד אי עבד לא מהני בכ"מ שהזהירה התורה כגון אונם שגירש אי לאו דריבה קרא הא דלא הוי גט ומ"מ אזהר קרא לא יוכל לשלחה שלא יעשה מעשה גרושין שהיו מועילים אי לא אזהר רחמנא על גירושי אונס וכן בכל הנך דעבד לא מהני ה"נ י"ל דקרא אזהר לא תשחט לא תעשה מעשה שחיטה שאי לאו שהי' חמץ הי' השחיטה כשירה רק על החמץ לא מהני שחיטתו ומיפסל קרבנו ובזה י"ל קושיית תוס' ב"ק דע"ו ע"ב שהקשו אהא דשחוטי חוץ דממעט ר"ש רובע ונרבע מקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו ת"ל דהא הוי שחיטה שא"ר דל"ש שחיטה ובשלמא בכל שחוטי חוץ בהכי אזהר רחמנא ולידמי לחולין בעזרה דבהכי אזהר רחמנא ומ"מ השוחט טריפה פטור משום חולין בעזרה. ולפ"ז י"ל דהנה קשה דהיכי ילפינן לרבנן דשחיטה שא"ר שמה שחיטה משחוטי חוץ דלמא שאני שחוטי חוץ דאי לאו איסור השחיטה בחוץ הי' השחיטה ראוי' א"כ י"ל דבהכי אזהר רחמנא מידי דהוי בכל מילי דאמר רחמנא לא תעבד דלא מהני ולקי דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ בשוחט או"ב ונמצא טריפה. דע"כ צ"ל זהו הסברא דאל"כ מאי קאמר ר"ש דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים לר"ש יקשה נילף חולין מחולין בעזרה דהוי שחיטה שא"ר דאסור בהנאה ומ"מ מקרי זביחה, אלא ע"כ י"ל דהזהירה תורה שלא יעשה מעשה שחיטה אי לא הי' אזהרה וה"נ בשחוטי חוץ י"ל כן. אמנם י"ל דבשלמא בחולין בעזרה דכתיב אי אתה זובח י"ל דקרא אמר שלא יזבח ולא יועיל זביחתו שיהי' עבד לא מהני ויאסר בהנאה משא"כ בשחוטי חוץ דלא כתיב בקרא דלא ישחט רק או אשר ישחט מחוץ למתנה כו' דחייב כרת א"כ בא התורה לומר דאם שחט חייב כרת ובא הכתוב לעונש ואזהרה שמענו בק"ו כדאיתא בהשוחט ומעלה א"ב ע"כ סיפר הכתוב דאף אחר ששמענו אזהרה מ"מ מקרי שחיטה ואף דפסולה השחיטה הוי שחיטה לכן שפיר ילפינן דאף שחיטה שא"ר שמה שחיטה. ולפ"ז מיושב קושיית התוס' דשפיר בחולין בעזרה קריא רחמנא זביחה אף אי שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה דתורה גזרה אי אתה זובח היינו שאסור לעשות מעשה שחיטה שהי' שחיטה ראוי' אי לא אמרה התורה לשחוט בעזרה ולכן בשוחט טריפה דלאו איסור שחיטה בעזרה הוי ששא"ר א"כ לא אסרה התורה כלל שחיטתה בעזרה משא"כ בשחוטי חוץ דקרי' רחמנא שחיטה אף ששא"ר אחרי איסור שאסרה תורה א"כ גלי קרא וממילא גם ברובע ונרבע הוא שאסרה תורה לשחוט בחוץ. או י"ל דבחולין בעזרה גזרה התורה רק דהואיל ועבד לא מהני משא"כ בשחוטי חוץ דחזינן דגם שוחט עוף בחוץ חייב אף דאי לאו איסור שחיטת חוץ שחיטת עוף קדשים הוי ששא"ר דעוף בעי מליקה ועכצ"ל דגני קרא בשחוטי חוץ דאף ששא"ר מקרי שחיטה א"כ גם ברובע ונרבע. משא"כ בחולין בעזרה לא אמרה התורה רק מה שבלאו איסור שחיטה בעזרה הוי שחיטה ראוי' לכן בטריפה אין עובר ודוק. ולפ"ז קושיית הצל"ח נצבה דגם בשחיטת פסח נימא שהקרבן פסול:

ד המהרש"א הקשה דהא שנה הכתוב לא תשחט על חמץ גם לא תזבח על חמץ ותירץ דאיצטרך לעבור בב' לאוין והקשה הקה"ע דהא כל היכי דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וא"כ נדרש דשנה לעכב. ולישב נ"ל דהנה י"ל שפיר דכיון דחזינן דאי לאו דוישלחו מן המחנה הוי לאו שקדמו עשה הוי מקרי ניתק לעשה ולא לקי ע"ש במכות דט"ו וגם בלאו שקדמו עשה הביא בשעה"מ פ"ב מה' חמץ ומצה דחלקו ופסקו דלוקה וא"כ לפ"ז לכאורה י"ל דכיון דדרשינן דלא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים בפסחים ד"ה א"כ י"ל דקרא דלא תשחט על החמץ הוי ניתק לעשה דתשביתו ולא לקי ולהכי איצטריך שני לאוין דלא אתי עשה ומנתק תרי לאוי ולקי שפיר. וא"כ ממילא מיושב קושיא ה דשפיר לא שנה לעכב רק איצטריך דלא נימא בתשביתו דחל משעת י"ד וניתק לעשה. אמנם לכאורה למה דקי"ל דלפני זמנו אסור בהנאה וסובר רש"י דגם בע"פ עובר בב"י וב"י כמ"ש הח"י סי' תמ"ג ובנו"ב באו"ח סי' ז' א"כ תשביתו מנתק ללאו דב"י א"כ תו לקי אלאו דלא תשחט ולא איצטריך תרי קראי דלא תשחט ולא תזבח דבל"ז איכא תרי לאוי לאו דל"ת גם לאו דב"י ולא אתי עשה ומנתק תרי לאוי וא"כ למ"ל תרי קראי לשחיטת פסח על החמץ א"כ ע"כ אתי לעבור בב' לאוין וא"כ קשיא דהא היכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וא"כ נוקי קרא דשנה לעכב לכן שפיר הירושלמי מצריך קרא דזבחי להכשיר דבלא"ה הו"א דשנה הכתוב לעכב ולא הוי מוקמינן בלאוי יתירי ובזה מיושב קושיא ב' קושיית המ"ל בה' ק"פ פ"א דלמה איצטריך קרח להכשיר ובמנחות מצריך קרא לפסול ולפ"ז ניחא דבמנחה ליכא תרי קראי לעכב משא"כ בפסח ה"א דשנה לעכב ולא מוקי בלאוי יתירי. ולפ"ז יתיישב קושיא הא' דהתוס' דכ' דלא שנה לעכב קאי בשיטת ר"ש דסובר דלפני זמנו א"ע וא"כ אא"ע בב"י איצטריך תרי קראי דאי לא"ה ה"א דאינו לוקה דהוי ניתק לעשה דתשביתו דלא הוי לאוי יתירי דאלאו אחד לא הוי לקי וא"כ שפיר לא שנה הכתוב משא"כ הירושלמי קאי לשיטת ר"י דסובר דלפני זמנו עובר ומוזהר בב"י ושפיר לא בעי קרא שילקה דבל"ז הוי תרי לאוי לאו דב"י ולאו דלא תשחט א"כ למ"ל קרא דלא תזבח לכן ה"א דשנה לעכב לכן איצטריך קרא להכשיר וא"כ ע"כ מוקמינן בלאוי יתירי. ולפ"ז מיושב קושיא הג' דשפיר לר"ש דסובר דלפני זמנו א"ע לא שנה לעכב ולא בעי קרא כלל להכשיר ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה