חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
פסחים · דף מא.
הרא"ם הקשה והביאו מהרש"א דלרבי במים ל"ל והמהרש"א הקשה לרבנן נמי קשה ולא הבינותי דהא לרבנן איצטריך למעט צלי קדר אבל לרבי קשה קו' הרא"ם. והנה לכאורה הי' נראה דנקט במים דאם אכל חצי זית מפסח וחצי זית ממים נמי לקי דהמים הם טעם כעיקר ואסורים וא"כ במים הם דאף מים אסורים שבלעו מאיסור מבושל א"כ המים אסורים וא"כ אכל כזית ממים או בצירוף לקי. אמנם לכאורה מה אשמעינן הא בכ"מ טכ"ע דאורייתא ומה חידש הכתוב כאן. ולכאורה נ"ל דמיעט הכ' משקים דכיון דבש"ע יו"ד סי' ק"ג איתא דבדבש ושמן נט"ל הבשר א"כ קמ"ל דדוקא במים אבל בשאר משקים מצינו דברים דמותר דנטל"פ לא מיתסר. אמנם עדיין קשה דמה רבותא הא בכ"מ קייל"ן נטל"פ מותר אמנם י"ל דרבי סבר דנטל"פ אסור בכ"מ אבל כאן מותר דאמרינן בע"א דס"ח דמודה ר"מ בסרוחה מעיקרא. ולפ"ז אם בישלו מבע"י דאז אינו אסור במבושל דבשעה שאכל צלי אסור בנא ומבושל כדאמרינן לקמן א"כ בשעה שבלע היין הי' היתר מבושל ונתן טעם בשמן לפגם א"כ בשעה שנאסר בלילה הוא האיסור וא"כ הו' בעודן רותחין מפליטין במים ותי' הרמב"ן דזה דוקא במים אבל לא בחלב ושאר משקין ולכן אוסר רבא להגעיל בשאר משקין דאין פולטין. ולפ"ז ניחא דבעודו רותח אם הסיר אינן נאסרים המשקים דהא לא פלט הפסח לאסור המשקים ולכן כתיב במים דוקא אז נאסר. ולכאורה קשה דא"כ למה לא למדנו מפסח טכע"ק דאסרה תורה המים אכן זה ניחא כשם שאין למדין מבב"ח דחדוש הוא דתרו לי' כולה יומא בחלב שרי א"כ ה"נ כיון דמבשל בחמי טבריא פטור אף דמפליט ומבליע חזינן דחדוש הוא ואין למדין לשאר דוכתי דרק כאן דרך בשול אסרה תורה. אבל לפ"ז קשה ממה שאמרו בב"ח חדוש הוא הא גם בפסח מצינו כן ולאו חדוש הוא. דכה"ג אמרינן בנזיר דל"ח ולעיל דמ"ד דכלאים נמי אלמא כי אשכחן במקום אחר לאו חדוש הוא וה"נ לימא הא איכא פסח אמנם י"ל בשלמא בב"ח מדאורייתא מותר בכבוש לכן הוא חדוש אבל בפסח באמת בחמי טבריא אסור משום כ"א צלי אש רק אינו לוקה משום בשל מבושל לא הוי חדוש כ"כ דגם בזה אסור מיהת מצלי אש ולפ"ז לא הוי גמרינן פסח מבב"ח דשם הוי חדוש דבכבוש וחמי טבריא מותר. וכן י"ל דלא גמרינן מפסח דמיהת חדוש הוא דבפסח לא לקי רק אבשול אבל בשאר דוכתי לא מצינו שהקפידה תורה אבישול א"כ שפיר טעכע"ק לא למדנו מפסח דחדוש קצת מיהת וכן פסח מבב"ח דבב"ח חדוש יותר דמותר וכאן אסור מיהת א"כ שפיר במים איצטריך לאסור המים ול"ק קושית הרא"ם. והנה הרמב"ם פסק דאוכל נא ומבושל לוקה חדא ותמה עליו הכ"מ דבגמ' תרי לישני א"ד חדא מיהא לקי וא"ד חדא נמי לא לקי ואמאי פסק לחומרא ונראה דמפרש כפרש"י דחדא מיהא לקי קאי אחמי טבריא וא"ד חדא לא לקי קאי (אחמי טבריא) ומפרש דרבא פליג אדאביי דגרס בדברי אביי אכל נא לוקה שתים ורבא אמר א"ל על לאו שבכללות ופליג רבא בתרתי דאין לוקין על נא ומבושל שתים כיון דנכללו בלאו אחד הוי כאוכל ב' זיתי נא כאחד ה"ה לאוכל נא ומבושל דאינו אלא אחד וגם משום צלי אש לא לקי דכבר לקי אלאו דנא אינו לוקה אצלי אש. ורק פליגי תרי לישנא בחי וחמי טבריא אי חדא מיהא לקי ופסק דחמי טבריא לא לקי דאין צלי אש כ"א עשה כלישנא בתרא לקולא ואנא ומבושל אינו לוקה אלא אחד דמפרש דלאו שבכללות אינו לוקה כ"א אחד כנלע"ד לפרש דברי הרמב"ם ופסק כר"מ דחמי טבריא פטור. ולפ"ז לרבא ללישנא קמא דאין נ"מ בין מבושל בין חמי טבריא דבמבושל עובר משום בשל מבושל ובחמי טבריא עובר משום צלי אש ולקי א"כ בפסח ליכא חדוש כלל דמה נ"מ הא אידי ואידי לקי לכן אמאי אמרינן דטכע"ק לא למדנו מבב"ח לילף מפסח כיון דלאו חדוש הוא ועכצ"ל דבמים לא אתי לאסור המים כלל א"כ שפיר ע"כ למעוטי צלי קדר אתי דאל"כ ל"ל במים. משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ח או כלישנא בתרא דרבא א"כ איצטריך במים לטכע"ק דחדוש קצת הוא דלא לקי רק עשה בחמי טבריא וא"כ במים אתי לאסור המים א"כ הדר לא ממעטינן לצלי קדר דכתיב בשל מבושל מ"מ אף לצלי קדר:
הנה פ' דם חטאת וכ"ח אשר תבושל בו. ואמרו בגמ' דבלוע בלא בשול לא קמיבעיא לי' דאסור אלא בשול בלא בלוע מהו. ולכאורה קשה מ"ש מבב"ח דאמרינן דרק דרך בישול אסרה תורה ולא בבלוע בלי בישול. ונראה דבשלמא בב"ח כיון דכתיב בחלב ודאי למ"ל לא תבשל הא בלי בלוע ודאי מה ענין בשר לחלב הלא כל חד בפ"ע וא"כ מדאפקה בלשון בשול ע"כ דרך בשול דוקא אבל בכ"ח דשם לא כתיב במים הו"א דשפיר קרי בישול לבלוע ג"כ רק דאורחא לבלוע בבישול וה"ה בלי בשול אבל בב"ח ודאי כיון דבלי בשול לא שייך בב"ח א"כ למה אפקה בלשון בישול. ע"כ דוקא בשול ולא בלוע ול"ד לכ"ח דשם שפיר כיון דלא כתיב שנבלע שום דבר בחרס א"כ נקט לשון בשול א"כ לפ"ז לכאורה כאן למה לא נימא בחמי טבריא דיאסר דבלוע בו מים והתורה אסרה פסח שנבלע במים רק כיון דאפקה בלשון בשול דמי לבב"ח ולפ"ז אי לא הוה כתיב במים הו"א דהתורה אסרה פסח הואיל ונבלע בו דבר אחר א"כ מ"ל בשול או בלוע כמו בכלי חרס לכן איצטריך במים להורות דלאו דרך בשול לא אסרה תורה וחמי טבריא פטור ול"ק קושיית הרא"מ לרבי למ"ל במים. והוא למעט חמי טבריא:
עוד נ"ל לישב דבשלמא בכ"ח כיון דסברא הוא מ"ל בשול מ"ל בלוע אבל בב"ח כיון דכל חד היתר והוי חדוש ונהי דמצינו בכלאים דכל חד לחודי' שרי מ"מ אין לנו לאסור דלמא דוקא דרך בשול. ולפ"ז לכאורה כאן כיון דגלי קרא דכל שמפיג טעם אסור ונהי דמים אין מפיגין כ"כ הטעם מ"מ מפיגין קצת וא"כ מנלן דדוקא בשול דלמא בלוע נמי אסור. ומנלן דחמי טבריא פטור. אמנם לכאורה להרמב"ם דדם שבשלו עובר א"כ בל"ז אסור משום דם ועכצ"ל בשמלחו מקדם וא"כ כיון דמלח שמולח בשמן ובלוע ברתיחה רק שפולט דם דכן סגולתו אבל בשמן מפעפע בכל החתיכה א"כ בל"ז נאסר מחמת מלוח אלא ע"כ דבלוע בלא בשול לא נאסר אמנם אי נימא דצלאו ואח"כ בשלו עובר א"כ מנלן דבלוע א"ע דלמא קמ"ל קרא בצלאו ואח"כ בשלו דאז לא הי' צריך מלח בצלי ולעולם בשול ל"ד וה"ה בלוע חייב נמי משום דבולע המים וא"כ מבשל בחמי טבריא אמאי פטור הא בלוע הוא וכיון דכתיב ובשל מבושל מ"מ דלמא בלוע נמי חייב. ונהי דלרבי דליכא קרא לצלאו ואח"כ בשלו דאיצטריך לשאר משקין א"כ י"ל דפטור בצלאו ואח"כ בשלו א"כ ע"כ ממילא א"ח אחמי טבריא דאל"כ הא כל בשול ע"כ בלוע הוא ממלח. דאל"כ חייב משום דם אבל לרבנן דאיצטריך לצלאו ואח"כ בשלו מנלן דא"ח בבלוע כיון דגם בלוע מפיג טעם ומיירי קרא בלא מלח רק בצלאו ואח"כ בשלו. אמנם נ"ל דלרבנן אי נימא דבלוע חייב למ"ל קרא לצלאו ואח"כ בשלו לרבות מבשל מבושל ת"ל דע"כ בצלאו קודם ואח"כ בשלו אלא ע"כ דמלח אינו אוסר. אבל קשה דלמא קרא איצטריך לצלאו כל צרכו ואח"כ בשלו דהי' די כמאב"ד להוציאו מידי דמו והו"א בצלאו כ"צ ואח"כ בשלו פטור קמ"ל דחייב אבל לעולם בלוע נמי חייב דמפיג טעם ואי דא"כ למ"ל בשל הא בל"ז נאסר מחמת מלח הא מחמת מלח די בצלי' שלא כל צרכו וא"כ מנלן דחמי טבריא פטור. ולפ"ז מיושב דעת פי' ראשון ברש"י דצלאו כ"צ ואח"כ בשלו פטור הקשה רש"י מ"ל כ"צ או חרוכא ולפ"ז ניחא מדחזינן דבלוע אינו חייב וחמי טבריא פטור עכצ"ל דלא אסרה תורה וחייבה רק בחצי צלי' ואח"כ בשלו הא לאו"ה מותר וא"כ אי ס"ד דבלוע אסור למ"ל בשל מבושל מ"מ ת"ל דהא נאסר במלח אלא ע"כ דאבליעה אינו עובר ומזה הוציא דכ"צ פטור בבישלו אח"כ. ולפ"ז י"ל דמה דהרמב"ם פסק כרבי מבשל מבושל מ"מ ולא כחכמים דבאמת הוקשה לו דאמאי פוטר ר"ח מבשל בחמי טבריא משום בשל מבושל נימא דטעמו משום בלוע וכיון דהרמב"ם סובר דגם בצלאו כ"צ ובישלו חייב א"כ קשה קושייתינו לכן סובר הרמב"ם דע"כ מדפריך על ר"ח דמ"ש פסח משבת א"כ מוכח דמסתמא דגמ' סובר דא"ח אבלוע דע"כ קיי"ל כרבי דלא תלוי בהפגת טעם א"כ אין לומר דבלוע ג"כ יאסר בשלמא בחטאת דסוף סוף נבלע איסור והוי נותר לכן לא מחלקין בין בשול לבלוע אבל לרבנן דתלוי בטעם מנלן לחלק בין בלוע לבשול וקרא איצטריך לצלאו כ"צ ומזה הוציא הרמב"ם דפסק ר"ח כרבי דלא תלוי בטעם כלל רק שאר משקין מבשל מבושל מ"מ נפקא ולכן פוטר בחמי טבריא:
ולפ"ז לכאורה הא דחמי טבריא דפטור משום בשל מבושל רק משום כ"א צלי אש וקשיא דהיאך מיירי אי צלאו אח"כ למה יעבור אצלי אש הא צלי אש הוא דהוי כלא בישלו כלל. ואי לא צלאו אח"כ מה רבותא הא כתיב צלי אש ולכן סובר הרמב"ם דמיירי בצלאו ואח"כ בשלו בח"ט דבישול מבטל הצלי' ועבר אצלי אש ונהי דמשום בשול לא מחייב בחמי טברי' מיהת מוציא מן כ"א צלי אש א"כ מוכח דגם שר"ח דסובר כרבי דצלאו ואח"כ בשלו דעובר דרק בחמי טבריא פטור כיון דלאו בשלו ע"י אור הא לא"ה הוי מוציא מן צלי' וכאילו לא נצלה כלל: