חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
פסחים · דף כב.
ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עי' רש"י שפי' בהנאה לאו דאורייתא משמע באכילה דאורייתא ובתוס' הקשו מהא דנזיר דמשני חולין בעזרה לאו דאורייתא והא שם קאי לענין אכילה. והנה אף לשיטת התוס' דע"כ צ"ל דל"ל דרשא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. והא בקידושין דנ"ז אמרינן דילפינן חב"ע דאסור לשחוט משחט ושחט אותו תלתא קראי דאסור לשחוט ובנזיר שם פריך למ"ד דרבנן מדיר בנו בנזיר ג"כ קשה האיך רשאי לשחוט בעזרה נהי דל"ל דרשא דוזבחת ואכלת ומותר באכילה מ"מ מושחט ילפינן דשלך בשלי אסור השחיטה ואיך שוחט בעזרה. ולכן ע"כ צ"ל דבגמ' נזיר סברי למ"ד דחב"ע לאו דאורייתא לא דרשינן נמי קרא דשחט דשלך בשלי אסור ומותר לשחוט מדאורייתא חולין בעזרה. וגם דרשא דוזבחת ואכלת ל"ל הך מ"ד ומותר לשחוט חב"ע וגם לאכול. אמנם גם רש"י מודה דודאי הך דרשא דושחט ל"ל הך מ"ד חב"ע ל"ד רק הך דרשא דוזבחת ואכלת כ"ע מודי רק דסובר דבהנאה לא מתסר מדאורייתא וא"כ הקשו תוס' דמ"מ קשה האיך אוכל הכהן מהקרבן שהדיר בנו בנזיר כיון דאסור באכילה. ועפי"ז נ"ל דהנה המל"מ ברפ"ז דתרומות בתרומה טמאה דרבנן כו' כיון דמדאורייתא טהורה א"כ לא נקרא מחוללת ועומדת. א"ד כיון דמדרבנן טמאה נקרא מחוללת ועומדת וע' פ"ג מה' תמידין ומוספין שהמל"מ נוטה לסברא השניי' דאף דמדרבנן הוא טמאה נתמעט. והנה לכאו' בהא דוזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח אבל א"א זובח בקירוב מקום. אם מדרבנן אסור לשחוט בריחוק מקום כהא דמדיר בנו בנזיר דמדרבנן הוי נזיר וחל ההקדש י"ל כיון דא"א לזבוח בריחוק מקום מותר בקירוב מקום לשחוט ודמי להא דאמרינן בתמורה ד"י בשחט בהמה קדושה וולדה חולין בעזרה דהואיל וא"א לזבוח בריחוק מקום (מותר לזבוח בקירוב) ולא הוי הולד חב"ע. וא"כ ה"נ כאן כיון דמדרבנן א"א לזבוח בריחוק מקום מותר לזבוח בקירוב מקום. ואפילו אי נימא כלשון הראשון של המ"ל מ"מ נראה כיון דמצינו בשלמים ששחטו בחוץ קודם פתיחת הדלתות של היכל פטור דהואיל ומחוסר מעשה פתיחת דלת היכל לא נקרא ראוי לפאה"מ. א"כ חזינן דכל שיש מניעה שאף לפתוח מ"מ מחוסר מעשה ג"כ מקרי א"ר לפתח אה"מ. א"כ ה"ה להיפך כל שרבנן אסרו בריחוק מקום א"כ א"ר לריחוק מקום ומה נ"מ אם מחוסר מעשה או שאר מניעה שא"ר לפאה"מ מותר בחוץ ה"נ באיסור דרבנן. וה"ה להיפוך כשא"ר בחוץ לשחוט מותר בחולין בקירוב מקום וא"כ לפ"ז מה פריך בנזיר למ"ד מדיר בנו בנזיר הוי דרבנן דהוי חב"ע דמ"מ כיון דמדרבנן א"ר לשחוט בריחוק מקום מותר גם מדאורייתא לשחוט בקירוב מקום דלא גרע איסור דרבנן דארי' רביע עלי' ממחוסר מעשה דמקרי א"ר כלל. לכן י"ל דרש"י סובר דודאי מקרא דוזבחת ואכלת ל"ק כיון דא"ר בריחוק מקום מדרבנן מותר בקירוב מן התורה. רק מאן דסובר דאסור לשחוט מקרא דושחט ושחטו ושחט אותו דשלך בשלי אסור וא"כ כיון דמדאורייתא אינו קדוש החטאת נזיר כלל דמדאורייתא לא הוי נזיר אינו של הקדש רק שלך דכמו דמצינו דהיכי דמדאורייתא הוי ממונו קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא. דבשלמא מקרא דוזבחת בריחוק מקום אתה זובח כיון דא"ר מדרבנן אריה הוא דרביע עלי' דמי לכמו ששחט קודם פתיחת דלתות ההיכל בחוץ דפטור לפי דא"ר דמחוסר מעשה ה"נ להיפך אם הי' מחוסר שחיטה בחוץ החולין הי' מותר בעזרה א"כ אף דרק מדרבנן הוא כדאורייתא דמ"מ מחוסר מעשה שחיטה הוא דחכמים לא יניחוהו. אבל מטעם קרא דשחוט שלי בשלי ומדאורייתא אינו של השם רק חולין אסור. ומשני בגמ' דל"ל לחב"ע ל"ד ולא דריש קרא דושחט אותו. אבל מיהת קרא דוזבחת ואכלת שפיר דריש. רק בזה ל"ש כלל מדרשא דוזבחת לאסור במדיר בנו בנזיר דשם א"א מדרבנן בריחוק מקום כלל ורק קושיית הגמ' מושחט ומשני דלא דריש הך דושחט ובזה מודי תוס' ג"כ וא"כ ממילא סובר רש"י דכ"ע אית להו דרשא דוזבחת ואכלת ולכן באכילה אסור מדאורייתא ורק כאן אהנאה קאי ולא אאכילה:
עי"ל בפירוש דברי רש"י דרש"י סובר דהא דפריך בגמ' ואידך היינו כיון דמקרא דאותו ממעטינן דכ"מ שנאמר ל"י ל"ת אסור הנאה משמע א"כ מנלן לחב"ע דאסור בהנאה דלא נאמר להדיא לא תאכל רק מדיוקא דוזבחת ואכלת בשלמא למ"ד דממעט מקרא דנבילה דמכור לנכרי הא בכ"מ אסור אייתר אותו לחב"ע אבל למ"ד דאיצטריך לדברים ככתבן א"כ מאותו לא ממעט רק מה שנאמר בפירוש לאו דל"ת אבל לאו הבא מכלל עשה כמו חולין בעזרה לא. וא"כ י"ל חב"ע לאו דאורייתא לענין הנאה אבל מ"מ באכילה שפיר דריש מקרא דוזבחת ואכלת דאסור וא"כ ליק דבנזיר ודאי מיירי גם לענין אכילה דמותר רק כאן דקושיא דואידך הוא רק אהנאה דמנלן ולכן משני דרק הנאה לאו דאורייתא. אמנם התוס' פירשו פי' אחר בגמ' דאותו ממעט חב"ע כיון דקרא דלכלב תשליכון אותו קאי לבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו וכה"ג משמע אותו למעט להיפוך חולין שנכנסו לעזרה ונשחט שם דומיא דקדשים שיצא מעזרה כן חולין נכנס בעזרה. וא"כ פריך ואידך אדרבה ראוי למוקמי אחב"ע ולא אשאר איסורין ויותר מסתבר לאסור בהנאה בחב"ע משאר לאוין ולכן משני דחב"ע ל"ד דמותר לשחוט או לאכול חב"ע א"כ ל"מ לאוקמי קרא דאותו. רק אכ"מ שנאמר ל"י. וא"כ שפיר דייקו דע"כ גם לענין אכילה מותר דאל"כ עדיף לאוקמי איסור הנאה אחב"ע מבשאר דוכתי דהוי דומיא דקדשים שיצאו חוץ למחיצתן. משא"כ רש"י סובר דרק פירכת הגמ' ואידך הוא להיפך דמותר מסתבר לאסור הנאה היכי שנאמר לאו בתורה אאכילה ולא אחב"ע דליכא לאו מפורש בתורה. וא"כ ממילא כי משני חב"ע לאו דאורייתא היינו רק לאיסור הנאה דלא משני רק אקושיא שהקשה בגמ' אאיסור הנאה. משא"כ בשאר דוכתי הכוונה גם אאכילה דהך מ"ד ל"ל דרשא דוזבחת ואכלת. וזה פשוט:
הרמב"ם פ"ח ממ"א פסק דג"ה של נבילה לוקה שתים ושל טמאה פטור. ותמהו השעה"מ וכו"פ. ולכן כ' הטעם דבנבילה כיון דלוקה אגיד אחשבי' התורה גם ללקות אנבילה אבל טמאה כיון דאינו לוקה אגיד דבשרו אסור לכן גם אטמאה פטור. ועפי"ז תמוה דכיון דבנבילה לוקה שתים אף דהרמב"ם סובר אין בגידין בנ"ט א"כ קשה אמאי אמרינן בסוגיין דלמ"ד אין בגידין בנ"ט לא אמרינן כשהותרה נבילה גידה הותרה הא גם בגיד שייך אחשבי'. ונ"ל דהנה למ"ד דלבני יעקב נאסר קודם מ"ת ובאיסורו קאי א"כ לפי"ז לכאורה י"ל דגר שאינו מבני יעקב אינו מוזהר אגיד כלל בשלמא בשאר מצות התורה אף שנצטוו ב"י וע' נקה"כ ביו"ד סי' א' דצריך רבויא לגרים ומשוחררים היכי דנאמר ישראל מ"מ צריך לומר כיון דנצטוו במ"ת שחק אחד יהי' לגר ואזרח ארץ בכל דינין משפטים ועונשין א"כ ממילא נתרבו גרים וזה שייך היכי דהציווי הוא במ"ת דאז שפיר כיון דגם גרים קבלו התורה וכדכתיב מורשה קהלת יעקב לרבות הגרים א"כ גם גרים בכלל המצוה משא"כ בג"ה דנצטוו קודם ואזהרה לבני יעקב נאמר ואיסורו לא זז ממקומו כלל גם עתם במ"ת. א"כ אין לנו אלא בני יעקב אבל לגרים שלא מבני יעקב מנין לנו איסור ולא שייך חק אחר כיון דאזהרתן לאו מסיני רק מקודם לכן ולא הוזהרו ב"נ א"כ מנלן לאסור גרים בג"ה כן נ"ל לכאורה. ועפי"ז י"ל דאם גר יאכל ג"ה מנבילה אז אגיד לא ילקה כלל דכיון דאינו מבני יעקב וא"כ ממילא ל"ש אחשבי' גבי' ודמי לג"ה של טמאה דאינו לוקה אטמאה א"כ לא ילקה גם מנבילה. וא"כ לפי"ז גר שיאכל ג"ה של נבילה יהי' פטור. וישראל חייב אנבילה ח"כ כיון דנבילה הוזהר במתן תורה וחקה אחת לגר ואזרח וא"כ צריך שיהי' בנבילה חק אחד ומשפט אחד. א"כ ר"י דסובר דלב"נ נאמר היינו לבני יעקב בחולין דק"א א"כ ע"כ ל"ל סברא דאחשבי' כיון דלענין גיד ודאי חלוק גר מישראל דגר מותר כיון דלא הוזהרו רק בני יעקב ול"ש חק אחד כיון דלא הוזהרו במ"ת. אבל מיהת אי תימא סברא דאחשבי' א"כ בגיד של נבילה כיון דמטעם של נבילה הוי חק כיון שהוזהר במ"ת א"כ א"א לחלק בין ישראל לגר וא"כ כיון דבגר ל"ש אחשבי' אינו לוקה אג"ה של נבילה א"כ ע"כ גם ישראל אינו לוקה מטעם נבילה דאל"כ לא יהי' חק אחד לכן בגמ' פריך שפיר לר' יהודא דלטעמי' דסבר דקודם מ"ת נאמרה דע"כ ל"ל הך סברא דאחשבי' כדי שיהי' שוה ישראל לגר א"כ כשהותרה נבילה אם יסבור אין בגידין בנ"ט שפיר ג"ה אינו בכלל משא"כ לדידן דקיי"ל דאחר מ"ת נאמרה א"כ גם גר מצווה אגיד ואגיד ונבילה מוזהרין הכל שפיר שייך סברת אחשבי'. ודו"ק:
עוד נ"ל ליישב דהנה ודאי סברא דאחשבי' לגיד ללקות משום גיד לוקה גם אנבילה ל"ש למ"ד אין בגידין בנ"ט כיון דאינו אוכל כלל רק עץ בעלמא ונהי דלקי אגיד י"ל דהך לא יאכלו בגיד היינו משום הנאה דהוא בכלל אכילה וא"כ אמרה תורה נהי דאינו מאכל מ"מ הנאה איכא וקאי בלא יאכלו גיד וא"כ לאו רחמנא אחשבי' לגיד מטעם אכילה רק מטעם הנאה א"כ אין ללקות אנבילה משום הנאה דהנאה התורה התירה בנבילה דהא כתיב ומכור לנכרי א"כ ל"ש דאחשבה אגיד אחשבה אנבילה הא גיד מטעם הנאה ונבילה אינו אסור מטעם הנאה ולמחשבי' כאוכל לא מצינו. וא"כ שפיר סבר ר"ש דאין בגידין בנ"ט לכן אסור בהנאה דל"ש שהותרה נבלה גידה הותרה דגיד אינו בכלל נבילה דנבילה מותר בהנאה וגיד לא אחשבי' רחמנא לאכילה רק להנאה ולית בה משום נבילה דלא נחשב למאכל ושפיר ניחא. אמנם לכאורה ז"א דהא אי נימא דגיד לא מתסר רק מטעם הנאה ולא אחשבה התורה לאוכל רק אכילה הוי הנאה א"כ לכתוב לא יהנה כדפריך בשור הנסקל בב"ק דמ"א. אלא ע"כ דגם אוכל הוא. ולכן ע"כ צ"ל דאחשבי' כאוכל וא"כ לקי גם אגיד של נבילה שתים ושפיר פסק הרמב"ם דאין בגידין בנ"ט ומ"מ לקי שתים. וג"כ פסק דמותר בהנאה דכשהותרה נבילה גידה נמי הותרה כיון דאחשבי' כאוכל הוי הגיד בכלל נבילה ג"כ. אמנם הגמ' פריך דהניחא למ"ד יש בגבנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט. דבגמ' פריך לר"י דסובר כר' אבהו ור"י סובר בחולין דצ"ז דאם הגיד אין בו כזית אינו לוקה דאכילה כתיב בי' ורבנן פליגי דהוי ברי' ולוקה א"כ לר' יהודא לא מצי למכתב לא יהנה דא"כ נימא דאף אם אין בו כזית לוקה משום ברי' וצריך למכתב אכילה דלא ילקה פחות מכזית, א"כ לדידי' שפיר ל"ל אחשבי' וכשהותרה נבילה גידה ג"כ הותרה די"ל דגיד טעמא משום הנאה ונבילה טעמי' משום אכילה ול"ש אחשבי'. ואין להקשות לר"י לכתוב לא יהנה. דז"א דהא איצטרך לשון אכילה דאם אין בו כזית לא ילקה ולכן שפיר פריך בגמ' ודו"ק:
אמנם לשני התירוצים הנ"ל קשה לר"ש דהא ר"ש ודאי לא סבר כר"י דלב"נ נאמרה קודם מ"ת וכן לתי' השני הא ר"ש סבר כ"ש למכות, וא"כ הדרא הקושיא דאמאי לא נימא דכשהותרה נבילה גיד נמי הותר ואמאי אוסר ג"ה בהנאה. לכן נ"ל דודאי ר"ש דסובר כ"ש למכות וכ' הריטב"א מכות פ"ג דט"ז דהטעם דהאוכל מחשיבו וע' בשבועות דק"ג ע"ב במהרש"א דלר"ש שלא כדרך הנאתו לוקה כמו ח"ש וע"כ שייך אחשבי' א"כ אף אי אין בגידין בנ"ט אמאי לא ילקה אטמאה הא אחשבי' בשלמא לשאר תנאי דל"ל אחשבי' כיון דהתורה לא אחשבי' אף דהאדם האוכלו מחשיבו אינו לוקה ניחא דה"ה בגידין אינו מאכל. אבל לר"ש דכל אחשבי' הוי כמאכל. ולכן ע"כ צ"ל דר"ש סובר אין בגידין בנ"ט היינו דהוי כעץ בעלמא וגרע משלא כד"ה ולא מהני מה שמחשיבו כאוכל. וא"כ ה"נ לא אמרינן דהתורה החשיבו כאוכל לענין גיד. ילקה גם אנבילה. דלדידי' מה לי שהתורה החשיבו או האוכלו מחשיבו ומ"מ סובר בגיד של טמאה דאינו לוקה דכעץ בעלמא ולא מהני אחשבי'. ה"נ אינו לוקה אנבילה. אבל אנן י"ל דלא סברינן דהוי כעץ בעלמא ורק דהוי כטעם פגום ונהי דאסור מ"מ אינו לוקה מידי דהוי בשלא כד"ה כמו חלב חי דאינו לוקה ה"נ גיד של טמאה אינו לוקה. דדמי לשלא כד"ה. אכן בגיד של נבילה דאחשבה התורה לוקה גם אנבילה. ואין להקשות דא"כ בטמאה נמי דהאוכלו מחשיבו. ז"א דלדידן לא מהני מחשבתו שילקה עלי' בשום מקום. ורק מחשבות התורה מהני אבל לר"ש דסובר דכ"מ שהוא רק מאכל קצת אף שלא כד"ה האוכלו לוקה ומהני מחשבתו וא"כ ע"כ דסובר אין בגידין בנ"ט ולא מהני בזה מחשבתו דעץ בעלמא הוא א"כ ל"ש ג"כ דתורה החשיבו דלדידיה שוה מה שהתורה החשיבו כמו מה שהאוכל מחשבו דבכ"מ כ"ש ושלכד"ה לוקה משום דמחשבו וכיון דר"ש סובר בטמאה פטור סובר דלא מהני מחשבת האוכל לג"ה ה"ה דלא נימא דהתורה אחשבי' ושפיר סובר דאסור בהנאה ודו"ק:
ועפ"ז הונח לנו מקושיית הכו"פ סי' ס"ה אהא דמאן שמעת לי' דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש דהא איכא ר"י בן ברוקה בחולין דצ"ט כ' דסובר ג"כ אבגבנ"ט ולא שמעינן דסובר אסור בהנאה. ולפי"ז נ"ל דודאי מ"ד אין בגידין בנ"ט י"ל דסבור דלא הוי כעץ בעלמא רק דהוי טעם פגום ועיין בב"י יו"ד סי' ק"ד שהביא קושיות הר"ן ורשב"א דמ"ט דנ"ט לפגם מותר והא בנבילה בעינן שיסרח עד לכלב וכאן נהי דפגום מ"מ ראוי לאדם. ותי' דטעם כעיקר לא אסור רק במושבח ולא בכה"ג ודוקא גוף הדבר אסור עד שיפסל מאכילת כלב אבל מיהת נ"ט אינו אסור בטעם פגום כל דהו. ולפי"ז ר"י בן ברוקה הוא בתוספתא דחולין פ"ז וקאי אירך שנתבשל בו ג"ה דשם האיסור מחמת הבליעה והטעם. ובזה ודאי סובר דאין בגידין בנ"ט שיהי' טעם חשוב ונהי די"ל דבעיני' אסור דמ"מ מאכל הוא וא"כ שפיר שייך כשהותרה נבילה גידה נמי הותרה. ובאמת י"ל בטעם הרמב"ם בפט"ו ממ"א שפסק אין בגידין בנ"ט היינו דאינו אוסר הבליעה מטעם זה כר"י בן ברוקה ונהי דפסק בג"ה של טמאה נמי דפטור י"ל משום דלא הוי רק כשלא כדרך הנאתו. ומיהת מהני אחשבי' שהחשיבו התורה. אבל ר"ש דאף בשלכד"ה ג"כ לוקה ע"כ צ"ל דאין בגידין בנ"ט הוי כעץ בעלמא ל"יש אחשבי' לכן משני מאן שמעת ר"ש דתנא אחר י"ל דאין בנ"ט סובר דלאו כעץ בעלמא ושייך אחשבי' רק לר"ש הקושיא והוא באמת אוסר בהנאה:
ולולא דברי הרמב"ם הי' נ"ל פשוט דאף דאנן מתירין ג"ה בהנאה ואיפסקא הלכתא בחולין דאין בגידין בנ"ט וקיי"ל כר"א וקשיא פסקא דידן. די"ל דלא איפסקא בגמ' דאין בגידין בנ"ט רק דלא יאסר הבלוע דלא גרע מנ"ט לפגם אבל מיהת בג"ה של טמאה ונבילה לוקה דמאכל הוא ולכן שפיר מותר בהנאה ולא קיי"ל כר"ש והיו מתיישבין דברי טור ופוסקים בפשיטות ולא איפסקא הלכתא בחולין רק לענין שלא יאסר הבלוע דמיהת אינו טעם מושבח אבל שנאמר דאין בגבנ"ט ולא ילקה אנבילה דהוי כעץ בעלמא זה אינו מוכרח כלל ולא קי"לן כר"ש דמסתמא דשולח ירך לנכרי דלא כוותי'. וזה דבר חדש:
ולכן אמרי' בגמ' מאן שמעת לי' דאמר אין בגידין בנ"ט רק ר"ש. אבל הא דריב"ב לא מיירי רק לענין שלא יאסר הבלוע וזה נכון: