אור ברסלב
חידושי הרדד פסחים › דף יג.

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים · דף יג.

דף ו:

בפסחים די"ג בהא דאר"נ א"ר הלכה כר"י ופריך לי' רבא ממתניתין דכ"ש דנימא ה' כר"מ דסתמא כוותי'. ומשני משום דקשיא לי' מותר ופריך ונימא ה' כר"ג דהו"ל מכריע ומשני דטעמא דנפשי' קאמר ולא הוי הכרעה. הקשו בתוס' דאמאי לא פריך נימא ה' כר"ג משום דהוי סתמא כוותי' דמשום דקשיא לי' מותר מוקמינן כר"ג דכ"ש שמותר בתרומה מותר להאכיל א"כ נימא או ה' כר"מ או ה' כר"ג. ותירצו דאאבע"א סמיך ודברי תירוצם עדיין תמי' דאי סמיך אאיבעית אימא מאי פריך כלל דנימא ה' כר"מ וכר"ג. והנה לכאורה י"ל דבשלמא קושייתם אגמ' אהא דר"ג שפיר פריך דכיון דקיי"ל הלכה כהמכריע וטעמא דה' כמכריע משום דהמכריע הו"ל רבים דבכל צד איכא סייעתא לדידי' א"כ לא משני האבע"א דלא זזו עד שקבעו חכמים הלכה כמותו דנהי דחכמים סברו כך מ"מ י"ל דיש חכמים סוברים ג"כ להיפך דסתם מתניתין מצי כר"ג וגם יש לו מעלה שהוא מכריע בודאי הלכה כוותי' דר"ג לכן מתרץ דלאו הכרעה דטעמא דנפשי' קאמר. וליכא אלא מעלה דסתם מתניתין כוותי' ונהי דסתם הנ"ל כרבים מ"מ הא חכמים איכא נגד סתם מתניתין וא"כ אין הכרח לפסוק כסתם מתניתין הואיל וחכמים פליגי בברייתא רק האבע"א בא ליישב קו' דנימא ה' כר"מ ויסבור דהלכה כר"מ או כר"ג משום דסתמא כוותי' דקושיא דמותר לאו חזקה היא ומשני דחכמים פליגי אסתם מתניתין וקבעו הלכה כר"א א"כ חכמים פליגי אסתם מתניתין. אבל אקושיא דנימא הלכה כר"ג דהו"ל מכריע לא תירצו כלל בהאבע"א דמה הוי דחכמים קבעו ה' כמותו הא סתמא מצי לאוקמי כר"ג ג"כ וא"כ הו"ל סתמא כרבים והוי לי' ר"ג מכריע בין שניהם. אמנם קשה דא"כ מאי פריך כלל נימא ה' כר"מ כיון דידע מאבע"א דחכמים פליגי אסתמא. ולמה משני דקשיא מותר. ונ"ל דהנה שקלי וטריא מאי לאו אף לאכול ומשני לא לבער. וא"כ אי נימא דלבער קבעו הלכה אין ראי' כלל מחכמים דקיי"ל כר' יהודה וצריכין לשנויא קמא. אמנם י"ל דמחכמים מוכרח לומר דלא סברי כר"ג דר"א א"ל תלויות לא ישרפו. אמרו לו מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בעיו"ט ופרש"י דכאן שבת יהי' עיו"ט והקשה המהרש"א דהא בשבת לא שייך מפני הטורח להכין דהא אין שבת מכין ליו"ט. ובתוס' עירובין דמ"ג כ' דכמו שאין בא בע"ש מפני הטורח ה"נ לא בא בשבת קודם הסעודה. והנה ודאי דלא שייך דאליהו לא בא בשביל מעט אנשים רק מפני רוב העולם ולפי"ז כיון דחולין אוכלין כל ד' ולא יותר א"כ לישראל ואף לכהנים שאוכלין חולין הסעודה מרוב העולם הוא בשעה ד' א"כ אליהו יוכל לבא בשעה חמישית וא"כ מה מתרצי שאין בא בע"ש הא תלויות לא ישרפו שמא יבא בשעה חמישית ובשעה חמישית מותר לאכול תרומה. ולפ"ז מוכח מחכמים או דסברו כר"י דאסור גם תרומה לאכול בשעה ה' או כר"מ דג"כ חולין אוכלין בשעה חמישית א"כ לא יבא אליהו עד אחר שעה חמישית כיון דכל העולם אוכלין בשעה חמישית. ולפי"ז שפיר פריך בגמ' דנימא ה' כר"מ דסתם מתניתין כוותי' דחכמים דר"א יוכלו לסבור כר"מ ג"כ ומשני דקשיא לי' מותר ותו לא מצי למפרך דנימא ה' כר"ג דהא חכמים דר"א ע"כ לא סברי כר"ג דאל"כ מה משני אתלויות לא ישרפו דהא שמא יבא בשעה חמישית א"כ לא פריך רק דנימא ה' כמכריע דר"ג מכריע ואי דחכמים סברו דלא כר"ג מ"מ הא סתם מתניתין נגד דברי חכמים. וא"כ ממילא הל' כמכריע. ומשני דר"ג לאו מכריע והדר אמרו אבע"א אף דנימא דמותר לא קשיא וא"כ קשיא דנימא ה' כר"מ דחכמים מצי סברי כר"מ וסתם מתניתין נמי כוותי' אצלי. מיהת כיון דקבעי הלכה אף לאכול א"כ מוכח דסברי כר"י. ולכן דחי לא לבער ואין כאן ראי' ודו"ק:

ובזה י"ל מה שהקשו אהא דמייתי בגמ' מרבי דסובר כר"י דאמר לך ומוכרין לנכרים דלמא כר"ג דהתם בחולין איירי. ולפי"ז ניחא דבגמ' לא מייתי רק דאינו סובר כר"מ אבל כר"ג לא הוצרך לאתויי דנשמע מחכמים דר"א מדאמר מובטח שאין אליהו בא ודוק:

ב עוי"ל קו' התוס' דהנה באלו עוברין פליגי ר"מ דאמר מבערין הכל מלפני השבת וחכ"א בזמנן וראב"צ אומר תרומה מלפני השבת חולין בזמנן ואיתא בירושלמי אתיא ראב"צ כר"ג מה ר"ג שני בין חולין לתרומה אף ראב"צ שני בין חולין לתרומה ופי' הרב קה"ע דר"ג סובר דהואיל ותרומה אין אוכלין מצוין הקילו שיהי' מותר לאכלו בשעה חמישית וכמו כן תרומה מבערין לפני השבת לפי שאין אוכלין מצוין. הידא אמר הלכה כר"ג הוא הלכה כראב"צ. והנה לכאורה יש ליישב בדברי הירושלמי הלז דברי הרמב"ם שפסק דמבערין בין חולין בין תרומה מלפני השבת ונד משיטת הרי"ף שסובר דר"א ברתותא לא איירי רק בתרומה וסובר נכראב"צ דחולין בזמנן וגם חכמים כוותי' סברי דחולין בזמנן. ולפי"ז ניחא כיון דהירושלמי סובר דראב"צ ור"ג בחד שיטתא והירושלמי דפוסק כר"ג סובר כראביצ ולפי"ז לאנן דלא קי"ל כר"ג ע"כ ל"ל הא דראב"צ ג"כ. וא"כ מוכח דר"א ברתותא בחולין ג"כ איירי. ועפי"ז אמינא ליישב קו' התוס' דהנה כיון דקי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין ה' כסתם א"כ לא שייך למיפרך דנימא ה' כר"ג לפי דסתם לן בפ' כל שעה כוותי' הא כיון דאח"כ באלו עוברין תנן מחלוקת ר"מ וחכמים וראב"צ וראב"צ תלוי בשיטת ר"ג א"כ הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין ראי' מסתם כלל. בשלמא אי סתם לן כר"מ דלא חיישינן כלל ליום המעונן שפיר פריך דנימא ה' כסתם משנה דאין שייך לומר דהוי מחלוקת וא"כ דאין כאן מחלוקת כלל דכיון דלא חיישינן ליום המעונן למה נאסור כלל בחולין אבל מיהת אי סתם כר"ג וא"כ סברא לן לחלק בין חולין לתרומה מדלר"מ מבערין בתרווייהו לפני השבת ולחכמים תרווייהו בזמנן ולכן לא פריך רק דלהוי מכריע וא"כ גם בהא דמבערין הוי ראב"צ נמי מכריע ומשני דר"ג טעמא דנפשי' קאמר דהואיל שלא הזכירו חולין ותרומה ה"נ ראב"צ לאו מכריע הוי דגם ר"מ וחכמים לא הזכירו חולין ותרומה. ודו"ק:

ג ועפ"י דרך הזה נתיישב שי' הבעה"מ שדחה דברי הרי"ף ופסק כחכמים בזמנן דמ"ש הרי"ף דר"א ברתותא קאי כוותי' דראב"צ דחה דהואיל וס"ד לאכול ודחי בגמ' דלבער הואיל ומסיק דרבי בפירוש אמר לך ומוכרה לנכרים א"כ מוקמינן דלאכול ולא לבער וקי"ל כחכמים. והרמב"ן השיגו בתרתי תמיהא חדא דהיאך שייך דבמה נחלקו חכמים על ר"א ברתותא הוא על לבער ואח"כ תנא דלא זזו עד שקבעו הלכה כמותו יהי' מענין אחר ממה שלא נחלקו רק מלאכול דהא לא בזה הי' ענין פלוגתתם כלל והשנית דהא למה דבעי לאתוי מאי לאו אפי' לאכול לא אמרו רק דאפי' לאכול אבל לבער ג"כ אבל לא אסקי אדעתייהו כלל דדוקא לאכול ולא לבער ולמה נימא דבמסקנא דוקא לאכול עכ"ד הרמב"ן:

ועיין בצל"ח בסוגיין שכ' ליישב הא דמייתי ראי' מרבי דמוכרין לנכרים דלמא סובר כר"ג וס' דע"כ מדקיי"ל כראב"צ דתרומה מלפני השבת א"כ ל"א קדושת תרומה ומבערין מע"ש ודאי דג"כ בשעה חמישית נמי אסור: וליישב שיטת המאור י"ל דהנה דברי הירושלמי הנ"ל שתלה דר"ג בדראב"צ הם סותרין דברי עצמן דבפ"ק עלה דהך פלוגתא דר"מ ר"י ור"ג בעי על הא דר"ג וז"ל למה מפני קדושתה או מפני שאין אוכלין מצוון (פי' אם מפני קדושה שיש לתרומה לכן הקילו שלא לאבד ולהפסיד תרומה או מפני שאין אוכלין מצוין הקילו לתת שעם אחת כדי שיהי' שהות לאכלו) מה נפיק מביניהון חלת תודה (פי' שקדושה ומותרת לזרים אוכלתו ביניהם) ופשוט מהא דר"נ אמר כשרות היו נוטלין שוהין שעה א' לאכילתן ותולין אית לך מימר משום שאין אוכלין מצוין לא מפני קדושה ה"נ מפני קדושתה (פי' דכיון דלמה השהא חלות תודה וע"כ דהא אוכלין החלות תודה בשעה חמישית וכמ"ש התוס' פסחים די"ג ע"ב בשם הירושלמי אמאי מותר ועכצ"ל מפני קדושתה הקילו א"כ תרומה ה"נ הטעם מפני הקדושה) אר"י בן פזי נראין הדברים ה' כר"ג שחומר מעין שניהם ופי' מפני שהו"ל מכריע כו' עכ"ל: ולפי"ז כיון דהירושלמי פשיט לה בפ"ק דהטעם מפני קדושתה הקילו שחשו על הפסד תרומה שקדושה א"כ לא שייך כלל להא דראב"צ דאדרבה הסברא הפוכה אם חסו על הפסד תרומה לפי שקדושה היא וכן על לחמי תודה אף שאוכלין מצוין משום שלא להפסיד קדשים ראוי להפך הדין שיהי' מבערין התרומה בזמנן משום הפסד קדשים שמא ימצאו אוכלין ובחולין מלפני השבת. אבל שנאמר להיפוך דתרומה מלפני השבת וחולין בזמנן זה אין הדעת סובלתו כלל להך טעמא דקדושה. ולכן נ"ל ליישב שיטת הירושלמי דהא דאמר ריב"פ דהלכה כר"ג פליג אטעמא דלעיל דיהיב טעמא משום קדושה וסובר דטעמא משום דאין אוכלין מצוין דניחזי אנן אם נאמר דטעמא דר"ג משום קדושת תרומה הקילו לאכול בחמישית א"כ היאך נפסוק הלכה כר"ג דהי"ל מכריע הא כל התנאים במתניתין דאלו עוברין פליגי עלי' דר"מ סובר מבערין מלפני השבת ולא חשו להפסד תרומה ואף חכמים סברו דשוין תרומה וחולין וראב"צ דהו"ל מכריע ג"כ סובר דלא חשו להפסד תרומה כלל דמבערין מלפני השבת ואדרבה תרומה מבערין קודם מחולין וא"כ היאך נפסוק כר"ג דהו"ל מכריע הא כל הנך תנאי וראב"צ דהו"ל מכריע פליגי עלי'. אלא ע"כ דריב"פ סובר דהטעם מפני שאין אוכלין מצויין א"כ שפיר ר"ג סובר בשיטת ראב"צ קאי דתרומה אין אוכלין מצויין משא"כ בחולין ע"כ קיי"ל בתרווייהו והן הן הדברים הנאמרים באלו עוברין דר"מ הוא כראב"צ ומביא ראי' הידא אמה הלכה כר"ג הידא הל' כראב"צ. ודו"ק. זכינו לדין דאם נאמר הטעם בר"ג מפני שאין אוכלין מצויין ע"כ קאי כראב"צ ומצי לפסוק בתרווייהו הלכה ואם נאמר מפני קדושה א"כ ע"כ אין הלכה כר"ג כלל דהו"ל נגד כל הני תנאי. ועפי"ז נבאר שיטת הבעה"מ דאחר שהעלוני דאם נאמר דהטעם בסבר ר"ג משום קדושה לא קיי"ל כראב"צ כלל. והנה חכמים דפליגי אר"א ברתותא דתרומות לא ישרופו שמא ימצאו להן אוכלין ע"כ דמחמת קדושת תרומה א"ר לשרוף ולבער לפני השבת ור"א השיב דבדקו ולא מצאו. וא"כ י"ל דרא"ב סובר דמבערין הכל מלפני השבת וחכמים פליגי עלי' נהי דסובר מבערין הכל מלפני השבת מ"מ תרומות טהורות עכ"פ לא ישרפו שמא ימצאו אוכלין דראוין לחוס על קדושתה שמא ימצאו אוכלין א"כ לא זזו משם עד שקבעו ה' כמותו לענין זה דאין לחוס על קדושת תרומה יותר מעל חולין היפך סברתם שהי' סוברים מקודם וא"כ ממילא כיון שלא חסו על קדושא תרומה ממילא גם תרומה עד ד' שעות דוקא וזה כוונת בעה"מ דקבעו לאכול דוקא היינו דלא קבעו הלכה דמבערין מלפני השבת דאדרבה סברי כחכמים דהכל בזמנן רק דמעיקרא הקשו לרא"ב דנהי דהוא סובר הכל מבערין חולין ותרומה מלפני השבת מ"מ תרומה עכ"פ לא ישרופו שמא ימצאו אוכלין דהואיל ויש קדושה א"כ לסברתם הי' סוברים כר"ג דתרומה בה' נאכל כיון דחסו על קדושת תרומה ואח"כ לא זזו משם עד שהודו לרא"ב דאין לחלק ולחוש על קדושת תרומה וא"כ חולין ותרומה שוין בסבר דאי מבערין מלפני השבת בשניהן מבערין, ואי בזמנן שניהן שוין א"כ ממילא קיי"ל דלאכול סבר הרמב"ן דמה שייכות שיקבעו ה' במה דלא פליג כלל ולפי"ז שפיר ניחא דה"ק דלאכול הוא בסברתם דאם חששו לתרומות שלא ישרפו ה"נ דאוכלין כל חמש תרומות. ולכן מייתי הבעה"מ ראי' לדבריו מדדחי בגמ' לא לבער ואח"כ מייתי הא דרבי ראי' דקיי"ל כר"י ולכאורה תימא דלמא קיי"ל כר"ג והא דרבי בחולין איירי. אמנם עכצ"ל דזה פשיטא להגמ' דטעמא דר"ג מפני קדושת תרומה א"כ ממילא בודאי לא קיי"ל כר"ג כיון דליכא תנא דסבר כר"ג דראב"צ ור"מ פליגי עלי' דסברי דמבערין לפני השבת תרומה וחכמים ג"כ לא מצינו דפליגי וחששו לקדושת תרומה רק סברי דתרווייהו בזמנן ולא מצינו שיסבור שיש מעלה לתרומה על חולין וא"כ ממילא פשיטא דאין ה' כר"ג ולא מייתי מרבי רק ראי' דאין ה' כר"מ. ועפי"ז י"ל גם קו' הב' של הרמב"ן דהנה יש לומר דהא דפריך ר"ג הוי מכריע ומשני טעמא דנפשי' קאמר דכיון דטעם הכרעה דהוי בכל צד מהצדדים רבים מסייעים לו שהוא אומר מעין שניהם ולפי"ז כיון דכאן חזינן דר"מ סובר דאין לתרומה שום מעלה על חולין מדאית לי' מבערין הכל מלפני השבת א"כ היאך שייך למה דר"ג סובר בתרומה כר"מ הא ר"מ ל"ל כלל טעמא דקדושת תרומה א"כ ע"כ טעמא דנפשי' קאמר ולא יסבור כלל דבשלמא דבר שמצותו בשריפה אסור לבער ג"כ בכל דבר ביו"ט כמו חלה טמאה משא"כ בחמץ למ"ד בעורו בכ"ד הוי מותר דלא אחשבי' רחמנא לבעורו אבל תלויות שפיר ישרפו דלמה ניחש שיבא אליהו ויטהר נחוש להיפוך שמא יבא ויטמא ואז יהי' תרומה טמאה ולא יהי' לו תקנה דלא יוכל ליתן לכלבים כלל כיון דתרומה טמאה אסור לתת לכלבים אע"כ דעיקר הטעם משום דסגי ביטול וא"כ כיון שעיקר הטעם דאין חשש הואיל וביטול סגי ואף דמ"מ לתא דרבנן משום חשש שמא יבא לאכלו מדרבנן ולא סגי בביטול עכצ"ל דחששא דמשמר תרומתי שאם ישרוף עתה אם ימצאו אוכלין או יבא אליהו יעבור על משמרת תרומתי שתשרוף תרומה בחנם אלים מחששא שישאר ויהי' עובר איסור דרבנן שצריכין לחמץ ביעור. אבל קשה דמ"מ מאי פריך ר"י לחכמים הא י"ל דבשלמא בטהרות דליכא רק חד ספיקא דשמא ימצאו אוכלין או לא והוי ספק דרבנן שצריכין ביעור דמדאורייתא בביטול סגי ואיכא נגדו ספק דאיסור משמר תרומתי לכן לא ישרופו. משא"כ בתלויות דהוי ספק ספיקא ספק אם יטהר אליהו ואף אם יטהר שמא לא ימצא אוכלין וא"כ הוי ספק ספיקא להתיר איסור משמרת תרומתי דכיון שאם לא יטהר אליהו או לא ימצא אוכלין ליכא הפסד תרומה דסופה לאיבוד. ואלו איסור דרבנן שהצריכו ביעור איכא להיפוך ס"ס לחומרא שמא לא יטהר אליהו ואת"ל יטהר שמא לא ימצאו אוכלין ויהי' עובר אדרבנן לכן שורפין התלויות וזה תימא. ודוחק לומר אף בידוע שיש אוכלין שורפין התרומות תלויות דכיון דמסתמא משיירין כדי מזון כ' סעודות מן החולין ומנין לר"א דחכמים סברי אף בידוע שיש אוכלין תלויות שורפין דלמא גם בהא פליגי דבשלמא בס' אוכלין שפיר מוכח מחכמים דפליגי בטהורות ולא פליגי בתלויות משמע דבס' אוכלין דומיא דנוהורות דמיירי בספק דבודאי אוכלין אף ר"א מודה. אכן נ"ל כיון דמהתמא משייר לעצמו לאכול לשבת סתמא תניא דשורפין תלויות ומשמע אף במשייר לעצמו חולין מ"מ שורפין תנויות דחכמים לא פליגי רק אטהורות ולא אתלויות וא"כ שפיר פריך ר"א דיעכב לעצמו מהתלויות מזון סעודה א'. שמא יבא אליהו ויטהר בשבת ואז ממילא יאכל הסעודה מהתלויות ואי דמה יעשה בהחולין ששייר לעצמו הא חולין לא איכפת לן דהרבה אוכלין ימצא או יתן לכלבים דכלבי זרים מצוין וא"כ ממילא על התלויות ודאי איכא אוכלין שהוא יאכל סעודתו מן התלויות שיטהרם אליהו והחולין אין בו חשש ספק כי ודאי ימצא אוכלין דאל"כ מ"ט דחכמים דסברי דחולין בזמנן הא איכא חששא דשמא לא ימצאו אוכלין דשם ליכא נגד זה ספק איסור כלל דמותר להפסיד חולין אע"כ דודאי יש אוכלין א"כ שפיר פריך תלויות לא ישרפו. ולפי"ז שפיר הוציא הרי"ף דינו מראב"צ וחכמים דסברי חולין בזמנן דאי נימא דסברי חולין ג"כ מבערין מע"ש משום דאיכא ס' אוכלין א"כ עדיין איכא ס"ס שמא לא יטהר ואת"ל יטהר שמא לא ימצא אוכלין או אתלויות או אחולין שמשייר כיון דע"כ לא משייר לעצמו רק מזון ב' סעודות א"כ ישאר מ"מ סעודה והוי ס"ס ומאי פריך ר"א לחכמים ולזה הוצרכו לומר דמובטח שאין בא לא בע"ש כו'. ולכן שפיר פסק כראב"צ דנשמע מהך ברייתא דתרומה מלפני השבת וחולין בזמנן ודו"ק. ועפי"ז יתיישב מה שהקשינו אשיטת תוס' דעירובין דלא בא בע"ש מפני הטורח דה"ה בשבת קודם הסעודה דא"כ מהך ברייתא מוכח דפניני חכמים אר"ג דאל"כ לא ישרופו שמא יבא אליהו בחמישית כיון דלא הובטחו רק בשאר שבתות דזמן סעודה לכל הוא אבל בשעה חמישית דלאו זמן סעודה רק לכהנים אוכלי תרומה דאסור לאכול פת בע"פ מצה. א"כ יבא בחמישית וימצא אוכלין וא"כ מה דחי בגמ' לא לבער הא מ"מ מוכרח דלא סברי חכמים כר"ג:

ואי דמצי סברי כר"מ הא מ"מ כר"מ לאו סתמא איכא דקשיא מותר ולא מכריע שפיר רב אמר ה' כר"י. ועפי"ז ניחא דשפיר דחו בגמ' דיש לומר דפסקו כר"ג. ואי דשמא יבא אליהו בשעה חמישית ז"א דא"כ הוי ס"ס שמא לא יבא ואת"ל דיבא שמא לא ימצאו אוכלין. דלא שייך לומר דישאר מחולין דהא החולין מוכרח לאכול בשעה ד' דאסור בשעה חמישית וא"כ ממילא י"ל דשפיר אתיא כר"ג ושפיר דחי בגמ'. ודו"ק:

ח רש"י פירש אהא דטהורות לא ישרפו שמא ימצאו כו' ואם ישאר יבעל בלבו או יאכיל לכלבים:

והנה לכאורה צל"ע דמה הקשו חכמים דישאר הא חזינן דתרומה טמאה שנתחמצה אסור להחזיקה ומחויב לשרפה כמבואר ששורפין תרומות טמאות בע"פ וטהורות. ולכאורה אמאי ישרף הטהורות יבטלן בלבו וישהנו עד אחה"פ ואז הוי מותר באכילה למה דקיי"ל דמה"ת חמץ שעבר עליו הפסח מותר. וא"כ למה ישרוף ויעבור אמשמרת תרומתי להפסיד תרומה בידים. וא"ל דהואיל ולאחה"פ אב"ה מדרבנן א"כ סופה לאיבוד דז"א דאי נימא דמה"ד יהי' אסור לשרוף טהורות בע"פ משום משמרת תרומותי לא יהי' שייך קנסא כלל וממילא יהי' מותר לאחה"פ. אמנם עכצ"ל דכמו שהצריכו בכל ביעור משום חשש שיבא לאכלו או לא יבטל בלבו באמת כמ"ש הר"ן בריש פסחים ה"נ כאן אלים הך חששא לדחות הא דמשמרת תרומותי. וא"כ קשה דמה השיבו חכמים דטהורות לא ישרפו שמא ימצאו אוכלין הא כיון דחזינן דחששא שישאר החמץ ויבא לאכלו אלים מהא דמשמרת תרומותי דאינהו מודו דבע"פ מבערין ולא סגי בביטול א"כ למה נימא דבשביל ס' דאוכלין ימצאו ידחה משמרת תרומותי הא כשם שיש ס' שימצאו אוכלין יש ס' להיפוך שיעבור אדרבנן שיעכב החמץ אצלו וא"כ כיון דהעמידו דבריהם נגד משמרת תרומותי ה"נ ביש ספק העמידו דבריהם כיון דספקות שקולות הן דאם לא ימצאו אוכלין לא יעבור עתה דגם מחר ישרוף וילך לאיבוד. לכן עכצ"ל דעיקר הטעם משום אכילת כלבים או יבערו בכל דבר שירצה קודם זמן איסור בסוף שעה חמישית. וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דא"כ מאי פריך אתלויות הא בתלויות איכא חששא שמא יבא אליהו ויטמא ואז יהי' תרומה טמאה שאסור אף להשליך לכלבים ביו"ט או בשבת לשטת רש"י וא"כ ע"כ יהי' צריך להשהות אצלו לכן שפיר מוטב לשרפו עתה דהך דרבנן אלים מהא דמשמרת תרומותי. והיא קושיא גדולה. ונ"ל לחדש דכיון שכ' הפנ"י דדוקא במקום דמצותו בשריפה היא דאסור לבער בכל דבר ביו"ט דרחמנא אחשבי' לביעורו אבל היכי דסגי מה"ת בכל דבר מותר ביו"ט דלא אחשבי' רחמנא לביעורו י"ל דהנה קיי"ל דכל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו והנה הטעם דנקברין לא ישרפו מפרשי בגמ' לפי שנשרפין חפרן מותר ואתי להנות מאפרן אמנם הא דנשרפין לא יקברו רש"י פי' משום תקלה אכן התוס' כ' טעם אחר משום דמצותן בשריפה דוקא ואין לשנות המצוה. וי"ל דנפקותא רבתא איכא דאם הי' מהנשרפין ונספח עליו עוד איסור הנאה שהוא מהנקברין דלשיטת רש"י דאיכא בתרווייהו תקלה א"כ עדיין מצותן בשריפה דאי נקברינהו יהי' תקלה ג"כ א"כ שוב מוקמינן אדינא לשרפו. אכן להתוס' דלא חיישינן לתקלה דנקברין לא יהנה ממנו רק משני דאסור לבטל מצות שריפה אמנם כיון שנתוסף עליו איסור הנאה מנקברין א"כ ממילא אפרן אסור א"כ שפיר א"ר לשרוף דיהי' תקלה שיהנה מאפרן. ובאמת אסור ליהנות לפי שגם איסור הנאה מנקברין יש לו א"כ מוטב לבטל מצות שריפה מלגרום איסור תקלה באפרן. ועפי"ז ניחא דאם יבא אליהו ויטמא עכ"ז נשהה את התרומה טמאה עד שעה ששית דאז אסור בהנאה מטעם חמץ. ואנן קיי"ל דחמץ מנקברין ואפרן אסור א"כ ממילא לא יהי' המצוה בשריפה כלל ושפיר יכול לבערו ביו"ט דלא שייך אחשבי' כיון דכבר פקע מצות שריפה מתרומה טמאה דאם בא לשרוף אין מניחין אותו משום לתא דחמץ. וא"כ כיון ששורת הדין לבלי לשרפו ממילא שפיר לא שייך אחשבי' כסברת הפנ"י הנ"ל. וגדולה מזה נ"ל דאף למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ בשקדם איסור אחר קודם שנעשה חמץ מודה דאינו בשריפה דהנה חמץ דבשריפה ילפי' מנותר לקמן דק"ח מה נותר שאסור באכילה ובהנאה ישנו בבל תותירו אף חמץ שישנו בבל יראה טעונין שריפה. והנה התוס' בפסחים דפ"ב ד"ה בשלמא הקשו אמאי צריך קרא בפסול הדם דבשריפה כיון דבעי עבור צורה פשיטא דישרוף משום נותר ותי' דהא אפי' כשיהי' נותר לא ישרף דנותר כשיהי' ראוי לאכילה קודם שנתותר דוקא ישרף כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו. וא"כ לפ"ז נהי דגלי קרא בנותר דבעי שריפה אף שנאסר מקודם מיהת למדנו מדברי התוס' דבל תותירו אינו דוקא רק בחזי לאכילה דהלאו כך היא לא תותירו אלא תאכלוהו ואיכ כשבאנו למידן חמץ מנותר שישנו בבל תותירו אין למדין רק בגוונא שהוא בל תותירו אלא תאכלוהו וכן בחמץ שהוא בל יראה בעה"מ שכ' מוכח היפוך זה הדעת ואולי הטעם כיון דהוא פסק כר"י דביעור חמץ בשריפה אסור ג"כ לבער בכ"ד משום דאחשבי', ולפ"ז כ"ש לשי' הרמב"ם כמ"ש בתרומה טמאה שנעשה חמץ ליכא מצות שריפה כמ"ש דהואיל ונאסר קודם תו ליכא שריפה וא"כ מותר בכ"ד וממילא יוכל לבער בכ"ד. דאל"כ קשה קובייתו שמא יבא אליהו ויטמא דלא יוכל להאכיל לכלבים. הואיל ואחשבי'. אמנם עכ"ז נ"ל ליישב הירושלמי הנ"ל דבנותר שנתחמץ ודאי אינו מחויב לשרפו. דהנה חמץ ילפינן מנותר שישנו בבל תותירו ה"נ חמץ ישנו בב"י וב"י והנה איסורי הנאה לא מקרי שלך רק משום איסורא דחמץ גלי קרא דעשאן הכתוב כאלו ברשותו אמנם כשנעשה נותר קודם הפסח דאז לא חל חיובא דב"י כיון דלא הוי שלו קודם דנתבטל א"כ תו ליכא מצות שריפה ושפיר מועלין באפרן דלא הוי דבר שנעשה מצותו דאין מצוה כלל בשריפתו. וא"כ ממילא אסור לשרוף דשמא יהנה מפערן לכן שפיר כ' דמתבערין בכ"ד. בפרט לשיטת רש"י שכ' דנשרפין לא יקברו משום תקלה שיהנה ממנו ודאי ניחא דיוכל לבער בכל דבר דממ"נ מה יעשה אם ישרפו איכא חשש תקלה באפרן ואי יקברנו איכא תקלה בגופי' א"כ יוכל לעשות כמו שירצה. משא"כ כשנתחמץ מקודם ואח"כ נעשה נותר א"כ שפיר ממ"נ הוא בשריפה וזהו נכון בישוב דברי הירושלמי:

ו ויש ליישב שיטת הרמב"ם דפסק מבערין חולין מלפני השבת ולא פסק כראב"צ כמו שפסק הרי"ף דחולין בזמנן וכחכמים. דהנה צל"ע בתרומת לחמי תודה בע"פ אם מותר לאכלו בע"פ כיון דליכא אלא אסורא דחמץ ואין בו כרת וא"כ כיון דאכילת קדשים מצות עשה הוא וכבר כ' הרמב"ם במעשה הקרבנות דבכל דבר שהוא אכילת כהנים בקדשים הוי מ"ע דואכלו וא"כ ליתו עשה דואכלו ולדחי ל"ת דחמץ שאין בו כרת דכה"ג פריך ברקיק בזבחים דצ"ז ושם משני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אבל כאן בחמץ ליתו ולדחי דלא הוי ל"ת שבמקדש. ולשי' הר"ש בס' הכריתות דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת יהי' מותר אף בלילה לאכול תרומת לחמי תודה. ולכאורה היו נראה דמה דאיתא בפסחים די"ג ע"ב דפסולות הי' שאין מביאין תודה בי"ג דאין מביאין קדשים לבית הפסול ואיכא מ"ד דכשרות היו רק שלא נשחט עליה הזבח ולכאורה הא אין מביאין קדשים לבית הפסול ודוחק לומר דהך מ"ד סובר דר"י סובר כר"ש דמביאין קדשים לבית הפסול. ולפ"ז הי' נראה ליישב דהנה באשם שנתערב בשלמים וכן במעשר בהמה ובכור דאיתא בסוף בכורות וכן לקמן בדף פ"ט שבכלהו דוכתי לא מיירי רך בגוונא דאינו נאכל אלא לכהנים חיישינן לנותר. אבל חולין דאוכלין מצוין דהכי חזינן לראב"צ דסובר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן והכי פסק הרי"ף משום שאוכלין מצויין ויאכלנו קודם שעה ד' א"כ ה"נ לא חיישינן שיבא לידי נותר כלל שאוכלין יהיו מצויין וכן מבואר בירושלמי דחלת תודה אוכלין מצויין כמו שאביא הירושלמי לקמן. ולפי"ז שפיר מביאין תודה בע"פ דהלחמי תודה נאכלין לזרים ולא חיישינן שיבא לידי פסול שימצא אוכלין. ועל תרומת לחמי תודה הא ליתו עשה דואכלו ולדחי ל"ת דחמץ וא"כ יהי' נאכל כל היום וכל הלילה לדעת הר"ש דעדל"ת שבכרת או דאפשר לאתויי חלת תודה מנוקשה דיוצא י"ח משום חמץ בתודה וליכא רק לאו ועשה דואכלו דוחה אף בלילה א"כ ממילא אין חשש דיבואו לבית הפסול כלל. אמנם לפי"ז הדבר תלוי בשיטת ראב"צ דסובר חולין בזמנן ותרומה מלפני השבת שפיר ה"ה דלא שייך חששא דמביאין קדשים לבית הפסול וא"כ י"ל דהנך מ"ד פליגי בהך סברא דמ"ד פסולות היו סובר דר"י לא סבר להא דראב"צ רק דמבערין הכל מלפני השבת דגם בחולין חיישינן שמא לא ימצא אוכלין א"כ אסור להביא תודה משום הלחם דעל הלחם שנאכל לזרים ליכא עשה דואכלו משא"כ מ"ד כשרות היו סובר דאיתא לדראב"צ א"כ ליכא חששא דהלחם יהי' לו אוכלין דאוכלין מצוין ועל התרומת לחמי תודה אפשר להביא נוקשה דליכא אלא לאו ועשה דאכלו דוחה ואין ממעט באכילתה. ולפי"ז כיון דהרמב"ם פסק דמביאין תודה בחג המצות בה' חגיגה דקאי אנ"ד כסתמא דברייתא לכן שפיר פסק מבערין הנ"ל מלפני השבת דסתמא דברייתא אזלא כוותי' דגם בחולין אין אוכלין מצויין והבן. אולם לכאורה י"ל דבתרומת לחמי תודה כיון דאיכא גם עשה דתשביתו שלא כדרך אכילה כמ"ש התוס' אליבא דר"ש דאית לי' דבע"פ מותר בהנאה דמ"מ אסור באכילה משום תשביתו א"כ לר"י איכא לאו דלא יאכל ועשה דתשביתו ואין דוחה עשה ול"ת ולכן אסור לאכול לחמי תודה. ונ"ל דתליא בפלוגתא דהתוס' סברי דשלכד"א אמנם בעה"מ סובר דלר"ש מותר באכילה מה"ת דתשביתו מקיים אף כדרך אכילה ואף לר"י דסובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ דוקא היכי דאיסור לאו על אכילה והנאה כמו בנותר וא"כ במקום דליכא לאו סגי בכל דבר א"כ כיון שכ' הריב"א בחולין דעשה במקום הלאו ועשה דוחה הלאו ועשה נשאר א"כ כאן אם דוחה הלאו תו לא מצי למילף מנותר כלל א"כ ממילא הוי בכל דבר וממילא ליכא עשה דבאכילה ג"כ יוכל להשבית וזה נכון בסברא דכיון שנדחה הלאו שב להיות חמץ איסור קיל מנותר וכיון דליכא קרא דבעי שריפה א"כ ודאי דתשביתו מקיים באכילה ג"כ כיון דלישנא דתשביתו אין פירושו רק שיבער מן העולם רק דביעור חמץ בשריפה ילפינן לא מלישנא דתשביתו רק מקרא דנותר וכיון דליכא לימוד במקום שנדחה הלאו שב להיות תשביתו לר"י כמו לר"ש בע"פ. דיוכל להשבית באכילה. א"כ י"ל דהנך מ"ד דפליגי אדר"י אי פסולות היו או כשרות שלא נשחט עליהן הזבח פליגי אי תשביתו שלא כדרך אכילה משמע וא"כ לא דחי ואסור להביא לבית הפסול התרומת לחמי תודה שאין אוכלין מצויין והך מ"ד דסובר כשירות היו סובר דתשביתו דרך אכילה נמי משמע ורק מקרא דנותר ילפינן שריפה אבל במקום שנדחה הלאו ממילא מקיים דרך אכילה ושפיר דחי ומותר לאכול וא"כ התרומת לחמי תודה אינו נמעט באכילתו ולחמי תודה אוכלין מצויין. ועפי"ז י"ל קושיית התוס' אדפריך ור"ג לאו מכריע דהא סתמא כוותי' דהנה כיון שהעלינו דתרומת לחמי תודה מותר לאכול משום הלאו דנדחוה רק איסור עשה דתשביתו שלא כדרך אכילה (ונהי דאין מביאין מ"מ אם הביא בע"פ הביא). ולפי"ז אין כאן רק איסור דתשביתו שהוא איסור עשה דהלאו נדחה וא"כ כיון דחזינן דלר"י כל חמש נהנין ולכאו"ק מה בין אכילה להנאה הא בשניהם איכא לאו דלא יאכל לפני זמנו ועכצ"ל כמ"ש האחרונים בשביל דאכילה איכא מלקות על הנאה כ' הרמב"ם דאין לוקין ולפ"ז בתרומת לחמי תודה דליכא רק עשה אין לוקין א"כ מותר כל חמש דדמי לאיסור הנאה. ולפי"ז שפיר מצי לאוקמא מתני' כר' יהודא וכל שעה שמותר לאכול תרומת לחמי תודה בחמישית מאכיל לבהמה. והא דמוקי בפ' כ"ש מתני' כר"ג היינו דשם מצי אזלי להך מ"ד דסובר דכשירות היו דסובר דתשביתו דרך אכילה ג"כ משמע וא"כ ממילא כל היום מותר תרומת לחמי תודה א"כ ל"מ לאוקמא כל שעה בתרומת לחמי תודה דמותר ג"כ לאחר שש נמי אבל אנן דקי"ל כהך ברייתא דאין מביאין תודה בחג המצות דמוכח דתרומת לחמי תודה אסור בע"פ א"כ שפיר מוקמי' מתני' כר' יהודה ג"כ ול"ק קו' התוס' כלל ודו"ק:

אמנם יש לומר דתרומת לחמי תודה כיון דחזינן דרחמנא הקישה לשאר תרומות כמבואר בפ' התודה ובעי בגמ' אי מדמעת או אינה מדמעת י"ל דלא קאי ואכלו עלי' רק בבשר קדש ולא בתרומת לחמי תודה דהקישה לשאר תרומה ואין מצוה באכילתה כמו שאר תרומות א"כ לא דחי כלל ועפי"ז הרווחנו ליישב הקושיא שקשה על הירושלמי דבעי בטעמא דר"ג אי תרומה נאכלת כל חמש מחמת קדושה או משום שאין אוכלין מצויין מה נפיק ביניהן חלת תודה דמהני קדושתה נאכלת או מפני שאין אוכלין מצויין דמותר לזרים ופשוט מדר"נ דאמר כשירות היו דניטל בשעה חמישית וסבר כר"ג ומוכח דמפני קדושתה היא וקשיא על הירושלמי דלמא תרומת חלת תודה הי' דשפיר מניחין עד שעה חמישית ומותר לאכלה. ולפ"ז אפשר ליישב די"ל דמה דפליגי ר"י ור"ש במביאין קדשים לבית הפסול פליגי בהכי דמ"ד אין מביאין קדשים הוי לפי שאין אוכלין מצויין חיישינן שבא לידי נותר אבל מ"ד שמביאין קדשים סובר שגם תרומה אוכלין מצויין כחכמים דאמרי בזמנן א"כ ממילא לא חיישינן שיבא לידי פסול. ולפי"ז כיון דר' נתן סובר דכשרות היו מביאין בכל ע"פ מניח דמביאין תודה בע"פ וע"כ מביאין קדשים לבית הפסול דאוכלין מצויין א"כ לדידי' אמאי מותר בשעה חמישית ושפיר מוכח דמהני קדושתה הותר ודו"ק:

ז בתוס' צא ומוכרן בשוק בירושלמי צא ומוכרן בב"ד בשוק מוכח דאף שנתן ר' רשות שהי' נשיא מ"מ בעי שומת ב"ד והקשו בתוס' חדא דלמה לא תמכור בלא ב"ד מ"ש מאלמנה במוכרת שלא בב"ד. ועוד דבב"ד ליכא חשדא וא"כ נשקל לנפשי' דהכי מוכח באלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום הא בב"ד מותר אפי' לעצמה. ונ"ל ליישב דהנה מבואר בהרא"ש בפ' אלמנה בכתובות בהא דשום היתומים שפיחתו שתות כתב הר"ה גאון דשליח שטעה בקרקעות דהדין לתקוני שדרתיך אף בטעה בכ"ש אם השליח הטעה הלוקח ממנו בשתות מכרן בטל. והשיג הרא"ש עליו דאי מדמי מה שהטעה לאחר כמו שאלו הוטעה השליח א"כ אף בפחות משתות נמי. דכן הדין בפחות משתות נמי בשליח דמכרן בטל. ונ"ל ליישב דבריו דהנה ר' יונה סובר הובא בהרא"ש דשליח שהטעה לאחר שמכרו קיים דלא עדיף מאלו מכרו המשלח בעצמו דאין אונאה לקרקעות והא דתנן בשום הדיינין שפיחתו או הותירו שתות דמכרן בטל משמע דאם הטעו הלוקחים ג"כ מכרן בטל היינו טעמא דבב"ד בשום שהיתומים נסמכו על הב"ד כך הלוקח סומך עצמו על הב"ד והוי הב"ד כשליח המוכר והלוקח ואם הטעו כשם שביתומים מכרן בטל כך אם הטעו להלוקח מכרן בטל מטעם שליחות משא"כ בשאר שליח אם הטעה לאחר לא עדיף מאלו קנה ממשלח עצמו. וכת' דבב"ד דהטעו אחר נמי מכרן בטל דאל"כ לא ימצאו קונים כיון דהם שהטעו מכרן קיים ואלו הם טעו מכרן בטל לא ירצה שום אדם לקנות מהם. עכ"ד הרא"ש ז"ל. והנה י"ל דדעת הר"ה גאון דגם בשליח נמי אמרי' כיון דהמשלח נתן לו רשות למכור קרקעותיו א"כ חש לטובתו פן לא ימצא קונים כיון דאם יטעה השליח יהא בטל המקח ואם הטעה לאחר יהי' מכרו קיים לכן ניחא לי' שאם השליח יהי' מטעה לאחר ג"כ יתבטל המכר כדי שימצא קונים. אמנם כ"ז שייך בטעות על יותר משתות דקפיד עלי' זבינא אבל פחות משתות דלכן אינו מחזיר אונאה דאין דרך בעלים להקפיד על אונאה פחות משתות א"כ שפיר כתב דאם הטעה לאחר דמכר קיים דלא שייך לומר שלא ימצאו קונים עבור חשש זה דהואיל ושליח שטעה פחות משתות בטל מקח ואם הטעה אחרים מקחו קיים דזה אינו קפידא להם כ"כ אבל טעות יותר משתות לא ניחא להו וקפדי עליו א"כ שפיר כ' הר"ה גאון דאף בהטעה אחרים המקח חוזר דהכי אמדינן דעתו דמשלח כדי שימצא קונים. וה"ר יונה פליג עליו דדוקא בב"ד דאנן חיישינן לתועלת היתומים וגם הלוקחים סומכים דעתם אב"ד והוי הב"ד כאלו הם שלוחם של הלוקח ולכן כ' מכרן בטל. אבל בשליח לא איכפת לי' למשלח אף שלא ימצא קונים מ"מ אין מכרו בטל אם הטעה לאחר והנה לפי"ז כיון דקי"ל בעכו"ם דאין אונאה. א"כ ממילא שפיר מיושב קו' התוס' דמ"ש כאן מאלמנה דמוכרת שלא בב"ד דהתם שפיר יוכל השליח למכור שלא בב"ד ואף בקרקע מ"מ נהי דלא תמצא קונים לא איכפת לן משא"כ כאן דאנן חיישינן לטובת הבעלים כדי שלא יהי' החמץ נפסד א"כ אי נימא דימכור דלמא לא ימצא קונה כי העכו"ם ימנע מלקנות משא"כ אם ימכרו הב"ד דאז שפיר גם העכו"ם יסמוך על הב"ד א"כ י"ל דאם יטעה העכו"ם נמי דהמקח יהי' בטיל דכשם שבקרקעות המקח בטל אם הטעו הב"ד הלוקח דהואיל ועלייהו סמך והוי כשליח שלו ה"נ בעכו"ם הדין כן דהמקח בטיל דהוי כשליחו של העכו"ם ואומר להם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואף דבעכו"ם אין דין שליחות מ"מ הסברא דהואיל ועכו"ם סומך שהב"ד לא יטעוהו דאסור להונות גם לעכו"ם א"כ הוי כמקח טעות וא"כ ירצה העכו"ם לקנות לכן שפיר אמר צא ומוכרן בב"ד דבינו לבין עצמו למכור פן לא ימצאו קונים שייראו מטעות. משא"כ באלמנה התם שאלמנה מוכרת לטובת עצמה לגבות כתובתה לא איכפת לן אם לא תמצא קונים. ולפי"ז לפי הס"ד דהוי מפרשינן צא ומוכרן לישראל א"כ לא הי' צריך כלל ב"ד דבישראל שפיר ימצאו קונים דכיון דבין אם הטעה השליח הנפקד אם יטעה אחרי המקח יהי' בטל ואי דשליח שטעה פחות משתות נמי מכרן בטל והקונה שטעה פחות משתות מכרן קיים הא כבר הוכיח דסברת ר"ה גאון דבעבור זה הטעות מפחות משתות לא שייך לומר דלא ימצא קונים דהא הוא דבר שאין מקפידן עליו ולא ימנעו הקונים מקחת בעבור חששה כזו. ואף שהר"י חולק ארהיג אינו חולק רק בסברא אחרת דביותר משתות נמי בשליח שהטעה מכרן קיים בקרקעות אבל בהך סברא מודה לו דבעבור זה לא ימנעו קונים מלקנות. וא"כ ממילא לפי הס"ד דמוכרן לישראל א"כ לא בעי ב"ד כלל דהדרא סברת התוס' לדוכתי' מ"ש באלמנה. א"כ ממילא מיושב קו' התוס' דשפיר אמרו דנשקול ויפשע אסור משום חשדא כיון דלפי הס"ד מפרשינן בלא ב"ד איכא חשדא משא"כ הירושלמי דקאי למסקנת הז"מ דמוכרן לנכרים אמר א"כ כיון דלעכו"ם אמר א"כ שפיר הביא דאמר מוכרן בב"ד דאסור באופן אחר משום דאולי לא ימצא קונים. ובשליח המקח בטל וא"כ יש חששא שיאסור פקדון של חבירו דבנתים יעבור זמן איסור לכן אמר דבנ"ד ימכרן דאז גם העכו"ם שיטעה יהי' המקח בטל דאב"ד קסמך כסברת הר"י ודו"ק:

הקשה הצליח דהא דפשיט מדרבי דלמא דוקא בחולין סובר לנכרים אבל בתרומה סובר כר"ג. ונ"ל עפ"י מ"ש בירושלמי הטעם דר"ג דהואיל בתרומה אין אוכלין מצויין הקילו בחמש. והנה ר"פ המפקיד בהא דפירות אבודין דאמרינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר מוכח כל הסוגיא דפירות אבודין אף מ"ד דמוכרן מ"מ דין תרומה יש לה ואסור לזרים שמא עשאן תרומה א"כ לפי"ז י"ל שפיר דא"כ אין אוכלין מצויין וא"כ הי' שורת הדין אי סובר כר"ג שיהי' מותר בחמישית ג"כ. והבן:

ט בירושלמי פיק ה"ד רמ"א משש ולמעלה מדבריהן ורי"א מדאו' כו' רמ"א לא תאכל עליו חמץ על אכילתו פי' בלילה בזמן שנאכל ק"פ. ורי"א על עשייתו [פי' משש ולמעלה שעושין הק"פ] ר' יודא אית לי' עשה ול"ת על אכילתו עשה ול"ת על ביעורו עשה שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא חמץ לאו בא מכלל עשה עשה לא תאכל עליו חמץ הוי ל"ת כו'. והגאון הק"ע מפר פי' זר ודחיק מאוד דכוונת הירושלמי דלר"מ הואיל ולאו איכא משש ולמעלה דקאי על זמן אכילתו א"כ מכ"ש בפסח אבל לר"מ דרק משעת אכילתו אין לאו כ"א בזמן אכילת פסח אבל בשאר ימי הפסח אין לאו ודבריו תמוהין דהא סתמא דאלו הן הלוקין חמץ בפסח לא אתיא כר"מ ועוד מצינו דאין ח"כ בלא מלקות כ"א פסח ומילה ולדברי הק"ע א"כ לר"מ בשאר ימי הפסח יהי' כרת בלי מלקות רק בעשה ואין זה אלא דברי תימה. ונ"ל ביאור הירושלמי דהנה לאו בא מכלל עשה רק כשלא הוצרך הכתוב רק להגיד לנו האיסור הנשמע מכלל המקרא וא"כ למה לן כיון שכבר שנה הכתוב הלאו מפורש ע"כ בא להורות שיהי' גם מצוה בעשה נוסף על הל"ת אבל כשהוצרך הכתוב לדבר אחר אינו מורה כי בא להגיד לנו עשה ג"כ. כי כמו שהיכי דאיכא למדרש לא מוקמי' בלאו יתירא ה"נ למה לן לאוקמא בעשה נוסף על הל"ת. ולפי"ז לר"מ י"ל דהקרא דתאכל עליו מצות רק אמרה תורה בשעת אכילתו. א"כ י"ל דגלי קרא דז' ימים תאכל מצות בלא חמץ אינו בא הכתוב להוסיף לנו עשה דאיסור בחמץ רק בא להורות דדוקא שבעת ימים מצוה במצה ולא חמץ אבל בע"פ מותר ג"כ בחמץ ולא בעי הכתוב לאסור באיסור עשה רק להתיר ע"פ שיהי' מותר בחמץ שלא נטעה לפרש אזמן עשייתו:

אבל לר"י דזמן עשייתו אסור בחמץ מלאו דל"ת א"כ ע"כ לא בעי הכתוב לשלול איסור בע"פ כלל דאדרבא בע"פ ג"כ אסור וע"כ צריך קרא דהכתוב דאשמעינן שבפסח איכא עשה נוסף על איסור ל"ת והעשה אינה כ"א בפסח. א"כ הירושלמי אמר דר"י אית לי' עשה' ול"ת אבל לר"מ ל"ל עשה אבל לאו מודה ר"מ דאיכא והבן:

מיהת קשיא לן לדברי תוס' שכת' בפסחים דק"ח דכ"ע מודו דאסור בעשה דתשביתו שלכד"א משמע ומדברי הירושלמי דתפס קרא דעשה דז' ימים תאכל עליו מצות מוכח דעשה דתשביתו אינו מורה על אסור אכילה כלל דבאכילה תשביתו ג"כ כמ"ש הרז"ה ז"ל ואף לר"י דאית לי' אין ביעור חמץ א"ש זה אינו נלמד רק במה מצינו מיהת איסור עשה איכא ואולי י"ל דמשום תשביתו לא הוי עשה רק בחמץ דילי' אבל בחמץ של אחרים דלא הזהיר בתשביתו מותר לאכלו בע"פ לכן הוצרך הירושלמי למיתי קרא דז' ימים תאכל מצות ולא חמץ דזה כולל החמץ דעלמא ג"כ. וצע"ג על הרמב"ם דלא הביא דחמץ עובר בעשה ג"כ באכילתו דאנן קי"ל כר"י ולמה לא פסק הירושלמי כן אחר דאין סתירה בזה בש"ס דילן:

הרמב"ם פי"א מחמץ ומצה כ' דחמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה. ותמוה הא הרמב"ם פ"ט ממ"א הביא דר' אבוהו ובגמ' אמרו דחזקי' פליג אר' אבוהו. ונראה דהנה הרמב"ם פסק דדברים ככתבן. והקשו דא"כ למה הביא מלא תאכל ולא תאכלו כדרך שפרט בנבילה. אמנם צ"ל כיון דר"י דברים ככתבן ע"כ מאותו ילפינן איסור הנאה לחמץ בפסח ושור הנסקל כדאיתמר בסוגיין וע"כ אותו קאי לכל מקום דנאמר לא תאכל כו' וגם ר"א נקט לא תאכל לא תאכלו כוונתו דאותו בא לגלות כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו דאיסור הנאה נמי רק במקום שפרט היתר מותר א"כ גם כוונת הרמב"ם כן דילפינן מאותו דכ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת ל"ת קאי עלי' אותו. לאפוקי חולין בעזרה דלא כתיב לשונות הללו לא קאי אותו. אמנם ק' דמנין לנו לומר דר' אבהו ל"ל דחזקי' וסובר דלא יאכל לא משמע לא יהא בה היתר אכילה דלמא סובר כן והא דהזכיר לא תאכל ולא תאכלו הא בל"ז אין לנו רק חמץ בפסח ושור הנסקל דאסור בהנאה וא"כ מלא יאכל נפקא ולמ"ל לא תאכל לא תאכלו שהזכיר. די"ל דנ"מ לענין קודם הפסח ואחה"פ לר"י דשם לא כתיב לא יאכל ול"ל לר' אבוהו סברת תוס' דכ"ח כיון דגלי גלי ולכן מאותו שמעינן גם אלא תאכל. דחמץ לפני פסח ולאה"פ ג"כ אסור בהנאה ובאמת לא יאכל גם לר"א משמע איסור הנאה ומנ"ל דפליג אחזקי' וע"כ צ"ל דמ"מ פליג אחזקי' דחזקי' די לו בלא יאכל לבד ולא מאותו עכצ"ל דסובר כסברת התוס' דגלי גלי גם אלפני פסח אבל ר' אבהו הגם דמודה דלא יאכל משמע לא יהא בו היתר אכילה מ"מ סבר דאותו איצטרך אלפני פסח ולאה"פ דל"ל סברת תוס' דגלי גלי וא"כ סובר חולין בעזרה ל"ד וחזקי' דיתיר לי' אותו וע"כ לחולין בעזרה וסובר דהוא דאורייתא. אמנם לכאורה למ"ל טעמא דלא יאכל היתר אכילה משמע ת"ל מאותו. וצ"ל דחמץ לא הוי ידעינן מאותו דהוי מוקמינן רק לשור הנסקל דאין היתר לאיסורו אבל חמץ בפסח דיש היתר לאחה"פ מנין דילמא אותו רק לחב"ע (לשור הנסקל). לכן הביא הרמב"ם דחמץ בפסח ילפינן מלא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וא"כ אייתר אותו דלשור הנסקל ל"צ דג"כ מלא יאכל דכתיב גבי' נפקא לכן הביא בפ"ב דחמץ לפני זמנו ג"כ אסור בהנאה משום לא תאכל. ואין להקשות הא יש היתר לאיסורו ואיך יליף מאותו דז"א כיון דגלי קרא דתוך זמנו אסור אף דיש היתר לאיסורו א"כ ה"ה לפני זמנו. ולכן פסק חולין בעזרה לאו דאורייתא כמ"ש הלח"מ משום דאותו איצטרך אלפני זמנו. ותו לא מצי להקשות דא"כ מנלן דחזקי' פליג אר"א דילמא לא יאכל אתוך פסח ואותו לפני פסח וחב"ע לאו דאורייתא. ז"א דהא חזקי' קאי לר"י דלאח"ז אסור בהנאה וא"כ אין היתר לאסורו וא"כ למ"ל לא יאכל כלל הא מאותו שמעינן דל"ש לומר חמץ יש היתר לאיסורו דהא לר"י אין היתר כלל, וא"כ עכצ"ל דסובר גלי גלי ואייתר אותו לחב"ע וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל:

ופליגא אדר"א הקשו האחרונים דמנלן דפליג אר"א דילמא שאני כאן כיון דכתיב לא יראה לך שלך א"א רואה וצ"ל דעשאן הכתוב אבל אי לאו קרא לא הוי אמינא דעשאן והוי שמעינן דמותר בהנאה דאל"כ לאו שלך הוא. אמנם לכאורה כיון דגלי קרא דגל"מ כממון דמי מקרא דלא ימצא, וכיון דלאה"פ מותר בהנאה א"כ הוי גל"מ כממון וא"כ שלך מקרי ואסור בהנאה. אמנם לכאורה ז"א דבשלמא בחמץ של הקדש הוי גל"מ דלאה"פ מותר כמבואר לקמן דף כ"ט לפי דמותר להשהות א"כ יהי' שלך דהוי גל"מ אבל כאן דאסור להשהות אף גל"מ לא הוי. אכן י"ל דשפיר עובר אב"י כיון דאי תימא דא"ע בב"י א"כ מותר להשהות א"כ יהי' שלך דהוי גל"מ א"כ שפיר אסרה תורה להשהות כל דבלאו איסור שהי' הוא שלך (אפוכי מטרתא לחומרא ע' תוס' ב"מ ד"ל א' ד"ה אף. המעתיק) א"כ ל"צ כלל להא דעשאן. ולכן שפיר חזקי' פליג אר"א כיון דבלי טעמא דלא יאכל מלא תאכלו נפקא איסור הנאה בפסח. אמנם לכאורה לר"י דחמץ בפסח אסור בהנאה לאחה"פ לכאו' מנין דפליג הא לאו גל"מ הוא דאחה"פ נמי אסור וא"כ איצטרך לא יאכל. אכן התוס' הקשו דק"ח דמנלן לחזקי' לאח"ז שאסור בהנאה. ותי' התןס' כיון דגלי גלי אף בכולם א"כ באמת אי לאו קרא הוי אמינא דנהי דמקרא דלך סברא דלא נצטרך לעשאן מ"מ מנין שמותר בפסח נימא דרק לאחה"פ מותר בהנאה ולכן מקרי שלך אבל בפסח עכ"פ אסור מלא תאכל ורק כיון דלאה"פ מותר לכן מקרי שלך. ומנין למעט דתוך הפסח מותר שכיון שחזקי' אמר מנין לחמץ בפסח והו"ל לומר מנין לחמץ לאחה"פ שאסור בהנאה והא תוך פסח הוי ידעינן מלא תאכלו רק עיקר קרא אשמעינן דלאה"פ אסור לא הו"ל לומר מנין לחמץ בפסח א"כ מוכח דפליג אדר' אבהו. אמנם מ"ש דהואיל ובלאו איסור תורה דב"י הי' שלך שפיר עובר בב"י דאי לאו ב"י הי' גל"מ והי' שלך דהי' מותר להשהות א"כ קשה דלמה מועיל ביטול כמ"ש הר"ן ריש פסחים הא בעינן דאתי לרשות זוכה ומה שתי' דהואיל ואסור בהנאה רק עשאן סגי בביטול הא הדרא קושיא דאי נימא דלא אסרה תורה בב"י לא הי' צריך לעשאן וא"כ לא הי' מועיל הביטול ואמאי מהני ביטול שלא יעבור אב"י אל ע"כ דשלך בעינן אחר שאסרה תורה בב"י ולא אמרינן דהוי שלך אלו לא אסרה תורה בב"י א"כ הדרא קושיא דמנלן דפליג אר"א. אכן מנלן דביטול מהני ועכצ"ל מתשביתו בטל בלבך כמ"ש רש"י לעיל ד"ד ורמב"ם פ"ב. ולכאורה קשה הא ממאי דמהני ביטול מוכח דאסור בהנאה דאל"כ לא עשאן ואמאי מהני ביטול לפמ"ש הר"ן ועכצ"ל דבטול לאו משום הפקר רק גזה"כ הוא וה"א דמותר בהנאה. א"כ לפי"ז י"ל שפיר דפליגי אר"א דאל"כ שמעינן מלא תאכל ואי דמשלך אתה רואה מוכח דמותר ז"א דהא י"ל משום גל"מ חייב וכמש"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה