אור ברסלב
חידושי הרדד פסחים › דף ו:

חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש

פסחים · דף ו:

דף ה.

אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל הנה בענין ביטול חמץ רבים מהקדמונים נחלקו אי מטעם הפקר הוא או מדין מצות תשביתו בלי טעם הפקר. והנה יש לעיין מקודם הא דאר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם כו' חמץ משש שעות ולמעלה. דכיון שהוא אסורי הנאה אינן ברשותו רק דהתורה הטילה עליו חיוב דב"י כאלו היא שלו. והקשו בזה אחרונים הא כיון שחמץ לאה"פ מותר בהנאה א"כ הוי גורם לממון כמ"ד בפסחים דק"ט בחמץ של הקדש וא"כ אי לאו אסור ב"י שפיר חמץ הוי גורם לממון וא"כ נהי דלאו כממון דמי מ"מ הא התורה חייבה לכל גורם לממון בחמץ כמו בחמץ של עכו"ם שקע"א דעובר הישראל וא"כ שפיר כל חמץ בדין הוא שיתחייב בלי העשיי' כאלו הוא ברשותו. דהוי ככל גורם לממון וא"כ שפיר ליהוי בטל אף לאח"ז אסורו דבדין היא שלו ואף דלשאר דברים לא הוי כממון הא לענין חיוב חמץ אף גורם לממון מתחייב וא"כ ל"ד לבור שאינו ברשותו:

ונראה דנהי דאמרי' בהקדש דחייבין למ"ד גורם לממון כממון דמי בחומש ואשם מ"מ דוקא למ"ד כממון דמי הוא דאמרינן דבאמת כיון דאיסור הנאה יוכל כ"א לזכות בהחפץ מדין הפקר וא"כ היכי שייך לומר דגורם לממון הוא הא אף גורם לא הוי דפן יקדמנו אחר קודם יציאת הפסח. ואף לאה"פ הוא דזכי' מהפקר. וא"כ אף ביטול דהוא הפקר אינו טוב מזה דאחה"פ יוכל לזכות בעצמו ומ"מ לא עבר בב"י וא"כ עכצ"ל דאין זה אף גורס כלל דאחה"פ גם כן אינו שלו דצריך לזכות מהפקר. רק למ"ד גורם לממון כממון דמי א"כ בתוך הפסח מקרי החמץ שלו דבידוע שיהי' שלו לאחה"פ דאסור לזכות בתוך הפסח דקגזל מחברו דבתוך הפסח שלו הוא לענין שיזכה אחה"פ אבל למ"ד לאו כמ"ד א"כ יוכל כ"א שירצה לזכות בהחמץ דלאו דבעלים נינהו תוך הפסח וגרע משאר גורם לממון דקע"א דשם אסור בתוך הפסח לשום אדם לזכות דמפסידו במה שגוזל מאתו דחייב לשלם לנכרי החמץ ובלאו זכייתו יוכל להחזיר להבעלים ולומר הש"ל אבל בחמץ שלו דתוך הפסח אין לו זכות ולהחהיפ שיהי' לו זכות עתה לאו כממון דמי ויכול כ"א לגזול ממנו החפץ וא"כ אינו שלו ושפיר למ"ד דלאו כממון דמי חמץ גם גורם לממון ליכא דמי יימר שלא יזכה בו אחר תוך המועד ולמ"ד כממון דמי שפיר הוי גורם דא"י לזכות אחר בהחפץ וא"כ שפיר אינו ברשותו. וזה פשוט. ובזה נראה ע"כ לומר דמה שחייבה התורה החמץ בב"י וב"י אף דאינו שלו עתה משום דקודם חלות האיסור בחמץ הי' שלו לכן שפיר חייב. ולכן לא מהני ביטול בחמץ תוך המועד דבמועד בלא ביטל אינו שלו רק קודם שחל המועד הי' שלו עובר אף במועד ולכן בביטל קודם המועד שוב קודם חלות איסור הנאה שפיר אינו שלו לכן אינו עובר עליו בב"י וב"י דהתורה קפדה במה שהוא שלו קודם המועד:

ובעיקרא דביטול דעת הרמב"ם בגי' הישנה שהביא הכ"מ החמץ ידוע יסור מרשותו דביטול אינו מועיל. והקשו עליו מהא דמצינו בכ"מ מבטל בלבו ודיו מוכת דאף בחמץ ידוע מועיל ביטול. ומהא דפריך בפסחים ד"ו ע"ב וכי משכחת לה לבטלה מוכח דאף לידוע מועיל ביטול דאל"כ כי משכח היאך יבטל. ומזה הכריעו דאף לח"י מהני ביטול וכ"פ כל הראשונים. והנה הקשה הפנ"י דנהי דממעטינין של אחרים ושל גבוה היינו משום דרשות אחר יש להן ששל אחר הוא, לאפוקי של הפקר מנ"ל דאין עוברין בב"י הא כיון שאין של אחר החמץ מנ"ל למעט מלך. וכן נסתפק בכפות תמרים בסוכה אם יוצאין בלולב של הפקר די"ל דמקרי לכם כיון שאינו של אחרים ולכאורה י"ל דע"כ חייבה התורה בהפקר ג"כ כיון דכל איסורי הנאה הפקר נינהו וא"כ כל חמץ הפקר ומ"מ חייבו הכתוב בב"י א"כ גם בהפקר חייב הכתוב. רק מזה אין ראי' די"ל דקפיד התורה במה שהוא שלך קודם שנאסר משום חמץ דאף שאחר שנאסר אינו שלך עובר מיהת לפי שהי' שלו קודם שנתחמץ ונאסר או קודם המועד וא"כ ממילא הפקר כיון דגם קודם שהי' המועד ונאסר החמץ לא הי' דידי' וא"כ שפיר אינו חייב בב"י דקודם האיסור ג"כ אינו שלו. ולפי"ז קשה אמה שפסק הרמב"ם בקנה ישראל חמץ בפסח מנכרי דעובר בב"י ולוקה. והא מה מועיל הקני' הא לאו דידי' הוא ולא שייך לומר דקודם האיסור הוה דידי' דהא קנה במועד כשנאסר כבר וא"כ לא הי' מעולם שלו ואמאי יעבור אב"י אלא ע"כ דאף בשל הפקר עובר בב"י כמו בבור שאף בבור של הפקר חייב ה"נ כשישנו ברשותו אף שהפקר הוא משום אסורי הנאה מ"מ חייב הכתוב וא"כ אף בהפקר מקודם המועד יתחייב בב"י דלא קממעטינן מלך רק של נכרי ושל גבוה שרשות אחר יש להן אבל של הפקר מנלן דמותר כיון דחזינן דאף אחר שנאסר אם קנה חייב והא הקנין אינו מועיל ולמה יתחייב אלא ע"כ משום דנפקע רשות הנכרי מהחמץ חייב הישראל וגם בהפקר קודם המועד נימא דאסור. ולכן י"ל דלחמץ לא מהני ביטול כיון דנהי שמפקיר מ"מ כשהוא ברשותו עובר מיהת. אמנם לכאורה י"ל דלכן חייבה התורה בחמץ דאף שאינו שלו דאסור בהנאה מ"מ כיון דבלא אסורא דחמץ הי' שלו א"כ לך מקרי וא"כ הפקר אף בלא איסור חמץ אינו שלו לכן אינו עובר בב"י וא"כ שפיר מועיל ביטול. רק דא"כ אף בתר זמן אסורו יהי' יכול לבטל כיון דתלי קרא לך במה שהי' שלו בלא איסור הנאה דחמץ וא"כ נהי דבתר זמן אסורא לא מצי לבטל מ"מ הא כיון שאם לא הי' נאסר הי' מועיל הבטול ולא הי' שלו א"כ לא הוי לך ואינו עובר ועכצ"ל מדאו' לבטל בתר זמן איסור ע"כ לא קפיד קרא במה שהי' שלו בלא איסור חמץ רק במה שאין רשות אחר עליו עתה וא"כ ממילא גם בהפקר עובר בב"י וא"כ אינו מועיל ביטול. ונראה דהנה כ' הריטב"א בסוכה דל"ה דכל אסורי הנאה דבעלים נינהו ולכם מקרי וא"כ קשה הא דחמץ שאינו ברשותו. ונראה ע"פ מ"ש בתוס' דכל אסורי הנאה יש להן דמים שאם עבר ומכר דמותרים עיין תוס' חולין ד"ד ע"ב רק דלכן אין להם דמים לפי שאסור למכור וליהנות מהם. א"כ שפיר לענין זה מקרי שלו דאם ירצה ויעבור אאיסור הנאה ויחליף יהי' שלו רק דאסור לו לעבור והנה התורה חייבה בב"י אמה שהוא שלו ואף שאסור לו להחליף מ"מ כיון דאם יחליף יהיו דמיו מותרין שפיר שלו הוא ומ"מ אינו ברשותו מיקרי דאסור לו להחליף והתורה עשאם כאלו הן ברשותו שיתחייב בב"י כיון שעכ"פ אם יעבור אלאו דאסור ליהנות מחמץ. והנה שפיר לפי"ז בהפקר מהראוי שלא יעבור בב"י משום שאינו שלו כלל. אמנם הרמב"ם סובר דהפקר דמועיל הוא מטעם נדר ואסור לחזור בו המפקיר א"כ ע"כ הא דהפקר אינו קנין בגוף החפץ שיהי' הפקר רק שנודר שיהי' מותר לכל מי שירצה. והנה הפקר בעינן שיהי' ראוי לכל וכיון דלא מצי זכי שאסור לשום אדם לזכות בחמץ א"כ לא הוי הפקר כיון דכמו שאסור לו לחזור מהפקרו כמו כן אסור לשום אדם לזכות א"כ לא חל ההפקר כלל דלא שייך נדר כיון שא"א לשום אדם לזכות בהיתר א"כ לאו נדר הוא כלל לכן שפיר אין הביטול מועיל ת"ז אסורו אמנם עדיין ההפקר מועיל אלאח"ז דיכול כ"א לזכות ואסור לו לחצר מהפקרו. אמנם קיי"ל בנדרים דפ"ו כל מידי דהשתא לא חייל לקמי' היאך חייל א"כ כיון דהנדר שנדר להיות הפקר אינו מועיל תוך המועד ג"כ לא חל אחר המועד. ולפי"ז שפיר לא מהני ביטול בתר זמן אסורו דהיאך ינדור שיניח לשום אדם לזכות בה ולא ימחה בו הא בלא נדרו אסור למחות בו תוך המועד כלל וא"כ לא יצא מרשותו כלל אכן כשהפקיר קודם זמן אסורו א"כ הועיל ההפקר אף לכשיעבור המועד יוכל שום אדם שירצה לזכות בהחמץ ויהי' אסור לחזור בו א"כ שפיר נפק מרשותו דאינו שלו כלל דאסור לו לחזור בו ולאו שלו מקרי דכשהגיע המועד לא הי' כבר שלו בשום ענין דאף כשיפקע איסור חמץ ע"כ לא יהי' שלו דיהי' אסור לו לחזור משום נדר שהפקיר משא"כ בלא הפקר לאח"ז אסורו יוכל למחות שלא יזכה בהחמץ שום אדם דכיון דלא הוי הפקר שלא נדר שיהי' חמץ א"כ כ"ז באסורי דחמץ רכיב עלי' א"י למחות וכשיפקע האיסור יכול למחות שפיר ולא יניח לאחר לתקוף חמצו דמעולם שלו הוא אבל בהפקר אסור למחות בשום אדם דאסור לחזור וא"כ אינו שלו בשום ענין לכן שפיר לאו עובר בב"י אם ביטל. אכן בתוך המועד א"י לבטל כיון דאין ההפקר מועיל תיז איסורו גם לבתר הכי אינו מועיל משום מי איכא מידי דהשתא כו' כנ"ל:

ולפי"ז י"ל כיון דהתורה קפדה בב"י אמה דהוי שלו בשום ענין היינו שיהי' שלו אחר המועד אף דאינו גורם לממון כלל. כיון דתוך המועד מצווין עליו לבערו ונראה לומר דלכן המשהה חמצו ע"מ לבערו תוך המועד אינו עובר כיון דלא יגיע זמן שיהי' שלו ויבער תוך המועד לכן שפיר אינו עובר דהשתא אינו שלו ואי שיהי' שלו אחר המועד הא ישרפנו קודם שיצא המועד. ועיי' בתוס' פסחים דכ"ט שכתבו אף לרי"ה דסובר דמותר בהנאה מוכח דלא כמ"ש:

הרמב"ם הביא בפ"א מה' חמץ ומצה דחמץ ידוע יסור מרשותו ושא"י יבטלנו ותמה הכ"מ דמלבד דהוא סותר כמה גמרות סותר לדבריו בה' ברכות ומן הנח"מ הקשה וא"י להאריך. ונראה דהנה למה הביא דיסור מרשותו ולא כתב דישרפנו. ונראה דודאי ביטול לדבר שהוא ברשותו אינו מועיל דזוכה לו חצירו כשידע בו וכ"כ המפרשים לכן יסור מרשותו ואינו מועיל ביטול. והנה לכאורה קשה כיון דאמרו בגמ' פסחים ד"ד דלא מצי מבטל בשית דאיסורא דרבנן לא מצי מבטל כדר"ג דהמקדש מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין א"כ נפק מרשותי' בתחילת שש וא"כ איך יעבור בחמץ בב"י הא מיד כשהתחיל שש נפק מרשותי' ויצא מרשותו דרבנן בשלמא מה"ת נהי דנפק מרשותי' עשאו הכתוב שזה שיצא מרשותו ע"י איסור תורה לא יועיל לענין ב"י אבל כיון שבאמת הפקירו ב"ד ונפק מרשותי' קודם שאסרה תורה א"כ אינו רק כהפקר ב"ד ומה לי שהפקירו הוא בעצמו או חכמים ואי חכמים עשאו הא עשיית חכמים לא מהני שיעבור וילקה אבי או יהי' איסור דאורייתא כיון דכבר אינו שלו דהפקר ב"ד מהני מדאורייתא ג"כ אבל עשיית חכמים האיסור לא מהני מדאורייתא א"כ קשה דנפל דין ב"י מדאורייתא בבירא. ונראה דודאי חמץ מדרבנן שלו הוא ולא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק דשלו הוא אכן הטעם דא"י להפקיר דהואיל שאין הנגזל יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אף דשלו הוא כיון דאין לו רשות עליו שהגזלן אלם הוא א"כ ה"נ נהי דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא מ"מ לא גרע מה שתקנו חכמים מאנס שעושה הדבר כאינו ברשותו ודבר שא"ב א"י להפקיר ולא להקנות לאשה לכן המקדש א"מ וא"י לבטל אבל באמת שלו הוא לכן שפיר עיבר בב"י כשמגיע שבע ולא אמרינן דאינו שלו הוא רק דאינו ברשותו וכמו כשהוא ביד הגזלן וא"כ כשחז"ל אסרו הוי כאינו ברשותו א"כ שפיר מקרי לך ועובר בכ"י ומ"מ א"י לבטל דאינו ברשותו א"י להפקיר וכן לקדש בו. ומזה ראי' לאומרים דקנין דרבנן לא מהני לשויא קנין דאורייתא ואף דרש"י לא כתב כן רק דהפקירו ב"ד ממונו. י"ל דהפקירו הממון למהוי כאלו אינו ברשותו אבל מ"מ שלו מקרי ואף אם רש"י לא יסבור כן מ"מ י"ל דדעת הרמב"ם כן. ולפ"ז כיון דבתחילת שש יצא מרשותו. וכן בהא דעיסה מגולגלת בביתו דמבטל מקמי דתחמיץ דמקודם נעשה שיאור דרבנן ואח"כ חמץ דאורייתא א"כ בשעה שהוא דרבנן אז שפיר הוי כאינו ברשותו כלל לכן שפיר מועיל ביטול לחמץ ידוע משא"כ מן התורה דלא הי' שעות דרבנן ולא זמן שיהי' מדרבנן ולא שיאור דרבנן וא"כ אימת יחול הביטול לבתר איסורא לא מהני וקודם לכן הי' ברשותו לא מהני הביטול בח"י ואח"ז אז עשאן ומה יוסיף הוא במה שיבטל כיון דבל"ז אינו שלו אף אם לא ביטל לכן שפיר לא הועיל לח"י ביטול רק כשיסור מרשותו משא"כ עכשיו שתקנו חכמים דיש שעה שהוא שלו ואינו ברשותו וא"כ שפיר הביטול שמבטל עכשיו מוסיף שאינו שלו כלל ע"י הביטול ולא מצי לזכות מדין חצר כיון דאינו ברשותו א"כ שפיר גם לח"י מהני ביטול ומיושב דברי הרמב"ם דהרמב"ם מד"ת קודם שהגיעו שש או שיאור דרבנן ודאי לא הוי ביטול לח"י דכיון דקודם שנאסר בהנאה עדיין ברשותו הוא ול"ש ביטול וכמנאסר מדאורייתא בל"ז אינו שלו הוא ומה יועיל ביטול הא שבל"ז אינו שלו ועשאו ה"נ בביטול עשאו משא"כ לבתר דתקנו חכמים דחל הבטול בשעה דרבנן דאינו ברשותו והוסיף הבטול שביטל מקודם שיהי' אז אינו שלו אף דאיסור דרבנן לא משוי אינו שלו מדאורייתא א"כ קודם שהגיע שבע אז שפיר כבר ע"י בטול נעשה אינו שלו ולא עבר אב"י כלל שפיר מהני גם לח"י ביטול: חמץ אינו שלו ועשאו הכתוב. תמוה לפי דעת הריטב"א בסוכה ר"פ לולב הגזול דערלה ותרומה טמאה אי לאו כתותי מיכתת שיעורי' דכל שהוא ברשותו ואין לאחר זכות מקרי שלו א"כ למה החמץ אינו שלו. ועיין בסי' ת"ל בסק"ח שהרגיש בזה ותירוצו דהואיל והכל מצווין לבערו מקרי אינו שלו ואינו מובן דמה נ"מ הא גם בכל איסורי הנאה יוכל הכל לבערו. ונראה לי לחלק דהנה חזינן דלר"ש דאמר גל"מ כממון דמי ופריך בריש פסחים דלמ"ל קרא בגל"מ עבר בב"י. והנה חזינן בסוכה לענין לולב דממעטינן שאול וגזול אף דודאי חייבין באונסין והוי גורם לממון. ועכצ"ל דבלולב לא אמרה התור אלא מי שיש לו זכות ממון בחפץ דא"כ גס בשאול יצא דיש לו זכות גורם לממון רק דתורה מיעטה דכל שיש לאחר זכות בו א"י וכמו דממעט אתרוג השותפין וא"כ בשאול א"י דעכ"פ להבעלים ודאי יש זכות בו וא"כ כיון דלא קפדה תורה אם יש זכות להרוצה לצאת רק שלא יהי' לאחרים זכות א"כ ממילא באי"ה אלו דאין לו דין ממון מ"מ כיון שאין לאחרים זכות בו שפיר יוצא י"ח אתרוג ומקרי לך אבל בחמץ דמחייב התורה בגל"מ אף דעיקר זכות לבעלים מ"מ שניהם עוברים ולא תלתה התורה כלל אם יש לאחר זכות רק בזכות שלו תלוי הדבר א"כ באי"ה דלאו שלו הוא א"כ שפיר אמרי דמן הדין הי' פטור כיון דאין לו זכות מה נאמר דגם לאחרים אין זכות ז"א דחמץ התורה חייבו אף אם לאחרים זכות ולא תלתה התורה באחרים רק בזכותו וכיון דחמץ שאינו שלו אי לאו דעשאן א"ר לחייבו:

ברש"י ד"ה שמא ימצא גלוסקא יפה ופרש"י וחס עלי' לשרפה. והקשו בתוס' דא"כ מה פריך וכי משכחת לבטלה הא חס לבטלה. ונראה דהנה לכאורה אחר שבדק אמאי לא נימא דכיון דידע דמטא זמן איסורא איאוש מייאש ורצונו להפקיר ואף שלא ידע שיש גלוסקא יפה מ"מ כאן לרבא אזלינן ולרבא אף יאוש של"מ הוי יאוש ואף לדידן דקיי"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש מ"מ לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ט לחלק בין כלך אצל יפות להא דישל"מ ג"כ כאן קשה הא כאן ודאי יאסר בהנאה ומייאש, אמנם רש"י סובר דלכך לא הוי יאוש כיון דאחמץ שלו מחויב בתשביתו וכששרף נהנה באפרו א"כ אינו מייאש דרוצה ליהנות באפרו וזה פרש"י וחס עלי' לשרפה פי' שחם שלא יזכה בו שום אדם רק ישרפנו כדי שיהנה באפרו וא"כ לא הוי יאוש גמור, ובהכי ניחא לשון רש"י שלא פי' חס עליו מלשורפה רק לשורפה היינו שרוצה שישרפנו. והנה הא דאפרן מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו. ולכאורה קשה הא אפשר ג"כ בביטול ובביטול ודאי החמץ אסור דעדיין החמץ קיים אמנם ז"א דאח"ז איסור א"א לבטל החמץ א"כ שפיר אין מצותו רק בשריפה ולכן שפיר אפרן מותר. וכ"ז לפי המסקנא דאחר שש א"ר לבטל אבל טרם דמסיק ולכי פריך וכי משכחת לבטלה המקשן סבר דמצי לבטל אח"ז איסורו א"כ ודאי תשביתו בביטול או בשריפה א"כ לא שייך דבר שיעשה מצותו בשריפה כיון דאפשר בביטול א"כ אפרן אסור גם כשישרפנו א"כ שפיר פריך כי משכחת לבטלה דלמה יחוס להשהות כיון דאפשר בביטול ממילא גם בשריפה אסור בהנאה וכ"ש למ"ד השבתתו בכל דבר דאף אם שרף אסור בהנאה האפר ואף לדעת המקו"ח דג"כ מותר דשם שפיר שייך גם בנקברין תשביתו דבר שנעשה מצותו דמצוה הוא כך אבל כאן בביטול א"א לומר דיהי' מותר בהנאה כיון דחמץ של נכרי נמי אסור א"כ א"א לומר דבר שנעשה מצותו שיהי' מותר רק אי נימא דא"א בביטול אחר שש אז שפיר אפרן מותר. ובזה ניחא דברי רש"י:

עוד נ"ל לישב דהנה קשה למה יבטל מיד כל חמירא דלא חזיתי' שיהי' הפקר מיד הא יוכל לבטל שיחול מעט קודם זמן איסורא דלא שייך דלמא פשע ולא מבעל דהא עתה מבטל רק דהביטול יחול אח"כ ובנתיים אם ימצא יהי' שלו ולא יוכל אחר לזכות בו. אמנם זה ל"ק דהר"ן כ' דהביטול בל"ז אינו מועיל מעתה כלל כיון דהוי בלב ולא אתי לרשות זוכה רק הביטול הוא שלא יהי' עשאן א"כ אין נפקותא אם מבטל סתם או שיחול קודם שש כיון דאחר לא יוכל לזכות אם ימצא בנתים דבאמת אין הפקר כיון דדברים שבלב לא הוי דברים. אמנם זה שייך למה דאמרינן דחמץ אינו שלו רק עשאן שייך תי' הר"ן אבל אי חמץ הוי מקרי שלו א"כ עכצ"ל דהביטול הוא הפקר גמור דאל"כ מה מהני ולפי הס"ד הי' סובר דלא כהר"ן רק דביטול יהי' בפה גמור א"כ שפיר פריך למה מבטל מיד סתם הא אפשר לו לבטל שיחול הביטול לכשימצאנו שאם ימצא יתבטל ואם ימצא אחר בנתים לא יתבטל עד שימצא הוא בעצמו כדי שאחר לא יזכה בנתים. וכמו דמהני הפקר אלאחר שלשים. ול"ק ארש"י דאפשר לו לבטל עתה שיחול אז. ומשני דלמא משכחת לבתר זמן איסורא ואז לא מצי לחול ההפקר דאין החמץ שלו. וממילא למה דמסיק דחמץ אינו שלו ל"ק תו דליבטל שיחול הביטול בשש דכיון דמסקינן להא דחמץ אינו שלו שוב יש לומר סברת הר"ן א"כ אין נ"מ כלל דבל"ז לא יוכל לזכות אחר קודם שש אם ימצא דאין הביטול מועיל כלל מטעם הפקר כמ"ש הר"ן:

שייך לדף ו:

הפת שעפשה הקשו כלם מדוע השמיטו הרי"ף ורמב"ם מימרא דרב מהלכה. ונ"ל דהנה אמרינן לקמן ד"ח אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ מבית לבית כו' אין לדבר סוף וא"כ קשה מאי פריך ניזיל בתרא הואיל ובדק הא ניחוש שמא גיררה חולדה ואוכל חמץ ולא שייך אין לדבר סוף. משא"כ במעות דעשוין להתכבד ול"ש במעות גרירת חולדה:

אמנם הפנ"י הקשה לעיל קושיא כזו אהא דהבודק צריך שיבטל דנימא שיבטל מחשש גרירת חולדה ותי' עפ"י מ"ש המהרש"א דהוי בל"ז ס"ס ס' שמא גיררה או אכלתי' אמנם חמץ דהוי דסיל"מ ודעת הפוסקים בדשיל"מ דאסור בס"ס ועיין סי' תס"ז במג"א א"כ לאכול אסור מטעם ס"ס א"כ הדרא קושיא דניזול בתר בתרא אמנם רב לשיטתי' דדייק כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור בהנאה א"כ לא הוי דשיל"מ שפיר ל"ח לגרירת חולדה א"כ שפיר אזלינן בתר בתרא משא"כ לדידן דקיי"ל כר"ש והוי דשיל"מ א"כ שפיר לא אזלינן בתר בתרא דחוששין לגרירת חולדה אף דהוי ס"ס.

עוד י"ל דברי הרי"ף וגם קושייתנו מגרירת חולדה דהנה לראב"י לקמן דכ"ח והתוס' כתבו בחולין ד"ז דר"א סבר כוותי' דחמץ של אחרים מותר באכילה והנה קשה הבודק צריך שיבטל למה לראב"י הביטול הא ל"ש דלמא אתי למיכלי' כיון דביטול הוי של אחרים ומותר לאכול. אמנם באמת כ' הר"ן דא"מ ביטול מן הדין כיון דלא אתי לרשות זוכה רק דהואיל וחמץ אינו שלו א"כ רק עשאן ומהני גלוי דעת וזה י"ל דוקא בדאתי לרשות זוכה או ראוי להיות אתי לרשות זוכה מועיל ביטול אבל כשאכלו דאיגלאי מלתא למפרע שפיר עובר וענוש כרת. וכ"ז בביטול אבל בחשש שמא גיררה חולדה חמץ של אחרים א"כ באמת של אחרים מותר לאכלו א"כ שפיר לרב דסבר כר"י וא"כ אם יסבור כראב"י שפיר מותר כיון דבביתו לא היו דבדק ואזלינן בתר בתרא ורק שגררה חולדה וכיון דהוא ממקום אחר לא עבר כלל בב"י ומותר דהני החמץ אינו שלו. ואין להקשות דא"כ הא דאין חוששין שמא גררה חולדא מאי איכא למיחוש כיון דחמץ אינו שלו כשהוא מעיר לעיר א"כ ל"ש דלמא אתי למיכלה דאם אכל לא עבר א"כ בל"ז ל"ב בדיקה דז"א דבשלמא כשמוצא חמץ וידע שאינו שלו נתכוין לזכות בו כשאכלו שפיר עובר בב"י ואסור באכילה כמ"ש תוס' לקמן דכ"ט אבל כאן דא"י אם חמץ או מצה וכיון שסבור שמצה הוא והוא שלו לא נתכוין כלל לזכות ואפילו חמץ הוא לא זכה דהוי כעודר בנכסי גר וכסבור שהוא שלו דלא קנה, א"כ ממילא מותר באכילה א"כ שפיר פריך ממ"נ אי ע"י גרירת חולדה לא הוי שלו והוא סבור שמצה היא ולא נתכוין לזכות ולא עבד איסור ולחמץ שלו אין לחוש דהא אזלינן בתר בתרא שכבר בדק וא"כ קושיית הגמ' רק לשיטת ר' אשי אליבא דר"י אבל לדידן דקיי"ל דעובר אחמץ של אחרים אם אוכל א"כ ל"ק דניזול בתר בתרא דחיישינן לחולדה ושפיר השמיטו רי"ף ורמב"ם:

עוד נ"ל דהנה לכאורה הקשה הפנ"י מנלן דאזלינן בתר בתרא מהא דבשעת הרגל מעשר דלמא דוקא לחומרא הוי אזלינן בתר בתרא ולא להקל. ונ"ל דהנה אמרו בב"ק הצנועין אמרו כל הנלקט מהא מחולל כדי שלא יכשל אדם שילקוט לכן חל על מעות אחר. וא"כ לפי"ז כיון דאיך מותר להשתמש במעות הנמצא הא דלמא לא אייאוש ועכצ"ל מדר' יצחק דאדם עשוי למשמש בכיסו כדאמרינן ריש אלו מציאות וא"כ כיון דידע דאבד א"כ אי איש צנוע הוא האובד ומחלל כדי שלא יעשה חבירו איסור א"כ אי תימא דספיקא הוי אי אזלינן בתר בתרא א"כ ראוי שיהי' ספק ספיקא להקל דלמא משאר ימות השנה ואת"ל משעת הרגל דלמא האובד עשה כצנועין וחילל הדמים כדי שלא יכשל המוצא וא"כ איתימא דספיקא הוי ראוי שיותר מטעם ס"ם אלא ע"כ דאזלינן בתר בתרא הוי ודאי א"כ שפיר פריך דנימא אף להקל למיזל בתר בתרא ומיושב קושיית הפנ"י. אמנם באמת לא קיי"ל כצנועין דאין אדם מחלל אדבר שאינו ברשותו וכיון דאבד הוי דבר שאינו ברשותו וא"כ לפ"ז הדרא קושיית הפנ"י לדוכתי' דנימא דאזלינן רק להחמיר כיון דליכא ס"ס כלל דאינו מחלל דבר שא"ב. אמנם הנה בב"ק דס"ח פריך בגמ' למ"ד דא"ח בדו"ה לאחר יאוש מגנב והקדיש דע"כ לאחר יאוש דאל"כ לא חל ההקדש ומשני שהקדישו בעלים ביד גנב וסבר כצנועין א"כ לפ"ז כיון דסתם מתניתין כן מוכח דקיי"ל כצנועין א"כ כיון דרב סובר יאוש קונה ושלו טובח ומוכר א"כ ע"כ מוקי מתניתין דגנב והקדיש כצנועין א"כ שפיר פריך בגמ' דע"כ הא דאזלינן בתר בתרא הוי ודאי ואף לקולא סמכינן דאליכ הוי ס"ס שמא האובד חילל וא"כ שפיר פריך לרב. משא"כ הרי"ף דפסק דיאוש אינה קונה א"כ שפיר פסק דלא כצנועין א"כ ליכא ס"ס כלל א"כ אין ראי' כלל ממתניתין דשקלים בהא דמע"ש דאזלינן בתר בתרא להקל ולכן לא פסק כרב: ובזה י"ל מה שהקשה הצל"ח דהרמב"ם פסק בתיבה אם רוב מניחין מעשר מעשר כו' מחצה למחצה חולין דאמאי חולין ומ"ש ממעות הנמצא בין חולין ומע"ש ולפ"ז ניחא דודאי נמצא ליכא ס"ס דא"י לחלל דשאב"ש שפיר הוי מעשר משא"כ בתיבה דאז הוי ברשותו ויכול לחלל א"כ שפיר הוי ס"ס במחצה על מחצה חולין:

ויש לעיין בזה ליישב מה דהרמב"ם פי' דבשאר:

חסר עמוד:

ואמרינן שאני אומר וזהו קושיא גדולה. ה' קו' התוס' דמ"ש בשני שבילין מדמי לה לס' טומאה ברה"ר ואלו בס' עאל מדמי לס' טומאה ברה"י. ו' הרמב"ם פסק בשני בתים בדוקים דאף בב"א לא בעי בדיקה והיא נגד שיטת הגמ' ז' דבספק עאל פסק דצריך בדיקה והא ס' דרבנן לקולא והוא נגד הסברא דבב' בתים בדוקין דודאי יש חמץ מתיר הרמב"ם ובס' מחמיר. וגם דנימא שאני אומר דלא נכנס כו'. ושאר קו' שיתבארו:

ונראה דהנה קו' א' חזקה היא לכאו' דהכי מבואר בסי' קי"א בשתי חתיכות א' של איסור וא' של היתר דנפל לתוך קדרה של היתר. א' מהן שאני אומר היתר לתוך היתר נפל ה"נ נימא דמצה לקח. אבל כי דייקינן ראינו שכ' הש"ך שם סק"ג וז"ל. נראה דכאן מיירי דהחתיכות היו ניכרות בפ"ע קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו מתחלה חד בחד א"כ כיון דאתחזק איסור בב' חתיכות כאו"א דיינינן לי' כגופו של איסור ותו ל"א ס' דרבנן לקולא כמ"ש בדיני ס"ס אות קט"ו ומ"ש הפרישה ס"ב דמיירי דב' החתיכות נתרבו מתחלה זה בזה קאי להדיא אב' קדירות דאפי' דיינינן כ"א כגופו של איסור מ"מ הא אפי' בחתיכה א' איכא ס' דרבנן לקולא בב' קדרות משא"כ בקורה א' ודו"ק עכ"ל הש"ך ז"ל. וראיתי להפ"ח שהשיג עליו וז"ל דמ"ל שהחתיכות ניכרות או אין נכרות סוף סוף אחחזק אסורא בודאי וכה"ג אינה בכריתות דמייתי אשם לענין אשתו ואחותו בבית. ותו איכא לתמוה במה שרצה עם הפרישה להסכים דהא ע"כ כיון ששני חתיכות נתערבו מתחלה שניהם נעשו כגופו של איסור לדבריו ובקדרה של היתר נפל ע"כ גופו של איסור והיכי כשרינן לקדרה בלי בטול האיסור שנפל לשם ומה ענין זה עם דין חתיכה א' ושני קדרות דהתם איכא למתלי לקולא שלא נפל לקדירה של היתר משא"כ בדין ב' קדרות ודין ב' חתיכות דע"כ איסור נפל לקדירה של היתר עכ"ל. וליישב השגת הפר"ח על הש"ך דהנה קו' ראשונה ל"ק כיון דהיכי דהי' ניכר האיסור בפ"ע א"כ לא נסתפק לנו כ"ז שלא נפל לתוך הקדירה כלל דהא איסור ניכר בפ"ע וההיתר ניכר ואימת התחיל הספק בשעה שנפל לתוך קדירה לא נודע לנו לאיזה נפל א"כ אם מיד הי' שייך הך סברא שאני אומר א"כ לא אתחזק אסורא כלל אבל היכי שהי' נתערב ולא הי' ניכר א"כ קודם שנפל לתוך הקדירה הי' דיינינן כאסור דלא שייך אז לומר שאני אומר כלל דהיתר נפל דהא אנן מעיקרא היינו אוסרין החתיכה זו. ואיך עתה ע"י נפילתה נתיר החתיכה הראשונה שאסרנו וזה פשוט. מידי דהוי בס' א' בגוף וס' א' בתערובות דאנו אוסרין מה"ט משום דמקודם הי' דנין על הגוף ואסרנו תו לא שייך לספוקי כלל עתה ה"נ כיון דאסרנו מקודם החתיכה בשביל שנפלה לתוך הקדירה לא נוכל להתיר החתיכה שאסרנו. אמנם השגה השניי' דלדברי הש"ך למה בב' חתיכות מותר הא ג"כ בכל קדירה נפל איסור ודאי. ונ"ל דכיון דחזינן דהתורה חייבה בחתיכה ס' חלב ס' שומן אשם תלוי מ"מ באם הי' מונח ב' תחיכות א' של חלב וא' של שומן ולא נודע ואכל את החתיכה אחת ובהעלם אחר אכל השני' ודאי דלא מחייב אשמות שנים אף דכ"א הי' אסור מספק כיון דמ"מ נודע לנו עתה דממ"נ אכל א' של היתר ואין בזה איסור שיתחייב עלי' אשם תלוי רק אחד מחייב. ה"נ י"ל דהא דדייניינן כל חתיכה כגופו של איסור רק אם נפל חתיכה א' דלא שייך לומר שאני אומר כיון דודאי איסור נפל אבל כשנפלו לשני קדרות ל"ש לומר דודאי איסור נפל בכל קדרה דהא כשם שאתה אומר ודאי איסור ודאי היתר נפל א"כ עתה כשנפלו שניהם נולד לנו הספק דאתה בא לשאול על ב' קדירות בב"א לא ידענו להי מנייהו נפל א"כ אא"ל דשניהם הוו כגופו של איסור רק א' ודאי אינו אסור א"כ שפיר אמרינן שאני אומר משא"כ כשנפל אחד לתוך קדירה של היתר דאז שפיר אין אנו דנין על השני שיש בה ספק כיון דכבר אסרנוהו רק אנו באין לשאול על חתיכה זאת א"כ איסור נפל. ממילא כיון דכאן דבא עכבר ושקל הקשו בתוס' דלהוי עכבר כנכרי דבנמצא ביד עכו"ם הו"ל כפירש ותי' דראינו שלק ממקום הקבועות א"כ עכצ"ל דלא הי' ניכרת החתיכה בפי עכבר דאל"כ עדיין הי' איסור ניכר ולא שייך דפירש בפנינו וא"כ כשהי' בפי עכבר קיימי' לשאלה מהו חמץ או מצה וא"כ אסרנו החתיכה דלא שייך סברת שאני אומר א"כ אף כשנכנס לבית בדוק לא אמרי' שאני אומר:

ולפ"ז יתיישב קו' הב' כיון דכאן סוגיא מיירי בלא ניכר בפת אם הוא חמץ או מצה וקודם שנכנס לבית ראו דומיא דט' צבורין לעיל א"כ ממילא בב' צבורין וב' בתים בדוקין לא הוי מצי לחלק בגמ' בין בזא"ז בין בב"א ודאי צריכין שניהם בדיקה. ובזא"ז א"כ אתה דן על בית ובית בפ"ע א"כ כשנתערבו מקודם אם אתה דן על בית אחד א"כ ע"כ אתה דן דא' משתי חתיכות שנפל לתוך בית בדוק בכה"ג ודאי אסרינן היכי שנתערבו מקודם כמ"ש הש"ך. וע"כ מה דאנן מתירין בבית בדוק ושאינו בדוק רק הואיל ואנו דנין בבת אחת א"כ חדא מנייהו ודאי אינו כגופו של איסור ושייך שאני אומר א"כ ממילא בשניהם בדוקין ודאי אסור. משא"כ היכא שלא נתערבו מקודם שפיר י"ל דמותר כ"א וא' בפ"ע בשנפלו לתוך הקדירות דכ"א בפ"ע שרי מידי דהוי ב' שבילין באו בזא"ז. ול"ק קו' הב"ח על הרמב"ן כלל. והנה ס' הש"ך דבנתערבו מקודם בקדירה א' לא אמרינן שאני אומר מוכר הוא מהא דדבר חשוב שנתערב וכבר הוכיח הכו"פ הדין זה כדעת הש"ך ולפי"ז יש לנו לומר דהא דס' א' בגוף וס' א' בתערובות דאסרינן הוא דוקא בגוונא שנתערב ס' דרוסה באחרות אבל כשהיו שני בהמות א' מהן נדרסה ושני בהמות נתערבו בשני התערובות מן הדין ראוי להיות מותר כיון דחד ודאי מותר א"כ שפיר לא נוכל למשווי כודאי רק חשיב כספק ול"ד להא דדבר חשוב שנתערב דאף בתערובות שלישי אסור דה"ט כיון דעל התערובות הראשון שנודע אין אנו דנין דכבר אסרנו וא"כ על כל תערובות שנתהוה שנתערב משני לשלישי אנו דנין אסור שפיר הוי כאיסור שנתערב משא"כ כאן כיון דאנו דנין על שני התערובות רק דאסור מכח איסור דשני שבילין כיון דאנו דנין עלי' בב"א א"כ אסור מכח ממ"נ איכא חד איסור דל"ש שאני אומר כיון דשניהם היתר אבל בשני חתיכות ונתערבו באיסור והיתר דשייך שפיר שאני אומר לא דנין דין ס' א' בגוף וס' א' בתערובות כלל דלא שייך לומר שהחתיכה שנפלה הוי ודאי אסור ולא הוי ס"ס דשני החתיכות אינן ודאי ואנו דנין אשניהם בב"א. ובזה מסולק קו' הג' על התוס':

מעתה נבוא ליישב שאר הקו' הנה ק"ל דהיכי מדמי בגמ' הך סוגיא להא דב' שבילין דהתם איכא לתא דטומאה הוי מדאורייתא ונהי דס"ט ברה"ר טהור מה"ת מ"מ בב' שבילין החמירו חכמים לאסור משא"כ בחמץ כיון דמדאורייתא אף בודאי חמץ בביטול בעלמא סגי א"כ בספיקא דרבנן מנין שהחמירו חכמים בב' שבילין. וכמו כן כ' הכ"מ ליישב שיטת הרמב"ם. ואין להביא ראי' מהא דהחמירו חז"ל בכתם בשני נשים שלבשו חלוק דהא התם אף בזא"ז אסור. ועיי' ט"ז סי' קץ ס"ק י"ז כ' בטעמא משום דס' כתמים להחמיר רק במקום שיש לתלות הוא דטהור אבל בכה"ג מאין לנו לתלות בזו דלמא בזו: וכוונתו נלע"ד דבכל כתם יש לחוש שמא הרגישה ולא ידעה רק מדחזינן דלא ידעה אמרי' דתולין להקל אבל בכה"ג דב' נשים לא הרגישו א"כ עכצ"ל דדם יצאה מא' מהן ולא הרגישה א"כ מאין לנו לתלות בזו יותר מזו). משא"כ בדיקת חמץ דיש להקל בספק מנין לנו להחמיר בבאין בב"א וללמוד מב' שבילין. ולכן י"ל בטעמא דהרמב"ם התיר אף בבאו בב"א משום דל"ד לב' שבילין. אמנם שיטת הגמ' דמדמי לב' שבילין לכאורה תמוה לכן הי' נ"ל לחדש דהנה הא דבודקין את החמץ משום גזירה דלמא אתי למיכלי' והקשו בתוס' לעיל דמ"ש משאר אסורין דל"ח דלמא אתי למיכלי' דודאי לא יאכל איסור חמץ ותי' דבחמץ החמירו משום דאיכא כרת ולא בדילי אמנם כ"ז היא חומרא דרבנן אבל מה"ת לא חיישינן דודאי לא יאכל איסור דאדם נזהר מאכילת חמץ אסור ולכן סבר' התוס' דס' דרבנן לקולא ולא קשיא מה שהקשינו לעיל דהא כיון דהי' ס' נעשה כודאי איסור א"כ הוי כודאי לענין בדיקה דז"א דנהי גוף החתיכה היתה ודאי איסור מיהת לענין חשש שמא יאכל סברי התוס' כיון דבאמת בדילי מן האיסור רק בחמץ החמירו חכז"ל כי החמירו בודאי לא בספיקא. אמנם נ"ל היכי שלא ניכר אם חמץ הוא אם מצה (ועוי"ל דהיכי שלא ניכר וא"כ אם נאמר דהדין היא שאם ימצא בפסח יהי' מותר לאכלו ממילא לא מועיל הביטול כלל לפמ"ש הר"ן הטעם לפי דאינו ברשותו רק עשאן הכתוב לכן מהני ביטול וכיון דנפסק שמותר באכילה הדר היאך מועיל ביטול) והנה איתא לעיל ד"ו דמוצא פת בפסח מותר לאכלו דאזלינן בתר בתרא ומייתי התם מהא דשוקי ירושלים עשוין להתכבד וכ' רש"י וה"ה בחמץ כיון דמחויבין לבדוקי א"כ ממילא בדוק הוא מחמץ ואזלינן בתר בתרא. ולפי"ז י"ל דאף דכ' התוס' דבס' לענין בדיקת חמץ מקילין היינו דוקא בט' צבורין כיון דאם ימצא פת בפסח ודאי אסור לו לאכלו הואיל דאנן ידעי' דעכבר על עם חתיכה מס' חמץ או מצה תו לא אזלינן בתר בתרא דהא הבית אינו בדוק דלענין איסור אכילה הוי ס' דאו' דאי אין הבית בדוק דאם על העכבר עם החתיכה חמץ א"כ אסורה החתיכה שנמצאת דל"ש לומר דאזלי' בתר בתרא כלל דבספיקא חדא אין אנו מתירין כלל איסור דאורייתא וא"כ תו לית לן למיחש רק לשמא יאכל איסור במזיד וזה ליכא רק חששא דרבנן ומקילין בספק כן סברי התוס' והרמב"ם והרש"י חולקים הואיל ומצי כיון דעשאו אותו כגופו של איסור כמש"ל ע"פ סברת הש"ך. אבל בככר קטן דאם ימצא פת בפסח אם נתיר אותו דאיכא שני ספיקי דשמא על עם מצה ואת"ל עם חמץ שמא אכלתו וזה חתיכה אחרת של מצה א"כ ממילא נתיר החתיכה הנמצאת באכילה אף כי יבא לפנינו לשאול א"כ ממילא אם לא יבער עתה ויבדוק אז שפיר הוי כמו דמאכילין לכתחלה ס' חמץ בידים דהא איכא לברורי עתה אם אכלתי' או לא ודאי דהחמירו חז"ל בחמץ לבדוק כדי לבער וא"כ בכה"ג מנלן דסמכינן אשאני אומר כיון דעי"ז יאכל איסור דאו' דדוקא התם בתרומה דרבנן דלא יבא לידי איסור דאורייתא הוא דסמכינן אשאני אומר משא"כ בככר גדול כיון דודאי איכא חמץ א"כ בפסח יהי' אסור לאכול הנמצא משום ס"ס כיון דס' אחד אם חמץ אם מצה ואת"ל חמץ ל"ש לומר שמא לא זהו דהא א"כ הוי כתפרובוח כיון שלא ניכר האיסור ואנן ידעי' שנתערב בתוך חתיכות מצה א"כ אף שנאמר שזאת מצה איסור הס"א בגוף וס' אחד בתערובות משא"כ בככר קטן דיש לספק שמא לא נמצא כלל החתיכה הזאת וממצה הוא. ונ"ל דזה דומה להא דמבואר בסי' ק"י דס' בגוף וס' בתערובות אסור מ"מ בתערובות השני מותר אף דאיסור תורה ודאי בתערובות ג' ג"כ אסור כמבואר בש"ך סי' ק"י וה"ט משום דדוקא כשנתערב בתוך התערובות א"כ בשעה שאנו דנין על התערובות אז כבר נעשה הספק ודאי אסור א"כ הוי כנתערב בודאי איסור משא"כ בתערובות השני דאנן מספקינן שמא מותר החתיכה ואי"ל שאסורה שמא לא נתערב כלל בזה התערובות רק היא בתערובות הראשון א"כ הוי כס"ס אבל בתערובות הראשון אין כאן רק ס' אחד ואת"ל שהוא אסור א"כ הוי ודאי איסור שנתערב דאסור. ולפי"ז ה"נ דאם ככר גדול את"ל שהוא חמץ הוי כודאי חמץ נתערב בבית א"כ כל החתיכות שימצא בהבית הם כתערובות ואסורין באכילה משא"כ בככר קטן דהוי ס' מצה ואת"ל חמץ שמא לא נמצא בבית כלל ולכן שפיר שרי הפת הנמצא א"כ בכה"ג החמירו אכז"ל ולא סמכו אשאני אומר כלל. יבזה מסולק קושייתנו דמה פריך אכשאני אומר דאורייתא דלמא מיירי בקטן דאיכא ס"ס כקושייתנו. קו' ד' דא"כ אדרבה היא הנותנת הואיל דיהי' מותר באכילה א"כ ראוי שיצטרך בדיקה דלא סמכינן אשאני אומר כלל להתיר לכתחלה שלא יצטרך לבער והתוס' לא אייתי ראי' מקו' הגמ' דבככר קטן אף מדאורייתא ל"ב ביטול כלל דז"א דבככר קטן אף בביטל מ"מ בעי בדיקה. דלכתחלה לא סמכינן אהך סברא כלל להניח חמץ שיאכלנו ע"ז הצד אף באיכא ס"ס. משא"כ בככר דלא אתי למיכל מן הדין ומשום חששא דשמא יאכל בשוגג דאינו אלא גזירה דרבנן לא החמירו מספק וסמכינן אשאני אומר. ובהכי י"ל ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בס' עאל דאסור כקו' ז' דהא ס' דרבנן לקולא דהנה בס' עאל הקשו בתוס' כקו' ה' דלמה מדמי לס"ט ברה"י ונ"ל דהנה בס' ביאה לר"א דאמרי' דלא הוי ספק כלל וא"כ ראינו בטומאה אף ברה"י משום דודאי לא על ה"נ י"ל אם ימצא פת בפסח ולא יהי' ודאי אם חמץ או מצה אזי ודאי דניזול בתר בתרא דכיון דהבית בחזקת בדוק ואף דספק שמא עאל העכבר הא ס' על לא הוי ספק לר"א ומטהרין אף ס"ט ברה"י. ואף דקיי"ל כחכמים. מ"מ י"ל דדוקא בס"ט ברה"י דעשאו הכתוב כודאי אבל בספק חמץ דיש ס"ס שמא לא על ואת"ל על שמא לא זהו החמץ וא"כ כיון דר"א מטהר אף בטומאה ברה"י ואף רבנן לא פליגי רק ברה"י אבל בשאר דוכתי מודו חכמים והכי כתב הרמב"ן בב"ב דנ"ה ע"ב דהכי פירושא דסוגיא דפסחים דמדר"א נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רק בטומאה דהלכתא גמירא לה אבל בשאר אסורין לא ולפי"ז שפיר אם מצא פת אנן נפסוק דמותר דהוי כמוחזק שהוא בדוק דס' עאל עדיף משאר ספיקות וע"כ שפיר אנן קיי"ל דבעי בדיקה לכתחלה כיון דהוי כמאכיל חמץ בידים דבפסח לא נתיר לאכול. ולפי"ז יתיישב קו' ה'. דהרמב"ם מפרש להיפך דהואיל ונכנס לא' משני בתים א"כ אם ימצא פת לא נוכל להתיר מכח ספק עאל דא"כ נתיר בפת שנמצא בב' בתים וא' מהן אסור א"כ ממילא נאסר הפת הנמצא ממילא א"צ בדיקה דהדר הוי סד"ר ולקולא ובס' בדוקה הדרן לסברת הכ"מ דבבדיקה שהוא רק חשש שיאכל איסור במזיד לא החמירו בספק כלל אף בב"א אבל לענין הפת שנמצא ממילא הוי דינו כאלו בא בב"א דאף שלא נשאל על שניהם סובר הרשב"א כמו באיסור שנפל לשני קדירות של היתר דאסורין שניהם דאף לא שאל רק על אחד הוי כאלו שאל בב"א וכמ"ש הח"ד שם ליישב קו' הש"ך על הרשב"א בסי' קי"א עיי"ש ודו"ק:

ולמה שפרשנו דמיירי כל הסוגיא בלא ניכר החתיכה אם היא חמץ או מצה יש להביא ראי' דאל"כ יקשה למ"ש הרמב"ן בב"ב דנ"ה ע"ב דהא דמייתי מבקעה דדוקא לענין ביטול אף דאיכא ס' טובא דאיכא למימר אכלתי' מ"מ לענין ביטול מחמירין הואיל ואפשר לעשות בקל בלי טירחא להפקיע נפשי' מספיקא אבל לענין בדיקה מקילין דאיכא טירחא. ולי נראה לענין הסוגיא דשם בבקעה שמיירי לענין בדיקה דאפי' לרבנן מקילין דחזינין בספק עאל דאמרי' שאני אומר אבל היכא דודאי עייל התם חמץ לא הלינן דאכלתי' דאפי' איכא ספיקי טובא דכאן בהוחזק הבית שאינו בדוק דבדיקת חמץ מתחלתה על ספק תקנו אותה וזה כלל שצריך לפרט באותו שמיעה עכ"ד ז"ל: ולפי מה שרצה הרמב"ן לומר דדוקא בטול שאין בו טורח חשו חז"ל לספיקא א"כ קשיא לי כיון דקי"ל דחמצו של הקדש א"צ מחיצה מ"ט מיבדיל בדילי אינשי כמבואר בפסחים פ"ו. א"כ קשה דבכל ספיקות יקדיש כל חמץ וא"כ ממילא לא יצטרך בדיקה כלל דאף ודאי חמץ של הקדש אינו זקוק לו דבדילי אינשי ולשטת התוס' פסחים דמ"ו ע"ב דהקדש דלא בא ליד נזכר הואיל ואי בעי מיתשל עובר עלי' ניחא דלא מצי מקדיש אבל לתירוץ השני קשיא. ואולי הואיל ואין מקדישין בזה"ז וצ"ע. ועוד י"ל דדוקא בחמץ מונח בעין ויודע שזה הקדש לא ישכח לאכול דידע ששל הקדש הוא משא"כ בחמץ שאינו בנמצא רק שימצאנו וישכח ויאכלנו א"כ ע"כ ישכח ויסבור שהוא מצה א"כ כיון שיקדיש רק החמץ ממילא לא יהי' בדיל מלאכלו כיון שאם יסבור שהיא מצה אז ממילא לא יהי' הקדש כלל. ולפ"ז י"ל סעד לדברינו לעיל שיישבנו כל הסוגיא באופן שאינו ניכר החתיכה אם חמץ הוא או מצה דאל"כ בודאי ידע ששל הקדש היא ויהי' בדיל ממנה וא"כ היאך מתירין בספקות הא יש לו מתירין ע"י הקדש וכמ"ש הרמב"ן דבכל הסוגיא לא התירו בלא ביטול כלל הואיל ויש לו מתירין ע"י ביטול בלי טורח ה"נ יל"מ ע"י הקדש:

א הקשו על הרמב"ם דלא הביא הך שאני אומר דמיירי בביטלו. ב' קו' התוס' דמחי מדמי דאמרי' שאני אומר לר"ל דבעי שרבו חולין על התרומה. ונ"ל דהנה טעמא דר"ל דתרומה דרבנן בעינן שירבו ולא סגי בחדא או בתרומה דאורייתא ורבויא כדקמ"ל ביו"ד סי' קי"א באיסור דאורייתא ובטול ברוב דרבנן או באיסור דרבנן בלי רבויא ועכצ"ל דסובר דאיסור דאורייתא כיון דקודם שנפל הי' איסור תורה לא אמרי' שאני אומר אף דאח"כ נעשה איסור דרבנן וכן י"ל באיסור מ"מ כיון דכבר הי' אסור מקודם לא הועיל עד שנעשה אח"כ תרי דרבנן. לפ"ז י"ל כיון דיש ספק שמא אכלתי' א"כ קודם שבא לבית הי' אסור מטעם ביעור חמץ דרבנן ואח"כ כשנכנס לבית נעשה עוד דרבנן דאיכא ספק שמא אכלתי' דאף כשמונח בעין הוי חדא דרבנן דמדאורייתא מותר להשהות חמץ שנתבטל דהוי כמו של אחרים ומדרבנן אסרו. אמנם בדיקת חמץ הוי עוד דרבנן דהחמירו אף מספיקא לבער וכמ"ש הרמב"ן בב"ב והה"מ דהחמירו אף בכמה ספיקות א"כ ממילא ג"כ הוי תרי דרבנן ושפיר אמרינן שאני אומר ול"ק קו' הב' דע"כ כאן הוי תרי דרבנן. ולפי"ז ממילא י"ל שפיר דלכאורה הוי כאן רק מדרבנן דאיכא ספק ספיקא שמא מצה ואת"ל חמץ שמא אכלתי' כמ"ש בתוס' וא"כ לימא שפיר שאני אומר וכמו שהקשינו לעיל על תי' התוס' דבככר גדול איירי דלא איירי בככר קטן ומאי פריך בגמ'. ולפי"ז י"ל דכיון דבגמ' סתמא אתמר א"כ שפיר פריך לר"ל דבעינן שיהי' קודם הנפילה דרבנן א"כ מיהת בחמץ קודם כניסה לבית הוי דאורייתא א"כ נהי דעשה דרבנן בבית משום ספק דשמא אכלתי' מ"מ לא אמרי' שאני אומר לר"ל לכן משני דבביטול סגי א"כ אף כשהי' בעין הי' רק דרבנן וגם עתה כשנכנס לבית נולד עוד דרבנן דבדיקה הוי תקנה אחרת להחמיר בספק לכן שפיר אמרינן אף לר"ל ולפי"ז לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דתרומה דאורייתא אם רבו חולין על התרומה אמרי' שאני אומר לא הוצרך הרמב"ם להביא בטול דאף דלא נתבטל אמרי' שאני אומר. וזה נכון:

ג הרמב"ם שפסק בשני בתים בדוקין דא"צ בדיקה והקשה ה"ה ותי' דבדיקת חמץ בס' החמירו רק כאן כיון דאם ודאי בדוק הקילו ותמהו עליו אדרבה נימא להיפך כיון דאם ודאי יש בו חמץ ואינו בדוק צריך בדיקה. ונ"ל דהנה הקשו בתוס' נימא שמא אכלתי' אכן לפי דברי ה"ה דהחמירו בספקות לענין בדיקת חמץ אפילו טובא וכמ"ש הרמב"ן בב"ב דנ"ו עיי"ש. והנה קיי"ל בסי' ק"י ומבואר כן בזבחים בפ' התערובות דב"ח שנתערב ונפל א' לים דמתירין משום ס"ס שמא נפל האיסור או שמא לא זהו האיסור ומ"מ אין מתירין רק שנים. וכ' רש"י ומביאו הש"ך שם דבשנים אמרי' הואיל ואיכא חדא דהתירא אמרי' מדהא דהתירא הא נמי דהתירא עכ"ל:

ולפי"ז מוכח דאף בס"ס אין מתירין באחד רק מכח דמסייע הך סברא מדהא דהתירא הא נמי דהיתרא ה"נ כיון דאיכא ס"ס שמא אכלתי' וראוי למשוי בס' דרבנן לקולא רק בבדיקת חמץ החמירו אמנם בשני בתים בדוקין כיון דחדא ודאי דהתירא אמרינן דגם הבית השני דהיתר ואכל העכבר החמץ ולפי"ז ניחא דבספק עאל החמיר הרמב"ם דשם ליכא ודאי דהתירא לא סמכינן אס"ס להקל בבדיקת חמץ דהחמירו אף בספק ולדברי הרמב"ם יש מקור כיוצא בזה בגמ' להדיא:

ולפי"ז מיושב מה דמייתי הגמ' משני שבילין כוונת הגמ' להיפך כשם ששני שבילין הדין אם באו בזא"ז טהור ונשאל עליו ועל חבירו הוי כבת אחת ה"ל כאן להיפך אם נשאל עליו ועל חבירו מועיל להתיר דאמרינן מדהא דהתירא הא נמי דהאירא אבל בזא"ז שפיר הוי ס' על לכ"א ואז חייב בבדיקה מספק וניחא סוגית הגמ' דהוצרך לאתויי ראי' משני שבינין דמהני דהוי כב"א אבל בלא"ה הוי אסור. והרי הדין בסי' ק"י דדוקא אדם א' יאכל שנים וזה נכון מאוד:

ד בטוא"ה סי' תל"ט צבור א' של חמץ וב' בתים בדוקים כו' אם ב' הבתים של אדם א' או שבאו לשאול הוא על חבירו שניהם צריכין בדיקין אפי' ביטלו באו לשאול זא"ז אין שום א' מהן צריך בדיקה אם בטלו. וכ' ב"י יש לתמוה על מ"ש שניהם צריכין בדיקה אפי' ביטלו דאי פי' שאין זה ספק גמור דודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ הו"ל לחלק בין שהככר גדול לשאינו גדול דכשאין הככר גדול הו"ל ס' דרבנן אם בטלו דשמא אכלו וכן יש לתמוה על מ"ש בבאו לשאול זא"ז אין צריכין בדיקה אם בטלו דמשמע שאם לא ביטלו צריכין בדיקה בכל גוונא ואמאי הא אין הככר גדול איכא ס"ס שמא נכנס בבית זה או לא ואת"ל נכנס שמא אכלתי' עכ"ל. והנה קושיא הראשונה ל"ק כלל דכיון דבאו בבת אחת אנו דנין שודאי חמץ יש בו בהבתים הללו ואנן דנין שני הבתים כאלו הי' בית אחד כיון דנשאל עליו ועל חבירו הוי כב"א והוי כבית אחד וא"כ פשיטא דאין להתיר בשביל ס' אכלתי' כלל דאין ס' מוציא מידי ודאי ללישנא בתרא דהתוס' ד"ט דמערים אדם על תבואתו רק למאכל בהמה אבל למאכל אדם אף דהוי רק מדרבנן מ"מ אין ס' מוציא מידי ודאי דרבנן כלל ועל קו' השניי' של הב"י. ל"ק כלל לפענ"ד דהא דבאו לשאול זא"ז הוא דוקא בביטול כיון דאינו מחויב לבער משום לתא דב"י רק משום בדיקה דילמא אתי למיכל מיני' א"כ אינו מחויב לבדוק רק בביתו אבל בבית אחר אינו מחויב לבדוק ואפי' ידע בבירור שיש חמץ בבית של חבירו ואין חבירו פה לבדוק מ"מ אינו מוטל עליו החיוב לבערו כיון דאנן קי"ל דלחמץ ידוע מהני בטול להפקיע אסור דב"י א"כ רק משום חששא שיבא לאכלו וזה רק בבית שדר בו הוא או ברשותו אבל בבית חבירו אינו מוטל עליו לבדוק והרי חזינן דהמשכיר בי"ג דעל השוכר לבדוק אף שחמץ של המשכיר רק כיון שביטלו ומוטל על השוכר לבדוק לכן שפיר א"צ לשאול על בית השני א"כ מקילין בזא"ז אבל כשלא ביטלו דאז עובר משום ב"י ואפי' בבית שמונח ברשות אחר כשהחמץ שלו מ"מ עובר בב"י מדאורייתא דלא כדעת הר"ן דחמץ שלו ברשות אחר אינו עובר והכי מוכח בטא"ח סי' ת"מ דאף שהיא פקדון בבית אחר עובר א"כ ממילא הוי השני בתים שהספק נולד בהם כאלו הם של אדם אחד כיון דאם לא ירצה הזה לבדקו והחמץ שלו מחויב לילך לבית חבירו לחפש אחריו ולבער כדי שלא יעבור בב"י וא"כ ממילא הוי כשני הבתים של אדם אחד א"כ פשיטא דשלא בטלו לא שייך כלל הך שאלה דבזא"ז מידי דהוי כשני בתים של אדם אחד דלא מהני שאלה זא"ז כיון דמחויב לשאול על שניהם ה"נ כשלא ביטלו כיון דמוטל הביעור עליו בכ"מ שהוא א"כ הוי כשאר בתים של אדם אחד ושפיר לא מהני ספק שמא אכלתי' ולכן כ' דבביטלו דאז שפיר משכחת בזא"ז ודבר זה הוא נכון מאוד:

תוכן העניינים

חידושי הרדד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה