חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
פסחים · דף ג:
האי ארמאה כו' הקשו בתוס' דילמא הי' גדי ואפ"ל ע"פ גמרא סו"פ מקום שנהגו מלכא ומלכתא יתבי כו' יששכר איש כפר כו' אי גדיא יאי יסק לתמידא ומסיק דלא תני כו' ובוודאי האי ארמאה לא קרא ולא תני וסבור ג"כ מסברא דכבש טוב מגדי ולכן דייק משופרי דשופרי היינו דאכל שופרי מן כבש דהוי שופרא מן גדי וקראו שופרי דשופרי. ודו"ק: תוס' ד"ה מאלי' כתבו דר"י ב"ב הי' זקן או איך לו קרקע דפטור מפסח כמו מראי' א"נ נציבין ח"ל הוא כדמוכח בספרי. וכתב המל"מ פ"א מה' ק"פ דדברי התוס' אלו צריכין אצלו תלמוד דלמה יופטר זקן מפסח. רק אולי משום דלא הי' קרוב לירושלים ומי שהוא בדרך רחוקה פטור מלעשות הפסח. אבל קשה הא הוכרח לעלות לרגל לכן תירצו דהי' פטור לעלות לרגל שאין לו קרקע. אבל ע"ז נשאר בתימה למה תירצו דנציבין ח"ל הכי בח"ל פטורין מלעלות לרגל ע"ש. ובמחילת כבוד הרב ז"ל נ"ל דיש ראי' לתוס' מגמ' דפסחים דף ע"ב דיהודא בן דורתאי פירש מן החכמים והלך לו בדרום אמר אם יבוא אליהו ויאמר לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת כו' ועיין רש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים כדי שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה כו' הרי דבדרום פטורין מלעלות לרגל ע"כ משום דבח"ל פטורין מלעלות לרגל דאל"כ מה תיקן הא חייב לעלות לרגל. [וכבוד אבי הגאון נ"י הביא ראי' מאלו מציאות דאמרי' דחייב להכריז וימתין שלשים יום אחר הרגל כשיעור הליכת א"י משמע דיותר לא בעינן משום דעולי רגלים אינן מח"ל רק מא"י דאל"כ יש לחוש שמא מאחד משאר ארצות העמים נפל. אלא ע"כ דעולי רגלים אינן רק מא"י בלבד. ושוב מצאתי באו"ח שהרגיש בזה ע"כ]:
וטעם דפטור בח"ל הוא דהא דאין לו קרקע פטור מראי' משום דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך לכן בעי שיהי' לו קרקע עיין בגמ' דפסחים ד"ח ע"ב ולפי"ז ג"כ אימעוט הדר בח"ל דמשמע דהואיל ויעקור ממקומו יש חשש חימוד ארצו. משמע שהקרקע צריך להיות במקום דירתו. ועיין במס' ב"ב דפ"א דממעיט בגמ' בכורים בח"ל משום דכתיב אשר תביא מארצך למעוטי חיל א"כ גם לא יחמוד את ארצך ע"כ למעוטי ח"ל ודמי כמי שאין לו קרקע דאף שיש לו קרקע בח"ל לאו ארצך מקרי כמו בבכורים וא"כ אף אם יש לו קרקע בארץ ודר בארץ העמים לא חייב בראי' כיון דאין הקרקע במקום דירתו. כיון דהא דלא יחמוד דווקא דבעי' שיהי' ראוי לו לחוש אחימוד ארצו רק מצד הבטחת התורה לא ימנע מלילך ליבטח בד' ויעשה טוב. כנלפע"ד ודו"ק. (אב"ה ע' מ"ש אאמ"ו ז"ל בתשו' לחותנו א"ז ז"ל בענין זה שמה הוסיף ראיות ופלפולים ע"ש):
ה הקשה ד"ד הב"ח על הרא"ש שהביא במשכיר דעל השוכר לשאלו בשם הר' יצחק גיאות ז"ל הלא גמ' מפורשת למאי נ"מ לשיילוהו. ונראה דיש לפרש הגמ' דנסתפק הבעל איבעיא אי סובר דאין חזקתו בדוק היינו דרוב הוא שבודקין דהכל חבירים רק לענין זה מקרי אח"כ דחייב לשואלו ואלו אי חזקתו בדוק אין צריך לישיילא ולכן שואל בגמ' למאי נ"מ הבעיא הזאת לשאלי' אם מחייבין לשאלו אבל ודאי כשאינו בעיר לא עלה כלל על הבעל איבעיא דלא נסמוך אהכל חבירים אצל בדיקת חמץ ומשני דלא כן האיבעיא רק האיבעיא אפי' לאטרוחי להאי דשמא אין חזקתו בדוק כלל וא"כ למה דקי"ל סד"ר להקל וחזקתו בדוק י"ל דא"צ לשאלו והביא בשם הרי"צ גיאות דפי' הגמ' הוא שקושיא היא למה תיבעיא לך נשאלי' א"כ משמע אף אם ח"ב מ"מ צריכין לשואלו זה למד מר"י גיאות שפי' כן:
ו הב"ח כתב דאין להוכיח מדברי הש"ס די"ל דלפי האיבעיא דהוי ספק מחויב לשואלו ותמה הט"ז דמ"מ קשה הא י"ל דכן בעי הבעל איבעיא אי מחויב לשואלו. וכן קשה הא הרא"ש פסק דהוי סד"ר ולהקל כיון דלא איפשטא וא"כ מה השמיענו בשם הר"י דצריך לשואלו. ונ"ל כיון דבעי מרנב"י ורנב"י ידע להך ברייתא דהכל נאמנים והברייתא מפרשי בחד מתרי גוונא או דא"ח בדוק וקטנים נאמנים לברר הספק או דח"ב ונאמנים לענין דא"צ לשואלו כמ"ש הר"י א"כ מיהת תפשוט חד מינה מהך ברייתא או דא"ח בדוק או דעכ"פ צריך לשאול ונאמנים הקטנים שלא נצטרך לשאול א"כ מסתמא המקשן למה נ"מ הי' רנב"י שפיר פריך לישיילוהו ולמה תבעי כיון דמיהת מוכרח שצריך לשאול והשיב שבעינן לאטרוחי' אבל למה דמסקינן ח"ב ומוחזק לן דלא בדיק ורק נאמנים בדרבנן שוב י"ל דא"צ לישאול או א"ח בדוק דלא נשמע מברייתא כלל דברייתא במוחזק איירי לכן נ"ל דא"צ לשאול והובא בשם הר"י גיאות אליבא דמסקנא ומיושב דברי הרא"ש והב"ח: ובזה נ"ל לפרש דברי אחרים שהביא הר"ן בהא דמשכיר לחבירו כ' תוס' דבי"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדק ואחרים אומרים דלא בעי רק לענין מקח טעות אבל שלומי בעי ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. ובאנשי שם מפרש דמפרשים בי"ד ועל המשכיר לבדוק לענין תשלומין אבל הבעיא לענין מקח טעות. ודבריהם תמוהין הכי לא ידעי' דבעי' הוי על הדין דעל מי לבדוק לכוף חבירו לקיים מצוה וכ"ה פשוט דבי"ד על המשכיר לבדוק אבל מנ"ל דלשלם צריך. אכן נ"ל דהנה קו' תוס' כיון דבי"ד על המשכיר לבדוק א"כ מסתמא השכיר לו על סמך שכבר בדוק ואף בסתם הוי איבעיא ולמה נקיט בחזקת בדוק לינקט סתם והנה המג"א סי' תל"ז הקשה הא כשנתאנה בדמים מנכה לו מן הדמים ותי' היכא שלא התנה אינו מקח טעות רק מנכה מדמים אבל כאן שהתנה בעי בגמ' א"כ שפיר תירצו האחרים לעולם בי"ד רק מה דנקיט בחזקת בדוק דהיינו התנה דאף דבסתמא נמי חזקתו בדיק מ"מ ליכא לבעי' בסתמא דשלומי ודאי בעי רק לענין מקח טעות דבסתמא לא הוי מקח טעות רק מנכה מדמים וע"ז לא קמבעיא לי' בגמ' ורק בעי' בהתנה והוצרך לנקט ודחה הר"ן דלעולם אין צריך לשלם לאביי דניחא לי' כו' והא דלא בעי בסתמא לענין שלומי דבגמ' נסתפקו אי חזקתו בדוק לכן נקיט בח"ב אף אי נאמר דאין ח"ב וזה נכון בכוונת אחרים והר" מעתה קשיא לי אהא דפריך מה נ"מ לשיילי' לדעת אחרים דשלומי בעי א"כ נימא דאי השוכר בדק ושאל למשכיר ואם שלא בדק דאי ח"ב ומודה שלא בדק מנכה לו מדמי שכירות משא"כ אי א"ח בדוק א"י לנכות דיאמר דהשכרתי אדעת זה שאינו בדוק כלל כיון דמוחזק בדמים. לכן נ"ל דאף ח"ב הוי רק רוב וכיון דא"ה בממון אה"ר אפי' אי ח"ב א"צ לשלם דאומר אני מהמיעוט דאינן בודקין ואין לומר דנ"מ אי השוכר מוחזק בדמים דהא המק"ח כתב דדוקא הואיל ומשכירות מנכה לו מדמים אבל אי ל"ה דהוי אונאה בשכירות אף דעל המשכיר לבדוק פטור כמו בפורע חובו של חבירו. והנה קי"ל בחו"מ סי' קכ"ח דאם הפורע חוב מוחזק בדמים של חבירו יכול לנכות א"כ אי השוכר מוחזק אף אי א"ח בדוק מנכה כדין פורע חובו היכי שיש לו מעות של חבירו. ולפ"ז קשיא למה דחק דבעי' לענין מקח טעות הא אפי' לענין שלומי מ"מ הוכרח בגמ' לומר בהתנה בח"ב דאל"כ אין צריך לשלם שיאמר שהוא מן המיעוט. ולפמש"ל דלפי מסקנא דלעולם ח"ב י"ל דא"צ לשואלו, והנה הב"י כתב אף דהוי רוב צריך לשואלו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן א"כ לפי הס"ד ע"כ מטעם רובא שפיר לא בעי לשלומי דאמר אני מן המיעוט אבל למסקנא דא"צ לשואלו צ"ל דלאו רוב הוא רק כל העולם בודקין מדא"צ לשואלי ושפיר שלומי נמי בעי ורק האיבעיא לענין מקח טעות. ולכן הר"ן דדייק מגמ' דצריך לשואלו ולית לי' דלמסקנא הדר בי' א"כ שפיר חלק על אחרים וסבר דשלומי נמי לא בעי ודו"ק.
ו עוד נראה לי ליישב דברי הב"ח והרא"ש שהובאו בשם הר"י ורי"צ גאות דהנה לקמן דף ט' איכא תרי לישני לחד טעמא הוי ודאי הא דחזקת חבר ומוצא מידי ודאי טבל ולחד לישנא הוה ספק הרגיל דמוציא מידי ספק דאורייתא רק מידי ודאי דרבנן דאכילת אדם אסור דרבנן כמ"ש תוס' אפילו מכניס במוץ שלה והקשו בתוס' דהא באין חוששין אפילו חזינן דשקל הא לא הוי רק ודאי דרבנן וא"כ ליהוי ס' גררה חולדה מוציא מידי ודאי דרבנן ותי' בשלא ביטלו וכ' האחרונים דאף דיוכל לבטל ולמה חייב לבדוק וצ"ל דהואיל ומתחיל הדבר לענין בטול דאורייתא מחייבין גם לבדוק משום אין ספק מוציא מידי ודאי. והנה ללישנא דספק מיקרי חזקת חבר ודאי דצריכין לשואלו אמנם אי ודאי מקרי י"ל דא"צ לשאלו כלל. והנה לכאורה יש לעיין להך לישנא דחזקת חבר מקרי ספק מוציא מידי ספק דאורייתא ואף דביטלו לא מהני כיון דהתחיל בדאורייתא א"כ קשיא מה בעי אי חזקת בדוק נהי דהכל חברים מ"מ אפילו בחבר אינו אלא ספק ואיך מוציא מידי ביטול דאורייתא. אמנם ז"א דהא כאן השוכר חמירא דלאו דילי' ואינו מחויב מן התורה לבער רק לפי דברשותי' ודלמא אתי לאכלי' א"כ אינו רק מדרבנן א"כ ספק מוציא מידי ודאי דרבנן. דאף דכאן הוי כל השנה כודאי יש חמץ דמקום שמכניסין בו חמץ כמ"ש המג"א דמקרי אתחזק אסורא לענין דצריך לברר מ"מ הוי רק מדרבנן וספק הרגיל דחזקתו בדוק מוציא מידי ודאי דרבנן וא"צ לבדוק. והנה קשיא לפמ"ש המג"א סי' תל"ז דהמשכיר כשיוצא מביתו מפקיר וא"כ של השוכר היא וצריך השוכר לבטל א"כ הדרא קושיא אפי' אי חזקתו בדוק מ"מ לא הוי עדיף מחזקת חבר בטבל דהוי רק ספק ואינו מוציא מידי ודאי דאורייתא והכא אתחזק בחמץ והחמץ של השוכר וחייב לבטל א"כ התחיל בדאורייתא א"כ אין ספק מוציא ודאי כמו בחזינן דשקל. אמנם ראיות המג"א מטור ס"ס תל"ו שכתב דמי שיוצא מביתו של עכו"ם מסתמא מפקיר אינו ראי' כל דבשלמא שם עכו"ם כיון דלא יבדוק כלל הבית ולא ימצאנו אף אם ימצאנו מוחזק הוא לגזלן ויחזק לעצמו מה שימצא לכן מייאש ומפקיר אבל בשוכר דמחויב לבדוק וכשימצאנו מחויב להחזיר א"כ ממילא אינו מפקיר כלל דסבר שימצאנו השוכר וישוב לו ונדחק דברי המג"א ול"ק כלל. מעתה י"ל מה דקשה מה פריך נשיילהו דקארי לה מה קארי לה וכי לא ידעו דמשכחת כשאינם בעיר. דלכאורה עדיין קשה דאפי' אי ח"ב מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי דאורייתא דהמשכיר מפקיר ואי דסובר שיחזור לו ז"א. דאי חזקתו בדק א"צ לבדוק כלל וא"כ לא ימצאנו תיכף ובינתים יעבור המועד ואסור בהנאה ודמי ליוצא מבית עכו"ם דמפקיר והוי של השוכר וא"כ הדרא הקו' מה מספק אי ח"ב אי לא אי צריך השוכר לבדוק הא ממ"נ צריך לבדוק דאי אין חזקתו בדוק ודאי דצריך לבדוק דאף מידי ספק אינו מוציא ואי ח"ב א"כ נפסוק דא"צ לבדוק א"כ המשכיר מפקיר והוי חמץ של השוכר ורמי עלי' חיוב הביטול דאין ספק הרגיל מוצא מידי ודאי דאורייתא. וכיון שחל הביטול חל הבדיקה א"כ לא מצאנו למפסק דא"צ השוכר לבדוק דהא תרתי דסתרי דאתה אומר חבר לפי שמוציא מודאי דרבנן הספק הרגיל ואי ח"ב וא"צ לבדוק הוי דאורייתא ואינו מוציא מידי ודאי דאורייתא וא"כ קשה על בעל האיבעיא הא ע"כ צריכין לפסוק שיבדוק דאל"כ אין ספק מוציא מידי ודאי דאורייתא אמנם נ"ל דלעולא האיבעיא אי דעל השוכר לבדוק ואי דהמשכיר מפקיר אי לא יצטרך השוכר לבדוק הא י"ל דלכן לא מפקיר כיון דבידו להגיד לו שלא בדק ויבדוק השוכר ושפיר לא נתיאש כלל ואין החמץ של השוכר והוי רק איסור דרבנן דילמא אתי למיכל ומהני ספק הרגיל דח"ב לפטרו מאיסור דרבנן. אמנם זה שייך כשהמשכיר בעיר דיכול להגיד לו שלא בדק ולא נתיאש אבל כשאינו בעיר ודאי נתיאש אם נפטרנו מבדיקה והדרא הקושיא הא הוי החמץ של השוכר ופוגע באיסור תורה לכן פריך המקשן ממ"נ אי ליתא בעיר ודאי צריך בדיקה כיון דהוי דאורייתא וע"ז ליכא לבעיא כלל ורק באיתי' בעיר דיכול להגיד לו ולא נתייאש וקשה נשיילי' דודאי אף בספק הרגיל צריך שאלה. ומשני דח"ב לא הוי ספק הרגיל רק הוי ודאי וכל"ק פסחים ד"ט ומוצא מידי ודאי דאורייתא ובעיא הוי אף בליתי' קמן ואף דמייאש והוי של. השוכר והוי דאורייתא מ"מ ודאי מוציא מידי ודאי דאורייתא אי הכל חברים אצל בדיקת חמץ ואף בליתא קמן הוי איבעיא. וא"כ לפי"ז י"ל דלפי ס"ד דרק הוי ספק הרגיל צריך לשאלה דבספק אף בדרבנן כל שאפשר לברר מבררינן אבל לפי' דמסיק דאף בליתא קמן מסופק והוי כודאי וא"כ הוי סברא דא"צ לישאל כלל קמ"ל דנהי דהוי ודאי מ"מ לא עדיף מרוב מצוין אצל שחיטה דנהי דמועיל רוב נגד ודאי דאורייתא מ"מ צריך לברר וא"כ חידש גדול השמיענו הרי"צ גיאות ושפיר כ' הרא"ש ודו"ק כי עמוק הוא:
ח בש"ע סי' תל"ז הביא במשכיר בח"ב דלא הוי מקח טעות ובהג"ה וי"א דצריך לשלומי והקשה המג"א מ"ש ממזוזה דלא בעי שלומי. תו הקשה המג"א לדעת האומר דל"ב שלומי משום ניחא לי' למיעבד מצוה בממונו מ"ש מספר דאסור לקרות בספר חבירו שמא יתקלקל. ונראה לי דנהי דאמרי' ניחא לי' הוא רק במצוה דרמיא עליו אבל כאן עיקר המצוה על המשכיר ונהי דכשהמשכיר א"ר לבדוק מחויב השוכר מטעם פן יבא מ"מ עיקר החיוב על המשכיר לכן בעי שלומי. ומ"ד דל"ב שלומי ס"ל כיון דכשא"ר המשכיר לבדוק מחויב השוכר לבדוק כיון דברשותי' קאי מקרי מצוה דרמיא עליו וא"ח לשלם. ובהכי פליגי הנך דיעות. ולפי"ז במזוזה דחובת הדר ולא חובת המשכיר כלל שפיר כשהתנה שיש בו מזוזה א"מ שפיר אמרי' ניחא לי' ול"ב שלומי כיון דהמצוה רמיא רק עליו ול"ד לכאן דעיקר החיוב על המשכיר. וכן נ"ק למ"ד לא בעי שלומי מ"ש מספרים דכאן כיון דעיקר החיוב סוברי' דלא לי' להפסיד דשוכר הוי רק כשלוחו ולא אמרי' ניחא לי' למיעבד מצוה בהפסד ממון וז"פ:
אמנם י"ל עוד בדא דהבר"א הקשה מה פריך נשייליהו הא אי ח"ב לא יהי' מהימן להחמיר כיון דאינו בידו. והנה למ"ד בעי שלומי י"ל מתוך שנאמן להפסיד שכר בדיקה אבל למ"ד ל"ב שלומי קשה. ונראה דהא דצריך לשאול הוא כיון דח"ב רק הוי ספק מוציא מספק או דכיון דאיכא לברורי צריך לברר א"כ מיד חזקתו בדוק רק הוי על תנאי שצריך לשאלו. שוב נאמן. דכאן איכא חזקת איסור רק רוב דבדיק נאמן העד להוצא מן הרוב ומה"ט צריך לשאלו כיון דאיכא חזקת שלא בדק כל השנה ול"ד לס"ת שלא הי' חזקת איסור מעולם לכן א"נ. א"כ אם השכיר להדיא בחזקת בדוק ודאי אם יאמר אח"כ שלא הי' בדוק לא יהא נאמן לכן ל"ק ממזוזה דכאן ודאי ל"ש לומר דניחא להשוכר שלא ישלם לו המשכיר דאדרבה השוכר רוצה שיתחייב המשכיר למען שאם לא בדק אף שהטעהו מ"מ כיון דהכל חברים ודאי אחר שהשכירו ירצה המשכיר שהשוכר יבדוק כדי שלא יעבור אאיסור חמץ וכיון דהכל חברים יאמר לו האמת ואם לא יצטרך שלומי אזי לא יהי' נאמן כקו' הברית אברהם ולא יצטרך השוכר לבדוק וא"כ כיון דאמרינן ניחא לי' למיעבד מצוה ודאי רוצה שיהי' מחויב המשכיר וא"כ יהי' נאמן אף שאומר שחזקתו בדוק מטעם מתוך שנאמן להפסיד ויבא השוכר לידי מצות בדיקה משא"כ אי נפטר מלשלם לא יהי' נאמן ואף אי יבדוק לא יעשה מצוה כלל א"כ מה"ט דחפץ אדם במצוה אמרי' דלא ירצה למחול התשלומין בעבור חובת המצוה דאדרבה ניזיל בתר איפכא דלכן יאבה השוכר שלא למחול כדי שיהי' נאמן המשכיר ויבא לידי מצוה. ובזה ממילא ניחא קו' המג"א איך ס"ד שיהי' מקח טעות הא רק מנכה מדמים ולפי"ז י"ל דעיקר הטעם דאמרינן דאלו ידע ממום ג"כ הי' קונה או שוכר רק הי' קונה מספק וכן המקנה הי' מקנה בפחות אבל גוף המקח הי' נעשה אף אולי ידע לכן רק מחויב להחזיר הדמים והמקח קיים. אבל כאן כיון דעל המשכיר עיקר החיוב לבדוק א"כ אולי ידע השוכר הי' נהרס המקח כיון דלהשכיר בפחות ודאי לא הי' המשכיר רוצה בפחות. כיון דניחא. לי' למיעבד מצוה בממוני'. יהי' רוצה לעשות המצוה ולא להשכירו בפחות. דאצל המשכיר דרמי' עלי' עיקר חיוב בדיקה ודאי אין ספק כלל דאמרינן ניחא לי' ולא הי' רוצה לשכור בפחות והי' נהרס המקח וא"כ בכה"ג ודאי הוה מקח טעות דל"ש אלו ידע ג"כ לא הי' נתבטל המקח רק הי' שוכר בפחות דכאן ודאי הי' נהרס המקח. ורק נסתפק אי בשוכר שייך ניחא לי' אבל אצל המשכיר ודאי אמרינן ניחא לי' ופשיט דאף בכה"ג ניחא לשוכר שלא יבטל המקח. מעתה אחר שהעלינו דעיקר הטעם דצריך לשלומי שהשוכר אינו מוחל התשלומין בעבור הנצוה כדי שיהי' נאמן המשכיר לומר שלא בדק מטעם מתוך. א"כ לפי"ז אי השכיר סתמא דאז רק ח"ב וצריך לברורי לשאלו ודאי דנאמן אף דל"ב שלומי וא"כ שפיר מיושב דהתם שפיר דמי למזוזה דמשכיר א"צ לשלם והשוכר לא קפיד דהא בל"ז יהי' נאמן כיון דאיכא חזקת איסור שלא בודק כל השנה רק מטעם רוב ומחויב לברר ונאמן לכן רק הביא הרמ"א אהשכיר בחזקת בדוק ולא בסתמא דבסתמא צ"ב שלומי כמו במזוזה. ודו"ק:
י תוס' בד"ה הימנוהו רבנן הקשו התוס' דהכא משמע דאי לא הי' מדאורייתא בביטול כעלמא סגי לא היו נאמנים נשים מ"ש משחיטה וניקור וכו'. ונ"ל דהנה ודאי שביטלו דהוי הפקר שוב אין עובר בב"י אך לענין מצות עשה דתשביתו סלקא דעתך אמינא עובר בתשביתו אפי' לאחר שביטלו רמיא עני' לקיים אפי' לאחר שביטלו מ"ע דתשביתו וכדעת מקצת פוסקים דס"ל סברא זו. ולמסקנא קי"ל דלאחר הביטול פטור מדאורייתא גם מתשביתו והוי בדיקה לגמרי רק מדרבנן. והנה אפ"ל הטעם אשה נאמנת בדבר שבידו כמו בשחיטה נהי דנשים דעתן קלות והי' ראוי שלא להאמינם עכ"ז אוקמינן אחזקת כשרות שבודאי לא יעברו אלפ"ע ואפי' במומר לתאבון אמרי' לא שביק היתרא וכו' ונאמן על השחיטה כיון דהוי בידו לשחוט כהוגן. והגאון מוהרש"ק בספרו שו"ת אמונת שמואל תי' דברי הב"ח יו"ד סי' ס"ב וחידש שם בדבר שאינו מוזהר בעצמו עליו ליכא לפ"ע ודעת הרבה פוסקים שתשביתו הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ועי' תוס' קידושין דל"ה דעשה שהז"ג אפי' אם יש עמה לאו מ"מ נשים פטורות מהן ומ"ש התוס' מקדשים ביו"ט עי' בפנ"י שם שתי' על נכון. ולפ"ז גם בתשביתו נראה דאשה אינה מצווה עליו וא"כ לא שייך גבי נשים לפ"ע בבדיקת חמץ ולכן סלקא דעתך אמינא אי נימא בבדיקת חמץ דאורייתא נשים אינן נאמנים דב"י וב"י ליכא אחר הביטול רק העשה דתשביתו משום עצלניות הן ודעתן קלות לכן אינן נאמנים רק בדבר שהן מוזהרות לא יעברו אלפ"ע אבל בתשביתו דאינה מוזהרת בעצמה וליכא גבה לפ"ע וצ"ל משום היתרא רבנן בדרבנן ונכון לחדודי וע' חי' לב"מ ד"ו פלפול ארוך לקיים דברי אמונת שמואל הנ"ל: