חידושי המהריט על שבת· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרקא קמא דשבת · דף יא.
ולא תחת חבר הקשו התו' לפרש"י דהא בימי ר' יוחנן אתו חברי לבבל ואילו פרסיים מימות כורש היו ולא ידענא מאי קשיא להו דמלכות פרס לא נמשכה אלא עד ל"ד שנה בפני הבית כדאמרינן בפרקא קמא דע"ז ואחר כך משלה מלכות יון בפני הבית שפ"ו שנה ובבבל היו מושלים כדאמרי' התם בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ועוד דעקר מלכותא שם התחיל' כדאמרי התם הנך שית שני דמלכו בעילם דאנן לא חשיבין להו כדתניא שש שנים מלכו בעילם ואחר כך פשטה מלכותם בכל העולם כלו ועילם היא בבבל כדאמרי' בפרק זה בורר גבי גסות הרוח דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער לבבל נחית ואשתרבובי אשתרבב לעיל' וקרא נמי כתיב ואני הייתי בשושן הביר' אשר בעילם המדינה ולא חזרו פרסיים לבבל עד ימות ר' יוחנן כדמוכח בהדיא בהגוזל בתרא בעובדא דרב כהנא דא"ל רב עד האידנא הוה מלכותה דיונאי דלא קפדי אשפיכות דמים השתא פרסיים נינהו ואז עלה רב כהנא אצל ר' יוחנן לא"י ושמא י"ל דלא קשיא להו אלא מלישנ' דקאמר אתו חברי לבבל והלא שם היו מימות כורש אע"פ שלא היו המלכות להם וגם זה יש לדחות דשמא במלכות יון גלו מערי הממלכה ואח"כ חזרו ונתיישבו וגם אין להקשות לרש"י מפני מה נצטער ר' יוחנן כי אמרו ליה אתו חברי לבבל דאמרינן שרגא נפל והלא פרסיים מעלו מרומאי כדאמרינן בפרק שני דגיטין דלפרש"י שפי' שם הא מקמי דאתו חברי לבבל דהיינו בימי כשדים שבאו פרסיים וכבש כורש את המלכות ניחא דלעולם פרסאי לא מעלי כלל ולכך חזרו התוס' לומר דלא נהירא מה שפירש רש"י שם דהא ע"כ לעולם היו שם והכי קאמר מכי אתו ועוד הפרסיים אינם חברים מדאמרינן הראני פרסים הראני חברים וכיון שכן קשה עוד לרש"י על כרחין פרסיים מעלו ואמאי שרגא נפל ועוד דאין לפרש כדפרש"י שם דמכי אתו חברי היינו מימות כורש דא"כ מאי אלקים הבין דרכה והלא לא עברו שנים מרובות עד שראה מלכות פרס והיו רוב הגולה שם בבבל עד האחרונים ועוד דאדרבא פרסאי מעלו כדכתיב בסוף ד"ה ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלאת מלכות פרס וכולי ובשנת א' לכורש וכולי והוא פקד עלי וכולי ובפרקא קמא דע"ז נמי אמרי' אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן להו פי' כשדים סתרו ופרסיים בנו ומיהו קשה קצת לדברי התוס' מההיא דתניא לקמן בפרק במה מדליקין גבי נר חנוכה דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו וכתבו התוס' שם דהיינו מכי אתו חברי לבבל והלא חברים לא באו אלא בימי ר' יוחנן שלא היו בזמן חכמי המשנה והבריית':
והא דהוקשה להם לתוס' לדבריהם שאמרו שחברים אומה אחרת היא מההי' דפרכי' למימרא דרומאי מעלו מפרסאי אין לפ' דהכי פריך היכי אמר רחמנא בטולך או בטולא דבר עשו והאיכא פרסאי דמעלו טפי דא"כ אמאי לא קאמר והאיכא כשדאי שהיו בזמן החרבן אלא ע"כ משום דעכשיו כבר בטלה מלכותם ומשמע ליה דכי אמרי' אלקים הבין דרכה היינו משום פרסאי שבאו אחר שנים מועטות א"כ מאי משני הא מקמי דאתו חברי לבבל אם חברים הם אומה אחרת והוצרכו לומר שאע"פ שהם אומה אחרת בין הפרסיים היו יושבין ועיקר המלכות היה לפרסיים ומכי אתו אינהו הרשיעו את הפרסיי' ורש"י עצמו בפרקא קמא די"ט אהא דאמר רבינא והאידנא דאיכא חברי בבבל חיישי' פירוש אומה רשעה שהיו בימי פרסיים ואף כאן כתב אומה מבני פרסיים ולא פרסיים עצמן ונר' דהדר ביה ממה שפירש בגיטין הא מקמי דאת' חברי לבבל:
ולוזיף מר ולפרע לא סבר לה מר הא דרב יהוד' מכאן מוכח קצת דאפי' במי שקבל עליו להתענות ביום זה יכול ללוות דאל"כ מאי קמתמ' לא סבר לה מר דהא ודאי סתמ' נדר להתענות ביום זה והרא"ש ז"ל כתב דמירושלמי דנדרים פ' קונם משמע דביום זה אינו יכול ללוות דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנין והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענ' ומשלי' משמע דביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה דאינו לוה ופרע משלים אע"ג דאכל כזית ואע"ג דיום סתם נמי צריך לקבלו אפ"ה לא חשיב כיום זה כיון דמעיקרא לא נדר להתענות ביום זה וכתב דק"ק דבפרקא קמא דתעניות מייתי להא דלוה אדם תעניתו ופורע ואמרי' עלה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים וכו' ואי מיירי ביום סתם אמאי לא ישלים ודחק לתרץ דהתם מיירי באדם שקשה לו להתענות עכ"ד ותימה דמאחר דאמר לוה אדם תעניתו ופורע ודאי באדם שיכול לפרוע מיירי אלא שהיום אינו יכול או ארעו דבר ומאי מתמה שמואל וכי נדר הוא וההיא דירושלמי דנדרים איני רואה הוכחה כלל דאע"ג דביום זה נמי אם רצה לוה ופורע לכתחילה מיהו כששכח ואכל לא מפני כך יחייבוהו להתענות יום אחר כנגדו כאותה ששנינו איזהו נדר הרי עלי עולת נדבה הרי זו עולה מה בין נדרים לנדבות שהנדרים מת או נגנבו חייב באחריות נדבות מתו או נגנבו אינו חייב באחריותן דכי אמר יום זה וארעו אונס או שכחה אזדה ליה ולאו בר פרעון היא אלא כשהוא מדעתו רוצה לבטלו ולהתענות כנגדו:
לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י הק' התוס' והא הם נחים בבטנו בר"ה וק"ק דלמה לא אמרו דכי מכניס ראשו ורובו למטה מטבורו וכי נייחי מייא באסטמכא דליבא הוא דנייחי והוא בפני' ברה"י וכדאמרי' בעלמא מעשרה שליטי' אשר היו בעיר שהמזון הולך על ידיהם ומתעכל:
והא דתרצו דבליעתו היינו הנחתו דומיא דאמרי' כתיבתן זו היא הנחת נראה שרוצים התוס' לדמות ההיא דכתבן כשהוא מהלך דאע"ג דכל זמן שהוא מהלך לא מקרי הנחה כדמוכח לעיל מכל מקום כיון שהניח במקו' שהניחן במקום שא"א עוד לנתקן כמאן דנייחי דמו ולהכי אמרינן כתיבתן זו היא הנחתן אף כאן כשנכנסו המים בבית הבליעה מקום שא"א להחזירן כמאן דנייחי דמי ומיהו קשה דאכתי לא דמי דהתם אמרי' כתיבתן זו היא הנחתן משום שא"א לזוז משם לעולם ואע"ג דגופו לא נח ידו מיהא הא נח אבל הכא המים אין סופן לנוח שם בבית הבליעה וע"כ יורדין למטה לא מקרי הנחה כלל ואפי' לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא היינו בשרשות אחרת באמצע אבל הזורק מרה"י לר"ה לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה באויר או אם זרק למקום מדרון המשופע לר"ה שא"א לנוח שם נרא' דחייב כההי' דתנן בהזורק זרק לתוך ד' אמו' ונתגלגל חוץ לד' אמו' פטור וכו' מוקי לה ר' יוחנן והוא שנח ע"ג משהו ומיירי בשהמקום ראוי שתנוח שם אלא שנתגלגל אבל אם הוא מרודד לאו הנחה היא ובפר' כיצד משתתפין תנן ראב"י או' ביב שהוא עמוק ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכמי' אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב ואע"ג דהתם מוכח שגזרה דרבנן היא ולא מחייבי מדאורייתא היינו משום דאיהו לא מכוון שיצאו לחוץ וגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ועוד אפי' מתכוין במקום שהוא שופכן רה"י גמור הוא לכל מילי אלא שהמים נגרים בו אבל מקום מדרון וזקוף בגופו של אדם העומד לאו מקום הנחה מקרי וכזורק לר"ה דמיא וצ"ע:
אמר אביי מנא אמינ' לה דגזרי' גזרה לגזרה כתב התוספות דדוקא בהוצאה גזר אביי אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה פריך אביי היא גופה גזרה וכו' וקשיא לי דנימא כולה חדא גזרה היא כדאמרינן לענין גזרה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו הכא נמי כשגזרו בכרמלית משום דמחלפה בר"ה עשאוה כר"ה לכל דבריה ולא פלוג רבנן במילתייהו וכן כשגזרו בהוצאת ערב שבת שמא ישכח ויצא בכל ענין גזרו אפי' אותם שאין בהם בשבת חיוב חטאת ואע"ג דהתם אביי הוא דפריך הכי לרב יוסף מ"מ כי הדר ליה רב יוסף כולה חדא גזרה היא ובכלל גזרת פירות הנושרים היתה קבלה מיניה ואע"ג דהדר פריך ליה כה"ג לר' יצחק דאמ' גזרה משום משקין שזבו לאו דלא קבל דברי תשובתו של של רב יוסף אלא דלא ידע דבגזרה של משקין ביצה היתה בכלל ועוד קשיא לי מ"ש מהא דאמרינן בפ' במה אשה כל שאסור לצאת בו לר"ה אסרו לצאת בו לחצר פי' שאינה מעורבת דככרמלי' דמיא וכ"ת רבא ס"ל כרב ענני בר ששון דשרי לצאת בחצר א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבא לגבי דאביי והתם פסקי' הלכתה כרב:
אלא לאו כרמלית היא כת' התוס' אע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לאו שמיה כלי וקשה דאי איכא תורת כלי עליה משום דמחובר בקרקע לא בטל שם כלי מעליו כדתנן בפ' עשרים דכלים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מעץ שנתנו ע"ג מעזיבה וכו' אלמא כל דאי בעי שקיל ליה לא בטיל מתורת כלי בחיבורו ואי חשבינן ליה כלי עץ העשוי לנחת בלא חבור טהור כדמוכח בסוף חגיגה אבל נר' דלא קרי ליה עשוי לנחת כל שאפשר לטלטלו אפי' לעיתים רחוקות דהא שלחן לא חשיב ליה עשוי לנחת משום דמגביהין אותו לעולי רגלים כלו' ראו חבתכם וכולי ובחנם הוצרכו התוס' לפ' שהיה כלי וחברה סתם גת השנוי במשנתנו גת של אבן שבסלע היה כאותה ששנינו סוף פרק המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר לא את הבור ולא את הגת וצריך ליקח לו דרך ובפ"ה דכלאים תנן הגת שבכרם עמוק עשרה ורוחב ד' ר' אליעזר או' זורעים בתוכה והכא מיירי בפחות מי' עומק שהוא נתון בכרמלית ויש להעמיד דברי התוס' דס"ל דלענין שבת אין עליה תורת כלי דכיון דחברה גלי דעתיה שהוא רוצה בביטולה ע"ג קרקע והכי היא עשויה לנחת וכיוצ' בה אשכחן בתוס' בשלהי עוקצין אמתני' דכוורת דבורים דפליגי רבנן ורבי אליעזר דלרבנן אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה והרודה ממנה בשבת פטור ותניא אם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר: