חידושי המהריט על שבת· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרקא קמא דשבת
דף ג
בבא דרישא פטור ומותר וא"ת והא קעב' אלפני עור לא תתן מכשול ותירצו בתוספות דמיירי בעכו"ם והחפץ של עכו"ם וכתב הרא"ש ז"ל וכל זה הדקדוק אינו נ"ל דלא איירי הכא אלא באיסו' שבת וקרי' לי' פטור ומותר משו' לתא דידיה ולי נראה שלא נעלם מעיני התוס' דבר זה אלא דקשיא להו אי ניח' ליה לגמ' הך שינוייא לאוקמה כר"ש ולא קתני שתים שהן ארבע אלא באיסור שבת מאי פריך מדשמואל דלא חשיב הך דהכא דהיינו משום דלא מצי למתני מותר בהדיא דהא איכא איסור' מיהת דלפני עור וכולי אע"ג דלגבי מניינ' דשתים שהן ד' לא חשיב אלא איסור שבת דמשום לתא דידיה נינהו מ"מ לא מצי למתני מותר אלא פטור דמשמע דאיסורא משום לתא דחבריה מיהת איכא:
הצד נחש הקש' בה"ג דשמואל אדשמואל וכולי לשון התוס' ויש לתמוה מנין לו לבה"ג דשמואל פסק כר"ש דהא שמואל כללא הוא דכייל בכולה מתני' דשבת ולא משום דס"ל כר"ש וגם ר"ת למה הוצרך לומר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג ונראה דבה"ג הכי דייק מדנקט שמואל בר מהני תלת ולא נקט מתני' דהכא ולא מתני' דפרק במה מדליקין אלמא הלכ' למעש' אתא לאשמועינן להיתרא בהנך תלת ומילתא דפשיטא לא אצטריך למתני דאי לא תימא הכי אלא דכייל כללא שלא תטעה בשאר הלכות שבת א"כ לתני נמי הנך אע"ג דלית בהו רבותא לומ' הני פטור ומותר כולהו שארי אסור ותירץ רבינו תם דלעולם שמואל הנך ג' אתא לאשמועינן לאו משום דס"ל הכי אלא כל עצמו לא בא אלא למסבר מתניתי' דמוכיח שמואל בסוף האורג מדיוקא דמתניתי' דע"כ פטור ומותר קאמר והנך דפשיט' לא אצטריך למנקט ומהרי"ט נר"ו פי' דבה"ג דייק מדמוקי מתני' דהצד נחש בדליכא סכנה ואליבא דר"ש ולא מוקי לה בדאיכא סכנה ודברי הכל אלמא כר"ש ס"ל ותי' ר"ת דשמואל מוכח בסוף האורג דודאי פטור ומותר קאמר מן הדין ולאו משום סכנה דדייק לה ממתני' דפ' כל כתבי דתנן וע"ג עקרב שלא תשוך והתם ודאי בשאין בו סכנה מיירי מדמסיים מתניתין אמר רבי יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת ואי כשיש בו סכנה הא אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש:
שניהם פטורים והא איתעבידא מחשבתו וכולי לא קאי אמתני' וכולי לשון התוס' וקשה דמאי דייק מלישנא דגמר' מתני' בהדיא היא שניה' פטורי' ותמה על עצמך וי"ל דמתני' מצי לתרוצי דאעקירות דעני ודב"ה קאי דשניהם פטורים ולעולם מי שנטל מתוכה חייב אבל השתא דקאמר פטורין דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו פושט ומוציא או פושט ומכניס אלמא חטאת לית בהו וכו' ולכך סמכו התו' ענין לזה ולא פריך שיתחייב הראשון וכו':
בעשותה קשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן וכו' ותירץ דלא קשיא ליה בירוש' אלא אמה שאינו מחייב מושיט אלא בשחבירו מקבל מידו וקשה להלום הדבר בעיקר קושיא הו"ל לאקשויי דבכל אתר את אמר יחיד חייב וכאן פטור דאי ממאי דבעלמא שנים שעשאום פטורי' לא קש' מידי דהכא חשי' יחיד שעשאה וי"ל דה"ק כיון שאם לא היה חבירו מקבל מידו אלא שהיה מושיט ע"ג קרקע פטור השתא נהי בשנתן על ידו של חבירו אע"פ שהו' עשה הכל עקירה והנחה הו"ל שנים שעשאוה כיון שע"י חבירו נגמר הדבר ומפטר מבעשותה דומיא דעני שעקר מתוך ידו של ב"ה הפשוט' לחוץ אע"ג דידו בתר גופו גרירא כדאמרי' בסמוך ולא מבעיא לן לקמן אלא אי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה אלמא מן התור' בתר גופו גריר חשיב כרה"י לא חשיב יחיד שעשאה כיון שב"ה סייע בהוצאה ומשני שכך היתה עבודת הלוים ואעפ"י ששנים שעשאוה פטורים אע"ג דהוי' במשכן היינו בענין דמצי למעבד הכל ומתחייב בשעשאוה שנים לא קרינן ביה בעשות' אבל בכה"ג דלא מתחייב בשעשאה יחידי דלא אשכחן בכה"ג במשכן בשעשא' ע"י חבירו קורא אני בו בעשותה בעושה כלה:
עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי נר' לר"י וכו' וא"ת ואמאי לא פשיט וכו' נר' דמדלא בעי לענין הנחה הוה ס"ד לפרושי בעי' דרבא בשלא עמד אלא היה מהלך והטעינו חבירו דרך הילוכו מי אמרי' אותה טעינה כעקירה דמי כמי שעקר חפץ מע"ג קרקע דרך הלוכו דלא בעי' שיעמוד בשעת עקירה ולהכי לא בעי לענין הנחה דפשיטא ליה דלא מקרי הנחה אלא עמד או הניחה ע"ג קרקע והשתא א"ש דלא מצי לאוכיחי ממתניתי' דלא יצא החייט דחיישינן שמא יעמוד לפוש קודם עקירת גופו דהא ודאי חשיבא עקירה אבל מדברי ר"י דאפי' בעמד מבעיא ליה קשה דתפשוט ממתניתי':
מ"ט ידו לא נייח פי' רש"י לא נייח ע"ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקו' א' כדכתבו התוס' ואיכא למידק נמי מדברי רש"י שאם היתה ידו נגררת ע"ג קרק' והוציא' דמי לגופו וחשיב' עקיר' אי נמי אם הכניס ראשו ורובו לבית והטעינו ב"ה על כתיפו והוציא נמי פטור דהא לא נייח ע"ג קרקע רה"י אבל למאי דגרסי' יד בתר גופו גרירא אפי' נגררת ע"ג קרקע ודוקא ידו דטפלה לגופ' אבל אם הכניס ראשו ורובו כעומד בפנים דמי וקשה קצת דבכך יש ליישב דברי רש"י ולא תידוק מדבריו דאפי' הוא וידו במקום א' דרש"י ז"ל לא מיירי אלא בידו הפשוטה לרשות אחרת כגון יד דעני ויד דב"ה ונקט לא נייח ע"ג קרקע לאפוקי היכא דסמיכא אארעא א"ל למפטר מכניס ראשו ורובו:
מי קנסוה רבנן לאהדורא נר' לר"י דגרסי' מי אסרו וכולי ונ"מ דאסיר' בשוגג מבעוד יום לשון התוס' פי' דאת"ל קנסו' רבנן לשווי' ככרמלי' מבעו' יום קנסן אפי' בשוגג דומי' דכרמלי' ומיהו לא בעי למימר אסורה דהא לאו ככרמלית גמורה היא שהרי עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י ולא קנסוה לשוויה ככרמלית אלא היכא שדומה יותר לשתי רשויות ואת"ל כיון דאפי' בנפקותא דבעיא לענין שוגג ומבעוד יום היא כדכת' התוס' היכי בעי לאוקמי בגמ' בסמוך פלוגתייהו בקנסו שוגג אטו מזיד א"כ תפשוט בעיא דאביי דפלוגתא היא דלמאן דאמ' קנסו עבדוה ככרמלית וי"ל דנ"מ לענין מבעוד יום בשוגג דאי לא עבדוה ככרמלית דכה"ג לא גזרו ותדע דגבי שינוייא דכאן בשוגג כאן במזיד פי' התוס' דמיירי מבע"י ומפלגי' בין שוגג למזיד:
ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט כת' התו' ולרשב"א נר' דשפיר גרסי' ליה וכולי וא"ת משנויא קמא נפשוט בעיא דרב ביבי וכו' לשון התו' ותימא מאי קשיא להו דהרי דמשנויא קמא ה"מ למפשט אלא דאי מצינן לשנויי איפכא משחשיכה התירו ליכא למפשט ולהכי דייק מדלא קמשני אלמא אינה סברא כדכת' התו' לעיל ונר' שהתוס' הוקשה להם השתא דאמרת דפשיטותא דחד מינייהו ממה נפשך פשיטותא היא א"כ אף לפי מאי דמשני כאן במזיד תפשוט ע"כ חדא מינייהו ממה נפשך דאת"ל כאן בשוגג כאן במזיד תפשו' דאפי' לאו ככרמלית היא מאי אית לך למימר דאמר ככרמלית כאן למטה מי' תפשוט דרב ביבי דלא התירו ואכתי קש' דמשנויא גופא דכאן בשוגג כאן במזיד הוו מצי התוס' למידק דלא התירו במזיד ואפי' מוקמי' ליה מבעוד יום הא אמרי' דאי מבעו' יום לא התירו כ"ש משחשיכה דאל"כ הו"ל כי חוכא ואיטלולא ותו הך חוכא גופא דכתבו התוס' קשה דהא גבי רדיה לא מבעיא ליה לרב ביבי אלא במזיד דאתי לידי איסור סקילה כדמסקי אבל מבע"י דליכא לא איסור סקילה ולא חיוב חטאת פשיטא ליה ולא התירו ולא הוי כי חוכא ומיהו לעיל ניחא דדוקא גבי רדי' דלאו קנסא היא אלא שבות ונאסר' בעין לא התירו אלא במידי דאתי לידי חיוב סקילה אבל החזרת יד שאינה אפי' שבות ולא אסרו אלא מטעם קנס אי במזיד או משחשיכה שראוי לקנוס לא קנסו למה יקנסו בשוגג או מבע"י ועל שיטת רש"י קשה מה שהקשו התו' כיון שעיקר פשיטותא היינו מדלא משנינן אע"ג דאיכא שינויא אחרינא מצי שפיר למפשט ושמא ה"ק דאין לפשוט מדלא משנו בני הישיב' איפכ' ש"מ דפשיטא להו דרב ביבי דהא מצי נמי לשנויי שינויי אחריני ולא שני וזה דוחק בלשון הגמר' ועוד ק' כיון דסוף סוף צריך מה שחלק רש"י לבסוף דהתם ליכא למיחש דילמא לשרינהו אבל הכא אי קנסי' ליה ע"כ יתחייב מיתת ב"ד א"כ לא הוה צריך גמרא כאן במזיד כאן בשוגג ומיהו לפי זה שכתב התוס' לקמן אין לחלק דבכה"ג משום דמהך טעמא גופה פטרי' ליה ממיתת ב"ד כיון שע"כ הוא ואפי' כדפי' ריב"א בסוף שמעתין ואכתי עדיין יש לחלק דהכא העמידו דבריהם במקום תורה שבא לידי אפיה שהיא מלאכה דאורייתא אבל הכא גזרו שתהא ידו פשוטה ולא חיישי' דשרי ליה ועוד טוב' איכא בין הוצא' לרדיה דגבי הוצאה לא התירו וגם לא א"ל שישליכנה. מידו אבל או' לו שתהא ידו פשוטה עד שתחשך ואם הוא אינו יכול לסבול עד שישליכנה ויבא לידי איסור סקילה ניחא ליה טפי שיחזירנה שאין שם אלא איסור שבות אבל גבי רדיה שאומרים לו בהדיא שיניח הפת בתנור ע"כ לשמוע דברי חכמים והא דכתב רש"י ודרב ביבי לא תפשוט דהאי לא קנסוה בשוגג משום דלא עבד איסורא במזיד ק' דהא מסיק גמ' דבעי' דרב ביבי ליתא אלא במזיד דהא בשוגג לא שייך וי"ל דהכא גבי הוצאה שייך בשוגג קודם שיבא לידי חיוב חטאת מתוך שצריך להיות ידו פשוט' כל היום שמא ישכח לאחר מכאן דבסוף הזורק מוכח דנזכ' וחז' ושכח תחלתו וסופו שגגה קרינן ליה אבל הת' גבי רדיה לא משכח לה גמר' בשו' ענין שאם שכח בשעת אפיה למאן התירו ומ"מ ק' לכל המסקנא דמסקינן דבעיא דרב ביבי לא משכחת לה אלא במזיד מאי פריך תפשוט מבשוגג:
דף ד.
וכי א"ל לאדם חטא וכו' או' ריב"א דאף למדביק עצמו אין לפשוט דהתם עדיין לא נעשה האיסור לשון התוס' וק' היכי בעי' גמ' למידק מדלא משני איפכא אלמא דהעמידו דבריהם ולא חשו שיעשה איסור חמור אעפ"י שעדיין לא נעשה האיסור דהיינו הנח' ואין לומר דשאני התם דלא חיישינ' שיניחנו ויתחייב מיתת ב"ד דאז לא ס"ד לגמ' לחלק בכך וי"ל דאדיוק' דגמ' אין תימא אי ס"ד דס"ל לבני מדרשא אתנא דפליג עליה דר' אבל אבעיא דרב ביבי ק' תפשוט דפלוגתא היא וע"כ לא פליגי אלא באחר אבל הוא עצמו אמאי לא הותר לו ועוד פי' התוס' לשון אחר דדוק' היכא דפשע קאמר וכי אומרים וכו' משמע דטעמייהו דהיכא דפשע אין או' לאדם אחר חטא בשבילו אבל קש' פושע גופיה העושה תשובה אמאי לא שבקינן ליה לרדיה קודם שיבא לידי איסור סקיל' דאטו משום שפשע יוסיף על חטאתו פשע מי שאכל שום וריח נודף יחזו' ויאכל שום וי"ל דכך הם דברי התוס' דדוקא היכא דפשע מעיקרא אין או' לו לעשות איסור קל דמה מועיל בתקנתו דאכתי יש עליו עונש שמים על הפשיעה ואעפ"י שירדה סוף סוף איהו מיהת לאיסורא איתכוון דהו"ל כמי שנתכון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה כדאמרי' בשלהי פ"ק דקידושין ואי משום גמר האפיה אינו נענש בב"ד של מעלה דאנוס הוא בכך וממילא נעשית:
קודם שיבא לידי איסור סקילה כתבו התוספות ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה וכו' וכן בפסחים וכו' אלמא לא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה ודבר תימה הוא מה הם מוכיחים משם דילמ' התם נמי העמידו דבריהם אעפ"י שיתחייב כי היכי דס"ד הכא שיתחייב סקילה ונר' דהא פשיטא להו לתוס' מסברא הכא והתם דלא מחייב לא כרת ולא סקילה דאנוס הוא ולא מייתי מפסחים אלא משום דס"ד הכא לשנויי דה"ק התירו לו לרבותא כלו' התירו לו איסור שבות לגמרי שלא יתחייב עליה מכת מרדות דאנוס הוא כיון דאיסורא דאורייתא רביע עילויה או לא התירו לו עונשה של שבות כיון דמעיקרא פשע בענין שסופו לעבור על ד"ס או על ד"ת ומכין אותו מכת מרדות והא דפריך בגמר' אי בשוגג למאן התירו לא מצי לשנויי התירו עונשה של רדיה שלא יתחייב מכת מרדות דהא כיון דשוגג הוא ולא אתיידע ליה שהוא בא לידי איסור סקילה והוא הודה הא ודאי פושע הוא אצל רדיה ולא מפטר ממכת מרדות ולא רצה ריב"א לתרץ כן שנ"ל דוחק לישנא דהתירו ועדיפא מינה תירץ דהניח מלרדות ולא מחייב סקילה ואי קשיא לך לפי זה היכי אתי דרבנן ועקר לדאורייתא כדאמרינן בפ' יוצא דופן אי ס"ד מופלא סמוך לאיש דאו דאורייתא אתו נשואין דרבנן ועקרי דאוריי' להכי מייתי מההיא דפסחים דע"כ מוכח מהתם דהעמידו דבריהם במקום תורה ומבטלים מילתא דאורייתא אלא שכח בידם לכך:
הא מני ר"ע היא תימא דהא כרבנן נמי מצי לאוקמי דע"כ לא פטרי רבנן אלא משום דלא נח דהא מעביר גופיה כל זמן שלא עמד לפוש לא מחייב ולקמן אמרינן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב משום דלא נח בסטיו ואף בן עזאי דפליג במהלך דס"ל כעומד דמי מודה הוא במושיט וזורק ועוד בפ' הזורק מוקי ר' יוחנן מתניתין דזרק חוץ לארבע ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב כגון שנח על גבי משהו או שאחזתו הרוח משהו דחשיב הנחה ומצינן למימר דה"ק לר"ע אשכחן בהדיא דפליג אבריי' דבעיא מקום ד' אמות דהא מחייב בקליטה אבל רבנן לא שמעי' להו מידי ואפשר דלא פליגי בהא אבל לדברי התוס' קשה שכתבו דלא קשה מידי אם יעמיד ככ"ע הא בלאו הכי מתניתי' מצי לאוקמה אף כרבנן אפי' דסביר' להו בקלוטה וכן מוכח מדבריהם לקמן גבי זרק ונח על גבי זיז כל שהוא שכתבו דרב יוסף דייק מדבעי רבי זיז כל שהוא ומאי דיוקא הוא דילמא משום דס"ל כרבנן דלא מחייבי אלא א"כ נח דהנחה כל שהוא בעינן ולאו משום דזיז מקום חשוב הוא:
אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור כתבו התוס' מכאן יש להוכיח קצת דמושיט חייב נמי למטה מעשרה וכו' וא"ת דטפי יש להוכיח דאת"ל מושיט למטה מעשרה פטור נימא למעלה מי' פליגי אבל למטה דברי הכל פטור קלוט' לאו כמי שהונחה דמיא וליכא למילף ממושיט וכי תימא משום דאם כן מתניתין דלא כמאן כדכתב התו' ז"ל לענין הבריית' אם כן כי פרכינן אמתניתין והא בעינן מקום ד' מאי משני רבא הא מני ר"ע היא כיון דר"מ נמי מצינן למימר דבעי מקום ארבעה אלא משום דיליף זורק ממושיט הוא דמחייב וי"ל דאכתי איכא למימר וליטעמיך כי נמי נימא מושיט למט' מי' חייב נימא בזו כנגד זו למטה כ"ע ל"פ דלאו כמי שהונחה דמיא כי פליגי בדיוטא אחת הילכך מהא לא תדוק:
ואהא דנסתפקו התו' במושיט למטה מי' שלא מצינו במשכן מה דינו משמע דליכא לאסתפוקי אלא למאן דלא יליף זורק ממושיט דס"ל הואיל והוצאה מלאכה גרוע' היא אין לנו אלא מה שהיה במשכן מי אמרי' מושיט הוה במשכן ולא שני לן בין למטה בין למעלה דאדרבא למטה שסבר' יותר דחייב או דילמא למטה לא אשכחן אבל למאן דיליף זורק אע"ג דלא הוה במשכן משום דדמיא למושיט מושיט עצמו לא כ"ש דמחייב למטה דק"ו הדברים ומה במקום פטור חייב בר"ה עצמה לא כ"ש ולא שייך ילפותא בהא דהיא היא אלא למאן דלא יליף צריך להוכיח וק' מאי מייתי מדלא אמר אבל למעלה מעשרה ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט דודאי אי ילפינן זורק כ"ש מושיט עצמו ואפי' תימא דלא באו התוס' להוכיח אלא למאן דיליף דלמטה נמי חייב מדלא אמר אבל למעלה וכו' אכתי היאך סותרים התו' זה מכח מה שאמרי תדע דהמ"ל דכ"ע ילפינן זורק ממושיט ובזו כנגד זו פליגי אין זו הוכחה דאי למטה מי' בדיוטא א' חייב אע"ג דלא הוה במשכן ה"ה בזו כנגד זו והא דתנן המושיט והזורק מזו לזו פטור בזו כנגד זו רבנן היא ולא ר' עקיבא ועוד אכתי אמאי לא קאמר למטה מי' דפליגי דאפילו תימא דמושיט למטה מי' חייב אע"ג דלא כתיב בהדיא דיליף למטה מלמעלה מ"ס ילפי' זורק למטה ממושיט ומ"ס זורק למעלה נהי דילפי' דהוה במשכן מושיט אבל למטה דלא אשכחן נהי דמושיט גמרי' אבל כולי האי לא ילפי' לעשות זורק כמושיט ולעשות למט' כלמעלה והא דכת' התוס' ולמה שנפר' בסמוך א"ש אמאי לא נקט הכי משמע הלשון דבהכי אין להוכיח דמושיט חייב למטה מי' וליתא דאדרבא מדברי ר"י בסמוך יש להוכיח טפי במושיט למטה מי' חייב דאל"כ מ"ט דר' עקיבא דמחייב בזורק למטה מי' אי משום דסבר קלוטה כמי שהונחה א"כ תו לא מצי למילף למעלה זורק ממושיט דלא דמו אלא ע"כ משום דמושיט חייב למטה ויליף זורק מיניה אלא האי ומיהו דכתב התו' אתדע קאי דלא תקשי אפי' תימא מושיט למטה חייב נימא בדיוטא אחת כ"ע ל"פ דהא מאן דילף זורק ממושיט לא מצי לחייב למטה מטעם קלוטה:
דאמרי קלוטה וכולי או' ר"י דה"פ וכו' וכיון דאיכא לאסתפוקי בפלוגתייהו איכא נמי לאסתפוקי דלכ"ע כמי שהונחה אלא דלא חש לפ' כל הדעות דברי התו' וקשה א"כ אדמתרץ דהכי איפשיטא ליה דפליגי בקלוטה נימא דמעיקרא נמי הוה פשיטא ליה דלא אמרי' דכ"ע לאו כמי שהונחה דא"כ מתני' אמאן תרמיה וי"ל דע"כ הא דמבעי ליה לרבא תלוי בגירס' דמתני' דאי גרסי' כיצד ב' גזוטראות וכולי ע"כ למעלה מי' פליגי דומיא דגזוטראו' כדכתב שם התוס' פ' הזורק ואי לא גרסי' כיצד אלא חלוקה בפני עצמה. ע"כ למטה מי' פליגי דאי למעלה אמאי הכי תנייה המושיט חייב והזורק פטור וכיון דאפשיטא ליה דלא גרסי' כיצד דאשכחן תנא דסמך עליה תו ליכא לספוקי במידי ועוד יש לומ' דאיפשיטא ליה מברייתא דפשיט ליה רב המנונא לרב חסדא דקתני בר"ה עצמה אלמא למטה מעשרה פליגי כדאמרי' בפ' הזורק והא דכתב התוס' ועוד אומר ר"י דכמי שהונחה דמיא הו"ל כזורק מרה"ר למקום פטור וכו' קשה לי נימא דכ"ע קלוטה לאו כמי שהונחה ע"ג מקום רה"י דמיא אלא כמי שנחה מהליכתה כמו נקלט באויר או ע"ג זיז כל שהוא אבל למעלה מי' כ"ע ל"פ דלא ילפי' זורק ממושיט דשאני זורק שהרי נקלט באויר מקום פטור אלא בתוך עשרה יליף רבי עקיבא שפיר כמ"ש ממושיט השת' ברה"ר עצמו ונקל' דאוי' דר"ה כר"י דמי ולמה שנפ' בסמו' א"ש דלמאן דבעי מקום ד' אף למטה מי' חשוב מקום פטור וזרק ע"ג זיז פטור והא דכתב התו' וכן משמע קצת דהא רב חסדא בעי' וכו' הק' מהרי"ט נר"ו דמאי מוכיחים התוס' מהתם דודאי רב חסדא נקט ברה"י משום דברה"ר מבעיא ליה אי פליגי בהא או לא אי נמי ההיא דרב חסדא לקמן בפרקין ברור דפשיט ניהליה רב המנונא דלמטה מי' פליגי מדקתני ועוברת ברשות הרבים עצמה דאמרי' בהזורק ונראה לי דהכי דייקי התוס' מדפרכינן עליה דרב חסדא לימא רב חסדא דאמר כר' ומ"ה מוקי דרב חסדא ברה"י והלא מצי להעמיד שפיר אף בר"ה וכרבנן וכרבי עקיבא דהכא דבלמטה מעשר' ברשות הרבים חייב מטעם קלוטה ולא בעי מקו' ד' דהא מבעי' במילי דרב חסדא ודילמא בתר דאיבעיא הא איפשיטא ליה דלמעלה מי' פליגי דגרסי' במתני' כיצד שתי גזוזטראו' דע"כ להך גירס' פליגי למעלה כדכתב שם התוספות ואמאי דחי' לאוקמי מילתא דר' חסד' ברשות היחיד דוקא ויש חילוק בין רה"ר לר"ה ומיהו לרשב"א דמפ' דהא דאמרי' ברה"י כ"ע לא פליגי ה"ה ברה"ר לא קשה דהשתא נמי מתוקמא כרב חסדא אף ברה"ר:
זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא כתב התוספות אבל קשה לספרים דגרסי' ויתיב דרב חסדא וקא קשיא וכו' א"ל רב יוסף וכו' ותירצו דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה כר' עקיבא וכולי וקשה דאכתי היכי אמר אלא הא רבי דזורק מרה"ר לר"הר ורה"י באמצע ומחייב ב' והא ר"י ס"ל דלא אמר אלא לר' יהודה וי"ל דכי א"ר יוסף הא מני רבי היא אזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא קאמר אלא דגמ' בתר דדחי לה מהדר לפרושי מילתא דרב יוסף וקאמ' דאת"ל דאהך דר' קאמר רב יוסף הא איכא למדחי דאפי' הנחה בעי ולא חייב רבי אלא ברה"ר מקורה וכתב התו' ולר"ת נר' דגרסי יתיב רב יוסף וכו' וא"ש דרב יוסף הוה מתני דברי ר' יהודה ארב וק' דאכתי לא א"ש דע"כ רב יוסף ידע דרבי לא מחייב אתונד' במקום אב כדפריך הוא גופיה התם וע"כ דרב יהודה טעי בהא דלא שמיע ליה הך ברייתא דר' והיאך אפשר לומר דרב יוסף אהא דר' קאי וע"כ צ"ל לאו דרב יוסף קאמר לה אלא גמרא הוא דמהדר לאוקומי מילתי' בלשו' ראשון ומאי עדיפותא דגירסת ר"ת וי"ל משום דאותה גרסא קשה דהיכי מצי גמרא למימר דרב יוסף אהא דרבי קאמר ומחייבו ר' שתים הא רב יוסף גופי' אמר דרב יהודה לא אמרה אלא אדר' יהודה אבל לגרסת רבינו תם ניחא דרב יוסף סבר דאין אמרה רב יהודה ומיהו הוה מצי לאקשויי מאידך דר' דלא מחייב אתולדה במקום אב אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר והא דכת' התוספות דלר' דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה סגי בכל שהוא לא בעי למימר דבמקום כל שהוא יש לו קנת חשיבות אפילו לעקירה דהא מתניתין יד דעני ויד דבעל הבית לא גריע מכל שהוא אלא היינו טעמייהו דתוס' דבשלמא אי לא בעינן שינוח על גבי שום מקום איכא למימר דוקא בעקירה הוא דקפדינן אמקום דכתי' ביה קרא אל צא יצא איש ממקומו א"נ דאשכחן במשכן שהיו נוטלין מתיבתן אבל השתא דקפדינן אזיז אלמא בעי' חשיבות מקום לענין הנחה וכיון דהוי חשוב לענין הנחה הוא הדין לענין עקירה אבל קשה מנ"ל דקפדי' אמקו' חשו' דילמא לא נקט זיז אלא משו' דבעי' שינוח דאי לא נח כמו בקלוט' דלעיל לא מחייב לר' וכן בההיא דלקמן דפריך דילמ' אחרי' בעו עקיר' מקום ד' התם נמי מנא ליה דאחרי' קפדי אמקו' כנ"ל:
כאילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים כתבו התוס' ויש לומר דברשות הרבים לא מצי לאוקומינן דאי נוף למטה משלשה וכולי וקשה דאם כן לעיל כי פריך והא בעינן ארבעה אמאי לא פריך בפשיטות יד דעני היכי משכחת לה דהשתא לא סלקא דעתיה דמוקי כששלשל ידו למטה משלשה ואם כן מקום פטור הוא ומיהו יש לומר דבאדם העומד ברשות הרבים לא חשיב מקום פטור דאפילו דלמעלה מעשרה אמרינן בגמרא בפרק הזורק המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני' קהת הילכך חשבינן מה שבידו כמונח בארץ כיון שעליו ברשות הרבים אבל לענין מקום פטור הוא דסלקא דעתיה דבעינן מקום ארבעה ואכתי קשה פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במאי מוקמת לה דלמטה מעשר' מקום פטור הוא אפילו על ידי זיז כל שכן קלוטה באויר דמדברי התוספות ז"ל מוכח דעל גב' זיז עדיף מקלוטה ועוד קשה הא דכתב דנראה להרשב"א ז"ל דהא דלא מוקי אביי ברה"ר משום דגם ברה"ר לא בעי רב חסדא מקו' ד' דאכתי תיקשה נוקמ' בשעקרו ד' בגובה ט' ורבים מכתפים עליו דאי לא שדינן נופו בתר עיקרו הו"ל מקו' פטור ולהכי פטרי רבנן ונרא' דלא אמרו התוס' דפחות מד' הוי מקו' פטור אלא למאן דבעי' ברה"ר מקום ד' ולהכי לא מצי לאוקומ' ברה"ר אליבא דרב חסדא דבר"ה בעי מקו' ד' אבל למאן דלא בעי מקום ד' כל למטה מעשר' רשות הרבים גמור' הוא כדמייתי רב יוסף הא מני ר' היא דאמר זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא רבי מחייב וקס"ד דמחייבי משום ארבע אמו' ברה"ר וע"כ בזיז למעלה משלשה איירי דבפח' מג' לא הוו פטרי רבנן והשתא לרשב"א דס"ל דרב חסדא אף ברה"ר לא בעי מקום ארבע' אפי' לא שדינן נוף בתר עיקר הו"ל רה"ר אכתי קשה נוקמ' כולו ברה"ר ברחב ד' ונופו כל שהוא ונימ' דר' סבר לא שדינין נופו בתר עיקרו והו"ל רה"ר דלא בעי מקום ד' ורבנן סברי שדינן נופו בתר עיקרו הוי ליה כרמלית ופטור ושמא לא בעי אביי למימר דרבנן אית להו שדי נופו דכל שעומד באויר רה"ר כרה"ר דמי אך קש' נוקמה באיל' ברה"י גבו' עשרה ורחב ד' דהו"ל רה"י ונופו יוצא כל שהו' ר' סבר שדי נופו בתר עיקרו והו"ל רה"י ורבנן סברי לא שדינן והו"ל מקום פטור ולרשב"א ניחא דמשני דבעי לאוקמי בכל ענין דלהכי נקט כל שהו דשייך בין למטה בין למעלה אבל לר"י קשה ועוד קשה לרשב"א נהי דמפלוגתא דר' ורבנן אההיא דרה"י באמצע לא קשיא עליה דרב חסדא דמוקי לה במקורה אלא מפלוגתא דר' מאיר ורבנן ברה"י באמצע תקשי דחכמים פוטרים דבעי' מקום ד' לימא רב חסדא כר' עקיבא ויש לומר דסבירא ליה לרב חסדא דטעמא דרבנן דפטרי משום דלא נח הוא ולא משום דבע' מקום ד' והכא הא נח ע"ג מקום משהו ומיהו גמרא דידן דאמ' לעיל הא מני ר' עקיבא היא משמע דסבר ליה דרבנן דפליגי משום דבעו מקום ד' הוא ורש"י שפירש כאן משום שדי נופו וכו' א"א להעמידה אם לא נעמיד בדבלה שמנה לשון התוספות ולשיטתו קשה אמאי דחיק לאוקומיה בעומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ובדבלה שמנה נוקי כולה ברה"ר ובדבלה שמנה:
דף ה.
לא חייב רבי אלא ברה"י מקורה נר' לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט ורה"ר באמצע לשיטת הרשב"א קשה ההיא דגיטין דלשיטת התוספות איכא למדחי האי דיוקא דלא נקט רה"ר באמצע משום דבר"ה כ"ע מודו דבעי מקום ארבעה ומיהו רב ושמואל בשמעתין דהכא סביר' להו דלא משמע ליה לחלק דאף ברה"י מקום ארבע' אבל הנך אמוראי דהתם משמע להו לחלק בשמעתין דלקמן אליבא דרב חסדא דדוקא ברה"י לא בעי מקום ארבעה אבל ברה"ר בעי' וליכא למידק מידי אבל לרשב"א דאמר דאף לשמעת' דלקמן אין סברא לחלק כלל בין רה"ר לרה"י דייקי רב ושמואל שפיר אמאי לא נקט רה"ר באמצע ולהנך אמוראי דפרק הזורק דלא סבירא להו דרב ושמואל קשה וא"ת נימא דרבותא נקט רה"י באמצע אף על גב דלא שייך למילף זורק ממושיט דעל כרחין מטע' קלוטה היא ואי הוה נקט רה"ר באמצע הוה טעמא לאו משום קלוטה אלא משום דילפינן ממושיט ויש לומר דזה היה יכול להשמיענו ברה"י באמצע דאיירי ביה ר' עקיבא ורבנן ובזו כנגד זו דלא שייך למילף ממושיט דע"כ לטעמא דקלוטה פלוגתא דר"ע ורבנן בזו כנגד זו איתא ולא היה צריך לשנות בענין אחר דגנב' גנובי למה ליה אי ס"ל כר"ע לא יפרש טעמ' דר"ע בהדי' ורבי גופי' שנ' לנו במשנתינו דזו כנגד זו המושיט והזור' מזו לזו פטו' אהא הו"ל לפרושי שר' עקיב' מחייב כזורק וס"ל כוותי' ואהא דהוקש' להם לתוס' לרב ושמואל כמאן אתי ההיא דפ' הזורק תימ' דרב ושמואל מוקמי' מתני' כר"ע דאמ' קלוטה כמי שהונח' דמיא וגם שהתוס' ס"ד דהתם בניחותא מוק' מתני' כר' להך ס"ד דגמר' דהתם לא סברה כרב ושמואל דהכא וקשה דהא רב ושמואל מדיוקא אית להו הכי ועוד קשיא להו דהול"ל לרב ושמואל כמאן כר"ע והוה ניחא להו לתוס' דהתם לאו אוקמתא היא אלא אתמוהי קמתמ' כמאן כר' נימא דלא כרבנן וה"ה דלרב ושמואל נמי יש תימא מי נימ' דאתיא מתני' כיחידאה ומסיק אפי' תימא כרבנן הכא משו' אנטורי הוא ומתוקמא שפיר כרבנן אף לרב ושמואל והשתא א"ש דשמעתא דהתם לא פליגא אדרב ושמואל דלאו אוקמתא היא אלא אתקפתא דאפי' תימא דחייב ר' אף בשאינו מקורה מי אתיא מתני' כיחידא':
כאן למטה מי' וא"ת נהי דרה"י לא הוי וכו' קשה לר"י מה עלה על דעת המקש' וכו' לשון התוס' וקודם היה להם לתוס' להק' מה על דעתו של המקשן ואח"כ היה להם לפ' דברי המתרץ ונר' דהיינו יכולים לפרש דברי המקשה דהכי פריך לר' יוסי דלא חייש לבקיעת גדיים ואמר גוד אחית פחות מי' נמי כרמלית הוא דומיא דחוליית הבור והסלע פחות מי' דדיינינן להו ככרמלית בשלמא לרבנן דלא ס"ל גיד אחית משום שהגדיים בוקעים תחתיו חשיב לה רה"י גמורה אבל קשר כאן למטה מעשרה וע"כ עיקר התירוץ היינו דאין כרמלית בכלים וזה חסר מן הספר ולכך הקדימו התוס' והקשו נהי דכרה"ר לא הוי כמו ככרמלית ותרצו דאין כרמלית בכלים וצ"ל דזה כבר היה יודע המקשה מדלא חש לפרש בתי' אלא כאן למטה משמע שהמק' הוי טעי דמיירי מתני' למעלה טעי אדברי ר' יוסי דמיירי למטה והק' ר"י מאי ס"ד דמקשה דע"כ לא מתוקמא מתני' למעלה ולא כר' יוסי למטה ואם יש לו מקום לטעות היינו אי דייני' ליה ככרמלית והא הו"ל לגמ' לאשמועינן דאין כרמלית בכלים ולא צריך לשנויי כאן למטה כאן למעלה:
אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו ואע"ג דאמר בפ"ק דבב' מציעא ספירה מינח נייחא ומיא הוא דקממטו לה לשון התוס' וקשה מה הוכחה היא זו נהי דספינה לא חשיבא חצר מהלכת לקנות כלים שע"ג ים עצמה חשיבא חצר מהלכת שמוליכה את הספינה מחמתה והכא אהנח' האגוז במים הוא דמחייב והו"ל הנחה בחצר שאינה הנחה אלא מהלכת דומיא דמניחה על הבהמה כשהיא מהלכת דלאו הנחה כדאמרי' במי שהחשיך ועוד קשה מאחר שתרצו התוס' דשבת שאני דילפי' ממשכן למה להו לומר עוד דהתם גבי קנין משום דילפי' מיד התם לא אצטריך טעמא אלא דספינה מנח נייחא וי"ל דלא סגי לתרץ כך דהכא משום דמים לא נייחי הוא אגוז נמי לא נייחא דא"כ ספינה נמי אע"ג דמינח נייחא כיון דמיא קממטו לה חשיבי ניידי כדאמרי' הכא בשמעתין הו"ל ספינה כרכוב דקי"ל רכוב כמהלך דמי ולא הקנה כלים או דגים שקפצו לתוכה לכך תרצו דגבי קנין שאני דילפינן מיד אע"ג דאיהי קמסגי תותא והוקשה להם א"כ אגוז בכלי וכלי צף תפשוט דלא הוי' הנחה ותרצו דגבי שבת ממשכן ילפי' ולא דמי לעניני זכיה דילפי' מזכיה דגט וא"ת ומאן לימא דקרא דונתן בידה במהלכת מיירי דילמא ביושבת וי"ל הא קי"ל דכל דמהלך לא קנה עומד ויושב נמי לא קנה אלא ע"כ כמהלכת נמי אקרי שפי' יד ודוחק לאוקמי קרא בכפותה אך קשה הא דאמרינן בריש בתרא אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הכי נמי דלא הוי גט ומשני קלתה מנח נייחא ואיהי קמסגיא תותא משמע דוקא קלתה אבל בידה או בגופה לא מתגרשא וצריך עיון גבי שבת דלא מספקא לגמר' בנתן בידו של. אדם כשהוא מהלך דלא חשיבה הנחה אע"ג דיד מנח נייחא ואיהו מסגי תותה א"כ אגוז בכלי וכלי צף על פני המים כיוצא בו הוא ואי דרך להצניע בכך גם הכא דרך להצניע בכך והא דדייקי התוספות מהא דאמרינן בהמוצא כתבן כשהוא מהלך חייב הא שפך לכלי אחר לא חשיבא הנחה קשה שפך לכלי אחר היינו, כעין האגוז בכלי וכלי צף וכו' שהרי הכלי המונח על ידו והוא מהלך וי"ל דמשמע להו לתוספו' דהאי כתבן לאו בנייר שבידו קאמר דמה לי אם היינו הנחתן לא יהא אלא הנחת חפץ גמורה לתוך ידו כשהוא מהלך לאו הנחה היא דאפי' הטעינו חבירו כשהוא מהלך לא חשיבא הנחה כל שכן הוא עצמו לתוך יד אלא בנייר שבכותל או על גבי הכותל עצמו כשהוא מהלך ומחייב משום דזו היא הנחתן ודייקי הא אם שפך לכלי אחר המונח בקרקע פטור דלאו היינו הנחתן והנחה דכשהוא מהלך לא מהני אבל קשה שהתוספות רוצים להוכיח שאם הניח בקרקע כשהוא מהלך פטור ומנא להו למידק כה"ג דילמא כתבן אצטריכא ליה דסלקא דעתיה משהתחיל לכתוב בצר ליה שעורייהו דשתי אותיות וכי קמנח פחות מכשיעור קמנח דכי האי גוונא אמרינן אהוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה בהעלם אח' פטור דבעידנא דאפקא לבתרייתא בצר ליה שיעורא ואי לאו דזו היא הנחתן הוי מפטרינן הכא והוא הדין שפך לכלי אחר דהויא הנחה בבת אחת דחייב אי נמי דוקא נקט כתבן בשתי אותיות מצומצמות דאם הניחן כיון דתו לא חזי לכתוב שתי אותיות אם יסלקם מהתם דהא לא בצר ליה שיעורא לאו הנחה היא אבל לעולם ביתר מכשיעור הויא הנחה אפי' כשהוא מהלך:
בשלמא לבן עזאי מהלך כעומד דמי קשה לרבי יוחנן מה צריך להאי טעמא נימא משום דלא אשכחן כי האי גוונא ואי משום דמודה בזורק אכתי לא ידע דאי ידע לפרוך לבן עזאי היכ' אשכחן עכ"ל תוס' וא"ת שפיר ידע דמודה בזורק ומושיט ולא פריך לכולי עלמא היכא אשכחן דדילמא ס"ל זורק למעלה מעשרה מרה"י לרשות היחיד ורשות הרבי' באמצע חייב כר"ע ויליף זור' ממושיט ואע"ג דמפסק' מקום פטור באמצע דהיינו למעלה מעשרה הילכך יליף בן עזאי זורק ומושיט מינה אבל מהלך לא משום דכעומ' דמי ולא אשכחן כה"ג ולרבנן הוא דקבעי משום דרבנן פטרי בזורק דלא ילפי' ממושיט ולא דמי למ"ש התוס' בסמוך דלא חשיב מקום פטור כיון שתחתיו במקום שמהלך מקום חיוב דהתם במוליך כלים על כתפו קאמר דבתר דידיה אזלי' ועל גבי קרקע מהלך אבל הכא בזורק למעלה מקום פטור גמור הוא וי"ל דע"כ לא ס"ל לבן עזאי קלוטה נמי שהונחה דמיא דא"כ לא דמי למושיט ולא יליף מיניה כדכתבו התוספו' לעיל וכיון שכן היכי יליף בן עזאי מינ' לדרך סטיו דהתם לאו כמי שהונח' במפ' הוא אלא במוציא מרה"ר לרה"ר וגזרת הכתוב הוא לחייבו התם וכו' תדע דבזו כנגד זו בכל ענין פטור ועוד מדהו"ל רה"ר ומקום פטור באמצע מי מחייב ב"ע הא אפי' רבנן לא מחייבי אלא מרה"ר לרה"ר דרך סטיו והא דתי' ר"י דה"ק בשלמא לב"ע אפי' משכחת לה במשכן וכו' תימה מה תי' דמ"מ מנ"ל לאוקמי סברא זו אבן עזאי דס"ל מהלך כעומד דמי טפי הול"ל אפי' תימא דס"ל כרבנן דלאו כעומד דמי מ"מ פטור דלא משכחת לה כה"ג ועוד סברא זו שכת' דאפי' היה במשכן פטור מטעם מהלך כעומד קשה להלום דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן דהא ילפי' מחייב ממושיט למעלה מי' אע"ג דלא עבר דרך רה"ר כלל ובכל אתר את אמר שני' שעשאוה פטורי' ושאני התם משום דהוה במשכן כדהביאו התוס' לעיל מן הירוש' וי"ל שהתוס' לא הוקשה להם לפרוך לב"ע בזורק ומושיט דבכלל פרכא דרבנן היא אלא משום דאלים טפי למפרך לבן עזאי ממה נפשך דאי משכחת כה"ג במשכן אמאי פוטר במהלך ותירצו דלבן עזאי את"ל דמשכחת כה"ג דמהלך פטור כדמסיק דאשכחן צידי רה"ר ומינייהו יליף ב"ע זורק ומושיט אבל מהלך דמסתבר דכעומד דמי לאו כ"ת מוציא דקרא דדרשי' בריש הזורק מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובי' אל יצא איש ממקומו אל יוציא היכי משכחת לה י"ל משכחת לה בקופץ כדמשני בירוש' לר"ע היכי משכחת להו דאי בזריקה ס"ל כמי שהונחה כ"ש במהלך וה"ה קופץ י"ל דלדידיה מהלך לאו כעומד דמי מתוקמא במהלך וגרע מזריקה דכיון דקלוטה בידו לא אמרינן כמי שהונחה דאגד יד שמיה אגד ואין לתמוה אזורק דליתיה לכ"ע דהא לב"ע נמי לא היה מעביר אלא מוקי לה בקופץ והא דכתבו התוס' וגמרא דידן לא חשיב לה פרכא תימא דגמרא דידן לאו אפרכא דב"ע משני דהלכתא גמירי לה אלא דלא אשכחן קראי ויליף מהלכה מנ"ל דלא חשיב לה פרכא דילמא סמוך אתירוצי' דירו' וי"ל דלגמר' דידן לא מתוקמא דירוש' לא לב"ע ולא לר' עקיבא מדבעי בפ' הזורק זורק ארבע אמות מנא ליה ומייתי ראיה (מילתא) ודחי לה ובתר הכי אמר ותו מעביר ד' אמות מנ"ל אלא כל ד' אמות מרה"ר הלכתא גמירי לה אלמא כולהו פרטי מעביר וזורק גמרי והשתא תקשי לב"ע מעביר היכי משכחת לה ולר' עקיבא זורק היכי משכחת לה לכך כתב דלגמרא דידן לא חשיב לה פרכ' דכיון דמסיק דהלכתא גמירי לה לא ילפי' מהלכה וא"ת מאי מייתי גמרא בסמוך מידי דהוה אמעביר חפץ ד' אמות הא אמרי' שאני התם דהלכת' גמירי וי"ל דלב"ע דס"ל דמהלך כעומד דמי ובעינן לסתור סברתו מדאשכחן בד' אמות אמרי' שאני התם דהלכתא גמירי לה אע"ג דמסברא ליתא אבל לרבנן דס"ל לאו כעומד ולא בעי אלא היכא אשכחן כה"ג מייתי שפיר מדאשכחן גבי ד' אמות ומיהו היה איפש' עוד לפ' דגמרא דידן לא חשיב לה פרכא ההיא דד' אמות דלא אמר בן עזאי מהלך כעומד דמי אלא דוקא בשמעתין דמפסקא רשות אחריתי דעקירת גופו לתוך מקום פטור הו"ל כאילו הונח שם אעפ"י שלא עמד והיינו טעמא משו' דלא אשכחן בעלמא כה"ג אבל ברה"ר דמקו' חיובא הוא ודאי כל זמן שלא עמד לאו הנחה מקרי ובהכי א"ש מה שהק' התו' לעיל מה צריך להאי טעמא נימא משום דלא אשכחן כה"ג דהיא גופה קאמר דבעלמא לא אמר בן עזאי כעומד דמי אלא הכא משום דלא אשכחן כה"ג דמפסק' מקום פטור באמצע ונקט טעמא דמהלך כעומד לומר דלא פליג בן עזאי בזורק ומושיט דהתם קלוט אויר לאו כמונח דמי וכמי שלא עבר דרך מקום פטור אלא משום דרשב"א מוכח מפ' אלו נערו' דבעלמא נמי ס"ל בן עזאי דמהלך כעומד דמי א"א לפרש כן והא דכתב התו' עוד וריב"א מספקא ליה אי אפי' בעומד לפוש תוך ד' חייב איכא למידק דודאי מניח לא מספקא ליה דמהלך כעומד אמרי' כמניח לא אמרי' וק' אדמספקא ליה אליבא דר' עקיבה בחוץ ד' אמות אמאי לא מספקא ליה לדידיה בתוך ד' אם עמד ואפי' אם הניח כיון דלדידיה קלוטה כמי שהונחה דמיא ה"ה הונחה ממש ועוד קשה אחוץ לד' אמות מאי מספקא ליה הא ודאי לבן עזאי כמי שהונחה דמיא ודוקא תוך ד' אמות הוא דמחייב דהכי גמור לה ועוד קשה דאת"ל דיצא חוץ לד' ונטל' אחר מידו פטור אע"ג דכעומד דמי א"כ עמד נמי תבעי לך אי מפטר וי"ל דריב"א בהכי מספקא ליה אי בן עזאי בעלמא נמי ס"ל דמהלך כעומד דמי ושאני ד' אמות דהלכתא גמרי' להו כדכתב התו' אי דילמא לא אבן עזאי אלא דוקא הכא דמספקא רשות אחריתי בפ' שני שכתבנו לעיל ולא שמיעא ליה הא דמייתי רשב"ם מפ' אלו נערות דאת"ל דבעלמא ס"ל דעומד ושאני ד' אמות דהלכתא נינהו א"כ אעפ"י שעומד גזרת הכתוב שלא יוציא מתחלת ד' לסוף ד' אפי' שהה כל היום וחוץ לד' אף נטל' אחר מידו חייב דהו"ל כעומד חוץ לד' ובהא לא גלי לן הלכתא אבל אי בעלמא היכא דלא מפסקא רשותה אחריתי לא ס"ל כעומד דמי אם עמד בתוך ד' פטור ואם יצא חוץ לד' ולא עמד פטור דלאו כעומד דמי ולהכי לא מספקא ליה בעומד חוץ לד' דהאי לכל הפירושים חייב והשתא א"ש דלר' עקיבה לא מבעיא ליה אם עמד או הניח בתוך ד' דודאי חייב דכך לי קלוטה כמו הנחה דודאי ר' עקיבא בעלמא ס"ל כמי שהונחה ושאני ד' אמות דהלכתא גמירי לה:
דף ו
הא קמ"ל כרב מכאן מדקדק ר"י דלא קתני איסי אינו חייב וכולי דלא פליג אמתני' דפ' כלל גדול לשון התוס' וא"ת ואמאי לא אמרו דמדברי איסי גופיה יש להוכיח מדקתני מניינא כדכתבו הם ז"ל בסמוך וי"ל דודאי כי ס"ד דאינו חייב אלא אחת קאמ' יש להוכיח שפיר מדקתני מניינ' דמשמע שחלוקות זו מזו בקרבן אבל השתא דמסיק דה"ק ואינו חייב על אחת מהם אז ליכא למידק מדקתני מניינא דודאי כל מלאכות שיש בהם חטאת חלוקות לחטאות ויצתה אחת מהם שאין בה חטאת כל עיקר אפי' עביד לה באנפי נפשה דלא שייך לחלק בה ואיסי גופיה פרושי קמפרש חוץ מא' שאין בה חטאת אבל ממתני' פריך דקתני ארבעים חסר א' שחייב על כל א' וא' ולא קתני חוץ:
והא דכת' התו' וא"ש הא דבר"פ כלל גדול קאמר וכו' ולא מצי למימר דידע בדאיסי תימא דר' יוחנן אמתני' קאי ומתני' ע"כ פליג אדאיסי כדכתב התו' ואם שגג בכולהו ארבעי' חסר אחת במאי ידע ויש לומר שכונת התו' להכריח תירוצם דלעיל שהוקש' להם כיון דמעיקרא ס"ד לגמרא דאחטאת קאי הא לא נאיד גמרא מינה במסקנא אלא דמתרץ לישנא דאינו חייב אלא א' ולכך תרצו דכי מסיק דה"ק ואינו חייב אלא על אחת ממילא שמעי' דאחטאת קאי דלא פליג אמתני' וכי תימא ודילמא מתני' לא פליגא וכי קתני מניינא אשארא ומשום דההיא דאיסי לא ידיעה נתני ארבע' מלאכות חסר א' דבכל חדא מהני איכא לספוקי הא ליתא דא"א לפרש מתני' דקתני מניינא היינו לבד מדאיסי אם כן נימא דידעי לשבת בהא אלא ע"כ לישנא דמתני' אכולהו משתמע ופליגא אדאיסי הילכך צריך לומר דלא קאי איסי אחטאת כלל:
חייב על כל א' וא' פרש"י ובא להודיענו סכום דחטאות ואשמועינן ארבעים הם ותו לא עכ"ל וא"ת אטו לומר דחייב על כל אחת לאו רבותא היא הא מדרשא דקרא נפ"ל דכתי' מחלליה מות יומ' התורה ריבתה מיתות הרבה וכו' ולר' נתן לכך יצתה הבערה לחלק וי"ל דהא ממתני' דלעיל שמעי' לה דתנן היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה וכו' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה לכך כתב רש"י דהשתא אשמועינן דהנך אבות ארבעי' ותו לא:
דף י.
רמי פזמקי ומצלי כתבו התוס' מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בר"ה וביה"כ ומיהו לפירוש רש"י אין הוכחה מכאן שפירש אנפלאות חשובין ברגליו והיינו משום הכון לקראת אלקיך ישראל כמי שעומד לפני המלך דבפ' אלו קשרים אמר ר' יוחנן מנין לשנוי בגדי' מן התורה פירוש שהוא כבוד לפני המקום דכתיב ופשט את בגדיו ואתא דבי ר' ישמעאל וכו' ולמדה תורה ד"א בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו ואף לענין תפלה כן ובפ' אין דורשין גבי הא דכתיב בשתים יכסה רגליו אמרינן לאו אורח ארעא לגלוי כרעיה קמי מאריה:
חלש לבייהו פירש רש"י בלשון ראשון מצטערי' שלא עסקו בתורה תנא לנו שגדול שכר הדיינים וקשה דאדרבה מוכח מהת' דתלמוד עדיף מדקא מתמו וכי תורתו מתי נעשית אלא שעה אחת הוא דהוה יתיב והם מצטערי' על שבטלו ת"ת כל היום וי"ל דודאי דינא עדיף והא דפריך תורתו מתי נעשית לאו משום עדיפותא אלא דע"כ משה היה מלמד תורה לכל ישראל והיה שונה להן פרקן ד' פעמים כדאמרינן בעלמ' ובאיזה זמן היה אפשר שיספק כדי לזה וכדי לזה:
אי איכא דאית ליה דינא ליעול משמע דעדיף דין מת"ת הקשו התוס' מההוא דעיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערת' דדייני וקבלוה ואי דדלא קבלוה במערתא דחסידי קשיא להו דילמא חסידי עדיפי וכדאמר' ליה אליהו לרב ענן וכי משנת חסידים היא ונראה דההוא צורבא מרבנן מוכח דלאו דיינא הוא מדאמרינן התם לשמותיה צריכי ליה רבנן כלומר שהיה שונה לחכמים ואין לזלזל בו כל כך ואם איתא נימא צריכי ליה עלמא לדינא ולהוראה דהא דינא עדיף מתלמוד תורה אלא לאו דיינא היא אלא ראש ישיש' א"כ אמאי קבלוה במערתא דדייני אכתי עדיפי מיניה:
דין אמת לאמיתו כת' התוס' לאפוקי דין מרומה ורוצים לפרש דנקט הכי לאפוקי דין מרומ' דלא דייני' ליה כדאמ' בפ' שבועת העדו' אם בא לפניך דין מרומה לא יאמר אחתכנו הואיל והעדי' מעידי' ויהא קולר תלוי בעדי' ת"ל מדבר שקר תרחק ועוד יש לפרשה כמשמעה שלא דנו כשאר דיני' דקיימא לן דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה אבל בדין מרומה בעי כדאמרינן בריש פרק אחד דיני ממונות וכתב שם הרא"ש משום רבי מאיר דהתם טעמא כשהנתבע טוען ברמאו' שאם יסתלק הדיין התובע לכך צריך לדונו בדרישה וחקירה לבטל ראיותיו ולהוציא בלעו מפיו והיינו שדן דין אמת לאמתו ואין צריך לפ' לאפוקי דין מרומה שלא ידוננו דזה ודאי עבירה הוא בידו ובפ"ק דמגילה בסופו גבי ולרוח משפט זה הדן דין אמת לאמתו פי' התו' בדין מרומה שיחקור יפה ואז ידונו אותו לאמתו וקש' דמ"ש הכא שפירשו לאפוקי דין מרומה ולא פירשו בדין מרומה עצמו וי"ל דהכא בכל דין מיירי ומייתי לה ממשה וכי תעלה על דעתך שבכל יום היה בא דין מרומה לפניו אלא בכל דינין דעלמא מיירי שכל היושב ודן נעשה כשותף להקב"ה ונקט לאמתו לאפוקי דין מרומה שלא ידון כמשמעו ומיירי כשהתובע טוען ברמאות דאז לא הוי לאמתו ושם במגילה דכתיב ולרוח משפט ליושב על המשפט דמשמע שהקב"ה נותן לו רוח חכמה שיוציא הדין לאמתו וידוננו ובפ"ק דבתרא אמ' והמשכילים זה דיין שדן דין אמת לאמתו ופי' התוס' לאפוקי דין מרומה והכל לפי מקומו:
שאני ב"ה דנפיש זוהמיה הקשו בתוס' דבסוף נדרים מבעיא ליה נמי בית המרחץ והעלו בתירוצם דמשני בית הכס' וכו' בתר דבעיא הדר פשטה וקשה דלבית הכסא נמי לשני כה"ג ועוד הא דדייק מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה בי' הכסא הכי נמי בית המרחץ מנ"ל דבית הכסא לא איפשיטא טפי מבית המרחץ הא תרוויהו סלקי בתיקו ואי מדלא קאמר הכא רב אדא אין זימון אלא לענין מרחץ אלמא בית הכסא מבעיא ליה א"כ היכי בעי למידק דמרחץ לא איפשיטא:
ושמא י"ל דדייק מדבעי רבינא יש יד לבית הכסא או אין יד והיינו את"ל דיש זימון אלמא בית הכסא ע"כ לא איפשיטא ליה דלא הויה הזמנה ודייק כי היכי דב"ה לא איפשיטא ה"ה מרחץ ומשני בית הכסא הוא דלא איפשיט' ליה מדהד' בעי אי יש לו יד אבל מרחץ דנפיש זוהמיה לא בעי אי יש יד משום דפשיטא ליה דאין לו זימון ועוד כתב אי נמי הזמינו לבית המרחץ גמרא הוא דמסיק ותימא כיון דגמרא לא משמע ליה לחלק א"כ נפשוט גמרא מדרב אדא דאין זימון וה"ה למרחץ וה"ה לבית הכסא ואי פליג אדרב אדא נימא דבהא נמי פליג אדרב אדא דפשיטא ליה ואי גרסי' הכא בשמעתין רבינא במקום רב אדא ניחא הכל דפריך גמרא שפיר דרבינא אדרבינא אבל מרחץ גמרא הוא דמסיק לה ולא ס"ל כרב אדא:
הבה ניהליה דמותרת לזרים הק' בתוספות מדאמרי' בפ"ב דכתובות חזקה לכהונה חילוק מתנות ותימא מאן קשיא לה נהי דמב"י אתא די"ל כהן מצי כהן למהבה לזרי' אבל טבח ישראל אינו יכול ליתנם אלא לכהן דנתינה כתיב בהו ואיכא למ"ד בהזרוע מתנות כהונה אינם נגזלות דכל דאיתנהו ברשות כהן איתנהו ואפי' למ"ד נגזלות מכל מקום בתורת גזל אתו לידי ומכי חזינן דשדר להו טבח חזקה דכהן וי"ל דמכל מקום אינה חזקה דאיכא למימר שמא הקדים לכהן מעות להיות מפריש עליו ואע"ג דלא אתא ליד כהן זכה הטבח כדאמרי' בפרק כל הגט דעשו שאינו זוכה כזוכה משום מתנת כהן א"נ במכירי כהונה ולויה דשאר כהנים מסחי דעתיהו לכך תירצו דבתורת כהונה יהבה ניהליה פירש דאמר הולך מתנות אלו לפלוני אע"פ שלא אמר פלוני כהן אך קשה דאכתי שמא בשביל אשתו הוא אוכל כי הא דרב כהנא אכל בשביל אשתו ורב פפא אכל בשביל אשתו כדאמרי' בהזרוע:
ומתגרמינן אלהא מהימנא הק' בתוס' דשלום נמי מתרגמי' דעבד ליה שלם וכו' ותירצו דהתם קראו שלום ע"ש שהוא עושה שלום וכו' ואכתי קשה סוף סוף מנ"ל דשם גופי' אקרי שלום ועוד דמדברי התוס' בפרק שני דמגלה אהא דאמרי' מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל מוכח דלמזבח הוא שקרא ה' שלום על שם שעשה לו הקב"ה שלום ומתגרמינן ופלח וצלי ע"ש:
משקל שני סלעים מילת הוא צמר חשוב ונקי כאות' שאמר בפרקא קמא דשבועות צמר לבן ונקי בן יומו שמוכרים אותו למילת והוא דבר חשוב כדאמרינן מילתה אלבישייהו יוקירן וא"ת דבפ' ראשית הגז תנן כמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל שנא' תתן לו שיהא בו כדי נתינה ומפ' בגמ' בשיעור אבנט אלמא בציר מהני לא חזי אפי' לאבנט כ"ש לכתונת ולמה שפי' רש"י בשם רבותיו שלא תיקן אלא סביב פס ידו ניחא אבל קשה שאם דרשו פסים מלשון פס ידו מנא להו שהיה של מילת ולא של דבר אחר אלא משמע דפסים הוא הצמר הטוב שהוא קרוי כן וגם בשלהי כתובות דרשו עתידה א"י להוציא כלי מילת דכתיב יהי פיסת בר ונרא' שהיה פשוט להם זה הלשון אע"פ שגם דרשוהו שם מלשון פס ידו מכל מקום מי ששנה זו לא שנה זו ונ"ל דמשקל כסף שני סלעים שוויו של כתונת קאמר כלומר בשביל דבר מועט ששינה ביניהם נתגלגל הדבר:
נתגלגל הדבר וירדו למצרים כתבו התוס' אע"ג דבלאו הכי נגזר שמא לא נגזר עליהם עינוי כ"כ שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנה וטעות נפל בספרי' שד' מאות שנה שנגזר עליהם בבין הבתרים לא אתחילו אלא משנולד יצחק שנקרא לו זרע אבל ת"ל שנה שנא' ומושב בני ישראל וכו' ארבע מאות ושלשים שנה חשבון זה מתחיל ממראה בין הבתרים ל' שנה קודם שנולד יצחק וצ"ע באותה שאמר ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שהזכות גרם שנא' בחבלי אדם אמשכם וכו' והכא קרי ליה חובה:
מאי קרא דכתיב אמלטה נא משמע דבעי לאייתויי מנ"ל דהיתה קריב' בישיבתה וק' מאי מייתי והלא איפשר שגם סכום לא היתה אלא נ"א וכן מוכח מתוך החשבון שכתב רש"י אם לא שנחשוב מתחלת שנת מ"ז ועד סוף פ"ט ומנ"ל הא אם לא מקרא דקרובה:
וי"ל דלא מייתי אלא להוכיח שלא היתה ישיבתה קרובה טפי מסכום יתר על שנה דטפי מהני לא איפשר ואע"פ כן קרי ליה קרובה והא דמיירי נמי דשלותא עשרים ושש נר' דלהכי מייתי לה להוכיח דלא מבעיא היכא דאותו התוספות של ישוב הוא בימים של שלוה דודאי עונותיהם מרובים כמ"ש בספרי וישמן ישורון אנשי סדום לא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה ואמרו בהגדת חלק אנשי סדום לא נתגאו אלא מתוך טובה שהשפיע להם ומה כתיב ארץ ממנה יצא לחם וכולי וכאן בימים של שלוה שלוין היו משעה שנחו ממלחמה הא אין עליך לומר אלא מתוך שישיבת' קרובה ונתאחר בניינ' שנה אחת זכתה ושל נ"ב כ' התוס' וצ"ל שהיתה בשלו' שתי שנים בתחילה וצ"ע א"כ היכי מייתי מקרא שהם כו' דילמא כל י"ג של מרד היה בשלוה:
אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה פרש"י שמנעם מלהגביה בתיהם יותר מב"ה וק"ק דהיה לו לתלות הזכות בהם שקבלו ממנו לסתור בתיהם ושמא דעשויי עשויינהו:
ונ"ל דהיינו הא דאמרי' בריש בתרא דרב אסי חזא תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסי' ועיילי' לפורייא וכו' ואז כשסתר בית הכנסת וחזר ובנאו הגביהו למעלה מבתי העיר:
דף יא.
ולא תחת חבר הקשו התו' לפרש"י דהא בימי ר' יוחנן אתו חברי לבבל ואילו פרסיים מימות כורש היו ולא ידענא מאי קשיא להו דמלכות פרס לא נמשכה אלא עד ל"ד שנה בפני הבית כדאמרינן בפרקא קמא דע"ז ואחר כך משלה מלכות יון בפני הבית שפ"ו שנה ובבבל היו מושלים כדאמרי' התם בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ועוד דעקר מלכותא שם התחיל' כדאמרי התם הנך שית שני דמלכו בעילם דאנן לא חשיבין להו כדתניא שש שנים מלכו בעילם ואחר כך פשטה מלכותם בכל העולם כלו ועילם היא בבבל כדאמרי' בפרק זה בורר גבי גסות הרוח דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער לבבל נחית ואשתרבובי אשתרבב לעיל' וקרא נמי כתיב ואני הייתי בשושן הביר' אשר בעילם המדינה ולא חזרו פרסיים לבבל עד ימות ר' יוחנן כדמוכח בהדיא בהגוזל בתרא בעובדא דרב כהנא דא"ל רב עד האידנא הוה מלכותה דיונאי דלא קפדי אשפיכות דמים השתא פרסיים נינהו ואז עלה רב כהנא אצל ר' יוחנן לא"י ושמא י"ל דלא קשיא להו אלא מלישנ' דקאמר אתו חברי לבבל והלא שם היו מימות כורש אע"פ שלא היו המלכות להם וגם זה יש לדחות דשמא במלכות יון גלו מערי הממלכה ואח"כ חזרו ונתיישבו וגם אין להקשות לרש"י מפני מה נצטער ר' יוחנן כי אמרו ליה אתו חברי לבבל דאמרינן שרגא נפל והלא פרסיים מעלו מרומאי כדאמרינן בפרק שני דגיטין דלפרש"י שפי' שם הא מקמי דאתו חברי לבבל דהיינו בימי כשדים שבאו פרסיים וכבש כורש את המלכות ניחא דלעולם פרסאי לא מעלי כלל ולכך חזרו התוס' לומר דלא נהירא מה שפירש רש"י שם דהא ע"כ לעולם היו שם והכי קאמר מכי אתו ועוד הפרסיים אינם חברים מדאמרינן הראני פרסים הראני חברים וכיון שכן קשה עוד לרש"י על כרחין פרסיים מעלו ואמאי שרגא נפל ועוד דאין לפרש כדפרש"י שם דמכי אתו חברי היינו מימות כורש דא"כ מאי אלקים הבין דרכה והלא לא עברו שנים מרובות עד שראה מלכות פרס והיו רוב הגולה שם בבבל עד האחרונים ועוד דאדרבא פרסאי מעלו כדכתיב בסוף ד"ה ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלאת מלכות פרס וכולי ובשנת א' לכורש וכולי והוא פקד עלי וכולי ובפרקא קמא דע"ז נמי אמרי' אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן להו פי' כשדים סתרו ופרסיים בנו ומיהו קשה קצת לדברי התוס' מההיא דתניא לקמן בפרק במה מדליקין גבי נר חנוכה דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו וכתבו התוס' שם דהיינו מכי אתו חברי לבבל והלא חברים לא באו אלא בימי ר' יוחנן שלא היו בזמן חכמי המשנה והבריית':
והא דהוקשה להם לתוס' לדבריהם שאמרו שחברים אומה אחרת היא מההי' דפרכי' למימרא דרומאי מעלו מפרסאי אין לפ' דהכי פריך היכי אמר רחמנא בטולך או בטולא דבר עשו והאיכא פרסאי דמעלו טפי דא"כ אמאי לא קאמר והאיכא כשדאי שהיו בזמן החרבן אלא ע"כ משום דעכשיו כבר בטלה מלכותם ומשמע ליה דכי אמרי' אלקים הבין דרכה היינו משום פרסאי שבאו אחר שנים מועטות א"כ מאי משני הא מקמי דאתו חברי לבבל אם חברים הם אומה אחרת והוצרכו לומר שאע"פ שהם אומה אחרת בין הפרסיים היו יושבין ועיקר המלכות היה לפרסיים ומכי אתו אינהו הרשיעו את הפרסיי' ורש"י עצמו בפרקא קמא די"ט אהא דאמר רבינא והאידנא דאיכא חברי בבבל חיישי' פירוש אומה רשעה שהיו בימי פרסיים ואף כאן כתב אומה מבני פרסיים ולא פרסיים עצמן ונר' דהדר ביה ממה שפירש בגיטין הא מקמי דאת' חברי לבבל:
ולוזיף מר ולפרע לא סבר לה מר הא דרב יהוד' מכאן מוכח קצת דאפי' במי שקבל עליו להתענות ביום זה יכול ללוות דאל"כ מאי קמתמ' לא סבר לה מר דהא ודאי סתמ' נדר להתענות ביום זה והרא"ש ז"ל כתב דמירושלמי דנדרים פ' קונם משמע דביום זה אינו יכול ללוות דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנין והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענ' ומשלי' משמע דביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה דאינו לוה ופרע משלים אע"ג דאכל כזית ואע"ג דיום סתם נמי צריך לקבלו אפ"ה לא חשיב כיום זה כיון דמעיקרא לא נדר להתענות ביום זה וכתב דק"ק דבפרקא קמא דתעניות מייתי להא דלוה אדם תעניתו ופורע ואמרי' עלה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים וכו' ואי מיירי ביום סתם אמאי לא ישלים ודחק לתרץ דהתם מיירי באדם שקשה לו להתענות עכ"ד ותימה דמאחר דאמר לוה אדם תעניתו ופורע ודאי באדם שיכול לפרוע מיירי אלא שהיום אינו יכול או ארעו דבר ומאי מתמה שמואל וכי נדר הוא וההיא דירושלמי דנדרים איני רואה הוכחה כלל דאע"ג דביום זה נמי אם רצה לוה ופורע לכתחילה מיהו כששכח ואכל לא מפני כך יחייבוהו להתענות יום אחר כנגדו כאותה ששנינו איזהו נדר הרי עלי עולת נדבה הרי זו עולה מה בין נדרים לנדבות שהנדרים מת או נגנבו חייב באחריות נדבות מתו או נגנבו אינו חייב באחריותן דכי אמר יום זה וארעו אונס או שכחה אזדה ליה ולאו בר פרעון היא אלא כשהוא מדעתו רוצה לבטלו ולהתענות כנגדו:
לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י הק' התוס' והא הם נחים בבטנו בר"ה וק"ק דלמה לא אמרו דכי מכניס ראשו ורובו למטה מטבורו וכי נייחי מייא באסטמכא דליבא הוא דנייחי והוא בפני' ברה"י וכדאמרי' בעלמא מעשרה שליטי' אשר היו בעיר שהמזון הולך על ידיהם ומתעכל:
והא דתרצו דבליעתו היינו הנחתו דומיא דאמרי' כתיבתן זו היא הנחת נראה שרוצים התוס' לדמות ההיא דכתבן כשהוא מהלך דאע"ג דכל זמן שהוא מהלך לא מקרי הנחה כדמוכח לעיל מכל מקום כיון שהניח במקו' שהניחן במקום שא"א עוד לנתקן כמאן דנייחי דמו ולהכי אמרינן כתיבתן זו היא הנחתן אף כאן כשנכנסו המים בבית הבליעה מקום שא"א להחזירן כמאן דנייחי דמי ומיהו קשה דאכתי לא דמי דהתם אמרי' כתיבתן זו היא הנחתן משום שא"א לזוז משם לעולם ואע"ג דגופו לא נח ידו מיהא הא נח אבל הכא המים אין סופן לנוח שם בבית הבליעה וע"כ יורדין למטה לא מקרי הנחה כלל ואפי' לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא היינו בשרשות אחרת באמצע אבל הזורק מרה"י לר"ה לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה באויר או אם זרק למקום מדרון המשופע לר"ה שא"א לנוח שם נרא' דחייב כההי' דתנן בהזורק זרק לתוך ד' אמו' ונתגלגל חוץ לד' אמו' פטור וכו' מוקי לה ר' יוחנן והוא שנח ע"ג משהו ומיירי בשהמקום ראוי שתנוח שם אלא שנתגלגל אבל אם הוא מרודד לאו הנחה היא ובפר' כיצד משתתפין תנן ראב"י או' ביב שהוא עמוק ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכמי' אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב ואע"ג דהתם מוכח שגזרה דרבנן היא ולא מחייבי מדאורייתא היינו משום דאיהו לא מכוון שיצאו לחוץ וגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ועוד אפי' מתכוין במקום שהוא שופכן רה"י גמור הוא לכל מילי אלא שהמים נגרים בו אבל מקום מדרון וזקוף בגופו של אדם העומד לאו מקום הנחה מקרי וכזורק לר"ה דמיא וצ"ע:
אמר אביי מנא אמינ' לה דגזרי' גזרה לגזרה כתב התוספות דדוקא בהוצאה גזר אביי אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה פריך אביי היא גופה גזרה וכו' וקשיא לי דנימא כולה חדא גזרה היא כדאמרינן לענין גזרה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו הכא נמי כשגזרו בכרמלית משום דמחלפה בר"ה עשאוה כר"ה לכל דבריה ולא פלוג רבנן במילתייהו וכן כשגזרו בהוצאת ערב שבת שמא ישכח ויצא בכל ענין גזרו אפי' אותם שאין בהם בשבת חיוב חטאת ואע"ג דהתם אביי הוא דפריך הכי לרב יוסף מ"מ כי הדר ליה רב יוסף כולה חדא גזרה היא ובכלל גזרת פירות הנושרים היתה קבלה מיניה ואע"ג דהדר פריך ליה כה"ג לר' יצחק דאמ' גזרה משום משקין שזבו לאו דלא קבל דברי תשובתו של של רב יוסף אלא דלא ידע דבגזרה של משקין ביצה היתה בכלל ועוד קשיא לי מ"ש מהא דאמרינן בפ' במה אשה כל שאסור לצאת בו לר"ה אסרו לצאת בו לחצר פי' שאינה מעורבת דככרמלי' דמיא וכ"ת רבא ס"ל כרב ענני בר ששון דשרי לצאת בחצר א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבא לגבי דאביי והתם פסקי' הלכתה כרב:
אלא לאו כרמלית היא כת' התוס' אע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לאו שמיה כלי וקשה דאי איכא תורת כלי עליה משום דמחובר בקרקע לא בטל שם כלי מעליו כדתנן בפ' עשרים דכלים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מעץ שנתנו ע"ג מעזיבה וכו' אלמא כל דאי בעי שקיל ליה לא בטיל מתורת כלי בחיבורו ואי חשבינן ליה כלי עץ העשוי לנחת בלא חבור טהור כדמוכח בסוף חגיגה אבל נר' דלא קרי ליה עשוי לנחת כל שאפשר לטלטלו אפי' לעיתים רחוקות דהא שלחן לא חשיב ליה עשוי לנחת משום דמגביהין אותו לעולי רגלים כלו' ראו חבתכם וכולי ובחנם הוצרכו התוס' לפ' שהיה כלי וחברה סתם גת השנוי במשנתנו גת של אבן שבסלע היה כאותה ששנינו סוף פרק המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר לא את הבור ולא את הגת וצריך ליקח לו דרך ובפ"ה דכלאים תנן הגת שבכרם עמוק עשרה ורוחב ד' ר' אליעזר או' זורעים בתוכה והכא מיירי בפחות מי' עומק שהוא נתון בכרמלית ויש להעמיד דברי התוס' דס"ל דלענין שבת אין עליה תורת כלי דכיון דחברה גלי דעתיה שהוא רוצה בביטולה ע"ג קרקע והכי היא עשויה לנחת וכיוצ' בה אשכחן בתוס' בשלהי עוקצין אמתני' דכוורת דבורים דפליגי רבנן ורבי אליעזר דלרבנן אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה והרודה ממנה בשבת פטור ותניא אם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר:
דף יב.
כיון דאמ' רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש וכולי וא"ת ויהא אדם מותר לצאת במעו' הצרורו' לי בסדינו או בכיסו כיון דאמרי' באלו מציאות שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומתוך כך שרינן מציאה דאמרי' ודאי נתייאש אע"ג דספק הניח אסור הכא ודאי יאוש היא שמא ישכח ויצא היינו שמא ישכח להצניעו עד שיהא שבת ולבסוף כשיזכור ישכח שהוא שבת כדכת' התוס' לעיל וגבי תפילין בלא איסור הוצאה זכור הוא לחולצן מחמת איסור שבת אע"פ שהוא בתוך הבית כדאמרי' בשלהי פ' במה מדליקין גבי תקיעות שלישי' לחלוץ תפילין וכן בסוף ד' מיתות וכן בעובדא דר' אליעזר דנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ומכיון שחולצן תו ליכא למיחש אבל בשאר מילי וגם במעות שעליו אע"פ שזכור מהם אינו נזהר להצניעם דשמא הוא עומד בבית או בחצר ואח"כ שכח שהוא שבת ויצא לר"ה ועי"ל דמצות משמוש תפילין מזכירו לסלקן שכך למוד בכל יום לסלקן סמוך לשקיעת החמה שכל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה כדאמרי' בהקומץ רבה דכתי' ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה הילכך אע"פ ששכוח מן השבת מסלוק תפילין זכור הוא: