חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
קדושין על הרי"ף ות"ק ושאר המפרשים · ריש פרק האומר
ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני דקדק הרמב"ן ז"ל מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעי' שאם מת או גרש שני תוך ל' יום חלו קידושי ראשון והכי איתא בירוש' לפיכך אם מת בתוך ל' יום או גרש חלו קידושי ראשון וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' אישות שכת' בא שני וקדש בתוך שלשים יום ה"ז מקודשת לשני לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו קידושי שני ונעשת א"א ולאחר שלשים כשיבאו קידושי ראשון מצאו אותה א"א ונמצא הא' כמי שקדש א"א שאין קידושים תופסים בה. והר"ם ז"ל כתב יש מן המפרשים שדקדקו מן המשנה דלא קתני אינה מקודשת לראשון משמע דלא פקעי לגמרי קידושי ראשון וכולי ודבר תימא דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כבר חזרה בה מקידושי ראשון ואפילו לר"ל דאינה חוזרת מודה הוא דאם קבלה קידושי מאחר דאתי מעשה ומבטל דבור כדמתרץ בשתרם ב"ה את כריו וכיון דחזרה בה היאך יחולו קידושי ראשון עכ"ד ומה שכתבו דאפילו לרשב"ל מודה הוא בשקבלה קידושין דחשיב מעשה קשה מנ"ל דלרשב"ל אם מת או גרש לא חיילי קידושי ראשון כיון דמשכחי רווחא למיחל ולא דמי לשתרם ב"ה את כריו דאין אחר הרמה כלום ואין מקום להרמתו של שליח שתחול אחר שתרם ב"ה ואדרבא משמע דטעמא דרשב"ל הכא לפי שע"י קידושי השני לא מצאו קידושי ראשון מקום לחול דאל"כ מאחר שאינה יכולה לחזור בה היאך יחולו קידושי שני שקדשה והלא אין קידושי' אלא מרצונה ואין רצונה כלום שהרי אינה יכולה לחזור בה ומ"ט חשיב להו מעשה הא לא חשיב קידושי' מעשה אלא לפי שהוא סבור שנעשה מעשה על ידו ועונשי' על ידו כמו תרומה דחשיב מעשה אע"פ שנעשה בדבור ובמחשבה כדכתב התוס' וכו' משום דבדבורו חל עליה שם תרומ' מיהו בלא רצון המתקדשת לא מתסרה ומאי מייתי רשב"ל ראיה מכל הכלים שאין עולין מטומאתם, אלא בשינוי מעשה אותו בידו לעשות אבל זו אין בידה להתקדש לאחר ולחזור בה מקידושי ראשון אלא משמע דטעמא דרשב"ל היינו דקידושי' קמאי מתלא תלו וקיימי כי משכחי רווחא חיילי דחזרה לא סגי דאכתי משכחי רווחא לבסוף לחול אבל אם מהקדשה דכי מטי ל' יום לא משכחי רווחא למיחל הא אם מת או גרש דמשכחי רווחא חייל:
ומיהו איכא למימר דאע"ג דלרשב"ל הכי הוא משום דליתא בחזרה מ"מ לר"י דאיתא בחזרה ויכולה לחזור בה ע"י דיבור ועקרה קידושי ראשון כ"ש בעי' קידושי' עקרה לגמרי והרשב"א ז"ל גם הוא חלק על הרמב"ם שכיון שקבלה קידושי' משני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי דעדיף מחזרה והוה ליה מעשה דלכ"ע אתי מעשה ומבטל דבור וכתב רבי' נסים ואין זו אצלי ראיה לפי שאין מעשה זה מוכיח לחזור מקידושי ראשון לגמרי דעדיין איפשר שיחולו כשימות שני ועוד הביא ראיה הרשב"א ז"ל דבמיאון דיתומה חשיב קבלת קידושי' שלא במיאון, ואף זה דחה הר"ן דהתם קדשתה אמה לאחיה לאלתר הילכך קידושי' דידה עקרי קידושין קמאי לגמרי אבל כאן איפשר שלא חזרה בה בענין שלא יחולו קידושי ראשון בעונתן דהיינו לאחר שלשים יום ורואה אני שראיית הרשב"א ז"ל מכרעת שאם אתה אומר אין קבלת קידושיה חזרה שאיפשר שתתאלמן או התגרש בתוך ל' ויחולו קידושי ראשון אע"פ שהגירושין ומיתה לאו בידה הוא כ"ש שנאמר ביתומה דמה שפשטה ידה וקבלה קידושי' משני לאו חזרה הוא דלכי גדלה תמאן בשני וממילא גמרי קידושי ראשון ואעפ"כ אמרין דקבלת קידושין חשיב כמיאון כ"ש הכא שאסרה עצמה לשני ואין בידה להפקיע עצמה ממנו אם לא במיתה או בגירושין בתוך שלשים יום ועוד היאך נעשה המסבב סבה שהטעם שאמר הרמב"ן שאם מת או גרש בתוך שלשים יום חיילי קידושי ראשון היינו משום דהני קידושין מתלי תלו ולכי משכחי רווחא חיילי ואי אמרינן דקידושין בחזרה הא אתעקרו לגמרי ואפילו מת או גרש לא חיילי דאין סברא כלל לומר דאיהי מסקא אדעתא שימות בתוך שלשים עוד סמך הרשב"א ז"ל דבריו מדאמרינן אם חזרה הני דקמאי לאו קידושין ש"מ דנתבטלו קידושין ראשונים לגמרי ודחה הר"ן ז"ל דכיון דאמר אביי צריכה גט מאחרון אלמא בשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו שלשים יום לא מת ולית בקידושי ראשון מששא ואני לא ידעתי היאך מדייק דבשלא מת עסקינן דאם איפשר שיאמר צריכה גט מאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא תנאה הוי אבל עדיין איפשר שימות קודם שלשים יום וחיילי קידושי' ראשון ואמאי קאמר דלא הוו קידושין לימא לא חלו ועוד אפילו תימא שאין דרך להזקק לגט אלא עד שיבאו עשרה ימים שחלו הקידושין לגמרי עדיין איפשר שימות קודם שלשים ואיפשר להביא ראיה דלא נתבטל מעשה ראשון לגמרי אלא בשא"א לו לחוש לחול לגמרי מדאמרי גבי פסח בפרק מי שהיה טמא חבורה שאבדה פסחה ואמרה לו צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהן וכו' ומשמע שאע"פ שכבר לקחו וקנו פסחים והרי הם בטוחים לצאת י"ח מכל מקום אם שלהם נשחט ראשון זה יצא לבית השרפה ונימא משעה שלקחו וקנו לעצמו הרי חזרו בהם מן השליחות ע"י מעשה שמצאו וקנו אלא משמע דאין מעשה מבטל שליחות אלא המעשה גדול שא"א למעשה א' שתקיים ומיהו י"ל דמעשה קידושין חשוב טפי מעשה גדול שאינה יכולה לבטלו אחר כך משא"כ בלקיחת הפסח ולענין הלכה ה"ז כדין הספקות בדבר ערוה ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניה':
באגה דאלמי הוה ואם תאמר והתניא בתוס' וכו' ואם ידוע שלקח מוציאין ממנו בע"כ והכ' במי לפקי להאי ארע' רב' בר בר חנ' מרב דאכתי לא ידעי' דבאגה דאלמי הוה ותרצו בשם בעל מתיבות דהת' בשלקח בזוז משלח והיה איפשר ליישב כאן בסתם דאינו יכול להוכיח בעדים שלעצמו קנה לא כל הימנו לומר לעצמי לקחתי כיון דמנהג רמאות הוא וכדכת' רבי' נסים לעיל בפרק האיש מקדש גבי קדשתי בתי הגדולה אבל רב בפני הכל לקח לעצמו ונר' דכגון זה שנתן לו ליקח פירות יכול היה לקנות לעצמו וגם למשלח ומה שלא לקח למשלח אין לו עליו אלא תרעומת ולא שייך כאן מנהג רמאות כיון שלא אמר לו על דבר מיוחד הילכך מהימן לומר לעצמי לקחתי:
והא דאמרי' עני המהפך בחררה דנקרא רשע לא איתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע נהי דעבריינא מקרי דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא אבל רשע מנא ליה ומהר"ם ז"ל בתשובותיו סי' רמ"א כתב שרי למקרי עבריינא ורשע ונר' משום הא דאמרינן בס"פ הנשרפין ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו וכתיב בתריה צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהיה אלמא רשע מקרי בחדא מהנך ואף על גב דיורד לאומנות חמיר טפי משו' דפסיק לחיותיה מכל מקום התם בשל הפקר מיירי ומהפך בחררה של שכירות שוה הוא לנכנס לאומנות של הפק' כדמוכח מדברי התוס' ותרוייהו רשע מקרי:
והא דפר"ת דדוקא בחררה של מקח אבל של הפקר לא והביא ראיה מדתנן נפל לו עליה ופי' טליתו עליה מעבירין אותה הימנו וקשיא לי דהתם אדרבא איהו נקרא רשע דהתם מוכח שהיו שם עניים אחרים לוקטים וזה רצה ליקח חלקו וחלק חבירו והנך עניים מקרו מהפכים בחררה והכא משמע שאם לא היו שם עניים אחרים לא היה צריך לפרוש טליתו עליה וההיא דדינא דבר מצרא לכאורה אין ראיה דפשיטא שאין לבן המצר לקחתה דלזה רצה ליתן במתנה ולא לזה אבל ר"ת מוכיח מדלא אמרינן שיתן לו בן המצר את דמיה שמע מינה אין הדין נוהג בו כלל וי"ל דכתחילתו כן סופו מאחר שאינו בדין לנוטלו בחנם אף בדמים אין הדין נוהג כלל ולטעמיה דר"ת צריך לומר דאע"ג דבדמים יכול למצוא במקום אחר לא דמי למכר דעלמא דאיהו עבד שלא כהוגן דמתחילה הי' יכול לקנות במ"א ולא לבא להשיג גבולו של זה אבל הכא מעיקרא ברשו' עביד שבמתנה נתנוה וכבר זכה בה ואינו יכול לסלקו זה בדמים ולדחותו שיקנה במ"א והא דאמרי' בפרק לא יחפור מרחיקים ממצודת הדג כמלא ריצת הדג אע"ג דדבר של הפקר הוא התם כדיהיב טעמא משום דדגים יהיבי סירי וכניצודון דמו כן פי' הר"ן וקשה דמי לא עסקי' שאין שם דגים עכשיו וכשיבוא זכותם דתרווייהו בהדי הדדי קאתי אבל התוספות פירשו דמחזי כיורד לאומנות חבירו כדאמרי' האי בר מבואה דאוקי ריחא וכו' והיינו טעמא לפי שבא לקבוע שם ולפי זה אם בא לצוד בחכה מן המזומן שם לא אסור ועוד פי' רבינו מאיר אביו של רבינו תם כשמשים דג מת שהדגים נאספים שם וכיון שע"י מעשה שעשה מתאספים שם חשיב כמו גזל וההיא דסו' פרק הנזקין עני המנקף וכו' שאני התם שטרח להפילם אם תאמר ועני המהפך בחררה מי לא עסיקי' שטורח אחריה ואפ"ה רשע לבד הוא דמקרי גזל ליכא וי"ל דעני המהפך אין טורחו מועיל לזה הבא אחריו אבל עני המנקף בראש הזית ע"י טרחו נתקבצי והלה אוכל יגיע כפיו ועוד דעני המהפך כל טרחו לא יועיל אם לא ירצה ב"ה לתתה לו ועתה זה מוצא חן בעיניו ולוקחה אצל עני המנקף בלקט שכח' ופאה עזיבה כתיב ואין טובת הנאת לבעלים וסוף שהיה נוטלם אם לא קדם זה ונטלם:
מקודשת אף על פי שנתעכלו המעות דכי יהבינהו לה בתורת קידושין יהבינהו לה וכת' הר"ן ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנוים לו עד לסוף שלשים יום והרי נתעכלו בנתים ע"כ ולבי מהסס בה דכיון דאשה לא קנה ממון למה מחזר דדוקא גבי מקדש אחותו גמר ויהב לשום מתנה אבל זו לא נתן לה אלא ע"ד לכונסה ואע"ג דקי"ל קידושין לטבועין נתנו היינו כשהיה יוצאה ע"י גט או מיתה שלא יאמרו נתעקרו הקידושין לגמרי וקידושי' תופסים באחותה א"ה ודאי נעקרו לגמרי וקידושין תופסים באחותה שלא היו קידושיה קדושין לא זכתה בכסף כלל והוה ליה כמקדש ע"ת לעשות כך וכך ולא קיים דלא מסתבר לומר שלא יחזור כסף הקידושין וכ"ת אם יכול לחזור בו וליטול הכסף במאי מקדשה הני זוזי למלוה דמו איכא למימר לקידושין יהבינהו ניהלה אם לא יחזור בו כדאמרי' גבי דייתקי בפרקא קמא איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת ש"מ דכתב מהיום אם לא אחזור בי הכא נמי דלאחר ל' יום אם חזר בו הדרי זוזי למרייהו והא דאמרינן לפקדון לא דמו דברשות דידה קמתאכלי לא תימא אדרבא ברשות' דידיה קמתאכלי דאי הדר ביה הדרי בעינייהו דטעמא משום דכיון דבתורת קידושי' יהבינהו ניהלה פטורה אף מפשיעה דלא קבילה עלה שמיר' של כלום וכדאמרינן בפרקא קמא גבי צפיתא דאסא דכי יהבינהו בתורת קידושין איכא למימר דחשדינהו שלא נתחייבה בשמירתה הילכך לאו לפקדון דמו אי נמי כיון דמציא לאשתמושי בהו דע"ד כן נתנם לא שתשתמש בה לכל צורכה ובההיא הנאה מקדשה והרמב"ם כתב פ"ז ואם חזר הוא או חזרה היא אינה מקודשת וכן הטור סימן מ' ומדלא חלקו מסתמא דינן שוה ודוקא בקידושי' כסף אבל בקידושי' שטר אם נקרע או אבד או שאינו ברשותה כדאמרינן לענין גט בגמרא וכתב הרשב"א ז"ל שאם יש בנייר ש"פ מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דומיא דההיא דפרק האיש מקדש בשטר רמ"א אינה מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר ואיכא למידק מ"ש מהא דאיבעי' לן בפרק הפרה בהחזיק בשטרותיו של גר אם זכה בנייר כדאמרי' וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ובההיא דהאיש מקדש יש לחלק דלא דמי לשטרא דעלמא דכיון דדעתי' לקיימו למגבי ביה לאו דעתיה אניירא לצור ע"פ צלוחיתו אבל בשטר דקידושין דמקדשה מיד דעתה נמי אניירא אבל הכא במקדש לאחר ל' יום כיון דבעי למנטריה עד הזמן אין לה לצור אותו ע"פ צלוחיתה שהרי צריכה לו לסוף ל' יום להתקדש בו ואם אבד או נשרף הא לא קמתהניא מיניה ואיכא למימר דכיון דלאחר ל' יום שמתקדשת בו יכולה לצור דעתה נמי אניירא מעתה ולא דמי לשטר' של גר דכדי לגבות בו צריך ליתנו ללוה וא"ת וכי אין בו ש"פ נמי ניחוש דילמא ש"פ במדי ובהאי דהאיש מקדש דקתני שמין הנייר איכא למימר דשמין לענין שאם יש בו ש"פ הו"ל קידושי' ודאי ואי לאו קידושי ספק כיון דדעתה נמי אניירא ניחוש שמא ש"פ במדי וי"ל דבדין הוא שלא נחוש למה ששוה במ"א דאין לו להקדש אלא מקומו אלא טעמא דחיישי' היינו כדכתב הר"ן ז"ל בפרקא קמא דכיון שהיא נתרצית בהן ושווין ש"פ באיזה מקום הו"ל כאילו אמרה לדידי שוה לי כדאמרי' גבי ה' סלעים של פדיון בכור אבל הכא בתור' קידושי שטר קבלתו ואין הוכחה ממה שנתרצית כלום והא דאמרי' לטעמיה דרב מראשון ואחרון צריכ' גט מאמצע אינה צריכה וא"ת ואמאי כיון דספוקי מספק' לן ע"כ משמע הכי משמ' הכי ואיכא דמתכוין לחזרה ואיכא דמתכוין להנאה וי"ל דאם איתא שנוכל לפרש הלשון בענין דהוי חזרה ודאי אמרי שהיא יכול' לחזו' בה דע"ד נתקדשה כסבור' דחזר לקדשה לאחר שלשים יום ומ"ה קבלה קידושין מיניה ולא מסתפקם בה כלל דלענין קדושין ידים מוכיחות בעי' וכיון שאין הלשון מוכיח לא מקדשה כלל אלא דאנן הו' דמספק' לן שמא שאין בכלל הלשון חזרה ולישנא מעליא הוי וכי אמרה בלבי היה שחזר בו לאו כלום היא דדברים שבלב הוו:
ולענין הלכה כתב הרי"ף ז"ל דהלכה כרב ואף על גב דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י הכא סוגיא מכרעא כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר' יוחנן בהא והו"ל תרי לגבי ר' יוחנן ואף על גב דפליג נמי עליה דרב מכל מקום ליכא תרי לגבי חד וע"ש כך כתב המ"מ בפ"י ואע"ג דמתרי טעמא איפשר דמקרי רוב כדמוכח בפ"ב דחולין כדכתב מהר"י קולון וכן מוכח בפ' אד"מ דדוקא טעם אחת מב' מקראו' אין מונין להם אלא א' משום דע"כ חד מינייהו שקרא הוא אבל מתרי טעמא איפשר דתווייהו איתנהו אלא טעם הרב ז"ל כאן לומר דבמאי דפשיטא ליה לשמואל דתנא' הוי הא רב פליג עליה וקי"ל הלכתא כרב באיסורי ולא מצטרך ר' יוחנן בהכי כיון דמטעמ' אחריתי הוא הדרינן לכללן דהלכתא כרב באיסורי ומיהו אין זה מספיק דהא דקי"ל כר' יוחנן בעלמא היינו משום דבתראה הוא ואפי' לגבי רב ושמואל שהרי ראה דבריהם וחלק אבל הרמב"ן ז"ל הכריע דסוגיין דעלמא כרב דתנן בפי"נ הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה ופרכי' וכי כתב הכי מאי הוי והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומשני התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא גופה מהיום ופירות לאחר מיתה ובמס' יבמות פ' ד' אחין לא משכח גמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואילו לר' יוחבן משכח' לה דאורייתא והרשב"א ז"ל חלק ואמר דהלכתא כר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל ופרכא דפ' י"נ אליבא דרב לחוד פריך ופריך לה אליבי' דאילו לר' יוחנן דאמר שיורא הוא גבי ממונא שייך שפיר שיורא לענין פירות והא דלא משכחין זיקת ב' יבמין מדאורייתא היינו משו' דלהא דר' יוחנן לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כא' וא"א לצמצם דאם מת הא' קודם לחבירו כיון שבאותה שעה אינה יכולה להתיבם לעולם מפני זיקת אחיו הב' אינה יכולה להתיבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמ' יבא עליה שוב אינה מתייבמת והביא דבירושה איפליגו אהא דר' יוחנן היו ב' אחין וקדשוה שניה' מהו שיהא מותר בה וכולי כמ"ש שם וקשה בעיני היאך דחה ראיתו של הרמב"ן ז"ל דלפי מאי דס"ד מעיקרא דמהיום אכול' קאי גוף ופירות לאחר מיתה נמי גוף ופירות קאי כדאמרי' גבי אשה עד ל' יום קונה ואינה קונה לאחר שלשים יום כמ"ש בירוש' אדרבה לר' יוחנן קשה טפי כי אמר לה מהיו' מאי הוי נימא לא קנה קנין גמור דומיא דאשה ויכול אחר כך להקנותם לאחרים דהא רווחא לחבריה שבק והיכי תנן מכר האב מכורין עד שימות אם לא שנאמר דאין לנו לפרש כן אלא גבי אשה דא"א בענין אחר אבל בארעא דאיכא גופה ופירות איכא לפרושי גופה מהיום ופירות לאחר מיתה והשתא כ"ש דניחא לרב דמספקא ליה בחזרה דלא אמרי' חזר בו כיון דאיפשר לפרושי לענין פירות דמדנקט סוגיא אליבא דאוקמת' דרב אלמא קי"ל כוותיה ומה שדחה ראייתו השנית דהא דלא משכחי' אשת ב' מתים מדאורייתא משום דלא משכח' לה אלא כשמתו שניהם כא' דבזה אחר זה אין אני קורא בם בשעת נפילה יבמה יבא עליה. לדידי הואיל ואיכא רווחא לקידושי המת שיחולו קורא אני בחלקו יבמה יבא עליה ואם בא עליה קנאה והרי היא נקנת לשניה' כשם שהיתה בתחילה דהא ממזרת ונתינה קורא אני בהם יבמה יבא עליה הואיל וקידושין תופסין בה אפי' בעבירה וכמ"ש הרא"ש בריש יבמות גבי נדה ולא נתברר. לי טעמא דכל יבמה שאין כולה לפניו צד הקנוי בה נדון משום ערוה שאמר בירוש' אם הוא טעם לפוטרה מן חליצה ומן היבום דמאחר שאין לאחרים רשות בה כלל הרי כולה לפניו ומאי צד ערוה שייך בה ואומר אני שאף ר' יהודה בן פזי לא פטרה לשוק אלא אסרה מלהתייבם לפי שיש לו בה ב' מיני קניינים צד קידושין שקנה לעצמו וצד יבום שהקנו לו מן השמים ואתי צד קידושין ומשתמש בצד יבום דדמי קצת למי שחציו עבד וחציו בן חורין שקד' מי שחציה שפחה וחציה בת חורין דאסור בה מהאי טעמא הכא נמי דמצד הקנוי בה משום יבום נדון משום ערוה לצד קידושין שיש לו עליה קרא ואינה ניקנת אצלו בביאת יבמין הוה ליה כאשת אח ומכל מקום לאפוקה צריכא חליצה אבל אם מתו שניהם מותרת לשלישי אי אשת ב' מתים לאו דאורייתא ויש נפקותא בזה לדברי הפוסקים כר' יוחנן שאין ראיה מהירושלמי לפוטרה לשוק. ובר מן דין לר"י בההיא דפ"ד אחין גופה משכחת לה אשת ב' מתים אם קדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום ומת ועשה בה הב' מאמ' ומת ששנינו שיש עליה זיקת ב' יבמין ולא משכח לה אלא מדרבנן זו יש עליה זיקת שנים מן התורה דקידושי שני תפסי בה שפיר דמשכחי רווחא למיחל ואי אשת שני מתי' לאו דאורייתא שפיר מתייבמה:
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' אפי' מאה על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל א' וא' מפני שהיא מקודשת לכולן בספק כתב הר"ן ז"ל ודבריו תמוהין שכיון שהוא פוסק כר' יוחנן למה כתב שהיא מקודשת לכולן בספ' שאיפש' שהרב נסתפ' לו אי קי"ל כר"י או כרב אלא שעדיי' קשה דכיון דלרבי יוחנן אפי' לאחר מ' יום תופסין למה כתב על הסדר הזה ויש לי לפרש שהרמב"ם ז"ל פסק כרב וכדכתב הרי"ף ז"ל ודלא כאביי שהרי השמיט' הרי"ף בהלכות לומר דלא סמכינן עלה דכיון דאיפשר בתנאה ואיפש' בחזרה בכל חד וחד איכא לאסתפוקי אבל לאחר מ' יום ממה נפשך לא חיישינן ליה וכך נראין דברי המ"מ אלא שמהרי"ק ז"ל כתב שם שעדיין קשה קושית הר"ן ז"ל ואיני רואה שום מקום לקושית הר"ן אא"כ יפסוק הרב כרבי יוחנן והר' לא פסק אלא כרב ומספקא ליה בקידושי כולן ואם תאמר אמאי נקט הרב לשון תופסין דמשמע דכרבי יוחנן ס"ל מדאמר רב משרשיא לרב אסי אסברא לך טעמא דרבי יוחנן ופרש"י משום דליכא למימר דמספקא לך לגבי האי גברא בתנא' ולגבי האי בחזרה דא"כ לא שייך למתני תופסין וי"ל דלהרמב"ם ז"ל אין הכרע מלשון תופסי' דה"ק אפילו מאה נתפסין לאפוקי דאביי דאמר אי מה נפשך אי קמא תנאה וכולי אלא אפילו במאה מספקים דתפסו אלא רב משרשיא לטעמא דאביי קאמר דלא ס"ל דמספקים בהאי חזרה ובהאי תנאה:
איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין לרב הונא לא תפסי בה קידושין וא"ת והא קי"ל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ורב הונא גופיה אמרה ואין לומר דה"ק איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה שלא בפני בעלה דאמרינן התם שלא בפניו מעיז' ומעיזה דא"כ הו"ל נ"מ דבא אחר וקדשה אלא תירוץ הר"ן דהכא לא הוי באומרת גרשתני דעברה כיון שלא נתקיים התנאי לא חיילי קידושין לגמרי וכדסבר רב יהודה:
לא צריכא אע"ג דנקט זוזי בעיסקא ויש מי שפירש אעפ"י שהרויחו בכדי שיעשו ק"ק זוז לסלק ואינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העס' ורווח' משתעבד כדאמר בהמקבל לא חשבי כשלו הר"ן ז"ל ונראה דאע"ג דלא היה לבסוף שום הפסד איגלאי מילתא דבההיא שעת' הוו מאתים זוז אין שם אפילו ספק קידושין כדתניא לא נתכונה אלא להראותה משלו כלומר מעות שהוא שולט בהם וחשובים שלו ולא דמי למי שיש לו ק"ק זוז ומשתעבדי לב"ח ואיפשר שיפסידו ולא ישארו לו ק"ק זוז דאע"ג דמשתעבדי מכל מקום השתא מיהת איתנהו אבל הכא אין לו כלום בריוח עד סוף הזמן אע"ג דנ"ל דאם הקדיש' מוקדשים לכי איגלאי בסוף הזמן שהיו לו מכל מקום לגבי האשה כי אמר לה שיש לי משלו וצ"ע אם יש לו עכשיו ק"ק זוז אלא שיש לו חוב כנגדן לזמן וקרוב הדבר שאותם מאתים זוז יעשו כיוצא בהם לזמן הפרעון א"נ יכול לפורעו ממה שהוא משתכר או דבתר מי אמרי' השת' מיהת יש לו ק"ק זוז משלו ושעבודא דחובות לאו כלום הוא כיון דנפקי ממקום אחר:
ואמרי' בגמרא למה לי למתניה גבי ארעא ול"ל למתניה גבי זוזי צריכו דאי אשמועי' גבי זוזי משום דעבדי אינשי למצנעי ומשמע דעביד צריכותה אברייתא דקאמר חוששין בזה ובזה ואם תאמר למה לי למתני גבי זוזי וי"ל דאי לא הוה תני אלא גבי ארעא הו"א התם באו' אין לי או דשתיק וקמ"ל דלא תימא ארעא קלא אית לה להכי אשמועי' גבי זוזי דחיישי אע"ג דאיהו אמר אין דאי אמר יש לי פשיטא:
אנא טרחנא ומייתינא כתב הרשב"א דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו אבל יש לו במ"א קרוב כמוהו מקודשת וכתב שאין דבריו מחוורים דאמרי' בירו' גבי ביתו קרוב למרחץ בעינ' מטרפסה אזלה מטרפסה אתיא ואף כאן אפי' יש לו במ"א קרוב ממנו יכולה לומר שרצונה לילך באותו מקום ולא ידענא מאי מייתי מהתם דהכא גבי שדה אין דרך האשה ללכת שם אלא דרכו של איש לחרוש חרישתו ולאסוף את תבואתו והיינו דקאמר לה אנא טרחנא ומייתנא אלא שהיא מקפדת פעמי' שמפני הטורח יתעצל ללכת שם ואם היה קרוב פעמים תלך ותביא אם אין האי' בביתו ואין דרכה של אשה להתראות ללכת אל השכנות כדי שתאמר רצוני היה שיהיה רחוק אבל בדרך המרחץ דלא סגיא דלא אזלה נחת רוח הוה לה לטייל הלוך וטפוף ומטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא:
ולענין מקדש ע"ת ונאנס ולא קיים בירושלמי סדר הסמפון כך הוא וכו' וכתב הר"ן ז"ל ומשמע דקי"ל כר' יוחנן דאמר דכד דמך פקד לבנתיה לא משום דחש לה אלא שמא לא יחושו לקידושי שני ויבואו בניו לידי ממזרות אבל במקום הקדושין לא חש כלל:
ותימא ליה לפי זה אלמא צוה להן דין עבדין כר"ש כלומר לחוש לקידושי ראשון אדרב' מתו' כך יאמרו אין קדושין תופסין בה משני אדרב' יות' טוב הי"ל לצוות' שלא יחושו לקידושי ראשון כלל ואם בא אחר וקדש' צריכ' גט בודאי ואם יאמרו לה שתחזור לראשון בלא גט לא תשמע אלא תחמיר על עצמ' לקב' גט ומיהו יכול היה הר"ן לומר דקי"ל כר' יוחנן דהא דפקד לאו משום דחש לדרשב"ל דא"כ מ"ט לא פקיד אלא לבנתיה דלהון עבדין ולמה לי שמא יבא בדין אחר לימא דילמא הלכה כר"ש אלא סלסול דעלמא הוה דנהג בנפשיה שלא יוציאו לעז ממזרות על בנתייהו ולא משום חשש חומר' כלל:
והיכא דלא ידענו אם קיים הבעל תנאי הקדו' כתב הרמב"ם תנאי שהם שלו הוא נאמן ונחלקו עליו אחרונים שכל תנאי שהו' בקו' עשה כגון שאדבר עליך לשלטון הו"ל כאומר איני יודע אם הלויתני וא"א כל שנתקדש' בודאי ותלאה תנאה בדבר שהבעל יעשה והיא אינה יודעת הרי זה בספק א"א ואינה בחזקת פנויה שהרי פשטה ידה וקבלה קדושין לפנינו דומיא דשנים אומרים נתקדש' ושנים אומרים לא נתקדשה דפרק ב' דכתובות דפרכינן מ"ש רישא דאמרי' אם נשאת לא תצא וכתבו התוספות דהתם ליכא לאוקמה בחזקת פנויה לראשון שזיכה לה קידושין בפנינו וכו' שנים אומרים קרוב לה ושנים אומרים קרוב לו הכא הא אתרע לה חזקת פנויה ובאת לכלל ספק דהא באומר ע"מ שיש לי ק"ק זוז אמרי' חיישינן שמא יש לו' והא דכתב הר"ן שם דרגלים לדבר הואיל וקדש על תנאי כך היינו משום דאמרינן שאפילו היה אומר שאין לו חיישינן כדמוכח בתוספות אבל כל מה שהבעל אומר שקיים אין הדבר יוצא מידי ספק וכדאמרינן ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור חוששין להחמיר והא דאמרינן בירושלמי אם הוא אומר נתתי וכו' שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה היינו בדבר שבינו לבינה והיא מכחישתו אבל במה שאינה יכולה מכחישתו ראוי לה לחוש לעצמה ודומיא דהאשה שאמ' לשלוחה התקבל לי גט דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא עשאתו תיכף וקבל גיטה ולא מהני לה חזקתה:
וכתב עוד הר"ן ז"ל ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה וכו' כתב הרמב"ן וקשה לר"ש ולפי מה שהסכימו הגאונים ואומר שהדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר עברת על תנאך שא"כ היאך מתירי' אותה לינשא לו ואיני רואה זה הכרע דהא שמתירים אותה לינשא היינו משום דחזקה לא מקלקלה עצמה ואיהו חיישא אנפשיה אבל כל שעדיין לא נשאת חוששי' שמא בטלה תנאה ורוצה לחזור לבעלה הילכך אעפ"י שאחר נישואין לא מהימן מקמי נישואין נאמן:
ומוכח בירושלמי שכל מי שקדש ע"ת וכנס בתוך הזמן נעשו הדמים עליו כמלו' וכו' וכת' הר"ן ז"ל אפי' בתו' זמן התנאי כיון שכנסה נאמן וכשחזר ר' אבהו ועשה מעשה כר' לא שחייבו לבעל ליתן אלא שאם אמר לה נתתי ורוצה הבעל לחזור כופין אותו לקיים התנאי שאעפ"י שהבעל אמר נתתי מ"מ זה שחז' והקשה על ר' אבהו ואמר אשה לא קניתי ואת אמרת הכי כלומר דמ"מ אף לצדדיה של שלה נתתי הריני חוזר בי אין הדין נותן כן שכיון שכנסה שוב אינו יכול לחזור בו וחייב לפרוע שיעשו עליו מלוה ורצה לומר דכוותיה ולא מטעמיה והדבר דחוק דלא שייך בהא לומר חזר ועשה מעשה בה הואיל ולא הדר ביה ממה שהן:
ועוד קשה מאחר שאנו אומרים כשכנס נעשה עליו מלוה שחייב ליתן בע"כ אמאי אמרינן בזמניה הוה הרי עדיין הוה יכול להמתין עד הזמן ואין כאן חשש בעילת זנות שאעפ"י שלא יתן לא נתבטלו הקידושין דנעשו עליו חוב וגמר ואקני לה א"כ הדבר חזרה לדוכתיה דאין אדם פורע תוך זמנו ואמאי נאמן לו' פרעתי כשכנסתי ונ"ל דהא דנעשה עליו מלוה לא לתת בסוף הזמן הוא דאמדינן לדעת' שלא נתרצית לכנוס אלא ע"ד שתתבענו תיכף דלא בשופטני עסקינן שהיו קידושי תלוים בנתינה והיה זקוק לתתם כדי שיתקיימו קידושיו ועכשיו תתרצה להנש' ולהמתין עד הזמן אם יתן לה אלא מ"ט דמציא למתפרעינהו לאלתר מתרצה בכך ובהכי דחשי' תוך בכל שעתא ושעתה זימניה הוא כל זמן שתתבענו:
ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וכו' וה"ה לענין תנאי קודם למעשה והא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וכו' דמשנה שנוייה שלא בדקדוק והרבה כיוצא בה ומיהו ההיא דפ' מי שאחזו כתבו ותנו לאשתי אם לא באתי וכו' אי אפשר לומ' שנשנית שלא בדקדו' דהא אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו לר"מ מפסיל אם כתבו בתוך שנים עשר חודש ובסיפא דוקא הוא דאמר רבי יוסי בזה אלמא דוקא קאמר אלא צריך לומר דשליחות שאני דאפי' אחר שנעשה יכול לבטל שליחותו הילכך אפילו אם התנאי באחרונה מהני אלא שהרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות אישות כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז וכו' הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה ע"כ והקשו עליו מדאמרינן בפרק מי שאחזו גבי תקנתא דשמואל ולימא לא יהא גט אם לא מתי וכו' בעינן תנאי קודם למעש' ולדברי' אפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קוד' לתנאי וי"ל דהך דשמואל תקנתא היא דעביד לסתור שיהא זה הלשון מורגל בפניהם שלא יטעו ואם היה הלשון מסודר בענין שהמעשה קודם זימנין דיהיב לה אח"כ ונמצא מעשה קודם לתנאי לכך סדר לסופרים לשון זה דבכל ענין לא מפסל אפי' אם יאמר כך בשעת נתינתו וצריך אתה לומר כן לפי הטעם שאמרנו בדברי הרב אלפסי שהצריך אלו תנאים בגיטין וקדושין דוקא משום חומרא לערוה הוה דחיישינן לחומרא אם כן למאי הלכתא אתקין בגיטין תנאי כפול אדרב' קולא היא דאי לא כפליה תהא מגורשת אפי' לא מת ומנסבא לעלמא ואדרבא לא לבעי תנאי כפול לחומר' וכ"ת אם בא אחר וקדשה אדרבא לימא ספיקא הוי ואזלינן לחומרא אלא שיש לומ' דשמואל עביד תקנה שיהיו עושין התנאי בענין שיועיל לר"מ כדי שלא יפול שום ספק בקידושין אחרי' הילכך סדר לסופרי' שיהיו עושין כן לעולם שלא יבואו לידי ספק:
אך קשה מדאמרינן התם בפר' מי שאחזו אברייתא דהז"ג והנייר שלי אינם מגורשת על מנת שתחזיר לי את הנייר מגורשת ופרכינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דקתני רישא דעל מנת לאו כאומר מעכשיו ולא מגרשה אלא בשעת חזרה ופרשה אביי משום דלא כפליה לתנאיה ואתקיף ליה רבא הא כפליה לתנאי הוי גיטא והא מעשה קודם לתנאי ולדברי הרב רמב"ם ז"ל מאי קשיא דילמא אמ' לה ועדיין לא נתן דהוה ליה תנאי קודם למעשה כך הקשה מוהר"י בוטון ז"ל ויש לי לומר דע"כ אביי דמפרש מגורשת שלא תחזיר משום דלא כפליה לתנאי היינו דוקא שנתן לה תחילה ואמר לה קודם אמר לה שתחזיר לי את הנייר וס"ד השתא דלאו כאומר מעכשיו הוא א"כ לא יהיב מ מידי ואעפ"י שנתן בידה אח"כ לאו מעשה הוא שנאמר כל שלא היה התנאי כהלכתו תנאי בטל ומעשה קיים שהרי לא נתן לה גט כלל כיון שאמר לה דכשתחזיר לי את הנייר יהא גט אם כן בתורת פקדון יהיב לה שכשתחזירנו תגרש אלא על כרחין אביי בדיהיב לא תחזיר הא אם היה נותנו בשתיקה נתינה מעלייתא היא אלא שהתנאי בא לעקור אותה ומאחר שאין התנאי כהלכתו תנאי בטל ומעשה הנתינה קיים ואמאי להכי אתקיף ליה רבא תיפוק ליה דהוה ליה מעשה קודם לתנאי שאם לא כן אין במעשה ממש כדפרישית:
והא דגמרינן להני תרי מילי מבני גד ולא גמרינן לכלהו פירש הר"ן משו' דאנן לא גמרינן מתנאי בני גד דמעשה שהיה כך היה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מחמרינן ליה וא"ת דבפרק אעפ"י הא דאמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כגון שאין לך עלי שאר כסות הק' בתוס' היאך תהא מקודשת והלא התנה בפירוש שאם יהיה עליו שאר וכסות שאינה מקודשת ואין כאן הפך מה שכתוב בתורה ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי דבני גד הו"א בשום תנאי אינו מבטל המעשה ואפילו לא יתקיים לבסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני אמרי' דוקא בשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דתנאי בני גד שלא התנו על מה שכתוב בתורה ולפי זה שכתב רבינו נסי' אין זו ראיה דמעשה שהיה כך היה אלא משמע מדברי התוס' דכיון דמהכא גמרי' חידוש הוא ואין לך אלא חדושו וי"ל דמאחר דלא קיימא לן שיהא השני התנאי מבטל המעשה וגמרי' מהכא איכא למימר דדוקא תנאי שאינה מתנה ע"מ ש"ב אלים לבטל המעשה אבל תנאי הפך מה שכתוב בתורה אין לך לומר כן שהרי לקיים התנאי נתבטל המעשה דאדרבא איפכא ס"ל מעיקרא שאין כח בתנאי לבטל המעשה כלל ואפילו לא נתקיים התנאי המעשה קיים מסתייא דאמרי דתנאי יפה כזה שאין בו סתירה בתורה יבטלנו אבל תנאי שיש בו ביטול המעשה קיים והתנאי בטל ומיהו בשאר דברים שאין מעלים ולא מורידין ליפות כחו של תנאי ודאי לא תליא מילתא בהכי אלא אמרינן דמעשה שהיה כך היה:
ומיהו מה שהביא הר"ן ז"ל ואמר ותדע דהא איכא תנאי התם דיבמות דיליף תנאי כפול ולא יליף אפשר לקיימו על ידי שליח לדידן נמי דחזי לן ילפינן דלא חזי לן לא ילפינן ראיה זו איני מכיר דטובא איכא בין ילפותא דכפילה לשאר מילי דכפילה ילפינן מדהוצרך משה לכפול כרבי מאיר דהכא כדאמרינן בגמרא בארץ כנען למה לי אבל שאר מילי איתא לתנאי מעשה שהיה כך היה והא תנא ראה דבריו של ר' מאיר דכפלו ולא דבריו לשאר תנאים אבל בשאר תנאים מנין לנו לחלק ביניהם מסברא ואפשר לי לומר דהיה לנו להוכיח דדברי הרמב"ם זכרונו לברכה שהשוה כל מילי דאשכחן בבני גד אהדדי דכיון דפסקינן כר"מ בכפילה ה"ה לשאר מילי דאם איתא דיש חילוק ביניה' ואפשר שנלמוד אחת ולא חברתה מאי מתקיף רבה לאביי בפירוש הברי הברייתא מטעם דלא כפליה לתנאי ותיפוק משום דמעשה קודם לתנאי דילמא הא לא אמרינן דמעשה שהיה כך היה אלמא על כרחין אי ילפינן לכולהו ילפינן ואין לחלק בין כפליה לכולהו חמשה דברים ואין לומר דחזי לן ילפינן דלא חזיא לן לא ילפינן לכך הוכיח רבינו נסים ז"ל ראיה מאתקפתא דרבא דעל כרחן הא איכא תנא דמפליג בין כפליה לשאר מילי וצריך אתה לומר דרבא לפום מאי דסבר ליה לר' מאיר תנאי קודם למעשה מתקיף הכי ולאו משום דאין לחלק ביניה' אף אנו נאמר בשאר מילי דמאי דחזי לן גמרינן מאי דלא חזי לן לא גמרינן:
ואיכא למוקמ' סברא יש לנו דתנאי קודם למעשה בלשון לבד בשלמא היכא שמעשה הקידושין קודם אמרינן אתי דבור ומבטל מעשה אבל הקדימו בפה מה בכך דבור ודבור הוא אתא דבור ומבטל דבור וכי תימא מכל מקום לא אמרינן שיועיל התנאי לבטל המעשה אלא כשקדם לו דמעיקרא לא חל אם כן מאי שנא מעשה קדושין ממעשה שליחות דאמרינן כתבו גט לאשתי אם לא באתי הוי תנאי מעליא אם משום דשליחות שאני כדכתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה והיינו שאין רצונו שיהיה שליח אלא בכך וחשיב כמו דבור ודבור שהרי יכול לבטל שליחותו אם ירצה ה היכא דאמרינן קודם נתינה דבור ודבור הוא דיכול לחזור לפיכך אינו קורא הרמב"ם זכרונו לברכה מעשה אלא הקדושין עצמן שאי אפשר לחזור בו ויש לומר דלדברי הני רבוותא דדבור הקידושין עדיף טובא שדבורו בא לידי מעשה גדול שאי איפשר להתבטל אחר כך אבל שליחות אפילו עשאו שליח גבי הואיל וגלה דעתו בכך אין לך ביטול גדול מזה:
ולענין תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות לא הזכירו בדיני תנאי וכתב הרב המגיד משנה דיש לומר דהאי סוגיא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אסי וקשה לי דלהרמב"ם ז"ל האומר על מנת אין צריך לכל דיני התנאים ומנא ליה דרב אשי פליג אהא דרב אדא בר אהבה דקאמר משום דהוה ליה תנאי ומעש' בדבר אחד נהי דאוקמא דכאומר מעכשיו דמי וכשתחזירנו מגורשת ואף ע"ג דהוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד ולא דמי לתנאי בני גד דאומר ע"מ לא דמי' שיהי' דומ' לתנאי דבני גד ומנא ליה דלא מודה רב אשי היכא דהתנה בלשון אם דבעי תנאי בדב' א' דומיא דבני גד:
ועוד קשה דלהרב רמב"ם ז"ל כל תנאי מבני גד ובני ראובן ילפי' לכל מילי ולא אמרי' מעשה שהיה כך היה אדרבה היה מילתא מסתברא טפי מכולהו שלא יהא תנאי ומעשה בדבר א':
ודרא"ש ז"ל בפרק יש נוחלין דאמר רבה אתרוג זה נתון במתנה על מנת שתחזירנו לו כתב ואע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג בפ' מי שאחזו על רב אדא בר אהבה וכו' דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי וטעמו ז"ל דאם איתא למה לי משום דמעשה קודם לתנאי:
ומיהו דאביי דאוקמא משום דמה לתנאיה אין לומר דלא ס"ל דרבה דבעיא תנאי קודם למעשה דהא מתני' היא בס"פ השוכר את הפועלים וכ"ת משום דאפשר שהברייתא נשנית שלא בדקדוק התנאי קדם כ"ש דא דאיכא למימר שהברייתא לא חש להביא הכפל אלא דאביי איכא טעמא דנקיט דין דכפילה דאתנה אף בהך תנא דמתניתין דאע"ג דלא בעי גמר מתנאי בני גד לא מילתא דכפלה מדהוצרך משה לאומרו בכפל איכא למימר מעשה שהיה כך היה אלא שיש לדקדק במה שכתב הוא עצמו ז"ל בפי מי שאחזו דכל מילי דתנאי בעינן ואף תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד ואנן קיימא לן בההיא דאתרוג הוא יוצא אע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר א' ועוד הא קיימא לן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כדאמרינן בפרקא קמא דקידושין דכלהו קנו לבד מאשה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין ועוד בסוף פרק המגרש בחוץ מפלוני דאין זה כריתות אמרי' דעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי הוי גט משום דאמרינן לכל התירה אלא שהטיל תנאי שלא תבעל לזה כלל והא הוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד שאם אינו מתירה לזה ולא הוי גט ואם נאמר באומר ע"מ דכיון דבאומר מעכשיו דמי חשיב כתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד השתא הוה נתינה ע"מ שתחזירנו לבסוף ולא חשיב תנאי ומעשה בדבר אחד אלא בתנאי דאם דלא הוי כמעכשיו אלא לאחר שתחזיר ואז אינו בידה אתי שפיר אבל מלשון הרא"ש זכרונו לברכה לא משמע כן שכתב שהרב בעל מגיד משנה דאף דע"מ בעיא כפילה וכו' ומילתא דר"מ מתניא גבי ע"מ לפיכך צריך ליזהר בכל התנאי שיהא התנאי כפול והן קודם וכו' ושלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד:
המקדש את האשה כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה וכולי וכתב רבינו נסים שיש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל גבי וכולן בפרק האיש מקדש אף על פי שאמר' בלבי היה וכו' הוה ליה למתניה אבל הא לא קשיא ליה הא תני לה לעיל אף על פי שאמרה בלבי אלמא דמשום דברים שבלב אינן דברים דהתם דברים שבלב לא מפקינן מתנאי מפורש והכא אף ע"ג דכסבור פשטוה דלא מהני בעלמא דאם כן אין לך קידושין וגירושין בקנין כלל אלא הכא אף על גב דגלי דעתיה ואמר לפי שהיא כהנת אני נושאה כיון דבשעת הקידושין לא אמר לאו כלום הוא ומהני ליה ומהכא נפקא לן הא דאצטריך סלקא דעתך אמינא כלום היה התנאי אלא בשבילי כדאמרי' גבי נדרים שיכול להתיר שלא על פי חכם קא משמע לן אבל קשיא להר"ן שאין זה מקומו ואמר ז"ל שסמכו ענין לפלוגתא דתנאי כפול לומר דמי שגלה דעתו שע"ד כן הוא כאילו התנהו וכפל התנאי והיינו דתנן מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת פי' אם אמרה ליה אני כהנת וקדשה על דעת כן אינה מקודשת ואם לא אמר לה בתנאי שאם כהנת היה צריך לכפול שכבר ירד לספק הי' לו לכפו' דהשתא דאמר' ליה אני כהנת המוני הימנה ואין צריך לכפול עוד פי' לשון שני דלרבי חנינא בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילה אפ"ה כל כהנת מקודשת וקשה דמאי למימר' הא לא התנה כלל ונראה לי דמתניתין דר' חנינא הוא וסיומא דמילתא לר' חנינא מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו דאמרה אני כהנת אינה מקודשת דלא בעי תנאי כפול הא לר"מ אפי' הטעתו מקודשת איכא למידק ללישנא קמא מה בין זו להא דאמרינן בפרק השולח דאמר לה משום נדר אני מוציאך משום שם רע אני מוציאך דלא יחזיר ואוקמה רבא דכפלי' לתנאיה אבל סיפא דמשום אילונית יחזיר דלא כפלי' לתנאיה ואפי' לעז ליכא וי"ל דבשלמא כשאמרה אני כהנת המוני הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתיה לומר שהיא משקר' דמילתא דעבידי לגלויי הילכך לא היה מקום לתנאי אבל גבי שם רע מי לא אפשר שאינו וכן בנדר מי לא אפשר שימצא פתח לנדריה אי נמי טעמא דהכא מפני שהטעתו שהיא אמרה שהיא כהנ' וגנבה דעתו הא אילו אמר איהו שמעתי עליה שהי' בת כהנ' ומיוחס' וקדש' סת' מקודשת דאיהו הוא דאטעי' אנפשי' דומיא דאמרי' גבי גנבת דעת בכהנת שהרי הוא דקמטעי נפשיה ולפי זה אתי שפיר לשון שני שכ' הר"ן ז"ל לפרש דלר' חנינא בן גמליאל אתא לאשמועינן דאע"ג דלא בעי ר' חנינא תנאי כפול כי אמר איהו הריני רוצה לקדשה שהיא כהנת שהיא לויה וקדשה בלא תנאי מקודשת מפני שלא הטעתו ולא מיקרי תנאי אפילו לר' חנינא ודייק מפני דקתני מתני' מפני שלא הטעתו דאל"כ הו"ל למתני משום דברים שבלב הוא ואין דברים אלא אמר דגלי דעתיה מפני שהיא כהנת מקודשת:
וראיתי לרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"ב מתשובו' בסופו דראובן שקנה חנות משמעון וא"ל המוכר שרוצה שיתן לו ערב וראובן הקונה א"ל לתת לו את פ' ערב ואם לא ירצ' ישתדל עם חתנו להיות ערב והארי' בתשובה ואמר ועוד אני מודיע לשואל כי נתחדש לי חידו' גדול מדברי הר"ן ז"ל בפרק האומר והם דבריו אלה ולפי דברי הר"ן ז"ל מה שגלה דעתו המוכר שהיה רוצה שיתן לו ערב וראובן אמר שיתן לו את יהודה אם ירצה ואם לא ירצה הוי כמו תנאי כפול ובאמת שלפי מה שהוא ז"ל תופס דברי הרב רבינו נסים ז"ל כפשטן דמשום שלא הזכיר בלשון תנאי חשיב טפי דהוה ליה כהתנה וכפל אין לך חידוש גדול מזה דאטו כי אמר שהוא מתנה גרע מגילוי דעת אלא לא אמר הר"ן ז"ל זולתי בההיא דכהנת שאם הטעתו ואמרה אני כהנת הו"ל מקח טעות שלא עלתה ע"ד שהי' משקרת כדי שיתנה עליה אבל בענין שאני כהן הואיל וכבר נכנסו לספק בדבר שהוצרך להתנות צריך נמי שיכפול וכן בכל הדברים העתידים להיות שאדם מסתפק בהם אם יתקיים אם לא יתקיים דכיון שנתן לו ערב היה צריך להתנות שאם לא יתן לא יתקיים המקח ובפרק מי שאחזו גבי אתקן שמואל וכו' וכתב הר"ן ז"ל עצמו דאין לומר דטפי עדיפי לר"מ אומדנא וגילוי דעת מתנאי שלא נכפל דהא מוציא משום אילונית צריך לכפול אע"ג דאיכא אומדנא ונמצאו דבריו סותרים את דבריו שכתב כאן דגילוי דעת כמאן דאתני אלא שאני הכא שהיא הטעתו אבל שאר תנאי שיש ספק הו"ל לאתנויי ואילונית נמי דכיון שלא באו בה כל סימני אילונית לבסוף שהרי לזה הי"ל לספק בתחלה ולהתנות ולכפול ולפי זה להר"ן אפי' גילוי דעת דמוכח לא מהני לר"מ ובפרק אלמנה ניזונית כתבו התוספות דדוקא מוכר קרקעותיו דרגילות למכור אדעתא דהכי אבל מוכר מלבושיו דאין רגילות למכור אדעתא דהכי צריך תנאי כפול שאם אמר כן מעתה אין צריך שום תנאי אלא גילוי דעת וכן כתב הרא"ש בשם רש"י בפרק האיש מקדש ואפשר לומר דגילוי דעת לא דמי לתנאי שאם התנה אם ילך לא"י כי לא סליק נמי בידו לבטל המקח ולומר איני רוצה לעלות כדאמרי' בפ"ק דקדושין ע"מ שתכתבי לו את השטר חוזר בשטר ובשדה אבל בגילוי דעת דבעי למיסק לא"י דאמרינן אי בעי סליק הילכך ליכא למימר אמאי לא כפל אלא דאכתי איכא למימר הי"ל להתנות ולכפול אם יארע לו אונס שאינו יכול לעלות:
לאחר שיחלוץ לך יבמך אינ' מקודשת מוקמי' לה בהאשה רבה כר"ע דאמ' אין קידושין תופסין בחייב לאווי' לדידן דקי"ל כשמואל ביבמ' דאמר בעניותינו צריכ' גט מספק הויא ספק מקודש' והרמב"ם בפ"ז כ' ה"ז מקודש' הואיל ואילו קדש' עתה היו הקידושין תופסים בספק כך היה נוסחת דבריו במקצת ספרים ומדברי הרב המגיד ז"ל מוכח שדעת הרמב"ם ז"ל לעשותה קידושי ספק והרב מהר"י קארו ז"ל בכ"מ כתב דלספרים דידן דגרסינן כדבריו הרי זו מקודשת נראה דמקודשת גמור' היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי הקידושין מספק לא הוי דבשב"ל וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו לאחר שתחלוץ שפיר דמי עד כאן דבריו ודברים תמוהים הם דהא דתפסי בה קידושי ספק היינו משום דאנן מספקא לן אם תפסי בה קידושין אם לאו אבל קמי שמיא גליא ואם תמצא לומר דלא תפסי בה קידושין כלל הוה ליה דבר שלא בא לעולם ואינה מקודשת כלל. ואם תמצא לומר דקדושין תופסין בה כי אמר כשתחלוץ נמי מקודשת גמורה וכי היכי דמספקא לן בקידושין דהשתא הכי נמי מספקא לן בקידושין דלאחר שתחלוץ וגרסינן עלה אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה ופי' רש"י ז"ל מחובר דנפיק ליה מדכתיב דגנך דמשמ' דמדגן ונאסף כבר והקשו התוספות וכו' וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב תימא גדול הוא איך יטעה רש"י ז"ל בזה ונראה דה"ק דאע"ג דדגנך מ"מ לא נפיק מפשטי' דגנך דהיינו שבא לכלל דיגון דהיינו תלוש וכן מוכיח לשון רש"י דקאמר דגנך מידי דמדגן לא אמר דאידגן אלא דמדגן עד כאן לשונו ועדיין לא תקן דלפי דבריו אפי' קודם מירוח וזה אינו דלעולם לא מחייב כשיתמרח בגרן דהיינו שנעשה כרי ונשאר על גבי הכרי ותנן בפרקא קמא דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטו' מן המעשרות עד שימרח ונוטל ונותן משום הפקר וכו' היינו משום שנגמרה מלאכתו והעמיד כרי, ואמרינן בגמרא בפרק הפועלים דכתיב דגנך דיגונך וכי מכסהו הוי פטור ואי סלקא דעתיך כל שהוא תלוש דיגונך מקרי לפי שראוי למדגן משעה שנתלש נתישבה ומ"מ דפאה במרוח תלי ולא משנתלש ותוס' הקשו על דברי רש"י וי"ל בדבריהם דקדוקי דברים כתבתים בחידושי בסייעתא דשמיא:
גרסינן בגמרא בעי מינה רב אסי מרבי יוחנן פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים וכולי. ואהדר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והיינו דתנן בפ"ג דחל' כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם ארבעה רבעים קמח ואמרו התם בירושלמי מתניתין עד שלא למדו את הכהנות ומה למדו את הכהנות הרי זה חלה על העיסה ועל השאור שנתערב' ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שנתון תחתיה וכשתעשה כולה הוקדש זו שבידו לשם חלה והיינו כר"י דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשנה וזה לשונו ולפי זה צריך ללמוד לנשים שלנו המפרשות חלה אחר גלגול קודם עריכת הלח' להתנו' תנאי זה מפני שמערבו' קמח עם המקרצות בשעה שמעריכות אותן ועושות מהם ככרות שאותו הקמח נעשה עיסה ואעפ"י שאין בכולן בכל א' וא' חמשה רבעים דכיון דבין כלם איכא חמשה רבעים תנור מצרפן או סל וכתב ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין התנור מצרפן ומיהו בתוספתא משמע דמצטרף הקמח והקרץ והשאור לה' רבעים:
ונראה לי דכיון דקודם גיבול שייך ביטול שהקמח לחודי' קאי בשעת הגיבול שמתערב תיכף חל עליה שם טבל ואוסר במשהו שחייובו ותערובתו באים כאחת על ידי גילגול וכתב רבינו ניסי' וקצת תימה היאך מתנה על הקמח דמתגבל הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר דמעיקר' העיס' הית' מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קריאת שם הוי מוקף וק"ק דבשע' קריאת שם דהוי מוקף לא. חל ובשעה שחל לא הוי מוקף ונ"ל דבשעה שהתנור מצרפן לחלה נותן את החלה בתנור ומצטרפן עמהן וחשיב שפיר מוקף משעת חיובו ופרכינן עליה דר' יוחנן אלא הא דאמר ר' הושעיא הנותן פרוטה לאשה וא"ל הרי את מקודשת לי ע"מ שאגרשך אינה מקודשת הכי נמי לר' יוחנן הוו קידושין ומהדרינן נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה ותפשוט הא דבעי ר' הושעי' הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשך תפשוט מינה דלא הוו קידושין ומהדרינן דילמא כי היכי דתפיסי קידושין השתא תפסי בה בתר שעתא כלומר להכי מספקא ליה לר' הושעי' בהא דאיכ' למימר מגו דאי בעי מקדשה השתא מקדש אבל במקדש אשתו לא חזיה השתא למתפס קידושין הילכך לא איפשיטה בעיין אלא שהרמב"ם בפר' שביעי כתב דמקודשת וכתב הרשב"א ז"ל דאיפשיטא לן מדוכת' אחריתי ובפ' אע"פ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו אמרינן מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש מתקיף לה ר' ינאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנ' ממך וכולי כיוצא בזה היא שמעכשיו מקנה השדה ומזכיר התנאי ההקדש דלא ק' שדה זו שאמר' לך שאני מוכר לך משמע עכשיו ורוצה שיחול ההקדש בבת אחת דומיא דהכא הנותן ב' פרוטות דדמי לבבת אחת ופשיט לן בעייא דר' הושעיא ולמה דברי הרשב"א בתשובה מדמי ליה לאומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום וס"ל דבעיא מעכשיו והנה לא שייך מעכשיו דתרי קידושין מעכשיו בבת אחת לא איפשר צ"ל דלדידי' גם ההיא דפ' אע"פ שדה זו שאני מוכר לך וכולי אי בעיא למהדר הדר דמכר והקדש מעכשיו לא איפשר אבל לדברי הרמב"ם דקידושין גמרינן הכי מצי למימר דכאומר מעכשיו ולאחר שתתגרש דמי פ שעדיין לא נגמרו קידושין ראשונים ומ"ס להתרת המחלפן מעשיו לא גמרינן אלא לאחר גירושין וכן בשדה שאני מוכר לך דלא דמי לאחר שלשים יום כמו שאפרש בסמוך. בע"ה הילכך בעיין בין בשדה בין באשה הוי הקדש מעכשיו וכן מוכי' דברי הרמב"ם ז"ל שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תתקד' מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש הכא אין בידו לגרש עצמה אלמא כל שבידו להתקדש עכשיו אע"פ שיבא זמן בנתים שלא יהא ראוי להתקדש מהני אך ממה שכתוב בתשובה דקידושי בתראי לא חלו מהשתא ויכולין לחזור בהם דומיא דאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום כל שלא אמר מעכשיו לא עוד אלא אפי' שאמר לה מעכשיו י"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו שכב' היא מקודשת מחמת קידושין ראשונים אלו דבריו ורבינו ניסי' ז"ל כתב נראה דלא מפשטה בעיין מהתם דשאני התם דיכול להקדישה מעכשיו דשדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך ועדיין היא עליו מה שאין כן בקידושי אשה שא"א לקדש' שני שתחול עכשיו שהרי היא מקודשת בקידושי ראשונה דבבת אחת נותן לה ב' פרוטות הללו ואיכא למימר דקדושין שניי' לאחר גירושין לא חיילי דלפי דבריו בתשובה שדה זו שאפי' אמר מעכשיו י"ל דמצי הדר בהו דלא חיילי מהשתא שכבר היא מקודשת מחמת קידושין הראשונים ודאי דלא דמי לשדה דמצי להקדישה מהשתא אלא שאני תמה למה לא יחולו שניים מעכשיו הרי ב' פרוטו' בבת אחת יהיב לה ולא חלו קידושין ראשונים אם לא יחולו קידושין שניים דאכתי לא גמרה לו למילתא דקידושין ואפי' למ"ד כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו הכא ישנו בזה אחר זה אילו אמר הרי את מקודשת לי בפרוטה לא לאחר שתתקדש לי ותתגרש והרי את מקודשת לי מעכשיו מי לא חיילי תרווייהו השתא נמי דבבת אחת אמרינהו תרווייהו כי הדדי חיילי ודברי הרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה נתן לה ב' פרוטות וא"ל וכו' הרי זו מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה מן קידושי פרוטה שניה ע"כ ומה בא לאשמועינן הרב ז"ל באומרו הרי זו מקודשת וכי תעלה על דעתך שלא תהא מקודשת כלל אלא הרי זו מקודשת מכח שתי פרוטות כדברי המקדש כלומר מהשתא חלו שני הקידושי' ולכי משכח' רווח' חיילי כשיגרש אות' תהיה מקודש' מחמ' קידושין שניים ולכך לא כתב וכשיגרש אות' יחולו עלי' קידושין שניי' והכי משמע מדמהדרי' דילמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי בתר שעתא משמע דפשיטא לן דהשתא תפסי קידושין ולא מספקא אלא בתפיס' דבת' שעתא אי מקרי דבש"ל לפי שיחלוץ לאחר זמן ומעתה אני או' דבעיין מדוכתא דפ' דפשיטא ליה דלר"י דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אמרי' לעיל דמודה באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דלא הוו קדושין משום דנהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה ואע"ג דלכי מגרשה אינה יכולה לעבור דלאלתר חיילי קידושין עלה בה ולאו מחוסר מעשה הוא דכיון דבידו לגרשה ה"ה כאילו גרשה וחלו ומאי שנא מאומר פירות ערוגה זו תלושין יהיה תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו דלכשיתלשו לאלתר קדוש ואין זה יכול לחזור לאחר שנתלשו ולא מקרי מחוסר מעשה אלא דה"ק כי אמרינן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי היינו כשאותו המעשה בידו ואין רצון אחרים מעכבתו אבל במחוסר מעשה וכשיבא לעשות המעשה לקיים הקדושין היא תעכב על ידו שהרי עדיין לא חלו קידושין שניים דא"א היא כשירצה לגרשה שיחולו בעין בידו ותרצה שאין מעשיו כלום הילכך בנותן לאשה ב' פרוטות בבת אחת דפשיטא ליה לגמרא דקדושין שניים יש להם שעת הכושר לחול שעדיין לא חלו הראשונים אלא בבת אחת חיילי תרוייהו לר"י דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי פשיטא דמקודשת לאחר שתתגרש שהרי אין מעכבתן לקדושין שיחולו אלא הגירושי' ובידו לגרשה שיחולו לאלתר ואפי' אם עומדת וצווחת קוד' גירושין לא מצי למהדר בה שכבר נתרצית מההיא שעתא ואינה יכולה לחזור ואין מעכב אלא נישואיה בידו לגרשה ולקדשה קרינן ביה ולרבי יוחנן ודאי בעיין איפשיטא והא דאמר גמרא דילמא ס"ל מגו דאיבעי לקדשה השתא וכו' לרבי הושעיא הוא דמספקא ליה דאע"ג דבאומר לאשתו פשיטא ליה דאינה מקודשת דלית להו לקדושין השתא שעת הכושר באו' לאש' פנוי' מבעי' ליה דאי' לה שעת הכושר דאכתי פנויה היא ומבעיא ליה אם אמרינן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כרבי יוחנן או לא הילכך לדידן דקיימא לן כרבי ליכא ספקא כלל וכי תימא למה לא יכולין לחזור בהם מי עדיפי זה מהאומ' לאש' הרי את מקודש' לי לאחר ל' יום דיכולי' לחזור בהם איכא למימ' דודאי דודא עדיפי דהאומ' לאחר ל' יום כמ"ד שלא יחולו אלא לאחר ל' יום עד שיפרש מעכשיו אבל הנותן שתי פרוטות ואומר באחד התקדשי היום ובאחד לאחר שאגרשך תרווייהו כי הדדי נינהו והתחילו לחול מהשתא והא דאמרי' לאחר שאגרשך לאו דלא חיילי השתא כלל אלא הכי קאמר דלא מצי לחול אלא לאחר גירושין ומשכחת רווחא אבל לכשיתגרש הוה ליה קידושין למפרע כך נראה לי לדעת הרב רמב"ם ז"ל והרב מהרי"ק ז"ל בכ"מ כתב דמקודשת דכתב הרמב"ם ז"ל מקודשת מספק קאמר ואמר דהכי דייק לשניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שנייה דמשמע דאינה מקודשת אלא לענין שצריכה גט ואין נראה לי דבכל מקום שהוא ספק אומר הרב ספק והרי זה מקודש' גמורה קאמר כמו שמוכיח בכל אותו הפרק והתימה שהרב עצמו בכ"מ בדין הסמוך לאחר שיחלוץ לך יבמך אמר שלשון מקודשת סתם לגמרי משמע אף על פי שהר"ם ז"ל פירש הטעם מכח ספק קדושין כמו שאמרנו לעיל וכל שכן כאן שסתם דבריו ומה שתפס זה הלשון ע"מ שיגרש אותה פעם שנייה היינו משום דזה שגרשה אין דעתו לקיימה שאילו היה דעתו נקיימה למה גרשה הילכך אי אפשר לפוטרה ממנו אלא אם כן יגרש אותה פעם שנייה אי נמי השמיענו הרמב"ם ז"ל דלא תימא שיכול לתת לה גט בעומדת תחתיו לומר הרי זה גיטך לאחר שאגרשך אף על גב דבידו לגרשה ולאו מחוסר מעשה דמי אי נמי שנותן לה שני גיטין ואומר באחד התגרשי לאלתר ובאחד לאחר מכאן כי היכי דנהוי בקדושין שתי פרוטות דכל גט שהוא נכתב קמי דחיילי קידושין לאו כלום הוא דרחמנא אמר כי יקח איש אשה וכולי וכתב לה ספר כריתות וכולי לכך כתב הרמב"ם ז"ל וכשיגרש אותה תהא עד שיגרש אותה פעם שנייה כלומר דקודם גירושין אי אפשר לו מקדושין שנייה ודמי קצת להקמה דלדרי אשתו דתנן בפרק נערה האומר לאשתו כל נדרים שתדיר מכאן ועד שאבא ממקום פלוני לא אמר כלום דהקמה לא שייכא אלא היכא דאיתיה לנדרה וגבי הפרה אצטריך קרא התם דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו משום דבעל מיגז גייז אי נמי מטעמא דרב דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקב' הרי היא מקודשת לי מקודשת אמרינן בגמרא כמאן אזלא הא דתניא היתה אשת חברו מעוברת וכולי כשהוכר עוברה ודברי הכל פירוש בין לרבה ובין לאביי אליבא דראב"י מבעיא שהגיע התבואה לכלל שחת שהביאה שליש ה"נ כשהוכר עוברה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי וזה לשונו ואם היתה אשת חברו מעוברת הוכר עוברה הרי זה מקודשת והקשו עליו מהא דאמרינן בפרק מי שמת וההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת לא קנה ופרכינן מדתנן אם ילדה אשתו זכר יטול מנה וכולי אמר ליה משנתינו איני יודע מי שנאה והוינן בה ולוקמה כרבי מאיר וכולי ואם איתא לוקמא בשהוכר עוברה ועוד דההוא עובד' מסתמ' בהיכר עובר' מיירי מדקאמ' להאי דמעברת ואמרינן דלא קניה ועוד קשיא לי שהרב עצמו בה' הביא דין העובר דלא קנה ולא חילק בין הוכר ללא הוכר ונראה לי דפשיטא ליה לגמרא דכי מפלגינן בין הוכר ללא הוכר היינו היכא שהקונה והמקנה בעולם אלא שהדבר הקנוי אינה בעולם דהא אמרינן דאם הביא' התבואה שליש דלא מחסרה מעשה אלא תלישה וכן כשהוכר עוברה דלא מחסר מעשה אלא לידה דממילא אתיא יכול להקנות עליו לכשיבא וחשיב כאילו בא לעולם דכל העומד לגזז כגזוז דמי אבל לענין שיקנה המוכר עצמו הא פשיטא ליה דאין לו זכיה ולא קנין עד שיצא לאויר העולם והיינו דמייתי התם ברייתא תינוק בן יומו נוחל ומנחיל ודייקי' בן יום א' אין אבל עובר לא אפי' הוכר והא דס"ד דסתם לאוקמא כר"מ ולא הוה מפליג בין מקנה דבש"ל למקנה דבר שלב"ל לר"מ כיון דס"ל אדם מקנה דבש"ל סלקא דעתיה דה"ה דבר שלא בא לעולם אבל לראב"י דמודה דבעי' דבש"ל ודאי ס"ל דאין חילוק בין הוכ' ללא הוכר אלא לדבר הקנוי אבל עובר עצמו לא קנה ולכך לעניין זכיה פסק בה' מכיר' דלא קנה בכל ענין:
והא דאוקמא אביי להא דראב"י בשיטה כתב הר"ן ז"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דאיהו טרחי לאוקמי מילתיה אליבא דהלכתא ולהכי מפרשי מילתיה בשחת דמקרי דבש"ל ואביי משמע ליה דראב"י אפי' באגם קאמר ולהכי אוקמא בשיטה ומיהו כולהו מודו בדינא דשחת והוכר עוברה דבא לעולם מקרי אלו דבריו ז"ל אבל קשה שהרמב"ם ז"ל בפ"ה. מתרומות פסק דלא כראב"י אם אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות וכו' דבריו קיימים והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר וכתב שם מהריב"ל ז"ל דלא בעי למפסק כראב"י משום דאוקמא אביי בשיטה והביא לו סמך מהירושלמי דפרקא קמא דתרומות שאמרו ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואע"ג דהתם בהך פירקא אמרו שאם תרם תרומתי תרומה הכא שאני לפי שהוא ממחובר על התלוש ועוד בירוש' בפ"ט דתרומות הדא אמרה הפריש מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו ונ"ל דמהתם אין לו סמך דפירות שלא הביאו שליש לאו תבואה מקרי כדילפי' בפ"ק דר"ה מועשת את התבוא' לג' השני' ואם תרם עליהם תרומתו תרומה ואם תרם מאות' שלא הביאו שליש לא חל עליהם שם תרומ' דלא מיקרו תבוא' כלל והא גבי פירות ערוגה זו וכו' אי לאו דאמר לכשיתלשו לכ"ע לא מהני דהשתא לאו תבואה אלא באומר לכשיתלשו שיהיו ראויין הוא דפליגי אי מקרי דשב"ל והרב המ"מ כתב בפ' י' מה' אישות טעמא דהרמב"ם שפסק בהוכר עוברה מקודשת ס"ל דאפי' מי שסובר אין אדם מקנה דשב"ל בהוכר עברה מודה וי"מ שסוברים כן ולשיטה זו צריך לפ' אוקמתא דגמרא בשהוכר עוברה וד"ה כלומר כולהו תנאי מודו בה וקשה לי דמנא ליה דת"ק מודה בהוכר עוברה הא ודאי גרע טפי מתבואה שהביאה שליש דהתם יהיב טעמא משום דבידו לתולשה והכא אין בידו להוציאו לאויר העולם ועוד מאי דוחקיה לומר שאף ת"ק מודה בה דמעיקרא פריך כמאן כלומר דאפי' הא כראב"י לא אתיא דמשמע אם היתה אשתו מעוברת בכל ענין אפי' בת יומא אע"ג דלא דמי לשחת כלל הוי ליה לשניי' כגון שהיתה בענין דדמי לשחת דאתיא בין לרבה בין לרב יוסף וכראב"י ומי הזקיקו לומר דאתיא אף כת"ק ומדקאמר בשהוכר עוברה וד"ה משמע דמילתא דפשיטא היא דבשהוכר עוברה אתיא כד"ה וזו מנין לנו וי"ל דדוחקיה דגמרא דפריך כמאן היינו משום דסתם ותני אם היתה אשת חבירו מעוברת דמשמע בכל ענין ומשני דה"ק אם ניכר שהיתה אשת חבירו מעוברת ואמר לו דבריו קיימים והא ודאי לתבואה שליש דמיא דמודה בה ת"ק דזמן הכרת העובר ג' חדשים הוא כדאמרי' בפ"ד אחין גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים וכן שאר כל הנשים וכו' דהיינו שליש תשעה ויולדת לה' ניכר עוברה בפחות מג' כדאמרי' בפרקא קמא דנדה דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' עוברה ניכר לשליש ימיה וכדמייתי מכמשלש חדשים רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם וה"ה דהמ"ל הכא בפחות משיעור זה כגון בן מ' יום דנגמרה יצירתו וכראב"י דדמיא לשחת דבי כיבשא דגמרו בידי שמים אלא א"כ הו"ל לר' חנינא לפרושי להכי משני בשהוכר עוברה דהכי משמע אם היתה אשתו מעוברת כלומר שהכיר בה חבירו ולכך נתן לו קידושין עלה וד"ה היא דהכל מודין בהביאה שליש ואע"ג דגבי פירות יהיב טעמא משום דבידו לתולשן והכא אין בידו לא קשיא דמשום דמחוסר מעשה הוא אצטריך טעמא דבידו לתלשן דבהכי לא חשיב מחוסר מעשה אבל גבי עובר שאינו מחוסר אלא זמן ימי לידה ונפיק וזמן ממילא אתיא לא מחוסר מעשה מקרי:
ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל אמר ר"ל והוא שנתן לה ש"פ אבל בשכר לא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והק' בתוספות מאי קמ"ל מתני' ותרצו דקמ"ל כיון שדבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל ואינה יכולה לומ' לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה ובתוס' שנינו אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים מקודשת וכולי משמע שדברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה עכ"ל ובבית יוסף כתב הרב ז"ל ונר' שהביא' התוס' לסתור מה שכת' תחילה דאינ' יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה דהא בתוספות משמע שדברים ידועי' הם ביניהם מה שיש לו לדבר עליה וקשה שאין התוספתא סותרת דברי התוספות דכיון דדבר כדרך המדברים לאו כל כמינה שתאמר לדברים הללו לא הייתי חפצה דכיון דסתמא קאמר שאדבר הרי דבר כדרך המדברים ודברים ידועים לעולם שאין דרך המדברים ואינה יכולה לומר סבור' הייתי שידבר כך וכך ונר' שהביא הרא"ש התוספתא ללמוד על פה שור' מדברי התוספו' ז"ל שאף על פי שלא הועילו דבריו עם השלטון וגם לא הועיל מלאכתו אינה יכולה לומר אילו היה מדבר כך וכך היה מועיל ואילו היה עושה מלאכת זו היה מועיל לי ולאפוקי ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות דבר עליה לשלטון והניחה השלטון ולא תבעה משמע דוקא שהועילו דבריו ובפועל כתב במלאכה זו שאעשה עמך משמע דוקא שיחד לה המלאכה שאז אינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי צריכה והביא הרא"ש ראיה לדברי התוס' ז"ל מדתני בתוס' אם דבר עליה כדרך מדברי' מקוד' דמשמע דדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ואם לא הועילו מאי הוי ליה למעבד כבר עשה את שלו וכן בפועל מאחר שעשה עמה כדרך הפועלים אף על גב דלא אהנו מעשיו ולאו כ"כ שתאמר הי"ל לעשות בדרך אחרת כדי שיועיל שהרי סת' אמרה ולא פרשה ותוספתא זו משמע איפכא מדברי הרמב"ם ז"ל ולא ראיתי לרב בב"י שהזכיר דברי הרמב"ם שהם חידוש ואיפשר לקיים דברי הרמב"ם שהתוס' מיירי בקידושי ספק שאע"פ שלא הועילו מעשיו מאחר שדבר כדרך המדברי' יש לחוש להם אעפ"י שאיפש' שאם היה מדבר בדברי רצונו או מלאכות אחרות היה איפשר שיועיל אבל אם לא דבר כדרך המדברים אין חוששי' לקידושין כלל אבל היכא דאהנו דבריו והניחם השלטון מקודשת בודאי ואין חלין עליה קידושין שני ואכתי ק"ק אם התוספות למה לא הביאה לומר שיהיה קידושי ספק ואם לא דבר כדרך המדברים אפי' קידושי ספק אינן נאמנין:
ולענין פלוגתא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דישנה וקחשי' מלוה והכא בשנתן לה ש"פ ומתני' ע"מ קאמר גבי עשה לי שירים נוזמים וכולי אמרי' דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכולי וכתב התוספות דאין ראיה מכאן דהכי הלכתא דלא מצי למימר דכ"ע אינה וכו' דא"כא היא מקודשת לכ"ע ובפרקא קמא דע"ז גבי הגיעו לכפה ור' מפרש טעמא דישנה לשכירות מתחילה וע"ס כדכתב הרא"ש והר"ן בפרק האיש מקדש אבל ראיתי לריא"ז שכתב משום רבינו ישעיה הראשון זקנו ז"ל דבשביל שדבר עליה לשלטון או שעשה מלאכתה מקודשת לפי ששכר הפועל אין דינו להשתלם אלא לבסוף וכן בשכר שארכיבך על החמור דמייתי בפרק האיש מקדש מקודשת משמע דס"ל כיון דקי"ל אין שכירו' משתלמת אלא לבסוף לא חשיב מלוה וכבר כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שם דההיא לענין תביעה הוא דלא מצי תבע אלא לבסוף ומכל מקו' הלואה היא וצ"ע בדעתו של רבינו ישעיה ז"ל:
ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת וכולי והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות כתב לא רצה או ששתק וכולי נר' מדבריו ז"ל שהוא סובר דע"מ שירצה פירושו דאמר אין ואף הרשב"א כתב כן דרב יוסף נמי הכי ס"ל דשירצה פירוש אין וכולי והביא ראיה מן התוספת' ע"מ שירצה פ' אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה עד שיאמר רוצה אני אם אמרה רוצ' אני מקודשת והוקשה לו להר"ן ז"ל זו דמשמע דמפליג בין ע"מ שירצה למתנה עד שיאמר רוצה אני ומה חילוק יש בין זה לזה ואיפשר דה"ק אם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני יכולה להתקדש לאחר וקשה דאמאי מלשון שירצה דפירושו עד שיאמר אין הו"ל למתני עד שיאמר אין אם אמר וכו' או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון הזה אעפ"י שנתרצה בלשון אחר אינה מקודשת ולהך לישנא ניחא דנקט הך לשנא שאם נתרצה בלשון שאמר אין לא מהני דאין לשון גרוע הוא שצריך להסמיכו אל דבורו של מקדש והו"ל המסכים מפני רצונו של מקדש אבל או' רוצה אני רצוי גמור הוא שלא מחמת המקדש הילכך אם אמר עד שיאמר אין כ"ש דאי אמר רוצה אני מהני ואיפשר נמי לפ' שיאמר אין אפי' אינו מתרצה כל שאומר בפיו רוצה אני מקודשת דומיא דתנן בערכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל ע"מ שיתרצה מרצונו משמע ולא ע"י כפיה והיינו דקתני אם אמר רוצה אני מקודשת כלומר אפי' ע"י כפיה שלא נתרצה אלא באמיר' גריד' תליא מילת' ואיפשר שיש סברא לחלק דכשאו' ע"מ שיתרצה ברצונו תולה שאינו חפץ לעשות דבר שלא ברצונו הילכך יש לנו לומר שאין הדבר תלוי בשעת השמיעה אלא כל שהוא מתרצה אפי' לאחר זמן רוצה הוא שתתקדש לרצונו וכשיאמר שאינו רוצה ואח"כ אמר שרצה אין הלשונ' סותרות זו את זו ועד עכשיו לא רצה עכשיו נשתנה דעתו ורוצה אבל איכא דאמר עד שיאמר רוצה אני ואפי' שלא מרצונו דבדבורא תליא מילתא והרוצה שיאמר שהוא מתרצה במה שנעשה כבר וכיון שאמר שאינו מתרצה ה"ז הפך דיבור רוצה אני ואינו מועיל שיאמר אח"כ דבור הפך דבורו הראשון וסברא הוא דאדינא קמא קפיד שיעשו עמו באופן שיאמר רוצה אני קודם שיאמר איני רוצה מ"מ מדקתני חוששין שמא תרצה לאחר שעה משמע דאמר אין וכתב הר"ן ז"ל שאין זו ראיה ברורה דילמא כי היכי דגבי מת האב ומת הבן מתוקמא באומר בפי' שלא ישחה הכי נמי בבא דרישא ואע"ג דלא דמי דבבא דמת האב מילתא באנפי נפשה הוא לדינא אחרינא הוא דה"ק יש תנאי שבנו נותן שאם מת מלמדין כדכתב הר"ן לעיל אבל הכא היאך ליתני לישנא הפך מה שאמר המקדש מ"מ רוצה הרב ז"ל לומר דכי היכי דלרב יוסף ע"מ שלא ימחה קאמר ונקט מתניתין לישנא דע"ד שירצה לשון בושש על כוונתו כך אנו יכולים לפרש אלא דאיכא למימר שאני מתניתין בכל מכתב על המכוון דאיכא הוכחא מסיפא דמת האב דמוכח דבע"מ שלא ימחה מיירי ובחד טעמא אבל הכא על כרחין בתרי טעמי מתוקמא לכך נראה דהכא נמי איכ' הוכח' דסמכה אסיפא דכי היכי דמת האב לאו שירצה קאמר אף רישא לאו בהאי לישנא הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת כתב הר"ן דלא היה לו לער' לא רצה ולא שתק עם מת דבמת מותרת לנוש' ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין ויש לפרש דבריו דלא רצה או ששתק לעולם משמע כיון שמת והיינו שמת לאחר ששמע או שמת קודם שישמע דהוה ס"ד לומר אם היה מסכים קמ"ל ובאידך בבא שכתב לא מיחה או שמת האב כי האי גונא מתפוש שמת קודם ששמע דאדינא דמילתא קאי וכתב דילמא:
קדשתי את בתי ובא אחר ואמר אני קדשתיך נאמן אף לכנוס ואעפ"י שאין דבר שבערוה פחות השנים ועד א' נאמן לומר מת בעלה היינו טעמא משום דאיהי גופא דייקא ומנסבה ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא כן כתב הר"ן ז"ל וכתב מאי טעמא ליכ' חומר אי משום דליכא כתובה כל אנוסה נמי אין לה כתובה ומאי טעמא נאמן לומר מת אנוסתי י"ל דהתם הו"ל למידק ולא דק הואיל וכבר היתה מקודשת לראשון ועתה בא לצאת מתחת ידו יש לה לדקדק אם הדברים כנים אבל כאן זכורה היא שזה הוא שקדשה והוא הדין דהוה מצי למימר דלא שייך טעמא דעד א' נאמן משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ומבעיא לן בכמה דוכתין אי טעמא דע"א נאמן אי משום הך טעמא דעבידה לאגלויי הוא דיוקא דידה ולא איפשטה ואזלי' בתר תרי טעמי לחומרא וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גירושי' אלא טעמא דהכא מהמניה להאי דאמר אני קדשתיה משום דלא הוחזקה בחזקת אשת איש:
ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי וכולי שאינו נאמן לה לכנוס מפני שמחפה עליו ומיהו אם יש ע"א שמעיד שנתקדשה נאמן דאין אדם חוטא ולא לו וא"ת גדולה מזו אמר לשון הר"ן ז"ל אפי' דאתחזק איסורא דאשת איש סמכי' על העד וזה שבא לישאנה כדתנן בפרק שני דיבמות מאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד אע"ג דמיאון בפני שנים והוה ליה ע"א דזה שבא לישאנ' ולא סמכינן עליה על השני כ"ש הכא דלא אתחזק איסורא ומיהו י"ל דשאני הכא דזה נוגע בעדות הוא שאומר לו אני קדשתיה אבל התם בשעת שמעיד לאו נוגע בעדותו הוא אלא דליכא חשדא שמא עיניו נתן בה כיון דאיכא אחר בהדיה כדאמרי' התם שנים החתומים על שדה מקח חשו להם חכמי' כלומר דיכול אחד מהם לקנותה אח"כ וליכא לחו' אבל הכא כל עצמה אינם ניתר' אלא על פי ע"א אבל קשה דאפי' שמעי' ממתני' ואם רצו א' נותן גט וא' כונס הרי על פי האחד שאמר אני קדשתיה ומגרש אנו מתירין אותה לשני אע"פ שיש לחוש שמא בתחלה לעצמו היה דוחה כ"ש ע"א בעלמא שאו' לזה נתקדשה דלא שייך בעדותו שיהא נאמן וי"ל דאי ממתני' ה"א דוקא באב שקדש הוא דסמכי' אהאי אבל באשה עצמה לא ואע"ג דאי דלא מחציף איניש הא קחזי' וחד מינייהי חציף מ"מ באשה יש לחוש יותר שמחפה אבל האב אם היה מכיר שאינו זה היה אנוס ולא הי' מתרצה וקרוב אני לומר דאף אם זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה ובא ע"א ואמר לזה נתקדשה יהא נאמן דכיון דלא הוחזק' אשת איש:
וקי"ל כרב אסי דנאמן אף לכנוס וכ' הרמב"ם ז"ל בפ' שביעי מהלכות אישות ואינו צריך קידושי אחרים ולא ידעתי מה בא להשמיענו אשת איש התרת איסו' פנויי לא כ"ש ונר' דלדיוקא אתא לאשמועי' הא באומר שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה דאסור עד שיתן זה גט וזה כונס כשבא זה לכנוס צריך קידו' כדכתב הרשב"א ז"ל ולא מהימני ליה דמה שאמר אני בברי קדשתיה משום דלגבי דידיה הוי ספק כדאמרי' בפ"ד דכתובות דנשא' לאחד מעדיה דאמר' ברי לי מ"מ איהי גופה באשם תלוי קיימא וא"ת ותסמוך עליה שהוא יחוש לעצמו בחזקת לא שביק היתר' ואכיל איסורא ואם רצה היה בידו לחזור ולקד' שלא יעשה בעילתו ב"ז ונ"ל דאינו רוצה לקד' שאם בא לקדשה סבר' שלא קדשה בתחלה ושמא תחזור בה ולא תרצה לקדש אבל השתא עשו הדבר קבע בכלן:
ועי"ל אם כל עצמנו לא התרנוה לזה אלא מפני שחבירו נתן לה גט והגט עצמו מוכיח שלא היתה אשתו של זה לכך אנו מזקקי' אותו לקדש ואם תאמר השת' אילו לא בא אחר אמר אני קדשתיה היה זה נאמן לכנוס בלא קידושין השתא דבא אחר וערער הרי נסתלק ערעורו במה שגרש למה לא יכנוס זה בלא קידושין כבתחלה ואין ראיה ממה שנתן לה גט דלא היה יכול לפוטרה בע"א בלא גט ואם אין דבריו של הרשב"א ז"ל אלא באומר' נתקדשתי ואינו יודעת דלא הוה נאמן לכנוס אפילו לא בא אחר עם א' נראה שדבריו סתם בכל ענין וי"ל דגבי האב ה"א דמהימן א' לכנוס היינו משום דסמכינן אהא דלא חציף איניש למימר כנגד האב אני הוא דשדכתי דילמא מיכחיש ליה אבל השתא דבאו שנים דליכא להאי טעמ' דע"כ חד מנייהו שקורי משקר אפי' כלפי האב מעלי' ליה כשנתן א' גט השני כונס ע"י קידושין שאין אנו מתירין אותה לו אלא מהני שחבירו נתן לה גט:
ואמרו בירושלמי אהא דאמרינן נאמן לכנוס אין למידין ממנו לדבר אחר א' משדות' מכרתי ואיני יודע למי מכרתי בא א' ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו וא"ת מאי שנא מהא דאמרי' בהמפקיד גבי שנים שהפקידו אצל א' זה מנה וזה מאתים וכו' שראוי דבהמפקיד כריכות כל א' בפני עצמו וכל א' תובע חייב לתת לזה מאתים ולזה ר' דכל א' תובע ברי ואין זה יכול למפטר בטענה שמא וי"ל דהתם בפקדון ה"ל למידק מעיקר' וכיון דלא דק פשע דכל לא ידעי' פשיעותא ומהך טעמא מחייבים ליה אפי' אין א' תובעו משום דה"ל למידק אבל הכא מוכר לא רמי עליה למידק למי הוא מוכר אי נמי התם מודה הוא שהפקיד אצלו אלא שאינו יודע אם מנה אם מאתים י"ל מודה במקצת ואינו יכול לומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מתוך שאינו יכול לישבע משלם והנה בירוש' מסיים בה הכי אף בקידושי' כן א' מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא א' ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו נראה דמחלק בין אומר קדשתי את בתי זאת לאומר אחת מבנותי ואין ידוע איזו היא דבהא אמרינ' לא כל הימנו דע"כ לא המנוה אלא בא' ידועה דחזק' דלא קלקל נפשיה להיו' באיסור אשת איש כל ימיו ולא חציף אינש בהכי שמא האב יכיר בשקרו ועשה רמאי אבל כאן סומך בדעתו שזאת אינה אותה שנתקדש' לאחר ולכי איגלאי מילתא שקדש האחד אחותה לא מכסיף במה שעלול לקחת את הפנויה וכן לעני' שדות אם היתה השדה ידוע מפיק לה מיד מוכר דכיו' דאי טוען ברי ומוכר טוען שמא וסמכינ' אדינ' דכל דאלים גבר שאמרו כל מי שתגבר ידו בכח או בראיות יקח וסמכו בזה דמסתמ' מי שטוען בשקר לא יתחזק וימסור עצמו עלי' שיאמ' מה בצע באלמותי ואח"כ יביא עדים אי ראיה ויוציאנה מידי ומ"ד התוספות והרא"ש בפרקא קמא דבתרא אבל בשתי שדות לא הפסיד הרמאי הוא יודע שאם יבואו עדים יעידו על שדה אחרת ועוד דבשדה אחרת אחר מצי אמר ליה את מי לא מודית דזבנתא זיל לאו בעל דברי' דידי את לכשיבו' אחר ידון עמי אבל בשתי שדות יאמר שמא אינה זאת שדה שמכרתי ולמחר יבוא הקונה ליקח האחרת נמצא שתיהן יוצאות מלפני ואפי' שאוציאנה ממך שלא תכסיף בידך וגבי בת נמי אמרי' מאחר שהוא מודה או היא מודה שנתקדשה כבר יצתה בחזקת פנויה לפיכך זה שאומר אני קדשתיה נאמן להעמיד על חזקתה אבל א' מבנותי כל א' וא' יש להעמידה בחזק' פנויה ולא כל הימנו של זה לגרוע חזקתה ולפי זה מה שאמר בירוש' אין למידין לדבר אחר לא לענין ממון קודם בא אחר אלא להיכא דאינו יודע איזו קדש ואיזה מכר:
כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו וכתב הרשב"א ז"ל דמסתמא דלא סוף דבר שכונסה אלא כיון שהתירוה אע"פ שלא כנסה כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה גבי שבויה אם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ולא נשאת ממש אלא השהתירוה לינשא אבל אם בא שני קודם שנשאת ואח"כ כנס תצא כיון שנכנס שלא ברצון חכמים והכי איתא בירוש' קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרי' אינו מת דלא תנשא ואם כנס לא יוציא אע"פ שנשאת שלא ברצון חכמים דשאני התם שנשאת ע"פ עדים:
וקשיא לי דתרי ותרי אמאי לא תצא בין למ"ד בפ' ד' אחי' תרי ותרי ספיק' דאוריי' בין למ"ד ספיקא דרבנן תצא מדאוריי' מוקמינן לה בחזקת אשת איש ובפ"ב דכתובות תניא שנים אומר' נתקדשה וכו' אומרים לא נתקדשה וכו' אם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא ותרגמה רב פפא בע"א ולרב אסי דמוקי לה התם בתרי ותרי אפיק להו שנים אומרים ראינוה ושנים אומרים לא ראינוה ה"ז לא תצא מ"ט עבידי אינשי דמגרשי בצנעה ואין לא ראינו ראיה אבל במכחישין זה את זה אמאי לא תצא ומדאוקמתא דרב פפא נמי לא קשיא בלא תצא אע"פ שנשאת ע"פ ע"א המתירו משו' דאין כאן אוסרה אלא ע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים אבל קשה מדאמרי' בהאשה בתרא בטבעו בעלה במים שאין להם סוף אשתו אסורה ואם נשאת לא תצא אע"פ שנשאת שלא ברצון חכמים ולא באה לימלך עם ב"ד עוד כתב וכדאמרי' האשה שאמר' נתקדשתי וכו' דאינו נאמן לכנו' שמחפ' אם כנסה אין מוציאין אותה מידו דאל תוציאנה מידו מספק אבל ברישא שהיו ב' מכחישין זה את זה איכא למימר תצא דה"ל לחוש לדברי הא' וא"ת הא לאו מכללא ומסברא אתמר אלא בפי' איתמר דתניא כנסה ובא א' ואמר אני קדשתי' לא כל הימנו לאוסר' עליו אלמא הא אם בא קודם שכנסה תצא דאל"כ לישמועינן רבותא בכנס לאחר שבא וה"ל למתני זה אומר אני קדשתיה וכו' לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכ"ש אם בא לאחר שכנס וי"ל דה"ה בא קודם שכנס אלא הותר' לינשא אתא לאשמועינן דכיון שהותרה לינשא כמי שכנס דמי דלפי זה דינו של הרשב"א ז"ל הראשון דלא נשא' ממש קא' מוכח מתוך הברייתא בפי' דינו של הירוש' מדתני' כנסה ובא א' ולא נקט אפי' בא ולבסוף כנס וכמ"ש האומ' אני קדשתיך דאינו נאמן משום דמחפה עליו אם כנסה לא מפקינן לה מספקא א"ל דאדרבא והא גריעה בנשאת לא היתה יודעת שיש אחר וסמכ' על כבודו של זה ועכשיו רוצ' לחפות עליו ותצא דאילו בא קודם שכנס' ואחר שכנסה דאיכ' למימר איהי גופא דייקא ואנסיבה מאחר שידעה שיש מכחישין זה את זה ואפ"ה תצא הכא לא כ"ש ובירוש' הכא דאת אמרת בזה אומר אני קדשתיה וזה אומר קדשתיה וקדם וקדש אבל אמר אני קדשתיה לא כל הימנו והיינו דנשאת ברשות ואם אית' לאשמועינן רבותא היכי דנשאת שלא ברשות דלא תצא:
קדשתיה וגרשתיה כשהוא קטנה לאמ' נשבית וכי' וא"ת בנשבית יהיה נאמן במגו דאי בעי אמר קדשתי' לפסול לה דליפסולה מכהונ' ומתרומה ונאמן בהכי לאו קושי' היא דבקדושי ביאה איסור לא אשכחן דמהימנא והכי מוכח בירוש' דקא' הבעלתי' לא' מן הפסולים אינו נאמן לשון הר"ן ז"ל ובגמ' פרכינן דבידו להשיא' לממזר ומוקי לה כר"ע דאין קדושין תופסין בה אלמא לדידן ודאי בידו להשיא' לפסול ולפוסלה ונימא דלא אשכחן דזכי ליה רחמנא ביאת היתר טפי וצריך לומר דכיון דאשכחן לאב דזכי רחמנא בכסף קידושי' דילפינן בפ' נערה דתניא אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ושטר וביאה מדאתקש הויות להדדי דכתיב ויצאה והיתה ואע"ג דביאת איסור היא אם עבר וקדש זכות דזכי ליה רחמנא בממון לא פקע ומיהו גבי נאמנות דאב דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לא אמרי' בכל ענין הימניה רחמנ' אף בבעילת איסור דלא הימניה רחמנ' אלא בביאת היתר משום דבידו אבל באיסור לא אשכחן דמהמניה וטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אבל למה שהקשה הר"ן ז"ל שיהא נאמן דאי בעי אמר הבעלתי לפסול יש לפרש שאין אומרין מגו אלא כשהטענות שוות דלא בעי מרע נפשי' שעשה איסור בידים אבל בעי לאורועי בתו לומר שהיא פגומ' שנשבית עוד הקש' הר"ן ז"ל להמניה בשבוע' במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתי' דנאמן ופסיל לה לכהונ' ותירץ דאין אומרים מגו לחצי טענ' דהשתא בעי לפוסלה בין לענין תרומה בין לענין כהונה ואם אמר גרשתיה לא מפסלה אלא לכהונה איברא דכה"ג אשכחן בפ"ק דכתובות בתוס' אלא דקטעין טענת וכו' שכתבו ולהמניה לבד' במיגו דאי בעיא אמר' מוכת עץ אני ותירצו דאין זו מגו דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובת' וכה"ג אשכחן בפ' חזקת כמ"ש במ"א וקרי ליה מיגו לגרוע דלא אמרי' מגו בכל הנך היינו שהטענות סותרות זו את זו דכי אמרה מוכת עץ אני צריכה להפסיד מנה ושוב אין לה טענה להפטר אבל הכא אין טענת קידושין סותרת טענה שבויה ויהא נאמן לפוסלה לכהונה במיגו דאי בעי מפסלה בטענת קידשתיה ואי בעי נמי מפסלה לתרומה יכול לומר שגם לישבי' ועוד תינח אשת כהן אשת ישראל מאי א"ל וכתב הר"ן ז"ל יש לומר דנשבית פוגם אותה יותר אילו היתה בת כהן וזה דוחק דבבת ישראל מיהת לא פגים לה ונראה דטעמו ז"ל דפגם שבוייה חשיב התם טפי דהוו פגם של זנות שאנוסה היתה שהרי אנו רואין בבת כהן דמפסלה לכהונה בהכי אלמא חשיב פגם יותר ועוד יש לתרץ דלא חשיב מגו שיאמר קדשתיה דאינו טוען ברצון טענ' זאת שיאמרו לו למי קדשה ובפני מי קדשה ובפני מי גרשה דקדושין וגירושין לא סגי בלא סהדי ואם יאמ' מתו או הלכו להם למדינ' הים מכירין העולם בשקרו שיאמרו לפי שהוא משקר הרחיק עדיו וכיוצא בזה תירץ הרא"ש בפ' כל הנשבעי' גבי אל תפרעני אלא בעדים דקשה להמניה לומר פרעתי ביני לבינו במיגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ומתו והשיב דאינו טוען כך ברצון שמכירין העולם בשקרו יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ומ"מ הך כללא דכייל הר"ן ז"ל דאין אומרי' מגו לחצי טענה אע"פ שאינו מפסיד טענה ראשונה דקאמר דקדקתי כן מסוגיא דפ' הכותב ואין לי להאריך כאן ומ"מ יש מחלוקת גבי האומר זה בני: