חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
קדושין על הרי"ף ות"ק ושאר המפרשים
פרק האשה
נקנית וכו' בפרוט' ובש"פ ומקשו הכא מנ"ל גבי קדושין דשוה כסף ככסף דהא גבי ע"ע לקמן אצטרי' רבויא דישיב לרבות ש"כ וגבי נזיקין נמי אצטריך ריבויא כסף ישיב הא לאו רבויא בעי' כסף דוקא ותי' דגבי עבד וניזקין אצט' קר' לרבויי כל חד וחד למילתי' עבד משום שיוצא בע"כ של אדון ונזיקין דאחמי' בהו רחמנא לשלם מיטב אבל לענין מקנ' ששניה' מתרצי' מסברא פשיטא לן דש"כ ככסף ומספ"ל בהא דאמרי' בס"פ מי שאחזו מתקנתו של הלל נלמוד נתינה בע"כ שמה נתינה כגון הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז אם נתן לה ש"כ והיא אינה רוצה מהו כיון דבע"כ יהיב לה מסתברא דכסף דוקא א"נ הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד י"ב חדש הרי היא שלי ובא ליתן לו ש"כ א"נ דא"ל כל זמן שתרצ' הבא מעות וטול את שלך מהיכא ילפי' דש"כ בע"כ שמה נתינה אי מע"ע לא מצי למילף דאקיל רחמנא גביה שלא יטמע בין העכו"ם כדכת' התוס' ובנמכר לישר' אפי' למאן דיליף שכיר שכיר אע"ג דלא שייך טעמא דשלא יטמע מ"מ רבי לו הכתוב יציאות ביובל ובשני' שהרי הקפידה תורה על ישראל שלא ישתעבד דכתי' עבדי הם וגבי גט מסתבר' דלא מהני דדילמ' לצעו' קמכוין כדאמרי' גבי אצטלית היכא דאבדה אצטליתו בפ' מי שאחזו דאע"ג דבעלמא חזרת דמים הויא חזרה שאני גט דלצעור' קמכוון אבל גבי קדושין וגבי קרקע דדעיא דבתי ערי חומה נהי דנתינה בע"כ שמה נתינה מ"מ בכסף ממש יכול להפקיעו בשוה כסף לא:
ולענין מחובר אם היא מתקדשת בו איכא מ"ד דאע"ג דש"כ ככסף קרקע לא דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לא שאין כותבי' את הגט במחובר לקרקע אף הויה נמי במחובר לא והביאו ראיה מדאמרי' בפ"ק דגיטין בג' דרכים שוו גיטי נשי' לשחרורי עבדי' ואמרי' מילת' דאית' בקדושין לא קתני אלמא פיסול דמחובר איתיה בקדושין ויש לתמוה על ראייתם זו היאך באו להוכיח לענין כסף דמחובר לא דהא דקאמר איתיה בקדושין היינו בשטר קדושי' דומי' דגיטי נשי' ושחרורי עבדי' וכסף במחובר מאן דכר שמיה אטו מי לא מקרי אית' בקדושי' בשטר ועו' דהתם אלשמה נמי קאי דפרכי' לעיל והאיכא לשמה והאיכא מחובר ועלה מסיק אלא מילת' דאיתי' בקדושין לא קתני וכי היכא דלגבי לשמה לא משכחת לה גבי קדושין אלא בשטר ה"נ לענין מחובר ולא מייתו מינה מידי והר"ן ז"ל אחר שדחה ראייתם כתב והכי מוכח לקמן גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו וכו' דלא בעי' שתהא צורת הדינר טבועה לשמה וכתב ואעפ"י שיש לדחו' ראיה זו וכו' אפ"ה כיון דבההיא דגיטין לא מוכחא ובתוס' דמכילתין מוכח וכו' ומאחר שאותה דגטין כבר כתב לעיל דלא מוכחא וראיה זו יש לדחותה א"כ אמאי טרח ומייתי לה ומאי קאמר אע"פ שיש לדחות ראיה זו אפ"ה וכו' ונר' דהני רבוות' לא באו להוכיח אלא דאיכא פיסול מחובר בקדושין אע"ג דכי אבעיא לן לקמן שטר קדושין שכתבו שלא לשמה מהו לא אסתפקא להו נמי לענין מחובר מ"מ ה"ה והוא הטעם דכיון דמקשי' הויה ליציאה לכל מילי מקשינן להו בין לענין לשמה בין לענין מחובר ואע"ג שלא הוזכר שם במקומו כבר הוזכר בפ"ק דגיטין דפיסול מחובר איתיה בקדושין ומסתמא כי ילפינן מיציאה להויה כלהו הויות גמרינן מינה בין שטר בין כסף דלענין מחובר אין טעם לחלק ביניהם וכולהו הויות בחד זימנא גמרי' מיציאה וכתב הר"ן ז"ל ולית' דכי אמרי' התם דבמחובר פסול בשטר דוקא קאמר ויהיב טעמא דקדושי שטר הוא דמקשי' ליציאה כלומר שטר לא גמרי' אלא מיציאה להכי לא ילפינן אלא דכותב מה התם דוקא לשמה ובתלוש אף גבי קדושין כן אבל הויה דכסף לא גמרי מויצאה אלא ממקום אחר להכי לא בעי' דומיא דיציאה וכתב והכי מוכח לקמן גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה דלא ילפינן מיציאה אלא שטר דכותה וכתב ואעפ"י שאפשר לדחות ראיה זו וכו' כלו' לא שיש להביא ראיה מכאן דכי היכי דגבי לשמה לא מפסלי בכסף אף לגבי מחוב' לא מפסיל גבי כסף דשאני התם דלא שייך לשמה גבי כסף שאינה מתקדשת מפני טבועו אפ"ה מהני לן הא דמייתי מלקמן בפרקין לומר דההי' דגיטין לא מוכחא דאמחובר ואלשמה קאמר דאיתנהו בקידושין וכי היכי דלענין לשמה שטר דוק' ולא כסף אף לענין מחובר כן דאתרווייהו קאי וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא לן התם או דילמא הויות להדדי מקשי' כלו' שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי למאי דס"ד דהויות להדדי מקשי' אף כסף פסול במחוב' אבל לפי המסקנא דהויה ליציא' מקשי' לא גמרי' אלא בשטר אין לנו לומ' דמנ"ל הא נהי דלענין לשמה מכשרינן גבי כסף משום שאינה מתקדשת מפני טבועו אבל לענין מחובר אין טעם לחלק בין כסף לשטר דגזרת הכתוב היא גבי גט אשה וילפינן הויה מיציאה וי"ל דבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתברא הויה מיציאה ילפי' אעפ"י שהיה לנו ללמוד מהויה דדכותה דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ"מ מיציאה דילפינן עיק' שטר מיניה גמר ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל זה בכלל דברי הר"ן שכתב שאעפ"י שיש לדחות ראיה זו אפ"ה מהני לההיא דגטין דלא מוכחא דכיון דאסיקנא דגמרינן מיציאה ולא מהויה דכסף מטעם דמינה ילפי' שטר ה"ה לענין מחובר כדכתיבנ' ועוד נראה דלא שייך למילף פיסול במחובר גבי כסף דטעם פיסולו גבי גט היינו משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה והך טעמא שייך נמי בשטר דקדושין דבעי שיתנהו וליכא אבל בקדושי' כסף דלאו בנתינה תליא אלא בהנאה דמטי לה מינייהו בלא נתינה מקדשא כמו שחוק לפני רקוד לפני וכן היא שנתנה לו באדם חשוב מקדשא בההיא הנאה א"כ אפי' נתן לה דבר מחובר כיון שזכתה בו ומתי לה הנאה ממנו מקדשא ואינו מחוסר קציצה כלל ובא"ה סי' ל"ב הביא מתשובת הרשב"א סי' תר"ג דשטר קידושין כשר במחובר שכן משמע בתוס' אבל אין נראה כן דעת רש"י בפ"ק דגיטין וכן כתב הר"ן ובתוס' דמכילתין מוכח בהדי' דאם קדש במחובר מקודשת ומשמע ליה דבכסף מיירי ואמר וכן דעת הרשב"א ובמה שכתוב שם אבל אין נראה כן דעת רש"י בפ"ק דגיטין יש לתמוה שכן מוכרח מתוך סוגיא דשמעתא דפריך והאיכא מחובר ומסיק מילתא דאיתיה בקידושין לא קתני ועיין בתשובות הרשב"א אלף רנ"ו:
אי תנא האיש קונה הו"א אפי' בע"כ האשה נקנית מדעתה אין בע"ב לא ז"ל הביא הך שנויא אע"ג דבגמרא משני לה בלישנא קמא אגב סיפא דמשמע דלדבר הלכה הוא צריך ותימ' מאי רבותא והיכי תיסק אדעתין שקנה אותה והיא צווחת ומיהו בפ' חזקת איכא פלוגתא דאמוראי דאמימר אמ' אמרי' תליוה וקדיש קידושיו קידושין ורב אשי אמ' הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה ולרב אשי הרי מצינו שהאשה מתקדשת בע"כ ומדאורייתא קידושיו קידושין אלא דאפקעינהו רבנן לקידושיו הוא ולאמימר נמי קשה אמאי תני האשה נקנית משום סיפא אדרבא ליתני האיש קונה לאשמועי' הך רבותא דקידושין איתנהו בע"כ ולרב אשי נמי מדאורייתא מיהא מיקדשא אי לאו מתקנתא דרבנן וי"ל דהתם ודאי דתליוה עד דאמרה רוצה אני ולכך איכא למיחש מדאורייתא דדילמא אגב אונסה גמרא ומקניא נפשה כמו דתליוה וזבין דאמרי' זביניה זביני דסוף הא קמתהני בזוזי והכי נמי ידעי' באתתא בכל דהו ניחא לה כדאמרי' בריש האיש מקדש וכדר"ל טב למיתב טן דו ואילו מסרה מודעא שאינה אומרת רוצה אני אלא מפני האונס אין חוששין לקידושי' כלל ולא בעי הפקעה דרבנן הילכך לא מצי למתני האיש קונה דמשמע בע"כ דאשה דאילו ידעי' דבע"כ היא לא חיישינן בהו כלל אלא משום דמספקי' שמא נתרצית היא להכי קתני האשה נקנית מדעתה בלא שום כפיה אין אבל בע"כ אי לא אמרה רוצה אני אין כאן קידושי' כלל תלויה עד דאמרה רוצה אני לאמימר חוששי' שמא נתרצית לרב אשי אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וא"ת ולתני בדידיה האיש קונה לאשמועי' מדעתו אין בעל כרחו לא אלמא משמע דבע"כ נמי קידושין כיון דאמר רוצה אני ודלא כסמ"ג שכתב דבהא נמי אפקעינהו רבנן לקידושי' מינה אלא כדברי הרמב"ם וטעמא דלא שייך הפקע' במילתא דהוא יכול לגרש אם ירצה ומיהו י"ל דלא תקשי לסמ"ג דכי קתני האשה נקנית שמעי' לה מדלא נקט בדיליה שהוא הקונה וכדתנן האיש מקדש אי נמי משום דבעי' שהוא יקח ולא שתלקח היא לו ולא נקט בדידי' אלא להך חידושא אבל אי הוה תני האיש קונה לא הוה שמעי' מינ' כלום:
והרמב"ם ז"ל בפ"ד כתב כלשון הזה אין האשה מתקדשת אלא לרצונ' והמקדש אש' ע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שקדש בע"כ ה"ז מקודשת ובהשגות כתב הראב"ד והוא שאמר רוצה אני וכתב הרב המ"מ שהרי זה כמי שמוכר באונס שהמכר קיים כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"מ ולא מצינו שהצרי' שם הראב"ד שיאמר רוצה אני וראיתו מי שתמ' עליו בדין האש' שכתב שאינה מקודשת ולא כתב אע"פ שאמר' רוצה אני ומן הראוי היה שישמיענו חידו' זה ולא יתכן שום ישוב עם דברי המ"מ ובדין האיש שאנסוהו שכתב הרמב"ם דמקודשת אין כן דעת רשב"א שכתב בפ' חזקת על תליוה וזבין משום דאיכא תרתי יסורין ומעות משמע הא לאו הכי לא הוו זביני' זביני ועל מה שהליץ המ"מ דהרי זה כמוכר מאו' והמכר קיים ולא הצריך שם הראב"ד שיאמר רוצה אני הק' מדאמרי' בסוף פ' הכונס מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי פריך אי דיהיב דמי חמסן קרי' ליה והאמר רב הונא תליו' וזבין וכו' ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והוכרח לעקם השיט' ולומר דהא דלא אמ' רוצ' אני לאו למימר דאי לא אמר הכי אינה מכירה אלא כונתו דאי אמר רוצה לא קרינן ליה שם חמסן ובזה לא היה צריך לאפלוגי הא דאמר רוצה שאני הא דלא אמר רוצה אני דהמק' נמי סבור דבלא אמר רוצה אני מיירי אלא הול"ל אע"ג דזביני' זביני חמסן מקרי ובין כך ובין כך דבריו אינם מחוורין שהרי ביא' הר' המ"מ שעשיי' המעשה חשי' טפי מאמיר' דכי תלויה וזבין היינו שילך מעצמו ויכתוב בערכאין וכן תליוה וקדיש תולין אותו עד שיל' ויקד' במזמוטי חתן וכלה וכי היכי דבתליוה וזבין אמרינן אגב זוזי גמ' ומקנ' מאחר שכבר עשה המעשה גמר להקנות לקבל מעות כך בקדושי' אגב אונסיה גמר ומקד' שהרי הוא לוקח אשה לשמשו וכל אימ' דבעי מצי מגרש' וכמ"ש רשב"ם דאיכ' תרתי יסורי' ומעו' ה"נ יסורי' ואשה ולא אתא רשב"ם אלא לאפוקי תליוה ויהיב דאיכ' יסורין בלא שום הנאה וכשכת' הרמב"ם ז"ל אין האשה מתקדש' אלא לרצונ' במקדש' עצמ' מיירי שפושטת ידה ליטול כסף קידו' אלא שהוא מתוך האונס דומי' דהאיש שאנסוהו עד שקד' דהיינו עד שיעש' מעצמו מעש' קידו' ואילו בצווח' מיירי לא הו"ל למיתני בדיד' אלא הי"ל לכתו' אין האי' מקד' את האש' בע"כ כלישנ' דגמ' והעוש' מעש' עדיף מכופין אות' עד שתאמ' רוצ' אני וה"נ איכא תרתי יסורין ובעל דאמרו אינשי דשומשמנ' גבר' וכו' וההי' דס"פ הכונ' דאמ' הא דאמ' רוצ' אני דחמסן דחומס וחוטף ויהי' דמי קמי' ההי' דמתענ' עד דאמ' רוצ' אני קנה ולא מקר' חמסן אינו מחויי' להחזי' שאע"פ שלא עש' מעשה הא אמ' רוצ' אני בע"כ אבל החוט' והולך לו זה הנקרא חמסן דלא קנה כלל וא"ת והא תנן בערוכי' וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצ' אני והלא אין לך מעשה גדול כנתינתו לידה ולמה צריך שיאמ' בפיו רוצה אני וי"ל דבשעת נתינה לא מהני ליה מעשה דנתינ' כיון שנכתב בפיסול כבר להכי נקט כי האי לישנא דמשמע רוצה אני שיכתבוהו לשמה:
וראיתי להרמב"ם בפ"י מה' עדות שמנה הפסולים מדבריהם כיצד החמסני' שהם הלוקחי' קרקע או מטלטלי' שלא ברצון הבעלים אעפ"י שנותני' את הדמים הרי אלו פסולים מדבריהם וכתב הרב בעל כ"מ אע"ג דאמרי' בפ"ק דמציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושט' דמילתא לאו הכי הוא כבר כת' התוס' דקושטא נמי הכי הוי ע"כ ודבריו תמוהים שהרי בפ"י כת' הרמב"ם הל' ע"א מה' גזלה אפי' הכביד עליו ריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו עובר בלא תחמוד כ"ש תליוה עד דאמר רוצ' אני וכ"ש בלא אמר רוצ' אני דמשו' דשקיל דמי לא עבר בלא תחמוד שע"ז הם דברי התוס' שם ובדברי הרמב"ם ז"ל בח' עדיו' לא ידעתי מאי קשיתיה דודאי לא תחמוד דקרא אע"ג דיהיב דמי הוא וראוי הי' שיהיו פסולי' מה"ת דקעבר אלאו דלא תחמוד אלא ששוגגים וטועים הם בדבר זה דלא משמע להו דבדמים מקרי חמסן כפשטא דמילתא דפ"ק דמציעא דאמר לא תחמוד לאנשי וכו' והם טועים והכי אמרינן בפרק ז"ב גבי הנהו קבוראי דקברו בי"ט דלא פסילי דסברו מצוה קעבדו ואילו היו מזידים פסולים מן התורה ולא פסלינן להו אלא מדרבנן ומ"ש התוספות שם בפ' זה בורר בלישנא קמא הוקשה להם על מ"ש בגמ' מעיקרא סבור דמי יהבי ולא פסלום כיון דחזו דקחטפי שלא תאמר אין מצוה זו אלא כשאר מצות שאם לא עשאה כשבא לישא חס' מצו' ואם בא על הפנוי' באקראי שרי שלא הטיל המצו' אלא על הנושא לכך פי' מאחר שהיא קדושה שבאה להם במתן תורה כל ביאה שלא לשום אישות הרי היא זנות ובאיסו' עשה ותלה הדבר במ"ת ואמר שקודם מ"ת אדם פוגע את אשה בשוק ולכ"כ בתחלה אם נתרצו להנשא זה לזה מכניסה לתוך ביתו לשם אשה ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה שאל"כ אינם אלא זנות בעלמ' וכל אותם הבעילות בעילת זנות הם ואיסורו כאיסור עשה כי היכי דאזהר רחמנא על השחיט' במצות עשה דכתיב וזבחת שמי שירצה לאכול בשר לא יאכל אא"כ שחט ואמרי' בגמ' דקעבר נמי משום עשה כשאינה זבוחה ה"נ פנויה באיסור עשה באינה לקוחה ומתוך חומר שהחמיר עליהם בתחלתם שאין נישואין בלא קדושין תחלה הקל עליהם בסוף שאם מצא אדם אשה בשוק והכניס' לתוך ביתו לשם אשה אע"פ שעמ' עמה כמה ימים לא נקנית לו אע"פ שודאי נהג בה מנהג אישות אינה אשתו והבא עליה פטור אע"פ שהאשה נקנית בביאה והן הן עדי ביאה כל שלא פי' בפני עדי' שהיה מקדשה בביאה אפקרה רחמנא לבעילתו ושוי' ב"ז כדאמרי' בעלמא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל שויוה רבנן לבעילתו ב"ז אעפ"י שפי' לשם קדושין ומאיזה כח עשו כן חכמי' אם לא מכח שהתור' עשת' כל ביאה שלא לשם קדושין ב"ז אף קדושי' שנעשו שלא כרצון חכמים עשאום נמי שלא בקדושין והטע' כמ"ש התוספו' דלכך אומרים כדת משה וישראל ונמצאת בעילתו ב"ז וסמך הרב דין הקדשה לומר דמתוך זה יצא איסור שהיא מכלל קדושת ישראל הקדשה ואמ' קודם מ"ת וכו' ללמוד מהו איסור של קדש' שנא' בתור' ולא נאמר ילמוד לשון סתום מן המפורש וזה הלשון כבר היה ידוע קודם מ"ת שהיה מוצא אשה ובועל על אם הדרך וזו הנקראת קדשה כלומר שקראה הכתוב במעשה יהודה איה הקדשה וכו' ובספרי נמי מייתי לה מהכא כמו שאפרש בסמוך ולמדנו הרב ז"ל ע"פ דרכו למה הזכיר באזהרה מבנות ישראל והלא כל האזהרות לישראל הם ונימא לא תהיה קדשה סתם אלא טעמ' משום דבישר' נתחדשה הלכה ונתוס' בהם קדושה שלא תהיה אשה לאיש אלא ע"י קדושין ובעילה בלא קדושין הרי ב"ז היא לכ"כ לא תהיה קדשה מבנו' ישראל והביא ראיה ממעשה יהודה שהשבטים אהובי עליון נוהגים היו בכך ולא היה אצלם דבר ואין בזה כלום הואיל ולא נצטוו בבעילה בלא קדושין ומ"ל מזומנת לאדם א' ומ"ל מזומנת לאנשי' חרב' הואיל ואין הבעיל' זנות אבל משנתנ' התור' ובתוספ' קדושה ביש' נאסר' הקדשה כלו' יש טע' לאיסורא הואיל ומוכנ' היא לביאות אסורו' שאם לא היו אסורו' לא הית' נקרא' קדש' שהרי מי שהזמינה עצמה לכמה אנשים ע"י קדושין אפי' הם ק' בזה אחר זה לא תקרא קדשה אלא מי גרם לזאת שתקרא קדשה שהם ב"ז ועוד רצה הרב להטיל אזהר' דלא תהיה קדשה על האיש הבועל שלא תאמר פשטיה דקרא לדידה אזהר רחמנא לא תהיה קדשה שהיא עוש' עצמה הפקר לכל אבל הבועל כיון דלגבי דידיה אקראו בעלמא הוא אינו באות' אזהרה קמ"ל דאיתי' באזהרה ולאפוקי מהרב רבי' ירוחם שכתב שאין אזהרה אלא על האשה והאיש עובר משום ולפני עוד וכו' וכ"כ לפי' כל הבועל אשה לשם זנות ולהכי נקט אשה בלישניה כלומר מאחר שאיסורה של קדש' יצתה משנתנה תורה ונתחדשה הלכ' שכל ביא' שלא לשם קדושין הרי היא ב"ז ועיקרא לאיש אזהר רחמנא דכתיב כי יקח איש אשה לפי' כל הבועל אותה לא יאמר אשה באקראי בעלתי אלא כל הבועל אותה לשום זנות לוקה משום לא תהיה קדשה שתזנותו של כל א' מהם גורם להויית' שתהיה קדשה כך יש לפרש זה הלשון כדי שיסכי' עם תחל' דבריו ועם מ"ש בפי"ז מהלכות אישות ולמדנו מכאן שבעילה שלא לשום אשות אע"פ שאין בה לאו דקדשה איסור מיהת יש בה דבא מכלל עשה דגלי לן קרא דהויא ב"ז ומ"ש הרי ליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם לאו הבא מכלל עשה הוא כדרך שמנה הרב מצות שחיטה וכמה מצות עשה שהם איסורים הבאים מכלל עשה ויש בכללן קצת מצות כמו שביארתי בספר המצות:
ובפ"ב מה' נערה בתולה כתב אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתוך להזנות' שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפחד ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר את בתי לזה לבא עליה וכו' עד אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא האיר זמה וכו' עד והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלי' משום לא תחיה קדשה ע"כ ויש לתמוה על זה הלשון שמוקשה מיניה וביה שבגמר דבריו נתפס שאין לוקה משום קדשה אלא המוכנת לכל בין על ידה בין על יד אביה ומתחילת הלשון משמע דמבעילה קמייתא אפי' דרך עראי מקריא קדשה שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר את בתו הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפי' לא מסרה אלא לזה הרי הוא באל תחלל את בתך והיא איסור הקדשה ועוד שכתב שזה שחייבה תורה לאונס ומפת' ממון ולא מלקות כשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינ' עצמה לכך משמע שאם לא היה הדבר במקרה אלא בחד זימנא מדעת אביה לוקה פתח בכד וסיים בחבית בהפקירה עצמה לכל אדם שכתב אבל אם הניח בתו הבתולה לכל מי שיבא עליה וכו' לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ועוד צריך להבין זה שכתב לבי אומר שזה שנאמר אל תחלל וכו' מי הזקיקו לטעם זה הרי לאו דאל דחלל מפורש הוא מדכתיב ולא תזנה הארץ ומלאה וכו' ונראה שהרמב"ם ז"ל בא לפרש הך לאו דאל תחלל למה בא והלא כתוב לא תהיה קדשה מבנות ישראל ומשמע הלשון דלב"ד מזהיר רחמנא ואל הכולל שלא יעמידו דבר זה שתהיה קדשה מבנות והאב בכלל אזהרה זו שהיה ברשותו ובידו למחות ומהיכא ס"ד שיחללנה בזנות לכתחילה ואין לומר דאזהרה דקדשה דוקא כשהיא מופקרת ואזהרה דלא תחלל בזנות באקראי בעלמא שהרי נתן הכתוב טעם ולא תזנה הארץ ומלא' הארץ זימה דמ"ש דבהפקר לכל היא מתוך שקבל' מאנשי' הרבה אין אנו יודעים אביו של זה נמצא אח נושא אחותו וכו' אלא משמע ליה להרמב"ם ז"ל דולא תזנה הארץ לאו אחר בפני עצמו כמו שמנאו בה"ג וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ובספר המצות ביארתי טעמו של הרמב"ם בס"ד לכך כתב אעפ"י שזהו הלאו עצמו של לא תהיה קדש' כדכתיב ומלא' הארץ זימה הוכפל כאן והוצרך הדבר לאומרו אצל האב שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה לאונס אלא שישלם ממון לאב אלמא זכות הוא שזיכתה תורה לאב בבתו כשם שזכתה לו תורה בסיני קדושיה ואי בעי מסר לה למנוול או מוכה שחין שיבעלוה לשם קידושין ויתן לאב ממון שירצ' אע"פ שמכוער הדבר זכות הוא דזכי ליה רחמנא בגיוה כך זכתה לו תורה בהנאת בעילתה ויכול למוסרה לכל מי שירצה ומקבל דמים ומאחר שהוא זכותו אע"פ שהדבר מכוער רשאי בכך ואין איסור למוסרה ואין הפרש בזה בין לאיש אחד בין לאנשים הרבה שזכותו הוא וכל היד המרבה מותר ומתן הרי זו משובחת ואין בזה משום קדשה לכך נאמר אל תחלל שלא תטעה לומר שהתורה זכתה לו סרך האיסור הזה שאולי באונס ומפת' עצמו אם היה מדעתו של אב לפתות' או לאונסי' לא היה חיי' קנס ולא זכה בו אלא מפני שהוה שלא מדעת הא למדת דמדעת אין לי זכות בה לענין ממון כלל ולענין מלקות אם אינו סופג את המ' יספוג מכת מרדות כדין העובר על איסור עשה ואם הניח' מיככ' לכל לוק' הבועל והנבעל' והשתא ל"ק דיוקא אדיוקא דשלא מדעת משלם ואינו לוקה הא מדעת אפי' באקראי דסד"א אינו משלם ולוקה ערדיה הפקיר' לכל סופג את המ' ולפי דרכנו למדנו שזה הלאו דאל תחלל בא ללמד על האב שהו' עובר על איסור דקדש' ונמצא איסור קדש' למד ממנו שאינו אלא במופקר' לכך שהרי בלאו דאל תחלל מפורש דבהפקר מיירי דכתי' ומלאה הארץ זמה כמו שדרשו בגמרא נמצא אח נושא אחותו וכו' ואם איתא דאיסור קדשה איתא אפי' במיוחד' לא' ואפי' בבעיל חדא למ"ל דקמזהר לאב בהפקרא אפי' ביחוד דליכא זמה מוזהר הואיל והיא ברשותו וקעבר משום ל"ת קדשה אלא ע"כ אין איסור קדש' אלא במופקר' ועוד למדנו כן שפי' קדשה מוכנת לזנות ממ"ש הרמב"ם בה' אישות ממעש' דיהודה וכן למדוה בספרי שאמרו כענין שנאמר לא היתה בזה קדש' כלום שאם היה הדבר זנות דרך אקראי לא ה"ו יכולים לו' לא היתה בזה קדשה דאין לומר נמי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד אלא למי שראה אלא אי' קדשה מפורסמת בפתה עינים במקום רואים ולשון זה של ספרי הביא הראב"ד בפ"ב מה' נערה וסיים וכתב ושם נאמר א"כ הקדשה בעינים על הדרך והרב בכ"מ סבר דמייתי ראיתו מאיה הקדשה וכתב כונתו לומר דבעינים על הדרך היינו בקובה שב זונות איפכא איכא למשמע מינה מדאצטר' למימר היא בעינים ואני או' לא מן השם הוא זה שעקר כראוה מקרא דלא היתה בזה קדשה אלא שהוסיף הראב"ד לבאר ראיה זו שלא היתה תשובתם בסגנון שאלתם אבל כונת הראב"ד לפרש ראיתו שהם שאלו אית הקדשה בעינים על הדרך ושיבה לא מוכח כלום דאפשר דמראה מקום היה להם אבל דקדקו בספרי מדלא השיבו ע"פ הדברים האלה לא היתה בזה קדשה כלו' ידיעא מילתא שאם היתה קדשה בכל מקום שהיא היינו מכירים בה מאחר שמפורסמ' בזנות ואי ק' לך מהא דא"ר אלעזר פנוי הבא' על הפנוי' עשאה זונה שהביא המ"מ דמשמע דבביאה באקראי נפסלה לכהן ואי מן התורה היה מותר היכי מקריא זונה דאין לו' דמשום עשה דאינה לקורה מקריא זונה דלא מפני כך נפגמה האשה מפני שחסר בה מצוה ועוד דמאן לימא לן דמצוה זו רמיא עלה דלא מפקדה אימור דלא רמיא אלא עליה דידיה דמפקד כי יקח איש אשה וגם אין לומר דבהא פליגי דר' אלעזר סבר פנוי הבא על הפנויה היינו קדשה ואנן לא קי"ל כרבי אלעזר בזונה וה"ה בקדש' דהיכא אשכחן פלוגתא בקדשה בין ר' אלעזר לשאר תנאים בהא וי"ל דכיון דכולהו תנאי לפרושי זונה הכתובה בתורה קאתו ור"ע אמר אין זונה אלא מופקרת וחכ"א אין זונה אלא גיורת ומשוחרר' ושנבעלה ב"ז ר"א אמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה עשאה זונ' למ"ל הא כלה קיימי לימא אף נבעל' לפנוי אלא משו' דכולהי תנאי מודו דלא מקרי זונה שאסורה לכהן אלא שנבעלה בענין שנפסלה ונשתנה גופה ור"ע דאמר אין זונה אלא מופקרת נעשה שינוי בגופ' שנעשית קדש' ולרבנן שנבעל' לפסול לה ור"א א אמר אף פנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה ואתרמי לה בשם דקדש' לפיכך נאסרה לכהן ור"ע דאמר זו מופקר' מסתמא פליג עליה דאי ס"ל דבחד זימנא הויא קדשה כשנעשי' מופקרת מה שינוי נעשה בה שנאסרת עכשיו לכהן וא"א לומר דס"ל דלא מקריא זונה אלא ע"י הפקר דהשתא קדשה מקריא בזנות גרידא זונה מבעי' אלא ע"כ משום דאשתני שמה בקדשה ופליג אדר' אלעזר וקיימא לן כר"ע ומה שנ"ל בדעתו ז"ל לפי מ"ש בחבור אמנם מלשונו שבס' המצות שכתב מצוה שכ"ה הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא באומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלאו דאל תחלל את בתך להזנות' נרא' מלשונו שתהיה הקדשה כל אשה פנויה שלא לשם אישות ועליה נכפלה האזהרה מלא תחלל אמנם בחבור חזר ודקדק שאין קדשה אלא מופקר' והדר ביה מההיא דספרי שהביא הראב"ד ועוד שהרי בלאו דאל תחלל יהיב טעמא ולא תזנ' הארץ הארץ ומלאה וכו' והדר דייק מדכתי' אל תחלל את בתך לימא אל תזנ' את בתך אלא ה"ק שעוש' אותה חולין ונוהג בה מנהג הפקר ומשום שאין הדבר תלוי בזנות אקראי גרידא נקט כי האי לישנא ויש לתמוה על לשון הטור שכ' סי' ל"ה אבל אם בא עליה אדם לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ודבריו מתמיהין דמשמע דס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנויה עשא' זונה והוא עצמו פסק בסי' ר' איפכא והרב מהרי"ק ז"ל כ' דלמקרי לה זונה בעלמא קאמר כדאשכחן בתמר דקרי לה זונה ופנוי' היתה וק' דמאי נפקא לן מינה בשם זה ועוד הא אמרי' בגמרא אפרים מקשאה מש' ר' מאיר אמר תמר בתו של שם היתה ודנוה בשרפה כבת כהן שזינתה וע"כ משום דשומרת יבם חשבי לה כזקוקה ולא כפנויה א"נ איכא דמפרש גיורת היתה ונבעלת לעכו"ם חייבת מיתה ובדוחק י"ל דלפרושי קדשה קאתי הטור דלא תימא קדשה כתרגומו נבעלה לעבד שאין לה עליו קידושין אלא זו זונה האמורה אצל יהודה ויחשבה לזונה לפי שהיתה על אם הדרך וקרי לה קדשה:
ומה שכתב עוד הרב המגיד ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל הגרסא כך היא פלגשים בקדושין בלא כתובה כבר כתב הרב בכ"מ שלא ראה דבריו בה' מלכים פ"ב פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין והרב המגיד לשיטתיה אזיל שסבור דדעת הרב דכל שלא לשם קידושין זנות קחשיב ליה ולכך צ"ל שלא הותרו פלגשים אצל המלך אלא ע"י קדושין וכבר הוכחנו דלא חשיב זנות דקדשה אלא במופקר' ולהכי פלגש מותר' אצל המלך וטעמא דלהדיוט אסיר' משום עשה דכי יקח שלא יקח אלא ע"י קידושין שהיא עצורה לו שלא תבעל לאחרים ויהיו בני ישראל מצויינין וניכרי' והרמב"ן כתב בתשו' וז"ל גם דברי הרמב"ם ז"ל אינם לאסור פלגשו להתירה למלך וכו' וכתב עליו הרב בכ"מ שיש לתמוה היאך העביר עיניו ממ"ש אבל ההדיוט אסור בפלגש ושמא היה חסר בספרו ואני אומר כי דעת שפתי הרמב"ם ברור מללו שאין דברי הרמב"ם לאסור פלגש משום קדשה שא"כ היה צריך היתר מיוחד במלך וזה מנין לנו אלא ע"כ איסור קדשה ליכא במיוח' שאין איסורא אלא לפי שמחוסרת קדושין ויכולה להכשיל לאחרים ומזה הטעם עצמו הפלגש מותרת למלך דמאחר שנתייחדה לו משומר' היא דאסורה לכ"ע ואפי' לאחר מיתה דאמרי' גבי אבישג דשרי' לשלמה דמלך הוא ואסור' לאדוניהו דאין משתמשי' בשרביטו כ"ש בחייו דאסורה לכ"ע ומתחייבים במיתת מלכות הילכך ייחוד שלו היינו קדושי' דעלמא ולכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים ביחוד בלבד קונה אותה דמשנתיחדה לשם פלגשו מזדהר נפשה ואסורא לכ"ע וא"ת דאמרי בפ' כ"ג בא וראה כמה קשים גרושי' שהתירו לו לדוד ליחד ולא התירו לגרש ואם איתא דפלגשים בלא קדושין הם לא היה צריך לגרש את הנשואות שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דבין נשים בין פלגשי' הכל י"ח והכי מוכח מעובד' דאבישג דאמר לה אסירת לי מ"מ כבר הי"ל פלגשים אחרות כדכתיב ויוסף עוד דוד לקחת נשים ופלגשי' והיה יכול לסלק אחת מהפלגשי' שלא היו צריכות גט דקשי' גרושי' וי"ל דלענין פלגשים כיון דלא היו ע"י קדושי' אין סלוקן סלוק דמצי הבר נסבי וקעב' ולהשיא לאחר לא חזיא הילכך לא אפשר אם לא לגרש את הנשואה דעביד בה מעשה אלא שקש"ם גרושין והא דכתב הרמב"ם ז"ל שם ואם הוסיף א' ובעלה לוקה הקשה שם הרב בב"מ מנ"ל שצריך שיבטלנה דילמא בקדשה לבד מקרי מרבה וכו' וצ"ע אם איתא בשום דוכתא ונ"ל דודאי קדש לוקה אלא בעל אצטריכ' ליה להשמיענו דבמה שהוסיף עלה לבד עובר בלא ירבה הואיל דקמזהר בין על הנשים בין על הפלגשים נמצא שהוסיף פלגש א' יותר והוא שבעלה לשם פלגש אבל אם בעלה לשם זנות בעלמא לאו רבויי מקרי דפלגשים נמי יחוד בעי' שיהיו מותרות לו ויהיו עולי' למנין י"ח:
מניינא דרישא למעוטי מאי בגמרא אמרי' למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי חליפין וסובר הרמב"ן ז"ל דרפוי מרפייא בידיה דהרי"ף ז"ל וכ"כ ר"ח דס' הוי משום דכל מאי דהוה קשה ארב הונא הא דפריך מ"מ מדאמר בגמ' למעוטי חופה ובתר הכי אמר ולרב הונא דאמר חופ' קונ' מכלל דאנן לא ס"ל ולכך נסתלק מן הס' ומיהו רב יהודאי גאון ובה"ג כת' דליתא לדרב הונא וכת' הר"ן ז"ל שאף הרי"ף ז"ל כן דעתו מכיון שהביא משנתינו נמצא ג' דרכים ממילא משמע דחופה אינו קונ' שא"א לטעות שתהא מכללן אבל חליפין שאפשר למעו' דקני מדין כסף כתב למעוטי חליפין וק' דאיך כתב דא"א בחופה דהיינו לפירכא דרבא דפריך חדא דג' הנן והא פרי' לה אביי מילת' דלא כתיב בהדי' לא קתני ולמאי דמסי' א"ש מק"ו משום הכי לא אצט' לי' למתניא דבק"ו אתיא ועוד לא מסתיי' דלא הביא הרי"ף למעוטי חופה כדאמר בגמ' דמשמע מינה דלא קי"ל כרב הונ' אלא שהביא דבר המסייעו למעוטי חליפין ונר' שכונ' הר"ן ליישב דבר זה בלבד דלא תימא מדמייתי' למעוטי חליפין דמסייע לרב הונא ולא אמר למעוטי חופ' ש"מ כרב הונא ס"ל דאין הוכחה מדבריו דחליפין אצטריכא ליה דס"ד בכלל כסף דמתני' הוי ולא מצי למתני ארבע אבל חופה אפי' תימא דמק"ו אתיא מ"מ מצי למתנייה בד' דרכים ומיהו יותר נוח לי לומ' לומ' דרפויי מרפא בידיה כדכתב הרמב"ן ז"ל דאל"כ לא הוה טריחא ליה למכתב תרוייהו למעוטי חופה ולמעוטי חליפין ותו דחליפין לא אצטריך ליה להרי"ף ז"ל דהא מייתי לה במלת' פסיקה' לקמן בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והרשב"א כתב בתשובה שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שהוא רב מובהק וכתב הטור סי' שאפי' הכניסוה לחופ' אינו קונה אותה להיות כאשתו וכו' כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ולא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזו הוצרכנו שתהא כנשואה הא אפי' רב הונא לא אמר שגומר' אלא שקונה דמק"ו דכסף יליף ומה כסף דאינו גומר קונה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון והרב בב"י העתיק דבריו ולא העיר עליהם כדרכו ועוד נ"ל דמטעמא אחריתי יש לפקפק בה שלא תקנה לו החופה משום דלא חזייא לביאה דאסורה לו עד שתנשא דבפ' אע"פ בעי רב אשי חופה דחזיא לביאה בעי' או לא כגון שפרסה נדה וסלקא בתיקו וכתב הרי"ף ז"ל הילכך אינה קונה וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישו' אבל אם היתה נדה לא גמרו הנישואין ואע"פ ששם הקשה רבינו ניסים ז"ל דק"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה איכא למימר פסולות שאני דחיבת ביאה אית להו כטעמן של עוברי עבירה אבל פרסה נדה אם חבתה של חופה אינה אלא מתוך שראויה לביאה זו אינה ראויה וליכא חיבה והשתא דאתינא להכי לא מחוורתא מילתא שתקנה חופה בתחלת קנין שלא למדוה אלא ממה שגומרת ומאי מעליותא דתגמור כלום הוי אלא משום חבתה והאי ידיעא מילתא דלא חזיא לביאה דכלה בלא ברכה היא ואף המקדש בביאה כתב הרמב"ם בפ"י שאסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה ועוד כתב שם באותו הפרק וצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה וכתב הרב המ"מ טעמו דבעי' חופה הראויה לביאה הילכך זה שעשה חופה לשם קידושין שאפי' היו קידושין עדיין אסורה לו כדין ארוסה וכיון דאין לה חבת חופה קידושין נמי לא הוו ורב הונא דאמר חופה קונה אימור לא בעי חופה ראויה לביאה אבל רב אשי דבתראה הוא בעי לה וסלקא בתיקו אלמא לא לא חיישי' לדרב הונא כנ"ל:
והא דאמרי' למעוטי חליפין סד"א מה שדה עפרון וכו' מ"ש חליפין איתנהו בפחו' מש"פ ואשה בפחו' מש"פ לא מקנייא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה הילכך בטל תורת חליפין מקידושי' ואעפ"י שקדש' בכלי שיש בו ש"פ לא מקניא עד דיהי' לה הכלי לשם כסף ומקשו רבנן למה יהא בטל תורת חליפין הש"פ בקידושין דבפחות מש"פ לא נתבטל אלא מחמת קפידתה של אשה ועוד הכריעו דלא ס"ד למילף חליפין משום דקונים גבי שדה דאטו כל קנינין דקני בקרקע נילף באשה א"כ תקנ' נמי בחזקה ומיהו זה יש לדחות דחזקה ממין תשמיש קניינא בעי' בשדה דעביד בה מילתא דמהני בה כגון נעל גדר ופרץ ובעבד תשמיש הראוי לו עוד כתבו אבל קש' דאיבעי' לן שטר מנ"ל ואם איתא דמקשינן אשה לשדה שטרא נמי נגמר מיניה וא"ת לעולם דכולהו קניינין הוה שייך למגמר בשדה עפרון מיהו בתר דאסיק גמרא דכיון דאשה בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה אע"ג דקנין בפני עצמו הוא שטר נמי לא גמרי' דאיתיה במידי דאין בו ש"פ שאם באת לומר שטר קנין בפני עצמו ולא מפני שויונו אף אתם אומר בחליפין שקנין אחר הוא ולא מפני שויונן ומאי יהיב טעמא דאשה בפחות מש"פ לא מקני וי"ל דשטר ודאי בכתיבה הוא נקנה דומיא דגט וכשם שמעשה החליצה קונה ולא תלי מידי בשויון השטר דאפי' כתבו על נייר כשר אבל חליפין אפי' תימא דקנין בפני עצמו הוא מ"מ חשיבותיה משום שויינו דבעי' כלי דבר חשוב וכיון דאשה בפחות מש"פ לא מקניי' ותירצו בתוס' דגרסי' בפחות מש"פ לא מקנייא ולא גרסי' נפשה דלאו בקפיד' תליא מילתא אלא דגדר קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ופחות מש"פ לא איקרי כסף וכי פריך לא פריך אלא מחליפין דהוי כמין כסף דקרא וכשיש בו ש"פ נילף מיניה ומשני חליפין אתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא והא דקאמר ואשה בפחות מש"פ לא מקני' כלומר כיון דלא גמר קיחה לפחות מש"פ אף לש"פ לא גמרי' דקנין אחריתי הוא ולא קנין כסף דגמר משדה וכיוצא בזה תירץ הרמב"ן והר"ן ז"ל כתב שנדחין דברי' וליישב הגרסא דגרסינן נפשה כתב ולפי דעתי שב' קושיות הללו האחת מתרצת בחברתה כו' ולא ידעתי מה הוא מחדש בזה דודאי התוס' והרמב"ן כך הם אומרים דמשאר קניין לא פריך אלא מחליפין דס"ד מדין כסף הם ומסיק דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ לאו מדין כסף הן ולא הוקשה להם לתוס' והרמב"ן אלא דקאמ' דלא מקניא דמשמע דבקפידתה של אשה תליא מילתא א"כ תתקדש בו כשיש בו ש"פ ואם הר"ן מקיים הגירסא דלא מקניא נפשה עדיין לא נתיישב בדבריו ז"ל דנימא אע"ג דחליפין איתנהי בפחות מש"פ היינו משום דכלי דבר חשוב הוא וחשיבותו שויא ליה כסף ואי משום דאנן סהדי דאשה בפחות מש"פ לא מקניא אפי' בכלי שלם אין זה מוציא חליפין מדין כסף מה שהאשה אינה רוצה להקנות בו אי שאין ראוי שתקנה בו ונימא דגמרי' קיחה משדה כל מידי דחשיב בין מדין כסף בין מדין חליפין אלא דבפחות מש"פ אע"ג דמהני בקנין חליפין דעלמא הכא גבי אשה לא גמרי' אלא דומיא דכסף דליתא בפחות מש"פ ואה באתה לומר דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ לאו כסף הוא אלא קנין אחר זה לבד הוה ליה לגמר' לתרץ ולמה לי טעמא דאשה בפחות מש"פ לא מקניא הא מעיקרא לא סלקא דעתך דתקדש אלא בכלי שיש בו ש"פ ויש לפ' דה"ק אשה בפחו' מש"פ לא מקניא דכיון דקנין עולם הוא אי דעתה אשויון ואין חשיבות דכלי שוה אצלה שאין חשיבות הכלי עומד לימים רבים וכי היכי דלדידן חשיבות דטיבע' לאו חשיבות הוא אפי' שיהי' ממון גדול משום דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטל' הכי נמי חשיבות דכלי אצל האשה לאו כלום וכל קנין חליפין אינו אלא מפני חשיבותו של כלי דהא חשיבות לא עבדי חליפין ומטבע לא עבד חליפין וכיון שאין חשיבות הכלי אצל האשה כלום לא מקניא בחליפין כלל ועוד יש לפרש שהר"ן ז"ל לשיטתיה אזיל דאמרי' לקמן דע"מ להחזיר קני לבר מאשה וטעמא משום דסודר' ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס ואע"ג דלענין קנינין דעלמא ע"מ להחזיר קני מדין כסף דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ובאותה שעה כסף יהיב ליה וס"ד דענין סודר נמי אע"ג דלא מתפיס המתנה ע"מ להחזיר היא ומדין כסף הוא שקונה להכי קאמר דהא חליפין איתנהו בפחות מש"פ דלאו כסף הוא וכ"ת חשיבותו של כלי משויא ליה כסף הרי אשה דמקניא בכסף ואנן סהדי דלא מקניא בכלי שאין בו ש"פ וכיון שכן הא אין עליך לומר דסודרא משום דהוי ממון ע"מ להחזיר הוא אלא שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרינן האי סיתומיתא באתרא דרגיל' למקני בה קניא והאי סודרא כלי נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' לקיים כל דבר ולא גמרי' קנינין דשדה עפרון אלא כסף דכתיב ביה בהדיא ושמעי' מהכא דאשה שנתקדשה בחליפין אפילו בכלי שיש בו ש"פ אין כאן בי' מיחוש וזה פשוט לרבוותא דאמרי סודרא אי תפיס לא מתפיס אבל למאן דפסק כרב אשי דאמר מאן לימא דסידרא אי תפיס מתפיס עדיין יש לפקפק אם הסודר שוה למה לא יועיל וראיתי לרבינו ישעיה מטראני ז"ל בתוספותיו שכתב וז"ל קשיא לי טובא אם אדם נתן סודר לאשה שיש בו ש"פ אע"פ ש שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן ש"פ כיון דנקיטה ג' על ג' והיא רשאית לפוסקו ואפילו אם החזירתו אחר כך מה בכך ונראה לי שאם בזה הסודר לבד נתרצית לו להתקדש אף על פי שהוזכר לה שם חליפין מקודשת הב"ע כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא שהתפיס' את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה דהוה יתחייב לתת לה את המנה לאחר זמן בכה"ג ודאי אינה מקודשת כיון שלא רצת' להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן אעפ"י שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו את השדה במנה ולא נתן לו את המנה ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה ואלו הם חליפין שקונם בכל מקום דכתיב על הגאולה וכו' ואמרינן גאולה זו מכירה וכו' מש"כ באשה וטעמא דמילתא כדמכר כיון דחליפין איתנהו בפחות מש"פ לא מקניא נפשה להתקדש שלא תוכל לחזור בה בפחות מש"פ וכיון דבפחות ליתנהו בש"פ נמי ליתנהו דאין ג"ש למחצה עכ"ל ועם כל מה שהרחיב לנו ז"ל ביאור עדין לא נתבאר מה בין זה לזה מאי איריא נתרצת להתקדש לו בזה הסודר שאף על פי שהזכיר לה שם חליפין מקודשת בדמי שויונו ואם לא נתרצית אלא שיתן לה מנה והתפיסה את הסודר שתתקדש לו על ידה ולא תוכל לחזור בה דהו"ל כ תקדשי לי במנה ונתן לה דינר דאמרינן לקמן הרי זו מקודשת וישלים דכל האומר ע"מ כאו' מעכשיו דמי ואינה יכולה לחזור בה ונמצא שעיקר הקידושין בדינר שיתן לה הכא נמי תתקדש בסודר שנתן ואי לא מהני בתורת חליפין מהני בתור' דמים כי היכי דמהני כשנתרצ' להתקדש בסודר לבדו וכ"ת הכא דעתה אמנה שאמר' שתתקדש בו והו"ל מצוה גבה אם כן מטעם מלוה אינה מקודש' ולאו משום גרעון דחליפין משום דאשה בפחות מש"פ לא מקני' אלא ע"כ בופריש שתתקדש לו בסודר חליפין והמנה יהיה עליו מלוה והוא יתן ובזה ודאי מקודשת דע"כ לא פליגי בהאיש מקדש אלא בנמצא חסר דינר דכסיפא מילתא למתבעיה אבל כל שהיא בע"מ כגון ע"מ שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת והוא יתן וכמדומה שטעמו של הרב ז"ל דקנין חליפין מהני לקיים המכר שהמוכר לא יוכל לחזור בו כל זמן שלא קבל דמים והקונ' לא יוכל להפטר מחיוב הדמי' דהכי משמע ליה מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ואמרינן גאולה זו מכר תמורה זו חליפין ואם כדי לקיים המקח בידו שלא יחזור מוכר בו הא ילפי' מתמורה שנתן תמורתן כיצד החליף שור בפרה משזכה זה נתחייב זה בחליפין מאי קמ"ל במכר ש שנתחייב זה בדמי' מה שאין כן באשה דכי אמר לה התקדשי לי מ"מ שאתן לך מאתים זוז רצה נותן ומקיים הקידושין לא רצה מבטל הקדושין שכל תנאי אינו חיוב אלא לבטל המעש' כדמוכח בפרק מצות חליצה גבי חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז וזה רצה לקדשה בתור' קנין חליפין שיתחייב הוא בדמי' לא יוכל לחזור בו מחיוב הדמים וכיון דזה אי אפשר שיתחייב אלא מתורת חליפין אתעקר להו מתורת קידושי כסף וקמו בתורת חליפין אבל היכא דיהיב לה סודר דחליפין דידה מהני לה מדין דכסף דהיא מתקדשת בחליפי הסודר ומה שהזכיר לשון חליפין אינו מזיק דודאי דמי חליפתה ותמורתה הם מה שאין כן (אבל) כשרוצה לקיים הדבר שלא יחזור שום א' בהם כדין המקח ויהיה חייב שאין דבר נוהג בקדושי כסף אפילו כע"מ אי איגלאי מילתא דמשום לתא דקנין חליפין קאתי ולא משום לתא דכסף כך נראין דבריו ואעפ"י כן אני מהסס בהם דמה שבמכר מתחייב לתת את הדמים ואינו יכול לחזור בו לא הקנין סודר גורם דאפי' קנאו לקרקע בכסף או שטר וחזקה וקצבו את הדמים תחילה משקנה הקרקע נתחייב בדמים דהא ק"ל האומר תן דבר זה לפלו' ואתחייב אני לך בדמיו חייב מדין ערב לעצמו לא כל שכן וכן נ"ל שאם אמר לאשה התקדשי לי ואתחייב לך כך וכך משנתקדשה לו נתחייב בנדר שנדר ואינו יכול לחזור בו והן הן הדברים הנקנים באמירה והא דאמרינן והוא יתן היינו משום דאמר ע"מ ושמא שהוא סבור דהיכא דפירשו דמים וא"ל מוכר ללוקח לך חזק וקנה והלך והחזיק לא מהני אלא שלא יוכל המוכר לחזור אבל לוקח וכו' נחזיר בו ואילו בקנין סודר כיון שקנה ממנו בחליפין עשאן לדמים חליפין ומשזכ' זה נתחייב זה בחליפין ונלמד הדבר מדכתיב על הגאולה וכילי גאולה דומיא דתמורה שנתקיים המקח מב' צדדים ודבר זה צריך בדיקה ומ"מ בדין הא' שקדשה בסודר לבד הר"ר ישעיה נכדו ז"ל חלוק עליו שכתב על דברי זקנו נ"ל שאע"פ שלא היה דעתה להתקדש מדאוריי' אי לאו כיון דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא מכל תיקו דממונא שהסכימו כל גדולי האחרונים דאפי' תקפו תובע מפקי' מיניה דהכא נמי מותרת להנשא אלא מפני חומרת ערוה אסרוה אבל הרי"ף כתב בבעיא דכלב ורץ אחריה לקמן בפרקין דסלקא בתיקו והו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וצ"ע אלו דבריו ז"ל ונראה לי דכי אמרי' העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופא דלא אתרעא עד השתא אבל חזקה אפנויה הא אתרעי לה שהרי פשטה ידה וקבל קדושין אלא שאלו מסופקים במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה ינתה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמידה על חזקתה שתהא מותרת מן התורה דהא בפרק שני דכתובות דתניא גבי שנים אומר נתקדשה ישנים אומר' לא נתקדשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ומפרש לה אביי בעד א' הקשו שם בתוס' אמאי לא תנשא לכתחילה הוה ליה לאוקמוה אחזקת פנויה וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני תרי סהדי חד אמר קרוב לי וחד אמר קרוב לה כיון דודאי זרק לה הקידושין לית לן דלמימר אוקמה אחזקתה להתירה לכתחילה ואע"פ שהם תפסו בלשונם להתיר' לכתחיל' לא בעי למימר דחומרא דרבנן היא אלא ה"ק לית לו למימר דאורייתא לכתחלה אוקמא אחזקתו להתירה לכתחילה אצא שאם נשאת לא תצא שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאתחזק איסורא כגון תרי ותרי דהי' באשם תלוי כדאמרי' התם לעיל מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי באשם תלוי קיימא דע"פ השנים שאו' נתקדש' קרי אתחזק איסורא אבל הכא נהי דאתרעא חזקה דהתירא אכתי לא אתחזק איסורא ואע"פ דאמרי' שחזקה קמייתא אתרעא לה שהרי אין חזקה בו כשאר חזקות שלא הורע דילפי' בפרקא קמא דחולין מנא הא מילתא דחמור רבנן זיל בתר חזקה מדכתיב ויצא הכהן והסגיר את הבית וד ודילמא אדנפיק ואתאו בצר ליה שיעורא אלא זיל בתר חזקה וכ"ת התם נמי הזרעה שהרי חסר לפניך התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיימ' ולא הורעה והתם הורעה ובאת לבי' הספק קוד' שנולד הספק דקרוב לו וקרוב לה וכן הכא קוד' שנול' הספק בלשון הקידושין הורעה חזקת פנויה במה שפשטה ידיה וכיוצא בזה כתב הר"ן י"ל בפרקין גבי ההיא דאיכא סהדי דידעי דההיא שעתה הוות שויא פרוטה וכ"ת דמיירי בקלא דלא אתחזק ואף על גב דבעלמא לא חיישי' כלל לקלא דלא אתחזק היינו לאחזוקי כולה מילתא כגון יצא שמה בעיר מקודשת דהיתה בחזקת פנויה אבל קלא דפשטה ידה וקבלה קידושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו ש"פ אפילו בקלא דלא אתחזק חיישי' ולכך כתב הרב אלפסי ז"ל בההיא דכלב רץ אחרות דסלקא בתיקו דהו"ל ספקא דאוריתא לחומרא אבל מה שכת' כאן חיישי' מדרבנן וצריכה גט יליף לה מדאמרינן הכא ספיק' הוי וחיישי' מדרבנן דאי ספיק' הוי ספקא דאוריי' היא אלא שאני הכא דכיון דאמרה היא אין נתינתו של בעל כלום דשמא מתנה יהיב לה ומה ששתק אחר כך כמסכים לדבריה שתהא נקנית על ידי עצמה כמו שכתבתי למעלה תדע דבלישנא קמא בעי למימר אבל נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנ' היא ואמרה היא כלומר דנתינתו לאו כלום הוא והכל נגרר אחר דבורא דידה ובלישנא בתרא לא הדרה ביה לגמרי מסברא זו דלא הוו קידושין אלא דמדרבנן מיהת חיישי' והא דקאמר הא נתן הוא ואמרה היא ספקא הוי כלומר לא תיקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דלאפוקי ספיקי קאתי כך נראה לי לדעתו של הרב אלפסי ז"ל אבל הרמב"ם שכתב הרי זו מקודשת בספק עשאו לספק זה כדין כל הספקות והא דאמרינן וחיישי' מדרבנן לפי שכל הספקות אצלו אינם איסור תורה אלא היכא דאתחזק אסור דמייתי אשם תלוי ופלוגתא דרבוות' הי' והדברים עתיקים:
אמר שמואל בקידושי' נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת וכו' הריני אישך אין כאן בית מיחוש פרש"י אפי' ספיקא לא הוי וק"ל דאי נמי לא אמר שמואל כי האי לישנא אלא אינה מקודש' לגמרי משמע ואפילו ספיק' לא הוי כדדייקי' לעיל הא נתן הוא ואמרה היא ספיק' הוי מכלל דכי תני סיפא אינה מקודשת אפילו ספיק' לא הוי ונרא' דמ"ה כתב הרא"ש דהני אפי' היה מדבר עמה ע"ע קידושי' מיירי דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה ומ"ה קאמר אין כאן בית מיחוש ובהכי ניחא אמאי נקט שמואל במילתיה ברישא הרי את מקודשת הרי את מאורסת דהני ודאי לישני מעליא נינהו דאע"ג דאמרינן בגמרא לישני בתראי קמ"ל הא מצי למתנייהו באנפי נפשייהו אלא לעולם דבעי' דאמר לי לא בא להגיה בדברי שמואל אלא ה"ק לא נחית שמואל להודיע נוסח המועיל בקידושין כי אם להודיעך דהני לישני ברירי לכ"ע שאין האשה יכולה לומר לא הבנתי מה אמרת ולא קבלתי לשם קידושין דכ"ע ידעי בקידושין קאמר לה ואע"פ כן כי נקטינהו בדידיה אין כאן בית מיחוש כל כלומר אפילו היו מדברים ע"ע קדושין ואפי' אמרה לשם קדושין קבלתינהו לא מהני משום דגריעותייהו דהני לישני (לי) שאמרם בלשון שמוכיח שילקח עצמו לה והתור' אמרה כי יקח א"נ דשמואל מיירי בהיו מדברים ע"ע קידושי' דלא בעי' שיאמר לי והא פשיטא אלא ללמדך דאפי' בכה"ג דסיפא לא הוו קידושי' אע"פ שהיו מדברים. ע"ע קידושין כדכתב הרא"ש מיהו רבי' ירוחם כתב וי"א שהיא מקודשת ודאי ואיני רואה להם טעם דכיון דגזירת הכתוב הוא ולא שיקח את עצמו כי היו מדברים ע"ע קידושי' מאי הוי:
ומסיק הכא דוקא דאמר לי שאל"כ הו"ל ידים שאינם מוכיחות ולא הויין ידים והק' הרא"ש ז"ל דבריש נזיר מסיק אהך מילתא גופה דידים שאינם מוכיחות הויין ידים ובשאין נזיר. עובר לפניו אפי' יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל בנזיר עובר הוי יד לנזירות אע"ג דלא מוכח כל כך ותירץ דהרי את מקודשת ולא אמר לי אפי' יד לא הוי ודמי לאין נזיר עובר לפניו ועל ידים שאינם מוכיחות מסיק הכא דלא הויין ידים והתם לאו מכח דשמואל דהכא פריך אלא מכח הנך דאיירי בהו לעיל מודרני ממך וכו' אבל אי הוו מוכיח קצת הוי ידים והא דמשני הכא בדאמר לי והתם בנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכח' גמורה אי הוה מצי להוכיח' בכולהו בין בקידושי' בין בנזיר דאיכא הוכחה קצת הוה משני וכ"ת לישני כשהיה מדבר עמה ע"ע קדושין ההיא ודאי הוכחה גמור' טפי מנזיר עובר לפניו שהרי על עצמו היו דבריו ומיהו ה"מ לשנויי כשתבע אשה בפניה לעצמו ולא רצת' ואח"כ אמר לזאת הרי את מקודשת דהויא הוכחא קצת דומיא דנזיר עובר לפניו וכתב הטור בשם הרמ"ה אם קדש אשה אחרת בפניה הויין ידים מוכיחות והקשה עליו א"כ לוקמ' אביי בהכי ומאי דוחקיה לשבושי מילתיה דשמואל בדאמר לי אלא לימא הכא נמי כדאיכא ידים מוכיחות ומיהו לא דמי לנזיר עובר לפניו דבנזיר עובר מוכיח שעל עסקי נזירות קאמר אהא אבל מפני שקדש אשה אחת בפניה לא מוכח איפכא שכבר קדש אשה לעצמו וזו לחבירו וכההיא דחמש נשים דפרק האיש מקדש דאמרי' קמ"ל דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה התם בשקבלה כבר אבל כאן אין הוכחה שרוצה גם בזו שתהיינה צרות זו לזו ונראה דלהכי נקט וחוששין לקידושיו כלומר דספק קידושין נינהו ובהכי ניחא דלא מוקמי' מילתא דשמואל בהכי וכן כשתבע אשה שתתקדש לו ולא רצתה הויא הוכחה לחברת' שעל עצמו היה מחזר ומ"מ לא הויא הוכח' כל כך לעשות' קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוו ויש לדקדק בדברי הרא"ש מי דחקו לומר דנזיר עובר לפניו הויא הוכחה גמורה כ"כ כמו בקידושי' דאמר לי נימא דהוי הוכח' קצת כמו מופרשני ממך וכן כתבה הרא"ש מעיקרא דלא מוכיח כולי האי ואמאי נייד מינה וכתב דאי הוה מוכיח מידי דהוו הוכחה קצת הוה אמר וי"ל דלא מתוקמא ליה סוגיא דהכא דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים משמע דלפי סברת המקילים הכא בלא לי הוי ידים ש"מ ואם איתא דבנזיר עובר נמי ידים שאינן מוכיחות הוי מאי פריך ליה את מי לא מודית דבעובר חשיב יש"מ וחשיב ידים להכי קאמר דודאי נזיר עובר מוכיח טפי וא"ת והשתא נמי מאי פריך לישני ליה כשאין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי כדמסיק התם וי"ל ה"ה דמ"ל הכי אלא דידע אביי דהכא נמי בלא לי אפי' יד לא הוי והשתא ניחא דלא משני אביי לפי שיטתו דס"ל דידים מוכיחות הויין ידים אע"ג דמצי למימר דאביי בעי לתרוצה לדשמואל אפי' אליבא דרבא דאמר לך רבא הכא בדאמר לי הניחא אם היה יכול לשנויי במילתא רויח אבל לא הו"ל לשבוש' מילתא דשמואל ולהגיה בדאמר לו לאוקומי מילתא דשמואל דלא כוותיה אעפ"י שפרשתי דלא משבש לה אלא דלא נחית להכי מ"מ דוחק גדול דקאמר מילתא דלא צריכא משום סיפא וטפי הול"ל מסתברא מילתא דשמואל דכוותא אזלא ורבא מוקי' לה בדאמר לי אלא מוכח דבלא לי אפי' יד לא הוי ולפי זה הרי"ף והרא"ש הזכירו בקידושין לי ולא הזכירו בקידושין מנאי וכתב הר"ן ונותנים טעם לדבר דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה שיהיה זה דעתו שהנה לא הזכיר בגירושין אמר לה אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת וכולי דמשמע שזהו הלשון הכותב בגט עכ"ד ואין לומר דלישנא קלילא נקט וארישא סמיך דבקידושין אמר לה וכן בגרושין שלא היה לו לחסר לשון הגמרא דקאמ' וכן בגרושין נתן לה ואמר לה דמיירי דעל נתינת הגט הם דבריו ולא בכתיבה ומדשמואל אין ראיה דכי היכי דבקדושין לא הזכיר לי אף בגירושין לא הזכיר מינאי ואם תאמר הא רבא גופיה מודה דלא בעינן מינאי כרבנן דאין אדם מגרש אשה חבירו ואפי' בכתיבת הגט עצמו לא צריך מ"מ מאחר דגמרא אסתפקא ליה מי בעי ודין כ' יהודה אע"ג דודאי רבא דמוקי' נפשיה כרבנן לא בעי ודין דמוכחא מילתא דאל"כ אתיא דלא כרבנן מכל מקום מספקא ליה לגמרא בתרווייהו אי בעי להו הילכך בכתיב' בגט תרוייהו בעי אבל באמירה דבע"פ כיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך וזה אנו יכולים לומר לדברי הרא"ש ז"ל שכתב וכן בגירושין נתן לה ואמר לה בלשון שבא בגמרא אבל הרי"ף ששינה הלשון משמע דאף בכתיב' לא צריך מינאי והר"ן ז"ל פירש שהרי"ף ז"ל סמך לענין מינאי דלא צריך כדאמר רבא אנא דאמרי אפי' כרבנן דר"י ומיהו דאיבעיא לן בגמרא אי בעיא ודין והביאה הרי"ף ז"ל סביר' ליה דאיפשר דמסתבר טעמיה דרבי יוחנן בודין ולא מסתבר טעמיה במינאי דאין אדם מגרש אשת חבירו ומכל מקום דוחק לומר כך כיון דפרכינן לרבה היכי אתיא כרבי יהודה דיחידאי הוא ומשנ' אנא דאמרי כרבנן משמע דבכולה מילתא אתיא כרבנן ואין טעם לחלק ביניהם בדברי היחיד משום דמסתבר טעמיה:
ויש . מי שאומר דאף על גב דקי"ל דידים ש"מ לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקידושין אזלינן לחומרא והוה ליה ס' מגורשת דהא משמע בפרק המגרש דכל היכא דלא כתיב ודין הוו ידים ש"מ ואפ"ה משמע דאי כתב לה כל תורף הגט ולא כתב לה ודין מפסלה לכהונה ותפסי בה קידושי' דהא לא אפשיטא התם אי בעי ודין ודחה הר"ן ז"ל דבריהם דהתם משום דחיישינן דבלאו ודין הוו ידים מוכיחות דומיא דאמר רבא במינאי אבל דהוו ידים שאינן מוכיחות כי הכא פשיטא דלא הוו ידים כלל ולא תיקשי מדתלינן פלוגתא דר"י ורבנן בידים שאינן מוכיחות ולא תלינן באי מוכחא מילתא והוו ידים מוכיחות אלמא אף שאינן מוכיחות איכא למיחש דמהא לא איריא דכיון דאמר רבא התם בנדרים אנא דאמרי אפילו כרבנן וכולי שמעינן דרבי יהודה בעי מוכיחות טפי ורבנן כיון במוכיח קצת דומיא דמילתיה דרב' הויין ידים ובהכי מסתפקא לגמרא מוכיחות טפי כרבי יהודה ולא איפשיטא ואזלינן לחומר' אבל רבי יהודה אי בעי ודין דילמא לא בעינן כרבנן דפליגי עליה משום דהא מוכחא קצת ולדברי המפרשים קשה דהיאך איפשר דרבא מוקי נפשיה כרבנן אם לא שיחלק ויאמר דמכל מקום מוכיחות מקרי אם כן היכי מייתי ראיה מינה להחמיר בשאינן מוכיחות לגמרי וכה"ג תפסו כל האחרונים דבלא אמר לי שאין כאן בית מיחוש וכן כתב המ"מ בשם הרמב"ם והרשב"א וכל שכן לפי מה שאמר הרא"ש ז"ל דבלא אמר לי אפי' יד לא הוו ואפי' אביי דאמר הויין ידים מודה הכא דלאו כלום הוא אמנם בתשובות מהר"ם אלשקר ז"ל הביא תשובת הרשב"א שכתב ולענין פסק ההלכה קי"ל כשמואל דידים ש"מ לא הויין ידים וקי"ל כרבא דגבי אביי הילכך לענין קידושין כי אמר לי אינה מקודשת ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכה גט ודע דבפ' המגרש אמרינן דהיכא דלא כתי' ודין ידי' ש"מ הוי ולר"י דבעי ידי' מוכיחו' אינ' מגורש' ואפ"ה מסתבר' דהיכא דכתי' הרי את מותר' וכל תורף הגט חיישי' לה ואי פשטה ידה וקבל' קידושין מאח' צריכ' גט אבל גבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחו' לא הויין ידים כלל וי"א דאפי' בגיטין וקידושי' למ"ד לא הוין ידים לא חיישי' לה ולמאן דאמ' צריך למכתב ודין אי לא כתב אין כאן בית מיחוש ומיהו אנן חיישי' לרבנן והויא ס' מגורשת ע"כ ומה שכתוב שם מסתברא דהיכא דכתוב וכו' חיישינן לה לא שכתב זה מסברת נפשו והסכמתו דהא מנא ליה דאי מסברא אמר כן גבי מינאי ואצלו כי לא אמר שוה למינאי גם בלא אמר לי יכול לומ' מסברא כן אלא מההיא דאיבעיא לן בפ' המגרש אמירה דמספקא לן אי בעי' ודין וכו' והו' ליה לכתו' מסתפקא וכתב מסתבר' וכבר תבריה לגזיזה בהא שכתב דלא מבעיא לן לר"י דודאי לדידיה אין כאן בית מיחוש ומיהו אנן חיישינן לרבנן הרי דחאה לאותה ראיה לגמרי כדרך שדחאה הר"א ז"ל והנה אנו רואים שהרב המגיד משנה העיד משם הרשב"א דלא חיישינן לה כלל ועוד מצינו לו ז"ל בתשובותיו סי' תשע"ד ואלף תל"ד השיב על מי שאמר הרי אני נותן לך לקידושין והשיב דלא הויין ידים כדמוכח בשמעתין ובסוף כתב ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות דצריכה גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע"כ:
ואיברא שהלשון מפוקפק מדקאמ' שמא בקידושין בענין זה משמ' דבקידושי' בענין אחר בעינ' ידים מוכיחות והתם היינו טעמ' דמדקאמ' הריני נותנו מוכחן מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה כמ"ש הריב' בתשובה ואין לפרש דבענ' זה דקאמר משום דאיכא ענין אחר דהיינו ודין ומינאי דאסתפקא ליה לגמרא התם דאם כן אפי' בענין זה מבעי ליה ועוד הא דקאמר לא בעי ידים מוכיחות הא ודאי בקידושין בעי' אלא הול"ל שמא להחמיר לא קפדינן אידים מוכיחות וא"ת אי אמר משום דאמר הריני קאמר הול"ל דהוו ידים מוכיחות י"ל דלא בעינן מוכיחות טפי קאמר אלא במה שאמר הריני נותן סגי וכי האי לישנא נקט גמרא בפ' המגרש ורבנן סברי ידים שאינם מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתיב ודין מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש ואף על גב דמוכח קצת שקרו ליה שאינן מוכיחות טפי ובהך פורתא דהוכחה סגי הכא נמי בהך דאמר הריני נותן אף על גב דאיפשר שהוא הנותן ולא המקדש מ"מ סגי בהאי הוכחה קצת דלא הוצרך להודיע שהוא הנותן אלא להודיע שהוא המקדש ולא בעינן ידים מוכיחות טפי מהאי ואי קשיא מהא דתניא בתוספת' והביאה בירו' בפרק האומר לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתיה והיא אומר' לראשון השני נעשה כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומר' לא' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודע' חזקה לשני הוחזק השליח בעדים חזקה לראשון וכולי והיאך יהא השני כאומר לה קדשתיך ותיפוק ל' שאין כאן ידים מוכיחות אפילו אמרה האשה לשני נתכוונתי ואיפשר לפרשה באומר פרשת לעצמי והיא נתרצית והיא מכחישתו ואומרת נתקדשתי לא אלא לראשון שעשאך שליח אלא שהראב"ד ז"ל בפ"ט פרשה בשקדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכונתי ואכתוב עוד על זה בפרק האומר בס"ד ולענין הלכה כל רבותינו האחרונים הסכימו בכמה מעשים שאירעו להקל ושלא לחוש לסברת יש מי שאומר להצריכ' גט ולעגנה כאילו קל' מן שמיא נחית שאין כאן בית מיחוש ואחריהם אלך:
ויש לברר כשהיה שידוכין ביניהם אי חשיב כידים מוכיחות שהרב מהרי' ן' לב ז"ל בח"א מתשובותיו כתב דחשיב ידים מוכיחות והביא ראיה דאמר רבי' תם על מעשה בא' שאמר לחבירו בתך מקודשת לי סתם ולא פירש איזו מבנותיו והיתה א' מהן משודכת לו מסתמ' על המשודכת קאמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ואמר שאחד מגדולי הדור כתב דלא דמי לההיא דר"ת דהתם ודאי הקידושי' חלים על א' מהבנות וכולהו בעיין גיטא מספקא וכיון דליכא אלא ספיקא או האי או האי יש לומר שלא קידש אלא אותה שלידך מעיקרא וכתב עליו הרב והאמת כי דברי פי חכם חן מכל מקו' לא היה רוצה לסמוך על חילוקם לפוטרה בלא גט ואני בעניי כתבתי בתשובה שזקוקים אנו לסמוך על החילוק ההוא מההיא דפרכי' עליה דאמר קידושי שאינן מסורין לביא' לא הוו קידושין ממתניתי' דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ומוקמי' לה בשאין שם אלא גדולה וקטנה וקא משמע לן דאע"ג דשויתי' גדול' שליח לקבל קידושי' לא שביק איניש מילתא דאית ליה הנאה מיניה דכסף קדושיה שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה ואפילו תימא דאמר' גדולה שיהיה כסף קדושיה לאביה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה וכו' ובהך סברא אמרינן דאין הבוגרות בכלל ולא חשו להם חכמי' כלל ואילו לענין ידים מוכיחות לא מהני הך סברא להוכיח שלעצמו קדשה דלא שביק איניש מצוה דנפשי' ורמי עליה ואית ליה הנא' מיני' ועביד לאחריני אשר לא ידענו שעשאוה שליח והיינו טעמא דלענין לשון הקדושין בעינן שיהא הלשון ברור שמוכיח מתוכו למי מתקדשת ולא מסברא דעלמא ועוד יש ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שהבאתי למעלה דאי הוה מצי גמרא לאשכוחי מילתא דאיכא הוכחה בלא לי לא הוה דחיק לאוקומי ולשבוש' מילתא דשמואל בדאמר לי ואם איתא משכחת לה בדשדיך ולא היה צריך להגיה דברי שמואל בדאמ' בהדי' לי וכי תימא השת' נמי לוקמא בשהיו מדברי' על עסקי קדושין ההיא ודאי כאומר לי בהדיא דמי ולפי מה שפירשתי לעיל היינו אוקמתא דגמ' דמדבר עמה על עסקי קדושין דכמי שאמר לי דמי ויש להביא ראיה שכל שהלשון אינו מוכיח אף על פי שיש הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות מדאמרי' בפרקא קמא דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י זכרונו לברכה דכולהו בהדי הדדי הוו כיון דאמר על הדבר הרי עלי והימנו פירוש הריני נזיר עלי קרבן הימנו שבועה ופרכינן בגמרא הימנו דילמא דאכילנ' קבעי ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי כקרבן הא מוכח דלא בעי למיכל אלא כיון דזה הלשון דהימנו לא הוי ד דהא לא מוכיח מתוכו אף על פי שדבר אחר מוכיח עליו לא מקרי יד ולא דמי לנזיר עובר לפניו דאהא לשון קצר הוא שלא פירש שנודע משום דנזיר עובר לפניו והר"ן זכרונו לברכה כתב כן בראש הפרק אהא דאמרינן גבי ודין די יהוי ליכי מינאי דאפילו לרבנן דלא בעינן ידים מוכיחות הני מילי בגט וכולי ושם כתבתי באותה תשובה באומר למשודכתו תקחי זה לקדושין שאין שם בית מיחוש שלא פירש קדושין אלו מה טיבן שאין מוכיח מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ואפשר שהוא נעשה שליח לחברו והיא נעשית שליח לחברתה ואין השדוכין הוכחה כלל:
ועוד כלל אחר אמרו כל שלא אמר לשון שיהא גוף האשה נתפס בו כגון הרי את מקודשת או שיאמר הרי את מאורסת או הרי אתן (לי) לאנתו לאו כלום הוא וזה הביא הרב מהרר"י ן' לב ז"ל בשם רבנן פרובינציה הרב בעל המכתם ז"ל והרב רבי נתן ז"ל ורבנים אחרים והסכימו עמהם רבני צרפת הלכה למעשה דמי שאמר לאשה אני נותן לך זה לקדושין שאף ידים אין כאן שיחול עליה קדושין ואין להצריכה גט כלל:
גם הרב רבינו ישעיה השני ז"ל בנותן כסף לאשה ואמר לה הרי זה קדושיך אינו כלום שאין כתוב בכסף דבר של קדושין כמו הכתוב בגט דבר של גרושין ואמר הוא ז"ל שדבריו מסכימים לדברי רבני פרווינצייא ורבני צרפת ז"ל אלא שתשובת הריב"ש ז"ל בסימן רס"ו חולקת על זה על מי שאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אעפ"י שלא אמר לה בפי' הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת שזה דבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין:
ונרא' מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת והואיל והריב"ש ז"ל היה מחמיר יש לחוש לדבריו אעפ"י שכל הגדולים הללו כתבו להיתר אלו דבריו ז"ל ולא ראיתי אני בדבר הריב"ש ז"ל סתירת דברי אותם הגדולים ולא בדברי אותם הגדולים סתירת דברי הריב"ש ז"ל כי דברי אותם הגדולים הם בעיקר התפסת הקדושין בגופה ודברי הריב"ש ז"ל הם בידים מוכיחות מי היא המקדש ועל זה אמר הריב"ש ז"ל שכל שאמר הריני נותנו לך הרי גילה שהוא נותן את הכסף והיא המקבלת וזה מוכיח שלעצמו הוא מקדשה ורבני פרווינצה ז"ל יודו לו בזה דהוו ידים מוכיחות. אלא דבריהם הם באומר אני נותן לך זה לקדושין נהי שהוא הנותן והיא המקבלת אבל כל שלא אמר שתהא מקודשת לאו כלום הוא דלקדושין לצורך קידושין משמע וראיה מדאמר בפרק אין מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה אלמא שני לן בין חומר הרי זו עולה לאומר לעולה:
ודנדון של הריב"ש ז"ל כיון שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין הרי גילה שנתינה זו תורת קידושין עליה שבנתינתה היא מקודשת שכן מצינו בגמיא בפרק הזורק אמר לו בעל חוב זרוק לי חובי בתורת גיטין שפירושו שיזכה לו ארבע אמותיו בזריקה זו כמו לענין גט ואעפ"י שלא פירש כמי שפי' דמי שיזכה לו ארבע אמותיו אף כאן באומר נותנו בתורת קדושין היינו כדינה שתהא מקודשת בנתינה זו אבל באומר בלשון לעז אישטו טידו רי קדושין או פור קידושין לאו כלום הוא כי פור קידושין לאו משמעו בעד קדושין או במקום קדושין ולא הוי בתורת קידושין:
וצריך לברר דכל הני לישני דאקרו ידים שאינן מוכיחות אפילו אמרה שבלבה היה שתתקדש לו לאו כלום הוא כיון שהלשון גרוע ולא מוכיח ואפי' אם היו ביניהם דברים בכת' כל שאין הדברים מוכיחים הו"ל כמקדש בלא עדים שהרי אין העדים יכולים להעיד שזו נתקדשה לזה וראיתי שכתב מהרר"י אדרבי בתשובותיו כשאמר תקחי אותם בעד קידושין אע"פ שלא פיר' מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ולא הוו ידים כלל ליתא ומ"מ מקרו ידים כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ויש לאיש לקדש אשה בכל לשון שמכרת בו ויהיה משמע הדברים באותו הלשון שקנא' וכו' ואמר ודאי שבדורינו זה רובא דעלמא לא גמירי ומדברים לישנא קליל' ומשמעות טומאלי פור קידושין הוא ביניהם שקונה האשה לעצמו ע"כ. ואין ענין דברי הרמב"ם לכאן שדבריו הוא מה שקוראים באותו הלשון קנין של קידושין כדאמרי' שכן ביהודה היו קורין לארוסה חרופה אבל אם הלשון גרוע מה מועיל שהיא מכרת אם אין בלשון קנין של קידושין וגם לא יד מוכיח שהיא מתקדש' לו:
איבעיא להו מיוחדת לי עזרתי צלעתי מהו כתב הרא"ש כל הני לישנ' דברירא לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוה ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספקות כשהיה מדבר עמה ע"ע קידושין דאם לאו אין בהם ממש והר"ן ז"ל כתב דבלשונות דמספקא לן בהו אם לא הוה מדבר עע"ק לא חיישינן להו כלל דהא לא ידעה ואי אמר' דידעה ספקא הוי ובאידך לישנא דאיפשיטו כגון לקוחתי קנויה לי דוקא במדבר עע"ק אי נמי דאמרה לשם קדושין קבלתינהו הא לאו הכי אינה מקודשת והרב בב"י ז"ל הביא דבריו וכתב המ"מ וכו' ואמר שנראה מדברי הרא"ש שהוא חולק על מה שכתב בשם המפרשים דכל הנך לישני דאיפשיטו צריך שתאמר שהיא מכרת בהם ולהרא"ש ז"ל אפי' אומרת שאינה מכרת מקודשת ואמר שאפשר שהרא"ש לא מיירי אלא בדין האיש המקדש דכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קידושים הוציאם אבל האשה אינה מכרת באותם הלשונות ומ"מ יש לתמוה על רבי' שלא הזכיר סברת הרא"ש בזה כלל אלו דבריו ז"ל ואם הבנת דברי הרא"ש היא כן טפי איכא לאתמוהי על הטור שכתב איפכא שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ואם אלו שפשוטים באותו מקום שהם ודאי קידושין הצריך שתאמר שהבינה בלשונות של קדש שנסתפקו בגמרא בהם והופשטו שהם לשון קידושי' לאו כל כמינה לומר שאינה יודעת הא ליתא כלל ומה שחלק הרב בבית יוסף מדין האיש לדין האשה לא נתחוור אצלי שאם האיש יאמר לקוחתי למלאכתי נתכוונתי עצורתי לשם פילגש נתכונתי או למלאכה מי לא נאמן טפי מהאש' דאיהו בידו לגרשה והיא אין בידו להפקיע עצמה ממנו ואם מפני שכתו' בדברי הרא"ש לאו כל כמיניה לשון זכר בראשי תיבות נכתבים לאו כל כמיני' זכרהו ונקבהו ונראה לי דלא אמר הרא"ש הני לישני דאיפשיטו דברירא לן דהוו קדושין כלומר שברור לכל העולם דאילו הני לישני דאיפשיטו מאחר שנסתפקו בהם חכמים שאר אינשי מאן יהיב להו קבא דקמחא למיזל למגמר שהם לשונות של קידושין וכשהאיש או האשה אומרים לא לשם קידושין נתכוונתי מהימני מיהו איכא למידק א"כ הרא"ש לא הזכיר אלא הלשונות הברורים והמסופקי' אבל הלשונות שנפשטו לא הזכיר בהם מה דינם וממה שכתב וכל אלו הספקות כשהיה מדב' עע"ק משמע שאותם הלשונות שנפשטו אינן בדין הזה ונראה שהרא"ש ס"ל דבאלו הספקות אם לא היה מדבר עע"ק אפי' אמרה לשם קידושין קבלתי לאו מידי הוא כדאמרי' בגמ' מנא ידעה כלו' ואפי' אמרה לא חיישי' דהו"ל כמקדש בלא עדים ובזה חלוק הרא"ש על הר"ן ז"ל דדוקא דהיה מדבר עע"ק הוא דאיסתפקא לן דילמא למלאכה קאמ' שכן משמעות הלשון ומהדר קהדר ביה אבל הנך לישני דאיפשיטו כיון דהיה מדבר עע"ק מקודשת על הסת' עד דאמרה לא ידעתי שהוא לשון של קידושין ולדברי הרא"ש ניחא דמוקי לה גמרא לבעיא דהנך לישני דוקא בהיה מדבר ולא כדברי הר"ן שכתב דה"ה דה"מ לאוקמה דבידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי וק"ל טובא לדבריו ז"ל אדמבעיא לן בהני לישני דאסתפק' לן בהו אמאי לא תבעי ליה בהנך לישני דברייתא קנויה לי זקוקה לי וכו' במאי עסקינן אי במדבר עמה אפי' בשתיקה ואי לאו מנא ידעה אלמא בהנך לישני מתוקמא שפיר בדידעה ושפיר מקדשה בהנך לישני דמוכח' לעדים ולכ"ע שהם לשון חידושי' אבל הנך דמספקא לן מנא ידעה ואפי' אמרה דידעה לאו כ"כ דמי איכא מידי דאנן לא ידעי ואיהי ידעה ויש לתרץ לשיטתו ז"ל דודאי ברייתא מתוקמא במדבר עמה או בידעה וקמ"ל דלאו כ"כ שתאמר סבורה הייתי שאינן לשונות של קידושין וס"ד דהני לישני דאסתפק' להו היינו אי הוי לשון נשואים גמורים או כי התנו אהבי' זה עם זה ולא דרך נישואין ופריך אי במדבר עמה ע"ע נישואין הא ודאי אין הלשון סותר מה שהיו מדברים בהדיא וילמד סתום מן המפורש דחבת חופה קאמר ומשני דהוי לישני גריעי ואיפשר דסתרי דשמא למלאכה קאמר ומ"מ קשה הלשון דקאמר מנא ידעה וכי לא איפשר דידעה הו"לל ואי אמרה דלא ידעה מאי איכא למימר ועוד דכיון שאין בלשון הוכחה אע"פ שיכולה היא שתאמ' שמכרת בקריצותיו וברמיזותיו מ"מ ידים מוכיחות בלשון בעינ' והעדים צריכין להבין שאל"כ הו"ל כמקדש בלא עדים דהא גבי שיראי אמרי לקמן דכשיודעים שדרכו להתיקר הו"ל כמקדש בלא עדים והר"ן גופיה כתבה לקמן ואף זו כיוצא בה וכן מוכח מפשט דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אבל לא היה מדבר וכו' אין חוששין למלות אלו ורבי ירוחם נתיב כ"ב כתב בשם רבו הר"א ן' אשמעאל דבהני לישני דמספ' לן בהו אם לא היו מדברים ע"ע קידושי' אפי' אמרה דלשם קידושין קבלתינהו אינה מקודשת הנה שהסכימו לשיטתו של הרא"ש וכן נראה עיקר ובדאידך לישני ראיתי לרבי' ירוחם שכתב וכל אלו הלשונות שהיא ודאי מקודשת לאו כ"כ לומר שלא ידעתי שנתנם. לי בתורת קידושין אפי' לא דבר עמה ע"ע קידושין וכתב שאם אמרה דלא ידעה הוי ס' קדושי' כבר הוכחתי לעיל מדברי הטור שבכל אלו הלשונות צריך שתבין שהם ענין קדושין ונר' דאות' הלשונו' הברורים וידועים לאו כ"כ כדכת' הרא"ש ואין חוששין לדבריה כלל אבל בשאר לשונות שנסתפקו בהם והופשטו בזה חוששי' לדבריה להצרי' גט משניהם:
עצורתי מהו פרש"י לשון עצרת שתה' נאספ' עמי בביתי רבותי אמרו ל' כי אשה עצור' לנו ולא נהיר' דההיא עצורה ממנו קא' והתוס' ישבו לישנא דקרא על פי' רבותי' ז"ל דה"ק כי אם אשה היתה אצלנו מתמול שלשום היה זה אבל עכשיו אנחנו טהורים וניחא דכל אלו הלשונו' השתא לישנא דקרא וא"ת מה ראה לקרותה עכשיו לאש' בשם עצור' י"ל לפי שהכהן אמר לו אם נשמרו הנערים אך מאשה כלומ' צריך לשאול את פיהם:
(בכאן נר' שיש חסרון גדול מההעתק לא ידענו מה היה לו) שעיקר הפשיטות הוא מאי דפשט גמר' מעיקרא מדתניא האי חרופתי מקודשת דהא דפרי' ויהודה הויא רוב' דעלמ' מצי לתרוצי למ"ד בכנענית הכתוב מדבר) (אתא) אבל לדידן אתיא ברייתא כפשטא ופשטינן דמקודשת כדפירש' לעיל:
וראיתי בהגהו' מהרמ"א שכת' גבי הנך לישני דמספק בגמ' עזרתי צלעתי כת' וה"ה אם אמר חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י"א שאינו כלום ע"כ ואמ' כן על הרשב"א שכת' בתשו' הביאה הב"י וז"ל אין אשתי כנשואתי שאלו האו' הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודש' דלא תקר' נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה קשה דבמדבר עמה ע"ע קדושי' כי הנך לישני וא"ל הרי את נשואתי אמאי לא הוי ס' טפי מהני לישני דהתם מספקי שאעפ"י שהיה מדבר תחלה דילמ' הדר ביה דהנך לישני למלאכ' משמע (אבל נשואתי לאו מלאכ' היא) ולרחוקה קמכוין אבל זה הלשון של נשואה אדרב' לקרוב' קמכוין שתה' כנשואה ובכלל מאתי' מנה דא"א לנשואה אם לא תהיה ארוס' ועוד דילמ' ה"ק לה הרי את ראויה להיות נשואתי ע"י קדושין אלו תחלה שאם לא נתקדשה אעפ"י שנכנסה לחופה או נבעל' לא כנוסה היא ועוד שהרי בחרופתי ביהודה אפי' למ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר ולא שייכי בה קדושי' כלל לפי שהורגלו בשם זה אמרי' דמקודשת ודאית בנשואתי דשייכא באישות לא כ"ש דניחוש לה בהיה מדבר עע"ק או שאמרה לשם קדושין נתכונתי ודברי הרשב"א בזה הלשון שהובאו שם אין משמען שלא ניחוש להם לס' אלא אמר דלא הוי כהרי את אשתי דמקודשת גמורה ואין קדושי אחר תופסין בה אבל היכא דהיה מדבר עמה עע"ק וא"ל הרי את נשואתי מידי ספקא לא נפיק:
תנן במס' מ"ש היה מדבר עם האשה ע"ע גיטה וקדושי ונתן לה גיט' או קדושיה דיו והרמב"ם ז"ל בפ"ג כ' הי' מדבר עם האש' ע"ע הקדושי' ורצת' וכתב הרב מהרי"ק בכ"מ דהיינו דאמר' אין אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח"כ קבלו מידו סתם ליכא הוכח' דלש' קדושי' קבלה וה"ק הרמב"ם אם כן כשאמרו בגמר' אי במדבר עמה וכו' אפי' לא א"ל מידי לימא דאיירי דלא אמרה אין ומ"מ לא שייך למימ' מנאי ידעה דבלא אמירת הן ידעה מאי קאמר ותהוי ספק מקודשת ותירץ דבלא אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהיב ליה דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעת' דלהוי לשון קידושי' דמשמע לה כיון שלא נתרצתי לו בפי' ודאי דלא יקדש לי ואנ"ל דמאחר שדברי עמה ע"ע קדושי' בהדיא והוא לא מחתה למה לא יעשה עכשיו מעשה לראות אם תקבלנו וכיון שנתן אז ואמ' לה הנך לישני היה לו לחוש שהם קדושי' שהרי פיר' לו בתחלת הקדושי' בהדיא וכן משמע דקדוק דברי הרמב"ם שביתר הלשונות המסופקות כתב והוא שהיה מדבר עמה תחלה עע"ק אבל אם אינו מדב' עמה עע"ק אין חוששין למלות אלו ולא פירש שהיא תתרצ' ותאמ' הן ולמ' כשנתן בשתיק' דקדק וכתב ורצתה דלעיל דמשמע אע"פ שלא אמרה הן וכ"ת מאי קשיא ליה לגמ' בהנך לישנ' אי דלא היה מדב' עמה מנ' ידעה נימ' שדבר עמה ולפי' הי"ל ליד' ומיהו לא השיבה הן שאם היתה משי' אפי' לא אמר לה מידי י"ל למאי דלא ס"ד דהוי לישני גריעי אלא שאינ' מפורשי' שהם לשם קדושי' פשיטא ליה דמ"ש לה תחיל' שתתקד' מהני לפרושי' לשונות סתומי' הללו שהם קדושי' ומאי איריא דלא אמרה תחלה הן עכשיו פירש לה וקבלתם והו"ל קדושי ודאי טפי מדאמר' אין והוא נתן בשתיק' שדבורו בשעת הנתינ' בהני לישני עדי' טפי מאמירת' הין תחלה וה"ק אי במדבר עמה אעפ"י שלא אמר' הין מאחר דבשתיקה מתקדשת על ספק דברי' הראשונים כ"ש כשאומ' בשעת נתינה שאין אנו צריכין לאמירתה הן תחלה כיון שלבסוף קבלה ממנו באותם הלשונות ומסיק דהנך לישני גריעי טפי מדשתיקה היכ' דאמר' הן כך יש להתפרש סוגיא דשמעתא לפי מ"ש הרב מהרי"ק בכ"מ שהרמב"ם מצריך שתאמר הן ולא סגי בשתיקה ומה שלא מחתה אבל ק' זו מנין לו דהא במתני' וגמ' לא הזכירו אלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה סתמא משמע דקדושי' דומיא דגט ולא בעי' דברי האשה כלל ודומיא דהפודה מ"ש ולא קרא שם דעלה מייתי לה הת' ומ"ש דאי בלא אמרה אין אלא ששתקה ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלה הא ודאי הוכחה גדולה היא על כונתו מדבריו שהיה מדב' עמה ושותקת דלקדושין קיהיב ולמה קבלה אם לא שהסכימה לדעתו דאין לה לתלות במתנת חנם בעלמ' קיהיב לה דעלה מייתי לה התם ואם איתא הי"ל לפרש ותו אי ברצתה ואמרה הן ההיא שדיך מקרי דאפילו קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מצית אמרה דידי שקלי משום דשדיך פי' רש"י ז"ל שדבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו והביאה הרמב"ם בפרק חמישי בלשון הזה אם קדם ביניהם שדוכין ושתקה הרי זה מקודשת ואם לא שדך אותה מעולם אע"פ ששתק' אינה מקודש' הרי נתרצי' להתקדש בהדיא שדוכין מיקרו ומה שהכריח הרב ז"ל דרצתה היינו ששתקה ולא מחתה דא"כ הול"ל ולא מיחתה ומאי רצתה דאמרה אין אין זו ראי' דרצת' נמי יש במשמע שלא מיחתה דבפ' האומר ע"מ שירצה אבא ומפרשי' דכ"ע רישא בע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה קאמר ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל בפ"ז פסק כמ"ד ע"מ שירצ' דהיינו שיאמר אין לא דלאו ברצון רצה שיאמ' בפיו דהרצון בלב תלוי אלא לפי ענינו מתפרש שם בתנאי שמתנה האדם לא מחית נפשיה לספיקא שאם אמ' ע"מ שלא ימחה כל זמן שימח' אפילו עד סוף העול' מתבטל המעשה אלא ע"מ שיגלה דעתו שהוא רצה קאמר אבל לשון ורצתה שכת' הרב כאן אין אנו צריכין שתאמר הן בפי' אלא כל שלא מחתה והראת פנים כמי שרוצה די דלאו אורח ארעא שהאשה מזכרת בפה ודי בגילוי דעתה כדאמרי' בפ' האיש מקדש דאמרי' לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ואמרי' ודילמא ארצוי ארצי קמיה ושתיק ופירש הרמב"ן הרצה האב דברים לפני בנו לעשות שליח לקדושין ושתיק ליה בנו מחמת כיסופא אעפ"י שרש"י לא פי' כן ואע"ג דבעלמ' שתיק' לאו כהודאה אלא בשעת מעשה כדאמרינן כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא כאן אין אנו צריכין אלא דבור דידיה לפרש מעכשיו כל שהיא לא מחה' סגי וכ"ת א"כ אמאי הוצרך הרמב"ם לפרש ורצת' פשיטא דאם מחתה לאו כלום הוא י"ל דס"ד שאפ"י שמחתה בדבורו תחלה מ"מ רצה לעשות מעשה וכבר היה לה להבין שאין זו מתנת חנם ולא היה לה לקבל לכך כתב ורצתה כלומר:
(ע"כ נמצא בהעתק):
גרסינן פ' האיש מקדש אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה פרש"י אינה מקודשת ואפי' ישנה בעין להוצאה נתנה הלוה רשאי להוציא' בהוצא' ואינה חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכן כתבה הר"ן והכי משמע הלשון דלהוצאה ניתנה דמשמע דעכשיו ישנה בעולם אלא שרשאי להוציא' ודברי הרמב"ם פ"ה מה' אישות מגומגם שהוא כתב בלשון הזה המקדש במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודש' כיצד כגון שהיה לו אצל' חוב דינר וא"ל הרי את מקוד' לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת שהמלו' להוצא' נתנה ואין כאן שום דינר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאו אותו דינר ועברה הנאתו ע"כ משמ' שכל דבריו הם בשכבר הוציאה מעות המלו' שאם היו בעין כיון שיש דבר קיים ליהנות בו שעדין לא הוציאה אותו דינר הרי הו' כאילו היא נהני' עכשיו ולהכי נקט שהיה אצלה חוב דמשמע חוב בעלמא ואפילו שכבר היציאה ועברה הנאתה וכ"ת משעה שלותה חייבת באחריותן היא ועוד אם ירצה הלוה להקדישם רשאי משא"כ במלוה שאם ירצה להקדישה אינו רשאי דבעי' מה ביתו ברשותו אבל הלוה ברשותו מקרי אע"ג דאמרי' בהגוזל קמא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניה' אינ' יכולי' להקדי' זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאין ברשותו הכא מלוה לאו שלו הם ולאו ברשותו קיימי אבל לוה שלו הם וברשותו קיימי אלא איכ' טעמ' לומר דכל שהן בעין ונתרצה היא לקדשה והיא נתרצית להתקדש דעת' להפקיע זכותה אצל זה כדי שתתקדש בו וכה"ג אמרי' בקדשה בגזל וחמס או שחטף סלע מידה וקדשה ואמרה אין קדושיו קדושין דמקנויי מקני לגביה כי היכי דתקדש בהו ה"נ כל שהמעות של הלואה בעין הו"ל כאילו הקנתה אצלו שתתקדש בהם משא"כ היכא דליתנהו בעין אך ק' היאך יתייש' הלשו' דקאמ' בגמ' מלוה להוצאה נתנה והלא כבר יצאת מאצלו והיל"ל טעמא משום דהני זוזי ליתנהו בעולם ואין להם שום קנין מן התורה אלא דתקינו להו רבנן ע"ז י"ל שהרמב"ם מפרש להוצאה נתנה אהנאה שאי' לה עכשיו הנאה נוספת בזה שההנאה כבר באת משעת ההלואה שתהנה בהם וכבר הוציאו ונדחית ועברה הנאתה דהכי מוכח לשון הרמב"ם ז"ל מ"מ לא ראיתי בפוסקים מי שיהיה לו סברא זו גם לא מייתי מי שדקדק כן מדבריו ואפש' לומ' דלאו לאפוקי כשה' בעין אתא אלא לו' לפי שאין לה עכשיו שום הנא' בה נוספת על מה שהיה לה מקמי הכי דמשעת ההלואה באת לה ההנאה דלהוצאה נתנה לה וכמי שכבר הוציאה אותו דמי ומה כחה יפה עכשיו בנתינ' זו כדי שתתקדש בה לאפוקי היכא דהחזיר לה המשכו' שהרי היא נהנית במשכו' זה אי נמי בא לפר' שלא תאמר הרי נהנית היא עכשיו שאינו יכול לתובע' כלום מעתה הא הנאה דבתר דחלו קידושי' אתי דאם קדושי' אין כאן הנאה אין כאן ואנן בעי' שתהא הנאה קיימת קודם קדושי' שתקדש על ידו לכך כתב אין שום דבר קיים ליהנות בו מעתה כלומר קמי קדושי':