אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין ריש פרק עשרה יוחסין

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

ריש פרק עשרה יוחסין

שמעתא דבני גד ובני ראובן

דף סט

עשרה יוחסין עלו מבבל הקשה רבינו ישעיה ז"ל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינן בתורת קדושין וכל הני פסולים דקתני קדושיהן קדושין והנתינים נמי קדושיהו קדושין שהרי נתגיירו אלא גזרו עליהם כדי להבדיל ישראל מהם ותנן אלי נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ומדיש לה קנס אלמא כגיורת חשיבא וא"ת ומה בכך דאין קדושיהן קדושין מ"מ ישראלים פסולים נינהו ומתערבים בישראל וי"ל דלא חשיב אלא יוחסין מי שיש לו יחס ועבר אין לו ייחס ואכתי קשה הו"ל לאסקינהו שלא יטמעו בישראל כי היכי דלהוי ככל סולת נקיה ואפי' תימא שהיו ידועים יש לחוש לדור אחרון שלא יתערבו בישראל וכעובדא דרב יהודה דמייתי בגמרא בההוא יומא אקרען כמה כתוני בנהרדעא וי"ל דאותם שיש להם ספק עבדות ולא היה להם בעלים כופין את רבם ונותן להם גט שחרור ואותם שיש להם בעלים ומשתעבדים להם ליכא למיחש דבעליהן משמרין אותם אי נמי עבדים מאליהם היו בורחים לא"י כדי שיצאו לחירות כדאמרינן בשלהי כתובות הכל מעלין לאר' ישראל לאיתויי עבדים ואין הכל מוציאין לאייתויי עבד שברח מח"ל לארץ ובפרק השולח אמרינן בההוא עבדא דברח מח"ל לארץ ואמרו ליה למריה נכתוב לך שטרא בדמיה וכתוב ליה גיטא דחירות' ואי לא מפקינא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דדריש לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו' ובטענה זו נמי היה יכול לכוף אותם שאין רשות רבם עליהם שישחררום יורשי אדוניהם שאם לא כן ילכו לא"י וא"ת אמאי לא חשיב גר עמוני ומואבי שאיסורן איסור עולם שלא יתערב בהם וכ"ת לא היו מצויין הא אמרינן בגמרא דכי נח נפשיה אמ' הומניה איתא בבבל כולה עמונאי ומסתמא דישראל הוי והיה מגלה רבי שכולם עמונים שהוזהרו בהם פיר' רש"י נזרקה נבואה בפומיה וי"ל בימי עזרא לא היו עמוני גרים אפי' באותו מקום דאמרי' לקמן בגמ' צוה ה' ליעקב סביביו צריו אמר רב יהודה כגון הימניה לפוס נהרא אע"ג דרב יהודה בתר הכי הוה דיום שמת רבי נולד רב יהודה וכו' ונראה דרב יהודה היה דורש המקרא עליהם קאמר צוה ה' שלא דר בזמן הבית דהוו עמונים ומואבים שביבי בישי בארעא דישראל אלא לאחר הגלות הוו גזר שיהיו סביביו צריו והיו מצרין להם וכל זמן שמלכות בבל קיימת ואחר כך בדורות אחרונים נתגיירו כולם ואעפ"י שבתחלה כשהיו גרים היו ישראל דרים שם עמהם הודיע רב שבזמנו כולם עמונאי שהניחום ישראל והלכו או שנתערבו בהם:

ר' יהודה אוסר לא גרסינן ליה בספרי' המדוייקי' דמאי איסור שייך בהני שכולם מותרים לבא בקהל ועוד דלקמן תנן כל האסורין לבא בקהל מותרי' זה עם זה ר' יהודה אוסר אלמא דמותרין מודה ר' יהודה:

מילתא אגב אורחיה קמ"ל על פי דבריו שהיה הולך ומדבר דבריו ליוחסין השמיענו ולמדנו דבר חדש בלישנא דנקט ילמדנו עוד ממנו דא"י גבוהה מבבל לשון רש"י וקשה האי דבר חדש דקאמר מאי היא אי דא"י גבוהה מאי תו דקאמר ולמדנו עוד ממנו ונראה שהוקשה לו לרש"י מאי קשיא דקתני לעו הא ודאי עליה היא ובכל דוכתי' כתיב מבבל לא"י עליה הוא עזרא עלה אלה העולים יהי אלקיו עמו ויעל ובכמה קראי כוותייהו תו תקשי אמאי נקט לשון עליה וכן בכמה קראי כתי' ממצרים לא"י עליה ומא"י למצרים לשון ירידה ומאי קאמ' מלתא אגב אורחיה קמ"ל לימא לישנא הכי הוא ועוד כי פריך לתני הלכו לא"י דלמא בבל אצטריכא לי' לאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסו' כמו שכתב רש"י לעיל במתניתין לכך אמר דחדא מגו אידך קמבעיא ליה מאי איריא דתני עלו ליתנ' הלכו מבבל ודי ודייקי' שפי' דלא נשתייר כאילו השתא דקתני עלו מבבל אפשר דאשתייור ומבבל דקאמר עליה קאי להכי קאמר בגמרא מילת' אגב אורחיה קמ"ל כלומ' אגב אורחיה שהולך ומדבר דבריו ליוחסין והשמעתנו דבר חדש דהיינו ובבל עשאה סולת נקיה למדנו עוד ממנו א"י גבוהה מבבל והא לא אצטריך דאפי' לגבי כ"ע הויא עליה לא"י אלא לא סגי דלא נתנו בבל לענין יוחסין ולהכי נקט גמרא כי האי לישנא מילתא אגב אורחיה קמ"ל כלומר לא מבבל דוקא נקרא עליה אלא נקט בבל אגב אורחיה:

אשר העלה ואשר הביא פירש רש"י ז"ל מארץ צפון דהיינו בבל וכתיב אשר העלה וקש' ואילו לא כתיב מארץ צפון דהיינו בבל מי לא כתיב מכל הארצות דכתיב אשר העלה ובבל בכלל ויש לומר דנקט רש"י הכי דלא תימא אשר העלה דכתיב בקרא אמצרים קאי דכתי' ברישיה דקרא ואשר הביא משאר מקומות ה"ק לא דאמר מצרים לבד אלא אשר העלה ממצרים ומשאר ארצות לכך כתב רש"י דאשר העלה קאי אארץ צפון ושארה כדפריך מנ"ל דהכי הוא דילמא אשר העלה אמצרים ואשר הביא אשאר ארצות הא ליתא דאמרינן בתפ"ק דברכות ולא יאמר עוד הכי קאמר שתהא קבוץ גליות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה וכן הוא אומר לא יקרא עוד שמך יעקב וכולי שיהיה יעק' טפל וישראל עיקר וא"ת אשר הביא למה לי לתני אשר העלה אכולהו וי"ל דאשר הביא נקט משום דאיכא דוכתי שלא נשתעבדו בהם ישראל כדאמרינן בפרק הערל עכו"ם אלו ששעבדו בהם בישראל לאומים אלו שלא שעבדו בהם בישראל ואותם ששעבדו נדונין בפורעניות מרובות ובאותם שלא שעבדו כתיב והביאו את כל אחיכם מכל העמים מנחה לה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה ועלייהו כתיב ואשר הביא:

דף ע

אתא רב יהודה לקמיה דרב הונא וכו' א"ל משום יקרא דבי נשיאה קום זיל כתב רבינו ישעיה יש לתמוה דרב יהודה היה ראש ישיבה כדאמרינן בהניזקין ההו' שפורא דהוה ביה רב יהודה ולבסוף רבה והיכי אזיל לגביה דרב נחמן ורב הונא נמי מוכיח בשלהי אלו מגלחין שהיה ריש גלותא דהיינו דלא מוגנישי דבי רב משום דזקפיה לארוני' דרב הונא והיכי הוה מר עוקב' חמוה דרב נחמן ריש גלותא וי"ל דאז היה מר עוקבא ר"ג ורב נחמן הוה חתניה ורב יהודה מדיין לא היה ראש ישיבה וא"חכ מת מר עוקבא ונעשה רב הונא ריש גלותא ואח"כ נתמנה רב יהודה ראש ישיבה ומה שהוק' לא דרב יהודה היה ראש יש ישיבה היכי ניזיל לגבי רב נחמן אפי' תימא שהיה אז ראש ישיבה בפומבדיתא היה אבל רב נחמן ראש ישיבה בנהרדעא כי אתריה דשמואל ועדיף טפי שהיו שם חכמים גדולים וחתניה דבי נשיאה ורב הונא היה ראש ישיבה בסורא אתריה דרב וישיבת סורא עדיפא מישיבת פומבדיתא ואפילו שמואל רבו דרב יהודה מיכף הוה כייף לי' למר עוקבא בדינא ואמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי הרי מר עוקבא ובי' דינו קדם ורב נחמן חתניה דמר עוקבא הוה ואין תימא שיצא רב יהודה אליו ומה שכתב דרב הונא ריש גלותא היא והיכ' אמר ליה זיל משום יקרא דבי נשיאה נתחלף לו רב הונא תלמידו של רב חבירו של רבי הונא ברב הונא שהיה בימי רבי שזה היה ר"ג וכשאמר רבי לרבי חייא מה אני בשעיר אמר ליה כנתך בבבל ומנו רב הונא ומאי דמייתי מדאמרינן בשלהי משקין הא דלא מענשי דבי ר"ג משום דנקפי תלמודיה דרב הונא וזה היה השני תלמידו של רב מדבי' ר"ג היה ולא ר"ג ממש דאמרינן בפרק המוכר פירות אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייהו א"ל הלכתא אלמא רב הונא לא מיקרב לריש גלותא ועו' בריה רבא בר רב הונא אמרינן בפ"ק דסנהדרין כי הוא עול' בהדי הב"י בני ג"ר אמר להו אנא לא צניכנא ליכי דאנא נקיטנא רשותה מאבא מארי ואבא מארי מרב ורב מרבי:

פורתא דגינדריא דעשרותא וא"ת וכי מפני שהוא דבר מועט יזלזל עצמו מפני שכר שכיר ועוד וכי לא היו עבדים ומשרתים הא אמרינן בנדה פ' תינוקת דא"ל לכלתא אשתו עבדי חסרת טשטקי חסרת וי"ל דפורתא דגונדרי' דעשרות' היינו מעקה שהיה מצות עשה וחייב לברך עליה ובה' אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בריש פרק האיש מקדש רבי ספרא מחריך רישא וכו' לצורך שבת והא דא"ל רב יהודה מי סני לך מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן וכן כל הני מילי משמ' שבא לקנטרו בדברים של שיחה בטלה בכל הני דקאמר ואמרי' בירושלמי ר' יעקב בר אחא קרי ליה לר' חייא בר אבא נוקדה כלומר נוקד ללא צורך ועוד בזלזול יקרא דבי נשיאה הוא ויש לפרש דגונדרייאת' גונדר הוי לשון גילגול כי וגללו את האבן מתרגמינן מגנדרין וכן בכמה דוכתי וגנדרייאת' ר"ל גדר בפני הפרצה שלא יתגלגלו והדב' מסופק אם שלא יתגלגל אדם בן או בת וסכנה היא פרש"י כי יפול הנופל ממנו או שמא נתגלגל לו חפץ ברשות חבירו כדאמרינן בפרק המביא לא ליתיב אפומא ודלמא מגנדר ליה חפץ לכך אמר פרש דבריך אם משום גלגול בן אדם אימא מעקה דהוא קיום מצוה וכתיב ולא תשים דמים בביתך ואי בין דידיה לחבריה דילמא מגנדר ליה חפץ אימא מחיצה דאמור רבנן בפ"ק דבתרא בב' גגות דסמיכי אהדדי עושה מחיצ' של עשרה טפחי' שלא יהא נתפס עליו כגנב וכי אמר ליה ליתב מר אקרפיטא וא"ל מי סני לך ספסל דאמור רבנן או אצטב' דאמרי אינשי וקש' ומשמע דאקרפיט' היא אצטבא ובפ"ק דמ"ק אמרינן רב שרא למבני אקרפיטא ולמבני אצטבא פי' שם התוספו' ענייני ספסל הם וקצת חלוקים כדאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין ליתיב מר אקרפיטא וכו' ונר' שתפס עליו בתחלה שהיה לו לומר דכך כבוד ספסל דאמר רבנן אצל ר"ג כדתנן בפ"ב דסנהדרין והוא מסב על הספסל וזהו כבודו דחתנים דבי נשיאה הוא ואם אין המקום מכובד בעיניו לימא. אצטבא דקרו לה אינשי דהאי לא צורת קרפיטא הוא והא דאמר' לה מי סני אספרגוס דקריוה רבנן לשון חכמים שמורה על חשיבותו שאמרו בפ"ג שאכלו ששה דברים נאמרו באספרגיס והו"ל לשנות לשונם כדי לעשות דברים שנאמרו בו או לימא אנפק דאמרי אינשי דאמרי' אנפק חמרא חייא:

אין משתמשין באשה כלל בין גדולה בין קטנה וכ"ת דבשלהי פרקין אהא דרב אחא בר אבא שקליה לבת ברתיה ואותביה בכנפיה א"ל חתניה עבר מר אדשמואל דאמר אין משתמשין באשה כלל א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל דאמר שמואל הכל לש"ש ופרש"י שאין כונתו אלא לחבבה בעיני אביה ואמה ובהכי ניחא דלא סתרן שמעתתא דשמואל אהדדי אבל התוס' כתבו שם על זה סמכו עכשיו שאנו משתמשי' בנשים משמע מדבריהם דמיעקר' הא דשמואל לגמרי דאילו לפירוש רש"י דוקא היכא דשייך חבוב על אביה ואמה הוא ותא חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה דהכא רב יהודה תלמידו אמרה דאפי' ספק דגברי גריס שאמר רב יוסף בעלמא ונ"ל דההיא דשמואל דאמר הכל לש"ש היינו שאם רוא' שאין לבו נוקפו ורגיל בה שרי כהא דאמר רב אחא בר יעקב אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי הא לאו הכי אין משתמשים וזהו שכתבו התוס' ולכן אנו סומכין עכשיו אבל למי שלבו נוקפו ח"ו דשרי והא רב נחמן דאמר ליתי דונג רגיל היה בשפחתו אבל רב יהודה לא בדיק ליה ואמר הכי אמר שמואל אין משתמשין:

קול באשה ואם תאמר וכיון דאפי' ע"י שליח ואפי' ע"י בעלה אסור למה לי מטעם קול לימא ליה אין שואלין באשה כלל וי"ל רצה לתופסה על שאמר לשדר שלמא לילתא דמשמע דפתחו שהיתה היתה בזוהר ונשקפה בעד האשנב ואפשר נמי ע"י שליח ורצה לבודקו אם היה משיב ע"י שליח קא אמינא אבל הוא השיב אפשר ע"י שליח דמשמע דמעיקרא לאו אדעתא דשליח קאמר וכשתפס ג"כ אמאי דקאמר ע"י שליח אמר ע"י בעל' ונתפס אמאי דקאמר ע"י שליח ואח"כ ע"י בעלה ולקפחה בהלכות בא:

צער שליחא דרבנן פרש"י בזה את שולחו בפניו וחייב מלקות דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן כדאמרינן בפ"ק וה"ק א"ל לינגדיה מר מנגד א"ל דעדיפא מניה פרש"י חומרא ממנה עשיתי לו לקונסו וקשה דבפ"ק פרש"י אמאן דמצער שליחא רבנן ומזמינו לדין בפני הדיינין וזה קם עליו והכהו דהא הכא לאו שלוחא דב"ד הוה אלא היה מזמינו לדין אלא שצער שמעיה שהוא שלוחו של רב יהודה דהיינו ב"ד ולאו דוקא ע"י הזמנה גם מה שאמר וקם עליו והכהו ה"ה בשאר צער והוא עצמו ביבמות פ"ג כי' צער בזוי בעלמא וגם שם מוכח כדברי התוספות דלאו משום דשליחא דב"ד הוא דהזמניה אלא דבכל שליחא דרבנן יש להלקות אף על גב דלא הוי שליח ב"ד ומה שפירש רש"י כאן בזה את שלוחו בפניו בא להשמיענו דדוק' לא מחייב אלא במבזהו בפניו דלהכי נקט לשון צער ולא נקט לשון ביזוי דביזוי שלא בפניו אף על פי שנאמר לא מחייב עליה ואי גרסינן כדברי רש"י בזה את שולחו בפניו לתקן שאין רב יאודה הוציא דבר שקר מפיו שבזה את שמעיה והלא לא בזה אלא את רב יהודה ונהי דגדולה מזו היתה דאיתפקר דרב יהודה אלא שלא רצה רב יהודה לאסתייעי' מיניה אי משום שלא להעניש על כבודו אי משום שלא יתחשב כנוגע בדבר למאי דאכרוז עליה דשמא ההיא דרב שמואל דכל הפוסל פסול לא שמעו זו ואחר מעשה לא היה נאמן ונוגע בדבר היה אבל אי משום שליחא דב"ד נידוהו לא הוה כנוגע וקושטא קאמר דציער שליחא דרבנן שבזה את שולחיו בפניו והכי גרסינן ציער שליחא דרבנן ומאי דגריס רש"י דאמר ליה רב נחמן שילקהו ולא שינדוהו ואמר ליה רב יהודה דעדיפא מיניה עבידנא קשה ומי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו עונש נדוי דחמיר כדאמרי' ע"מ דממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא דחמירא הימנה וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי"ל דהכי קאמר ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והאמינו רב נחמן ולא חקר את פיו עוד והרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה מה' סנהדרין כתב אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא משמתין אותו על פיו הרי שכתב שמתא במקלה שליח ב"ד ובפ"ק לא אמרי' אלא דר"ג מנגיד והכא גרסי' ולנגד ליה מנגד וכו' וקשה מדבריו על דבריו שאמר בסמוך וכל המבזה שליח ב"ד יש לב"ד להכותו מכת מרדות והרב בעל כ"מ פי' שם ב' לשונות ותרווייהו פריכי כמו שכתבתי שם אבל נ"ל דמה שכתב הרמב"ם שחייב נדוי על שהקל בשליח היינו לפי שהזמינו לדין אחר הב"ד שיש בביזוי בזוי לב"ד ואפקרות' לזלזל בשלוחא והוי חוצפא יתירא טפי משלחו ליה ולא בא אבל מצער שלוחא דרבנן שלא ע"י הזמנה ולא בשליחות ב"ד מאחר ששומע דשלוחא דרבנן הוה וביזהו מנגדי' ליה כדרב דמנגיד וכו':

אם קודם מעשה אמרה פרש"י אמרה לתלמידו בשם רבו נאמן לאומרה בשעת מעשיו ואם לאו אינו נאמן שמא מחמת מעשה הבא לידו אמר כן משמע דאחר שעשה מעשה אינו נאמן לומר מפני כן עשיתי ובפ' הערל מייתי לה אהא דעמשא דחגר עצמו כישמעאל וכו' אמרו ליה ת"ח וכו' ופר"ת דוקא משום שנוגע בדבר היה כגון עמשא שכבר נשא אשה מזרעה של רות וכן הכא רב יהודה נוגע בדבר היה דמעיקרא לאו מתורת הכי שמתי' אלא משום דפוסל אחרי' וכבר הקשה לו רב נחמן דלאכרוזי עליה לא אמרה שמואל ועכשיו אתרמי דאמר זה מדבית חשמונאי אתינא אינו נאמן דהך ממר' בתרייתא דכדי לא יתבייש וירצו לאכרוזי שהוא כשר מן הדין הוא דקאמר דאחר מעשה אינו נאמן:

דף ע

כטי בר טוביא ברמות רוחיה לא קביל גיטא אחריתא בשלהי ע"ז מייתי ההוא עובדא דבטי בר טוביא קמיה דשבור מלכא דא"ל אדכר מאי דעבדת באורתא פרש"י ששגר לו שפחה וקבלה וכתבו התוספות כי כדין עשה לפי שעדיין לא נשתחרר וקשה בעיני נהי דהותר לו שפחה שגם הוא עבד אבל עכו"ם היאך מותרת לו מאחר שהוא ישראל וחייב בכל המצות ובכל האיסורין מי התירו לו עכו"ם דהיא בלא תתחתן ותו דאפי' ממזר לא הותר אלא בשפחה כנענית דאיתא בכלל מצות ואף היא לא התירו' לקבל אלא לטהר את בניו כ"ש עבד ישראל שיהיה אסור בעכו"ם וי"ל דמדאורייתא לא אסורה אלא בפרהסיא וכמעשה שהיה אבל בצינעא ב"ד של חשמונאי גזרו כדאמרינן בפ"ק דע"ז ודוקא ביחדה לו מחוייב משום נשג"ז כרבנן אבל באקראי בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן משום עכו"ם בלבד ופשיטא דבפרהסיא באיסורא מדאורייתא לא הותרה אצל עבד ישראל אבל בצנעא או באקראי בעלמא לא אסרוה רבנן דלא הקפידו אלא על זרע כשר שלא יתערב עם זרע פסול אבל עבד דפסול וקאי לא גזרו עליו:

כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו כשהקב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים ואינו מעיד עליו וקשה דמאי יעיד מאחר שפסול ועומד ולי נראה אע"ג דקיימא לן משפחה שנטמע' כטמע' ואין אליהו מרחקן מ"מ כשהקב"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים בזה שמשרה שכינתו עליהם כדאמרינן בסמוך שאין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל אל וזו אין הקב"ה משרה שכינתו עליה אעפ"י שבחזקת כשרות עומדות ומשיאין לכהונה לענין השראת שכינה לא ולפי זה היו מקפידים החכמים ומפרסמין אותם ביניהם לתלמידה' דלפרשו מאחר שאין הקב"ה משרה שכינתו עליהם והיינו דאמרינן לקמן הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו מה ענין אליהו והקב"ה לרצועה זו אלא אליהו כופתו שפוסל זרעו ואין אליהו יכול לאפרושיה אם תטמע אח"כ והקב"ב רוצעי שמנע שכינ' מלהשרי' על זרעו:

דף עא

כסף מטהר ממזרים דכתיב וישב מצרף ומטהר כסף ואם תאמר תינח מטהר אבל מצרף משמע שבודל ומרחק וי"ל אותם שלא נטמעו מבדילן ואותם שנטמעו עם כסף מטהרן אי נמי אותם שנתרחקו בזרוע הוא מטהר ואותם פסולים שנתערבו בהם מחמת שהחזיקום בפיסולן מבדילן מהם ומעמידן על טהרתם ע"כ:

אשתמיטתיה הא דאמר רבי אלעזר לא עלה עירא מבבל וכו' תימה לי דקאמר לר' יוחנן דאשתמיטתיה הא דר' אלעזר תלמידי' יהא לעיל בעי למימר דאביי לית ליה הא דר' אלעזר וסבירא ליה דעלו יואל מאליהן ויש לומר לפי שהיה מקשה על זעירי מאי דעתיך וכו' דילמא כר' אלעזר ועזרא העלם בע"כ א"נ לזעירי קאמר שלא זכר הא דר' אלעזר להשיב לרבי יוחנן אי נמי מסתמא כל מה שהיה רבי אלעזר אומר מניה דר' יוחנן שמיע ליה כדאמרינן התם אלעזר תלמידך יושב ודורש הכל יודעים וכו' ולכך לא הי' אומר דברים משום ר' יוחנן רבו דמסתמא הכל שלו ולהכי קאמר דאשתמיטתיה שמועתא דנפשיה:

בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מיסר' אותו לכל אדם משרבו הפריצים וכולי והצנועין מבליעין בנעימת אחיהם הכהנים כרש"י שם בן י"ב ושם בן מ"ב לא פירשו לנו וכתב רבינו ישעיה קשיא ליה היאך רשאין לשנות שם בן י"ב כי אם בן ד' אותיות עוד כתב וב ובירושלמי דאמר ליה לרבי פנחס אמסור לך השם אמר ליה לית אנא יכיל דאנא אכיל מעשר ואמר רב מאן דרגיל בשם לא יכיל לאכול מעשר כלום ועכשיו קשה היאך מוסרים אותו לצנועים שבכהונה ואותם כהנים מי לא אכלי מעשר ותרומה ונראה לי דלא אמר אלא על מעשר עני שאוכלים אותו עניי ישראל שזה כמי שאוכל משל אחרים שהרי אם יש לו מאתים זוז אינו רשאי לאכול וזה נקרא כהונה אבל תרומות ומעשרות וכ"ד מתנות כהונה חלקן של כהנים הוא ולא של אחרים מיקרו דכתיב כי חקך וחק בניך וכו' וכתיב אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל:

דף סט

ומבני לוי לא מצאתי שם וא"ת ת יהא אמרינן במתניתין עשר' יוחסין עלו מבבל וקחשיב הלויים לשון התוס' ותימא דבספר עזרא כתיב דהדר שלחו לו לויי' בעוד שהיה שרוי שם דכתיב ויביאו אלינו מבני מחלי שמנ' עשר ומבני מררי עשרים ומן הנתינים וכולי ושמא דקשיא להו לתוספות תיקשי ליה למאן דתני עלו דמשמע מאליהן וקחשיב לויים בהדייהו והלא לוים לא עלו מאליהן כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי והדר שדר בתרייהו ואסוקינהו ומיהו אין זה תימא דע"כ לא פליגי אי עלו מאליהן או העלום אלא לענין פסולים דלמאן דתני עלו אשתייורי אשתיור מינייהו ולמ"ד העלו כולהו ס"ל אסוקינהו אבל לענין כשרי' דקחשיב כהני לויי וישראלי לא שייך בהו העלום דמשמע בע"כ מ"מ התוספות מקשים למאי דס"ד השתא דקאי עליה דע"כ אף לכשרים מקמי דאסיק לא אזדהור אדפריך למ"ד העלום תקשי למ"ד מאליהן עלו והא איכא לויים מיהו לא הוי קושיא כ"כ דלא קאמר מאליהם אלא לאפוקי דמאן דאמר דפסולים העלום בע"כ ועוד דאותם לויים מי הכריחם לעלות אם לא היו רוצים ואם הם לא היו עולים היו אחרים עולים במקומם וכן משמע מדאמרינן בהאשה שנתארמלה דקנסינהו עזרא ללויים במעשר לפי שלא עלו אלמא אותם שעלו לא הכריחם עזרא בכך:

שאני התם דריע חזקתייהו פירש בקונטרס במה שאין אוכלים קדשים ולא נהירא דמ"מ איכא למיחש דילמא אתי לאסוקי מתרומה לקדשים ומקדשים ליוחסים לשון התוספות ולא ידענא מאי קשיא להו לשיטת רש"י דכיון דריע חזקתיהו שאינם אוכלי' ק"ק יש בהם היכר ולא אתו לאסוקינהו ליוחסין וכי אמרינן מעלין מתרומה ליוחסין היינו בזמן שאין מקדש דליכא הכרה אחריתי ואי לא דכהן כשר הוא לא היו חולקין לו תרומה שלא יטעו ויעלהו אבל בזמן המקדש דאיכא הכרה רבתי חולקים ולא חיישי' שיבואו להעלותו ליוחסין דקלא אית להו שנגאל מן הכהונה והוא הדין דלא מסקי להו לק"ק דאותה חזקה דתרומה רעועה היא ושובר' בצדה שהכל יודעי' שאינן חולקים בקדשי' מחמת פסול ועוד כי מן דין נראה דלא קשיא לרש"י כלל דלקדשים ליכא למיחש דאתו לאסוקי אפילו במקום דליכא ריעותא כלל שהרי הית' שם סנהדרי גדול' שיושבת ובודקת את הכהונה כדתנן במסכת מדות ואינן חולקין בקדשים דאם לא כן בדקום אותו בית דין כדאמרינן לקמן בפרקין גבי אין בודקין מן המזבח ולמעלה דאי לאו דבדקוה לא הוו מסקו ליה וכי תימא דלא היו בודקין אלא אצל מזבח לענין עבודה ולא לאכילת קדשים הא אתו למטעי הרי שנינו כל שאינו ראוי לעבוד' אינו חולק בקדשי' ואת למסקי למזבח כיון שאינו בעל מום ותדע דבריש פסחים אההוא דאמר הגיעני כזנב הלטאה דבדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול פרכי' והא אין בודקין מן המזבח משמ' דאכילת קדשים קרו ליה מזבח לענין בדיק' הלכך לענין קדשי קדשים ליכא למיחש ודוקא ליוחסין הוא דחיישי' משום דעדות לכל מסורה וכה"ג מפליגי' בפ' ב' דיבמות גבי קורבה דגרים דלגבי נישואין גזרי' ולענין עדות לא גזרי' משום דעדות לכל מסורה עדות לב"ד מסורה אלמא כל מידי דתלי בב"ד לא חיישי' שיטעו ועוד קשה אדפריך גמרא למ"ד מעלין הא אתי לאסוקינהו טפי הו"ל למפרך מ"ט לא אסוקינהו מתרומה ליוחסין ולקדשים וע"כ לומר משום דשאני דא דאשתכח בהו ריעותא דבקשו כתבם ולא מצאו כדכת' התוס' א"כ היכי קשיא ליה תו הא אתי לאסוקינהו ומשני שאני התם דריע חזקתיהו כיון דידע שפיר דלא מצאו כתבם אבל לפרש"י א"ש דפריך נהי דבההי' שעתא לא הוה ריעותא ניחוש שמא לאחר זמן ישתכח הדבר ומשני מ"מ אית להו הכרזה:

דף סט

דמעיקרא אכול בתרומ' דרבנן והשת' אכול בתרומ' דאוריתא וא"ת ולר' יוסי דאית ליה בפ' יוצא דופן דתרומה בזמן הזה דרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל קשה לי דבזמן הזה אפי' דגן תירוש ויצהר לאי' דאורייתא דביאת כולכם בעינן ובימי עירא לאו כולהו סלוק כדאמרי' בפ' יוצא דופן והא הכא קרי לה תרומת דאוריית' ועוד דקאמ' בתר הכי בדרבנן אכול בדאוריית' לא אכול ויש לפי דהכי קאמר גדולה חזקה דמעיקרא אכול תרומת ח"ל דעיקרא מדרבנן ואין לה עיקר מן התורה לגמרי אפי' בביאה ראשונה ולהכי מקלי' כמה קולי כגון הא דאמרי' דחלת ח"ל מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וכן הא דאמרי' בח"ל הולך ואוכל ואח"כ מפריש בא"י מפריש ואח"כ אוכל ישאר קולות דחשיב בפ' עד כמה והשת' אכול בתרומה דא"י שעיקר' מן התורה יחמירה טפי והכי אמר להו הרי אתם בחזקתכם אי לאו משום דגדולה חזקה והא דאמרי ואב"א השתא נמי בדרבנן אכול בדאורייתא לא אכול לדידיה אין לפ' בדברי רש"י ז"ל דהיינו בשאר פירות ולא בדגן ותירוש ויצהר שעיקרו מן התורה חדא דלהרמב"ם אף שאר אילנות בזמן חיובם הם מן התורה דנפ"ל מקראי ודוקא מעשר ירק דרבנן ודוחק להעמידה בכך דסתם קדשי הגבול לא מקרי מעשר ירק ועוד אכתי ק' היכי קאמר דאיכא למגזר משום תרומה דאורייתא כלו' דגן תירוש ויצהר הא אינהו גופייהו דרבנן היא ואדרבנן לא גזרינן דהו"ל תקנתא לתקנת' אלא ה"פ ואב"א האי גדול' חזק' לאו משו' דהשת' אכול תרומת א"י דעיקרא דאורייתא דהשת' נמי דרבנן היא בזמן הזה ולאו רבותא היא ומתרומה זו דבזמן הזה לא מסקי ליוחסין אלא מאי גדולה חזקה דמעיקרא בגולה ליכא למגזר משום תרומה דאוריית' אבל השתא איכא למיחש שמא היום או למחר יעלו כולם ויתחייבו מן התור' ויהיו אלו הולכי' ואוכלי' ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כדאמרי' גבי חדש בפי' ר' ישמעאל דגזרי' מהרה יבנה ב"ה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכ"ש דגזרי' הכא לביאת כולם והיינו גדול' חזקה ומה שקשה מפ"ב דכתובו' דמשמע כמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין בזמן הזה קאמר במ"א הארכתי:

דף ע

כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא פרש"י שכל זרעו הרג הורדוס ומלך תחתיהם וקרא בנו ע"ש בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיב דנזהרים הם לישא בנותם לעבדים וקשה דשמואל גופיה הוא דאמ' לקמן עבד שאין לרבו רשו' עליו אין קרוי עבד במשן לא חשו לא משום עבדות שכבר נתייאשו הבעלי' והורודוס בתר דמליך אין לך שאין לאחרים רשות עליו גדול מזה ועוד קשה דבאלו נאמדין גבי אגריפס דמבית הורודוס הוא שאמ' לו אל תתיירא אחינו אתה פרש"י לפי שאמו מישראל הוה אלמא נטמעו בישראל ואנן קי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ושמואל גופיה ס"ל הכי בפ' החולץ ומיהו יש לומר דהא דאמ' עבדא הוא לאו לפטרו מקהל ישראל קאמר אלא לפוסלו מדין כהונה דמאן דאמר מדבית חשמונאי ודאי מחזיק עצמו ככהן ונושא אשה כהנת ולכהונ' ודאי דפסולי' כדאמרי' בס"פ האומר שהרי נולדו מעבירה והכי אמרי בהחולץ דכולהו אמוראי בעכו' ועבד הבא על בת ישראל דמכשרי מודו דפסול לכהונה והא דאיקרען כמה כתובתה היינו לפי שהיו נשואות לכהנים ומכל מקום תמיהא מילת' דהורדוס היאך היה יכול לחפות על בניו ולקרותם מדבית חשמונאי דאפי' רבנן אית להו קלא דבניהו כדאמרי' בפרק החולץ לענין דלא ישא אדם אשה כאן וילך לישא אשה אחרת במקום אחר דנמצא אח נושא אחותו וגבי רבנן שרי דרבנן פקיעי שמיהו כ"ש בבני מלכים ועוד אם היה מחזיקם בישראל איפשר שלא היו בודקין אחריהם כדאמרי' בעלמא דא"ל זיל גלי אי נסיב בת מינך וכדכתבו התוספות בסמוך אבל להחזיקם בבית חשמונאי בתורת כהנים אי אפשר שהרי צריכין בדיקה כדאמרינן שסנהדרין גדולה היתה יושבת בלשכת הגזית ודנה את הכהנה ואמרי' בפרקין אין בודקין מן המזבח ולמעלה דאי לאו דבדקוה לא הוו מסקי ליה ואם לא הי' משמשים בכהנה א"כ נכרים היו שלא היו כהנים כיון שהיו בירושלים ולא היו עולים במשמרת בית אב שלהם כדאמרי' לעיל דכיון דלא אכלי ק"ק ריע חזקתיהו ומדע ידעי כדפרש"י ורש"י עצמו פירש דנזהרים היו להשיא בנותם להם אלמא נכרים היו ומה חיפוי היה זה ועוד ק' דההיא רבית' דאמר' כל דאמר מדבי' חשמונאי קאתינא עבדא הוא בתחילת מלכותו היה כדמוכח בריש בתרא ועדיין לא היו לו בנים ולא העלה להם שם של בית חשמונאי ושמא יש לפרש הא דאמרי' כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא לפי שהורדוס הרג זרע הממלכה ונשתיירו עבדיהם מפוזרים בכל ערי ישראל ומתוך שהיו עבדי כהנים היו אוכלי' בתרומ' ושמא מתוך שהיתה אז ידם תקיפה על העם היו חולקים בגורן ומדקרו להו מדבית חשמונאי הוחזקו בשם זה וע"י שהיו עשירים נטמעו בישראל כדאמרי' כסף מטהר וכה"ג אמרי' דד' אלפים עבדים היו לו לפשחור ונטמעו בכהנה לפי שהיו נקראים על שמו והשתא אין להקשו' הואיל ועברו כמה שנים הרי נתייאשו בעליהם דמלכות הורודוס מאה ושלש שנים הוא כדאמרי' בפ"ק דע"ז דיש לומר מרוב הימים נשתקע שמם ולא נודעו לבעליהם וקי"ל כאביי בפרק אלו מציאות דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שוב מצאתי בתוספות בפרק החולץ שהקשו ההיא דהמפקי' עבדו יצא לחירות ותרצו דשמא היו מצפים שתהא גאולתו מושפלת קשה לי דמאי שנא מההיא דספ"ק דיבמות דאמרינן אין מקבלין גרים מן התרמודים משום עבדי שלמה ואמרינן קסבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכתבו התוספות שם בטעמא משום ממזרות דאי משום עבדות מסתמא נתייאשו מהם אלמא מסתמא לא חיישינן לעבדות ולא חיישינן שיהו אדוניהם יושבים ומצפים מתי תושפל גאוותם כ"ש הורודוס דמלך הוא:

דף עא

קשים גרים לישראל כספחת מפ' הר' אברהם הגר לפי שבקיאין בדקדוקי מצות ונזהרין בהם ולעצמו דורש מיהו לא מקיימא מילתיה דבפרק כל היד אמרינן הגרים והמשחקי' בתנוקו' מעכבי' את המשיח ומייתי כדר' חלבו דקשים גרים לישראל כספחת אלמא ריעותיהו מנפשיהו ועוד דבפ' אין ממאנין אמרינן רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבל גרים ולערבי בן ציון ולתוקע עצמו לדבר הלכה ומפ' מקבל גרים כדר' חלבו ובפרק החולץ נמי אמרי' גר שבא להתגייר וכו' ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות מ"ט דאי פריש פריש דאר' חלבו וכו' ומשמע דלהכי מודיעין חומרן של מצות דאי ידע דלא מצי קאים בהו נפרוש ולא יה' נענש על ידינו וחלילה מלהשיא עצה למי שבא להתקרב תחת כנפי השכינה שלא יהיו מתוקנים מעשיו יותר ממנו ועוד התם בהחולץ אמרינן נמי מפני מה גרים בזמן הזה מעוני' וייסורין באים עליהם חד אמר מפני שלא קיימי' מצות ר' יוסי אמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות אבא חנן או' לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה ומשמע דהני תנאי פליגי את"ק אבל ת"ק לא פליג עליהו ובס"פ האשה דפסחי' אמרינן אין עושין חבורה של גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול ופרש"י לפי שאינם בני תורה יחמירו עליו לדקדק בו יותר מדאי וכתבו שם התוס' דבכל דוכת' מוכח דגרים אינן מדקדקי' במצות והתם ביבמות כתב התוס' בשם ר"י תירוץ אחר לפי שמתערבין בישראל ואין השכינה שרויה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כדאמרי' הכא וקשה דמשמע דלא אמרי' הכי אלא לאפוקי משפח' שיש בה שמץ פיסול אבל גרים מאי פיסולא איכא דהא גר שנשא בת ישראל וישראל שנשא גיורת לכ"ע בתו כשרה לכהונה ואף גר שנשא גיורת קי"ל כר' יוסי דמכשר והא אמרי' זו מעלה יתירה בין גרים לישראל ומדקאמר זו מכלל דליכא אחריתי דכי היכי דכתיב בישראל אהיה להם לאלקים הכי נמי כתיב בגרי' ועוד הרי עובדיה דגר צדק היה והשרה הקב"ה שכינתו עליו ואע"ג דאמר בס"פ א' דיני ממונות מפני מה זכה עובדיה לנבואה ופרש"י שם לפי שגר היה וכו' אלא לפי שהחבי' את הנביאים מ"מ עובדיה ניחא שהוא עצמו גר היה ובא מטפה פסולה ובעי' שתהא יצירתו בישראל מדכתיב לכל משפחות בית ישראל וכגון שהורתו ולידתו בקדושה דאז ודאי קרינן ביה משפחות בית ישראל כדדרשי' בפרק נערה בתולה ישראל שנזרעו בתוליה בישראל וכן בפרק יש בכור פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל ובהא אמרי' לפי שעובדיה גר אדומי היה ועד דור שלישי פסול לבא בקהל ולא קרינן ולזרעך אחריך זרעו מיוחס אבל שא' גרים שכשרים לבא בקהל אף הם ראוים שתשרה עליהם שכינה והרי דוד דמרות קאתי וכתיב רוח ה' דבר בי וישעי' דאתי מרחבעם בנה של נעמה העמונית דאמ' מר אמוץ ואמציה אחי הוו ופנחס שפטם אבי אמו עגלי' לע"ז כדאמרי' בהשותפי' שהיו השבטים מבזים אותו וכתיב ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים אמרו זה פנחס וכתיב נמי לפנים ה' עמו ומה שפי' מטעם דכל ישראל ערבי' זה לזה כך פרש"י בפ' כל היד ודחאו מאות' שאמרו באלו נאמרין נמצא כל א' מישראל וכו' וכתב שם התוס' די"ל דלהכי לא חשיב להו משום דלא ידע חשבונ' ואין להק' מדאמרי' בנד' דערב רב הוו כפלי' כיוצאי מצרי' דמ"מ אין חשבונ' מפור' ומילת' דפסיקא קאמר ומיהו ק"ל דבר"פ כל הנשבעין אמרי' אין לי אלא אותם העומדי' שם דהוו שבועה דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת"ל ואשר אנינו פה וכיון דגרי' בכלל שבועה הוו נמי בכלל ערבות והכי נמי מוכח בקראי בפ' אתם נצבים דכתיב וגרך אשר בקרב מחניך וכו' וכתיב לעבדך בברית אלמא משמע שכולם נכנסו בברית והתם דרשו במדרש שכול' ערבים זה לזה מדכתיב כל איש ישראל וכי תימא גרים בתר הכי כתיבי ולא קאי איש ישראל עליהו אטו טף ונשים לאו בכלל ערבות הוא ועוד מההיא דפ' אין ממאנין מוכח דטעמא משום ערבות הוא דמפיק לה מכי ערב זר ודומיא דערב בן ציון ותוקע עצמו לדבר הלכה ועוד י"ל דגרים אינן ערבין עלינו אלא הוו דומיא דטף ונשים שאנו חייבים עליהם הם אינם חייבות עלינו דאין בידם ספק למחות וא"ש דלא הכניס טף ונשים וגרים בכלל כל איש ישראל ואתא נמי שפיר דלהכי לא חשיב באלו נאמרין ברית של ערב רב דלא חשיב אלא אותם שכול' ערבים זה לזה:

דף עא

עד היכן הוא בבל פי' בקונטר' דלפי, הענין נראה וכו' ור"ת פיר' שנהר פרת מושך מן הצפון לדרום דגן עדן לצפונו של עולם הוא משמע שהיא בא לצד א"י והא דאמרינן מטרא במערב סהדא רבה פרת לפי שהיו המים רבים וחוזרים למקום שבאו וקשה בהא דאמרינן א"י גבוה מכל הארצות ובבל עמוקה מכלן כדאמר ההו' פייטנ' צאו וקבלו הרוגי עמק ואמרי' שנקראת שנער לפי ששם ננערו כל מתי מדבר הרי שכל מימות שבעולם נזוחלין והולכים שם והיאך אפשר שיהיו מי פרת מתגברין ועולין מבבל כדאמרי' בריש מגילת איכה ונרוץ הגלגל אל הבור זו בבל שהיא זוטא של עולם וכתיב האומר וכו' לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל העולם והא דאמרי' בעלמא הני מרדו דבבל מהדרי מיא לעין עיטם היינו במחילה תחת הקרקע דארעא חלחולי מחלחלא דייקא נמי דקאמר מהדרי לשון גלגול דומיא דגלגול מחילות כדאמרינן בפ' הספינה גבי ירדן שנכנסה בימה של סדום ומתגלגל ויורד לתוך פיו של לויתן דלויתן לאו בים סדום קאי אלא בים אוקיינוס שמקיף את כל העולם אלא שמתגלגל תחת הקרקע והולך לתוך פיו ועוד בפרק מעשר בהמה אמרי' הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאמר רב יהודה אמר רב כל הנהרו' למטה מג' נהרות וג' נהרו' למטה מפרת ואע"ג דאיכא עינייתה דמדלינן הנך סולמי דפרת נינהו משמע שפרת הוא למעלה מכל הנהרות והוא מחלק להם ממימיו ואיך אפשר שהוא מבבל שהיא נמוכה מכל הארצות. ועוד קשה דסופו של פרת שופך בחדקל כדכתב רש"י והוכיח משמעתין ולדברי רבינו תם חדקל הולך מן הצפון לדרום ולסוף קודם שיגיע לא"י שופך פרת בחדקל אם כן אמאי חשיב ליה לפרת מתחום ארץ ישראל טפי מחדקל דכתיב עד הנהר הגדול נהר פרת ואמרינן בסוף פרק שבועת הדיינין דלהכי קרי ליה גדול אעפ"י שקטון מכולם הוא מדחשיב ליה קרא לבסוף אלא משום דסמי' לא"י ועבד מלך מלך ואם איתא הרי חדקל סמוך וגדול ממנו ועוד כמו שאמרנו בסמוך דלעיל דפרת מחד הוא וזו סמוכה לא"י היתה בין א"י לגולה מדאמרינן פ"ב דר"ה מאין היו משיאין משואות וכו' מחוורן לבית בלתין ומבית בלתין וכו' לא זזו משם עד שרואה את הגולה לפניו כמדורת אש ומפ' בגמ' מאי בית בלתין זו בירם גולה זו פומבדיתא אלמא שהיא דפרת היא סמוכה לה יותר ושם כתבו התוס' דמשמע מהתם דביר' א"י וכן מפרש רבינו תם בקידושין גבי מיחסי דבבל מבירם הוו הרי מדברי רבינו תם עצמו שהתחלת פרת מא"י היא אך קשה מנא לן דבירם מא"י דאע"ג דפרת סמוך לגבול א"י זו היתה למטה והתם קחשיב מקומות שהיו משיאין משואות ועוד קשה אי משום דמג"ע אתי בעי לאוכוחי דמצפון קאתי נילוס של מצרים שהיא פישון צריך נמי שיהא מושך מן הצפון לדרום והא ליתא דגבול מערבי של ארץ ישראל הוי הים הגדול שבאמצע היישוב עד סוף העולם דכתי' וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול ואומר עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם וים סוף מצד אח' לאר' ישראל קיימא מצד דרו' דכתי' ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים שים הגדול נקרא ים פלשתים דכתיב בתוך יושבי חבל הים גוי כרתים וארץ ישראל עומדת בין שתי הימים וים סוף לשון של ים אוקייניס הוא הוא המקיף את העולם כקערה ומצרים מערבית דרומית דארץ ישראל הוא דקחשיב באלה מסעי במקצוע דרומי מערבי מעצמון נחלה מצרים והיו תצאותיו הימה נמצאת ארץ מצרים וכל ארץ כוש מוקפת ים מכל צדדיה זולתי מקרן דרומי מערבי של ארץ ישראל בין שתי הימים דכתי' גבי ארבה רוח ים חזק מאד ויתקעהו ימה סוף אלמא ים סוף מצד אחד וים הגדול מצד אחד למצרים ואין מקום שיבא פישון מן הצפון למצרים אם לא שיעבור בתוך ארץ ישראל בין שתי הימים והא ליתא אלא מדרום העולם בא ושופך בתוך הים לצפון באלכסנדריא כדכתיב התיטבי מנא אמון וכו' יושבת על מים רבים וים מים חומתה אלמא יושבת על חוף הים וכן נהר גיחון הסובבת את כל ארץ כוש אי אפשר שיבא מסוף העולם כדהוכחתי א"כ אף פרת וחדקל מן הדרום לצפון הם מושכין ואין תימא אם כולם באים ממקום אחד היאך הלה יוצא מכאן והלה יונא מכאן שתחת הקרקע הם מתגוללין כדאמרינן בפרק מעשר בהמה דהני עינייתא דמדלינן מסולמי דפרת נינהו ולדידן חזינן ארץ ישראל מאי דלא חזי לר"ת ז"ל וגם ידענו שפרת מכנגד ארץ ישראל מושך לבבל:

דף עב

ה' קהלי כתיבי פרש"י וגבי מצרי ואדומי הו הו"לל יבא להם בכם וק' א"כ אייתר לן חד דהא מחד קהל ע"כ למדרש לויים דלכהנים ת"ל מדלא כתיב בהם וע"ק דבכם כלהו משמ' לויים וישראל א"כ לכתו' בכם בריש' ולכתו' תרי קהלי חד לספק ממזר וחד לס' קהל ועוד גבי עמוני ומואבי נמי אמאי לא כת' רש"י כן דלכתו' בהו בכם ולא היה צ"ל דלכתבינהו בחד אזהרה וי"ל דבכם משמ' כלהו ואפי' גרים דבכל התורה כלה הם שוים דכתי' חוקה א' וכו' ולר' יוסי בעי קרא למעוטי גרי' ואפי' אי כתי' גבי עמוני ומואבי קהל ה"א הנך שרי להו בקהל גרי' אבל היכא דכתי' בכם אף גרי' במשמע מיהו גבי מצרי ואדומי דליכא אזהר' מפורש אלא מכלל היתר דור ג' הכי הול"ל דור ג' יבא להם בכם מכלל דב' דורות קיימי באיסור' כעמוני ומואבי ולר' יהודה אי כתיב בכם דמשמע אפי' גרים צריך למכתב תרי קהלי למעט ס' ממזר הייתי דורשו בתחלה למעט גרי' דממעט טפי ממשמעו' דקהל דכל היכ' דאיכא למדרש לאסור לא דרשינן להתיר ועוד י"ל דלא בעי רש"י דלכתו' בכם דהאי לשתו' ולכתו' הוא ולא אמרי' הכי אלא ה"ק לכתוב יבא להם דמשתמע בכם אסרתי גבי ממזר עמוני ומואבי התרתי לכם לאחר ג' דורות דלא אתא קרא לאסור אלא להתיר דור שלישי והא דכתב רש"י דה"מ למכתבינהו בחד אזהרה לא בא לומר דלשתוק מהנך לאוין דהא מקהלי יתירי הוא דדריש גמרא אלא לומר דממזר עמוני ומואבי דאיסורן איסור עולם וחד אזהרה לכולן לכללינהו בחד קהל אבל מצרי שדינו חלוק לא מצי למכלליה אלא לכתוב יבא להם בכם:

דף עג

חד לכהנים וחד לליו' הק' הרא"ש ז"ל דבפ"ק דהוריו' אמרי' דשבט לוי לא אקרי קהל ותירץ דשאני הכא דכתיב קהל ה' ולויים מקרי קהל ה' טפי מישראל וקשה אם כן לשתוק מיני' ותו לא צריך קהל יתירא לאיתויי ישראל ונ"ל דהתם גבי פר העלם דמפליג רחמנא בין יחידים לצבור שהיחיד מביא כשבה או שעירה והצבור מביאין פר מסתברא דלא מקרי קהל צבור כל שאין להם חלק בארץ והרי הם כיחידיה אבל מילתא דלא תליא בצבור כגון הכא לענין נישואין איפש' דלכהני דוקא קפיד רחמנא דהא אשכחן דמקרי קהל לבדה כדאמרי' התם דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל ולויים נמי מקריבות בפני עצמן ולא מכללי בהדי ישראל כדאמרי' בפ"ק דשבועות דכתי' בית אהרן בית הלוי:

מאי אמרת דילמא אזלת איהי לגבייהו וכו' הקשה הריטב"א ז"ל דלמה לי קרא להכי הא איכא תרי ספקי ולקולא אפי' בדאוריתא ויש מפרשי דנולה חד ספיקא הוא דאת"ל נפסול נבעלה תו לא מהני אי אזלי אינהו לגבה וליתא דליכא לספוקי בהכי כיון דרוב כשרים אצלה ואי ידעי' בברי דאזלא איהי לגבייהו הו"ל חד ספיקא השתא דאיכא לספוקי נמי אי אזלי אינהו לגבה לא בטיל רובא בהכי ובמה שכת' הרב מהריב"ל בחלק ראשון מתשובותיו יש לי בו דברים אין כאן מקומם ועוד קשה דלא הו"ל לגמרא לאיתויי דרשא דקהל ודאי הוא בלא יבא דלא אצטריכי ליה השתא ונר' לי דעיקר מאי דאתי לאשמועי' רבא היינו שמותר אף בממזר ודאי דאע"ג דאיכא תרי ספיק' להכשיר מ"מ לאו ממזר ודאי מקרי וכי היכי דשדינן חד ספיקא אע"ג דבעלמא דיינ' ליה לחומרא ה"נ שרינן להאי דאי' ליה תרי ספק להכשיר ממזר אע"ג דמסברא היינו מעמידין אותו בחזקת כשר מ"מ לא נפק מדין ספק כדאשכחן דספק בר"ה טהור וס' רה"י טמא דגמרי' מסוטה ואמרי' כל שאתה יכול להרבו' ספיקות וס"ס ברה"י טמא בר"ה טהור ודרש' דממזר ודאי הוא דלא אצטריך היכא דהוי חד ספיקא כגון דידעי' דאזלא איהי לגביה דשריה רחמנ' כי היכא דשריא רחמנ' אסופי אע"ג דליכ' אלא חד ספיק' יועיל דאי לאו דשרי' מקרא ספק ממזר אע"ג דבעלמא מקילי' בס"ס היה לנו להחמיר הכא לגבי יוחסין כדאשכחן באלמנת עיסה דאמרי' לקמן דאפילו מאן דמכשר באלמנת עיסה ממילא מודה בבתה דפסול אע"ג דהויא ס"ס כדאמרי' בספ"ק דכתובות וכת' שם התוס' בכתובות דאע"ג דס"ס לקולא מעלה עשו ביוחסין השתא דס' ממזר שריא רחמנא ליכא למעבד מעלה בס"ס אי לענין ערוה נמי אמרינן מעלה עשו או דוקא לגבי כהונה גר גרידא:

ומה טעם אמרי שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאביו תימא א"כ הכי מכשרי ברוב כשרים דתנן בספ"ק דכתובות מעשה בתנוקת שירדה למלאו' מן העין ונאנס' א"ר יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא לכהונה ואמרי' התם ואת לא תעבד עובד' אלא בתרי רובי רוב העיר ורוב סיעה ואם משום אחותו מאביו הוא דחיישי' אפילו ברוב כשרים הו"ל למיסר ונר' לפי המסקנא דמעלה עשו ביוחסין טעמא לאו משום אחותו הוא אלא שלא יתערב כשר עם זרע פסול שלא יהא פוגם זרעו אבל שתוקי לא חשו שישא שתוקות שכולם פגומי' ולמאי דס"ד הו"מ למפרך אלא מעתה אפילו ברוב כשרים לפסל אלא דבלאו הכי פריך שפיר וא"ת דמשמ' דליכא למיחש שמא ישא אחותו ואמאי אי משום דאזלי בתר רובא הא כיון דאשה קבוע כמחצה על מחצה דמי וכי תימ' דלא מחזקי' איסור' שיש לו אחות הא אמרי' בפ' שני דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני' אסור בכל הנשי' שבעול' ופרכי' מקן סתומה וכו' ומשני אמינא לך אשה דלא ניידה ואת וכו' אימור בשוקא אשכח וקדש סוף סוף הדרה לניחותה והתוס' בפ"ק דכתובות הק' ממנה להא דמייתי התם רוב סיעה ותרכו דשאני הכא גבי בועל שהבועל האוסרה נייד ומרובא פריש אבל בשהספק באשה אסור דהדרא לניחותא וי"ל דכל שאין האיסור מבורר דומיא דט' חניות לא אמרי' קבוע והת' מדרבנן דוקא הוא דקנסינן ליה לפי שעשה שליח סתם וכן פי' התוס' שם לפי שהוקשה להם אמאי לא אמרינן שכ"ע נמי יאסרו לישא בת קטנה שמא זו היא שנתקדשה לזה ע"י אביה אלא דכיון דקנסא הוא לדידיה קנסו לאחריני לא קנסו:

מאי איכא מיעוט ארוסות וכו' תימה דמשמע דליכא למיחש וכו' ולא היא דאפילו ידעי דמארוסה היא לא הוי ממזר וכו' לשון התוס' ולא ידענא מאי קשיא להו דאפ' תימא דארוסה נאמנת לעולם אפי' גבי השלכה לומר מארוסה הוא דאמרינן מחמת כיסופא השליכתו וגם בשהלך בעלה למ"ה מהימנה לומר ע"י שם בא והכא ה"ק דלא תימ' דלא נחוש כלל לממזר מחמ' השלכת' דאשת איש בבעל' תולה דלא מצי בעלה מכחי' לה דלא קים ליה בגיוה להכי לא שריא ליה דהא איכא ארוסו' דלא מצי למתלו בארוס דארוס קים ליה בע"כ דלא בא עלי' ומשו' דלא מציא מעיזה פניה בפניו במה שמכיר שהדבר שקר להכי שריא ליה וכן מי שהלך בעלה למ"ה נהי דמהמנ' לאכשורי לולד מ"מ לא מציא מחפה על זנותה כנגד בעלה להכי שריא ליה ולהכי קאמר דכנגד הך מיעוטא איכא מעוט אחרו' דפנויו' ועוד קשיא ליה בהא דתרצו דשאני הכא דאיכא ריעות' שהשליכתו דתקשי להו שתוקי דליכא ריעותא דאמרי' לעיל ברוב כשרים אצלה דמשמע דאי רוב פסולים אצלה פסול וליתא דהא מכשרינן לקמן אפי' ברוב פסולים אצלה כעין ארוסה או שרוב אנשי העיר אינן משיאין לכהונה כדכתב רש"י שם ועכצ"ל משום דהתם בדקנו את אמו והכא כגון דליתא לאמה כדאמרינן בסוף פרק קמא דכתובות מעשה בתנוק' שירד' למלאות מן העין ונאנסה דבעי' תרי רובי א"כ לא היה להם לתרץ מטעם ריעותא:

כיון דאיכא דפנויות וכו' וא"ת ופנויות נמי איכא למיחש שמא לפסול נבעלה ואפי' ברוב כשרי' אצלה דילמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל ספק ממזר וי"ל דה"ק איכא מיעוט פסולים שנשלכין מחמת פיסולן הילכך אין השלכתן ראיה לפוסלן בודאי וע"כ לא נפק מידי ספק:

ואיכא נמי דמחמת רעבון מקשים דמשתכח היכא אי בצדי ר"ה הא אמרי' אין בהם משו' אסופי ואי בר"ה איירי בשני רעבון קטלת וליתא דאע"ג דאיכא הך סברא דאיירי בשני רעבון מ"מ לא נפיק מידי ס' שאעפ"י שהוא כשר הושלך שם דאל"כ אמאי קרינן ליה לאסופי ס' ס"ד דכשר הוא וקטליה ליה אלא משום דלקמן בעי' למימר דס"ד דרבא קאי אר"ה דבשני רעבון אין בו משום אסופי וכשר ודאי הוא להכי פרי' דע"כ ריעותא גדולה אית ביה שהרי הושלך במקום מיתה וע"כ לא נפיק מתורת ס' והיינו ס' דהכא ס' דארוסות ושהלכה למ"ה ס' ופסול דפנויות ומחמת רעבון כשר:

מצאו מהול וכו' משמע דבכל הני הוא כשר וא"ת והלא אפילו בנה מורכב על כתפה שמכיר את אמו כל שאין מכיר את אביו הו"ל שתוקי ומ"ט הכא כשר וי"ל דהשתא אמו נאמנת עליו לאבא שאול שקור' לשתוקי בדוקי ולת"ק דאיהי לא מהימנא אביו נאמן עליו אבל אם היה לו דין אסופי אביו ואמו אינ' נאמני' עליו וא"ת אי בצדי ר"ה אין בו משום אסופי ואי בר"ה הא ליכא למימר כדכתב רש"י דמחמת רעבון הושלך דמחמת רעבון לא קטלא וע"כ ספיקא הוי וי"ל דהכא שיש בו סימנים ניכרים שחסה עליו תלינן שבצדי ר"ה הושלך ונשמט לאמצע אבל בשני רעבון נהי דאיכא רוב דמשלכות מחמת רעבון מ"מ זה מחמת חנות הושלך כיון דנמצא בר"ה עצמו ולא אמרי' אשתמוטי אשתמי' דחזק' כאן נמצאו וכאן היו וכדאמר בטהרו' כל הטומאות כשעת מציאתן כיון שאין הוכחה בגופו לומר דחסה עליו ואין לפרש דכל הני סימנין דנמצא בצדי ר"ה הוו ותרתי בעינן להכשיר סימנין וצדי ר"ה ומתוקמא שפיר כרבא בסמוך בצדי ר"ה מתני' דקתני נאסף מן השוק בר"ה משמע ועלה קאמר אין בו משום אסופי:

אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משני' תימא הוא איך קאמר והאמר ר"י ודאי דהכי היא ומאי קאמר אלימא ערער חד ונרא' לי דה"ק את"ל דערער חד ניחא דאשמועינן דאינ' נאמנת במקום ע"א אלא כיון דאמר ר"י אין ערער פחות משנים מאי קמ"ל אטו ס"ד דבמקום שני עדים תהא נאמנת משניהם ומשום ערער תרי כלומר כיון דאמר רבי יוחנן הכי ודאי דסתם ערער תרי משמע והא קמ"ל לא שנו אלא דליכא תרי דמכחישי לה אבל פחו' מכאן היא נאמנת כנגד ע"א:

בד"א בזמן שמקחו בידו פירש בקונטרס דרמי עליה למידק וכולי ופריך ונחזי אאין מקחי בידי פריך וכולי הקשו בתוס' דמה יש לנו להאמינו טפי מעד אחד דלא שייך שום מגו כדי להאמינו וא"ת ומאי להו שהוצרכו להעמיד דלא מהימן אלא מטעם מגו דדילמא הימנוה רבנן משום דהוה ליה כשליש דכיון שמסר בידו המעות הא הימניה כדאמרי' בפרק התקבל והשליש נאמן משניהם גבי בעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין ולאו מטעם מגו הוא כדכתבו התוספות שם וכן בסוף פרק זה בורר מוכח דאף על גב דאתחזק שטרא בבי דינא נאמן השליש ותו חיה דשמעתין אמאי מהימנה דפשיטא דשתי תינוקות שנתערבו לא מהימן עד אחד לומר זה כשר וזה פסול וחיה נאמנ' בלא טעם מגו ועוד ההיא דנאמן הדיין דבסמו' מאי מגו איכא דאם יאמר לא דנתי כ"ש דניחא ליה למי שיצא חייב וכי תימא מגו דאי בעי הדיין השתא שעדיין בעלי דינין לפניו שמא יטנו לבו לצד אחד דהא מוקי לה בשודא אלא על כרחין בלא שום מגו נאמן ונראה דלא הוקשה להם לתוספות על דברי רש"י אלא הא דפירש דפריך אין מקחו בידו שיהא נאמן דמה יש לנו להאמינו טפי מעד אחד דכיון שהמקח בידם שמא לא האמינוהו שלא נתנו לו המעו' עד שנטלו מקחם בידם ואף בדין חיה לא נדונהו שאף היא אינה נאמנת אלא לאלתר ודיין נמי משיצאו בעלי דינין מלפניו שוב לא מהימן א"כ היכי פריך ונחזי זוזי שנאמין דבריו אעפ"י שאין מקחו בידו אך קשה למה הוצרך רבינו תם לעקור שיטת רש"י ז"ל לגמרי נימא דבשמקחו בידו בלא שום מגו משו' דדייק ופריך ונחזי ולא יהא נאמן אם יאמר נמי שלא קבל המעות כדפיר' רבינו תם ולמה הוזקק לפרש מטעם דלא עברתי או לא חזרתי ויש לומר דאי טעמא כדכתב רש"י דנאמן משום דרמי עליה למידק דלא ליקום במי שפרע הא ודאי משמע דאמרו לזה שקבלתי המעות מכרתי שדקדקתי שלא לתתו לאחר אבל אם יאמר אמי שלא קבל המעות לזה מכרתי אין במשמע שיהא נאמן שהרי כל נאמנותו אינה אלא משום דאימת מי שפרע עליה ולזה מכרתי משמע שפיר לזה שקבלתי המעות ולכך פירש רש"י ז"ל דאסיפא קאי אבל לפירוש רבינו תם ז"ל דנאמן היינו מטעם מיגו הלשון משמע דבכל ענין מהימן ופריך דהוה להו מגו במקום עדים ואם תאמר לפירוש רבינו תם ז"ל דמהימן מטעם מיגו דלא מכרתי או חזרתי נפלוג אותם בזמן שהמקח בידו גופא במה דברים אמורים בזמן שאין ידוע שמכר אבל אם יש עדים שמכר אלא שאין ידוע למי מכר דלית ליה מגו לא מהימן דלא עדיף מעד אחד:

ויש לומר דכל זמן שהמקח בידו אית ליה מגו דאי בעי מסר לחד מינייהו ואז היה התפוס נאמן ואם תאמר אמאי לא משני כגון דלא נקיט זוזי מחד מינייהו בשלמא לפי' רש"י ז"ל ניחא דאי לא נקיט זוזי אפי' המקח בידו לא מהימן דכל עצמו לא מהימנינן ליה אלא משום דרמיא עליה כיון דקבל מעות דלא ליקום במי שפרע אבל לפר"ת דמהימן מטעם מגו קשה וי"ל דא"כ הדרא קושיא לדוכתא נפלוג ונתני בשהמקח בידו ויש עדים שמכר ואין מכירין למי. מכר דהשתא ליכא למימר מגו דאי בעי מסר לחד מינייהו שלא היה רוצה למסיר המקח לאחר שלא היה מאמינו שעדיין לא קבל המעות:

וא"ת כיון שמקחו בידו והדמים בידו ואית ליה מיגו מאי רבותא קמ"ל בבעל המקח כל נפקד נמי נאמן לאחרים על מה שבידו ולא עוד אפי' אינו בידו ליטלו נאמן כדאמרי' בפ' זה בורר אמר א' אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של תרומ' הם של מעשר הם נאמן וקא מסיים זה הכלל כל שבידו נאמן א"כ מאי רבותא דבעל המקח וי"ל דהא קמ"ל אע"ג דנקיט זוזי מתרוייהו ולא ידע הי מדעתי' והי בע"כ דס"ד שלא יהא נאמן דהוה ליה למידק דלא ליקום במי שפרע אף במה שאומר לזה מכרתי לא יהא נאמן קמ"ל א"כ הא קמ"ל דוק' בשמקחו בידו אבל יצא מתחת ידו אע"ג דהוי כשליש דהא הימניה שנתנו לו המעות ונותן המקח קמ"ל שלא אמרה אלא בשנתנו לו מתורת שלישות אבל זה אורחא הוא לתת לו הדמים ליטול הפירות לאלתר:

והא דכתב התו' ולפי זה גרסי' ולא ידע תימא דלא ידיע משמע דאנן לא ידעי' אבל הוא ידע ואמאי נאמן אם יאמר אמי שלא קבל המעות לזה מכרתי דלר"ת משמע דמיירי בכל ענין וגם מה שכתב דלא גרסי' ולא ידע משום דקתני נאמן מהו זה שכתב דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו אדרבא משמע דחיישינן לידיעתו אלא דמתני' דקתני נאמן קשיא ושמא דהק' דלפרש"י מצי לגרוס ולא ידע דצריך לפרש דלא דייק דמשמע שאין אנו חוששין לידיעתו אפילו אומר שידע וליתא דודאי חיישינן לידיעתו ולא אמרי' דלא דייק ומ"מ קשה דשפיר גרסי' ולא ידע לפר"ת דלא תקשי ונחזי זוזי ממאן נקיט כלו' ומסתברא למי שקבל מדעתו לאותו מכר דלא ידע ממי משניהם קבל מדעתו אבל הוא יודע בודאי שלזה מכר לכך נ"ל שטעו' נפל בספ' וצ"ל ולפי זה גרסי' ולא ידע ונ"ג ולא ידיע וכדפי':

והא דכתב התוס' אך בריש מציעא וכו' תירץ רש"י התם כפי שיטתו דהכא למה הוצרכו להביא זה ומה שהקשה שם רש"י לעצמו ותירוץ לא היה להם כאן אך לפר"ת קשה ההיא דמציעא וי"ל שהתו' באו לומר אך בפ"ק דמציעא מתיישב פי' רש"י דהכא ואין עליו קושית ר"ת דהא לא מהימני ליה אלא בע"א אלא שרש"י ז"ל לא נחי' להכי דמאי קשיא ליה מהכא דבשאין מקחו בידו אינו נאמן ודאי כבי תרי לא מהימן אבל מחד סהדא לא גרע:

דף עב

שודא דדייני פרש"י בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין לומר זה נראה לי שרגיל אצלו יותר והביא ההיא דכתובות דאמר נכסי לטוביה וכו' וקשה דמינה גופה יש להוכיח כפר"ת מדאמר ת"ח וע"ה ת"ח קודם שכן קרוב וכו' ובתר הכי אמרי' שניה' שכנים שניהם ת"ח שניהם קרובים שודא דדייני ואמאי קרי ליה השתא שודא טפי ממעיקרא בשלמא לר"ת שנא דמעיקרא אזלינן בתר אומדנא והשתא מה שירצה הדיין יעשה אבל לפרש"י כולה משום אומדנא הוא והול"ל שניהם קרובים שניהם שכנים מאן דרגיל טפי כדכתב רש"י ואמאי קרי לי להא שודא טפי מכמה דינים שתלויין באומדן דעתא הילכך נראה דגם לפרש"י אין אומדנא זו כאומדנ' קמייתא שאין תלוי בפיו של דיין אלא שכן קודם ת"ח קודם ואי טעי בהא הדר דינא אבל בששניהם שוין הכל תלוי בפיו של דיין לומר זה נ"ל שהוא רגיל אצלו יותר ואפי' חלקו עליו רבים ואמרו שנראה להם לאחר אין לנו אלא מה שעיניו של דיין רואו' ואפי' הוא עצמו יודע שטע' וחוזר בו קם דינא ולא הדר כדאמרי' בשמעתא דלהכי לא אמר' ונהדר ונדיינה ולא כשאר דיניה בשטעה בשיקול הדעת חוזר בו וכן אם רבים חלוקים עליו ונראה דאף ר"ת ירד לחילוק זה בדעתו של רש"י מדפרי' לי' מההיא דפ' מי שהיה נשוי והק' מלישנא קמא דא"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ולפי' ר"ת מה לי דיין קבוע ולמה לא הקשה כך לאידך לישנא דא"ל ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית עליה ומה בכך עכשיו יכול לחלוק עליו מסברא. דאדרבא מסברא איפכא מסתברא ופשיטא דלא עדיפא סברת ר"נ מדרב ששת אלא דודאי רש"י ז"ל מודה שהסבר' תלויה בדיין שבא הדין לפניו אעפ"י שאחרי' חולקים עליו ואף הוא עצמו אינו יכול לחזור בו ולהכי קאמר ליה ודאי בתורת שודא אתית עלה מעיקרא ואת דיין לא הייתי אז חול' עליך אלא מעיקרא לאו בתורת הכי אתית עלה ולדינא דשודא הוה קודם והשתא דאתינא להכי נרא' דתו לא קשה עליה דמר"ן ז"ל מה שהק' ר"ת דמה לנו בדין קבוע דסוף סוף אנו צרי' לפעם דהפקר ב"ד הפקר שאפי' אם טעה לא להדר דינא דדיינ' דפקיעו חשיבו לאפקוע' ממונא אפי' שלא כדין ובלבד שלא נידון מתחלה כרצו' דבכה"ג קשר של רשעים הוי ואינו מן המנין וההיא דפ"ק דגיטין דהוכיח ממנה ר"ת לאו משום דלא שייך אומדנא דשפיר שייך שהשליח יודע בדע' המשלח אם כיון לזכות מעשיו וכן פרש"י שם שודא ראות עיניו של שליח אבל נרא' דמלישנא דקא' מה שירצה שליח יעשה וקרא ליה שודא וגם מזה ל"ק דלעולם אין לשון שודא זה מלשון השלכ' אפי' בלא משפט אלא שלא יתכוון מתחלה לעוו' הדין מיהו תלוי בפיו למי שזכה זכאי וא"ת ולפר"ת דמטעם הפקר ב"ד הוא שלי' בר אפקורי נכסי דאינשי הו' וכ"ת רבנן הוא דאפקעינהו ה"נ אמאי בעי' בית דין קבוע לסגי אפי' רועה בקר כיון דשליחות דרביה עביד וי"ל דשליח שאני דמשנתנ' לו נסתלק מאותה המעות ומסתמא ע"ד כן מסר בידו שבכל דבר שיסתפק יעשה השליח כפי ראות עיניו מה שיראה וא"ת לפר"ת דשודא תלוי ברצון הדיין בלא טעם מ"ט דמ"ד התם בגיטין שודא עדיף מחלוקה דכיון דלאו בסברא הו' אדרבא טפי י"ל שיחלוקו דאמרי' משפט שלום זה ביצוע וי"ל דבמילתא שא"א שיזכו שנים דאי דמר לאו דמר ס"ל לההוא תנא דשודא עדי' מחלוקה דחלוקה הרי דממ"נ שאנו נותני' לא' שלא כדין אבל בשודא אמור אתרמויי אתרמי שיכוין הדיין אל האמ' דומי' דמאן דאלי' גבר דבפ' חזקת מדמי' דינא דמאן דאלים גבר לדינ' דשודא ומשני מאן דאלים גבר איכ' למיקם עלה דמילת' שודא ליכ' למיקם עלה דמילת' הילכך להכי לא אמרי' מאן דאלי' גבר:

וחכ"א אינו נאמן פרש"י אבן גרושה וחלוצה הוא דפליגי וכתב הרא"ש ז"ל וק"ל דלקמן בפרקין אמרי' בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן למה לי כ"ש דצריך היכרא אלמא אכולה מילתא פליגי וי"ל דהא דפריך לרבנן למה לי משום דס"ד דלענין חלק בכורה לא אצטרי' מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה ומסיק בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ורש"י ז"ל לפי מסקנא דהתם פי' כן הכא עוד הביא דאמרי' נמי בפ' יש נוחלין נאמן אדם לומר על תנוק בין הבני' זה בני בכור ומוקי לה כר' יהוד' ודקתני אינו נאמן מוקי לה כרבנן גם מזה לא קשה דתינוק בין הבני' קטון שבבניו דהשתא לפי דבריו הראשוני' ממזרי' כדכת' התוס' ורבנן סברי דלא כתיב יכיר אלא בשצרי' היכרא לתת לו פי שנים ולא בשעושה הראשוני' ממזרים דלאו כל כמיני' להורע חזקתן ונר' דהא דקשיא ליה היינו משום דמוקי לה בשצריך היכרא אלמא אם מוחזק אחר לבכור לא היה נאמן לתת לו פי שנים אע"ג דאית ליה מיגו דהו"ל מיגו במקום חזקה וכן מוכח התם בפי' גבי הא דשלחו ליה לשמואל היו מוחזקין באחד שהוא בכור ואמר אביו על אחר וכו' דמסיק דמספקא ליה לשמואל הלכתא אי כר' יהודה אי כרבנן ושמא דאף רש"י לא אמר דאבן גרושה הוא דפליגי אלא לומר דלענין בכור' יש ענין דמודו ביה רבנן כגון דצריך היכרא אבל במוחזק הו"ל כבן גרושה וחלוצה דלא מצו מפקי ליה מחזקתיה:

כשם שנאמן לומר זה בני בכור הק' בתוס' מנא ליה הא דילמא זה בכור משום דהוי טוב וכו' אבל לפסולו אמאי מהימן וקשה דטובה זו רעה אצל אחיו וכיון דנאמן לאפוקי ממון. נאמן לענין איסורא דהאי לא ידעינן:

והא דכתב התוספות לפי' רבינו אליהו דקאי אשנואה בנישואיה דאמרי כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה דמשמע דמדינא דבכור יליף לה ללשון ראשון א"ש דמינה ילפי' מדהימני' בכל ענין אפי' על תינוק בין הבנים ולרבינו אליהו הק' וכשם שנאמן לומר זה בני בכור דנדרש למה שלאחריו לתת לו פי שנים כך נדרש למה שלפניו בן השנוא' יכיר ולזה כתבו התוס' וקאי יכיר אתרוויהו יכיר שהוא בכור וכו':

ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה תימא אמאי צריך להביא כאן הא דהלכה כר' יהודה וי"ל דלא תימא דלהכי תני הכא מילתא דאב' שאול שהיה קור' לשתוקי בדוקי לומר שבודקין את אמו אלמא סתם משנ' דקרי ליה שתוקי היינו שמשתקין אותו מדין ישראל לגמרי שלא תהא נאמנת אמי עליו ובעי רבי למסת' כר' יהושע דאמר לא מפיה אנו היין שמשנה ראשונה קרי ליה שתוקי ולא בדוקי להכי מייתי דאמר שמואל הלכה כר"ג וע"כ שתוקי לא מקרי לאפוקי דאין בודקים את אמו אלא שמשתקי' אותו מנכסי אביו ואע"פ שתפס כדאמרי' לקמן:

אי מהתם הו"א ה"מ היכא דרוב כשרים אצלה וכו' הק' בתוס' אמאי לא פריך למ"ד מאן דמכשר מכשר אפי' ברוב פסולי' וקשה דמאי קשיא להו דילמא הך תנא סבר כמ"ד לא הכשיר ר"ג אלא בה ואבא שאול מכשיר אף בבתה ולהכי לא פריך גמרא אליביה וכן מצאתי שתירץ הרא"ש ונ"ל דע"כ בגמרא אף למ"ד דר"ג מכשיר אף בבתה משני תדע מדלא קאמר חדא ברוב כשרים וחדא ברוב פסולים כדקאמר לעיל חדא להכשיר בה וכו' אלא ע"כ ה"ק דאבא שאול עדיפא דמתניא בהדיא ברוב פסולי' אצלה האי מר"ג לא שמעי' לה במתני' אלא מברייתא דמייתי התם כדכת' התוס' וס"ד דלא הכשיר ר"ג ברוב פסולים קמ"ל דאף ברוב פסולים הכשיר כדכתב התוס' וא"ת ומאבא שאול היכי משתמע דמיירי ברוב פסולים דמתני' לא משתמעה אלא ובפנויה ברוב כשרים אצלה כדאמרי' לקמן אהא דאמר רב הלכה כר' אליעזר אי אתמר בהא קאמר רב משום דרוב כשרים אכלה וי"ל דהא קמ"ל דלאו דוקא ברוב כשרים בודאי אלא אפי' היכא דאיכא לספוקי אי אזלה איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה ויש להחמיר כמו רוב פסולים ודוחק אבל נרא' דודאי לא שמעי' בהדיא אלא למשנה שאינה צריכה שמעינן ולהכי הדר תניא רבי וקבעה במשנתינו משום דלא רמיא בשום דוכתא במתני' אבל הכשר בתה שמעי' שפיר ממתני' כדכתב התוס' והא דאמרי' לקמן הו"א בהא קאמר רב משום כשרים אצלה דס"ד בחדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבת' קתני למ"ד לדברי המכשיר בה פסול בבת':

א"כ מצדה סברה אלא טעמא דבת ג' שנים ויום אחד וכולי כתב ה הריטב"א שהקשה הרמב"ן ז"ל שאין משמע הלשון אלא כל האסורין לבא בקהל מותרין אבל המותרין בקהל יש מהם אסורין ויש התם מותרים ולא הוקשה הא דאוקימנא כל האסורין לבא בקהל כהונה ומאי ניהו גר דהא תנא ליה רישא ומה שתרצו התוס' דלאו עיקר קושיא הוה דפריך הא תנא ליה ריש' אלא עיקר' אאידך קושי' סמוך קש' דמאי שייך הך קושי' הא תנא לי' רישא להא דפריך ר' יהודה אתיא ועוד דאמאי לא הוי עיקר קושיא היכי תני רבי משנה שאינה צריכה וכדפרכינן לעיל גבי שתוקי בדוקי תנינא חדא זימנא הכי נמי הוה ליה למתני לעיל רבי יהודה אוסר לכך נרא' דכי משני הוקש' כל האסורין בקה' כהנה א"ש דלא פליגי ארבי יהודה קתני כל האסורין דכיון דה' קהלי כתיבי ולית לן קהל אחרינא למעט קהל גרים ממילא שרי דלא אתסר בכלל קהלי ישראל אף על גב דבכל התורה כולה אין הפרש ביניהם דכתיב בגר ובאזרח הארץ להכי קאמר משום דמצינו לענין נישואין שהן חלוקים מישראל שהרי אסורין בקהל כהונה הילכך כיון דלא אייתר קרא דהכי לא אמעוט דקהל גרים לא הוי בכלל קהל ישראל ורבי יהודה אוסר דאייתר ליה חד קהל אמטו להכי פריך אי כר"ש מוקמה לה מנדה תברה דהך טעמא דמשום דאסורים לבא בקהל כהונה טעמא פריכה הוא דגרים לאו מטעם דלאו קהל הוא דמתסרי אכהונה שהרי גיורת פחותה מבת שלשה כשרה לרבי שמעון ואם נאסרה בת שלשה מטעם זונה נאסרה דדכוותא בישראל כגון שבויה בת שלשה שנים אסורה הילכך על כרחן לא מתרצה אלא דלא כר"ש בגיורת לא מטעם זונה נאסרה אלא לפי שאינה מזרע ישראל ומש"ה לא קרינן להו קהל ולכך כתב התוס' דעיקריה אאידך קושיא סמיך דר' יהודה אהיא וכי מתרצה הא דר' יהודה מתרצ' נמי אמאי הדר קתני כל האסורין לאפלוגי אדר' יהודה כדפירשנו:

והרי גר דמותר בכהנת ומותר בממזר' הק' בתוס' והרי הטעם משום דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים ותירצו הרי גר שנשאת בת ישראל קאמר כדפריך בסמוך וק' דכיון דמהך קושיא נאיד היכי מוקי רב נתן בר הושעיא דה"ק כל הכהן אסור לישא בתו דאכתי קושיא קמייתא בדוכתא קאי והרי גר שנשא בת ישראל ר"ל דהכי מסיק דלא תקשי מ"ש גר דלא מקרי קהל משום דאסור לכהונה הרי אלמנה וגרושה וכו' דאלמנה דגרושה לא פגם משפחה אלא איהי גרידתא מתסרא ע"י מעשה ובניה עד עולם כשרים אבל גר שכהן אסור לישא בתו עד סוף כל הדורות פגם משפחה מקרי ולא תימא הרי יכול ליטהר ע"י שישא בת ישראל מ"מ כיון שכלה טהרת בנות ישראל זרעם פסול לעולם אלא דמי נאנמנה וגרושה ואף אותו שבא מגר שנשא ישראלית מותר בממזרת דלא אקרי קהל כיון שאבותיו הוו אסורין בכהונה ופריך והרי חלל שהוא כיוצ' בגר שכל זמן שנושאים מהם ובהם פסולו' לכהונה לעולם ואימא נמי דלא אקרי קהל וכי תימא חלל יש לו טהרה בבנות ישראל גר נמי יש לו טהרה והשתא הא דפריך ותו הא מותר אסור לאו פרכא אחריתי היא אלא סיימא דקושי' דחלל הוא (חסר מכאן עד מתני' דהנושא אשה כהנת):

דף עו

הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ד' אמהות לפי' התוס' דמטעם חללות הוא דבדקי' כי פגעי' באמהו' ישראליות דליכא חשש חללות לא הו"ל תו למבדק ומיהו כיון דבלויה וישראלית אגב דבדקי' בכהנת בדקי' נמי בהו כ"ש בכהנת עצמה דכיון דמתחלינן לבדוק משום חללות בודק לממזרות נמי ומיהו אין לומר שיבדוק בה עוד אחת דומיא דישראלית ולוייה דסתם כהנת בת כהן אביה דייק ונסיב וסמכינן עליה שלא לבדוק יותר מד' אמהות ושמא לכך כוון רש"י שכתב כהנת דוקא נקט כלו' שכל שהאשה שבאה לינשא כהנת אפי' אמה מישראל אין צריך להוסיף כדקתני לויה וישראלית דמשמע דאכלה קאי ולא קתני ובלויה ובישראלית דמשמע הוא לכי פגע בהו ועוד נראה שבא רש"י להשמיענו דלא תימא מאי כהנת נשואה לכהן אפי' ישראלית דכה"ג אמרי' בהאשה שנתארמלה כל כהנות שנמצאו בתוכ' פסולות מאן כהנות נשואות לכהן וכן בפרק נערה ובכהנת אהדרינך למדינתיך וכן הא דתנן בפ' היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור והיינו ישראלית נשואה לגר אף כאן נשואה לכהן דמחמרינן ביה לענין ממזרות טפי מישראל להכי כתבו דדוקא כהנ' לאפוקי לויה וישראלית דקתני בסיפא:

והא דכתבו התו' אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא כהנת תימה דבלאו הכי אין לפרש כן בשום ענין דהא אין בישראל חללות כלל ואין לתרץ אגב כהן שהרי איהי לא בדיק בדידיה כיון שאינה בת בדיקה חללות לעולם ישראל נמי אינו בן בדיקה לחללות כלל ונר' דה"ק דאין לפ' דמיירי בישראל ומשום ממזרות כדפרש"י דאף רש"י לא אמרה אלא בכהן דא"כ אמאי נקט כהנת אפי' חללה נמי וקשה דילמא כהנת ממשפחות כהנים קאמר ועוד דשמא חללה דינה כישראלית להוסיף עליה עוד אחת ושמא ס"ל דכיון דאביה כהן דייקי טפי בממזרת:

צריך שיבדוק אחריה ד' אמהות לפירוש התוס' דעיקר תקנה דבדיקה משום חשש חללות איכא למידק דלויה וישראלית דליכא טעמא דחללות ומבדקה דאגב כהנת תסגי לה בארבע דלא יהא טפל חמור מן העיקר ועוד כי מוקי לה בגמ' בשקרא עליה ערער ואפ"ה לממזרות לא בדיק ואיהי נמי לא בדקה בדידיה אפי' קרא עליו ערער גבי לויה וישראלית אמאי בדיק איהו היכי שייך לומר אגב כיון דלעולם לא בדיק אלא בשקרא עליה ערער ונ"ל דלר"ת יש לפרש דבין משום חללות בין משום ממזרות מעלה עשו במזבח להצריך בדיקה לצורך עבודה והשתא לא קשה דלויה וישראלית צריכין בדיק' מחמת עצמן לא באגב הילכך לא סגי בדידהו אלא בה' אמהו' וכי משני גמרא לא הוזהרו היינו משום דעיקר בדיקה לא נתקנ' אלא לצורך הכהן שרוצה שיהיה בנו מיוחס אחריו וצריך לבדוק על חללו' ועל ממזרות ואכתי לפר"ת דדוקא למזבח הוא דמצרכינן בדיקה קשה אמאי אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמי' או' וכו' נוקמא אפי' כרבנן דכל המשפחו' בחזק' כשרו' הם עומדות לישא אבל למזבח מעלה עשו בו להצריך בו בדיקה דהא לעיל מוקמינן מתני' דעשרה יוחסין כר"מ אבל חכמי' או' כל הארצות וכו' ולענין נשואין מיירי התם והתו' לעיל גבי כהן להשיאו אשה הוכיחו דמותר בישראלית בלא בדיקה מדאמרינן בהחולץ זיל גלי וכו' ויש לדחות דההיא אליבא דהלכת' דחכמים אומרי' כל המשפחות בחזקת כשרות:

מ"ש בגברי לא בדקינן וכו' גברי אם איתא דאיכא מלתא קלא אית להו ק' למה לי למבדק באם אבי אביה ואמה וי"ל דלא אמרינן הכי אלא לדור ראשון דאית ליה קלא אבל שני דורות אחרונים שמא הוה מילתא ואכתי לא אנצו ולא פריך בגמרא אלא בדורות ראשונים לבדוק באבי אבי אביה ומשני הני קלא אית להו אבל אם אבי אביה לית לית קלא דאמה ואם אמה לא בדקינן תו באם אם אמה דכיון דאבי אמה מוחזק משתי אמהות איהי ודאי כשרה דאל"כ היכי נסבה:

אין בודקין מן המזבח ולמעלה הקשו בתוס' אמאי לא חשיב משטרות ונשיאות כפים ולפר"ת לעיל ה"מ לשנויי דההיא לענין יוחסין והכא לענין מעלת מזבח ואף על גב דלחכמים אין צריך בדיק' ליוחסין לרבי מאיר בעי וסגי בראיה בשטרות ונשיאות כפים אי נמי אפילו לרבנן ובשקרא עליו ערעור ומ"מ לא בעינן ד' אמהות אלא לר"מ ולענין מזבח:

דאזלי לבעיתי עלמא משמע שלא היו יורדין למלחמה עם ישראל כדפרש"י ותימה דבס"פ נגמר הדין אמרי' דיואב בקש לנטות אחרי אבשלום ולא נטה מפני מה שעדיין אצטגניני דוד קיימי ומאי נינהו הא דאמר רב ארבע מאות ילדים וכולי ופרש"י אצטגניני דוד בעלי אגרופין שעל ידם נלחם וכן מוכח מדאמרי' התם ופליגא דר' אבא בר כהנא דאמר אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמ' ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה פי' שאלמלא הוא לא היה מי שילחם מלחמותיו והא אמרי' דארבע מאות ילדים היו לו מהלכים בראשי גייסות והן הן בעלי אגרופין של דוד והא הוו הנך ולמה היה צריך ליואב למלחמה ואם אלו לא היו יורדין למלחמה צריך היה לו ליואב ואלמלא הוא לא היה דוד יושב בנחת לעסוק בתורה וי"ל שילדים אלו ראשי גייסות היו ואנשי הצבא תחת ידם היו ולפיכך היה ממנה את אלו לפי שהיו אוכלי פתבגו ומגודלי' בנעוריהם בביתו ובחומותיו והיה מובטח בהם שלא ימרדו בו ועוד שלא היו ראויים למלוכ' דבעי' מקרב אחיך ולכך היה יואב מתייר' מהם שכל אנשי הצבא והגבורים סרים אל משמעתם היו ופליגא דר' אבא שאלמלא היה יואב כבר היו לו לדוד גייסות שלא היו תחת יד יואב והם היו יורדין למלחמה:

בת חלל זכר פרש"י ודוקא נקט כדקתני ואזיל ותימ' מה בא להשמיע' אי דלא תימא חלל לכהנת דוקא הא בהדיא תנן בסיפא חלל שנשא בת ישראל בתו כשרה ועוד לכהנת שניהם חללים מקרו וכלה פיסול' דזכר היא מתחללת בביאתו אלא פשיטא דבחלל לבת ישראל מייר' ושמא אתא לומר דלא תימא מאי לעולם שבתו לעולם אין לה טהרה אפי בבני ישראל דזכר מקרי כדכת' התוס' בס"פ האומר א"נ דתנא והדר מפרש קאמר כי היכי דלא תקשי הא דקאמר בגמ' איידי דתנא ישראל וכו' תנא חלל וכיון דתנא ליה מאי איידי שייך אלא פירושי קמפרש:

דף עז

אלא מעתה בתו של כ"ג תשתרי תימא והא קרא כתי' חללה לא יקחו וכ"ת בת בתו לא תפסול הרי נולדה מפסולי כהונה כדאמרי' לקמן שמפורשת בתורה שע"י ביאת פסול באה ולא אחיא מדרשא ושמא ה"ק בתו של כ"ג תשתרי לכהן הדיוט שלא נולדה מפסולי כהונה אצלו וכיון דזרעה לא מתחלל איהי נמי לא מתחללה וא"ת אי בתו דכ"ג שריא מאי בעמיו דלענין זכר אע"פ שנשא בת ישראל זרעו פסול וע"כ לא מתוקמ' אלא בחללה שאסורה בעמיה לכהונה ומותרת לישראל וי"ל דלס"ד דהשתא הוא דחלל שנשא ישראלית מותרת מדכתיב בעמיו אבל לפי דרשי' בעמיו לענין חללה דוקא:

בת בתו תתסר משמע דבת בתו של כ"ג קאמר ותימא דמעיקר בעו לה מנא ה"מ וכו' ואין לומר בת בתו דחלל מישראל קאמר דתתסר דלא חמיר' וכו' כדכת' רש"י ז"ל וי"ל דה"ק בת בתו תתסר ונוקי ג"ש לבת בתו דחלל מישראל דנקבות דיליה יש להם טהרה אבל חללה גופה אין לה טהרה ומשני ג"ש דומיא דטומאה בעינן דמיירי בכהנים וא"ת נוקי ג"ש להכי מה להלן זכרים הוזהרו ולא נקבות אף כאן לא הוזהרו נקבות דהוי דומיא דהתם ממש וי"ל דקרא דהכא לא לא מיירי באזהרת הבן אלא בפיסולו וחילק בו בין זכרים לנקבות וא"ת כי היכי דמדלא כתיב בנו פסלי' בתו ומוקמי' לג"ש לבת בתו בת בתו נמי תיתסר מכח היקשא דמקיש זרעו לו ונוקי ג"ש לבת בת בתו ונר' דלא דמי דחלול דבתו הוי דומי' דחלול בנו דהוי לענין פיסול זרעו דהוא עצמו אינו שקול דלא הוזהרו כשרו' עליו ומתוקמא ג"ש שפיר זכרים ולא נקבות:

שאין מתחלל בכל מקום כתב רש"י דתנן הנושא בעבירה פסול עד שידיר הנאה וכו' וטפי הו"ל לאיתויי מתני' דס"פ היה נוטל דתנן כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל וההיא דבכורות דפסול עד שידור הנאה קנסא דרבנן הוא ונפ"ל התם מדיוקא דכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ואית הא ע"כ זרעו לאו דוקא שהרי אפי' היא עצמה מתחלל' וה"ה הוא עצמו וי"ל דמזרעו לא ממעט היא גופה דגריעה טוב' מזרעו מק"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק"ו דאמרינן בא על הפסולות יוכיח שאפ"י שעבר עבירה אינו מתפלל:

דף עז

אמרת קל וחומר ומה וכו' הקשה מהרי"ט נר"ו ניחה דלהכי אתא קרא דאין מזהירין מן הדין ולא שייך הכא לומר גילוי מילתא בעלמא הוא דכה"ג אמרינן התם בהערל גבי אלמנ' וכ"ג דאתיא מקל וחומר ואמרינן אין מזהירין מן הדין ונ"ל דהכא עבדי' קל וחומ' שתתחלל מן הכהונה דומיא דעבדי' התם וכי כתיב קרא חללה לא יקח ולא דמי לנבעלה לפסול לה דלענין תרומה אזהר בה רחמנא דכתיב היא בתרומ' הקדשי' לא תאכל לענין כהונה לא אזה' ומדין ק"ו לא מזהרינן:

דף עח

זה שהיה כשר ונתחלל פרש"י עיקר חילול וכולי אבל זרעו מדעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול וקשה דאיפכא אמרינן בסמוך שחללה שעיקרה מדברי תורה לא היה לו שעת הכושר ולעיל פרש"י מדכתיב לא יחלל שני חילולים ומצאתי כן בפ"ק דתמורה אפלוגתא דאביי ורבא ומיהו לקמן בשמעתין דקאמר ולילקי משום לא יחלל זרעו לא משמע אלא כדכתב רש"י ז"ל כאן וא"ת בק"פ הנשרפין אמרינן מנין לטמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וי"ל דהתם תרומה טמאה מחוללת היא אבל זרעו אינו מחולל עדיין אלא שלא בא לכלל זרע:

דף עט

שכן יצירתו בעבירה וא"ת והרי חלל שנשא כשרה שאין יצירתו בעבירה ונפ"ל מהיקשא דמה הוא בתו פסולה וכו' וכ"ת שכן בא מטפה פסולה חלל עצמו יוכיח שבא מעשה כשרה. וי"ל דה"ק מה לזרעו שלא היה לו שעת הכושר תאמר בהיא עצמה שכן היה לה שעת הוכשר ואינו בדין שתחזיר ובמה הצד מהכא כל דהו פרכי' וא"ת נבעלת לפסול לה מוכיח שאין יצירתו בעבירה וי"ל דההיא זונה מקריא חללה לא מקריא:

אילימא פסולי' לו וא"ת אמאי לא פריך והרי סוטה דאמרי' בפ' האומר הכל מודים וכו' בסוטה והרי יבמה לשוק ועוד שאני מחזיר גרושתו דגלי קרא וי"ל דכולהו מק"ו דאלמנה שאין איסור' שוה בכל אתיין אלא דאיכ' למימר מחזיר גרושתו יוכיח כדאמרי' בפ' תנוקת וא"ת והרי בעולה לכ"ג דפיסול כהונה היא דחייבי עשה כדאמרי' בס"ע האומר:

איזו היא חללה שעיקרה מד"ת ואינה צריכה לפ' מדברי סופרי' וא"ת ומאי נ"מ אי צריכה לפרש וי"ל דנ"מ לענין זקן ממרא דלא מחייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס כדאמרי' בהנחנקין א"נ לענין ב"ד להביא פר העלם כדאמרי' בהוריות:

והרי גופין מוחלקין כתב התוס' דבכדי נקט גופין מוחלקין וכו' ולא הוקשה מלישנא דגמרא דנקט גופין מוחלקים דחדא ועוד קאמר וכן בכריתות פ' אמרו לו פריך הרי גופין והרי שמות אלא קשיא להו אמאי נקט אלמנת שמעון ואלמנת לוי דודאי האי לא חשיב שמות מוחלקים כיון דשם איסור אלמנה חד הוא ואך מה שהוכיחו מה' נשים נדות בהעלם א' יש לדחות שאני התם דדרשי' בכריתות ואל אשה לחייב על כל אשה בפני עצמה וכ"ת נילף מינה חייבי כריתות שאני אלא נרא' דהכי דייקי אי ס"ד שמות מוחלקין הוו אימא דלא אתא קרא אלא לג' נשים של ג' בני אדם ומנ"ל לאוקמי קרא בחמש נשיו אלא של ג' בני אדם בכדי נסבה ומקשה הרא"ש ז"ל ותירוצו לא הבנתי הכא מהא דאמרי' בס"פ גיד הנשה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אינו לוקה אלא א' משום דשניהם בלאו א' נאמרו ונ"ל דלא קשה דהתם לא מקרי גופין מחולקי' דיכול לאכלן כאחת אבל הכא בעילות מחולקות לגמרי:

איסור מוסיף אית ליה וא"ת ואפי' רבנן לא אמרי אלא איסור חמור על איסור קל דוקא וי"ל דר"מ היא דאית ליה איסור חל על איסור ומודה באיסור מוסיף ובאיסור כולל בפ' אמרו לו:

פרט לכ"ג שבא על אחותו הק' בתוס' דהאי איסור מוסיף הוא לגבי שאר כהנים גדולים ואי נמי דאינו דומה לכהן שעבר ולכהן משוח מלחמה דשניהם מוזהרין באלמנה כדתנן בהוריות ותרצו התוס' בלשון סגי דהכי מייתי כיון דר"ש לית ליה איסור חמור חל על איסור קל ה"נ לית ליה במוסיף איסור קל על איסור חמור וק' היכי אמרי' בסמוך דאי ר"ש השתא איסור חמור על איסור קל חמור לא חייל איסור קל מבעיא דהא טובא קמ"ל דאע"ג דהוי איסור מוסיף לא חייל משום דקיל ושמא דלהכי פשיטא ליה לגמרא משום דבאיסור איכא תוספת איסור על שאר אחיו מה שאין כן באיסור אלמנה שאין האיסור אלא על א' מהם שהוא כ"ג ואם היו שוגגין באחותו היו פטורי' ועוד דאיסורא קל שהוא בלאו ועוד נראי דהכי פריך בגמ' השתא איסור חמור על איסור קל לא חייל לר"ש אפי' באיסור מוסיף כדאמרי' בפ"ד אחין דאשת אח באיסור מוסיף הוא דלא חייל אאחות אשה ולדידי' אין איסור חל על איסור אלא באיסור בת אחת איסור קל על איסור חמור מבעיא וזו היא שכתבו בתוס' בלשון ראשון דאיתא בברייתא אחרת דר"ש אפי' איסור מוסיף לית ליה אלא דקשיא להו היכי מייתי מברייתא דגדלה דליכא למידק מינה מידי וההיא דפ"ד אחין הו"ל לאייתויי ולכך תירצו דהכא מייתי וכו' אבל הכא דפריך גמרא סתמא אפרק ד' אחין סמוך:

או דילמא אין חללה אלא מאיסור כהונה וא"ת אי קים ליה דרשא דחללה דלקמן מאי בפי האי דרשא מפקא מק"ו ואי לא קים ליה פשיטא דמקל וחומר אתיא וי"ל דבעי אם נאמר דדרשה דחלל' לא אתיא אלא לומר דאין חללה מחייבי לאוין דאתיא בק"ו דלאו השוה בכל הוא כדאמרי' התם אבל חייבי כריתות נדון בהו ק"ו וליכא למימר חייבי לאוין יוכיחו שכן אינם בכרת וא"ת והא אין מזהירין מן הדין ואין לומר דפגום לכהנה בעי למידק דודאי פגום מיהא הוי אפי' מחייבי לאוין וי"ל כדפי' לעיל דחללה דקרא בעי למילף וזו סברא הוא דהויא חללה טפי והשתא כי לקי מאזהרה דוחללה לא יקח הוא דלקי:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה