חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
שמעתא דבני גד ובני ראובן
דף סא
ר"מ אומר וכל תנאי שאינו כתנאי בני גד וראובן אינו תנאי שנאמר וכו' פרש"י וה"ה דבעי' תנאי קודם למעש' מדלא אמר תנו להם אם יעברו בהא ניחא דמסתבר שנתבטל המעשה בתנאי שקדם לו ואם איתא לאשמועי' רבותא דתנאי מהני לבטל מעשה דקדי' אבל הן קודם ללאו דדייק מדלא אמר תחילה אם לא יעברו לא תתנו ומה בכך ואי כתיב נמי הכי הוה דייקינן דבעינ' לאו קודם להן וי"ל דכיון דבעי' תנאי כפול לבטל המעשה כי אמר להו ברישא כגון אם לא יעברו תתנו הא לא מקרי כפילא דעדיין לא שמענו שיתנו וכשאו' אח"כ ואם יעברו תנו לא אתי תנאה גרידתה ומבטל המעשה וקשה הא דפרש"י דר' חנינא אתנאי כפול לחודיה פליג דכיון דלדידיה הוצרך הדבר לאומרו ולא מטעם כפילה א"כ בעלמא דלא בעינן כפילה ואינו מזכיר לאו כל עיקר דמכלל הן אתה שומע לאו וגם לשון התוספות שכתב לכן נר' דפליג אכולהו קשה דלא שיי' לומר דפליג על הן קודם ללאו דהא לא שייך כיון דלדידיה אינו מזכיר כלל וי"ל דאע"ג דר' חנינא לא בעי כפל דמכלל הן אתה שומע לאו מ"מ לא כתיב אלא אם לא יעברו אל תתנו אע"ג דמכלל לאו אתה שומע שאם יעברו יתנו מ"מ הלאו קודם למשמעות ההן ואנן בעי' שיהא הן קודם ללאו מדלא כתיב אם לא יעברו אחזו בתוככם ותו לא וההיא דלקמן דאם לא שכב הנקי הרי הק' שם התוס' דלאו קודם להן הוא ותרצו ובס"פ שבועת הדיינים דבעי לאוקמי מתני' באל יכך ויברכך וייטב לך דלרבנן דר"מ מחייב דמכלל הן אתה שומע לאו גם יש לתרצה בדברי התוס' לקמן דלעולם ההפסד זהו לאו ולשיטת התוס' דר' חנינא פליג אכולהו א"ש טפי:
שאף בארץ כנען לא ינחלו פרש"י אף בארץ כנען קצין בה מפני מקנה רב וכו' וכתב התוס' והכא פי' לא מבעיא ארץ גלעד וכו' נ"ל דאזלי לשיטתיהו דרש"י דמפ' אם לא יעברו כל עיקר לכבוש אדרבא טפי מסתבר שלא יקחו בארץ כנען שלא סייעו בה וסלקו עצמן הימנה ממה שלא יקחו חלקם בארץ הגלעד שהיתה יד הכל שוה בו לכך פירש דלא מבעיא אכל חלקם קאי דהכי משמע קרא ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו לא מבעי' שלא יטלו כנגד כל חלקם בארץ גלעד שהיו רוצין בה בארץ אפי' בארץ כנען שהיו קצין בה לא יטלו ומפ' לא מבעיא לענין רצונם שהיו רוצין בגלעד יותר אבל התוס' דס"ל שהתנאי היה שיעברו חלוצים בראשי הצבא א"ש דאם לא יעברו בראשי לא מבעיא בגלעד שנתייפ' כחם אם יעברו שדין הוא שיקנסו כיון שלא קיימו תנאם אלא אפי' בארץ כנען שגם הם סייעו בה ולא נתייפה בהם בשביל התנאי כלל דמן הדין ראויה להם היה אפי' הכי הורע כחם אם לא יעברו בטעמא דכתב' התוספות לקמן בסמוך:
אי לא כתיב בארץ כנען וכו' פרש"י אבל בארץ כנען כלל כלל לא שהרי לא סייעו לכבשה וקשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה לשון התוספות ולי קשיא דמאחר שכבר היתה של כל ישראל אפילו מקמי כבוש לא הפסידו מפני שלא עלו וכבשו דע"פ הגורל היתה נחלקת הארץ וכל אחד היה עולה וכובש חלקו ומסתמא אם אחד מהשבטים כבש גורל חבירו לא הפסיד חבירו בכך ותד' דבפ' חזקת גבי בנות צלפחד שנטלו חלק בכורה של אביהם פרכינן והלא הבכור נוטל בראוי ומשני א"י מוחזקת היא אע"פ שצלפחד מת במדבר ועדין לא כבשו זכה בחלק בכורתו מחיים שמוחזקת היתה בידם ושמא שאף התוס' לא תמהו אלא היאך ירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה שוה בשוה דשכר טרחם מיה' צריך לחשב עמהן דכיורד לשדה חבירו ברשות חשיבה וקרא משמע ונאחזו בתוככם חלק כחלק שוין ולא יהיו צריכין להעלות להם שכר ומיהו רש"י ז"ל יכול לתרץ דלענין חלוקת הארץ קאמ' ומכל מקום צריכין לתת להם שכרם כפועל אך זו שכתב התוס' דסד"א שהוקצת ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו ארץ גלעד נעשו כמי שסלק עצמן מלחלוק קשיא לי כיון דמוחזקת היתה בידו של ישראל ויד הכל שוין בה היכי מהני בה סלוק הא אמרינן בריש הכותב לאשתו דין ודברים וכולי וכי כתב לה הכי מאי הוי ותניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זה ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ופירש רש"י ז"ל כגון שדה של שותפין ואמר אחד לחבירו אחד מן הלשונות הללו ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דלא זכה עדיין ובס"פ מי שהיה נשוי דתנן וכתב' ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי וכולי פריך הכי ומוקי לה בשקנ' לה מידה אף על גב דלית לה עליו אלא שעבוד לבד ועוד בריש השולח אמרינן מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואף לגרסא דפרק בתרא דכריתות שהביאו התוספות שם דאמרינן התם דבריו קיימין היינו שתבטל המתנה ותחזור לבעליה אבל שותף שאומר על חלקי אי אפשי בה וידי מסולק הימנה פשיטא דלא מהני ויש לומר שכך הם דברי התוספות דמששאלו את ארץ גלעד היינו משבררו אותה לחלקם דמאות' שעה זכו שאר השבטי' בכל א"י אף בחלק המגיע לבני גד ובני ראובן דאמרינן בפרק בית כור האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם ואמרינן התם בתחילת ארץ ישראל מה תחילה בגורל וכו' ומסיק רב אשי בהיא הנאה וצייתי אהדדי גמרי ומקני להדדי ואכתי קשה נהי שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען כסבורין ליטול חלקם בארץ גלעד אבל לאחר שנתבטלה זכותן שבגלעד מחמת שלא נתקיימו התנאים אגלאי מילתא למפרע שבאותה שעה זכו בארץ הגלעד ומכיון שהם לא זכו בגלעד אף שאר שבטים לא זכו בחלקם שבארץ כנען דאפילו תימא דהוי כמו סלוק אדעתא דהכא לא נסתלקו כדאמרי' בהגוזל בתרא גבי חמריה דרב ספרא אדעתיה דאריא אפקריה אדעת' דכ"ע לא אפקר' והיכי תיסק אדעתין דאף בארץ כנען לא ינחלו, ויש לומר דשאני הכא שהיה בידם לקיים תנאם ולעבור לפניהם חלוצי' כמו שהתנו ואם מדעת רצה שלא לקיים תנאי מפסידין לגמרי דלא שייך לומר אדעתא דהכי לא התנו דמי מעכב על ידם הלכך אבידה מדעת הוי ועוד קשה הא דאמרינן אי לא כתב רחמנא בארץ כנען הו"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל וכלל לא דבארץ גלעד היכי תיסק אדעתין לומר שלא יטלו חלק המגיעם בה שהרי סייעו בה כשאר שבטים ומה שכתב לבסוף דהואי' ונתייפה כחם בה יקנסו נהי דהוי סברא לומר דאיפשר לקנסם טפי דגלעד יותר מבארץ כנען אבל אי לא כתיב קרא ואם לא יעברו כלל מנין לנו לדון דיני קנסות לומר שיפסידו חלקם בה זו אינה תורה דהא דלקמן משני דאצטריך ואם לא תטיב דלא תימא לא אגרא ולא דינא וכן ואם בחקותי תמאסו דלא תימא לא ברכה ולא קללה אף על גב דיש שם סבר' לקנוס טפי מהכא ותו הא דפריך לרבי מאיר ודחיק לשנויי בתוככם כל היכא דאית לכו משמע ונימא רבי מאיר סבירא ליה דלארץ גלעד לא אצטריך דמהי תיתי שיפסידו בם חלקם ואכתי לשתוק קרא מארץ כנען ועל כרחין לכפילא אתי והיה נראה לי דפשטיה דקר' שמשה רצה לקנסם אם לא יעברו חלוצים שלא יטלו חלק בגלעד כלל אלא חלק המגיע להם אף כנגד הגלעד יהיו נוטלין בארץ כנען ודבר זה קנס להם שיקחו כל חלקם בארץ שיהיו קצים בה והיינו דכתיב ונאחזו בתוככם בארץ כנען והא דקתני אלמלא כן יש במשמע שהרי בארץ כנען וכו' כדפי' בדברי רש"י שאף בארץ כנען שלא היו חפצי' בה קמ"ל שיטלו כל חלקם בארץ כנען ופשיטא דאפי' לא כתיב כפילא כלל יש במשמע שתתבטל חלוקתן ויחזרו לחלוק בשוה בשני המקומות ולהכי כי פריך ר"מ לכתוב קרא ונאחזו בתוככם אמר ליה רבי חנינא הו"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד דאי לגמרי כתיב שיטלו חלק כאן וכאן לשתוק קרא מיניה אלא מדאצטריך ונאחזו לומר באותה הארץ דמיירי בה גרידתא אבל בארץ כנען כלל כלל לא ואם תאמר מה סברא היא זו כיון שסייעו בכבישה פשיטא דאי ונאחזו קא אארץ גלעד כ"ש אארץ כנען ותירצו דיש סברא לומר מאחר שסלקו עצמן ממנה כשבררו להם ארץ גלעד כדפירש לא יחזרו לזכות בה דלהכי אהני כפילא דונאחזו בתוככם כלו' אותה הארץ שכבר מוחזקי' בה לאפוקי ארץ כנען שסלקו ידם הימנה שלא יחזרו לזכו' מטעם שע"מ כן לא סלקו כדכתיב ואי כתיב ארץ כנען ולא כתיב ונאחזו בתוככם הו"א דלהכי אתא קרא לומר שיטלו חלק המגיע להם מארץ כנען בתוכה וחלק של גלעד יפסידו לגמרי מדין קנס הואיל ויפו כחם בה. להכי כתיב תרוייהו לאשמועינן שלא יפסידו כלום מחלקם אלא שיטלו כל חלקם בתוך ארץ כנען אף כנגד ארץ גלעד והא דא"ר מאיר כל בתוככם כל היכא דאית לכו משמע שלא יחסר כלום מחלקם בין כנגד שבגלעד בין כנגד כנען ומדאצטריך שמעינן דליטול בארץ כנען אתא דהיינו בתוככם אם כן לשתוק קרא מארץ כנען ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן דממתניתין משמע דכפילא לארץ גלעד מהני לאו שאם לא כן הייתי אומר שיפסידו חלק גלעד אלא דמדקתני אף בארץ כנען דמאי לא מבעיא איכא אדרבה חלק גלעד מוחזק בידם טפי אלא הכי קאמר חלקם משלם שנוטלין עכשיו בגלעד לא מבעיא שלא יטלו בגלעד אלא אף בארץ כנען שהיו קצי' בה לא יטלו כדברי רש"י ז"ל קמ"ל שיטלו מיהת בארץ כנען אלמא כפילה אף כנגד ארץ גלעד מהני שיטלו כל חלקם משלם והכא קתני ירשו עם אחיו בשאר נכסים משמע ולא באותה שדה ומשני הא דבתר דנימא ליה ונאחזו דכי היכי דאמר ליה רבי חנינא הכא ונאחזו הוה אמינא בארץ גלעד אבל כנען כלל לא כלו' דמלישנא דונאחזו אף כאן אי כתב לא יירש עם אחיו גרידא הוה אמינא באותה הארץ בלבד אבל בשאר נכסים לא להכי כפליה וכתב בשאר נכסים כך נראה לי להעמיד השמועה ונראה שכך הם דברי התוספו' במה שכתבו והכי נפרש דאי לא כתיב בארץ כנען כלומר אי כתי' ונאחזו ולא כתיב בארץ כנען ואהא הקשו היכי תיסק אדעתין כלומר אפילו אי כתיב הכי אדרבא וכולי ותרצו כיון דהוקצה וכו' קמשמע לן בארץ כנען ומיהו שיטת כל השמועה מוכחא דלפי האמת יהיו נוטלים חלקם כאן וכאן ונר' דלר"מ על כרחין מכלל הטובה אתה שומע הרעה מדאמרינן בסמוך בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחוקותי אם תטיב וכולי כלומר דלתנאי כפול אתו דאי לאו משום תנאי כפול מכלל ברכה אתה שומע קללה ותדע דבס"פ שבועת הפקדון תנן אל יכך ויברכך וייטב לך ר"מ מחייב ומסיק גמר' דבאיסורא לא בעי ר"מ תנאי כפול ויש ממשמע ברכה קללה ונר' דרבי מאיר גמר מכל הנהו קראי דכתיב אם תטיב ברכה ואם לא קללה כי היכי דגמר מינייהו לענין תנאי כפול דאמרינן במי שאחזו אין לך תנאי בכתובי' שאינו כפול וגמרינן מינייהו הכי נמי גמרי' היכא דנעשו התנאים כדינן לרבי מאיר כדאית ליה ולרבי חנינא כדאית ליה ממשמע מתנה אתה שומע קנס דהכי אשכחן כל תנאים שבתורה אם לא תטיב אם בחקותי תמאסו ולא אמרינן היכא דגלי גלי או דהוו שני כתובי' או שלשה כלישנא קמא דפרק מי שאחזו דסוגיין דהכא כוותיה כדכתבו שם התוספו' ואף ר' חנינא סבירא ליה דגמרינן מינייהו מדהוצרך לתרצה אלא דסבירה ליה דלאו לכפילה אתו אלא דנגמר מינייהו דמכלל ברכה נשמע קללה ולהכי אמרי' בתנאי בני גד ובני ראובן דאינו כתוב בתורה דלכפילה לא אצטריך דלא בעי' תנאי כפול אלא לפי שהיה במשמע קנס להכי אצטריך תרי רבויי שלא לקנסם לא בארץ גלעד ולא בארץ כנען ולפי שיש סברא בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה כדכתבו התוספות הוצרך הכתוב לפרש שלא נקנסם לא כאן ולא כאן והשתא ניחא דאם לא מטעם קנס לא מסתבר שיפסידו לא בארץ גלעד ולא בארץ כנען דאדעתא דהכי לא סלקו עצמן ממנה:
והא לא דמיא משל למתני' ואם תאמר ולעיל דאמרי' הו"א בארץ גלעד אבל בארץ כנען לא אמאי לא פריך והא לא דמי למתני' אלא ע"כ דמתני' מקמי דנימא לי' ר"מ ומאי קשיא ליה השתא ויש לומר דקשיא ליה לישנא דקאמר מי גרם לו כפלו דס"ד דכפל. של תנאי קאמר בכפילא דאם לא יעברו אף לגלעד אהני ומשני הא לבתר דנימא ר"מ לכתוב בתוככם ואהא קאי כפלו כלומר כפל הלשון בתוככם בארץ כנען:
בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה כתבו התוספות ומה שפירש הקו' קשה להבין שהרי משמע מתוך פי' שאם לא ירצה יהא מותר בבנות כנען ע"כ וקשה דאפילו אתיא לדברי רש"י היכי ניחא קושית התוספות דהא אצטריך תחילה להתירו בבנות כנען אם לא נתנו דלא תקח לגמרי הוה משמע ועוד קשה מה שפירש ר"י דלר' חנינא דאזיל בתר סברא למה הוצרך לפרש פשיטא דיהיה נקי דמנ"ל דרבי חנינא אזל בתר סברא לבטל המעשה דהא דקאמר מכלל הן אתה שומע לאו לא מסברא הוא אלא ממשמעו' הלשון שאם כוונתו לתת בין כך ובין כך למה אמר אם יעברו לימא ונתתם אבל הכא אי כתיב ולקחת אשה לבני בין יתנו בין לא יתנו משמע וי"ל דקרא דייק דכתיב אם לא אל בית אבי תלך דמה לו להזכיר ההליכה ודי במה שישביענו שיקח אשה ממשפחתו ואיהו כל טצדקי דמצי למעבד לעביד וכן הם דברי רש"י שכתב לפי שהשביעו אם לא אל בית אבי תלך תחול עליך השבועה ומיהו מה שהשביעו לא תקח אשה לבני מבנות כנען ס"ל לרש"י שהות' מכללו אם ילך דהכי משמע לא תקח וכו' כי אל ארצי וכו' אם ילך יותר בבנות כנען לכך פי' התוס' דלר"מ דלית ליה מכלל הן אע"פ שסברא הוא ומשמעות התנאי מוכיח כן כמו כן כאן אע"פ שסבר' הוא שלא השביעו אלא על ע"מ שיתנו לו דהכי משמע קרא דכתי' כי אל ארצי תלך דמשמ' דאם ילך ולא יתנו לו מפטר אעפ"כ צריך לכפול אלא לר' חנינא דאזיל בתר סברא עם משמעות הלשון אף כאן מקר' ומסברא מוכח כן ולמהר"ר יצחק נרא' דשתי שבועו' השביעו וכו' והשת' ע"כ שבוע' דכי אל ארצי תלך היינו אם יתנו דאם לגמרי משמע אמאי אצטריך די להשביעו שלא יקח אשה מבנות כנען ואם תאמר והיכי תיסק אדעתין שתחול עליו עונש השבועה בין יתנו בין שלא יתנו דאם לא יתנו אנוס הוא וכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס ובפרק ארבעה נדרים אמרינן גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותיה ואתניס ולא אתא אמר רבא אנוס הוא וכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני התנן נדרי אונסין כיצד וכולי וכי תימא במפרש בהדיא שתחול עליו השבועה בין כך ובין כך אי האי שבועה מעיקרא לא חיילא דהוי כנשבע על דבר שאי אפשר לו כדאמרינן בפרק שבועות שתים בתרא גבי שזרק איש פלוני צרור דליתיה דלהבא שיזרוק איש פלוני פירש רש"י זכרונו לברכה שאין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו וצריך לומר דהכי קאמר דאם לא יתנו דניתי לה בעל כרחן דכלהו כדבעי למימר בגמ' אך קשה דאכתי לפירוש הר' יצחק לא ניחא כלל דשמא הא דאצטריך שבועה שלא יקח מכנען שאם לא יוכל לקחתה שיהיה אנוס ויפטר משבועה זו ויכול ליקח משאר לשונות ולא מכנען ועוד קשה דבלא כן שניה אקמייתא חיילה ע"י כולל דמגו דחלה שבועה שנייה על שאר אומות חלה נמי אכנען ולעבור עליו בשתי שבועות כדאמרי' שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים:
בשלמא לר' חנינ' וכו' ופי' בקונטרס וכו' וקשה דהא בעינן הן קודם ללאו וכו' דמה שאנו רוצה שתעשה חשיב הן ותימה דאכתי לא דמי לתנאי דבני גד דהתם ההן קודם הוא קיום המעשה והלאו הוא התנאי שמבטל המעשה אבל הכא אם לא נטמאת אין כאן חיילות שבועה ומה שאנו באים להשביעה אינו אלא שאם נטמאת תחול על' האל' וזה הוא ההן ואם לא נטמאת הוא התנאי שלא תחול ותו דאמרי' בפי' מי שאחזו אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואתקיף רבא מכדי כל תנאי מבני גד גמרי' מה התם הן קודם ללאו וכו' אלא אמר רבא אם לא מתי וכו' ולא אמרי' דאם לא מתי חשוב הן שאנו חפצין שלא ימות ועוד קשה דפ' א' דיני ממונות אמרי' אם לא שכב. מכאן שפותחין בדיני נפשות תחילה לזכות ואי קרא הוי הן קודם ללאו היכי דייק מינה דפותחים לזכות ועוד תימה על מה שהק' בסמוך ואם לאו חנקי דא"כ דקאי אאם את כי שטית דכתיב בתריה הו"ל מעשה קודם לתנאי דכיון שכתב דההן הוא אם לא שכב מאי נ"מ בלאו שיהיה המעשה קודם והלא לא הוצרך לאומרו אלא לכתחילה אטו האומ' לאשה אם תתני לי ק"ק זוז ה"ז גיטך ולא יהא גט אם לא תתני מי לא הוי תנאי וי"ל דחיילות השבועה נמי שייך באם לא נטמאת שמתוך השבועה היתה מתברכת כדכתיב ונקתה ונזרעה זרע ואמרי' בפ' ארוסה שאם היתה עקרה נפקדת שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח זכרים ארוכים לבנים והיינו דקאמר לה הנקי ממי המרים כלו' התברכי וזה ודאי חשוב הן שאנו רוצים שתחול עליה שבועה זו שאם לא נטמאת תתברך בגללה ועוד דכל זמן שלא שתתה אסורה לבעלה דעשאה הכתוב ספק כודאי וכשתשתה ותצא נקיה תהא מותרת לבעלה אי נמי לענין כתובתה שעד עכשיו הפסידה כדתנן מתו בעליהן עד שלא שתו אינן נוטלות כתובה ועיקר שבועה אממונא נמי אתיא כדאמר' בפ' שבועת הדיינים דסוטה איסור דאית ביה ממונא הוא שתשתה גובה כתובתה ומיהו מ"מ גם הכפל ואם לאו הנקי הוה חיילות השבועה שאם נטמאת תחול עליה שבועה לצבות בטן ולנפיל ירך גם זו חשוב מעשה שהרי כל עיקר שהוזקק הוא לבודקה במים הילכך גם בזה צריך שיהא התנאי קודם למעשה ולא הוי כשאר כפילא שלא בא אלא לכפול התנאי והשתא ניחא דדייקי' בפ' אחד דיני ממונות מדנקט הן דברכה קודם ללאו ולא נקט הן באלה קודם דהול"ל אם שטית וכו' אלמא שפותחין לזכות תחילה ועי"ל דר"מ לטעמיה דס"ל בס"פ היה מביא שהיה מתנה עמה גם שלא תטמא דתנן ר"מ אומ' אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ואמרי' בירוש' המים פקודים בה לכשתטמא בודקין אותה למפרע להכי א"ש מ"ש התוס' שמה שאנו רוצין שתעש' פי' שלא תטמא להכי חשוב הן דומיא דאם לא אל בית אבי תלך כלו' שתחול עליו השבועה כדי שילך ומ"מ לענין אם נטמאת שהוא עיקר השבוע' שע"י קינוי וסתירה באה לא חשיב הן מה שלא נטמאת דמאי דהוה הוה ומאי דחשיב הן והוא מעשה היינו ואת כי שטית וכו' הילכך היה ראוי שיהיה כדין תנאי שיה' תנאי קודם למעשה וניחא נמי ההיא דפותחין לזכות דדייק מדלא נקט הן דאם בטמאת תחלה שהיא עיקר השבועה וכן פר"י דלא קאי כלל אאת כי שטית וכו' והכהן היה כופל אם שכב הנקי והשתא נמי לפי זה מתרצא נמי קושיא קמייתא שהקשו דהו"ל לאו קודם להן דכפלה לא כתיב בהדיא אלא דהמסור' אהני לגלויי שהכהן היה כופל וזה הכפל היה כתקנו הן קודם ללאו אם שטית טומאה וכו' ואם לא שטית והו"ל התנאי קודם למעשה:
בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא והק' בתוספות מה ענין זה למחלוקתם וכו' ותרצי דהכא משמע קצת לשון תנאי וכי תימא אטו משום הכי גרע דאמר בלשון תנאי ויהיה קאי תנאי וי"ל שהלשון משמע שהוא תנאי לטבילה שבשבי' וה"ק טבילה זו אם היא מגעלת כשהוא יתחטא בג' ובשביעי ואלמלא כפל הייתי אומר שתנאי בטל ומעשה הטבילה קיים וא"ת דבסוף שבועת הדיינין מסיק גמרא דלענין איסורא אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא והכא גבי הזאה מאי ממונא איכא ושם דחקו התוס' לתרץ דשייך ממון במטמא תרומה ועוד הקשו דבסוף פ"ק דנדרים גבי נדר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ותירץ ה"ר י"ט דשאני פרועי ראש דאיסור חמור במיתה הן ונ"ל דה"ק כי לית ליה מכלל וכו' בממונ' אבל באיסור' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד לא צריך כפילה שהרי בכמה מקומות כתיב צווי ולא הוצרך לכפול כדכתבו התוספות כאן וכל דעבר אמימרא דרחמנא לקי אבל הכא חיטוי בלשון תנאי כתיב שלא תועיל טבילה אא"כ התחטא וכן אמרינן גבי נדרים שבא לאסור על עצמו דבר המותר צריך כפל:
דף סב
ואם לא יתחטא וכו' הרא"ם ז"ל בפירו' החומש הביא ברייתא בספרי אין לי אלא שביעי שמיני תשיעי ועשירי מנין תלמוד לומר וחטאו מפרשו משמע שאף על פי שהזה בשלישי יכול להזות הזאה שניה בשמיני ובתשיעי ומשמעתין לא משמע הכי עוד הבי' דתניא בספרי למאן דאמר על טמא מת שטעון הזאה בשלישי ובשביעי אתיא אשביעי לכך בא או אם הוזה בשלישי יטהר בשביעי אם לא הוזה בג' לא יטהר בז' ת"ל וחטאו ביום הג' והרמב"ם בפי"א מהלכות פרה תפס כדברי בריית' דספרי ונ"ל דאיהו גריס כאן אבל היכא דעבד ברביעי ובשביעי דקמפיש בימי טהרה דהיינו ד' ימים ראשונים אעג"ב דאין בין ראשונה לשניה אלא ב' ימים שפיר דמי קא משמע לן דלא אבל אם עשה בח' בכל ענין יצא:
אין תורמין מן התלוש על המחובר פי' בקונטרס דכתיב ראשית דגנך דבעי מידי דמדגן וליתא דהא אמרי' בעלמא מעשר ראשון שהקדימו בשבלים וכולי לשון התוספות וקשה דמאי קשיא להו מהתם נהי דחל שם מעשר קודם מירוח בשעישר ממנו עליו אבל ממין על שאינו מינו מנ"ל דחל שם מעשרות כלל תדע דהא חדש לישן דתרווייהו בני חיובא נינהו ותנן התם ואם תרם אין תרומתו תרומה ועוד ודאי דחל שם תרומות ומעשרות אף קודם שנגמרה מלאכתו ולכתחילה צריך להפריש אם הוא רוצה לאכול ממנו אכילת קבע שלא הותר קודם מירוח אלא עראי ואכילת בהמה דאמרי' בהשוכר את הפועלים מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וקודם מירוח איירי דאי אחר מירוח אף בהמה נמי אסורה אלמא לאדם צריך להפריש תרומות ומעשרות לכתחילה אלא ע"כ לא אמר רש"י אלא משום דהפריש ממין על שאינו מינו:
ונר' דהכי קשיא להו לתוס' דלדברי רש"י צ"ל דקודם מירוח לא חל שם תרומ' כמו במחובר מדקרי ליה מתני' מחובר סתמא והא ליתא דודאי חייל עליה שם תרומה ואם כן תימא דהיכי נקט התנא מחובר לישמעי' תלוש וכ"ש מחובר דלא חייל עליה שם תרומה כלל ואכתי קשה מנ"ל לתוס' דממנו ממעט מחובר דוקא משום דקרא בתלוש מיירי אימא דתלוש נמי שלא נגמרה מלאכתו ממע' מקר' דדגנך אמעוט לכתחיל' ואתי ממנו למעט אף בדעבד ועוד קשה דמשמע מדבריהם דאם לא שנה עליו הכתוב לא הוה שמעינן עכובא והרי חדש וישן דנפקא לן בפרק יש בכור מדכתיב היוצא השדה שנה שנה והכי דרשי' בספרי פ' ראה ותנן ואם תרם אין תרומתו תרומה ויש לומר דממעוטא דממנו ממעיט כל מידי דלכתחילה אין מעשרין חדש וישן הא אית לן קרא לכתחיל' ומקרא דממנו ממעט לגמרי והכא משמע מדקתני נמי התם ממנו שלא יתרום מפירות הארץ על פירות ח"ל וכולי ומנין שלא יתרום מפירות הארץ וכולי תלמוד לומר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ פירוש מנין שלא יתרום לכתחילה דאתא קרא ומעטיה לגמרי תלמוד לומר וכולי ומיהו מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה לא אשכחן קרא בהדיא שלא יתרום לכתחילה דאי מדגנך ללמד שלא חל עליו חובת מעשרו' עד שימרח שהרי אינו אסור לעשר קודם מירוח ודרשי' מקר' בפ"ק דביצה ובפרק ג' שאכלו שמעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה וכו' מעשר מן המעשר כו' אי הכי הקדימה בכרי נמי אמ' קרא מכל מעשרותיכם תרימו ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן אבל במחובר פשיטא דלא שייך בה שם תרומה כלל ומסתברא דממעיט מדכתיב ממנו אלא שלשון התוספות קשה שכתב תיפוק לי' דמחובר לאו אידגן הוא:
גר צריך ג' משפט כתיב ביה ונר' דדוקא בקבלת מצות וכולי לשון התוס' לכאורה לא שייך זה לשמעתין וגם זו קשה מהא דמושיבי' אותה במים. ועוד מאי קשיא להו מאן לימא לן דלאו משום מצות הוא כדתרצו ואי דייקי דאי משום מצות למה להם כל הטורח הזה שיהיו ת"ח מבחוץ תקבל בפניהם ותלך ותטבול א"כ מה תרצו ונר' דכוונתם משום דמשמעתין משמע דלטבילת בעי' ג' מדקאמר מי יימר דמזקקו ליה תלתא דאי לקבלת מנות גרידא מי לא מצי מקבל בפני ג' בני כנסת מההיא דיבמות מוכח דלא בעי' לטבילה שלשה ומיהו מדאמרינן מושיבין אותה במים וכו' ושני ת"ח וכו' משמע דלכתחילה מיהת בעי' ג' אף בשעת טבילה א"כ דבעי' לכתחילה שתקבל המצות בשעת טבילה ולהכי אמרי' הכא מי יימר דמזקקו ליה אף על גב דבדיעב' לא צריך לכתחיל' מיה' בעי' וא"ת ולמה לא הכריחו התוס' דאי משום טבילה גבי שפחתו נמי נימא מי יימר דמזקקו לה ג' משום טבילה אלא משום קבלת מצות הוא וע"כ אתיא כמ"ד אין עבד חייב בקבלת מצות כדכתיב בסמוך ויש לומר דאם אינו חייב עכשיו בקבלת מצו' אף לטביל' לא בעי' תלתא דלא כתי' משפ' אלא בהכנסתו למצות דומיא לגר והא דכתב' התוס' דטעמא דלא בעי' מומחין משום דעבדי שליחותיהו כדאמרי' בהמגרש קשה א"כ לסגי נמי בחד כיון דשליחותיהו בב"ד הגדול קעביד דמהך טעמא סגי בדיני ממונות ביחיד אפי' למ"ד בריש סנהדרין דמדאורייתא בעי' תלתא שלא תנעול דלת בפני לווין והיינו טעמא דאמר בשלהי דגטין דשליחותייהו עבדי' דכיון דשכיחא עבדי רבנן תקנתא וי"ל דכי היכי דבגזלות וחבלות דלא שכיחי לא אמרינן בהו שליחותייהו קעבדינן דלא עבדי להו רבנן תקנתא אף בהוצאות והלואות דשכיחי לענין ג' לא אמרינן שליחותייהו עבדי' כיון דאיפשר לאכנוסי בי תלתא דדוקא לענין מומחין דלא איפשר הוא דעבדו רבנן תקנתא דלא לבטלו לגמרי ולענן הודאות והלואות סגי אפילו בחד מטעמא דשלא תנעול דלת והכא גבי גר דלא שייך נעילת דלת אוקמיה אתלתא כיון דאפשר:
וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת כתב התוס' ויש לומר משום דבכול' ברית' וכולי ולא תני בהדייהו זו אם ילדה וכולי ואי קשיא ואכתי לדידהו מי ניחא אמאי לא תני הך חלוקה דאם ילדה דמקודשת ובשאשתו מעוברת כי היכי דתניא פירות ערוגה זו וכולי ויש לומר דהתם לא תניא כדי שלא נטעה שנאמר אף בשאין אשתו מעוברת מקדשה אבל הכא מדקתני פירות מחוברין משמע שכבר היה שחת ולרב יוסף אף באגם מקרי פירות ואם תאמר ומ"ש אין אשתו מעוברת מלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ויש לומר דמ"מ בעולם הוא אלא שאינו ראוי לקנין ובלאו הכי צריך לחלק כן כי היכי דלא תקשי הא דאמרי' בספ"ק דגיטין דאפילו ר"מ דאמר אדם מקנ' דבר שלא בא לעולם מודה הוא דאין מקנה למי שלא בא לעולם והקשו שם התוס' דהא לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר הו"ל כמו מקנה למי שלב"ל ותרצו דעכו"ם ועבד איתנהו בעולם אלא שמחוסרין גירות ושחרור ואם תאמר א"כ מה הוכיחו דלית הלכתא כדאביי מדרב נחמן דבפירות דקל יכול לחזור בו שאני התם שלא באו לעולם כלל דהוי כמו לא היתה אשתו מעוברת ולרב הונא נמי קשה דכמאן אמרה לשמעתי' דסתם הלשון משמע דלא באו לעולם והא ר"מ מוד' בהא וי"ל דבפירות דקל אפי' עד שלא באו כלל ס"ל לר"מ להקנו' כדאמרי' בריש המפקיד כי אמ' ר"מ אדם מקנה וכו' כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכיון שכן דמיא למעוברת דעביד' דילדה ור"מ וראב"י אמרו דבר אחד וא"ת פירות ערוג' זו נמי עבידי דאתו אף באגם ואם נאמר דלהך לישנא דבאגם לא מוקי לה בבי שקיא ניחא דלא אמרי' עבידי דאתו אבל משמע דהשתא לא מחלק בהכי ואף בבי כבש' מיירי ואפי' באגם לא די"ל דהא דמהני לר"מ טעמא דעבידי דאתו גבי דקל משום דהוי כמו שמקנה לו הדקל עצמו לפירותיו כיון דעביד דמייתי פירי אבל גבי תרומה לא שייך דמקנה הערוגה עצמה דלא מהני לענין תרומה דלא חל שם תרומה על הערוגה וכן לענין קידושין כשאין אשתו מעובר' לא שייך שמקנה גוף האשה לולדותיה דהא לא תפסי קדושין בדידה אבל בשחת או בשהוכר עוברה הפירות או העובר עצמן הוי כמי שבאו לעולם:
דף סג
כגון דכתב לה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך וכו' כתב התוספות וכי תימא דהא דקאמר מקודשת היכא דאמ' מעכשיו הא לא נהיר' לומר כן דמסבר' לא מהני וכו' והלשון קשה אמאי לא נהירא לו' כן דהיכי דאמר מעכשיו קאמרי' כדאמרי' התם גבי משוך פרה זו ואי קשי' ל"ק אלא מסברא ולא היו התו' ריכין להביא מילת' דר"מ בסמוך וכיון שאפשר להעמידה במעכשיו ועוד קשה אמאי לא אמרו דלהכי נקט מעכשיו כדי שלא יחזור בו דאפי' ר' יוחנן דאמר לאחר ל' יום חוזרת מעכשיו ולאחר ל' יום כ"ע מודו דלא הדר ומיהו בהא מתרצה מילתייהו דתו' שכל עיקר קושייתם אינה אלא ממילתא דר"מ דכיון דר"מ גופיה לא נקט מעכשיו הואיל ורבי אזיל לשיטתיה לא הו"ל למנקט מעכשיו אלא בכל ענין דמהני בבא לעולם מהני בלא בא וכי היכי דר"מ לא חש לפרושי אם היא מעכשיו גם רבי לא היה צריך לפרש וממילא ידעי' דמעכשיו לא מצי הדר ומקדשה מהשתא וכי לא אמ' מעכשיו מצי למהדר לזה כת' הא ליתא דמסברא וכו' ויש מי שהקשה היכי כת' דלא מצינו חילוק בדבר והא גבי משוך פרה זו לא קני אלא באומר מעכשיו והא לית' דהת' טעמא דלכי קני כלתה משיכתו דומיא דקנין סודר שכת' בסמוך דההי' שעתא, הדרא סודרא למרי' ואכתי אף לתירוצו של ר"י נמ' קש' דראב"י נמי אמאי לא נק' במילתיה מעכשיו שאם נאבדו פירות תלושין אלו של תרומ' היו המחוברי' מתוקנין למפרע כשיתלשו וראיתי לתוס' בפ' האשה רבה בהא דשדה זו לכשאקחנה וכו' כת' כלשון הזה ובפ' ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחשוב כאלו מוסרן ליד הקונה וקשיא לי נהי דחל עליה שם תרומה משום אמירה לגבוה לענין דלא מצי הדר אבל אותן הפירות שעדיין לא באו לעולם האיך הותרו ויצאו מידי טבל בתרומה זו כיון דלכשנראו לא היתה התרומה בעולם ועוד כיון דלא חל' תרומ' גם אמירה לגבוה ליתא דהא חדש וישן דתרווייהו בני חיובא ינהו ותנן בפ"ק דתרומות ואם תרם אין תרומתו תרומה ומותר לאוכלה וצריך אני להתלמד בה תו כת' ומיהו ק' לפר"י וכו' ולמה לי דמשוך פרה זו דמוקי לה בעומדת באגם וק' ובלא פי' של ר"י מי ניחא דכיון דאמר מעכשיו למה לי עומד' באגם לשמואל דאמר לעיל מעכשיו ולאח' ל' יו' תנא' הוי וע"כ צ"ל דר' יוחנן לטעמיה וי"ל דאם לא היו דברים כר' ניחא שפיר דלא דמי למעכשיו ולאחר ל' יום דכיון דהשתא שמא ראויה להתקדש חל מעכשיו ואף אם נקרע שטר קידושין אבל הכא שאינו בעולם נהי שאדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ לא חל הקנין אלא לכשיבואו אפי' אמר מעכשיו תדע דהא אפי' רב הונא דס"ל כר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל גבי פירות דקל באיזהו נשך אמרי' עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ומסתמ' בקנין מעכשיו הוא דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה שאם לאחר זמן אפי' בדבר שבא לעולם לא קני דבהא שעתא כלתה משיכתו וכיון דיכול לחזור בו ה"ה נמי דבעי' שיהיה הגט או השטר קיים בשעת הקניה אבל ר"י ז"ל דכת' דבהא נמי אי אמר מעכשיו לא בעי שיה' השטר קיים קשה ומיהו ק"ק לדבריו שאמ' למעלה דמסתמא מהני דבר שלא בא לעולם כדבר שב"ל והרי לענין חזרה דבדבר שלא בא יכול לחזור ושמא לאחר שבא לעולם קאמר דמסברא כי הדדי נינהו וקשיא לי שהיו התוס' יכולין להעמיד שמעתין דהכא אפי' כרב דע"כ לא אמר רב דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אלא באומר מעכשיו ולאחר ל' יום דכי אמר אח"כ לאחר ל' יום מהדר קהדר ביה ומספקא לן אי אמרי' תפוס לשון אחרון אי לא כדאשכחן בסוף השואל מעשה בציפורי בא' ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחדש דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון היכא שלשון אחרון סותר את הראשון אבל הכא שאמר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו ממה נפשך מהכי אי פרושי קמפרש ניחא ואי מהדר קהדר ביה יהא קנוי מעכשיו ועוד קשיא לי דאפי' אם היה אומר כאן מעכשיו ולכשאקחך לא אמרי' חזרה הוי דהא בס"פ יש נוחלין רמינן מתני' דהתם דהכותב נכסיו לאחר אמתני' דפ' מי שאחזו דתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא. מתייבמת ומשני התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק גופא קני מהיו' פירא לאחר מיתה אלמא גבי גט דאי איפשר לתרץ תרי לשני בחד מספקא בחזרה אבל גבי ממונ' דאיפשר לאוקומי תרווייהו דה"ק גופא לקני מהיום וכו' אמרי' תנאה הוי וגבי פרה נמי שייך לפרושי הכי ואוקמה אפי' אליבא דרב וגם על מה שכת' דר' יוחנן לטעמיה דס"ל דשיורא הוי קשה דמי לא מודה ר' יוחנן גבי ממונא דתנאה הוי כדתנן ביש נוחלין:
קונם מה שאני עושה לפיך ולא גר' איני עושה כיון דמשעבדא לבעלה לא מצי למיסר בקונם לשון התוס' וקשה לי דהו"ל למימר דלא גרסי' הכי דהוי דבר שאין בו ממש דבספ"ק דנדרי' פרכינן אמתני' דקונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך דהו"ל דבר שאין בו ממש ומשני באו' יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן והיינו משום דהזכיר פה וידים והר"ן כת' שם וה"ה דהוה מצי לשנויי דאסור מדרבנן כדאמרי' בפ"ב דנדרי' קונם שאיני ישן שאיני מהלך וכו' ול"נ דהת' דייק' מדקתני הכא שאני ישן הר"ז בלא יחל ולא קתני אסו' כדתנן גבי שבועה ש"מ לא יחל מדרבנן קאמר אבל הכא בספ"ק אסור קתני דמשמע באיסו' נדרים ובפ' אעפ"י כתבו התוס' דלא הוי דבר שאין בו ממש כדאמרי' בפ' בתר' דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בכורך וכו' ולא ידענא מ"ט לא הוי דבר שאין בו ממש דומיא דידי' שאינן עושות עמי ומההיא דשלא אתן תבן אין ראיה דכמה מתני' גבי נדרים נשנו בכה"ג שלא בדקדוק ומה שכתבו התוס' דכיון דמשעבד' לבעלה לא מצי למכור לא ידענא מאי קאמרי דאי נמי אמרה קונם מה שאני עושה היכי מציא למיס' כיון דמשעבד' ועו' דודא מציא למיסר דהא אמרי' בפ' אע"פ דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקי' מידי שעבוד כדרב' הקדש חפץ ושחרור מפקיעין וכו' וגם זו שכתבו התוספו' בסמוך וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדוש' הגוף נינהו מדמשני בפ' אעפ"י תימה דנהי דקדושת הגוף מהני לאפקועי מידי שעבוד היכא שהדבר בעול' אבל הכא הקדש מעיקרא לא חייל דליתיה בעולם אי' לאו מטעמא דמוקי לה רב הונא התם באומרת יקדשו ידי למעשיהן ורב אסי דמסיק התם שאני קונמי' וכו' ארב הונא קאי וכן פרש"י להדיא בפ' בתרא דנדרים ומוכח מתוך שמעתא:
באומרת יקדשו ידי לעושיהן בפ"ב דנדרים אהא דאמר רבא באו, ישיב' סוכה עלי הקשו התוס' ואפ"ה הו"ל דבר שאין בו ממש ותרצו דכיון שמזכיר שם החפץ הנדר חל עליו כגון שהזכיר שם סוכה דהוה ליה דבר שיש בו ממש וכתב הר"ן ולפי זה הא דאמרינן באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא אלא נעשה כאומר וקשיא דא"כ דקל נמי נתרץ דבורו דדקל לפירותיו קאמ' והיכי אמרי' בפ"ק דמציעא דלא קני ותו בפ' מי שמת אמרי' יאכל פ' פירות דקל זה וכו' מילתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ אלמא ליתיה כלל אם לא פירש ואמר דקל לפירותיו אלא ע"כ באו' בפירו' דבפ' אעפ"י אמרינן לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר אלמא לדידן לא אמרי' נעשה:
בני זה בן י"ג שנים ויום א' וכו' פרש"י וסימן בלא שנים שומא נינהו והקשו בתוספות א"כ כל הנשים וכו' עוד פי' ר"י שיטה אחרת דבמקום סימנין אינו צריך עדות שנים ותימה הוא דבפרק בא סימן אמרינן לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן ופרכינן בעלמא לפני הפרק דאי משתכחי לאחר הפר' שומא נינהו ולכאורה משמע דבעי בדיקה קודם הפרק ואם לא בדקוה לא הוו סימנין ומ"מ הוכיחו התוס' דהיכא דלא בדקו לא תלינן לשערות דקוד' היו אלא לכתחלה הוא דקאמר דאיבדוק וכן כתבו להלן בפסק הלכה ואפי' ללשון אחר שכת' דבודקין לאו דוק' מ"מ אם אין אנו יודעי' אם הגיעה לכלל שני' אין נחזיק אותה בגדולה מפני השערות ונוציאנה להריגה דאם לית לה שנים קטנה היא ושומא נינהו וספיקא הוי ואיכא למימר דשנים אינן עיקר הסימן להחשיבה לגדולה בהא בדורו' הראשוני' דילדי בתמני כדאמרי' בפ' בן סורר ודאי דבסימנין דשערות גרידא היינו מחשבין אותה לגדול' אלמא עקר הגדלו' בשערו' תליא אלא שבדורות אחרונים נתנו חכמים קצבה י"ג לזכר וי"ב לנקבה וכיון דלא שכיחי שערות מקמי הכי אי משתכחי אמרינן דשומא נינהו אבל על הסתם סימני גדלות הם ומיהו אין מזה ראיה דבדורו' הראשו' כיון דיולדת לשמונה בנים הרי הם כסימני' וקמו בני שמנה במקום בני י"ב דכיון דהגיעה לכלל שנים לאו שומא נינהו ונר' שמ"ש התוס' דבמקו' סימן אין אנו צריכין עדו' שני' לאו דאע"ג דלא ידעינן שנים סמכינן אסימן דהא בלא שנים שומא בעלמא נינהו אלא דאין צריך עדות קאמר אלא מפי נשים מפי קרובים כההיא דפרק החולץ ואשתמודעונא משום דההיא שעתא לאו אאיסורא קמסהדו אלא מילתא בעלמא הוא דבעי לו והקשו א"כ מה אנו צריכין לנאמנותו של אביו דקאמ' נאמן לומר בני זה וכו' הא אפי' מפי עבד מפי שפחה נקטינן דלאו עדו' ומאי נאמן האב דקאמר לכך כת' דילפינן מדברי עדותו למפרע דאילו לא היה אב לא מהני דברי עבד ואשה וקרובים כלל אלא אב הוא דנאמן והא דנקט שנים ולא חשיב סי' חדא מינייהו נקט דתרוייהו צריכי לעדות זה להענישו נקט חדא וה"ה אידך אבל אם היה מפרש דנאמנותו לענין מעש' דלהכא הוא לא הוה ליה למימר שנים כלל דשנים לא בעו עדות ועל פי עבד ועל פי שפחה סימנין מקמי דאגלאי מילתא דאיסורא ולא הוה ליה למימר אלא דניחא הכא סימנין זה שנתים דסימנין בעו עדות אבל שנים לא בעו עדות ומה שפיר' שהאב מעיד שכבר עבר שנה או שנתי' שאכל בנו חלב או שבא על הערוה אין להקשות היאך התירו בו מעיקרא הויא לה התראת ספק דהשתא מיהת אגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה דבכה"ג אמרינן בפ' הערל אכל חלב מבן י"ב שנה עד י"ח ונולדו בו סימני' סרי' ולאחר מכאן הביאו שתי שערות רב אמר נעשה סרי' למפרע ולוקה על חלב שאכל ושם פירשו התוספות דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה שניהם לא ידע איזהו אביו אך קשה דהא פשיט' דלא מהימן למכות ולעונשי' דנמצא בן נהרג על פי אביו מטעם קורבה ורחמנ' אמר ובנים לא יומתו על אבות כיון שמפני עדות זה הוא נהרג אעפ"י שהוא אינו מעיד עליו שאכל חלב או שבא על הערוה כיון שאם לא היה עדותו לא היינו הורגין אותו ושמא דמכל מקום ס"ד דכיון דעיקר עדותו לא בא להעיד אלא שהוא גדול וממילא הוא דמקטיל דהכי מוקי רב אחא בריה דרב איקא אליבא דכ"מ בר"פ זה בורר דבעל דבר מצי לפסול את עדיו בפגם משפחה דהאי משפחה קמסהדי ואיהו ממילא קפסיל ור"ת סבר סוף סוף נוגע בעדותו הוא ועי"ל דקא משמע לן דאפ"ה מהימן לנדרים ולחרמים אבל ק' דמי דחקם בכך שהיו יכולי' לפרש שהוחזק לגדול על פי אביו ואח"כ בא על הערוה בפני עדי' ולא באו לב"ד אלא לאחר זמן שא"א שאפי' נמצאו לו סימנין דילמ' השת' הוא דגדל וי"ל דא"כ למה לא יהא נאמן כיון שבשעה שאמ' שהוא גדול עדיין לא נתחייב מיתה הרי הוחזק אם שוב עבר עבירה למה לא יתחייב מיתה הא למה זה דומה לאיש ואשה שבאו ממ"ה זה או' זאת אשתי וזאת אומ' זה בעלי שאם לאחר מכאן זנת' מתחייבת מיתה ואילו א"א שאמרה ה נטמאתי אינה נאמנ' ועוד בפרק החולץ אמרינן ואשתמודענא דהדין פלוני אחוהי דמיתנא וכולי אפילו ע"פ עבד אפילו ע"פ קרוב וכתב רב אלפס דההיא שעתא לאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דהיא ניהו אחוה פירוש שבשע' שאמ' כן לא נ"מ מידי לענין איסורא ובירושלמי דסוטה פרק מי שקנא אמרי' אמר עד א' פ' אכל חלב והתרו בו אינו לוקה אמר לו א' חלב הוא והתרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בעד אחד הוא:
דף סה
והא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי א"ל התם בלישנ' דעלמ' פליגי וכו' וקשה אמאי לא משני בהך מילת' דר' יוסי אדר' יוסי דלעיל ולא אצטריך לאפוכי מיפך ודוחק לומר דלפי המסקנ' תו לא צריכין לאפוכי לה דלא הדר מינה גמרא כדאמרינן בכמה דוכת' והשתא דאתינא להכי וכולי ועוד דהתם בנדרי' בפרק קונם אפיך לא אפוכי ולא מייתי מסקנא דהכא ועוד קשה מאי פריך דהא פסח דכי כח אחת דמי דהא טובא איכא בינייהו דכי מקדש בתו הקטנה בידוע דאינו מקדש אלא אחת ועל כרחין לאמצעית לא מצי למקרי קטנה ולא גדולה אלא בשמה קרו לה אבל כשאומר עד פני הפסח לר"מ כל מה שהוא נקרא פני הפסח קאמר וכל שיש אחריו פסח ישנו בכלל פני עד שיצא יום אחרון לגמרי ולר' יוסי דאמ' לא מחית אינש נפשיה לספקא לא מקרי פני אלא כל שלא נכנס מקצתו של פסח דהוי פני ודאי אסור אבל משנכנס דאיכא ספיקא אם יקרא פני לא עייל נפשיה בהכי ומיהו גבי פסח נמי האומר עד יום ראשון של פסח ליכ' למ"ד שיהיה איסור כל ימים אמצעיים משום דאיכא אחרון וכן אם אמר עד יום אחרון אחרון ממש קאמר ואמצעיים בשמייהו קרי להו וגבי כת אחת נמי אם אמר לחמש נכריות הגדולות שבע מקודשות לי דאף אמצעיו' וכולן צריכות גט חוץ מן הקטנה שאין קטנה הימנ' ונ"ל לומר דהיינו שינוייא דגמר' דמשני התם בלישנא דעלמא פליגי מ"ס עד פני הפסח עד קמי פסחא כלומר דלא דמי לפלוגתא דהכ' דלמא ראשונה או אחרונה מקודשת והשאר אינן מקודשות ולמר בכלהו תפסי בר מראשונה ואחרונה דלישנא בעלמא הכא למר אין בכלל לשון פני אלא כל שלא נכנס הפסח כל עיקר ולמר הכל נקרא פני עד דמתפני לגמרי וכל שנשאר אחריו שעה אחת לא מקרי פני ולהכי אצטריך לומר דהכא בלישנא בעלמ' פליגי כלומר דלר' יוסי אפילו יום ראשון לא מקרי פני ולר"מ אף יום אחרון עד שתחש' מקרי פני ולא דמי לקידו' דלכ"ע ראשונה או אחרונ' אין בכלל ולעולם בפלוגתן דמחית אינש נפשיה לספיקא פליגי ואנו צריכין להפך מחלוקתם כדאשכחן דתניא בהדיא והלכתא כר' יוסי דאמר עד שיגיע וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכרבי יוסי דברייתא:
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה כתבו התוס' דמכאן יש להוכיח דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה וכו' ומיהו יש לדחות דהא דרב ושמואל אתרתי בבי דהכא קאי קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי שהו' מידה שכת' כתוב' אלא בקידושין יש הכחשה למי קדש ולמי כתב ואם נתן גט מעצמו אגלאי מילתא דלזו קדש ולזו כתב דמסתמא למי שקדש כתב והרי הודה שכתב ויש לומר דההיא הודאה דכתב כתובה לא הויא הודא' דגריעא טפי מהא דאמרי' בהמניח טענו חיטין והודה לו בשעורי' פטור אף מדמי שעורים דמה שטענו לא הודה לו כ"ש בטוענו אדם ואמר לו איני חיי' לך אלא לפלוני דלא הויא הודאה הילכך בשנתן גט נהי דהודה בקדושין אבל כתובה לא הודה ואפי' הודה לבתה שכתב לה כתובה וקדשה אף לדידה לא הויא הודאה כיון שהיא אומרת לא קדשתני דהוי כמאן דאמ' מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום דפטור אף בבא לצאת ידי שמים וא"ת ונוקי כגון שהוחזק שטר כתובה דיכול לומר לא קדשתי באתרא דכתבו שטר כתובה והדר מקדשי כדאמרי' בפ' האיש מקדש וכשנתן גט מעצמו כופין אותו ויתן כתובה וי"ל דבהוחזק שטר כתובה בשוק אינה ראיה דמסר בידה ואם נמסר בידה מסתמא קדש' וא"ת נוקי כגון שהודה שכת' לה כתובתה ומסר לה אלא שלא קדשה ועכשיו דנתן גט אגלאי מילתא דקדש וכופין אותו ליתן כתובה דהוי כאילו הביא עדים שקדשה וי"ל דכיון שלא הודה בתחילה שקדש אע"פ שאמר שכת' לה כתובה ומסר בידה לא נתחייב בכך דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וכי הדר יהיב לה גיטה שהוד' שקדש טוען שלא כתב ולא מסר וכה"ג טוען וחוזר וטוען דהו"ל מפטור לפטור:
צריכה שני גטין וגובה כתובתה מן החבילה מתוך הלשון משמע דאינה אלא כתובה אחת וא"ת ואמאי לא תגבה מכל אח' כתובה אחת מחלקו אחר שיחלקו שלשתן בשוה ממה נפשך אם כדברי כל החבילה שלי ואם כדבריך יש לי עליך כתובה וכן תאמר לשני בשליש האחר וי"ל דתרווייהו בהדי הדדי אמרי' כה אפי' לפי דבריך אין לך אלא כתוב' אחת טול כתובה והסתלקי מעלינו ומה שישא' נחלוק בשוה והק' הריטב"א ז"ל השתא דמקבלה גיטה מינייהו תהוי הודאה שהיא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא מצי גבי כתובתה ממה נפשך ותירץ שאינה הודאה ואפי' היא אשת א' מהם איפשר שנתנוה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ומיהו בהאי דאין מקבלים פקדונות מן הנשים דאמרינן לקח מן האשה וכו' מוכח דלא מהימנה לומר נתונים לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם אלא שהוא ז"ל אמר דוקא ביושב' תחת בעלה אבל זו שאין אנו יודעים שהוא בעלה מהימנה במגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא וזו חבילתי ותימה דהכ' מטעם הודאה אתינן עלה ומכיון שהודית שהיא אשת אחד מהם תו לא מצי למטען חבילת שלי שנתנום ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ולא שייך מגו במודה ואני תמה אפי' הויין נכסי מלוג כיון שגרשה אין לו בהם כלום שאין לו זכות בהם אלא בעודה תחתיו:
ואית ליה סהדי להאי פרש"י ואית ליה נמי סהדי להאי והק' הריט"בא דכיון דמכחישי אהדדי בהדי סהדי שקרי למה לן כדאמרינן פרק חזקת האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דאף על גב דבאכיל' לא מכחישי להו הויא לה עדות מוכחשת ותירץ דהתם לא מידה להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום ולהכי א"ש דכתב רש"י מי מצי אמרה אלו שני עבדים וכו' דתהוי מותר כתובה שלה שהרי אינה יכולה לטעון על החבילה שהיאך שלה כדי שתיטול חלק בה דלתרוייהו כיתי עדים אין החבילה שלה אך קשה אמאי לא קשיא ליה לגמרא אמאי זקוקה לשני גיטי' דבהא ודאי מכחישי אהדדי ולא ניחוש להו כלל תדע שכת' רש"י ז"ל ותסבר' עד א' בהכחשה לאו כלום הוא דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה אלמא לגבי קידושין מכחשי אהדדי אם כן בתרי ותרי נימא עדות מוכחש' היא זאת ונוקי אתתא בחזקת היתר כדקיימא וי"ל דלענין גיטא ניחא ליה דאסיקנא בפרק ארבעה אחין דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואפי' דתרי אמרי נתקדש' ותרי אמרי לא נתקדשה לא מוקמינן לה אחזקתה וצריכה גט אבל אי מיירי בעד אחד בהא ודאי כיון דמכחשי אהדדי אוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא אחזקתה והכי מוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמרי' דשנים או' נתקדשה ושנים אומ' לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ופרכי' מ"ש רישא דאמרי' לא תצא והיינו כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן כדכתב התוס' שם ומוקי לה אביי בעד א' אומר נתקדשה וא' או' לא נתקדשה תרוויהו בפנוייה קמסהדי מיהו קס"ד דכיון דהשתא ס"ד דגמרא דקידושין בעד א' חוששין להם כך לי חד וחד כמו תרי ותרי וכי היכי דבתרי ותרי לא מוקמינן לה אחזקתה כיון דלפי דברי כת זו כבר היא מקודשת גם בחד וחד לא היה לן לאוקמה אחזקתה והתם בכתובות דאמרי' גבי עד א' תרווייהו בפנויה קמסהדי כתבו התוספות דלא היה צריך להא דאפי' ליכא אלא חד סהדא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו לפי המסקנא דהכא דאין חוששין לעד א' אבל לפי מאי דס"ד השתא דעד א' חוששין לו הו"ל כתרי ויש לומר דאף על גב דלכתחילה חוששין מכל מקום לא חשיב כתרי להחשיבה מקודשת מדאוריית' אלא דס"ד להחמיר בה מדרבנן לכתחיל' וכיון שכן כי מכחשי אהדדו מוקמי לה אדאוריית' אחזקתה ולא מחמרינן בה תרי חומרי ואכתי קשה למה לו לרש"י לפרש עד א' בהכחשה משום דמכחיש ליה אידך ה"ל לפרושי בעד א' היכא דמכחיש ליה בעל דבר לאו כלום הוא כדמוכח לקמן דאפי' באיסורין דקי"ל דעד אחד נאמן בהו כי מכחיש ליה בעל דבר לא מהימן העד ואפי' שותק וא' אומר איני יודע בעי למימר דלא מהימן כדכתבו לקמן התוס' כ"ש בערוה דכיון דאיהי מכחשא לא מהימנה וכי ס"ד דחוששין לקידושין בעד א' היכא שאין האשה מכחשה הוא גם במה שכתב מי מציא אמרה וכו' דתהוי מותר כתובה שלה משמע דבכתובה ניחא דאית לה ממה נפשך אפי' לפי דבריהם יש לה עליהם כתובה וכי תימא לימא ליה כל חד לית לך כתובה מחיים ואיני חפץ לגרש יכולה היא שתאמר מאחר ששני כיתי עדים מכחישות זו לזו מה אני יכולה לעשות הרי אתם אסורים בי ולא מקריא מורדת וכופין לכל אחד שיוציא ויתן כתובה אך קשה אף מותר כתובה לא תקשי אמאי פלגא בהדייהו דאי אמרי עדים אשתו היא לא מפני כן אבדה זכותה מן החבילה דאפי' היא אשתו הו"ל נ"מ וכשיוצא' היא בגט יוצאי' עמה ומנ"ל לאוקמי שמעידים עדים אף על החבילה דלא אצטריך לאוקמי בעדים אלא ענין קידושין דהוי דבר שבערו' אבל ענין ממון לא אברו סהדי אלא לשקרי וכי תימא סתמא דמילתא אי מוקמינן לה בעדים שכל א' מביא עדים על דבריו ובכלל הוי דזו חבילתו א"כ אף אנו נאמר שהאשה ג"כ יש לה עדים שמכחישין את שניהם וחביל' שלה והריטב"א ז"ל הוקשה לו כן ותירץ דאי בעית לה עדים אמאי לא תני ושניהם צריכין גט שחרור מספק ואלו במתנית' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין אלמא בדידה לא מוקמי' שיש לה עדים אף אנו נאמר לענין חביל' ליכא עדים אלא טענתייהו בע"פ ואי קשיא השתא נמי כיון דאיכא סהדי להאי יהיו צריכין גט זה מספק יש לומר דאי איכא סהדי לכולהו היינו לומר דהא דקתני בברייתא זה או' וזה או' בעדים קאמר לענין קידושי אשה דהוי דבר שבערוה ואי אית לה סהדי לדידה שהוא כדברי' היינו שאומרת אלו שני עבדים דבזה הם מכחישין את העדים שאו' שהיה אשתו כיון שהם עבדים לא שייכי בהו קידושין ואם איתא יהיו גם הם צריכין גט ממנה אלא ודאי דלא אמר גמרא דאיכא סהדי אלא לטענת קידושין דהוי דבר שבערוה אבל לענין עבדים וחבילה ליכא אלא טענת בע"פ:
והכא הך צריכה שני גטין הרי לגבות כתובת' מן החבילה ור"מ היא היא פרש"י וכולה לא אשמועי' אלא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה וק' מי ליכא רבותא דהא דקתני דגובה כתובתה אם נתנו גט מעצמן דהא אצטריך רב לאשמועי' לעיל מבקשי' הימנו ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה וההיא דמייתי משומרת יבם לאוכוחי דר"ע ס"ל דמעות משתעבדי לכתוב' אין ממנה ראיה דהתם ודאי רבנן פליגי עלי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לכתובה כדאמרינן בפרק הכותב דקי"ל כר' עקיבא דינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אבל הכא מחיים היא ומנ"ל דרבנן ס"ל דלא גביא ממטלטלין דידיה מיהו מנדרים בפרק ר' אליעזר מוכח גבי הא דקתני אפי' אתה מוכר שער ראשך משמע דס"ל לגמרא דלרבנן אפי' מיניה דידיה לא גביא מטלטלי והתוס' כתבו דמשמע ליה לגמרא דיבם חשוב כמו מיניה כיון דבמקום אחיו קאי והאריכו בזה התוספות בכמה מקומות:
לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן אומ' ר"ת דאין צריך עדים לעשו' קנין והא דאמרי' בח"ה וכו' לשון התוס' ותימה אטו מי ס"ד דכל קניינין שבעולם יהא צריך בהם שני עדים הא ודאי אמרינן בכל דוכתא הודאת ב"ד כמאה עדי' דמי ואילו קנין בכסף ושטר וחזקה פשיטא דלא צריך עדים ודוק' גבי קנין הוא דס"ד דבעי שנים מכח ההיא דחזקת הבתי' דקאמר קנין בפני שנים דשמא כיון דקנין חליפין חדוש הוא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי ומה הוכחה משמעתין דהא דפלוג דילמא בשטר וחזקה פלוג:
תו כת' אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צ"ל כתובו ומסתמא אין כתיבה אלא בשני עדים וי"ל דדוקא קתני קנין שנעשה בפני שנים הוא דאין צ"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם נעשה בפני א' אע"פ שקנה בפני א' ג"כ כל א' בפני עצמו צריכין לימלך בו אם יכתבו שטר דמצי אמר לא ניחא לי שיכתבו שטר כדאמרי' חוזר בשטר ואינו חוזר במכר ומיהו כשנעש' בפני שנים סתמו לכתיבה עומד ואם איתא דלא ניחא ליה הו"ל לאודעי לסהדי דלא לכתבו ואפי' אם חזר אחר כך ומחה אין יכולי' לכתוב והא דהוצרכו התוס' לפרש קנין הרגיל בפני שנים הוקשה להם הלשון דקאמר קנין בפני שנים דמשמ' דלא מהני בלא שנים הו"ל למימר קנין שנעשה בפני שנים אלא משום דרגילות הוא לעולם לעשותו בפני שנים נקט כי האי לישנא במילתא דפסיקא:
והא דכתבו התוס' וכן משמע בפ"ק דסנהדרין דקאמר פשרה ביחיד וקי"ל דפשרה צריכה קנין קשה מאי מייתי דמאן לימא שלא היה קנין בעדי' לקיים הפשרה מכל מקום בחד סגי לעשות פשרה לאפוקי ממ"ד כשם שהדין בג' כך ביצוע בג' דמקשינן פשרה לדין וי"ל דדייקי התוס' מדאמרי' התם מ"ד פשרה בב' אפילו חד והא דקאמר בב' כי היכי דלהוו סהדי ותו אמ' רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין תלתא למה לי תסגי ביחיד ולקנו מיניה אלמא כי מסקי' הלכתי' פשרה צריכה קנין וקי"ל כמ"ד פשרה ביחיד משמע דקנין לא בעי בפני עדים דאי בעי היה ראוי להיות בשנים:
אמר לו עד א' אכלת חלב וכו' ותנא תונא וכו' הא דנקט לא אכלתי וכו' וק' א"כ היכי דייק מינה אביי טעמא דאמ' לא הא שתיק מהימן דילמא לעולם אפי' שתיק ומשום סיפא נקט לא אכלתי דאיכא רבותא לר"מ וי"ל דגמר' דייק דאי לא אכלתי לאו דוקא לשתו' מתני' מינה ולחני כלל עד או' אכלת פטור שנים או' אכלת חייב דמשמע בעד א' פטור בכל ענין ובשנים חייב בכל ענין ועוד פי' דבשלמא אי אמרת דכי שתיק מהימן ניחא דאיכא רבותא ברישא דקמ"ל דיוקא הא שתיק מה מהימן והא דלא נקט והלה שותק משום סיפא אבל אי רישא לאו דוקא לגמרי לא מסתבר דתנא רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא ואכתי קשיא לי דטפי הו"ל לתוס' לומר דנקט לא אכלתי משום סיפא דפלוג רבנן אר' מאיר מטעם דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומהמנינן ליה מטעם מגו ואילו באומ' איני יודע הוו מחייבי רבנן כיון דעדים אומ' שאכל והוא אינו מכחישם:
ותנא תונא עד אומ' נטמאתי וכו' וא"ת והא אמרי' בסמוך דאצטריך הך בתריתא דסד"א האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו ולאו הודאה היא א"כ מאי ראיה מייתי מנטמאת דפטור מקרבן דבנכנס למקדש מיירי דאי לאו דקים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי וי"ל דע"כ לאו באומר נטמא' ונכנסת למקדש או אכלת קדש דא"כ ל"ל למתני למלתא בטמא שאמר לו עד אחד נכנסת למקדש או אכלת קדש ועוד מ"ט אמרינן האי דשתיק דידע אדרבא נימא אם איתא שידע בשעה שנטמא היאך נכנס למקדש במזיד דמסתמא אילו ידע באותה שעה לא היה נכנס ועוד א"כ היינו קמייתא דאכלת חלב ותרתי למה לי אלא ה"ק נטמאת והלה אומר לא נטמאתי אעפ"י שנכנס אח"כ למקדש או שאכל את הקדש פטור דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ויכול להכנס לכתחילה למקדש:
נטמאו טהרותיך והלה שותק וכו' וקשה דהא בפרק הנזקין מייתי היה עושה בטהרות וכו' ויש לומר דההיא מיירי דאינו שותק אלא מכחישו לשון התוספות ותימה דהו"ל לתרוצי דההיא באומר איני יודע דלא הויא שתיקתו הודאה ועוד קשה אי במכחישו אמאי אמר התם רבא אשכחי' ואמר ליה רב נחמן אטו עד א' כיון שבעל דבר מכחישו אומר לא אכלתי מי מהימן הא השתא לאו בידו היא ונראה דלא אמרו במכחישו ואומר לא אכלתי אלא מדקתני טהרות שעשיתי עמך משמע דאו' לו בפניך נטמאו והיה לך לידע ולהכי נקט האי לישנא לאשמועינן דאפילו מכחישו ואומר בפני לא נטמאו דס"ד כמו שהוא מבדה בזה שאומר בפניך גם במה שאומר נטמאו לא נהמניה והתוס' שם בגיטין כתבו דההי' מיירי במכחישו או או' איני יודע ונ"ל דצריך להגיה במכחישו ואומר איני יודע:
תו כת' וצ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא עד אחד נאמן דוקא להתיר אבל לא לאסור לשון התו' ותימא דמאי דוחקיהו לאוקמא בהכי נוקמא היכא דלא אתחזק איסורא כדאמרי' בריש האשה רבה כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד א' ואמר של שומן הוא נאמן וה"ה אם אמר של חלב הוא דמהימן כיון דלא אתחזק היתרא דכ"ש הוא אם נאמן להתיר הלא יהא נאמן לאסור ואם מה שאמרו דלא מהימן לאסור הוי דאתחזק היתרא א"ה אף להתיר היכא דאתחזק איסורא לא מהימן דהכי משמע התם דאמרי' גבי טבל הקדש וקונמות דוקא אי בידו לתקן נאמן להתיר הא לאו בידו לא מהימן:
תו כתב התוס' והא דאמרי' דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר ע"כ נראה דקשיא להו הא דאמרי' בסמוך מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד אלמא עד א' מהימן אע"ג דלא שייך התם הודאה גבי מקוה ותרצו דמסיק אביי דטעמא משום דיכול להתברר הוא כדאמרי' דא"ל שלח ואחוי ואכתי קשה דהכא דלא ס"ד האי טעמא דאביי דאמר בעל מום דפסולו ביחיד מטעם שתיקה הוא גבי מקוה לענין טהרות שעושה ע"ג אשתיקה דמאן מתסר וע"כ רבא לא פליג אאביי הכא דהכא שותק כדכתב התוס' וי"ל כגון דשתק בעל הטהרות או טמא שטבל שם וכי תימא ומאי מהניא שתיקתו כיון שלא היה לו לידע שאילו ידעו ודאי לא היו עושין טהרות ע"ג יש לומר דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו מטעם הודאה הוא אלא דכיון דשתיק ידע שיש רגלים לדבר כדכתב התוס' בסמוך אבעיא דנטמאו טהרותיך. ואכתי קשה טובא על דברי התוס' חדא דלישנא דנאמן משמע שמחמת נאמנותו של עד הוא ולא משום דשתיקתו כהודאה ועוד ההיא עובדא דסמיא משמע שהוא לא היה יודע בדבר כלל כדאמרי' אזל שלי' בחד אורח' ואת' היא בחד אורח' ועוד ההוא דינאי ודאי דלא הי' יודע ינאי בדבר כלום וכ"ת דשתקה אמו כבר לדברי העד אפי' אתא ע"א בתר הכי ואמ' לא אשתבאי מאי מהניא מאחר דשתיקתה כהודאה והתוס' בריש האשה רבה כתב פי' הך שתיקה כהודא' דכיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר כהודאה ממש משום הנך קושי' שכתבנו ומיהו א"א לפ' כן מדפליגי רבא ואביי באשתו זנתה בעד א' אמר אביי היא היא ורבא אמר הוי דבר שבערוה וכו' וכ' התוס' דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו משו' הודאה אלמא אביי ס"ל דטעמא משו' הודאה דקשו כל הני קושייתא והר"ן ז"ל האריך בדבר ותירץ שיטת התוס' אבל הפליג מדרכם חדא שהעמיד ההיא דסמיא ודינאי כשהודה אע"פ שלא ידע אלא מהני הודאתו והתוס' כתב דבמקום שא"א לידע לא הויא הודאה ועוד שהעמיד ההיא דרבא כוותיה דאביי דלכ"ע נאמנותו של עד גורמת והתוס' כת' דבהא פליג רבא דס"ל דטעמא לאו משום הודאה ויש אצלי טעם אחר לדברי התוס' דודאי לא חשיבא הודאה גמורה אלא דכל שהעד אומ' בפניך נטמאו האמינה תורה דחזקה אין אדם מעיז לומר כן אם לא שהיה ברור ושתיקתו מוכחא דקושט' קאמ' שאם הכחישו ודאי לא מהמנינן לי' וגם כשאמר שלא בפניך לא סמכינן עליה דמתוך שרוצה לשקר אומ' כן שלא יוכל להכחישו והשתא לא קשה ליה דאביי מהא דאמרי' אין האשה נאסרת ע"פ עד א' אלא ע"י קינוי וסתירה דבשותק נאמן כיון שאומר שידע רגלים לדבר כי היכי דמהימן עד א' על ידי קינוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר כדאמרי' בסוטה וכעובדא דסמיא דאמר שאמר העד שהוא היה שם וידע רגלים לדבר ומתו' שהיה סומא לא הכיר ולכך נאמן וגבי אם דינאי כיון דשתקה לדברי העד נאמן העד כיון דאיכא רגלים לדבר כל זמן שלא יש אחר מכחישו אבל אם בא עד אחד והכחישו אין העד הראשון כלום ושתיקתה לאו הודאה היא ובע"א הארכתי יותר:
אמר אביי היא היא תימ' והא אמרינן המקדש בעד אחד אין חוששי' לקדושיו וכו' י"ל דהתם כיון שלא קדשה בפני עדים המעות מתנה לשון התוס' ויש שרצה ללמוד מדבריהם דכי אמרי' ע"א אין חוששין לו דוקא שאו' שהקידושי' לא היו אלא בפניו אבל אם אמר נתקדש' בפני ובפני אחר חוששין לו אעפ"י שהאשה אינה מודה לדבריו וליתא דהא כי פריך לעיל מברייתא דחבילה דמשמע בעד א' חוששין לו לשני ההוא בעד שמעיד שנתקדשה בפני שנים אלא ודאי אף בזו אין חוששין לו דלא כל הימנו להחזיק איסור כיון שעומד' בחזקת היתר והא דאמר אביי היכא דחוששין היינו משום דשותק ואי אמרינן דלא חיישינן לעד אחד היינו היכא דלא שתק' א"נ אינה בפנינו מיהו מהא דאמרי' המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים הוא דקשי' להו לתוספות ותירצו שפיר:
הקם להם בציץ וכו' פי' בקונטרס דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם והקשו התוס' דמדקאמר טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וקשה דאין ראיה מזה דמדלא ניתנה יש לנו ללמוד דנתנו ליהנות בהם דאין קדושה לחצאין שאם אתה אומר כשגומר עבודה יפשיטו א"א לצמצם תדע דהכי אמרי' התם גבי שירים דאין מועלים בהם דחומת העיר ומגדלותיה באים משירי הלשכה ולא ניתנה תורה למ"ה ופרכינן מה בני ירושלים שנשנו וכולי אע"ג דהתם לא שייך טעמא דלא ניתנה וי"ל דנהי דאהני טעמא דלא ניתנה תורה למ"ה לענין כשלובשן לצורך עבודה עד הפשטתן כהא דתנן בתמיד מסרו לחזנין והיו מפשיטין אותם את בגדיהם פי' שהלבישו בגדי כהונה לכל אנשי משמר הבאים להפיס ואח"כ אותם שלא זכו בפייס מפשיטין אותם אלמא שלא בשעת עבודה לובשין אלא כל לצורך עבודה שרי דלא נתנה תורה למ"ה אבל שלא לצורך כל עיקר שילבישו אות' כעובדא דהכא דקאמר הקם להם בציץ ובהא ודאי אסור אך זו קשה דכי אמר רבי מאיר דאין מעיל' בשוגג אבל במזיד מתחלל תנן:
והא דכתבו התוס' ומפר"ת דוקא ציץ דכתיב והיה על מצחו תמיד קשה דהכא משמע שלא היה בתחילה על מצחו מדק' על הקם להם וע"ק דהאי אצט' לכדדרשי' שלא יסיח דעתו מהם וי"ל דודאי האי תמיד להסח הדעת מידרש אלא דמסתברא דלא שייך היסח הדעת אלא שלא בשעת עבודה שיפנה לבו לבטלה דאילו בזמן שעבודה בידו דעתיה עליה ולא מקרי הסח וממילא שמעינן שאינו מוזהר שלא בשעת עבודה:
מאי חזית דסמכת אהני פי' בקו' דלא מהני חזקת אמו לינאי והק' בתוס' מהא דפ' ב' דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ושם כתב התוס' שר"ת מפ' דליכא למימר הכא אוקמא אחזקת' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות והק' ר"י ז"ל א"כ מאי מייתי אביי דעד א' מהימן מהתם שניי' היא דאפי' ליתי' להך סהדא בחזקת איסור קיימא ויש לתרץ דבריו של רבינו תם דהעד אמר שאמו של ינאי היתה שם במודיעות כשנכבש' ואתא עד א' ואמר שאע"פ שהיתה שם לא נשבית דכיון דמודה הוא שהית' שם אתרע חזקתה דתנן עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו שם פסולו' אם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין אלמא עד א' מהימן להחזיקה בשבוי' שאלמלא היה כאן עד האחד לא היינו מחזיקין אותה בשבויה אלא ע"פ עד א' ונימא דלא תיפוק מחזקתה שאני אומר לא היתה שם בשעת כבוש:
א"ר טרפון וכו' ואו' ר"י דבתרתי פליגי וכו' קשיא לי כיון דפליגי בטמא אם נדמהו לבן גרושה ובן חלוצה שעבודתו כשרה א"כ ה"ה נמי דמי שהיה בחזקת טהור ונודע בעדים שהיה טמא בשעת עבודה שאינו פוסל עבודה ומיהו בהא לא שייך למפרך מקוה פסולו ביחיד לפי שפיסולו מגופו דהא אינו יכול להתברר וכי תימא הכי נמי ובנודע שהוא טמא מחמת טומאה עבודתו כשרה ולא פליגי אלא בשנודע שהמקוה חסר דאיכא למפרך שכן יש בו קונא בעלמא שפיסולו ביחיד ופרכא כל דהו בעלמא פריך א"כ היכא יליף ר"ע מבע' מום שכן אם נודע שהיה בעל מום עבודתו פסולה תאמר בטמא שאפי' נודע שהוא טמא עבודתו כשרה דיליף מבן גרושה ומבן חלוצה ועוד קשה אי בקרבנות צבור דחויה הוא טומאה אצל צבור ואי בקרבן יחיד ודאי דפסול דבפ' שני דזבחים תנן כל הזבחים שקבל דמן טמא פסול וכולה סוגיא דהתם מוכחא דדבר פשיט הוא דטמא מחלל עבוד' ואף לזקני דרום דס"ל דטמ' מת מתוך שמרצ' בקרבן צפור מרצ' בקרבן יחיד טומאת שרץ לכ"ע לא מרצה ותנן בפ' כיצד צולין שהציץ מרצה על טומאת בשר ואינו מרצה על טומאת הגוף וי"ל הא דפוסל עבודה כשהיה יודע שהיה טמא ובמזיד עבד אבל הכא מיירי שהיה עומד ומשמש בחזק' שהיה טהור ונמצא אח"כ שהיה טמא דומיא דבן גרושה שאם היה ידוע מתחיל' ודאי דפוסל עבודה דלא אמרה תורה אלא שהוא רצוי אחר שכבר עבד בשוגג ועוד יש להעמיד אפי' בקרבנות צבור שלא נדחתה טומאה דצבור אלא כשאין שם טהורים אבל בשיש שם טהורים פסול דומיא דפסח כשבא בטומא' כשר אבל ברוב צבו' טהורים פסול וא"ת ומאי קאמר ר"ט אני דמיתיו וכו' נראה למי דומה ואינו מתראה לדמותו לבן גרוש' וי"ל דהיינו טעמא דר"ט יליף מבן גרוש' ולא יליף מבעל מום דבעל מום לא הותר מכלל' אצל צבור תאמ' בטומאה שהותר מכללה אבל רבי עקיבא חידש דדמי טפי לבעל מום בתרתי:
אדם זה בחזקת טמא הוא עומד וכו' וא"ת כיון דחזקה הוי חזקה חזקה דטמא לאו כלום היא שהרי טבל לפנינו במקוה שהוא בחזקת שלם וי"ל משום דאיכא תרתי לריעותא כדאמרינן בפ' י' יוחסין גבי קדשה אביה בדרך וכו' העמד טמא על חזקתו אדרבא העמד מקוה על חזקתו הרי חסר לפניך והו"ל תרתי לריעותא ומיהו בפ"ק דחולין גבי שחט בסכין ונמצאת פגומה דמכשרינן מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי פרכי' נימא העמד בהמה על חזקתה ואימור לא נשחטה הרי שחיטה לפנינו אע"ג דאתיליד ריעותא בסכין דנמצא פגום אמרי' סכין אתרעאי בהמ' לא אתרעאי אע"ג דאיכא תרתי לריעותא והק' שם התוס' דגבי מקוה נמי נימא מקוה אתרעאי אדם לא אתרע ותרצו דשאני הכא גבי מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי כדאמרי' בריש נדה והק' בפ' י' יוחסין דיהיב טעמא דמקוה משום דהרי חסר לפניך פריך הכא נמי הרי בוגרת לפניך השתא הוא דבגרה התם נמי השתא הוא דחסר הו"ל לשנויי שאני התם דאיכא למימר חסר ואתא ולא אצטריך לומר מטעם דחזקת טמא וא"ת היכי אמרי' לקמן בפ"י יוחסין דר' שמעון גבי מקוה ספקא עביד ליה דס"ל בר"ה טהורי' וברה"י תולין והא הכא ר' שמעון קתני לה ומייתי מבעל מום שעבודתו פסולה אלמא מטמ' בודאי ולדברי התוס' דהא מלתא באנפי נפשה היא שנודע שהמקוה היה חסר א"ש:
שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו אעפ"י שע"א מכחישו לשון התו' ולא ידענ' היאך מוכחי' אם ע"א מכחישו דילמא לגבי בעל דבר הוא דקאמר דמהימן מטעמא דשלח ואחוי דזה נוגע בעדותו דקרוב אצל עצמו הוא אבל אם יש לו עד א' מסייעו לומר שאין בו מום למה יהא זקוק להראות עצמו אוקי חד בהדי חד וכן במקוה נמי דוקא שהטמא עצמו שטבל או בעל הטהרות מכחישו אבל עד אחד מנ"ל ויש לומר דמשמע להו לתוספות דעד א' גרע מבעל דבר דהא עד אחד כנגד בעל דבר לאו כלום הוא ואפילו שותק מחמת שאינו יודע לא מהימן ונראה שכל כחו של עד אינו אלא מחמת שתיקה בא הילכך אפילו עד א' מכחישו לאו כלום הוא והכי אמרי דאין סומכים על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בריש חולין:
ולזרעו אחריו בין זרע כשר וכו' הק' בתוס' דבריש מכילתין אמרי' וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר ותרצו הא דריש מדכתיב ולזרעו ולא כתיב ולבניו דבנות לא שייכי בברית כהונה וק' הא שייכי בקדשים קלים ובכל קדשי הגבול שכולם נהגו בברית מלח וי"ל דברית מלח שייך בהו ברית כהונ' לא שייך אלא בקדשי מזבח שהוא עבודת' דכתיב שם כי הוא לכם חלף עבודת' וכתיב כהן המקריב את החלב לו תהיה שוק הימין וכו' ונ"ל לפרשה כהא דאמרינן בסוף פרק נושאין גבי עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו להכי דרשי' הכא ולזרעו אחריו דאע"ג דזרעו זרע כשר משמע כת' רחמנ' אחריו כל שהו' מיוחס אחריו אפי' זרע פסול כיון שבנו לכל דבר ליורשיו ולהטמא לו ולפטור את אשת אביו מן היבום ועיקר דרשא להכי אתא דאילו ההיא דיבמות מסקי' התם דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
כל מקום שיש קידושין ויש עברה וכו' וכל מקום שאין קידושין וכו' זה הבא על כל העריות וכו' נר' לר"י דהך סתמא אתיא כשמעון התמני וכו', ועוד נראה לר"י דהלכה כהך סתמא וכו' וא"ת והא מילתא דפשיטא היא דמתני' דלא כר' עקיבא דלר"ע אין קידושין תופסין בחייב' לאוין והכא קתני יש קידושין ולא היו צריכין התוס' לדקדק מכללא דרישי ומכללא דסיפא ומדקאמר הכא כלישנא דהתם זה הבא על כל העריות וכו' וגם דלא שייך לומר בזה נראה לר"י ומה שכתבו ועוד נ"ל לר"י דהלכה כהך סתמא משמע דחד מילתא הוא דכיון דסתמא כר"ש הלכתא כוותיה ולא היו צריכין לומר אלא ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות הך סתמא עיקר וי"ל דמתני' כר"ע פשיטא דלא אתי' דקתני בהדי' יש קידושין אלא נראה לר"י דמתני' כשמעון התמני ולא כר' יהושע מדקתני הכא זה הבא על העריות כדקתני התם לר"ש וכי תימא לא חשיב ר' יהושע עריות אלא אותם שאין קידושין תופסין בהם שהם חייבי מיתות א"כ אמאי לא כיייל להו בהדי כללא קמא בהדי בא על הממזרת ועל הנתינה ועל שאר חייבי מיתות להכי מייתי התוס' תרי כללי דמתני' וכי תימא לאו משום דפסק כר' יהושע אלא דבפלוגתא לא קמיירו וחייבי כריתות פלוגתא דר' יהושע לא חשיב ע"כ מתני' איפכא מדר' יהושע דקתני כל מקום שאין לה עליו קידושין הולד ממזר והרי חייבי כריתות דלא תפס קידושין אפי' לר' יהושע אע"ג דאין הולד מהם ממזר כדאמרי' התם בהחולץ הכל מודים שאין קידושין תופסין באחותו וכדכתב התוס' לקמן אפסקא דכל שאין לה עליו קידושין ועוד נרא' לר"י שאפי' לא יהא נאמן מכאן הוכחה דלא כר' יהושע מ"מ הלכת' כהאי סתמא וע"כ כר' עקיבא לא אתיא הילכך לא סמכי' אהנך סתמי דיבמות דאתיין כוותיה דר"ע וכן מצינו בהרבה מקומות אבל לפסוק דלא כר' יהושע אין אנו צריכין לראיות כיון דלא אשכחן סתמא כוותיה:
הולד כמותה וא"ת ואמאי לא עריב לה בהדי רישא ולתני הול' אחר הפגו' ולמ"ד בהחולץ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שפגום לכהנה ניחא דלא נקט כי האי לישנא דה"ה משמע דשדינן ביה בתר אביו כמו בתר אמו מיהו למ"ד בסוף אלמנה לכ"ג הולד ממזר אפי' לרבנן דר' עקיבא וכסתם מתני' דהתם קשה וי"ל דלא מצי למנקט כי הך לישנא הולד הולך אחר הפגום שאם אביו עכו"ם אין הולד כמוהו שכשר כשיתגייר וכן אם הוא עבד אינו מותר ע"י שחרור ולהכי קתני הוולד כמותר דכה"ג הוי כמותה אבל גבי עכו"ם ועבד אינו כמותה ולא כמותו ולדידי' הוי בכלל כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין דהולד ממזר כיון דבת ישראל היא דקידושי ישראל אחר תופסין בה ולמ"ד הוולד כשר לא מיירי הכא אלא במי שישנו בתורת קידושין אלא שאין לה עליו קידושין מחמת קורבה ולא מיירי בעכו"ם ועבד שאינו בתורת קידושין כלל:
דף סז
מתני' ר' יהודה היא וא"ת היכי מוקמי' לה כר' יהוד' ולקמן בפ"י יוחסין פסק והלכתא כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והיכי מתניא הכא גבי הלכתא פסיקתא וי"ל דלקמן משום דמצינן לאוקמה נמי כר' יוסי כדאמרי' באידך לישנא פסיק הלכתא כוותיה ובסמוך דאמרי' כר' דוסתאי בר יהודה ס"ל וקי"ל כסתם מתני' בפ' עשר' יוחסין דבת חלל זכר פסולה מן הכהונה ולעולם היינו לענין דלא תנא בהדיא חלל שנשא משום דפליג עלה ר' דוסתאי ומ"מ כייל לה בכלל בכל מקום:
והא דהק' הר"י מקוצי הרי גר מצרי שנשא ממזרת דמוד' ר' יהודה תירץ רי"בא דלא נחית לאקשויי בשניהם פסולים מיהו בתר הכי פריך ממצרי וה"ה דה"מ למפרך ממצרי שנש' ממזרת אלא דפריך ליה שפיר יש מפרשים דה"ק דבלאו הכי פריך ממצרי שני וכו' וכי משני אליבא דרב דימי איזו זו למעוטי מתרצה נמי הא וק' דטפי הו"ל למפרך והרי מצרי שנש' ממזרת דסתר לכללא ולא למפרך והאיכא נמי הא דפשיטא דהו' בכלל וכל מקום ועוד דהא בתר דמתרץ לרב דימי איזו זו למעוטי הדר פריך מדרבין ועוד ק' דהו"ל לתוס' למימר דהך קושי' בכלל הא דרבין הוא דנתגיירו הלך אחר הפגום ונ"ל דהיא גופה כתבו התוס' וה"ה דה"מ למפרך אלא דפריך ליה שפיר מכל פסולי אומות שאנו הולכי' בהם אחר הפגו' ומצרי שנש' ממזרת בכללם:
ונתניה בהדיה וא"ת ובכל דוכתא דאמרינן כל מקום לאיתויי אמאי לא פרכי' נמי נתניה בהדיה וי"ל דהכא דוקא פריך כה"ג משום דאיכא מיעוטא דאיזו זו דמשמע הני ותו לא ואם תאמר אמאי קשיא להו לתוספות לעיל אמאי לא פריך לתנייה בהדיה דלעיל אכתי לא אסיק אדעת הגמרא דאיזו זו למעוטי ויש לומר דבמסקנ' אמרינן בסמוך לרבי יהודה כל מקום דסיפ' לאיתויי גר שנשא ממזרת אף על גב דדריש איזו זו דרישא למעוטי ואיזו זו דסיפא ליכא למדרשי' אלא דנקט לה אגב סיפא וכיון דאיכא למטעי ממיעוט' דסיפא לתנייה בהדיה ותרצו דהוי בכלל ממזרת וכו':
והרי ישראל שנשא חללה וכולי תימא כיון דלרבי דוסתאי קיימינן היכי אזלינן אחר הזכר הא אפילו אם זכר חלל בתו כשרה אלא לעולם הכשר מקוה טהרה לפסו' בין להכשיר זכר בין נקבה כדאמרינן בפר' עשרה יוחסין כש' שבני ישראל מקוה טהרה לחללים כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ויש לומר דעיקר פסול חלל לא הוי כמו אביו שהרי אביו כהן כשר והוא פסול אלא עיקר הפסול תלוי בזרע כשר שנתערב בפסול לו ובהא בזכר תל' רחמנא שאם נשא אשה הפסולה לו מדין כהונה הולד פסול הילכך כהן שנשא חללה הולד פסול אבל כהן חלל או ישראל אפילו כשר שנשא חללה הואיל והותר בה אין הולד ממנה פסול דלא אזלינן בתר דידה כלל שאילו כהנת כשרה שנשא' לחלל ולדה כשר דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי' הילכך שפיר ה"מ למתני הכל הולך אחר הזכר. שאין פסולו של ולד אלא משו' זכר שנשא פסולה לו:
והאיכא דרבה בר בר חנא אף על גב דידע דהא נמי לא מתני ליה פריך דכיון דאיכא איזו זו דהוי מיעוטא איכא למטעי ולא הו"ל למתני איזו זו ובשלמא ההיא דלעיל לא היה מקום לטעות דע"כ רבויא דכל מקום למאי אתא אבל השת' דאיכא לפרושי רבויא דכל מקום לישראל שנשא חללה היכי תנא איזו זו דמשמע ותו לא:
והרי חלל וכו' וא"ת משום דנקבה ג"כ פגומה לשון התוס' וק"ק דמי גרם לה ליפסל אלא זכר ואם לא נפסל הולד מחמת הזכר היאך יפסל מחמת' הרי זה או' מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני והוכחת התוספו' אינ' הוכח' כ"כ דישראל שנשא חללה יוכיח שאני אומר אין הזכר לבדו גור' ולא נקבה לבדה אלא זה וזה גורם:
באומות הלך אחר הזכר תימ' לי הא דאמרי' בפרק עגלה ערופה דרות בתו של עגלון בנו של בלק היה וכן בפרק שלישי דנזיר ובפ' בתרא דהוריות בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה ויצתה ממנו רות ואנן קי"ל דבלק מנסיכי מדין היה וכשמת סיחון מינוהו עליהם לצורך שעה ובפרק הבא על יבמתו אמרי' גבי דוד שאמר דואג עליו שלא היה ראוי לבא בקהל דקאתי מרות המואביה עד שנתחדשה להם הלכה עמוני ולא עמונית ואם איתא דבאומות הלך אחר הזכר שאפילו אם היה בלק נשא מואבית בתריה דידיה שדינן לה ורות מדיינית היתה ולא מואבית וי"ל דהכא מיירי באומות שנתערבו לאחר איסורן אבל בלק בשעת גזרה מלך מואב היה ואף הוא בכלל האיסור היה ולטעמא דיהיב קרא על דבר אשר לא קדמו טפי ראוי לעונש המלך שספק בידו לקדם יותר משאר העם ועוד דכתיב ואשר שכר עליך. וכו' ומי שכר אלא בלק דכתיב עמ' זכור נא מה יעץ בלק וכו':
כל שאין לה עלי' קידושין וכו' מנה"מ כתבו התוס' נר' דלא בעי מה"מ דהולד ממזר דהא ביבמות מוכח מלא יגלה כנף אביו וכו' וק' דמאי בעי הלא הדבר פשוט בכל הגמרא דקידושין לא תפסי דהא בהא תליא וכו' ואור"י דכלל זה אמת אליבא דר' עקיבא והא בעי אליבא דר' יהוש' וכו' עכ"ד וקשה דעד כאן לא הוכיחו התוס' דהא בהא תליא אלא דכיון דהוי ממזר קידושין לא תפסי ואי תפסי קידושין לא הוי ממזר אבל דכל דלא תפסי קידושין הוי ממזר הא לא אשכחן בשום דוכתא שפשוט לו לגמרא דמתלי הא בהא וכיון דאשכחן לר' יהושע דאית לה בחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין גם אין הולד מהם ממזר היאך יהא פשוט לנו אליבא דר"ע אם לא במקום שאמר כן בהדיא ולמה להם לתוס' לומר דכל זאת אמת אליבא דר"ע משמע דלר' יהושע לית לן האי כללא דודאי היכא דהוי ממזר ליכא קידושין אבל איפשר דלא הוי ממזר ולא תפסי קידושין בין לר' עקיבא בין לר' יהושע ועוד קשה לדברי התוס' דהכא בעי אליבא דר' יהושע דלית ליה ממזר בחייבי כריתות א"כ היכי דחי גמרא ואימ' לאחר ולא לבן והא לכתחילה והא בדיעבד והא בן קי"ל דהוי ממזר דחייבי מיתות היא כדדריש ר' יהושע דלא יקח עד לא יגלה וי"ל דמהיכא דהוכיחו התוס' דהיכא דהוי ממזר לא תפסי קידושין דהיינו משמעתין דבסמוך דקאמר ולר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מהתם גופה מוכח שאם פשוט לנו לר' עקיבא דאי לא הוי ממזר קידושין תופסין מדאמרי' מוקי כי תהיינה באלמנה לכ"ג דמן הכל היה עושה ר' עקיבא ממזרים חוץ מאלמנה לכ"ג שהרי אמרה תורה לא יחלל חילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים אלמא כיון דליכא ממזר פשוט לן דתפסי קידושין אלא שהתוס' לא הוצרכו לבאר זה שעיקר קושייתם אינה אלא דכיון דהוי ממזר מהתם ידעי' דלא תפסי קידושין ועוד אשכחן לר' עקיבא דאמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדאמרי' לקמן בפ' עשרה יוחסין וגבי עכו"ם לא אשכחן שום לאו בפירוש ומ"ט אר"ע דהוי ממזר אלא ע"כ כמו שפי' התוס' שם דכיון דאין קידושין תופסין בהם הוי ממזר אלמא ס"ל דממזרות תלוי בתפיסה קידושין והשתא תרצו התוס' דודאי כלל זה אמת לר' עקיבא דהא בהא תליא לגמרי אבל לר' יהושע דאשכחן דאע"ג דליכא ממזר אין קידושין תופסין אלמא לא מסתב' ליה למתלי קידושין בממזרות הילכך לא פשיטא לן בבנו דאע"ג דאיכא ממזר שמא תפסי בה קידוש' כי היכי דאשכחן לדידיה דהיכא דלא הוי ממזר לא תפסי קידוש' ואי קשיא הא בהדי' שמעי' לרבי עקיב' דאמר אין קידושין תופסין דבהאש' רבה גבי א"ל מת יבמיך ואח"כ מת בעליך ונשא' וכו' תצא והולד ממז' תני' זו דברי ר' עקיב' שהיה אומ' אין קידו' תופסין בחייבי לאוי' ובפ' החולץ גבי מחזיר גרושתו שהיה רבי עקיבא אומר אין קידוש' תופסין בה דאין בהנך כריתות לדברי דר' עקיבא הוא דאמרינן ולא בפירו' אתמר משמי' אלא טעמא דר' עקיב' שהיה עושה ממזר לפי שהיה אומ' אין קידוש/ תופסי' כלו' דודאי הכי ס"ל ואכתי ק' נימ' דהא דפשו' בכל הגמרא היינו ממתני' דכלל' כייל דכל שיש קידוש' הוי פגו' ולא ממזר וכל שאין לה עליו קידוש' הולד ממזר משמ' דכלל זה מוסכ' לכ"ע דממזר' בקידוש' תלי' וכך נראי' דברי רש"י שכת' מהכ' ילפי' לה ביבמו' דכל שאין לה עליו קידו' הולד ממז' כלו' דילפי' משומרת יבם מהקש' דכל חייבי כריתו' הולד ממז' אבל נדה לא ילפי' דלא גמרי' אלא כריתו' שאין קידוש' תופסין בהם כדתנ' הכא ונדה קידוש' תופסין בה ונר' שהתוס' לא רצו לומר כן דלר' יהושע אין ממזר אף בכריתות דליכא קידושין ולדידי' ליתא להך כללא דמתני' א"כ גם לר"ע היכי פשיט ליה לגמרא דס"ל הכי כיון דמתני' לא כוותי' אזל לכך כת' שהכלל אמת אליב' דר' עקיב' והכא בעי אליב' דר' יהושע וא"ת כיון דלר' יהושע בעי מאי פריך אפי' נדה נמי אלמה אמר אביי דלא הוי ממזר והא לרבי יהושע אין ממזר בכל חייבי כריתות ואפילו אין קידושין תופסין בהם ויש לומר דפריך משום דפשיט ליה לאביי דקידושין תופסין בנדה כיון דאמר דהכל מודים בה דלא הוי ממזר דאם לא כן אמאי פשיט ליה בנדה טפי מבשאר כריתות וסלקא דעתך דמסברא קים ליה לאביי הכי ופריך נילף מהיקשא ומשני דשאני התם דגלי קרא ותהי נדתה עליו ואם תאמר ולר' שמעון התמני ודאי דהא בהא תליא מדאמרינן לקמן הכל מודים בבא על הנדה פירוש אפילו ר' שמעון התמני דאמר יש ממזר מחייבי כריתות א"כ לדידיה למה לי כל הני קרא תיפוק ליה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כיון שהולד מהם ממזר דנפ"ל מלא יגלה כנף אביו ומיהו לזה יש לומר דהוה ילפינן מנדה דתפסי בה קידושין ועל כרחין לאו הא בהא תליא דלענין קידושין גמרינן מנדה ולענין ממזר ילפינן משומרת יבם של אביו כיון דאיכא לאקושי הכי והכי אבל קשה לא לכתוב רחמנא לא יגלה ונילף דהוי ממזר מדאין קידושין תופסין בהם דכתיב באחות אשה לא תקח דמשמע בהדי' דאין בה קידושין וכ"ת נילף מנדה לחומרא מקשינן אי נמי בק"ו מיבמה כדאמרינן בסמוך וכיון דגמרי דאין בהם קידושין ממילא הולד ממזר מסברא וי"ל דלר"ש לא אצטריך קרא דלא יגלה לומר דהוי ממזר מחייבי כריתות אלא דאי לאו דכתביה לשומרת יבם באמצע הוה אמינא דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד דהוא סמוך ללא יקח את אשת אביו ואף על גב דמסברא כיון דאין קידושין תופסין בכריתות הוי ממזר השתא מעטינהו, קרא בהדיא מדמסמיך לא יבא ממזר אלא יקח להכי כתב לא יגלה וא"ת בפ' החולץ פסקי' הלכתא דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר משמע דאפי' לדידן דקי"ל כר"ש אתיא והא אין לו עלי' קידושין אף על פי שיש לה על אחרי' קידושין וי"ל דעכו"ם ועבד לאו בני קידושין נינהו ולא אמרי' הך כלל אלא כשהאיש והאשה בני קידושין כי היכי דולד שפחה ונכרית לא הוי ממזר משום דלאו בת קידושין היא דאימא כולה קרא להכי הוא דאתא: