אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין קדושין על הרי"ף ות"ק ושאר המפרשים › פרק האיש מקדש

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

קדושין על הרי"ף ות"ק ושאר המפרשים · פרק האיש מקדש

פרק האשה

האיש מקדש בו ובשלוחו מצוה בו יותר מבשלוחו ואסיקנא דבהא איסורא נמי איכא וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר דהשתא תרוייהו צריכי דאי לאו רישא לא הוה שמעי' הא דרב יהודא דאיכא איסורא וא"ת ובו ובשלוחו דהאיש מקדש את בתו למה לי וי"ל דקמ"ל דמצוה באב יותר מבשלוחו דס"ד דאב כשליח דבת הוי ולא שייך לומר שמצוה בו שאין עיקר המצוה אלא בבתו וכי היכי דבשלי' בעלמא לא אמרי' מצוה בו הכי נמי באב קמ"ל דמצוה עליה דאב רמיא ומצוה בו כדאמרי' בפ' האומר גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה ובר"פ נערה שנתפתתה נמי אמרי' דבתו נמי מצוה איכא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים דמצוה הוא דניתיב לה נדונייא כי היכי דנקפצו עלה קופצי' אלמא מצוה דיליה הוא וא"ת בדידה מאי מצוה איכא הא אשה לא מפקדא אפריה ורביה ופי' הר"ן לפי שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכ"ת והכא נמי גבי דידי' איכא איסורא כי יהיב קידושין לשלוחו ולא חזי לה אה"נ ומיהו מתני' בדידיה קאמר ואיסורא בדידה ליכא ואם תאמר אם כל עצמה של מצוה אינה אלא מה שמסייעת לבעל לעשות מצוה היא גופה איסורא שמסייע' לבעל לעשות איסור. וי"ל שסיוע המצוה אינה בשעת הקדושין אלא לעולם שאין האיש יכול לקיים מצוה פריה ורביה אלא ע"י האשה הילכך מצוה בה אבל איסור השנאה אינו לעשה על ידה כשהוא ישנאנה אינה מסייעת אותו בזה אי נמי דמה שהיא עושה שליח אינה גורמת ולא מסייעת באיסור שאם ירצה ילך היא עצמו ויקדשנה אבל אתתא לאו אורחא למיזל לגבי הבעל שדרכו של איש לחזר על אבידתו:

אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה. ואע"ג דאמרי' לעיל דאיסור ליכא דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שמתקדשת ע"י עצמה דכיון דנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור בה כן כתבו התוס' והר"ן וק' לי דאמרינן לקמן בפרקין אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ופרש"י האב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב מן ידו אבל גברא דייק ונסיב אלמא אפילו בקטנה שאין בה דעת ואין ברירתה כלום אמרי' בכל דהו ניחא לה מסתמא. ויש להרא"ש ז"ל שיטה אחרת בהך מ"מ רש"י הכי פריש לה. וי"ל דהתם בשבירר' מדע' עצמה או מדעת אמה ואחיה ודאי שאינו כל כך גרוע ומסתמא יתרצה האב בהך דאתתא לא דייקא כוליה האי אבל אמרו אסור לאדם לקדש את בתו קטנה אעפ"י שיודיענה ותתרצ' דמאחר שאביה הוא המקדשה מסתמא לא תחלוק עליו:

ועכשיו נהגו העולם לקדש הבנות בהיותן קטנות וכתב התוס' הטעם לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה ספק בידו אח"כ לתת נדוניא ותשב עגונה לעולם ועי"ל דלא נאמר זה אלא לפי הדין שהאב רשות בידו לקחת ממון ממי שירצה ולקדשה לו כדאמרי' בעלמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומהך טעמא אמרי' בפ' אלו נערות דבשחין ופגמ' שלו שהרי בידו לבייש' ולפגמ' ואעפ"י שהדין כך שהתור' נתנ' רשות לאב מ"מ אסור לו לחבול בה ולביישה וכן אסור לקדשה אלא למ' שרצונה ולכך אמר ימתין עד שתגדיל ותהיה נערה ותאמר בפ' אני רוצה ובזמן ראשון לא היו מרבים מוהר לבתם אדרבה החתן היה מרבה מוהר ומתן והכי אמרי' בפ' נערה דלהכי אתקון כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל בזמן הזה הלואי יתן אדם לבנו כבתו ומתרוששים כדי לתת נדוניא לבנותיהן בהא ודאי אב גופיה מידק דייק שאם ישאנה עם מי שאינו מקובל לה אימרדה והדרה ליה ואמרינן חזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי:

ולדבר עבירה לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דאמרי' בגמרא משום דהויא מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים מעילה דתנן השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל ושליחות יד דתניא אם לא שלח ידו אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע וק"ל מ"ש הרמב"ן ז"ל שם שבכל התורה כולה לא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה והרי שליחות יד דהוי שליח לדבר עבירה ותו מייתי בגמר' טביחה דהויא ע"י אחר דומיא דמכירה ומחייב איהו אלמא יש שליח לדבר עבירה. וי"ל לדעתו ז"ל דהא דגלי רחמנא בשליחות יד באומר לשלוחו לאו מדין שליח הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרי' לפי ששמירתו עליו והיינו דכתיב על כל דבר פשע אפי' דבור פשע מקרי הא אלו אמר אדם לשלוחו שישלח יד בשל אחרים שלא נעשה שומר עליו פטור והא דעבוד ליה בגמרא שני כתובים הבאים כאחד היינו משום דאי ס"ד דנילף ממעילה לשתוק משליחות יד ונילף מדין שליח דשלוחו של אדם כמותו אף בשל אחרים כ"ש בממון שנמנה שומר עליו ואם תאמר נימא דאתא לחייבו שלא מדין שלוחו אלא מדין פושע בדבור לבד כדאמרי' בהאומנין אשכחית וא"ל גנבא סריא בדוכתא פלן יתבינן כך וכך וכו' חייב אלמא בדבור גרידא מחייב בלי שום מעשה. וי"ל דהתם מאחר שאמר כן לגנבא והודיעו את המקום הו"ל כהוליכו למקום גדודי חיה ולסטים ולאו דבור גרידא הוא אלא מעשה. והא דלא חשיב טביחה דע"י אחר ומתחייב משמע ליה לרב ז"ל דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' אם טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' שני כתובים היינו דלשתוק מיניה ונילף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב וא"ת נימא דאצטריך להיכא דטבחו ע"י מי שאינו בר שליחות דמחייב יש לומר דלא אמרי' הכי דמעילה וטביחה הוו שני כתובים אלא לב"ש דאילו לב"ה אית ליה שני כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחו' יד לב"ש איפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשיב ליה שני כתובים אי נמי לפי המסקנא כי פרכינן למ"ד מלמדין מא"ל מייתי מדגלי רחמנא בשחוטי חוץ ההוא פרט לשולחיו הכא נמי מצי לתרוצי לב"ש אי לית ליה אלא קרא דמעילה ולמאי דס"ד מעיקרא קרא דטביחה מדין שליחות הוא וה"ה דלא מחייב אלא בבר שליחות אבל לפי המסקנא אתי שפיר:

גרסינן בגמרא מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא א' נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב גידל וכולי מנין שזכין לאדם שלא בפניו ותסברא זכות הוא הא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהכי וכו' אלא כדרבא וכו' מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופס לחוב ולזכות וכו' ולמדו דזכיה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומסיק מנין שזכין כלו' והכא מדין זכיה הוא ולא מדין שליחו' למדנו שיש לקטן זכיה מן התור' ע"י אחרים וכתב רבינו ניסים ז"ל דליתא מדאמרינן בפרק איזהו נשך קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה ומדרבנן ויהיב טעמא משום דאתי לכלל שליחות אלמא כל מי שאין לו זכיה אין לו שליחות מדאוריי' וקטן דאתי לכלל שליחו' תקינו ליה רבנן זכי' ומה שהוכיחו משמעתין איכא למימר דאה"נ דלמאי דקס"ד דרב מוכח מהאי קרא זכין ודאי דזכין לקטן מדאורייתא וליכא שום דוכתא דלפריך עליה אבל לפי המסקנא דמסיק מנין ליתומים וכו' לא תפשוט מינה כלום דהתם שלהם היתה וחלוקתם גלוי מילתא בעלמא הוא וקשיא לי דכיון דבעי גמרא להכריח דלאו הכי אמר רב אלא הכי וכדכתב הר"ן דמסיק דהא דאמרינן מנין ששלוחו של אדם כמותו ומנין שזכין לאדם וכו' דבכה"ג קאמר ומדין אפוטרופין כיון דסברא הוא דזכיה מדין שליחות וכל דלית ליה שליחות לית ליה זכיה כי בעי למימר דרב מדין זכיה קאמר דאית ליה אע"ג דלית ליה זכיה נימא ותסברא ומאי מייתי מחלוקת הארץ התם לא שליחות בעי' ולא זכיה בעינן דארץ ישראל מוחזקת היתה כדתנן בפרק חזקת בנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן שהיה בכור ומפ' דאע"ג דאין בכור נוטל בראוי א"י מוחזקת היתה ולא היו צריכין לזכות להם אלא לחלוק אבל כל שעדיין לא זכה בהם קטן לא מצי גדול למזכי ליה כיון דלית ליה שליחות אבל אי אמרינן בעלמא דזכיה לאו מדין שליחות הוא ניחא דמייתי דנזקקין ליה בעלמא מדאשכחן דאפילו במקום דאיפשר לחוב חבי ע"מ לזכות לזכות מעיקרא לא כל שכן דנזקקין ועוד דמגופא מצי פריך כיון דפשוט לו לגמרא בפרק איזהו נשך דזכיה מטעם שליחות הוא הול"ך ותסברא והא זכיה מדין שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא אלא ה"ק מנין ליתומים וכו' ומדלא הכריח מהא אלמא לאו הא בהא תליא ועוד אי מסתמא הכי הוא כדאמרינן באיזהו נשך כי פריך והא קטנים נינהו היכי משני אלא מנין שזכין אכתי היכי ניחא פירכא דקטנים הו"ל לאסוקי בהדיא אלא מנין שזכין וקטנים בני זכיה נינהו ומדמשני סתם משמע דכי אמרי מדין זכיה ידעינן דקטנים מצי למזכי להו ואותה שהביא רבינו ניסים דפ' איזהו נשך אינה מכרעת לפי גרסת הספרים דלא גרסי מדרבנן אלא אף על גב דאין לו שליחות אית ליה זכיה ופרש"י זכיה מן התורה ובמקום אחר הארכתי בזה:

ויש להוכיח עוד מהא דאמרינן לעיל בפ"ק מעבד כנעני דלאו בר שליחות הוא אחרים זוכין לו אלמא זכיה לאו מטעם שליחות היא ורבי' ניסים ז"ל דחה לומר דעבד לאו משום דאין לו יד הוא דאין לו שליחות דהא הוה לן למימר גיטו וידו באין כאחד כדאמרינן גבי אשה ומה פרכינן לעיל בפרק קמא והא קי"ל דגיטו וידו באין כאחד ומשני טעמא דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינו שלו אף עבד עד שיצא לרשות שאינה שלו וכיון שמה שאין העבד עושה שליח לאו משום דלא יהא לו יד אחרים זוכין שהרי יצא הגט לרשות שאינה שלה וקשה לי מדאמרינן גבי עבד דבעינן עד שיצא הגט מרשות רבו אלמא פשיטא ליה דיד העבד כיד אדון דמי לגמרי שהוא קנוי לו וכמי שאין לו יד דמי והיכי מצי עביד שליח הא יש שליח כיד משלחו ויד משלחו כיד רבו והא דהוכיח דיש לו יד דמשמע ליה מדאצטריך למילף מג"ש דלה לה אלמא אי לאו ג"ש הו"א גיטו וידו בכ"א אין זו ראיה מכרעת דאדרבא משום דאיכא ג"ש דלה לה הוא דקשיא ליה לגמרא מ"ט דר"ש כלומר מנין לו לחלק בין עבד לאשה אחר שהכתוב הקישם ומשני הכי גמר ג"ש מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו וכו' אבל לרבנן רויחא ג"ש טפי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גיטו דסבירא ליה יש קנין לעבד בלא רבו וחשיב יד ומיהו ר"ש בן אלעזר לא חשיב ליה יד ואעפ"כ זכין לו ותמה אני כי יצא הגט מרשות הבעל מאי הוי הרי הוא כמי שמוטל בר"ה ואחר היכי מצי זכי ליה כל דלא הוי בר שליחות הא לא מצינן למימר הכא גיטו וידו באין כאחת שהרי תחילה צריך שיגיע ליד מי שיזכה בו שנאמר באים כאחת ולא דמי לחצר של אשה או יד של עבד לרבנן שהמקום הוא שלהם אלא ששעבודי של בעל מעכבתן אבל הכא יד אחרים כרשות אחרים דמי ואם קודם שישתחרר לא חשיב יד במאי משתחרר:

ורב נחמן אמר הגדילו אין יכולים למחות וה"מ היכא דלא טעו בשום אבל טעו בשום יכולים למחות כדתנן שום הדיינים שפחתו שתות וכו' לשון הרב אלפסי ז"ל וכתב רבינו ניסים ז"ל דמדאמרינן הא דלא טעו משמע דלא טעו כלל אבל טעו אפילו בפחות משתות חלוקתן בטלה וכו' אבל מלשון הרי"ף שכתב אבל אם טעו בשום יכולים למחות כדתנן שום הדיינים שפחתו שתות נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות ואין לומר דלא אתא הרי"ף ז"ל אלא להוכיח החילוק בין טעו ללא טעו דלא תימא הא דרב נחמן בכל ענין קאמר א"כ מה כח ב"ד יפה דהא כי טעו לא אמרי' מה כח ב"ד יפה כדתנן שום הדייני' וכו' ומיהו לאו לגמרי מדמי לה הא ליתא דממתני' אין הוכחה למילתיה דרב נחמן דהא איכא רשב"ג דקאי כוותיה ואמר מה כח ב"ד יפה ועיקר פירכא דפרכינן מינה לרב נחמן היינו משום דרב נחמן גופיה פסיק התם ואמר הלכה כחכמים וזה לא הביא הרי"ף ז"ל אלמא לא מייתי לה אלא לדמותה לדינא דשתות דוקא בעי' ואכתי איפשר דהרי"ף בא להשמיענו דיכולים למחות ולבטל חלוקתן לגמרי דלא תימא דלהכי מיהת תהני כח ב"ד שיחזירו הונאה ולא תתבטל חלוקתן לגמרי להכי מייתי מדתנן שום הדיינים כו' מכרן בטל ולא חיישי' לכח ב"ד כלל אפי' לקיים המקח אבל הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מה' נחלות כתב דהוי כשום הדיינים ממש ואם תאמר להרי"ף והרמב"ם ז"ל תקשי מאי קמתמה בגמרא אי דלא טעו אמאי יכולים למחו' אימא בהך פחות משתות שאינן רוצים לוותר וי"ל דיכולים למחו' משמ' דבטלה מחלוקתן לגמרי ולא מסתבר ליה דמשום הונא' דר"ש תבטל מקח אלא יחזיר הונאה כדין לקוחות בעלמא להכי מוקי לה דקפדי ברוחות דהדרי לגמרי אי נמי י"ל דמקשה ודאי ס"ד דהא דלא טעו לגמרי קאמר שלא טעו כלום ולהכי פריך אמאי יכולים למחות והמתרץ אע"ג דידע דלא טען שתות קאמר לא רצה להעמי' בהכי דס"ל דלענין זה ודאי מהני כח ב"ד כיון דנחיתו לשומ' איכא זילותא אם לא תתקיים שומתו דמאי הו"ל למעבד הרי דקדקו ולא עלתה בידם אבל ברוחות כי קפדי בהו תתבטל דליכא למימר בהכי מה כח ב"ד יפה דלא נחתו להכי אלא לשומא בלבד וליכא זילותא דבי דינא בכה"ג:

והא דתנן שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל אע"ג דאין הונאה לקרקעות היינו במאי דעביד מוכר ולוקח בדידהו אבל במה שאחרים עושים להם יש הונאה כדאמרי' גבי שליח ובזה יפה כח ב"ד מכח שליח דעד שתות מכרן קיים מטעם דמה כח ב"ד יפה והא דהוסיפו שתות פי' הרמב"ן ז"ל דוקא בשטרי חלוטייתא שהורידו ב"ד את המצוה לנכסי לוה שהואיל ובשומאן הוא יורד אם פחתו לו חוזר אבל בלוקח בעלמא שקנה מיד ב"ד מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחים בקרקע שאין להם הוצאה:

והא דאמרי' ובמקרקעי נמי לא אמרן דאין להם הונאה, אלא דפליג בעילוייא אבל במשיחתא לא ואי תקשי לך הא דתנן בפרק בית כור בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר ואמאי להוי ביטול מקח כבר פי' רשב"ם ז"ל שם דכי אמרי' הכי ה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר והן יתר ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל אלו דבריו ז"ל ונתקשה בהם הר"ן ז"ל היכי מפליג בין קרקע למטלטלים הא ליתא דודאי רבא אפי' בקרקעו' אמר כדמוכח בהזה' גבי חיטין שזרען בקרקע מהו כקרקע דמי ואין להם הונאה או לא ואמרי' הכי דמי אי דאמר ליה שדאי בה שיתא ולא שדא ביה אלא חמשה והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל וכו' אפי' בפחות מכדי הונאה חוזר ובשמעתין נמי אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן דפליג בעלויא אבל פליג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אפי' במקרקעי אמרה אלא משמע ליה ז"ל דבגמר דברי רשב"ם ז"ל נתפס עיקר התירוץ דכיון דא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל ואם יחסר או יותיר ילכה או יחזיר ואני תמה שזה הלשון שאמר מדה בחבל לשון של הקפדה הוא דאילו אמר בית כור עפר סתמא אפי' פיחת רובע או הותיר רובע הגיעו דהא אסיקנא התם דבית כור סתמא כהן חסר הן יתר דמי א"כ הוצרך הדבר לאומרו שמקפיד הוא על המדה והיאך נאמר שבא לוותר מדינו שלא יתבטל המקח אם חסר ואם יתר לכך אני אומר תפוס לשון ראשון של רבי' שמואל ז"ל שאמר כי אמרי' דבמדה חוזר ה"מ במטלטלים אבל בקרקעו' לא שייך בהו חזרה משום דלזריעה קבעי ליה והיינו דאמר בית כור כלומר מקום זריעת כור אי נמי עפר לזריעה קאמר כדפרש"י התם וקים להו לרבנ' וירדו לסוף דעתו דניחא ליה למקני כל מה ש הי' לזריעה שאם מעט ואם הרבה יאכל ולפי שהוקשה לו:

(ע"כ נמצא בתורף:)

והא דכתב הרשב"א דבעי' שיתנם לה בפני העדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם אעפ"י שפש' ידה רצת' לשחק בו ויש לי ללמוד מכאן לגירושין אם ראו העדים שנתן לה גט ואמר לה הא גיטך והוא לא הרגיש בהם רצה לשחק בה אבל אם הוא ידע בהם והיא לא ידעה בהם מגורש' דלא בעי' דעתא דידה שהאש' יוצאה שלא לרצונה ויש להסתפק אם קבלה קדושין בפני שנים ונמנאו פסולין והיו שם עדים כשרים אחורי הגדר שאינה יכולה לומר רצתה לשחק בו שהרי היא לא ידעה בפסולן של עדים כגון שהיה פסולן נסתר וכגון דאתזים בתר הכי וקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל מי אמרי' כיון דלקדושין נתכונה תתקדש ע"פ אותם העדים שאחורי הגדר ותו כי אמרה נתכונתי להתקדש באמת מהו ומסתברא דאינה מקודשת עד שתתכון לעדים דנהי דאתם עדי לא בעי' מכל מקום בעי' שידעו העדים שהיא רואה אותם דהואיל ואינם יכולים להעיד על מה שבלבה הרי הוא כמקדש בלא עדים תדע שאם באנו לחוש בנתרצת וקבלה לשם קדושין אף יש לנו לחוש כשאמרה שרצתה לשחק בו כי היכי דחיישי' בע"מ שיש לי ק"ק זוז ביד פ' דאפי' אמר אותו פלו' אין בידי כלום קניא בתוס' דפ' האומר חוששין שמא קנוניא עשו ביניהם וטעמא דרגלי' לדבר שאל"כ למה קדש ולא אמרי' רצה לשחק בה כ"ש הכא שניחוש דמהדר קהדרא בה אלא אפי' אמר' בלבי היה להתקדש לו באמת אינה מקודשת דכל שאין העדים יכולים להעיד הו"ל דברים שבלב ואינן דברים ואפשר דאפילו אם היו שם עדים אחרים ונמצאו פסולים הואיל ולא ידעה בעדים הכשרים אינה מקודשת מאי טעמא היא לא כוונה אלא לפסולים ולא גרע מנמצא א' מהם קרוב או פסול דעדות כולם בטלה ומאחר שהיא לא ידעה בכשרים הו"ל כיחדה עדים והם פסולים וצ"ע וזכורני שראיתי בילדותי בתשובות אבא מארי ז"ל בא' שקדש אשה א' והיו פניה מכוסות ולא ראו העדים אות' אלא אחר כך כשהלכה לה החזירוה ואמרו לה שתגלה פניה כדי שיוכלו להעיד ואז ראו אותה והאריך לצדד שלא לחוש שם לקידושין הואיל ובאותה שעה שנתקדשה לא ראו אותה הו"ל מקדש בלא עדים ואעפ"י שראוה לאחר מכאן אין חשש ובתשובות הרשב"א סי' תש"פ השיב בשנים שהיו עומדים אחורי גדר בית א' ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפי' היא מידה שלקחתו לשם קידושין דעדות דראיה וידיעה ממש בעי' ע"כ ומסתמא התם מיירי שידעה האשה בעדים שהיו אחורי הגדר דאל"כ אפי' ראו הנתינה ואפ"ה כתב הואיל ולא ראו הנתינה באות' שעה אע"ג שראו האתרוג יוצא מתחת ידה לאו כלום הוא:

ובתשובה אחרת סימן אלף קע"ט כתב דקידושי אמירה ואיהי אינה מודה בכך אין בדבריו כלום שאין אוסרין האשה בעדות כזו שאין מקבלים מן העדים אלא עדות ברורה לא מסופקת עד כאן ואין כוונתו לומר לפי שאינה מודה הא אם היתה מודה מקודשת אלא מתוך שהיא יכולה להכחי' אין כאן קידושין ולז"א שאין אוסרין האשה בעדות מסופקת דא"כ אתה תאסרנה מספק אלא דמ"ה אין חוששין להם כלל והכי משמע להדיא ממ"ש הר"ן ז"ל בסמוך משמע גבי הן הן שלוחיו וכו' דאפילו היא מודה ואין שם טעם השטאה כל שאינה יכולה להכחיש אין חוששין לה:

ומיהו שמא יש לחלק בין היכא דמעשה הקידושין לא ידעו העדים להיכא דידעו כעובד' דאתרוג דידעו מעשה הקדושי' אלא שלא הכירו את האשה דבההיא אמרי' שיהא אסור בכל הנשים דומיא דמקדש את בתו סתם דלא מוקי לה בשהכירו אלא למ"ד קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושי' וגם לא שייך לומר רצתה לצחק בו שיודעת שיכולים להחזיק בה ולראותה וצ"ע:

ירושלמי חד בר נש אפקיד גרב' גבי חבריה וכו' ותמה הר"ן ז"ל למה הביא הרי"ף ז"ל זה כיון דקי"ל דבתר דתקון רבנן שבועת היסת אין לנו לחייב שבועה על פי העד ולא רצה הר"ן לומר דהתם שהמפקיד עצמו הלך עם הכסף וכן משמע הלשון דקאמר אפקיד גרבא גבי חבריה הילכך אין עסק שבועה ביניהם אלא משום דהא לא מקרי שליח דקאמר עשה השליח עד דטעמא דס"ד דשליח אין נעשה עד היינו משום דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כגופיה ואי אזל בהדי' לאו שלוחו הוא ולכך צ"ל שפטרו משבועה בתחילה אי נמי אפשר דס"ל להר"ן שאפי' הלך עמו מקרי נוגע כיון שזה מכחיש אימור לכתחילה הוא אומר שהלך עמו שלא יפסל שלוחו מלהעיד והו"ל כאילו פטרו משבועה לאחר מכאן:

וה"מ מקמי דתקון רבנן שבועות הסת וכו' והרי זה דומה לדין חנוני על פנקסו ששניהם נשבעים מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועת דפועלים דנשבע ונוטל הוא אבל שבועת השלוחי' אינה אלא שבועת הסת דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעי' ונוטלי' וכתב הר"ן שכן דעת הרי"ף ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחין הוא בנקיטת חפץ וליתא וגם בדברי הרמב"ם ז"ל יש לתמוה שכתב בפרק א' מה' שלוחי' שהמלוה נשבע שבועת הסת והלא שבועת מלוה כשבועת הפועל ושניהם שבועת המשנה ונ"ל טעמו של הר"ז הלוי ז"ל שאמר שאף שבועת השלוחים היא בנקיטת חפץ היינו משום דאף על גב דנשבעים דנפטרי' הם מכל מקום הורע כחן דומי' דמלוה ופועלי' דנשבעים ונוטלי' דאותם בדין היה שיטול שלא בשבועה דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אלא משום דאיכא חנוני דמכחיש לפועלים ואיכא שלוחי' דמכחשי למלו' רמינהו עלייהו שבועה חמורה בנקיטת חפץ וה"ה שלוחי' דאף על גב דמדינא פטירי משבועה כיון דאיכא מלוה דמכחיש להו משתבעי שבועה חמורה כשבועת המשנה דחד טעמא הוא כל שמכחישי' זה את זה דרמי' עליהו שבועה חמורה וטעמא דהרמב"ם שהוא אומר בשניהם שבועת הסת נ"ל משום דאע"ג דשבועת מלוה כשבועת הפועל שנשבע ונוטל וגם הוא מוכחש מהשליח כיון דבזמן המשנה ליתיה להאי דינא כלל משום דשליח אינו נשבע והיה נאמן כנגד המלוה לחייבו שבועה ואם הם שנים מעידי' עליו שנפרע וכיון שאז לא נתקנ' שבועה זו כשנתקנה שבועת הסת בימי האחרונים כי היכי דרמו על השליח שבועת הסת גם המלוה לא נשבע אלא הסת דתרווייהו מכחשי אהדדי וכמות זה כמות זה:

ודיבא דמייתי שלוחין שקיל מלוה בלא שבועה דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך ודכוותה בפועל אם מת חנוני אבל מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מה' מיני' שאר מת פועל או ב"ח נוטל החנוני בלא שבועה מפני שאין ב"ה מפסיד כלום ואיני משלם דלא תשלום אחת וחלקו לפי שכשמתו פועלים יורשיה' באים ונכרעים מב"ה בשביעת היורשים כגון פוגם שטרו דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה ואין טענתם בו מוכרחין דמלוה בשטר שאני דא דאיכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי הילכך חזקה שלא נפרע ואע"ג דאי מלוה קיי' משביעין ליה לפי שאפשר לו לישבע וליטול כי מת נפרעים יורשים אבל מלוה על פה שקרוב הדבר שנפרע וחנוני טוען ברי שפרעו היאך יבואו יורשים בטענת שמא ויוציאו מיד לוה וכי אמרי לא פקדנו אבא מאי הוי לא כקדם לפי שנפרע בשלמא במלוה בשטר היה לו להפקיד משום אל תשכן באהלך עולה וא"ת נהי דנוטל חנוני מכל מקום לשתבע כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו הואיל והוא בא להוציא וי"ל דחנוני שותק מאמרו של בעל הבית מסתמא ע"ד שלא לישבע הוא דאמרי' ליה אנא בהדי האיך מאי אי' לי' אי לאו דאמרת ליה הב ניהליה אבל מוציא הוצאו' על נכסי אשתו בעל שייך בגווייהו וכשותף דמי רמינן עליה שבועה ומיהו כשמכחישי' פועלים את החנוני אמר ליה בעל הבית אדעתא דמכחישא לך לא אמרתי שתתן ואדרבה בדין היה שלא יטול כלום כדין איני יודע אם אני חייב לך אלא דתקון רבנן שישבע:

והשתא דאסיקנא דלא אמרי' בממונא הן הן שלוחיו הן הן עידיו אף בקדושין לא אמרי' הכי אלא בקידושי שטר אבל בקדושי כסף נוגעין בעדותן הם ובירו' נחלקו על זה דאמר בון בר חייא נראין הדברים בשטר וכו' ר' יוסי אומר מכיון שהאמינתו תורה אפי' בקידושי כסף ודברי ר' יוסי תמוהים כיון דתקון רבנן שבועת היסת נוגע בעדותו היא וכתב הר"ן ז"ל לא מבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת דכיון שאינן נאמנים מצד עצמן אלא מחמת הודאתם הו"ל כמקדש בלא עדים וקשה דכיון שהיא מודה שקבלה הכסף הרי עשו עדים שליחותן שהרי הכסף הוא ביד האשה בפקדון ועכשו שאינן נוגעים בעדותן מי לא מצו מסהדי שבתורת קידושי' קבלתן וכן כתב הרא"ש ז"ל משם הר"ר יהונתן הכהן ז"ל ונ"ל שהר"ן ז"ל מיירי דוקא כשהאשה מודה שקבלתן בתורת קידושי' ואינה מחזרת את הכסף נמצא שמוכרחים להעיד שקדשוה בה שאם לא כן פושעי' הם שנתנו לה את הכסף שלא בתורת קידושי' וחייבים לפרוע לבעל אבל כשאומרת בתורת פקדון נתנו לי ברשותה דמריה איתיה ולאו נוגעים בעדותן הם כדברי הר"ר יהונתן ואיפשר נמי דאף דאומר' בפקדון יהבינהו ניהלי הוו נוגעים בעדותן דלא בעו למיהב לה בתור' פקדון וחייבים הם באחריותו ולכך רוצים להעיד שנתנו לה בתורת פקדון להפטר ויכולני לומר דהירו' לא פליג אהא אלא בשליח נעשה עד דפליגי בגמ' דבי רב ודבי ר' שילא פליגי נמי הנך אמוראי ובשטר כ"ע ל"פ דנעשה עד כי פליגי בקידושי כסף דסבר ר' בון כיון דנעש' שומר עליהם וחייב בפשיעה הו"ל כבעל דבר עצמו ואינו נעשה עד ור' יוסי סבר נעשה עד ומקמי דתקון רבנן שבועת הסת שלא נתקנה אלא בימי רב נחמן והכי משמע התם בירו' דמייתי להו אפלוגתא דב"ש וב"ה ב"ש אומ' אין השליח עולה משום עד וב"ה או' השליח עולה משום עד וע"כ ב"ש וב"ה מקמי דתקון מיירי ועלה קאמר ר' בון נראי' דבריה' כשקדשה בשטר כלומ' הא דאמרו ב"ה השליח עולה משום עד דוקא בשטר ור' יוסי אומ' אפי' בכסף ומייתי על הך פלוגתא אמר ר' בא אתא עובדא קומי רב ועשה שליח עד ורב מקמי דתקין רבנן שבועת היסת הוא ומייתי מינה אלמא פלוגתייהו נמי בהכי איתא אבל השתא דתקון נעשה נוגע בעדותו ובתר הכי מייתי עובדא דההוא גברא דאפקיד גרבא שהביא הרי"ף עלה מקמי דתקון רבנן היא:

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו' ויש שדקדקו משמועות הללו דבממונא לא בעי' תנאי כפול מדאצטריך בעובדא קמא למימר טעמא דדברים שבלב אינם דברי' ובהני עובדי דתנאי דכיון דגילה דעתו שאמר כן בשעת המכירה מהני אע"פ שלא כפל וכתב רבינו נסים ז"ל וראיה זו איני מכיר דלעולם בהני עובדי בדכפלי' לתנאיה עסקי' בעובדא קמא מקמי דזבין ובעובדי בתראי בעידנא דזבין ולא שאמר ע"מ שאעלה אלא כשפירש ואמר אדעתא למיסק קמזבין ואי לא מצי סליק לא להיו זביני ועוד תירץ דכי בעי' תנאי כפול ה"מ כשהתנה דכיון שלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים יהיה המעשה קיים אבל גילוי דעת בלא תנאי הוי כמי שהתנה ותימה הוא למה לא יועיל גילוי דעת במקום כפול כמו שמועיל בשלא התנה כלל מפני מה לא כפל לא היה צריך ולא התנה אלא זכר את התנאי לבד ויש ליתן טעם דגילוי דעת היינו שאנו רואים בדעתו שאינו מוכר לו ע"ד כן ולא נחית שאירע לו אונס שלא יעלה ולכך לא התנה ולא כפל וכיון שאירעו אונס חשיב מוטעה בעיקר הקנין וקנין בטעות לאו כלום הוא אבל היכא דאמר בלשון תנאי ע"מ שלא יארענו אונס שלא יוכל לעלות מאחר דנחתי להכי הו"ל למכפל וכיון דלא כפל משמ' שאפי' לא יתקיי' התנאי יהיה המעשה קיים דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן ועוד יש חילוק בין תנאי לגילוי דעת שדבר הנעשה ע"י תנאי יכול הוא שלא לקיי' התנאי כדי שיתבטל המעשה כגון אם אמר ע"מ שאעלה לא"י יכול הוא למנוע עצמו ולא יתקיים המקח כמ"ש הר"ן וכן בבני גד יכולים היו שלא לעבור חלוצים כדי לבטל תנאם ונוטלים חלקם בארץ וכל כי האי גוונא שבידם לבטל המעשה בעי' שיהיה כפול אבל גבי גילוי דעת אין אנו אומרים שיתבטל המעשה אא"כ אירעו אונס בדבר דאילו אמר מעצמו לא סליקנא אמרי' ליה זיל סלוק והיכא דאירעו אונס לא בעי כפילא ומטעם שפירשתי ומ"מ צריכין אנו לטעמ' של התוס' ז"ל דלאו משום דגלי דעתיה שאמר אני מוכר מפני כך יהיה גילוי דעת אלא היכא דאיכא אומדן דעתא דאנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא דהכי וללשון ראשו' נמי קשה דלישנא דאדעתא למיסק משמע שלא התנה בפה אלא בדעתו גילה והו"ל כההוא דזבין משום דבעי למיסק לא"י ובעידנא דזבין וכו' ועוד דלשון לא אמר ולא מידי מוכח דאי אמר מידי מהני אע"פ שלא כפל ואם איתא שפירש התנאי בהדי' דאי לא מצי סליק לא להוו זביני הו"ל לגמרא לאיתויי בלישניה לענין לישני דרב אסי היכא דאתייליד אונס באורחא א"נ אי בעי סליק במשמע דבאומדן דעתיה פליגי והו"ל לאשמועי' דבלישנ' דתנאי דאמר אי לא מצי סליק פליגי והנכון (בכאן נרא' שיש חסרון בתורף):

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' ובירוש' אמר אבל אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא ע"כ וק"ל מאי אתא לאשמועי' הא ודאי אי פרש כל נדר פריש ושמא דאתא לאשמועינן דאפי' אמר אני איני מקפיד בנדר זה אינה מקודש' ולמאי שסובר דיכול למחול תנאו נ"מ כגון שאמר שלא היה מקפיד מעיקר' אבל עכשיו אינו מוחל ועי"ל דס"ד דמ"ש כל נדר לומ' דאפי' במידי דלא רגילי אינשי למקפד איהו קפיד שמ' תעבו' על נדרה אבל נדרה שלא תאכל חרובין דלא רגילא למכלינהו ולא אתי' לידי תקל' ס"ד דלא הוי בכלל קמ"ל:

קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר אינ' צרי' הימנו גט ואמרי' התם דאמר לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב דאין אדם עושה בעילתו בעיל' זנות פרש"י לא תימא דאחולי אחליה וכתובה בעי למיהב אלא טעמא דרב לענין גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אבל לענין ממונא בתנאיה קאי ומדאמרי' הכא לא תימ' טעמא משום דאחליה משמע דאם חזר תנאו מהני ומקודש' וזו היא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז המקדש ע"ת וחזר אחר כמה ימים ובטל את התנאי אעפ"י שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים התנאי בטל והראב"ד גם הוא מסכים לדין זה אלא שמצריך שיבטל בעדי' והולך לשיטתו ז"ל שהוא סבור דכל דבר שבערו' בעי עדי' ואפי' במיני שליחות כמ"ש בפ"ג ובפר' תשיעי מה' אישות וא"ת והיכי אמרי' לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם אחולי אחליה והא בעינן עדים שימחול בפניהם וליתנהו וי"ל שהכניסה עצמה הוא עדות לכל שמחל והוי כמי שמחל בפני עדים דומיא דמאי דאמ' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה והרמב"ם ז"ל סבר דאין צריך עדי' אלא בגמר הדבר של קדושין או הגירושין אבל בשליחות ותנאים וביטולין בינו לבינה סגי וא"ת והיכי יליף מדקאמר לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה דילמא היא גופא אתא לאשמועינן לא תימא טעמא דרב משו' דאחולי אחוליה ותילף מינה דמהני מחילה אחר כך אלא טעמ' דרב משום דלשם קדושין בעל אבל לעולם ממחילה גרידא לא סגי וי"ל דאם איתא לא הול"ל לא תימא דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה דמשמע דהך סבר' דכיון דכנסה סתם הוא דאתא לאפוקי והכי הול"ל לא תימא טעמא דאחולי אחליה לתנאיה כיון דכנסה דהוה משמע דטעמא דמחילה אתי לאפוקי ואכתי איכא למימר דנקט הכי משום דסתם כנסה דמתני' משמע אעפ"י שלא בעל אלא מתחלת כניסה והיינו דקאמר לא תימא כיון דכנסה תיכף אחולי בלא בעילה אלא משום בעילה הוא דבתורת קדושין בעל ולעולם לא מהני מחילה ונראה שאם נפרש כיון דלא נאיד אלא מכניסה לבעילה משמע שהטעם בשניהם שוים ומשום מחילה דאל"כ הול"ל אלא טעמא משום בעילת זנות ולשם קידושין בעל ומדלא פי' צריך לומר דלטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נמי מדין מחילה אתינן עלה דקמ"ל דבכניסה גרידתא אפשר דעדיין בתנאיה קאי אבל כשבעל מתוך שאין אדם עושה בעילתו זנות אף הוא מוחל תנאו וממה נפשך יצא הדין דמצי למחול התנאי אבל הרשב"א ז"ל חולק ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועיל אלא בדבר שבממון שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בשאר תנאי לא וכנסה סתם דקאמרי' היינו שבעל כמ"ש המ"מ שם ויש בזה דקדוקי דברים:

אע"פ ששלח לה סבלונות וכו' מ"ט דהני סבלונו' מחמת קדושי' קמאי נינהו שהוא טועה וסבור שהיו קדושין וכדאמרי' בפ' המדיר בקדש בפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקדש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יוד' שאין קידושין בפחות מש"פ ואדם יוד' שאין קדושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושי' והכ' משמע דאדם טוע' בהאי ולכך אין חוששי' לסבלונו' לא קשי' דיודע ואינו יוד' גבי ביאה לא מחית איניש נפשיה לספיקא שתהא בעילת זנות אבל גבי סבלונות שאין חשש איסור סומך לשלחם ע"ד קדושין הראשונים דברי הר"ן ז"ל ופשט הלשון דאדם יודע שאין קידושי' קטן ידיעה ודאית משמע ואפשר לי לומר דהא דאמרי' בשמעתין הכא הוא דטעי הכי קאמר בהכי טעי דלא לישתני ממנהגא דמקדשי והדר מסבלי שסבור הוא שאין ההקפדה בקדושי תורה אלא כל שקדמו שם קידושי' בעלמא ליכא הקפדה במה שמסבלי' ולכך אין הוכחה מהסבלונו' דהו"ל הך גברא כהנך דמסבלי קודם קדושין:

והך חוששין לסבלונות פרש"י היכא דשדיך ושלח סבלונות בעדים חוששין להם שמא שלחם לשם קידושין ורבי' חננאל פי' דחוששים שמא קדשה בפני עדים והלכו דומיא דהוחזק שטר כתוב' בשוק דחיישי' שמא קדש וכתב התוס' על דברי רש"י וז"ל משמע מתוך פרוש דחיישי' שמא מחמת קדושין הם ולכך נקט בלשונו שדך דאל"כ לא הוו קדושין דמנא ידעא כדאמרי' בפ"ק גבי נתן לה קדושי' ולא פי' וק' להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעי' שידבר מענין לענין ובאותו ענין לכך נרא' לפרש חוששין שמא קדשה כבר וכפר"ח משמע מהמשך דבריהם דלפי שיטת רש"י הוא דאוקימנא בדשדיך כי היכי דנהוי כמדבר עם האשה ע"ע קדושיה אבל לפר"ח אפי' אם לא שידך חיישי' אבל הרשב"א ז"ל בתשובה אלף רכ"ג כתב שאף לרבי' חננאל אין חוששין אלא למי ששידך שא"כ לא הנחת בת לא"א שתקבל דבר מיד אדם שאז נחוש להם וטעם זה ג"כ כתב הר"ן אע"פ שעל דברי רש"י כתבו מ"מ הטעם לשניהם שוה דלא הנחת וכו' והוי איפכא מהא דמשמע מדברי התוספות וכן דקדק הרב מהריב"ל ז"ל בתשובה ונ"ל דשרך דנקט רש"י היינו שדבר לה ונתרצית להתקד' לו ושוב שלח לה סבלונות דאמרינן בתורת קידושי' שלחם שכבר דברו על זה ונתרצו לקדש ואעפ"י שלא פי' סתמן כפירושן דהיינו אותה קידושין שדברו להתקדש לו דחשיב ליה כמו היה מדבר עמה ע"ע קידושין אבל אם לא היתה משודכתו מקודם ולא היה בדעתם לקדש אלא בשעת כניסתה לחופה אע"פ ששלח סבלונו' לאחר מכאן לא אמרי' מחמת קידושין שלח דהא בעי' שהיה מדבר באותו ענין אבל לפר"ח נהי דבעי' שתהא משודכת לו דאל"כ לא הנחת בת וכו' כדכתב הרשב"א אבל לא בעינן שנתרצית להתקד' לו לאלתר לפי שאנו חוששין שאלמלא לא שלח לה קדושין מקודם לא היה שולח לה עכשיו וזהו שכתבו התוס' ולכך נקט בלשונו שידך ונתרצית כלו' דלא נקט למי שהיתה משודכת לו מקודם או שעשו קנין ביניה' והתנו לישא לזמן פ' דבהכי ודאי לא מקרי היה מדבר עמה ע"ע קדושין ואהא דהק' התוס' והא בעי' שידבר באותו ענין יש ליישב דלפי מה שפרש"י במקום סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו דהוא אעפ"י שלא היו מדברים באותו ענין מאחר ששדך בה (אלא) שתתקד' לו ושלח לה הדורונות כדרך החתנים על דעת הקדושין שכבר קבלתם וכי אמרינן דאם פסקו מלדבר באותו ענין ונתן לה לו כלו' הוא היינו שנתן לה מידי דאפשר שתאמר דרך מתנה נתן או פקדון או חוב שהיה חייב לה אבל סבלונו' ניכרי' הם שהם דרך חתנות ויהבה דעתה ולשם קידו' קבלת' ונמצא לפי זה דלפרש"י לא חיישי' במידי ששלח לה אם אינן דברים המיוחדים שדרך החתנים לשלוח ועוד לפרש"י לא חיישי' אלא כשדבר לה בפי' עע"ק שתתקד' לו ונתרצית אבל אם עשו קנינים וקנסות וקצבו זמן לינשא ושלח התם לא מקרי היה מדבר עמה עע"ק:

וכתב ר"ן ז"ל כל היכא דחיישי' אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידו' חיישי' ונ"ל דדוקא נקט שלא נתכוונו דהיינו לרש"י ז"ל דחיישי' שבתורת קידו' שלחם הוא לא צייתי' להו כד אמרו לא נתכוונו דחכמים הכריעו את דעתם דסתמא נתכוונו ולאו אדעתיהו והרב בעל ת"ה הביא מס' א"ז דכל מקום שהכריעו חכמי' את דעתו אינו נאמן לומר לא נתכוונתי דחששת הסבלונות אינ' חששא בעלמא אלא כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב:

ושוב הביא שהועתק לו תשו' א"ז שכתב דלפר"ח אם אומר שלא קדש כבר מהימן והק' לנפשיה מההיא דהבועל שפחתו דכל היכא שהכריעו חכמים את דעתו אינו נאמן לומר שלא לכך נתכון וחלק בדוחק דלפרש"י י"ל הכי אבל לא לפר"ח ע"כ ולא ביאר הרב החילוק ונ"ל שהחילוק מבואר בעצמו דהתם גבי בועל שפחתו הכריעו חכמים את דעתו לפי כשבעל בידו לשחררה אבל הכא אין בידו הקדושין לפיכך בשעה ששלח סבלונות לא אמרי' כבר קדש דשמא לא נתרצית לקבל קידו' אמר איהו אנקוט בידי כל דהו ואשלח סבלונות מיהו לפרש"י שהכריעו חכמים את דעתו שלשם קידושי' נתכון לא מהימן לומר לא נתכונתי דלמה לא יכוין מהו מפסיד בדבר ומיהו נ"ל דאפי' תימא דאין ראיה מההיא דהבועל שפחתו מ"מ מאחר שאמרו חכמים שמעשה סבלונות אלו הם הוכח' בו דוש' מאחר ששלח לה בפני בני אדם כבר הוחזק' זו בס' מקודשת וחשוב קצת כמו קלא דאתחזק בבי דינא וכעין נרות דולקות ומטות מוצעות ואע"ג דלא אמרו נתקדשה הא כיון דרובא שקדמו תחלה חשיב חזקה ולא לומר שלא קדש אם יתכן לקדשה ומאחר דמנהג לקדש קודם מסתמא לשם קדושין שלח גם אותה הסברא דחשש סבלונות חזקה שאינה פוסקת היא כיון שבא מחמת הרוב משמע לי דדוקא לפרש"י היא אבל לא לפר"ח מדאמרי' בפ"ב דבכורות דרובא דתלי במעשה לא מיקרי רובא וכ"כ התוספות בר"פ האשה בתרא אהא דמוקמי' למתני' כר"מ דחייש למעוטא ולוקמ' אפי' כרבנן דכיון דתלי במעשה לא חשיב רוב ותי' דהכא אתיא כהנך רבנן דלית להו הך סברא א"נ דאין חשוב תלי במעשה דממילא אדם נזקק לאשתו ואף הרמב"ן ס"ל בס' המלחמות עשה עיקר מזה דכל רוב דתלי במעשה לא מיקרי רוב הילכך לא אמרו אלא לפרש"י דרובא לשם קידו' מתכונים והא לא תלי במעשה וכבר הכריע הרב בת"ה שאין הדבר אלא חשש בעלמא והביא ראיה מפ' המדיר דהמקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט משום דאדם יודע שאין קדו' תופס' בפחות מש"פ ובעל לשם קידושי' ואילו גבי סבלונו' תנן שמחמת קידו' הראשוני' שלח והיינו משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז חזקה אלימתא היא אבל הך חששא דסבלונות חששא בעלמא היא הילכך תלינן לקולא ונ"ל להוכיח דהיכא דלא ידעינן ששלח לה סבלונות אלא מפיהם והם עצמם מודים שלא היו שם קדושי' תחילה לא חיישי' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאם איתא דהאי דחוששין לסבלונות אפי' בכה"ג הוא מאי פריך בגמר' מקדשי והדר מסבלי פשיטא הא טובא קמ"ל אע"ג דלא ידעי' בהו אלא מפיהם והם אומרים ששנו מהמנהג ה"א שנאמי' להם במגו קמ"ל ועוד גבי כתובה אמאי אמרי' הוחזק שטר כתובה בשוק חיישי' דמשמע דאם לא הוחזק לא חיישי' מדלא קאמר חוששי' לכתובה כנישנא דלעיל דקאמ' חוששי' לסבלונות אלא דהכא דחיישי' לקידושי' שקדמו אם לא הוחזק שטר כתוב' בשוק אלא שהם אומרים כן או אם הודו שלא קדשו לא חיישי' אבל היכא דהוחזק לא נרא' לומר שלא קדשו דחשיב כמו קלא דאתחזק בבי דינא ולפר"ח נמי דלא נקט גבי סבלונות הוחזק התם אורחא דמילתא וסבלונו' מילתא דפרהסיא הם ושכיחי עדים ונקטינן בהני מילי רש"י לקולא ור"ח לחומרא לרש"י דוקא נתנם לה בפני עדים ולר"ח כל ששלח לה סבלונות בודאי אפי' בלא עדים חוששים לקידושי' שקדמו עוד לרש"י עד א' בסבלונו' אלו ועד א' בסבלונו' אחרים אינם מצטרפין ולר"ח מצטרפין אע"פ שאין מי שידע בסבלונות ראשונים אלא עד א' וגם בשניים עד אחד דהו"ל כדיני ממונות דקי"ל כריב"ק דהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה מצטרפין עוד לפרש"י אם שלחה האשה סבלונות לאיש אין שם בית מיחוש ולפר"ח חוששי' לקידושי' שקדמו עוד לפרש"י היכ' דשדך אדם בתו קטנה ומת האב ושלח לה סבלונות ועודה קטנה לא חיישינן ובפר"ח חיישינן לקידושין שנתנו בחיי האב וכו' ובזו רבי' חננאל לקולא ורש"י לחומרא אם יש עדים שמשעה ששדכו לא שלח לה דבר ולא נתקדשה לפר"ח אין חוששין לפרש"י חוששין לאלו הסבלונות עצמן עוד לפר"ח אם הוא מודה שלא קדש תחילה לא חיישי' לפי מ"ש הריב"ש ובס' אור זרוע ולרש"י אפי' מודה שלא שלח סבלונו' אלו לשם קדושין חיישינן:

לא שביק אינש מידי דאית ליה הנאה מיניה וכו' וכתב הר"ן ז"ל ומינה במי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמו לקחתי ותימא הוא ובלאו טעמא דהנאה אטו משום דעשאו שליח לקנות לו קרקע אחד מי לא איפשר שקנה זה לעצמו ויקנה אחר לשולחיו ועוד בעשאו שליח לקרקע מיוחד מאי הוי הואיל וקנאו סתם לעצמו קנאו אלא שנהג בו מנהג רמאות כדאמרי' בהגוזל מחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיתנ' חיטים לבעל המעות אע"ג דליתא לזוכה וכו' ואי קנאו במעותיו של משלח בהא ודאי גזלה היא דכל שלא מדעת הוא גזלן הוי ונר' דהכא בשלא נתן דמים אלא שאמר תחילה שהיה רוצה לקנות קרקע לפלוני וגם שרוצה לקנות קרקע לעצמו ושוב קנה סתם בהא ילפי' מהכא דסתמא לעצמו דהנאה דידיה קדים אבל עשאו שליח לקנות קרקע מיוחד כיון דמנהג רמאות היא לא מצי אמר אע"ג דאיכא טעמא דהנאת עצמי אלא מסתמא לשולחיו קנה שכבר הזכיר וק' דכתב דרש"י פי' דשויתי' שליח לקדשה לכר הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לפ' חיישי' ואמאי לא אמר דבוגרת מקודשת מטעם דרמאות וי"ל דלא אמרי' דנהג מנהג רמאות אלא לדידיה אבל מבתו הגדולה לבתו הקטנה לאו רמאות הוא דמאי חדית דדמא דגדולה סומק טפי:

ומד אמרי' לא שביק איניש כו' יש ללמוד לראובן שהי"ל בנות הרבה כו' אע"ג דתרוייהו מצו' דרמיא עליה נינהו ק"ו הדברים אי משום שהוא מצוה אמרי' לא משהי איניש מצוה דרמיא עליה היכא דאיכא איסור כ"ש שלא יעשה עולה ועוד הוסיף ר"ת לו' מטעם דלא יעשה כן במקומנו ומזו שסייעו הרמב"ן ז"ל יקשה עליו דתניא ב' אחים שקדשו ב' אחיות למ"ל טעמא דעסוקים ת"ל דמסתמא גדולה לגדול וקטנה לקטן דאל"כ מי תנשא ראשונה אי קטנ' לא יעשה כן ואי גדולה נמצא קטן נושא ראשון י"ל דגבי אחין אין קפידא שכל א' מקדש לעצמו וכל הקודם זוכה ולא אמרו אלא באב המקדש את בנותיו שאין לאב להקדים הקטנה אבל ק' ממתני' דמקדש א' מב' אחיות דתנן צריכו' ב' גיטין ונימא דמסתמא הגדולה קדש מהך טעמא וכך הקשה הר' מנחם מיוני לר"ת וי"ל דהתם מיירי באחיות שאין להם אב אלא הם מטפלות בעצמן ובהכי אין קפידא וא"ת דביש נוחלין משמע גבי בנות צלפחד דגבי נשואין חשיב כדרך גדולת' ומשמע דאיכא בהא קפיד' אע"ג דאין להם אב וברשות עצמן הוי וי"ל דלענין נשואין ודאי דרך כבוד הוא שיקדימו לינשא גדולות לקטנות כדמיית' עלה התם דבמסבה הלך אחר זקנה אבל לענין קדושי' אין קפידא בדבר אם הקטנה תקדש עצמה לפני הגדולה שמא תקדמנה אחר' דמהך טעמא שרי' לארס בחש"מ שמא יקדמנו אחר והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לר"ת מהתוס' ההיא מדקתני ואם היו עסוקים בגדולה לגדול כו' אלמא סתמן כפירו' כפי מה שפי' תחילה ויש לתמוה מה ענין עסוקים באותו ענין לכאן עסוק' באותו ענין כמפרש דמי דתנן היה מדבר עמה עע"ק שאם אתה או' כן מאי אריא גדולה לגדול אפי' היו מדברים על הגדול' לקטן וקטנה לגדול ולא פי' הולכים אחר דבריהם אלא ע"כ היו עסוקים בתחיל' קאמר וכבר פסקו מאותו ענין ומ"מ איכא הוכח' דלא הדרי בהו מסתמא אבל אם היו עסוקים בקטנה לגדול וגדול לקטן איכא למימ' הדר סברי לא יעשה כן במקומנו שאין זה דרך כבוד ואין סומכין על מ"ש בתחי' ומ"ש הר"ן ויש לדחו' ולומ' דהתם כגון שקידש כל א' מהם ידוע' ועכשיו נתערבו לא נתחוור אצלי דאדרבה זו קשה מן הראשו' שאת"ל שחזרו ופי' קטנה לגדו' מעשיהן קיים ומתוך סבר' זו שלמדין מן העסק שהיו עסוקי' שרי' ס' א"א לעלמ' ואם למדנו מפורש מן המפור' לא נלמוד סתום מן המפורש דמזה הטעם לא פי' לפי שלא הוצרך שסתמו כפירושו וא"ת ותיפוק ליה לר"ת ממתני' דפ' האומר דתנן מי שהי"ל ג' כיתי בנות מב' נשים ואמר קדשתי את בתי הגדול' ואיני יודע אם גדולה שבגדולות כו' כלם אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ואמאי נימא דאין אסורות אלא גדולה שבגדולות מטעם דלא יעש' כן ולר' יוסי דאמר כלן מותרות חוץ מן הגדולו' שבגדו' ומפר' טעמא משום דלא וחי' איניש נפשה לספק' ות"ל משום דלא יעשה כן ותו אדרבא הכא מאי ספיקא איכא וי"ל דהכא מיירי בדאמיד נפשיה שהיה בדעתו לקדש לכל חדא מנייהו ולכך נסתפק במ"ש הגדולה סתם אם היה בדעתו הקטנה שבגדו' שכבר אסיק א אדעתיה בהכי וקרי לה גדולה לפי שהיא גדו' מן הגדו' שבקטנות דייקא נמי דקתני ואינו יודע אם גדולה וכו' דלא הו"ל למתני אלא מי שיש לו ב' כית' בנות ואמר קדשתי לך בתי הגדולה סתם כלם אסורות חוץ כו' דבסתמא כלן מותרות חוץ מהגדו' שבכלן והנה לפי שאמ' ואיני יודע כלומר שכלן עלו במחשבתו לקדש איזו מהם שירצ' ולא קפיד עליה':

נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למ"ה רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת כו' הו' עובדא וחש לה רב להא דרב אסי כתב הרי"ף כמ"ד הלכתא כרב כו' ובתוס' כתבו דהיה אומר ר"ת דהלכתא כרב ואע"ג דחש לה רב ה"נ אשכחן בפ"ק דמגילה בזמנה ביחיד וכו' ורב אסי אמר בי' הוה עובדא וחש לה רב להא דר"א ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כותיה בפ' הקורא למפרע ויש לתמוה בדבריו מאי מייתי מינה התם משום דר"י פליג אהא דר"א פסקינן כרב דאפי' אי רב הדר ביה וס"ל כר"א קי"ל דרב ור"י הלכה כר"י וכן תמה הרא"ש ואמר שאינה ראיה וע"ק דהיא גופא מנלן דמשום דקי"ל כרב היא דאי משום שאמר לא שנא אלא בצבור מפני כבוד הצבור אבל ביחיד לא היינו ביחיד דלא סגי ליה כגון בשעת הדחק דודאי לא יתבטל לגמרי ממקרא מגילה אז יכול לקרותה בכתובה בין הכתובי' דאין שם כבוד צבור והרי"ף ז"ל שם במגילה הביא ממנה ראיה דקי"ל כרב משום דההיא דר"י קאי כותיה ותמהו עליו בזה ונראה לי שטעמן ז"ל דאי סלקא דעתי' אין קורין אותה לכתחלה בפחות מעשרה אמאי קאמר גמרא ומחו לה אמוחא כלומ' הכו על קדקוד השמועה לתרצה כלומר דמאן דאמרה דהיינו ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן לא חש לפרשה והלא אין צריך לפרש דר' יוחנן סתמא קאמר הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא כיון דלא סגי בלא עשרה אלא משום דקים ליה לגמרא דקורי' אותה ביחיד כרב הוצרכו למחות על השמועה ולפרשה לא שנו אלא בצבור והשתא מייתי שפיר ראיה מסתמא דגמרא דדחיק נפשיה לתרוצא לשמועה דרבי יוחנן בהך אוקמתא ומנא לן הא דילמא רבי יוחנן כרב אסי סבירא ליה ולהכי קאמר סתמא לא יצא ואין צריך לשבש השמועה ולמחות לה אמוחא כך נראה לי דעת רבינו תם ז"ל:

ובקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבינא ודחו לדרב ושמואל ובין קטנה בין נערה דקדישא נפשה בלא דעת' דאבוה דאין קדושיה קדו' בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב הר"ן ז"ל ודבריו תמוהים שאפשר שהוא רוצה לו' דאף שידענו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת כו' והוא ז"ל מפר' כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושי' היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ושוב הביא סברא אחריתי דאפשר שלא אמר הרי"ף שאפי' נתרצה לא מהני אלא בנתרצה לבסוף אבל אם נתרצה מעיקרא מהני ובלשון הזה כתבה הרמב"ם פ"ג מה' אישות ותימא הוא לו' שהרי"ף סבור שאפי' נתרצה בשעת הקדושי' לא מהני דהואיל והיה שם ואו' שרצונו בכך ומתקדשת בפניו כמ"ד צאי וקבלי קדושיך הוי ועדי' טפי מארצויי ארצי בן קמיה דאב דחשי' כשליחו' לגבי אב כ"ש דמהני ארצויי דאב לגבי בת. והסברא שאמר דאם איתא דבנתרצ' בשעת מעשה הוו קדושי' הי"ל לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב איך יתכן לו' כן אם לא היה האב מצוי שם דהכי משמע לישנא דנתקדשה שלא לדעת אביה שלא ידע בהם ואעפ"י שכתב לעיל הר"ן דמדנקט סתמא ולא מפרשי' אם אביה כאן או במ"ה כדמפרש לקמן משמע בכל ענין איירי היינו לומ' דמיירי בין שאביה בעיר בין בעיר אחרת אבל לא משמע כלל שהיה שם בשעת הקדושי' מדאמרי' שנתקדשה שלא לדעת אביה. וכ"ת ניחוש שמא א"ל מעיקרא צאי וקבלי קידושיך מפלו' להאי לא חיישי' דלאו אורחא ארעא בהכי שיאמר האב לבתו שתקבל קידושין שלא בפניו כמ"ש הר"ן עצמו בסמוך. ולא יתכן שתהיה כוונת הר"ן ז"ל במ"ש אפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה דהיינו שאמר לה קודם שילך שפ' הגון לה וגלי דעתיה דניחא ליה דהא ודאי לאו מילתא היא דאם היא הגון לה מ"מ לא ניחא ליה שתתקדש היא ע"י עצמה אי לא אמר לה בפי' דהוי כמו צאי וקבלי וכן מוכיח ממ"ש בכונת הרי"ף ז"ל דקאמר דשדר לקדוש' בחשאי שאכתוב בסמוך ועוד דבהא אפשר שהרמב"ם מודה דלאו כלום הוא כי מ"ש אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה היינו לאפוקי נתרצה בשעת הקדושין שהיה שם אבל גילוי דעתיה מעיקרא דניחא ליה לאו כלום הוא ומה שהכריע ז"ל מדברי הרי"ף ז"ל ואמר ודבריו מטין כן שהרי מתרץ ההוא עובדא דאיהי אמר' לקריבאי כת' דה"ק וקמשדר לקדושה בחשאי ולא הי"לל אלא דהתם מוכחא מילתא דבפני האב היה ושמח בזה וכו' לא מכרעא מילתיה מהכא שהרי"ף ז"ל משמע ליה מדאמרינן אתא קריביה באיגרא וקדשה דבא לומר שבחשאי קדשה דאל"כ למה לנו להראות מקום הקדושין אין המקום גורם אלא לומר שבסתר קדשה ולא היו בפניו והו"ל קדושין שלא מדעת לכן הוצרך לומר דחיישינן שהאב שדר ליה לקריביה לקדשה בחשאי ומרצונו נתקדשה ולדברי הר"ן ז"ל דשם היה ובעי למיחש דאיהו אמר לה צאי וקבלי קדושין הול"ל ואיהו שדר לה לאתקדושי ליה ועוד הכריע ז"ל שכן דעתו ממה שלא הביא בהל' הא דנתקדשה שלא לדעת ואביה כאן דקי"ל כרב הונא ודעתו ז"ל דאם איתא דריצוי בשעת קידוש' מהני אצטריך דרב הונא דאע"ג דאין חוששי' שמא נתרצה בקדושין דעלמא הכא חיישי' לפי שנעשה בה מעשה יתומ' בחיי האב אלא כיון דאפי' ידעי' דנתרצה לא מהני למאי ניחוש לה ונ"ל לומ' דכיון דקי"ל דרצוי דלאח' קדו' לא מהני מידי וכשנתקדשה בעלמא לא חיישי' היכא דהיו קידו' ונישואין שלא מדעת נמי לא חיישי' דמאי אמרת היאך נעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אני אומר בנשואין נתרצה האב ולאו מידי הוא דקדושי' אין כאן נישואין אין כאן דע"ד קידו' הראשונים נשאה ויש לי להכריע דרצוי מעיקרא להרי"ף מהני כדברי הרמב"ם ז"ל ממה שהר"ן ז"ל עצמו תי' למה שהק' על הרי"ף שהרי הביא פלוגתא דרב ורב אסי ודקדק בה וכו' והא אפי' נתרצה לא מהני וכת' ז"ל דלאו קושיא היא דשאני התם דכיון דנתקדשה מדעתו מסתמא ניחא ליה שתנשא וכאילו אמ' לה מעקרא הנשאי לו ואם איתא דאפי' נתרצה בתחלה לא מהני כל שלא אמר לה צאי והתקדשי בהדיא דהוי מדין שליחות דידיה אע"ג דגלי דעתיה מעיקרא בהדיא דניחא ליה כ"ש דלא מהני גילוי דעת מקדושין לנשואין עד שיאמר לה בפי' הנשאי לו דהא נפקא מרשותיה לרשותה לכמה מילי אבל אם נאמר דלא אמר הרי"ף דרצוי דאב לא מהני אלא ריצוי דלבסוף משו' דאימו' השתא הוא דאתרצי ולא היו קדושין למפרע מ"מ גילוי דמעיקרא מהני וכשנתקדש' לדעתו גלי דעתיה דניחא ליה שתנשא והו"ל כאילו מדעת נשאתו:

עוד כתב ז"ל שהקשו על הרי"ף ז"ל כיון דמאי דמסקי' דלא ס"ל כרב ושמואל היינו משום דאפי' נתרצה מתחיל' לא מהני ניחוש דילמא ארצויי ארצי קמיה הבן וגלה דעתו ואמ' כל העושה רצוני יקדשנה לי וכה"ג הוי שליחות כדאיתא בפ' המדיר ותי' ז"ל דכיון דלא חצוף אינש לשווי לאביו שליח כשאו' כל העושה רצונו יקדשנה לא נכנס אביו בכלל והנה הרב ז"ל עשאה לשאלתו בסגנון שתהא מקבל' תשובתו אבל הא דאמרי' ודילמא ארצויי ארצי קמיה לא מטע' שליחו' הוא אלא מדין זכיה דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה זכו' הוא לו והאב זוכה לו שלא בפניו ואין צרי' שיהיה הוא שלוחו דס"ל דזכי' מדין שליחו' הוא וכדכת' הרא"ש שם ולמה ימנע האב מלזכו' לו כשא' כל אד' ועוד דכיון דכי אמ' הכי כל העוש' רצונו יקדשנה אין בדב' חוצפ' למה לא יהא האב בכלל הרי המתיק' בפיו בענין שלא יחשב לו לעזות:

ואם נאמר כלשון אחרון דבנתרצה בתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא כשנתרצה לבסוף דהואיל ולא נתרצה בשעת הקידושין רצוי דהשתא אינו מעלה ומוריד ולפי זה הכי מסיק בפי' מר לא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישי' לה כלום ומדלא חיישי' התם שמא נתרצה האב בתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצ' הבן מעיקר' וארצוי ארצי קמיה וק' השתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישי' אע"ג דאילו ידעי' שנתרצה היו קדושי' מנ"ל להרי"ף ז"ל דרצוי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישי' כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישי' נתרצה בתחלה ובזה י"ל דהרי"ף לא משמע ליה לו' דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש ליה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרתם אא"כ שידע שלא חשו רב ושמואל אלא אם רצוי של אב רצוי ואיהו גמי' מרבי' דריצוי דלאחר קדושין לאו כלום הוא וממילא אתעקר' לה לחששא דרב ושמואל והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחלה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחלה אין לחוש דאוקמא אחזקתא דמעיקרא הואיל ולא היה כאן לא נתרצה אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי היה לנו לחוש אלא דלא מהני ואכתי ק' לי מהו ז"ש הרי"ף לאותם שהביאו ראיה דאיתא לדרב ושמואל מעובדא דאביי ורבא ואמר ומסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא וכו' אלא ה"ק לא חיישי שמא מדעת האב נתקדש' וכו' ועק"ל נהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששי' שמא נתרצה האב בין בתחלה בין בסוף התם משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך שלא בפניו כדכתב הר"ן ז"ל אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו:

וראיתי. להרא"ש ז"ל שתמה על הרי"ף ז"ל שכתב דאף בנתרצה האב לא חיישי' דכולא סוגיא משמע דפליג' דחיישי' אם נתרצה האב הא אם ברור לו שנתרצה מיד כששמע לכ"ע הויין קדושין ואם נאמר כדברי הרמב"ם ז"ל בדעתו של הר"י ז"ל שכשנתרצה בשעת הקדושי' מהני ניחא דאהא קאי חוששים שמא נתרצה מעיקרא אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת ולא נתרצה אז באותה שעה אעפ"י שנתרצה לאחר מכאן ס"ל להרי"ף ז"ל דלא כלום דאמרינן השתא הוא דאתרצי וקדושין מעיקרא אלא דלא מתייש' שפי' לפר' כן כדברי רב ושמואל דאמר נתקדש שלא לדע' אביה דמשמע שלא היה האב שם כדכתיבנא לעיל וי"ל שם דהרי"ף סבור דודאי רבינא משום הכי לא חש לדרב ושמואל משום דליכא למיחש דאיהו קבל דאפי' נתרצה אחר כך לא מהני רצוייו למפרע דאל"כ כיון דרב ושמואל חשו שמא נתרצה לא הי"ל לרבינא להקל ראש בגזרת' דבכל דוכתא פרכינן מדרב ושמואל לכולהו אמוראי וכלשון אחרון זה כתבה הרמב"ם ז"ל בפ"ק מה' אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' משמע דס"ל שאם נתרצה מעיקרא הוו קדושין אלא שק' להלום מ"ש אח"כ דבין היא ובין אביה יכולי' לעכב דל"ל עיכוב' הרי אין מעיקר' כלו' אפי' יתרצ' האב והרב בכ"מ תי' דלא מפ' כפרש"י דבין הוא וב"א יכולים לעכ' קוד' שיתרצ' האב אלא אפי' נתרצ' האב בשע' הקדו' יכול' לעכ' ואם שקדום לזה פי' התו' ויש מי שקלסו בתי' זה ואמ' שדעתו כדע' התוס' דאפי' נתרצ' בפי' יכול' היא שתעכב דודאי לא נתרצה האב ע"ד שתעכ' בתו ותמהני היאך אפש' לומר כן א"כ הני קדו' מתלי תלו לעולם דאל"כ אימתי הם גומרי' והלא מאחר שהיא נתקדש' לרצונה והאב נתרצ' באות' שע' כבר הית' הסכמה שניה' כא' היאך תשוב ותמח' ואפי' בנתרצ' האב לאחר הקדו' והסכמת שניה' שוב אינ' יכו' למחו' אבל מ"ש התוספו' דלא היה מתרצ' אם היה יודע שבתו מעכבת היינו אם תעכ' בשעת שתשמע רצויו אבל אם היה להם הסכמה בשע' א' תו לא מצי הדר' בה וכ"ש אם בדע' הקדוש' הסכים האב ע"י וזה מבואר בדברי התוספות שם ומהר"א בוטון ז"ל הבין בדבריו דמוקי לה בנתקדשה בפניו ושתק ומדלא מחה נתרצה והק' עליו דאדרב' נימא מדשת' מרתח קרתח דהלכת' כרב הונא ומיהו מהא לא איריא דמדבריו בפ"ח מה' תרומות משמע דקי"ל כעולא דאמר נראה דברי תלמיד ועוד עכוב דידיה היכי משכחת לה ואפשר לפ' כדברי מהר"י קולון דקאי אנתקדשה בפניו והוא שותק ולבסו' אפשר לו לצווח דאהא קאמר בין היא וב"א יכולים למחות שאם צווח לבסוף מצי מעכבת ואם היא עכבה קודם שגיל' האב דעתו רשאה ומיהו ק"ק דלרב הונא דס"ל דהא דשתיק מרתח קרתח לאו קדוש' הוו מעיקרא ואפי' גלי דעת לבסוף שמתרצה לאו כלום ולעולא משע' ששת' נתקיימו הקדו' ושוב אינ' יכול' למחו' ואפש' עוד לפ' דה"ק בין היא וב"א יכולי' לעכ' כדמפ' מתוך שעכו' של אב עכו' אף כשנתרצ' הוא היא מעכב' כיצד נתקדש' שלא לדעתו כלומ' שלא בציוין של אב אעפ"י שידענו שכבר היה מרוצה בשעת הקדו' שתתקד' היא יכול' לעכ' ולומ' סבור' הייתי שאבי ימחה עכשיו שלא מחה אף אני איני רוצה בכך ולא דמי להא דאמ' פ' חזקת דאי מכר איהו איהי מפק' ואי מכר' היא בנ"מ ובנצ"ב ומת הוא לא פקע דהת' אדעת' דהכי לקח הקונ' שאם ימות הוא יקנה אבל הכא אין מעשיה כלום ולא מקרי רצוי מה שנתקדשה כיון שיכולה לומ' אדעתא דהני לא נתקדשתי ועוד דכשנתרצה האב על דעת שגם בתו תתרצה הוא כדכתבו התוס':

ומדאמרינן הכא ודילמא שליח שויה דקדק הרא"ש דאי צרי' עדי במינוי שליחו' הקדו' כיון דמודה המקד' שעשאו שליח דאל"כ היכי חיישי' לדילמא שליח שויה וזו דעתו של הרמב"ם פ"ג מה' אישו' אבל אי מהא ליכא למידק מינה דדילמא הכא מיירי כשאומ' שעשא ושליח בעדי' הא אם היה או' שעשאו בינו לבינו לא היינו חוששי' לדבריו ולענין גט אשה כת' בב"י דס"ל להרא"ש שצריך לעשות השליח בעדי' והשליח נאמן לו' בעדים עשאני וכן נאמ' בשליח קדו' ולמה שתמ' הראב"ד דמה מועיל הודא' כיון דפסקי' המקד' בלא עדי' אין חוששין לקדושיו אפי' שניה' מודי' כת' הרא"ש ז"ל וי"ל דודאי בגמר הדבר שהיא נאסר' לכל אדם הוא דלא מהני הודא' אבל למהוי שלוחו לקדש לו מהניא וק' דגבי גט אשה אמאי לא מהמני בדבו' שעשאתו שליח דלא נאסר' לכל אדם בכך ותנן צרי' ב' כיתי עדי' ב' שיאמ' בפנינו אמר' כו' ומ"ש הרא"ש לקמן שנוכל לחלק בין גט שבא להתי' לקדו' שבא לאסו' תימא הוא דבקדו' הוא דאמרי' דבלא עדי' אפי שניה' מודי' אין חוששי' להם וי"ל דמעשה מאוחר חשוב גמר דבר אצל מינוי השליחו' שהוא לעול' קודם למעש' ואפי' אם ראינו מעשה הקדו' עכשיו ועדין לא ידענו אם הוא שלוחו אלא מפיו מ"מ גילוי מילתא בעלמא הוא דמעיקר' בשליחותו בא וכיון שנגמ' הדבר בב' סגי וגבי שליח קבלה דבעי ב' עדי' שמינתו שליח א' כ' למימ' דשאני שליחות קבלה דידה שאין אחריו מעשה ממנה כלום דקידושי' בבעל תלי רחמנא וכן בגירושין ועוד יש לחלק דבשליח קבלה דידה צריך שידעו העדי' שבאות' שעה היא נעשי' עדו' ע"י הקידושי' ואם אין האשה כאן אייה נעשה ערוה ע"פ השליח אבל בשליח קידושין דידיה מעתה היא נעשית ערוה ושויא נפשה חתיכה דאיסורא דהמוני הימניה לשליח שהוא שלוחו של פלוני ואילו אמרה אני שמעתי שעשאו שליח מי לא שויא נפשה חתיכה דאיסור' השת' נמי לא שנא אבל גבי שליח קבלה אין העדים יכולים להעיד שהיא נעשית ערוה ולא מפיו של שליח אנו חיין ובר"פ האומ' הביא הר"ן ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל וכת' ודברי' הללו הם תמוהים בעיני הרבה מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו ומה שכת' ז"ל כמו שליח הגט איני יודע לו ענין דהתם כיון דקנפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא המניה בעל כדאית' בפ' התקבל אבל בשליחו' קידושי' אין לו הוכחה ואני תמה ואי לאו דנפיק גיטא מתותיה ידיה מי מהמני' לשליח לחודיה הרי הודאת שליח ומשלח הצריך הרב ובמקו' הודאת המשלח יש לנו הוכח' מהגט שיוצ' מחת' ידו ודאי הבעל נתנו לו וזו היא ששנינו אף הנשים שאינן נאמנות לומ' מת בעלה נאמנות להבי' את גיטה וכו' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח אבל השליח עצמו מודה שמסרו לו שלא בעדים ואי חשבי' ליה דבר שבערו' הא קי"ל המקדש בלא עדי' אין חוששי' לקידושיו אפי' שניהם מודים לכך הביא הרב ז"ל ראיה דבמידי דשליחות לא מיקרי דבר שבערו' להצריך שנים בגוף המעשה לבא בשליח קבלה כדתנן שנים שיאמרו בפנינו אמרה ולא סגי בב' שיאמרו שהודית בפניהם ומעתה הר"ן עצמו צריך להודיענו בין שליח קבלה שלו לשליח הולכה שלו לענין גט דאין הוכחה מהכתב אלא שבאתה לידו ואיפש' דנתנו שלא בעדים וצריך לחלק כמו שחלקנו לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל ומהרר"א בוטון ז"ל הק' מאי מייתי מגט (דמיכן) לקידושי' משליח הולכה דגט הא כשהגט בלא חתימת עדים לא מהימן שליח כדכת' הרב ז"ל בפ"א מה' גירושי' ואין חילוק בין להתי' בין לאסו' כדכתי' לעיל ולא קשי' דנהי דמהימני ליה שעשאו הבעל שליח דשליחו' לאו עיק' דבר שבערו' הוא אבל היאך נאמין בכת' שבידו דילמ' חספ' בעלמ' הוא ולא כתב בציויו של בעל ובהא ודאי דבר שבערוה ואין פחו' מב' ומיהו בשחתומי' עדי' עליו כיון דמדאוריית' כמי שנחקר' עדות' בב"ד הוא הימנו' רבנן בדרבנן ואכתי איכא למימ' שאף הרמב"ם ז"ל לא אמ' שתהא נאסר' ע"פ השליח אלא כשאמ' כן קוד' הקידושי' שפי' עשאו שליח דבההיא שעתא לא בא עדיין לאסרה ולאו דבר שבערו' מיקרי דבת' גמר דבר אזלי' כדכתב' הר"א אבל אם לא אמר כן מתחיל' וקדש' סתם לא נאסר ע"י אות' הקידו' ואע"פ שאומ' אח"כ לא כל הימנו לאסר' וכה"ג כת' הרי"ף בפ' החולץ גבי ואישתמודעי' איפ' ע"פ עבד וכו' דבההי' שעת' לאו אמילת' דאיסור' קמסהדי:

התקדשי לי בתמר' זו התקדשי לי בזו מאן תנ' התקדשי התקדשי ר"ש היא דאמ' עד שיאמ' שבועה לכל א' וא' ופסקו רבוות' כר"ש כיון דסתם לן תנא הכא כותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרב' ולזה קרב' צריכין פתח לכל א' וא' וכת' הר"ן ז"ל ואע"ג דבפ' הפקדי' איפליגו בהא וא"ל סתם ואח"כ מחלוק' היא אפ"ה כיון דשקלו וטרו אליבי' אמוראי בהך סוגי' קל"ן כותיה ולא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בנזיקין הא בתרי מסכתו' אין סדר למשנה כ"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דפ' שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב על כל א' וא' ופרכי' בגמרא ודילמ' למפטר נפשיה מאחריניתא קאתי ומסיק פת פת למה לי והרי תנן שבועה שלא אוכל בשר יין ושמן ודבש דאוקי' לה דמונחים לפניו וה"מ למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיון הר"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא מ"מ כיון דשקלי וטרו הכא אמוראי אליביה אך ק' דלא היה צריך לזה הטעם דנהי דבסתם ואח"כ מחלוקת אמרי' אין הלכה כסתם כלומר דלא סמכי' אהך סתמא הואיל ואח"כ נשנה המחלוקת אבל אי אשכ' סתמא אחריתי בדוכתא אחרינא סמכי' עליה אך ק' לי דהתם בפ' הפקדון גופיה דקתני פלוגתייהו תנן בתר הכי תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבוע' שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואביד' חייב על כל א' והיינו משו' דהדר פרט להו כדאמרי' התם במונחי' לפניו שלא הי' צריך לפרט' אלא לחלקן לשבועות אע"פ שלא אמר שבועה לכל א' וא' וזו מחלו' ואח"כ סתם היא בהך פרק' גופי' והתם שקלו וטרו אמוראי בהא דפלוגתא דרב אשי ורבינא ובעיא דרבא דאמר שבועה שאין לך פקדון תשומ' יד וכו' בהך שיטה וכן בריתא דר' חייא דתני עשרים חטאות הכי הוא ולא הצריך להזכי' עשרים שבועות ובמ"א הארכתי בישוב השמועות ובפסק ההלכה בס"ד:

עד שיהא באחרונה ש"פ והא דאמרי' בפ' האומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתעכלו המעות ותירץ הר"ן ז"ל דהת' גמר לשו' קידוש' ואע"פ שעדיי' קידוש' תלויין עד ל' יום ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני מ"מ מהשתא היא יכולה להשתמש במעות אלו דלשם קידוש' יהבינהו כיהל' אבל הכא שעדיין לא גמר לשון הקידו' אין לה לאכל' שאינ' יודע' אם יסיי' בתנאי שא"א לו לקיימו ועוד י"ל דהכא אם חזר בו קוד' שיתן האחרונ' אינה מקודש' לפי שתלאן זו בזו וחוזר ונוטל תמר' ראשונה דבטלי קידו' לגמרי כדאמרי' ע"מ שתכתבו לו את השט' חוז' בין בשטר בין בשד' אבל באומ' הרי את מקודש' לי לאחר ל' יום אם לא חזר' בה היא אלא שהו' בא לחזור בו לא הדרי כסף קידושי' דקידו' לטבועין נתנו ומההי' שעתא כת' בה א"ה לא תחזו' וכן כתב הר"ן ז"ל שם והא דלא קשי ליה להר"ן ז"ל משמעתין דאמרי לא שנו אלא דאמ' לה בזו ובזו אבל אמ' לה באלו אפי' אוכל' מקמיית' מדיד' קאכל' וצריך לומר משום דגמר לשון קידושין משום דאיפשר לומר דכי אמר לה באלו בחדא מנייהו יכולהו משום תנאי מקיים תנאיה ואזיל אבל לפי שחלק משום דגמר לשון הקידושין ניחא:

דמקדש במלוה אינה מקודשת אפי' ישנן בעין דמלוה להוצאה ניתנה והויא לה כדיד' ואיהי אין דעתה על הנאת מחילה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי כך כתב הר"ן ז"ל ולפי זה כי ליתנהו לזוזי קמן ואמר לה התקדשי לי בחוב שיש לי עליך לימא. דאין דעתה אלא על מחילת המלוה דהא ליכא זוזי קמן שנאמר דדעתה אזוזי ומסתמא דעתה אפיטור' דמלו' אבל מדברי הר"ן בפ"ק לא משמע כן דאהא דאמרינן בהנא' מלוה מקודשת כגון דארווח לה זימנא כתב וכ"ש אם מחל לה כל המלוה וא"ל התקדשי לי בהנא' מחילת מלוה דמקודשת משמע דוק' דפריש הכי הא אמר לה במלוה שאת חייבת לתת לו לאו כלום ונראה דאפי' אמר לה בהנאת מחילת מלוה לאו כלום הוא שהרי עדיין לא מחל לה כלום ויכול לחזור בו דהנאת מחילה לכשימחול קאמר ועדיין לא מחל אלא צריך שימחול לה בפי' ויאמר לה בהנאת מחילה זו שאני מוחל לך חובו דומיא דהנאת דארווח לה זימנא בהדיא וא"ל בהנא' זו שאני מרויח לך אבל ק' לי מהא דאמרינן בפ"ק וכן בפ' הזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וא"ל דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה דדבר תורה מעות קונות וכתב הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דדמי שור לאו כמלוה הוא אלא במחילת מלוה קאמר אלמא אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי וי"ל דהתם קונה הוא דקאמר הכי ולאו בדידיה תליא מילתא לומר פרתך תהא קנויה לי אלא לשון מחילה הוא דקאמר במה שתקנה לי פרתך טול דמי שור שאתה חיי' לי ואמר המוכר הרי פרתי קנוי' לך במחילה זו שמחלתני ששוב אינו יכול לתובעם ממנו שהרי כבר מחלה בתחלה והרא"ש כתב בפ"ק כלשון הזה אבל אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם דמשמע דאפי' אם לא מחל לה בפי' כיון שאומר בהנאת מחילה זו היא מחלתו ואפשר דלא בא אלא לומר דהנאת מחילה מהני ולא אמרינן דעתה אמלוה כמו שנסתפק בפ"ק אבל לעולם בעינן שימחול בהדיא דומיא דהנא' מלוה בהדיא דצריך להרויח הזמן:

גרסינן בגמרא עשה לי שירים ונזמים וטבעו' ואתקדש אני לך כיון דעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה כתב הר"ן ז"ל כלומר ממון אחר אבל בשכר פעולתו אינ' מקודשת ואוקימנ' פלוגתייהו דכ"ע המקד' במלוה אינ' מקודשת אלא דר"מ סבר אינה לשכירות אלא לבסוף שאינו זוכה בשכירות אלא לבסוף שאינו זוכה בשכירות אלא לאחר שגמר מלאכתו והביא הכלים אליה הילכך אין כאן מלוה וכן פרש"י ז"ל עכ"ד משמע מדבריהם דאפי' אי לית כאן מלוה דאינה לשכירו' אלא לבסוף אינה מתקדש' בגמר מלאכה עד שיביא הכלים אליה וק"ל אמאי צריך להביאן לימא משעשה שליחותו נגמרו הקדושין וכלים כל היכא דאיתנהו ברשותא דמרייהו איתנהו ועוד אם איתא להא נימא דבהך סברא גופא קמפלגי דכ"ע אינה אלא לבסוף ר"מ סבר כיון דעשאן מקודשת אף ע"פ שלא הביא הכלים אליה ורבנן סברי עד שיגיעו כלי' לידה ונראה שרש"י ז"ל כתב כן לפי מה שהעמידוה בגמרא דאמרי' האי ממון היכי דמי אילימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשא אלא לאו בממון אחר אבל קשה לי דאין ראיה משם דלא אמר הגמרא אלא לפי מאי דס"ד דבמקד' במלוה פליגי דמ"ס מקדש במלוה מקודשת דאפי' מאן דס"ל מקודש' לא אמר במלוה שיש לו עליה משכון ולא החזיר לה את המשכון דהא ודאי לא יהיב לה מידי ולא סמכא דעתה במה שאומר לה שתתקדש בו כל זמן שלא החזירו והיינו דקמתמה אלא במאי מקדשה כלומר מחילת מלוה אין כאן משכון אינו מחזיר לה הא לא יהיב לה כלום שתתקדש בו אבל לפי מאי דמסיק דבישנה לשכירו' מתחלה ועד סוף פליגי אין כאן מלוה אלא שכירו' ומשגמר מלאכתו גמר שליחותו והגיע לה הנאתו דומיא דשחוק לפני רקוד לפני דאע"ג דלא מטי מידי לידה כיון דמטי לה הנאה כמאן דהגיע ממון לידה דמי וכל זמן שתרצה תבא ותטול את כליה דברשותה קיימי כל היכא דאתנהו והרי זה דומה לאותה ששנינו במעילה בפרוטה של הקדש נתנה לבלן אע"פ שלא רחץ מעל שהיר הוא אומר לו הרי מרחץ פתוחה הכנס ורחוץ כלומר מההיא שעתא מטי הנאה לידה הואיל והרשו' ביד' והגע עצמך אמר לה התקדשי לי בדינר שיש לו בביתו ואמר לה דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקני ליה אגב קרקע מי לא מקדשא משעה שקנאתו אעפ"י שלא בא הממון לידה הכא נמי כשגמ' קנתה ע"י כלי באותו השבח ונתקדשה בו בכל מקום שהוא והרי זה דומה לקדשה במלוה דאחרים שכתבו התוספ' שנותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אף זה נותן לה פעולה חדשה שלא זכתה בה מקודם לכן ובהגוזל עצים כת' התוס' וז"ל דאם אינה לשכירות אלא לבסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשי' מלוה ע"כ משמע דמשנגמרה אעפ"י שלא נתן לה השירים והשתא לפי המסקנא הא דתניא כדברי חכמים עד שיגיע ממון לידה דכפשטיה מתפרשא באותו ממון דלידהו הו"ל כמלוה שיש עליה משכון וכי הדר לה משכון מקודשת מדר"י בר יהודה ובהכי לא קשי' כלל מה שהקשו אההי' דאין אומן קונה בשבח כלי ולהוי כמלוה שיש עליה משכון והרי"ף ז"ל הביאה בפ' הגוזל דודאי כי יהיב לה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דומיא דאמה העבריה שמשעה שמיעד אותה שפקע שעבודו ממנה הרי גופה מוחזר לה אבל כל דלא יהיב לה המשכון לא שמעי' מדין יעוד שתתקד' בו דשאני אמה שהיא מוחזקת בגופה וכמאן דהגיע משכון לידה דמי ומהך טעמא כי סלקא דעתיה דגמרא דבמקדש במלוה פליגי לא ס"ל דבלא הגעת אותו ממון תתקדש כמו שכתבתי לעיל וקשה על מה שכתבו התו' דאין לדקדק מכאן דהלכה דישנה לשכירות וכו' דהא לא מצי למימר דכ"ע אינה אלא לבסוף דא"כ מ"ט דמ"ד אינה מקודשת דהא מצי לאוקמי פלוגתייהו באומן קונה בשבח כלי הילכך אינה מקודשת עד שיחזיר הכלי לידה משום שקנאו ואינה זוכה בשכר אלא כשהוא מוסרו לה אבל למ"ד אינה מקודשת ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ותיכף שגמר המלאכה מטי לה הנאה ומקדשה אע"פ שלא הגיע הכלי לידה:

בדינר של כסף ונמצא של זהב אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסי' דברי הכל אינה מקודשת לא ידעתי למה הביאה לזו בהלכות כיון דפסקי' הלכתא כת"ק מה לי אי פלוגתא בשבח יוחסי' או לא ושמא דשמעי' מינה דאי אמרה לשלוחה צא וקבל לי קידושי' מפ' שאמר שהוא לוי שהוא נתין לאו קפידא היא דמראה מקום הוא לו וכ"ש אם הוא כהן אם הוא כשר ומתני' לא מיירי אלא דאמר ע"מ דתנאה הוי ומדעולא שמעי' דטפי איכא קפידא בשבח יוחסי' דאפי' ר' שמעון מודה בה דאמרה מסנאה דרב מכרעאי לא בעינא הילכך אי בשל ונמצא של זהב לא אמרי' מראה מקום כ"ש בשבח יוחסי' ואם תאמ' אמאי לא הא דמפרש בגמר' בפלוגתא בדאמרה לשלוחה להשמיענו דאף בזו פליג ת"ק וי"ל דהא ידעי' לה מדאוקמנא בשיטה כל הני תנאי דסברי מראה מקום הוא לו ומסתמ' דמתני' לקמן צא וקדש לי אשה במקום פלוני הלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת וכל היכא דאיכא קפידא כשאמ' לה איכא קפידא באומרת לשלוחה ומכל מקום אכתי היה לו להרי"ף ז"ל להודיענו זה כדי ללמוד גם בשבח יוחסי' לפי מה שכתבו למעלה והא דקתני בבבי דסיפא בע"מ ובבבי דרישא לא קתני ע"מ נר' דכל טעות שבגוף הקידושי' אין צריך להתנו' דהוי כמקח טעות אבל בכהן ונמצא לוי אע"פ שאמר לה אני כהן וע"ד כן נתקדשה משמע דלא הקפידה מדלא התנה ע"מ:

ומסתברא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא ועוד דהא מסקנא כותיה וכו' דייק לה הרי"ף מדאמר עד דתני הלכתא ספרא וספרי והו"לל עד דתני מדרש תורה הלכתא וכולי ואע"ג דמאי תורה מדרש תורה והיינו ספרא וספרי כדכתב הרא"ש ז"ל מכל מקו' אותם שבא להוסיף כשאמר תנאה היינו הלכתא ותוספתא והנך הוה ליה למיתני בסיפא והכי הול"ל עד דתני ספר' וספרי הלכתא ותוספתא ומה שהקשה הרא"ש דיותר היה נר' דהלכה כר' יוחנן דסבר כר' יאודה כלומר דהלכתא כותיה לגבי ר"מ בהא ודאי כר' יאודא קיל"ן דהא כ"ע לא קרו משנה לספרא וספרי אלא להלכות אלו שקבע רבי' הקדוש והכי אמרי' העוסק במשנה מדה ואינה מדה וכולי ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא ואמרי' בימי ר' נישנית משנה זו וכולי ובפ"ק דמכילתין תניא החוקי' אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמעון זו משנה אלמא מדרשות לאו משנה נינהו והיינו דלא כר' יאודה:

ואפילו במס' כלה פר"ח במס' שלומדי' בכלה דאלול ובכלה דאדר ובתשובות הגאוני' כתוב בכל חדש כלה מכנפי כולהו רבנן ותלמידי' ולומדי' מס' אחת בכנופיא ורב אשי למד ששים מסכתיות בכלה שתי פעמים בכל שנה לפי שמלך ששים שנה והיינו דאמרי' מהדורא קמא דרב אשי אמר לן הכי ובמהדורא בתר' אמר לן הכי ועל מס' זו שלומדים בכינופיא אמרו אפי' במס' כלה ואיכ' מפרשי לה לחומרא כלומ' לא לבד בתלמודו שלמד לעצמו שישיב כהוגן אלא אפי' במס' שלמד בכלה ושמע כמה הלכת' דרבוותא שישיב על דבר מהם שישאלו לו ואיכא דמפרשי לקולא לא שידע להשיב בתלמודו במס' שלמד שלא בכלה דאיכא ספיקא טובא דלא ידע אלא אפי' במס' שלמד בכלה ששם נתבררו כל הספיקות ושמען מסתייה שיהא בקי באילו שיקרא תלמיד:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה