אור ברסלב

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף מ:

דף מ.

תלמוד גדול הק' בתוספות מההיא דקמא לפרש"י ותרצו דהכי משני הא למגמר וכולי כלומר למגמר לדידיה מעשה עדיף וקשה דהכא ודאי למגמר קאמר מדיהיב טעמא שמביא לידי מעשה וקתני תלמוד גדול וי"ל דה"פ מעשה עדיף לענין קילוס שמכלל הן אתה שומע שלמד ומתרצו לשון הא והא דקאמר התם וי"מ דאפי' שלא למד בא לקיים פרש"י שהקשו עליו בתו' דא"כ במאי פליגי הכא ר' טרפון ורבי עקיבא ומתרצים באדם שלא למד במה יטפל:

אין תחילת דינו של אדם וכולי אבל נפרעים ממנו תחילה על ד"ת וקשה מ"ט לענין פרעון ת"ת קדים וי"ל משום דביטול תורה גרם להם ולא חשיבי כשוגגים כיון שתחילתם בפשיעה שלא למדו ומהר"ר דוד ן' זמרא ז"ל הרץ דנשאת ונתת באמונה בדברי תורה מיירי:

גדול תלמוד פרש"י שקדם לחלה וכולי תורה בחודש השלישי וקשה אטו משום דקדים חשיב טפי ועוד גדול גיד הנשה שנאסר לבני נח ופסח ומילה שכן ישנן לפני הדבור ושבת ודינין דבמרה איפקוד וע"ק הא דקאמר וכשם שתלמוד וכו' אי משום דקדים הא איכא מעשה דקדים כדפי' ואי משום דאמרינן לעיל גדול ת"ת היכי שייך הכא וע"ק הא דמייתי פוטר מים פרש"י ואין מים אלא תורה ופשטיה דקרא לאו בהכי מיירי כדמוכח בפרקא דקמא דסנהדרין דקאמר מאי דרשי' ביה כדרב המנונא ובתר הכי מייתי דרב הונא דאמר האי תיגרא דמיא לבדק' דמיא דמכיון דרווח רווח דכתיב פוטר מים וכו' וע"ק הא דמייתי מבעבו' ישמרו חוקיו ופרש"י ואמר מר לעיל תשמרו זה משנה דלעיל פרש"י עצמו דמדכתיב תשמרון לעשות דייק שמביאה לידי מעשה ונר' לפרש דה"ק גדול תלמוד תורה שקדמה למוד הלכותיהן לחלה מ' לתרומות נ"ד והוצרכו ללמוד כ"כ שנים קודם המעשה וכשם שתלמוד קדם זמנו למעשה כך נפרעין תחילה על התלמוד שהוא גרם שלא יעשו מדכתיב פוטר מים ראשית מדון דמי גרם שלא עשו מה שלא למדו ובתר הכי כיון דרוח רוח דומיא דפוטר מים שהוא הגורם וכשם שדינו קודם כך שכרו דכתיב בעבור ישמרו והיינו שישמרו המצות התלויות בארץ דכיון שלמד סופן שקיימו ודייק מדכתיב בעבור ישמרו כדפי' לעיל החוקי' זה המדרש תשמרו זה משנה:

סוגיית עבד עברי מהדורא שניה שחזרנו עליה בחידושי הריטב"א:

עבד עברי נקנה בכסף ובשטר הא דלא קתני חליפין איפשר לומר דמילתא דאיתא במטלטלי' לא קתני כדאמרינן גבי עבד כנעני ודלא חשיב ליה תנא דמתניתין מהאי טעמא ואף על גב דתניא מכסף מקנתו ואינו נקנה בתבואה וכלים ופי' רב יוסף לעיל ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין הא ע"כ לרב נחמן דאמר פירות לא עבדי חליפין צריך לפ' כדאמרינן לעיל בדלית בהו ש"פ סד"א כיון דמקרבה הנייתיהו קמ"ל וכיון דלרב נחמן דקי"ל כוותיה סלקא הכי לאו משום חליפין אתי עליה ומיהו אפשר לומר דתרווייהו איתנהו תבואה אע"ג דמקרבה הנייתה כלומר אע"ג דעבד בהו חליפין ויש להוכיח דלא מקני בחליפין מדממעטינן לקמן חזקה מוהתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וה"ה דממעטינן נמי חליפין דדוקא שטר הוא דלא ממעיט שכן מוציאה בבת ישראל באישות אי נמי משום דהקישה הכתוב לאחרת הא חליפין לא אשכחן לה באישות דאין אשה נקנית בחליפין ולהכי לא תני עלה בתוספתא כי. היכי דאמרינן גבי דעבד כנעני תנא אף בחליפין ומיהו לענין קנין עצמו איפשר דמקניא נפשיה בחליפין דהא דבעי שטר היינו משום דגופו קנוי ובדברים לא מקני נפשיה אבל אם נתן לו סודר לקנות עצמו בעד כסף פדיונו אפשר דמהני כמו בעבד כנעני כדמוכח בהשולח שקל רומחא ושדי ביה ואמר לקני האי וכו' ואפי' אם נאמר דעבד כנעני אינו יוצא בחליפין היינו לחרות משום דבעי גט שחרור אבל נקנה הוא לאחרים בקנין חליפין כדתניא התם והא דלא חשיב ליה במתניתין גבי יציאה כי היכי דלא חשיב שטר וטעמא כדכתבו התוספות לקמן דלא חשיב אלא יציאות שהם בע"כ של אדון ושטר צריך מדעתו וכן קנין חליפין ועוד נ"ל דשלש יציאות חלוקות קתני יובל ושנים וגרעון כסף וגרעון כסף בכמה גווני איתא בכסף ובשוה כסף ובשטר וחליפין בכל חד מהני חשיב גרעון כסף:

תורה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין וא"ת מ"ט לא תני במיתת האדון מה שאין עבד יוצא דנפ"ל בגמ' מדכתיב שש שנים יעבוד שעובד את הבן ובגמר' גבי הא מילתא דר"ל דקאמר שיוצאה במיתת האב פריך ליה אמאי לא תניא במתניתן וכ"ת הא שייר מיתת האדון הא לאו שיורא הוא דכיון דאיכא נמי באיש לא קתני ופרש"י דנרצע נמי יוצא במית' האדון וקשה דאכתי לא קאי תנא אלא ביוצא בשש ועלה קאמר יתירה עליו ובתר הכי קתני והנרצע נקנה וכו' והריטב"א פי' שם דאיתיה באיש כשמת האדון בלא בנים וקשה דההו' משום מיתת בנים נפקא אבל סתם מיתת אדון אפי' ביש לו בנים דכה"ג קתני בנרצע שיוצא במיתת האדון משא"כ ביוצא בשש וכן קשה הא דמשני אליבא דריש לקיש דבר שאין לו קצבה לא קתני ומ"ט תניי' גבי נרצע ועוד קשה כיון דדבר שאין לו קצבה למעלה תנייה כגון סימנין מאי איריא דבר שאין לו קצבה למטה דלא לתנייה וי"ל דאקרא קאי בסימנין ונפקא לה מדכתיב ויצאה חנם אין כסף רבה לך יציאה דאחר ולא פי' כדכתב רש"י לעיל לפי שהיא דבר מיוחד באשה שאינו באיש דהיינו סימנין דאלו יציאה אחרת דשייכא באיש היה לו לפרש ולהכי נקט במתני' כי האי לישנא דיתירה עליו א"ה ולא קתני והאמה בסימני' אלא קרא קא דריש שרבה לה הכתוב יציאה אחרת יתיר' על האיש דהיינו סימני' והכי דייק לשון רש"י שכתב יתירה עליו וכו' כדילפינן מויצאה חנם שדקדק בו בעל עצמות יוסף בסימני' מיתורא דאין כסף שמעינן להו דלא נחית רש"י אלא לומר מ"ש יתרה עליו שרבה יציאה אחרת באשה דכתיב ויצאה חנם דמשמע דיציאה מיוחדת דאמה היא כדכתיבנא וטעמא דדבר שאין לו קצבה לא קתני משום קרא דויצאה חנם הוא דכי כתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה דהיינו יעוד הוא או בנו או פדיון ויצאה חנם כלו' עדיין יש לה יציאה אחר' שיכול' לצאת בה דהיינו סימני' הבאים לאחר מכאן דאילו מיתה איפשר שתבא קודם יעוד וקודם פדיון הילכך לא משתעי קרא בהאי יציא' אבל בנרצע קתני מיתת האדון דלא איכפ' לן בדבר שאין לו קצבה:

הואיל וכל קנינו של עכו"ם בכסף קשה לרבינו תם שיהא סתמא דגמרא כר"ל דלא כר' יוחנן ואיברא דהאי תירוצ' הוא דבעי תלמוד' להעמי' קנייני' במתני' לדברי הכל וכמה פעמים מצינו דפריך גמרא אליבא דמאן דלא קייל"ן כותיה כלו' דמהא לא תקשי ליה אבל מה שקשה לרבינו תם בענין כל הני דרשות דמייתי בסתמא לר"ל דאילו לר"י לא אצטריכא כי היכי דקאמר הניחא למאן דיליף ש"ש אלא למאן דלא יליף וכו' וכולה אליב' דר"ל אמאי לא קאמ' נמי הניח' לר"ל אלא לר' יוחנן האי והפדה למאי אתא והיקשא למאי אתא אבל תימא לפי מה שכתב בסמוך דלמאן דדריש שכיר שכיר האי מכס' מקנתו דגבי עכו"ם האי והפדה והיקשא דעברי לעבריה כולהו דרשינן דרשות אחרות ולא חייש גמרא לפרושי למאי אתו שכבר פשוט לו הדרשות שנאמרו בהם גם לר' יוחנן ניחא ומאי קשיא ליה לרבינו תם:

ומ"ש התוס' לרבינו תם דישראל גופיה לא קני ע"ע בשטר אלא משום דאתקש לאמה וכו' קשה דמה בכך וכו' בשביל שלא מצינו בעכו"ם שטר נחשוב פירכא אנן לא מצאנו פירכא אלא אנן נילף נמכרת לישראל מנמכר לעכו"ם לענין כסף ונמכר לעכו"ם מנמכרת לישראל לענין שטר ואי שטר לא מצי למילף משום דאיכא שום פירכא נילף כסף ועוד כיון דיליף ש"ש אי נמי מוא"ו מוסיף ילפינן שפיר בעכו"ם אע"ג דליתיה בתורת גיטין ובירושלמי בשטר מנלן עברי' למד' מבת חורין ועברי למד מעברי נמצ' למד מלמד עד כדון כר' עק עקיבא אלא בר' ישמעאל דלית ליה למד מלמד יליף מכיר' וכו' דיליף מכירה בעבד ממכר שדה והאי דאין למדין למד מן הלמד לא מצינו שהקפידו אלא בקדשי' והיאך אפשר לומר דר' ישמעאל ס"ל בכל התור' כולה דאין למדין ונראה דדוקא בכה"ג דאמה למדה מבת חורין אעפ"י שזה קנין קדושין וזה קנין שעבוד מכל מקום שתיהן בגופה של אשה זו כשם שכסף גומר בה לקדושין כך גומר בה למכירה אבל היאך נלמד עברי שאין בו קנין קדושין כלל וכשהוא למד בהקש נימא דלא אתקש עברי לעבריה אלא בענינים שנתפרשו בה ולא במה שלמדה מקדושין דעברי אינו נקנה בתורת קנין קדושין להכי ס"ל דחשיב למד מן הלמד אבל לכ"ע יליף שפיר הואיל והקש הוא אין הקש למחצה ורבינו תם ז"ל חלק בעכו"ם משום דליתיה בתורת גיטין אבל עברי מעבריה שפיר נילף דעברי אע"ג דאינו נקנה בקנין קדושין קונה הוא וראיתי מה שהקשה מוה' ר"י ן' ל"ב ז"ל דמעיקרא כתבו התוספות דמכסף מקנתו לאפוקי שטר הוא והדר קאמר דישראל גופיה לא קני ע"ע בשטר וכו' ובחידושי פרשתי ורמניהו קשה לי דהך טעמא לא אתו אלא לעולא דאמר הקישה הכתוב לאחרת וכמ"ד שטר הבן כותבו אבל לרב חסדא דאמר אב כותבו דריש לה מלא תצא כצא' העבדי' אבל נקנה היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר השתא נמכר לעכו"ם מצי יליף מיני' דהא אבוהון דכולה ע"כ ודלא שייכי בתורת גיטין וקידושין ואע"ג דאמרינן מסתברא שטר הו"ל לרבויי שכן מוציאה בבת ישראל א"כ להכי אהני אם אחרת התם גילוי מילתא בעלמא הוא דלא לימא חזקה משום דשטר שייך שפי' נאמר מכל מקום עיקר קניינה מקנין עבדים כנענים למדנו וי"ל דהא לא כתי' בהדיא שנקנה בקנין עבדים אלא מיתורא דבצאת דייקי יציאתה חלוקה דא קנינא לא משום דכעין אישות בעינן וכבר בארתי שם בחידושי אם עיקר סמיכתו של ר"ת היינו מכח דקרא דמכסף מקנתו משמע שאינו נקנה בשום קנין אחר כי היכי דדרשינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלי' וכן משמע מדברי התוס' שם בפ' חזקת ובפ"ב דבכורות אך צריך לדקדק דילמא הא דדייקי' לעיל בכסף דוקא הוא נקנה היינו לפי המסקנא דילפי' שכיר שכיר ונמכר לעכו"ם נמי יליף מנמכר לישראל ומאמה כדכתבו התו' בסמוך אבל מקמי דידעי' קנין כסף כלל מכסף מקנתו לגופיה איצטריך מלמד שנקנה בכסף ומנ"ל לדייק ולא בדבר אחר והיכי קאמר השתא אשכחן נמכר לעכו"ם הוא י"ל וכל קנינו בכסף:

והא דכתבו התוס' וא"ת ולאו ק"י הוא ומה עכו"ם שאינו קונה בשטר וכו' ותרצו דמסתברא דלכל א' וא' יש לו קנין בפני עצמו הוקשה לי שם מהא דדייני' לעיל גבי קנין דאשה ק"ו מיבמה שאינה ניקנת בכסף וניקנת בביאה אלמא דכה"ג דייני' לה בק"ו ולא אמ' לכל א' יש לו קנין בפני עצמו והתם בפ"ק דבכורו' לא אמר הכי לסתור שום ק"ו אלא דלא תימא מיד עמיתך במשיכה עכו"ם אי בעי במשיכ' אי בעי בכסף דמדישרא' בחד' עכו"ם נמי בחדא דהכי משמע מיעוטא דמיד עמיתך וי"ל דגבי קנייני ממון אין חומרתן וקולתן של קנייני' גורמי' דבכל מידי דאמ' למקני ביה קני דאמ' באיזהו נשך סיתומיתא היכי דנהיגי למקניא ביה קניא פי' רושם שנעש' ע"ג החבית וכשנתפרש קנין בדבר א' אין לנו ללמוד בו קנין אחר מדבר אחר שאין בו אלא אותו קנין דאמרינן שאני התם שאין לו קנין אחר אלא הוא והוצרך הדבר שיהיה זה קנין דאל"כ במאי לקני כדפרכי' לקמן אלא מעתה פיל במאי לקני אבל כשיש לו קנין א' א"צ לקנין אחר אבל גבי קיחה דקידושי' דמילתא דאיסורא הוא ואמ' לעונשי' ולמיתות ב"ד אזלינן בהו בתר קולא וחומרא דאם קנין שאינו קונה בעלמ' קונה כאן קנין דאלים למקני בעלמא לכ"ש:

נמכר לישראל מנ"ל ראיתי מקשים נילף ק"ו מאשה שאינו יוצאה בשנים ויובל נקנה בכסף ע"ע לכ"ש וכ"ת מה לאשה שכן יוצאה במיתת הבעל שפחה כנענית תוכיח מה לש"כ שכן נקנת במשיכה אשה תוכיח ותיתי במה הצד כך הק' הע"י ע"ש ותירץ דאיכא למפרך שכן כספן מאכילתן בתרומה וזה תימא ולאו ק"ו הוא ומה הנך שקניינ' חזק שמאכילתן בתרומ' נקנית בכסף ע"ע לכ"ש ועוד תירץ דמק"ו לא מצי למילף קנין מחודש כדאמ' בבכורו' מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא כדכת' התו' בסוף בכורו' הואי' וכל קניינו בכסף וזה תימה כי מ"ש התוס' הוא פי' פרכא דהואיל וכל קניינו בכסף כלו' הואיל ואין לו במה שיקנה אלא בו שהרי אינו קונה בשטר אבל ע"ע שנקנה בשטר לא נלמוד בו קנין אחר דדי לו קנין שטר אבל הכא אמאי לא נלמוד כסף שיקנה ג"כ בע"ע כמו שטר כשם שמצינו באשה שנקני' בכסף כמו בשטר אבל יש לומר דמאשה לא ילפי' קנין שעבוד דאשה לית ליה זכות בגוה כלל אלא לענין איסור כנישואין והפרת נדרים דמעשה ידיה תקנתא דרבנן היא תחת מזונותיה ויכולה היא שתאמר איני נזונית ואיני עושה אבל אמה יש לו קנין בגופה שזוכה במעש' ידיה והא דבעי למילף לעי' קיחה דקידושין מק"ו דאמה אי לאו דפריך רב אשי מה לאמה שכן יוצאה בכסף התם הוה מצי למילף שפיר אשה מאמה דאמה יש בה קיחה דקידושין דמיעדה בכסף קנייתה וקיחה דשעבוד ק"ו לאשה שאין קיחתה אלא לקידושין אבל אמה ועבד לא מצו למילף מאשה כלל ויוכיח נמי לא עבדינן מינה שאין קיחתה שעבוד כלל ובהכי ניחא הא דבעי בגמ' לקמן למילף שטר מאם אחרת ודחי לה ונילף מאשה מק"ו שאינה יוצאה בשנים ויובל ונקנית בשטר אמה לכ"ש אלא קנין שעבוד ממון שאני:

אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ פרש"י והדין נותן שיהיה נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בע"כ מאי דנקט רש"י בלא חזקה קשה דהא חזקה לא קניא כלל בע"ע דנפ"ל מאותם בחזקה וכו' ועוד הקשיתי שם בחידושי דאדרבא כל שנמכר בע"כ בעי קנין חשוב כדאמר לעיל לכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן בע"כ ונראה דה"ק דאי הוה ביה דין חזקה היה אפשר שימכר בשישמשנו לרבו כגון הנעילו הלבישו דהיינו חזקה דעבד וכיון דעביד שמוש מדעתיה מקני ליה נפשיה אבל האי בע"כ אף דעומד וצווח ואינו רוצה לשמש כלל וכיון שיש בו צד קל שנמכר בע"כ הדין נותן שיהיה נקנה בכסף דהיינו כסף גנבתי דהוי עליה שעביד מן התורה שאין קנין אחר ראוי לקנו' בו שטר מהאי ובהכי ניחא דילפי' שפיר שטר במוכר עצמו ממכרוהו ב"ד ולא פרכינן דכל שכן הוא:

מוכר עצמו מנ"ל יליף ש"ש הק' בתוס' אמאי אצטריך והפדה ותירץ אצטריך לגרעון כסף וקשה דלג"כ נמי לא אצטריך דהא נמי ילפי' מנמכר לעכו"ם ושם פי' משום דבאמה בעי' ב' פרוטות א' לגרעון וא' לפדיון וכ"ת ע"ע נמי דיליף מינה נבעי ב' פרוטות י"ל דלהכי אתי מכסף מקנתו דנילף מינה דסגי ליה בפרוטה הואיל ומועיל' לקנין בעלמ' וכמ"ש שם מ"מ לשון התוס' קשה אה"נ אלא אצטריך לדרשה אחריתי לג"כ דמשמע דאה"נ דאפי' אמה ילפי' מכסף מקנתו אלא אצטרי' לדרש' אחרינא לג"כ אדרבא טפי היל"ל שפיר אצטריך לקנין כסף דסגי בפרוטה וי"ל משום דלא ידעי' שהכסף ב' פרוטות אלא בתר דידעי' דקרא אתי לדרשא דג"כ כדפי' שם ודוחק וע"ק דלפי זה מאי קשי' להו לתוס' למאי אצטריך מכסף מקנתו גבי עכו"ם נילף מנמכר לישראל ומאמה דא"כ הוה ילפינן דלא מקני כולהו בפחות מב' פרוטו' ולמה הוצרכו לומר דאצטריך דרשא דתבואה וכלים ותו הא מילתא שאין אמה העבריה נקנית אלא בב' פרוטו' מתורת קנין לא ברירא לי מההי' שמעתא דלעיל דטעמיהו דב"ש קא' מ"ט דב"ש דאמר קדושי אשה בדינר כדאמר חזקי' והפדה וכו' אא"ב בדיהיב לה דינר היינו דקמגרעא אלא א"א דיהיב לה פרוטה מפרוטה מי מגרע ועלה פרכי' ואימא חצי דינר ואימא ב' פרוטו' ומסיק כיון דאפק' מפרוטה אוקמה אדינר משמע דאאמה בעי למימר שאינה נקנית בפחות מדינר וכיון דאנן לא קי"ל כב"ש דהא איפשר אע"פ שלא ניקנת בהם א"כ מנ"ל למגמ' ב' פרוטות איבר' שהרמב"ם ז"ל כך הביאה בפ"ד מה' עבדים שאינה נקנית אלא בב' פרוטות וגם מדברי התוס' לעיל בר"פ ד"ה מעיקרא דדינא פירכא ע"ש ומיהו לדברי התוס' כאן יש לפ' דה"ק אצטריך לדרשא אחרינא לגרעון כסף שהיא מצוה על האדון לסייע בפדיונה ולקמן מייתי לה להא דחזקיה כלשונה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה דאאדון קאי מדתלי ביה רחמנא פדיון דכתיב והפדה ונפדית מבעי ליה אלא שאף הוא מסייע בפדיונה דמצוה עליה רמיא כדתנן בפרקא קמא דבכורות מצות יעוד קודם למצות פדיי' דכתיב אשר לא יעדה והפדה והיינו דדרשי' במכילתא בבגדו בה באדון הכתוב מדבר שלקחה ע"מ ליעד ולא יעד אף הוא אינו רשאי לקיימ' כלו' שיסייע בפדיונ' ולא תשב עוד תחתיו ומ"ש התוס' לדרשא אחרינא לגרעון כסף לפי שלא הביאו כאן בגמרא לשון המימרא לחזקיה דקאמר מלמד שמגרע משום דלא אצטריך אלא להוכיח מדגרעא מכסף קנייתה אלמא בכסף מקנייא אבל הא דחזקיה למצות סיוע פדיונה הוא דלא משכחת לה בע"ע שמצוה על האדון אלא שהוא טורח ויוצא בגרעון כסף:

ומהא שפיר"ת דעכו"ם כל קנייתו בכס' ולא בדבר אחר משמע דאינו קונה בחזקה דלא תימא כי ממעטי' לקמן מאותם בחזקה ולא אחר בחזקה דוקא ישר' אבל עכו"ם קונה ומדקאמר שכל קנינו משמע דלא קני בע"א והא דאמרי' בהשולח אשכחן עכו"ם עכו"ם עכו"ם ישראל מנ"ל דכתיב וישב ממנו שבי והת' בחזק' בלא כסף קנאה בשביה כדפרש"י מדקרי ליה שבי ש"מ קניה בחזקה וכתב הריטב"א ז"ל דאיכא למימר דמלחמה שאני ועכו"ם קונה ישראל קנין גמור בחזקה וישר' דקני מיניה קני ליה לגמרי וכי נפיק מיניה צריך גיטא דחירותא כדאי' ביבמות תדע דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת ואמרי' עכו"ם קונה קרקע עכו"ם אחר בחזקה כדאמרי' התם עמון ומואב טהרו בסיחון ה"נ ל"ש והדבר צ"ע היאך יקנה העכו"ם את ישראל קנין הגוף בחזקה דישר' לא מקני כלל בחזק' א' לישראל וא' לעכו"ם ומשמע ליה ז"ל דמלחמה עדיפא מחזקה דעלמא דההוא בחזקת עבדות דוקא הוא כגון הלבישו סכו וכולי כדמייתי מההיא דעמון ומואב טהרו בסיחון ואיכא למימר דכל דמהני בה חזקה ברצון מהני בשביה אפי' בע"כ שכך הוא דרכו של עולם וכדכתיבו מלאו את הארץ וכבשוה ואמרי' בפ' הבע"י איש דרכו לכבש אבל גופו של ישראל שאינו נקנה לישראל בחזקה מרצונו ומסתמא גם אינו נקנה לעכו"ם דלא עדיף כחו מישר' היאך יקנה אותו כשתקפו בשביה ולא עוד אלא שכתב דלכי קני להו ישראל מיניה קני' גופא וצריך גיטא דהרות' נהי שיקנה עכו"ם למעשה ידיו מדכתיב וישב ממנו שבי וההוא שעבודא מקני ליה לישר' למעשה ידיו דומיא דע"ע ואע"ג דאמרינן ע"ע גופו קנוי היינו הגוף קנוי למעשה ידיו כמו דקל לפירותיו ונ"מ שאין גרעונו מחול בדברים אלא בקנין או שטר והריטב"א ז"ל כ"כ לקמן גבי מוכר עצמו שאם לא היה מוכר עצמו היה מותר בשפחה כנענית למה צריך שחרור דלא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט. משמע דסבור ז"ל דגיטא ממש כאשה וכשפחה ובעינן לשמה וכל דיני גט שחרור וזה תימה דגט אשה ושפחה להתירם הוא אבל זה לאוסרו ממילא מתסר' ומכי נפיק לחירות שלא התיר אלא בזמן עבדותו ואפי' א"ת בע"ע דשייך ביה איסורא איך תאמר בעבד ששבאו העכו"ם ואפי' תימא דאלים קניניה לקנותו קנין הגוף טפי מאילו קנאו בדמים דלא קני ליה אלא למעש' ידיו מ"מ לא מפני שקנאו העכו"ם מותר בשפחה דקדושה שבו להיכן הלכה וכי קני ליה ישראל מיניה אמאי בעי גט דחרות והא דאמרינן בהחולץ דא"ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי רב פפא בר אבא דיהבי זוזי לברגויהו אאינשי ומשעבדי בהו וכי נפקי צריכי גיטא דחרות או לא ומסיק דמוכרקייהו דהני בספטא דמלכא מנחי וכו' אלמא פשוט ליה דצריך גיטא דחירותא הרי פרש"י דעכו"ם הוו הנקנים וכתב התו' בגיותן מיירי ונ"מ אם היו באים להתגייר אבל בישראל גט חרות לא שמענו ושמא לא אמר' הריטב"א ז"ל אלא דלא מצי מחיל שעבוד' בע"ע כדאמרי' לקמן זאת אומרת ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ואם בא לגרוע צרי' שטר אבל קונה עצמו בפרוטה ובש"פ ולא בעי גיטא והא דיהיב טעמא הריטב"א ז"ל משום דיש לרב קנין איסור דאמר לגט אשה לא כתב כן אלא דלא תקשי כיון דעכו"ם לית ליה בגויה אלא קנין מעשה ידיו של ישר' לא כ"ש דהא אקיל רחמנא גביה דכתיב עמך במאכל וכו' ואמאי אמרי' דע"ע גופו קנוי והוי כחוב בעלמא לכך אמר דע"ע שאני שאם לא היה נקנ' גופו היאך היה מותר בשפחה כנעני' ולי נרא' אפי' עבד הנמכר לעכו"ם והנקנה מהם כלהו קנין הגוף מקנו ואפי' שכיר יום שכיר חדש שעבודא אית גבייהו ולא מקנו עצמן בדברי' ומע"ע ילפי' ואי מחלי על גרעונן אין גרעונן מחול ואין זה דומה לחוב שזה שעבד גופו למלאכה ובהשול' גבי עבד שנשב' פריך שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו ומיהו מהא דוגם מבני התושבים וכולי אשכחן עכו"ם עכו"ם וכו' משמע דאין קונה עכו"ם לישראל אלא למעשה ידיו בעלמא ועוד דאמרי' בפ"ח דערכין אין עבד עברי נוהג בזמן הזה שאין יובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך וכיון שאין לישר' קנין בו היאך יקנ' גופו ע"י שקנאו העכו"ם ויהיה קנוי לישראל קנין עולם א"כ מצינו ישראל שאינו יוצא לא בשנים ולא בגרעון ואוכל בתרומה דקנין כספו קרינו ליה דבשלמא נמכר לשש ונרצע לית ליה קנין כסף בגופיה אבל זה יש לו קנין כסף בגופו טפי מאשה דקרי' ליה קנין כספו כדאמרי' בהערל ובקדושין וגבי עבד שנשבה תנן בהשולח לשום עבד ישתעבד לשום בן חורין לא ישתעבד ואמרי' התם עבד שברח מבית האסורין יצא לחרות אלמא עכו"ם לית ליה שעבוד בגויה אע"פ שרבו הא' נתייאש הימנו וכי קנאו ממנו אע"פ שהוא משתעבד לא בעי גט כ"ש ישר' גמור והדבר צריך תלמוד:

והפדה מלמד שמגרע מפדיונה פרש"י אלמא דכסף קנאה דאי לא מאי מגרעה וכתב הריטב"א ז"ל ולא נהירא דדילמ' דקניה בשטר ונתן כסף בתורת דמים וקא מגרעה ואזלה מדמים לכך פי' דכשם שהיא קונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף וקשה היכי יליף קנין דאחרים בו מקנין עצמו שהוא מוחזק בגופו ובקנין כל דהו זכי תדע דע"י הפקר זוכה בעצמו מה שאין אחר זוכה ע"י הפקר וסילוק ואשכחן נמי קטן דקני לנפשיה ולא מקני לאחריני ועוד מה לפדיון שכן קונה עצמו בע"כ של אדון בגרעון כסף משא"כ בהקנא' של רבו ועוד לפירו' למ"ל לאיתויי דרשא דמלמד שמגר' מפדיו' לא הו"ל לאיתויי אלא מדכתיב והפדה ואת"ל דיש פדיון שלא בכסף מאי מייתי מדחזקיה מלמד וכולי ואע"פ שהתוס' כתב לעיל דף ד' בשם רבינו נתנאל לתרץ אמאי לא ילפינן כסף דאשה מאמה מהיקשא דאם אחרת דכיון דלא ידענו דאמה נקנית בכסף אלא מוהפדה הואיל ויוצאה בכסף לא ילפי' מינה קנין של אשה לפי שאינה יוצא' בכסף לאו משום שיוצאה בכסף הוא דידעי' שנקנית אלא דשמענו שפדיונה גרעון כספה הוא ולכך לא תלמוד אשה מאמה דאמה צריך שתה' קניניה מעין פדיונה וכתוב דאם אחרת להקיש אמה לאחרת ולא להקיש אחר' לאמה ומה שהק' דילמא דקניא בשטר הא לעיל נמי בעי למגמר דאינה נקני' בפרוטה דאי לא יהיב לה אלא פדיונה מפרוטה מי מגרע' אלמא גרעון מדמי הקנין משמע דהכי משמע והפדה מלמד שמגרע מפדיונה מדתלה בה רחמנא דלא כת כתיב ונפדת כדפרשי' אלמא לדידיה קאמר שיסלק שעבוד מעותיו ששעבדה בהם ויגרע מהם ויקל השאר ולרש"י גרסינן הכא מלמד שמגרע כדלקמן וכן נראה מדבריו ז"ל ובתר דגלי לן קרא גאולה בע"ע הנמכר לעכו"ם והיה כסף ממכרו כפי שניו ישיב את גאולתו מכסף מקנתו משמע דפדיון מכסף המקנה הוא וכי כתיב הכא גבי אמה והפדה היינו כעין אותו פדיון ולפי זה לא קשה מה שהקשו התוס' כיון דיליף ע"ע למה אצטריך מכסף מקנתו גבי עכו"ם ניליף מע"ע וע"ע מאמה דאי לאו מכסף מקנתו לא הוה ידעינן דוהפדה אכסף המקנה קאי דדילמא בשטר קניה ושמא התוס' מפרשים כמ"ש הריטב"א ז"ל אבל בלאו הכי קשיא לי דאצטריך מכסף מקנתו להא דדרשינן לקמן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מנין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל מכסף מקנתו והאי דינא נמי ילפינן בע"ע ובאמה נמי וכב' כתבתי שם:

נמכר לשש ויותר על שש פרש"י ויותר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים משמע מלשונו דליותר על שש צריך להתנות הא סתמא הו' נמכר לשש וכתב הריטב"א ז"ל עיקר הפי' שנמכר בפירוש בין לשש בין ליותר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה"ה לפחות משש ודלא כדברי רש"י שפי' שסתמו לשש ובתו' ראיתי כפירושנו ותימא הוא בעיני אי פחות משש שכיר ממש מקרי כדכתיב בישעיה בעוד שלש שנים כשני שכיר ובתוס' כתב לקמן דהא דכתיב כי משנה ש"ש עבדך דסתם שכיר עובד ג' ואם רצה לחזור בו חוזר כדאמרי' פועל חוזר בו אפי' בחצי היום ואמאי קרי ליה עבד ועוד דאמרינן לקמן גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר דבעי' ונמכר כלו ולא חציו ואי ס"ד פחות משש מקרי עבד האי לאו נמכר חציו הוא דנמכר לשלש שנים נמכר קרי ליה רחמנא דכתיב כי ימוך אחיך ונמכר לך אלא משמע דבציר משש לא מקרי עבדות אלא דין שכירות יש לו ואין לו דין עמך במאכל ובמשתה שכתב הרא"ש דהא דאמרי' הקונה ע"ע קונה אדון לעצמו דוקא בע"ע הנמכר לשש אבל שכיר חדש שכר שנה אינו בכלל הזה דתנן בפר' הפועלים מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה וכ' הכל כמנהג המדינה ואם נהגו בפת קטנית ש"ד ומדקאמר דוקא בע"ע הנמכר לשש משמע דבמוכר עצמו קאמר דקרא כשכיר כתושב יהיה עמך במוכר עצמו נאמר ומיניה ילפי' עמך וכו' כדכתב התו' לקמן דה"ג הר' אברהם והכי איתא בספרי משמע דמוכר עצמו אע"פ שנמכר ליותר על ו' מ"מ אין פחות מו' ולהכי קרי. ליה עבד והתור' התירה לקרותו עבד כדדרשי' התם בספרי ועליו נצטוו עמך במאכל דאי נמכר בפחות מה בינו לשכיר ואין לחלק בין נוטל שכירותו מוקדם לנוטל מאוח' אח' זה וא' זה שכיר מקרי ויוצא אפי' בחצי הזמן והא דנפ"ל מועבדך ו' שנים ולא למוכר עצמו לאו משום דמשמע דמוכר עצמו לא יעבוד ו' אלא פחו' דקר' דו' דועבדך לאו צווי הוא מדלא קאמר יעבדך אלא ה"ק וכבר עבדך ו' שנים דיו בכך ובהכי דייק ולא מוכר עצמו אלא אעפ"י שכבר עבדך יעבוד עוד:

מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כת' הריטב"א י"א שאסור ג"כ אפי' מדעתו בשפח' וראיתי מעוב' דר' שמלאי דא"ל זיל גנוב וכו' ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט שחרור שהרי אין גופו קנוי ממש דלא מצינו גט אלא במקום שיש קנין איסור כמו גט אשה ואני תמיה מי לחשך בכך שצריך גט שחרור אי משום הא דאמרי' לקמן ז"א ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעו' מחול היינו דמחי' במילי לא מהני אם לא יכתוב לו שטר שמקנה לו שעבו' מעשה ידיו עליו וכ"כ התו' לקמן דבלשון הפקר מהני אפי' בע"ע דאפי' למ"ד מפקיר עבדו צרי' גט שחרור התם להתיר בבת ישר' אבל בע"ע אין צריך:

ולדידיה ז"ל לא ק' הא דהקשו התו' למ"ל אזנו למעוטי מוכר עצמו ת"ל שאינו נרצע למי שאין רבו מוסר לו שפחה כנע' ולא מצי למימר אהבתי דמשכחת לה בשלקח לעצמו שפחה והוליד ממנ' בני' אבל ק' כיון דהא דהותר בשפח' חידוש הוא כי אמעיט לגמרי אמעיט ואין לך בו אלא חדושו במקום שהתיר לו התור' דהיינו מכרוהו ב"ד דוקא ומיהו נראה דבלא מסר לו רבו מותר הוא דכיון דאשתרי לגבי' לאו דלא יהיה קדש לגמרי אשתרי דלא מצינו איסור שהיתרו תלוי בדעת אחרים אם רצה רבו למסור לו מותר ואם לאו אסור ושמא דלא התירה לו תור' אלא מיוחדת דמנטר' נפשה שידע שהבני' בניו לא דרך זנות והפקר והא לא אפשר אלא ע"י שיחד אותה לו רבו לאשה דיחוד שלו משוי' כאשתו כדאמר גבי בן נח עכו' שיחד שפחה לעבדו ובאעליה נהרג עלי' דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה ואי' במכיל' ולא שפח' אחת לב' עבדים ומשמע דמלו קדריש וק' דהאי לו דריש ליה הכא למעט מוכר עצמו וי"ל דמאשה קדריש שפחה היא וקראה הכתוב אשה לו' דרך אשה דאתתא לבי תרי לא חזיא ובהכי מצי למימר שפיר אהבתי את אשתי ואת בני אבל שפחת הפקר לאו אשתו היא וצא וחזור על בניו של מי הם דכי היכי דמפקרא נפשא לדידי' מפקרא נפשה לאחריני:

לו ולא לב"ח פרש"י אין האדון מחויב להגבות הענקתו לב"ח משו' דס"ל בעלמא כר"נ אצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא משמע דוקא שלא יתחייב האדון להגבותו אבל כשהוא ביד העבד יבא ב"ח ויגבנו אבל אין לפר' שלא יגבה ב"ח ממנו כלום דרחמנא זכה ליה לדידיה ולא לב"ח דאם כן אמאי דחיק לומר ואידך רבנן דעלמא נמי לא ס"ל כר"נ דבעלמא קי"ל כותיה נימא אפי' תימא ר"נ כי אמר ר"נ היכא דחייב מגבה ליה מדינא ב"ח מחויב להגבות דמוציאין מזה ונותנין לזה אבל הכא אפילו מן החייב אינו יכול להוציא ועוד אפי' תימא דבעלמא לא ס"ל כר' נתן אכתי אצטריך לו ולא לב"ח שלא יגבה כל עיקר אלא משום דמיניה דידיה והאי גבי ומיהו קשה מאי דוחקיה לומר דלא ס"ל כר' נתן אדרבא משום דסבירא ליה כר' נתן לא מסתבר ליה לדרוש שלא יגבנו לב"ח דמדכתיב ונתן לאשר אשם לו שמעינן ששעבודו של זה חוזר ע"ז ומסתברא לפ' מיעוטא לענין מוכר עצמו וי"ל דכל דאפשר למדרש בענין שלא יסתור ג"ש דש"ש דרשי' והריטב"א ז"ל תירץ דעדיף טפי לאוקמי מיעוטא דלו מיניה וביה לו ולא לב"ח מלאוקמי מיעוט' למוכר לעצמו דהוי בר מגופי' והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עבדי' כת' וז"ל ענק ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו הלשון משמע שהעבד לוקחו ושוב אין ב"ח גובה הימנו דאל"כ הל"ל אין ב"ח גובה הענק מיד רבו של עבד וס"ל דלדידיה זכי ליה רחמנא ולא לב"ח ואין לו שעבוד על אותם נכסים שהרי הם כמי שהתנו ע"מ שאין לב"ח בהם אלא מה שהוא נושא ונותן לתוך פיו:

בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן כתב התוספות מכאן מדקדקים דאין הלכה כר"נ ועוד מדקדק ר"ת מאושפזיכניה דר' שמלאי וכו' והיה אפשר לומר דהא דדחיק גמרא לאוקמי דרבנן לא ס"ל כר' נתן היינו מקדם דידעינן קרא דאם אדוניו יתן לו אשה אבל השתא דידעינן דממעט לו ולא למוכר עצמו שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית תו לו צריך קרא למעוטי הענקה דמקרא דכי משנה שכר שכיר שמעי' לה דיהיב טעמא להענקה לפי שעבד ביום ובלילה והיינו טעמא דר' שמלאי וי"ל דמ"מ כיון דילפי' שכיר שכיר גמרי' הענקה אע"ג דלא שייך ביה משנה ש"ש דומיא דהא דתירצו התוס' לעיל גבי אזנו ולא אזן של מוכר עצמו אי נמי ס"ד דאתרבי מהענק תעניק לו דדרשי' בסוף הסוגיא יכול לא נתברך הבית בגללו לא יעניק לו ת"ל הענק תעניק לו מ"מ אי נמי כיון דגלי קרא דואף לאמתך תעשה כן להענקה אע"ג דלא שייך בה משנה ש"ש אלמא ל"ש והא דאצטרי' לאשמועי' גבי אמה אע"ג דאתקשה לע"ע משום דהענקה לאביה ולאו לדידה קמ"ל ומיהו י"ל דלא דחקיה לומר דלא ס"ל כר' נתן אלא כי היכי דלא תידוק דרבנן לא ילפי ש"ש דאפשר דלא ס"ל כר' נתן אבל לפי סוגיא דשמעתין לעיל דמייתי כסף מנמכר לעכו"ם ומהפדה ומהקישא דעברי לעבריה אלמא לא ילפי' ש"ש והכא דחויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ויש לו ראיה לזה דהא לקמן נמי בעי לדקדק דתנא דלא יליף ש"ש היינו רבי דתניא ר' אומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש שהיה בדין ומה מי שאינו נגאל גאלה וכו' ודחי לה רב נחמן בר יצחק ואמר לעולם יליף ש"ש ושאני הכא דכתיב יגאלנו לזה ולא לאחר ובסוף הסוגיא איבעיא לן ע"ע הנמכר לעכו"ם נגאל בקרוביו או אינו נגאל בקרוביו אליבא דרבי לא הבעי לך דאמר מי שאינו נגאל באלה כי תבעי לך אליבא דרבנן מאי ילפינן ש"ש ולא ילפינן יגאלנו דילמא יגאלנו לזה ולא לאחר והא רבי גופיה דריש ש"ש ואפילו הכי דריש יגאלנו לזה ולא לאחר ומאי מספק' לן ברבנן דהא לא פליגי עליה דרבי אלא שנגאל בשש דלא דרשו מיעוטא דאלה לשש אבל לענין גאולת קרובים כי היכי דפשיטא ליה לרבי דאינו נגאל בקרובים ה"נ לרבנן דאפי' תימא ילפי' ש"ש אמר קרא יגאלנו אלא ע"כ בהא מספקק ליה לגמ' דההוא דחוייא הוא כי היכי דלא תידוק דר' לא יליף ש"ש ואת"ל דמשום דלא יליף הוא דקאמר שאינו נגאל באלה דילמא רבנן דילפי' ש"ש לא דרשי' יגאלנו לסתור ג"ש והיינו ספק' אלמא כי משנינן לעולם יליף ש"ש דחויא בעלמא הוא אבל סוגיא דשמעתא דלעי' דלא ילפינן שכי' שכי' והלכה כר' נתן ובמקום אחר הארכתי:

לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח ואם תאמר דבמכילתא דריש ר"ע אם אדוניו יתן לו אשה אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפתח הפקר אלא להכי אצטריך לו ולפי מה שפירשתי לעיל דלמאן דלא יליף ש"ש אין אנו צריכין לאותם הדרשות ניחא דנדרש לו להכי ומ"מ קשה דגמר' אמאי לא קאמר ואידך דריש לו להכי וי"ל דהתם מאשה קדריש דשפחה היא ואין קידושין תופסין בה והיכי קרי לה אשה אלא ללמד שלא תהיה לו כשפחת הפקר אלא כאשה המיוחדת לו והא דמשמע דפליג ר"ע אר' ישמעאל התם במ"א פירשתי:

כי טוב לו עמך כתבו התוספו' הר' אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך דמהתם ילפינן בת"כ ומיהו בהך ברייתא דמייתי הכא ומייתי לה נמי לקמן לא תניא אלא כי טוב לו עמך עמך במאכל ותימא דההוא קרא דכשכיר כתושב יהיה עמך לא משמע אלא לענין מאכל ומשתה שתהא ידך וידו שוין אלא אדרבא שכירים נותן להן לעצמן והם אוכלים ואם נהגו בפת וקטנית נותן להם כדתנן בהשוכר את הפועלים הכל כמנהג המדינה והכי מתניא בספרי כשכיר כתושב מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה כן כתושב מה תושב בטוב לו לא תוננו אף זה כן יהיה עמך עמך במאכל וכו' ומאחר שהשוהו הכתוב לשכיר היכי נדרוש עמך במאכל וכו' ונ"ל דתרי קראי צריכי דודאי מהך קרא דכי טוב לו עמך שמעינן עמך במאכל עמך במשתה דלענין טובה קמשתעי קרא ומיהו מהך קרא לית אלא שתהא ידך וידו שוין במאכל ובמשתה אבל אמרו כל הקונה ע"מ כקונה אדון לעצמו כדאית' לקמן וכתבו התוס' דהיינו כדאמרינן בירושלמי פעמי' שאין לו אלא כר אחד אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כ' טוב לו עמך אם אינו שוכב עליו זו מדת סדום ועל כן צריך למסור לעבדו נמצא קונה אדון לעצמו ומקשים דמנא ליה הא נימא חייך קודמין כדדריש ר' עקיבא דמייתי פרק איזהו נשך וחי אחיך עמך חייך קודמין ושם בחידושי כתבתי דלא דמי הך דרשא להך דרשא כמ"ש שם מיהו הא מילתא דכשאין לו אלא כר אחד שישכב הוא על גבי קרקע מכי טוב לו עמך לא נפקא שהרי הוא אינו שרוי בטובה להכי אתא קרא דכשכיר כתושב יהיה עמך לומר דלא דמי להיה בידו קיתון של מים ואין ספק לשניהם דבהא ודאי כשם שאתה מצווה להחיותו כך הוא מצווה להחיותך ומאחר שהוא בידך חייך קודמין אבל זה מדין שכיר ותושב בא בטענה עמך שאתה מחוייב לתת כר וכסת כמוך ואם חסר לך הכר אי אתה רשאי לחסר ממנו לפי שהוא כבעל חוב ואי לאו קרא דכי טוב לו עמך הוה אמינא דזהו חיובו כדין שכיר שידך וידו שוין ובזמן שאין שם אלא אח' אתה קודם לו עכשיו שנתפרש במקו' אחר דין העבד שיהא שוה לו במאכל במשתה ובמשכב הך קרא דכשכיר כתושב בא לחייבו מדין בעל חוב של שכירו' וכי אמרי' בגמ' מכאן אמרו כל הקונה ע"ע קונ' אדון לעצמו מכח ב' הכתובי' למדנו ואהך קרא נמי סמוך:

מאי משמע אמר קרא איש וכו' וא"ת מאי קמבעיא ליה מאי משמע הא ע"כ כיון דאיכא קרא למוכר עצמו ולמכרוהו ב"ד ממילא האי קרא מיירי בנרצע וי"ל דאברייתא דלעיל דקתני אי בנרצע הרי הוא אמור דבעי מאי היא ומייתי מדכתיב ושבתם ומאי משמע ליה לההוא תנא דהאי קר' דושבתם מיירי בנרצע מקמי דלית לן קרא במכרוהו בית דין ואדרבא אימא דבמכרוהו ב"ד מיירי דאילו נרצע ועבדו לעולם כתיב וכתיב והיה לך עב' עולם ומי לחשך לומר לעולמו של יובל ולא כעולם דכנעני דכתיב לעולם בהם תעבודו ומשני איזה דבר שנוהג באיש וכו' והך בריתא דושבתם דקתני אם במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור לאו משו' דמסיים ביה קרא אלא דמסתבר' לן לאוקמי קרא במכרוהו ב"ד ולא בנרצע דכתיב ביה לעולם:

והא דקאמר איזהו דבר שנוהג באיש כת' התוס' דאע"ג דמכרוהו ב"ד לא שייך באשה דאין האשה נמכר בגנבתה מ"מ שם מכירה נוהג' באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה וא"ת שם עבד נוהג באשה אם מפני ששם עבד נרצע גם שם נמכר בגניבתו אינו נוהג באשה ועוד שם מכירה לא מצינו באשה אלא בקטנה וי"ל דאקרא קאי דתרוייהו בחד שם דמכירה קרי להו דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ושם מכירה ע"י אחרים חד הוא:

בשטר מנ"ל אמר קרא אם אחרת וא"ת אמאי לא ילפינן נמי כסף מהאי היקשא ולפי מ"ש התוספו' לעיל בר"פ דהקשו נילף אשה מאמה בתר דידעי' אמה דמקניא בכסף ותירצו דאי מהיקשא ה"א דבעי' ב' פרוטות מהך טעמא נמי לא מצי גמר מאשה ולתיר' הר' נתנאל דכיון דלא ידענו דאמה נקנית בכסף מוהפדה דהואיל ויוצאה בכסף נקנית בכסף לא ילפינן מיניה קנין דאשה הואיל ואינו יוצאה בכסף השתא דקי"ל דאשה נקנית בכסף נגמר אמה מאשה וצ"ל מגופה עדיפא ליה למילף ומקשים שטר נמי נגמר מגופה הואיל ויוצאה בשטר כדכתב רש"י לקמן דלא גרע מעבד כנעני וי"ל דהך שטר דיוצא בו מדין גרעון כסף הוא שאינו יכול למחול הגרעון אלא ע"י שטר שמפקיע שעבודו אבל אי לאו מדין גרעון לא הוה ילפי' מק"ו דעבד כנעני דעבד כנעני משום איסורא דאית ביה אתא שטרא להתירו בבת חורין ועוד נ"ל דהא דכתב הר' נתנאל דכסף ידעינן הואיל ומוציא היינו משום דגלי קרא בה שמגרע מכסף קנייתה כמ"ש למעלה ומש"ה לא ילפא אשה מינה מהאי טעמא לא מצי יליף שטר:

ההוא מבעי ליה שאינה יוצאת בראשי אברים כעבד וגבי דרשא דראב"י אם בגפו יבא שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כת' בתו' דס"ד דלא גרע מעבד כנעני שאינו יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף ויוצא בראשי אברים ואיתא במכילתא יכול האמה אינה יוצאה בראשי אברים אבל העברי יוצא בראשי אברים שהיה בדין ומה עבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל יוצא בראשי אברים ע"ע שיוצא ביובל ובשש לא כ"ש וכ"ת אמה העברי תוכיח מה לאמה העבריה שאינה נמכרת בגנבתה לפיכך אינה יוצאה בראשי אברים ת"ל העברי או העברי' מקיש עברי לעבריה ולקמן פריך גבי אם בגפו יבא וכו' שאינו יוצא בראשי איברים ההוא מלא תצא כצאת העבדים נפקא ומשני אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה וניפוק וא"ת נימא אי מהתם אם היה דמי עינו יתר על שעבודו נוטל דמי עינו אבל היה דמי שעבודו יתר על דמי שינו הו"א דיצא בשינו ולהכי אצטריך בגפו יצא קרא יתירא שלא יצא כלל ביציאת ראשי אברים והאי ס"ד מסתבר טפי ממאי דס"ד דניתיב ליה דמי עיניה וניפוק דמאחר דיהיב ליה דמי עיניה במאי ניפוק וי"ל דאם היה דמי עינו יותר על שעבודו הא לא צריך קרא דמהיכא תיתי לן אי מעבד כנעני שאני התם דלעולם דמי עצמו יתר על דמי עינו לפי שהוא עבד עולם אבל עבד עברי' שסופו לצאת בשנים וביוב' מפני מה נורע כחו שיצא דמי עינו בשעבודו שמה שהיה לו להשתעב' הא לא ס"ד שיוצא אלא כשדמי עינו יתרים על דמי שעבודו והקשה הבע"י ז"ל מהיכא מייתי לה מק"ו דעבד כנעני מה לעבד כנעני שכן יוצ' בחליפין שכן כתב רש"י בפ' השולח ואמר דפלוגתא דרבוותא הוא אלא שרש"י סבר דיוצא בחליפין ונר' דלכ"ע עבד כנעני נקנה בחליפין ונקנה לאחרי' מיד רבו בחליפין כדתני' אף בחליפין אבל לענין שיקנה לעצמו לשחרור בהא אפליגי והא כתבינן לעיל דעבד עברי נמי אם קנו מידו על גרעון כספו מקני דדוקא מחילה הוא דלא מהני ביה כדאמרי' בסמוך ע"ע גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול במילי אבל בקנין מחול:

אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף פי' ואם נתרצה בו האדון מדין כסף מהני וקשה דשטר לאו היינו כסף כדתנן בפ' יש בכור כת' לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ושטר אין גופן ממון שיהיה נקנה על ידו ויש לומר דודאי בשנתרצה האדון לפוטרו באותו שט' שכתב לו ולמאי דס"ד דאין גופו קנוי בההוא ריצוי הו"ל מחילה ובתר דקתני בכסף יבש"כ מאי בשט' דקתני:

זאת אומ' ע"ע גופו קנוי אע"ג דע"ע יש לו יד לענין מציאה וזוכה לעצמו ולאחרים וכן לענין עירוב ופדיון מעשר כת' הר"ן ז"ל גופו קנוי לענין שרבו מוסר לו שפחה כנענית אפי' בע"כ והולדות לאדון הילכ' אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ומ"ה לא מהני ביה מחילה אפי' לענין מעשה ידיו וקשה דהא מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית לת"ק והכי הלכתא כמו שאמרנו למעלה ומתני' דקונה את עצמו דעלה קתני ובשטר בכל עבד קתני ועלה אמריני' דגופו קנוי וי"ל דמאחר שראינו דמהני קנינו להיות מותר בשפחה אלמא אלים קנייניה לקנות גופו דחי גופו לא קני היכי משתרי בשפחה כשמכרוהו ב"ד והיאך פקעה קדושתו ולא עבר משום לא יהיה קדש הילכך אף במוכר עצמו אלים קנינו לענין שעבוד גופיה ואינו נמחל בדברים וכה"ג אמרינן גבי משכון דקני ליה כדר' יצחק מנין לב"ח שקונה משכון וכו' אע"ג דר' יצחק לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דעלה כתיב ולך תהיה צדקה מ"מ מייתי מינה ראיה נמשכנו בשעת הלואתו דאלים שעבודיה וראיתי להריטב"א ז"ל שכתב בפ' אמרו דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור שבו לאוסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והו"ל דומיא דהמפקיר עבדו דיצא לא רו' וצריך גט שחרור וה"ה דמפקיר ע"ע יצא לחירות וצריך גט שחרור ודבריו מתמיהים דהיכן מצינו גט שחרור לאסור לא מצינו גט אלא להתיר ומי היה מתירו בשפחה שעבודו לאחר שפקע שעבודו חזר לאיסורו כבתחיל' מי מפקיעו מידי שעבוד גרעון כסף או שטר שיקנה שעבודו על ידו אבל בדברי' לא והיכי קאמר אין גרעונו מחול לדבריו הגרעון מחול הוא אלא איסורא פקע מיניה:

והאיכא מיתת אדון דאין להם קצבה וקתני וקשה היכי ס"ד דקתני מיתת אדון א"כ היכי קאמ' ואי אתה יכול לומ' ד' באחד מהני והא ודאי משכחת לה ארבעה באשה והריטב"א ז"ל כת' דה"ק ואי אתה יכול לומר באחד מהם ד' והיינו באיש ודוחק ועוד תירץ דיובל לא חשוב באשה לפי שאין בה יובל של רציעה ותימא דמקום שאר יציאותיה יש לה יובל שיוצאה בו ואמאי לא חשיב לה בהדייהו וי"ל דלפי מאי דס"ד השתא שש דכתיב בקרא בהדיא לא קחשיב כדתניא לקמן יכול אין מעניקים אלא יוצא בשש כו' והנך דאתו מרבוייא הוא דקחשיבי ומיהו בתר הכי פריך אם איתא באשה דמשכחת לה כלומר בשלמא אי לא נחית אלא למתני מילי דהענקה ניחא דמאי דכתי' בהדיא בקרא לא חשיב אבל ר"ש חושבנא אתא לאשמועי' ואי אתה יכול לומ' ד' באחד מהם למחשביה למית' האדון במניינא דד' וכיון דאיכא שנים דכתיב בקרא לא שמעי' ממילתיה כלום דנכניס שנים וניפוק מיתת האדון ולמאי דמסיק דמיתת האדון לא קחשיב ניחא דלר"ש מיתת האדון אין בו הענקה דלדידי' חייב רחמנא ולא ליורש ולהכי קתני ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהם ועי"ל דאתא לפלוגי אדר' מאיר דאמר יוצא בגרעון כסף שילוח מעמך הוא:

מה לסימני' שכן נשתנה הגוף וא"ת אמאי לא עביד ק"ו מיעוד שאינה מוציאה מרשות האב ומוציאה מרשות אדון שאם גרשה חוזרת לרשות אביה כדלקמן מיתה שמוציא' מרשות אב לא כ"ש וי"ל מה ליעוד שכן נגרע כסף קניינה תאמר במיתת האב שלא נגרע עדין כסף קניינה וכ"ת סימני' יוכיח היינו כמו מה הצד דשנים וא"ת למה לי דכת' ואף לאמתך תעשה כן שהיא יוצאה במיתת האדון תיתי מק"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציא' מרשו' אדון וכי תימא מה לסימנ' שכן נשתנה הגוף נעביד ק"ו מרשות לרשות מה רשות האב שאין סימני' מוציאין מידו מיתה מוציאה רשו' אדון שסימנים מוציאין מידו אינו בדין שמית' מוציא' מידו ומיהו לענין מיתת האב לגבי אדון לא מצינן למילף מרשו' לרשות שכל רשות שעבוד' מפקעת במיתת בעליה ועוד ק' לשתוק קרא בנרצע מועבדו לעולם ותיתי בק"ו מרשות האב שאין יובל מוציאה ממנה מיתה מוציא' רשות אדון דנרצע שהיובל מוצי' הימנה אינו דין שמיתה מוציאה הימנה אבל יש לומר נמכר לשש יוכיח שאינו יוצא במיתת האדון וכ"ת ועליה אני דן שיצא במיתה מאחר שיוצא בשנים וביובל הא מדאצטריך ועבדך ש"מ לך ולא ליורש אבל לבן עובד דאי אף לבן אינו עובד לשתוק מינה והשתא הוא יוכיח לנרצע. מיהו אמה העבריה אכתי אתיא בק"ו ואל יוכיח נמכר לשש ונרצע דמה לכולהו שכן אינן יוצאין בסימני' ויו שרבה לה הכתו' יציאה אחר' אף היא יוצאה במית' האדון וי"ל דרשות אדון אלים טפי שכן ישנו באיש ובאשה תאמר ברשות האב שאין בבנו:

והא דכתבו התוספות דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהם שמוציאים מעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה מעבדות ואע"ג דהיא גופא אתינא למילף מכל מקום כל כמה דלא ילפי' פרכא היא הם דברים מתמיהים היאך נעשה פרכא מהדין עצמו שבאין ללמוד. ויש לפ' הואיל והדר דינא ואתי במה הצד כיון דתרווייהו פריכי צ"ל שאין קולתו של זה ולא קולתו של זה גורם הדין אלא הצד השוה גורם הדין כדכתבו התוס' בריש קמא והצד השוה שבהם שקונים בעלמא שנים ויובל בע"ע וסימנים מקטנות לגדלות לזכיה ומתנה ושאר מילי וקונין כאן אף מיתה קונה בעלמ' ברשו' האב וקונה כאן ברשו' אדון והא לא דמי מה ששנים וסימנים מוציאין בעלמא למה שמיתה מוציאה בעלמא דאילו שנים וסימנים מצינו שמוצאים בעלמא מיד עבדות לחירות עצמה אבל מיתה שמוציאה בעלמא באב לא הוציאה מרשות לרשות אלא שמת האב ומתה זכותו עמו אבל היא עצמה כדקיימ' קיימ' כי היכי דלא היה לה יד בחיי האב גם עכשיו אין לה אב ולא מצינו שתועיל מיתה להפקיע רשות אחרים כדי שנאמר שזה גורם שמיתה תפקיע רשות האדון שהיה עליה אף על גב דהיא גופה בעי' למילף מק"ו מכח שנים וסימנים ואילו היינו יכולים לדון בק"ו מחד מינייהו ולא מפריך לא הוה פרכא בכה"ג דמ"ל אם לא מצינו שתוציא מעבדות עכשיו נלמוד שתוציא כמו שסימנים מוציאין מק"ו אלא משום דתרווייהו מפרכי וצריך ללמוד במה הצד כל כמה דלא ילפי' במה הצד עצמה שידענו שמוציאים בעלמא מעבדות אחרים פרכא היא כך נרא' לפרש דבריהם ובחידושי פי' בסגנון אחר.

אמה העבריה קונה עצמה במיתת האב וא"ת הרי מדאצטריך למכתב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם למעט שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו שמע' דאין אמה ניקנת במיתת האב דאי ס"ד קונה עצמה למה לי מיעוט דאין בנים יורשים זכותה השתא לוקח לא זכי בה ויוצאה מידו יורשים מבעיא דבמקום לוקח יורש לאו כלום הוא וי"ל אי שתיק ממיעוטא דאותם לבניכם לא הוה ידעי' דאמה קונה עצמה דהשתא נמי לא ידעי' אלא מק"ו דמיתה שמוציאה מרשות אב והיינו דכי מת אינו מוריש ונותן לבניו ואת"ל דמוריש אם כן אין מיתה מוציאה מרשות אדון וא"ת ובלא ק"ו סברא הוא שתצא במיתת האב דשכיר קריה רחמנא דכתי' כשכיר שנה בשנה ושכירות שבחיי אביה זכה בהם אביה מת אביה פקע כחו ונפסק כח האדון דמה מכר האב כל זכות שהוא זוכה בו דומיא דכותב נכסיו לבנו לאחר דתנן בפי"נ מכר האב מכורין עד שימות ואין לומר דמשום דאמה קריה רחמנא משמע שיש לו כח למכרה דא"כ נימא דאצטריך למכתב לאמה בקטנה שיוכל למכרה ואפי' לאחר מיתה ומנ"ל דלנערה אתי קרא:

והתנחלתם הר"י מקורבי"ל הק' למה לי והתנחלתם פשיטא מהיכי נפ"ל דמעשה הבת לאו מלאמה אמה גופה אינו יכול להוריש לבנו ומקשי' כי פריך פ' נערה אימא האי לאמה בקטנה מיירי נימא מדאצטריך והתנחלתם נפקא ושם פירשתי דכי משני כמי השתא זבוכי מזבין לה מעשה ידיה מבעיא אוהתנחלתם סמיך דאל"כ נימא דאצטריך להקיש קטנה לאמה מה אמה אינה עובדת את הבן אף הבת אינה וכו' אי לאו דהאי מוהתנחל' נפקא כמ"ש שם ובר מן דין אי לאו סברא דהשתא זבוני מזבין לה והוה ס"ד שמוכר' אעפ"י שאינו זוכה במעש' ידיה קרא דוהתנחלתם אותם לו למעוטי מכירה אתא שאין מוריש זכות בתו לבנו שימכרנ' כדרך שהיה האב מוכרה דבמקום אב קאי ואצטריך לאמה לומר שמעשה ידיה לאב בקטנותה:

ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד משמע דבהיותה בבית אדון' זוכה האב במציאתה. ומכאן קש' לרש"י בפ' נערה בהא דתנן שהאב זכאי במציאתה ומפרש בגמ' משום איבה פרש"י דכיון שאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה הויא לית איבה ורבי' יצחק פי' משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וההיא דבת הנזונית מן האחין מציאתה לעצמה פרש"י דכיון דבע"כ מתזנה לא הוה להו איבה והק' עליו דבפ' אלמנה ניזונות אמרינן דמעשה ידי אלמנה ליתומי' הואיל ונזונות משלהם הויא להו אע"ג דבע"כ מתזנא ומהא לא קשיא כ"כ לרש"י דמ"ל דאלמנה הנזונית מנכסי יתומים חיוב דידה נמשך מבחיי בעלה כשם שבחיי בעלה היתה ניזונית ממנו בחיוב ומעשה ידיה שלו משום איבה אף לאחר מיתה דמתזנא מתנאי כתובה את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך ע"ד מזונות דמחיים כתב לה ויורשים במקום אב קיימי לזונה ומעשה ידיה שלהם אבל בת הנזונית מן האחים אין מזונותיה נמשכין מחיי האב שהרי בחיי' לא היה חייב לזונה כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ראב"ע וכו' אלמא חיוב חדש הוא זה שנתחייבו האחין לזונה מנכסי אביה ולא עוד אלא שבנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אלמ' לאו מדידהו קמתזנה אלא מנכסי אביה הילכך כי אין מציאתה שלהם לא הויא להו איבה אבל מכאן קשה לפרש"י דאי מטעם מזונות הוא דהויא ליה איבה הרי עכשיו אינו זנה ויושבת היא בבית רבה לא שייך כאן איבה ודוחק לומר משום דכשיצאה בסימנים חוזרת לבית אביה ואז לא יזון אותה דהויא לה איבה דמה איבה יהיה לו כיון דאותה שעה לא היה זנה הלא נכריה נחשבת לו כי מכרה ויאכל גם אכול את כספה ולפר"י ניחא דכיון שעדיין בידו לקדשה חיישי' לאיבה דאי בעי מסר לה למנוול ואעפ"י שבידו של האדון ליעדה לו או לבנו ולא מהני כלל מה שיקדשנה אביה מ"מ שמא לא ייעד ונמצא שחלו קידושי האב למפרע כדמוכח לקמן:

הא מני ר"ע היא דאמר לו ולא לב"ח ואם תאמר הא תינח ענק ע"ע לעצמו לאפוקי בעל חוב אלא ענק א"ה לעצמה לאפוקי אחין מאי איריא ענק מכל שאר זכות כגון מציאתה ומעשה ידיה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו השתא מציאתה דלא טרחא אין זוכין בו הענקה דהוי כשכירות טרחה לא כל שכן כדאמרינן בספרי כשכיר כתושב מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה כן ונראה דאהענקה קאי דהוי כעין שכירות כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך ואיפשר דיצתה בחיי אב אצטריכא ליה דס"ד כיון דיצתה בחיי האב הו"ל נכסי דאב כדתנן בפרק נערה מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין ופרכי' מציאתה ממאן גביא אלא ה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב וכו' וקמ"ל דדוקא מעשה ידיה אעפ"י שלא גבתה זכה בהם האב שנעשו בממון שלו אבל ענק דיד' כי היכי דאמרי' דאין בעל חוב גובה הימנו אלמא לאו ממון גמור שנתן לגביה הוא הילכך לא זכי אב עד שיגיע לידו וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הם של עצמה וכולי (די"ז):

יבול אפילו חלה תלמוד לומר ובשביעית יצא ראיתי להרמב"ם בפי' המשנ' כתב ואפי' היה בתוך השש שנים שמטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית וקשה היכי משמע מדכתיב ובשביעית אדרבא ובשביעית יצא כתי' ובירושלמי מייתי לה הכי ובשביעית יצא שביעית של מכירה לא שביעית של עולם אתה אומר וכולי או אינו אלא שביעית של עולם כשהוא אומר שש שנים יעבד הרי שש שנים אמורות הא מה אני מקיים ובשביעית יצא שביעית של מכירה אימא חלוף א"ר זעירא בשם רב הונא ובשביעית כתיב פי' שביעית של שש שנים האמורות משמע א"ר הונא אם אתה אומר שביעית של עולם מה יובל בא ומוציא אתיא כמאן דאמר אין היובל במנין שני שבוע ברם כמ"ד היובל במנין שני שבוע פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע רבנין דקסרין אמרי אפי' כמ"ד היובל עולה במנין שני שבוע יכלין אנן מפקין לה מן הכא שביעית מוציאה את העבדים ויובל מוציאה את הנרצעים מנין אפי' חלה תלמוד לומר ובשביעית יצא לחפשי מנין אפי' ברח תלמוד לומר שש שנים יעבוד מה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה מאחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את זה שהוא ברשותו ומוציא אני את זה שאינו ברשותו ע"כ ונראה דה"פ דבעי לאוכוחי דאפי' למ"ד היובל עולה במנין שני שבוע שאיפשר שיבא באמצע ויוצא מ"מ אין שביעית אלא של מכירה מדקתני מנין אפילו ברח ת"ל שש שנים יכול אפי' חלה תלמוד לומר ובשביעית אא"ב שביעית של מכירה ילפי' שפיר מדכתיב שש שנים יעבוד וזה שלא עבד צריך לעבוד שש כדי שיצא בז' דבשנים של עבודה תליא רחמנא אלא אי אמרת שביעית של עולם וה"ק ובשביעית יצא ומפקעת עבודתו כשם שהיובל בא ומפקיע אם כן מאי מייתי משש שנים יעבוד כשש של שני שבוע קאמר שדינו לעבוד כפי השנים שהוא קרוב לשמיטה לא עבד הכי שמיטה באה ומפקיעתו ואעפ"י שלא עבד אלא שברח ועוד את"ל דמשש שנים משמע שכולם יעבוד בהם מנ"ל למעוטי חלה ולא עבד מדכתיב ובשביעית יצא הא לגופיה אצטריך לומר שהשמיט' מפקיעתו אבל כיון דשביעית למנין שני מכירה קאמר מאחר דכתיב שש שנים יעבוד לא היה צ"ל ובשביעית אלא ללמד שאפי' חלה שנאנס ולא עבד יוצא והיינו דקתני ומה ראית מאחר שרבה הכתוב ומיעט כלומר דבשביעית רבויא הוא והא דאמר הכא יכול אפי' חלה היה איפשר לפרש יכול אפי' חלה לאחר שברח תלמוד לומר ובשביעית ומיהו בירוש' אמרי' חלה ואח"כ ברח משלם ברח ואח"כ חלה מהו ושמעי' מן הדא כותבים אגרת מרד אפי' על נדה וחולה ושומרת יבם מה אנן קיימי' אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתו עליו אלא כשמרדה עליו עד שלא באת לנדה הרי אינה ראויה למרוד ואת אומר כותבים אף הכא ברח ואח"כ חלה משלם דהוא יכול למימר אילו הות גבאי לא אבאש' ר' חנינא אמר אפי' על קדמיתא חלה ואח"כ ברח משלם דהא יכול למימר איל הואי גבאי אנשמת בפריע ומהא דמייתי ראיה מאגרת מרד יש להבי' ראי' אף על הראשונה חלה ואח"כ ברח דבגמרא דידן בפ' אעפ"י אמרי' אפי' נדה אפי' חולה בתחי' מהו התם יהיב טעמא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' והאי טעמא לא שייך גבי עבד אבל ר' חנינא פשיט ליה מסברא דמצי למימר אילו הות גבאי הות מנשמת בפריע פי' היית מתרפא לאלתר ונראה דטעמא כיון דהא דחלה אינו חייב להשלים כעבד משא"כ בשכרים דעלמא משום דגופו הקנה לו ומ"ל נסתחפה שדך ה"מ היכא דלא שנה אבל השתא דשנה וברח מצי למימר משום לתאי דידך חלית ולא היה רוע מזלי אם היית אצלי כדאמרינן בהמקבל דאף על גב דכי אשתדוף רובא דבאגי הויא לה מכת מדינה ומנכה לו מן חכורו אם לא זרעה כלל חייב ולא מצי למימר אילו זרעתה מי מקיימא דא"ל אי זרעתה הוה מקיים כי לא יבושו בעת רעה וכו' וכן קבלה לזרעה חיטים וזרעה שעורים מצי אמר אי זרעתה חיטים הוה מקיים בה ותגזר אומר ויקם לך אלמא כל ששנו בה תו לא מצי אמר ליה נסתחפ' שדך ומום לתאי דידך הוא הכא נמי לא שנא:

חלה ארבע נעשה כאלו חלה כל שש ואם תאמר ומאי זו סברא פשיטא לן דאי חלה כל שש שחייב ולא אמר ליה נסתחפה שדך ואי סלקא דעתיה לחלק נשמועינן רבותא אפילו ד' וי"ל דלפי מה שכתבו התוספו' משום דכתיב כי משנה שכר שכיר דפלגיה בתרתי לומר דמכי עבד ג' הרי השלים שני שכיר חלה ד' הרי זה כמי שלא עבד כלום דמדפליג להו בב' שני שכר שכיר שמעי' דבעי שיעבוד שני שכיר ולא פחות ולאו דוקא ארבע אלא אפילו שלש שנים ויום אחד כיון דבצרי להו שני שכיר הו"ל כמי שחלה כל שש ולא עבד. אי נמי בא לומר דלא תימא חלה ד' ישלים השנה הרביעית דאילו השלש שנים כבר ויתר הכתוב עליהם להכי קאמר חלה ד' כמי שלא עבד כלום וצריך להשלים הכל אך קשה מנא להו לתוס' לדרוש דרשא זו דכי משנה שכר שכיר הא דרשי' להו בגמרא לומר שע"ע עובד ביום ובלילה והיינו דכתיב כי משנה שכיר שכיר ולא על שלש שנים של השכירות קאמר משנה אלא על הלילו' ומנא להו לעשות דרשה אחרת מעצמנו זולת מה שאמרו רבותינו וי"ל דמייתר' דשש שנים קאמר וקשה קצת כי משנה שכר שכיר עבדך אילו לא היה עובד אלא שלש היה משנה שכר שכיר ביום ובלילה ועכשיו שש שנים נמצא שני שכר שכיר כפולים ומדפלגינהו בתרי ש"מ תרתי:

ואמה העבריה בסימנין תלמוד לומר וכי תשלחנו ואם תאמר הא מדאצטריך תשלחנו חפשי מעמך למעט מי שאין שילוחו מעמך שמעינן יוצא ביובל וא"ה בסי' ומיהו סבירא ליה דלא נפקא מהכא אלא שילוח שישנן בעבד וכי תשלחנו רבה כל מיני שילוחים והא דכתבו התוספות דאי לאו וכי תשלחנו מואף לאמתך לא הוה ילפי' הענקה אלא בשש היינו בלא דיוקא דמעמך השתא דכתיב מעמך שמעי' שנים ויובל בין בעבד בין באמה ומרבויא דתשלחנו שמעי' שלוח בסי' כמ"ש שם ועוד י"ל דממיעוטא דמעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעוטי גרעון כסף דסלקא דעתי' דהא עבד שש כיון דלא חסריה משכירות שניו ולא כלו' ואכתי קשה אפי' תימא דמדכתיב מעמך ממעטינן בורח לפני היובל מ"מ אי לאו ריבוייא דוכי תשלחנו לא הוה מרבינן יוצא במיתת האדון דהא נרצע לא כתיב בהך עניינא והשתא נמי דכתיב ואף לאמתך לא רבה אלא יציאות דומיא דעבד דהיינו שנים ומיתת האדון אבל סימנים דליתנהו בעבד מנא ליה וי"ל דבתר דגלי קרא דתשלחנו כל שאר מיני שילוחין שבו כי אתרבו אמה לכל שילוחים שבה אתרבי אי נמי רבויא דתשלחנו בתר דכתיב ואף לאמתך רבה כל מיני שלוחי' בין בעבד בין באמה אך קשה נימא דכי כתי' וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם אתרויהו קאי בין האיש בין האמה דאקר' וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה קאי וכל יציאו' דשיי' בתרוייהו אתרבו בחד זימנא ולא אצטריך ואף לאמתך אלא לסימני' שאינן באיש וה"ק ואף לאמתך שיש לה יציאה אחרת תעשה כן ואמאי כתב התוספות דאי לאו ואף לאמתך לא הוה ילפי' הענקה באמה כלל וי"ל דמדכתיב ועבדך שש שנים דדרשי' מיני' שאינו עובד את היורש מכלל דבעברי דוק' מיירי דאילו אמה אינה עובדת אפי' את הבן דאתקש' לנרצע מדכתיב ואף לאמתך כדאמרי' לקמן משמ' דעד השתא לא מיירי באמ' שאין בה רציעה אלא בעבד ואי לא כתיב תעשה דקאי אהענקה לא הוה שמעי' בה הענקה כלל שאורעה כל הפרש' כו' לעברי אי לאו דאתרבי לענין הענק' כדכתי' תעש' כן:

ויליף ריקם מעולת ראיה הק' בתוספת ועולת ראיה גופיה מנ"ל דבכ"ש נילף מבכור ותהא ה' סלעים ותרצו שמא הלכה דבכ"ש דהא למ"ד בפ"ק דחגיגה דעולת ראיה ב' כסף אמרי' בירו' פ"ק דפאה דהוי הל"מ וק"ל מאי מייתי ממ"ד ב' כסף הא ודאי למ"ד ב' כסף צריך לומר הלכה למשה מסיני דאי לאו הלכה בקרא ליכא שיעורא אבל למ"ד כל שהו פשטי' דקרא הוא דכל מידי דמייתי לאו ריקם מיקרי ועוד דהא דאמרי' התם בירו' דהלכה למ"מ היא היינו דכל השיעורים הל"מ הם והכי אמרי' לה התם בהדיא א"ה מאי מייתי למ"ד כל שהו ועוד קשה אי ס"ד דכל שהו הלכה למ"מ היא היכי גמרי' מינה והא אין דנין ק"ו מהלכה וה"ה הך ילפותא דריק' ריקם וי"ל שלא אמר התוס' שהלכה למ"מ שיהא עול' ראיה כל שהו אלא הכי קאמר אף על גב דהאי ריקם ריקם ניתן לדרשא דנילף מבכור או מעולת ראיה מכל מקום ראיה גופה לא גמרה מבכור דכך נאמר' הלכה דלא נגמר דהא על כרחין למאן דאמר ב' כסף כל השיעורים הל"מ וצריך לומר שכך נאמרה הלכה דלא כגמר ואעפ"כ אנן ילפי' מבכור דכתיב כאשר יברכך ועולת ראיה גופה לא יליף מינה:

ר"ש מיכה מיכה מערכין גמר פי' הריטב"א ז"ל דר' יהודה נמי גמר להאי מיכה מיכה מערכין כדאמרינן בהמקבל מנין שמסדרין לב"ח כדרך שמסדרין בערכין ילפינן מיכה מיכה אלא דהכא גמר ר' יהודה דלא דייני' מיכה אלא נתינה נתינה וקשה דמנ"ל דנתינה נתינה מעבד גמר דאילו בערכין נמי כתיב נתינה דמיכה דריש ר"ש ואי ג"ש הכי גמור מאי פריך בגמר' ונילף נתינה מערכין ומשני תפסת מרובה לא תפסת ועוד כגמר עבד מעבד דהכי גמר מרביה נתינה ומעבד ואפי' אי נתינה סתם גמר פשיטא דנתינה דעבד הויא דאי מערכין למה לי האיכא גזרה שוה דמיכה מיכה דדרשינן מינה לכל מילי אלא משמע דהכי לאו גזרות שוות גמורות הם דצריכי למגמר להו מרביה לפי שסתם בה הכתוב ולא פירש סמך שנלמוד הסתם מן המפורש במקום אחר והא דהמקבל לא קשיא דמיכה מיכה מערכין היינו מיכה דכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך דאיירי בהלואה וההוא מופנה דלא צריך למכתב כי ימוך דאפי' בעשיר איתיה בלא תקח מאתו נשך ותרבית אלא מופנה לגזרה שוה אבל מיכה דכתיב גבי עבד אצטריך לכדדרשינן בת"כ מנין שאינו רשאי למכור עצמו לתת באפונדתו ליקח בהמה או כלים תלמוד לומר כי ימיך אינו נמכר אא"כ נתמכמך:

א"כ מה תלמוד לומר כאשר יברכך ואם תאמר והא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגרן ויקב וי"ל דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר משמע דאשיעורא קאי וא"ת מנין לנו לאפוקי כאשר יברכך מפשטיה אי משום רבויא דהענק תעניק לו אימא דלהכי אצטריך להיכא שאין לו אלא כספים ופרדות לבד יכול לא יעניק לו תלמוד לומר תעניק לו מ"מ ולא ממעט מכעין הפרט אלא כשיש לי דברי' שישנן בכלל ברכה מעצמן שחייב לתת לו כפי ברכתן ולא מכספים ופרדות אע"פ שנתברכו וי"ל דלפחות משיעור הענקה לא משמע ליה דכאשר יברכך לעתיד משמע מדלא כתיב כאשר ברכך אלא ה"ק בשכר שמוסיף יוסיפו לו:

ונרא' דה"ה אם אין לו אלא כספים ופרדות חייב לתת לו דאי פחות משלשים ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאף על פי שנתברך בהם זוזי ועביד בהו עיסקא פרדות ושקיל אגרא אינו חייב לתת כפי ברכתן כיון דהך ברכה מעלמא קאתי ליה:

שם ע"ב הענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם כ"ע מודו דהיכא דאיכא למדרש דרשי' כדכת' התוספו' פרק אלו מציאות ובחירושי לסוטה פ' כשם הארכתי עיין שם:

מרבה אני את הבן שכן קם ליעדה ולשדה אחוזה כת' התוס' פי' הקו' המקדיש שדה אחוזה וכו' ואם תאמר אמאי לא קאמ' דנחלה דבן קודם לאח י"מ דשדה אחיזה הייתי מפ' דהיינו גאולת קרובי' דבן קודם לאח וי"א דהאי לאוקם תחתיו מקרי אלא דקרוב קרוב קודם אפי' עד כמה דורו' ונר' שקושיית התוס' לאו הכא היא אלא במקדיש דמטעם גאולה הוא בא לגאול במקום אביו ואינה יוצאה מידו ביובל מש"כ בקרובי' אחרים דדרשי' או מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן וכי פרכי' אימא ולא לאח אמאי לא קאמר מסתברא נחלה דבן קודם לאח אבל הכא בשמעתין לא קשיא כלל דהיכא דמת ונפלה אשתו קמי יבם אצטריכא ליה שיהא עובד את האח הואיל וקם תחתיו ליבום ולירושה אפי' במקום אביו ושא' אחין ואע"ג דבן קודם לאח בעלמא מכל מקום השתא מיהת קם תחתי' מקרי אי לאו הא דפריך גמרא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן ובחידושי פי' בע"א וע"ש:

או אינו אלא לרציעה משמ' דאף לרציעה קאמ' דהא בההיא כתיב רווייהו הענקה ורציעה ועליהו קאי ואף לאמתך תעשה כן אך קשה דא"כ לשתו' קרא מניה לגמרי וממילא שמעי' דבאמה נמי דינא הכי שבתחילת הפרשה תרוויהו כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובשנה השביעית וכו' וכי תשלחנו חפשי מעמך וכו' וכלה פרשה אלא מדכתיב ואף לאמתך תעשה כן משמע דעד השתא לא איירי באמה ורש"י בחומש פי' או אינו אלא אף לרציעה ויש לפ' דהא דכתיב ואף לאמתך משום דקרא דועבדך שש שנים מוקמינן ליה לך ולא ליורש דאילו לבן הא כתיב שש שנים יעבוד שומע אני אף אמה כן להכי כתוב ואף לאמתך תעשה כן לרציעה וה"ה להענקה אבל יתירה עליו א"ה שאינה עובדת את הבן מה שע"ע עובד וראיתי מי שהקשה על פרש"י דאי אף לרציעה קאמר מאי האי דקאמר אם כן נכתוב קרא ואף לאמתך כן דהא כשהיה מסופק אצלו אי קאי לרציעה הענקה אתיא מכ"ש וכיון דהקישא אתיא למיתת האדון כל שכן דאתיא להענקה אלא ע"כ או אינו אלא לרציעה דוקא קאמר ודברי רש"י ז"ל אצלי מוקשים ואינו מחו"ר דהיכי מדמי מאי דמסיק דאתיא להקישא אמאי דסלקא דעתיה מעיקרא דארציעה קאי דאי אמאי דכתיב בהדיא בקרא ולקחת וכולי קאי הוא הדין דקאי אכולה פרשה והענקה נמי בכלל אבל השתא דלא מצי קאי אמאי דכתיב ברציעה דהא מעטיה בהדיא דכתיב העבד ולא אמה לא אתא קרא דואף לאמתך אלא להקיש אמה לעבד לדין מיתת האדון וכיון דאולקחת את המרצע דכתיב לפניו לא קאי היכי קאי אהענקה דלפני פניו והיינו דכתב רש"י אם כן דלהקישא לחודה קאי נכתוב ואף לאמתך כן כלו' הוקשה אמה לעבד לדין מיתת האדון:

ש"מ תרתי ואם תאמר בלאו הכי תיפוק לי' דאין היקש למחצ' דאתקשי אמה לדין מיתת האדון ולהענקה וכתב הריטב"א דלא אמרינן הכא היקש לגמרי כדאמרינן בעלמא דכן מיעוט הוא ועל מאי דקאי משמע וקשה דעל כרחן אמאי דסמיך ליה לא קאי דהיינו רציעה ודינא דמיתת האדון בעלמא קאי שהוקש לעבד לדינו ולמה לא יהיה שוה לו לענין הענק' ואדרבא טפי ניחא לומר שהוקש להענקה דכתיב בהאי פרשה ולא למיתת האדון דכתיב בפרש' משפטים ועבדו לעולם ולא את הבן. וי"ל דהכי נמי כתוב בנרצע והיה לך עבד עולם ודרשו בספרי והי' לך עבד עולם עולמו של יובל מכאן אתה אומר עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת נרצע לא את הבן ולא את הבת ומלך דריש לך ולא לבן והכ' מייתי לה מועבדו ולא את הבן ונרא' דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מנייהו הוה אמינא ולא ליורשיו אע"ג דגבי עבד עברי אי לאו דדרשינן שש שנים יעבוד דמשמע דעובד את הבן הוה דרשי' ועבדך לגמרי לך ולא לבן ודאי בלא שום גילוי הכי משמע לך לאפוקי אחרים לא שנא בן ולא שנא בת אבל בתר דגלי לן קרא דלענין עבודה חלק הכתוב בין הבן לשאר יורשים כי מיעט רחמנא בנרצע ועבדו לא ממעטינן אלא בת דוקא שכן מעטה הכתוב בנמכר לשש אבל לא נמעט את הבן שכן לא מעטו הכתוב שם להכי אצטריך קרא אחרינא דכתיב והיה לך עבד עולם לך ולא לבן וסמיך לזה ואף לאמתך תעשה כן אמאי דסמיך ליה קאי ולא הענק' דלא כתיב' בסמוך לה אי לאו משום דכתיב תעשה:

מ"ד לא לבטלו הלכתא מינה דבר תימה הוא כיון דחיילו קידושיה היכי פקעי ממילא בשנים וסימנין ומיתת האדון וכתב הריטב"א דהכי פירושו כיון דהני קדושין לא דמו לקידושין דעלמא דהא הוו בעל כרחו דאב ודכוותיהו בעלמא לא הוו קידושין כלל והכא גזרת הכתוב הוא ואין לך בו אלא מה שאמרה תורה ותצא בהלכותיה דומיא דאשה בעלמא קמשמע לן ואצ"ל דכיון דמעות הראשונות לקידושין נתנו כקידושין דעלמא ממש דמו כדאמרי' לקמן משל דרבנן לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר קודש' בתוך ל' יום מקודשת לראשון ולר' יוסי בר יאוד' אי אמר דלאו לקידושין נתנו הא אמרי' דאם הלך וקדש' לאחר שיחק באדון משל לאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מקודשת לשני אלמא כקידושין דעלמא דמו ועוד דמגמ' נמי גמרינן מינייהו לקידושין דעלמא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי בר יאודה וכולי ולא אמרינן גזרת הכתוב היא אצל יעוד ולא גמרינן משום שאף על פי שהתנה ע"מ שלא ליעד לא מהני ליה אליבא דרבנן דר"מ התם היינו טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה ודכוותה נמי בקידושין דעלמא אמר הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכל מילי דמקרו מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ומעשה קיים ואפילו תימא דחידוש הוא דאף על גב דלא אמר בפירו' כמי שאמר כדאמרי' לקמן מ"ד הא לא אמר מעכשיו והא לא אמר לאחר שלשים מכל מקום היכן מצינו לקידושין לאחר שחלו פקעו ועוד דלרב חסדא דשטר א"ה אב כותבו הוי חידוש דגבי קידושין בעינן שתלקח אשה לאיש:

ומיהו אבריית' לא קשיא דתנא יש בעברי מה שאין בעבריה אתא לאשמיעינן שבעברי' אין שום דבר מעכבו לצאת בשנים וביובל ובגרעון וא"ה ביד רבה לעכבו סמוך ליציאתה ונ"מ דאי לאו משום הקישא לא הוה יליף וכו' בעבריה מעברי כמה שאמר למעלה אף על פי ששנים יתרה עליו אמה העבריה שהיא יוצאה בסימנין אבל הא דקאמר דסלקא דעתיה דלא לבטלה הלכתא מינה קשה אלא נ"ל לפרש דסד"א כיון דאמר קרא אשר לא יעדה ודרש כן לקמן מלמד שצריך ליעדה וכיון דבעינן דעתה דידה וקטנה לאו בר דעת היא ואפילו לענין גט דלא בעי דעתה דידה בעינן שמשלחה ואינה חוזרת כדאמרינן בפרק חרש וזו שתלה הכתוב בהודעתה משמע דהני קידושין מתלא תלו עד שתביא סימן ותהא בר דעת אם נתרצית אז הוה ליה קידושין למפרע שאפילו קדשה אביה לאח' כשנתרצית ביעוד פקעי קידושי אביה וכיון שכן בין כך ובין בך לא בטילי הלכתא מינה אם רצתה לצאת ביובל ובשנים ובמיתת אדון יוצאה ולכשתגדל ותתרצ' הוו קידושין למפרע קמ"ל דהא דאמרי' שצריך ליעד' כדכתבו התוספות בריש מכילתין ד"ה שכן ישנה בע"כ דיעוד בע"כ של בת היא כהא דאמר כן שצריך ליעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה דכי האי גונא אשכחן בגט דבעל כרחו מכל מקום צריכה שתדע שהיא מתגרשת כדתנן בהזורק אמר לה כנסי שטר חוב או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמ' לה הא גיטך וכולי:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה