אור ברסלב

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה

דף ב:

תוספות א"נ שדות בכסף יקנו והא דלא מייתי וכו' וקשה א"כ הו"ל לאתויי קנין דשדה השדה אשר קנה אברהם ראיה היא אלא את"ל דלא כתי' השדה וכו' איכא שדות בכסף ק' כיון דכתי' בגופיה דשדה עפרון השדה אשר קנה ל"ל תו לאתויי ממקום אחר אלא עכ"ל דהשדה אשר קנה הוא בחזקה או בשטר השתא מתרצה נמי קושייא קמייתא דלא מייתי מכסף מקנתו דלא מגלו על כתוב זה דהשדה אשר קנה אברהם דבכסף הוה דדילמא התם הוא דאתרמי הכי אך מייתי מקרא דשדו' בכסף יקנו דקנין המיוחד להם הוא בכסף והואיל וסתם לן הכתו' אשר קנה ולא פי' ודאי במיוחד שבקנינים קאמרי ועוד נ"ל דלעיל הק' התו' מה צריך להביא הא דגמרי' קיח' קיחה משדה עפרון לא הו"לל אלא דכסף אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה וכתי' שדות בכסף והיה אפשר לתר' לזה דאה"נ דהא דמייתי הני קראי להכי הוא לומ' דכסף איקרי קנין אלא דבעי למימר דמתני' בעי לאשמועינן אגב אורחיה דילפותא דכסף משדה עפרון הוא דגמרי' קיחה קיחה דהיינו קנין ולפי שיטה זו לא הוה שייך להקשות הול"ל השדה אשר קנה אברהם גרידא דכיון דבעי לאיתויי דכסף איקרי קנין מייתי לה מתרי קראי דכל חד מינייהו באנפי נפשה מוכיח דלעולם גמרי' כסף אשה מכסף השדה דאין חילוק בדבר כיון דאיקרו קנין אך כתבו התוס' דא"א לומ' כן דא"ת הו"ל לאתויי קנין שנכתב בתורה מכסף מקנתו ותילף מיניה קנין דאשה כי היכי דילפת מקנין דשדה ומתוך כך הכריעו שיטתם דעקר מאי דמייתי בגמרא קיחה קיחה היינו לומר דנהי דכסף השדה איחרי קנין כסף דשדה לא איקרי קנין להכי מייתי מגזרה שוה דעל כן הקישן הכתוב ומנ"ל דכסף השדה איקרי קנין דכתי' השדה אשר קנה אברהם א"נ שדות בכסף אך לפי זה קשה כיון, דשדו' בכסף אינה ראיה בפני עצמה בלא שדה עפרון דהא איכ' למימ' שאני קנין האשה מקנין דשדה ולא מייתי לה אלא ללמד על שדה עפרון אטו מי איכא מידי דכתיב בגופיה דשדה עפרון קנין ומייתי מקרא אחרינא דלא כתיב בגופיה לכך כתב דלא מייתינן ליה אלא משום דאין ראיה משדה אשר קנה:

אתרוג שוה לאילן פירש בקונטרס לערלה ולרבעי ולשביעי' דלענין שביעי' וכו' וא"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג נ"ל פירוש דבריהם דודאי בהא דפרש"י דלענין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה לא בתר לקיטה כירק קשה מהנך דכל הספיחין דמייתי בסמוך ולהכי משמע השתא דסבר רש"י דמתני' לעיקר איסור דאורייתא מיירי ולא חייש למילתא דרבנן ומתוקמא בשל שביעית שיצאו במוצאי שביעית דאי אזלינן דאתרוג כירק הוא אזלי' בתר לקיטה דמן התור' כיון שיצאו מותרין אלא דרבנן הוא דגזור עד שיעשה כיוצא בהם אם כן לפי זה משמ' דרבעי נוהג באתרוג מן התורה דאילו אאסורא דרבנן לא קפיד תנא ותרצו דה"ק כרם כל היכא דמצי וכו' ויש מפרשים דאפי' מאן דתני כרם מודה דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר והשתא קש' למה שפירש לענין שביעית ולא מצי לאוקומי בשל שביעית שיצאו לשמינית ומדאורייתא קאמר דאזלינן בירק בתר לקיטה דהא מתני' אדרבנן חיי' כיון דתני רבעי עי"ל דאם היינו מפרשים לרבעי כלומ' דאזלי' ביה בתר חנטה כגון שחנטו בשנה שלישית ויצאו בשנה רביעי' שיש לו התר בחילול כדין רבעי לא הוה קשה כלל דאפילו דלמ"ד כרם יש נפקותא גדולה הימנה אם מותרין ברביעית ע"י חילול ורבעי ר"ל שנה רביעית א"נ נקט רבעי למ"ד נטע אבל מכל מקום לא הוי סתמא כוותיה כיון דאדרבה למ"ד כרם הוי נפקותא טפי אבל לפרש"י שפי' לערלה ולרבעי שנוהג בו ע"כ סתמא כמ"ד נטע דלמ"ד כרם ליכא אלא בשני דרכים:

תו כתבו התוס' דשמא בר מההיא דאתרוג לא היו צריכין התוס' לכתו' זה ועוד כיצד מכריחין מדבר שהוא מסופק דשמא איכא פלוגתא ושמא ליכא ועוד ל"ל בר מההיא דאתרוג ועוד לא היו צריכין לומר אלא דשמא איכא תנא דאמר נטע בהדיא ולמה' להו לומ' איכא פלוגתא אך כוונתם מבואר' דודאי קשה אי קפדי מתני' הך דאתרוג נמי סתם מתני' הוא ומאי אולמייהו דהנך טפי מהך כיון דאשכחן חד סתמא לכך תירצו דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא בתנאי בהדיא ונאמר דההיא דאתרוג על ההוא פלוגתא קאי ותני לערלה ולרבעי כלומ' ולמ"ד נטע שנה נמי לרבעי אבל ליכא פסק הלכה:

תו כתבו התוס' ויש נפקותא בדבר וכו' הוקשה להם לשתי הלשונות ללשון ראשון דמשני דלמ"ד נטע קאמר דבין למר ובין למר לא הול"ל אלא לערלה דלמ"ד כרם שפיר דליכא אלא ג' שני ערלה ולמ"ד נטע נמי לא שייך למתני לערלה ולרבעי דאטו אשכחן ערלה בלא רבעי כולה חד מילתא הוא וכיון דתני ערלה ממילא רבעי עמו דלא אשכחן בשום ענין ערלה שיהא צריך להשמיענו לכך נרא' דיש נפקותא בדבר למתני לערלה ולרבעי דאע"ג דבמתני' קתני למר כדאי' לי ולמר כדחי' לי' יש חילוק בין ערל' לרבעי בח"ל דודאי ליכא רבעי התם אפי' איתיה בא"י וה"ק לערלה בין בא"י בין בח"ל בין למר ובין למר ולרבעי אפי' ת"ל דפסקי' כמ"ד נטע דוק' בא"י אבל בח"ל לא ולהכי פליגי וכו' בתרתי לאשמועינן הך נפקותא וללשון שני די"מ נמי קשה כיון דמהך סתמ' דהכא לא קשיא לך דאמר' מדרבנן קאמר א"כ מאי דוחקי' להביא כל אותם המשניו' ולומר תני כרם אפי' תני נטע אימ' מדרבנן דהא הך סתמא דאתרוג נמי מדרבנן קאמר אלא ע"כ דסבר דאי סבירא ליה כרם לא הוה ליה למיתני נטע שלא נטעה לומר דמדאורייתא היא כיון דפלוגתא דתנאי היא אבל בהך מתני' ליכא למטעי כלל דאדרב' מינה מוכח דסברא כמ"ד כרם דאי כמ"ד נטע אמאי הני להו בתרתי דהא לא אשכחן בשו' ענין ערלה בלא רבעי דאפילו בחוצה לארץ אסור מדרבנן בתרווייהו כיון דמדרבנן כולי עלמא מודו הא אין עליך לומר אלא דסברא כמאן דאמר כרם ותני ערלה מדאורייתא ורבעי מדרבנן:

תו כתבו התוס' וההיא דפי' מקום שנהגו מיירי בספיחין שאכלו בשביעית וכו' אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהו וכו' דהא מינכרא מילתא וקשה חדא דהיכי קאמר דמנכרא אמרינן כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן חוץ מספיקי כרוב וכו' ומיהו לזה נ"ל דלעיל דמיירי בספיחי ששית הנכנסין לשביעית שאתה מתיר את הישנים דספיחי כרוב אין להם צד היתר כלל דקטני' ודאי אסירי שחדשים הם ואפי' גדולים שנכרין שהם של שנה שעברה הם אסורין שמא יקח חדשי' שגם הם גדלי' בזמן מועט באותו השיעור ויאמ' של שנה שעברו הם אבל הכא שאתה בא להתיר את החדשים נהי שהחדשים הגדולים אמת שהם של שנה זו יהיו אסורין שיש לספק בהם ושמא יקח משנה שעבר' אבל הקטנים שניכרין לעין שהם של עכשיו למה יאסרו ולהכי כתב התוס' ומה שגדל אמהות הרי היא של שביעי' ואסור וכו' כלו' מספיקא אסרי' ליה ומה שלא הגיע כלו' שהם קטני קטנים הרי הם של מוצאי שביעית ושרי אך קשה דמה שלא הגיע גדל עכשיו אפילו בשאר ספיחים מותר דהא אפי' נעשה כיוצא בו הותר הישן כדתנן עשה הבכיר הותר האפיל א"ר מאי שנ' ספיחי כרוב ונ"ל דספיחי כרוב דרכן לגדל אמהות ובהם גדילי' עלין בתוך האמהות ולא מקרי כרוב שיעשו לפ' שגדל בתוך אותה של איסור והא דכתבו התוס' לא גזרינן בהו משום שאר ספיחים ק' תיפוק לי' דשאר ספיחים גופייהו לא אסירי אלא מגזרה דרבנן והו"ל גזר' לגזרה ועוד, מ"ט בש"ס דלא אזלינן בתר לקיט' מדרשינן ספיחי' ששית הנכנסין לשביעית ואדרבה ש"מ דאזלינן בתר לקיט' מדשרי' ספיחין של שביעי' בכדי שיעשו ומדאורייתא שרי לאלתר וי"ל דמ"ה מוקמי לה התוספות דספיחין אליבא דכ"ע כלומר דלרבנן דשרו ספיחין מן התורה ולא מתסרי אלא מדרבנן בשביעי' ולמוצאי שביעי' שבו לכתחלה דבאיסורא ליכא לי למגזר וגם ליכא לאוקמי באיסור סחורה מן התורה דבסחורה לא שייך למגזר בכדי שיעשו דלא אוושא מילתא ואין העולם יודעים אם הם של שביעית דשמא של קודם שביעית הם ועוד אין הדבר פרהסיא לומר מאן דחזי לבר אינש דמסתח' בהן מסתחר נמי בזרעוני שביעית דזרעוני שביעית אסירי אפי' באכילה אבל לר' עקיבא גזרי' שפי' בהא דמאן דחזי לבר אינש דאכיל ספיחין אעפ"י שהן מותרין מן התורה דהא לא נאסוף כתי' על אסיפה בשביעי' הקפידה תורה מ"מ איהו טעי ואתי למיכל מה שנזרע לכתחל' בשביעי' שהם גידולי שביעי' ואסירי לעולם אבל ספיחי כרוב לא גזרינן בהו משום שאר ספיחין פירות ספיחין שנזרעו לכתחלה בשביעית וקרי להו ספיחין דכל שיצאו משנ' לשנה ספיחין מקרו דומיא דההיא דמסכ' שביעית דתנן כל הספיחין מותרים דמוקמינן לה בשל ששית שנכנסו לשביעית אעפ"י שנזרעו בידים קרי להו ספיחין והשתא אין לדקדק מדשרינן מדאורייתא ספיחי שביעית היוצאין למוצאי שביעית דאזלינן בתר לקיטה דשאני האי שאר משום דספיחין לא נאסרו אלא אסיפתן בשביעית בלבד אבל זרעוני שביעית אסורין לעולם:

תו כתבו התוס' מ"מ ש"מ דלא אזלי' כלל בירק בתר לקיטה וכו' וי"ל וכו' וק' מאי דוחקייהו דהתו' דודאי הא דכתב רש"י בתר לקיטה לא דק אלא אימא אחר רוב גידול וי"ל לפי שכתבו התו' לעיל דלא שייך לומר בדבר א' דרך והכא דקאמר בדרך א' לפי שבא לפרש דברים החלוקים בו כלומר דהכא אזיל בתר לקיט' במעשר ולא בתר חנטה (ולא בתר לקיט') והשתא דאם הירק לא אזלינן ביה בתר לקיטה בשביעית כמו במעשר לא אתי שפיר ותירצו דמ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן וקל להבין:

דף ג.

מה ירק דרכו לגדל על כל מים וכו' כתבו התי' והק' מה גורן ויקב כו' ואזלי בתר שנה שעברה לענין שביעית פירוש דהא דקתני ומתעשרי' לשנה שעברה לענין שביעית קאמר דמשום דאזלינן בתר שנה שעברה הן מתעשרין דאי אזלי בתר השתא היו פטורין מן המעשר כדין פירות שביעי' אלא דאזלי' בתר חנטן והואיל וחנטו בששית מתעשרין דהא לאו אפקעתא דמילתא הוא כדאמר' בפ"ק דר"ה ואפילו למ"ד התם שכל שיד הכל ממשמשין בה פטור מטעם הפקר מ"מ אם היה אילן שמור בתוך חצירו ודאי מחייב במעשרו' וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל שם יצאו ירקות וכו' ומתעשרין לשנה הבאה כלו' אזלי' בתר שנה הבאה אם שביעי' היא פטורים מן המעשר:

דאפקעתא דמילת' היא ואם של שביעית שיצאו למוצאי שביעית חייבים במעשר:

תו כתבו ומ"מ לענין מעשר שהוא מדרבנן תקינו חכמי' אחר לקיטתו לכאורה משמע דאכתי ק' היאך חלקוהו מדין שאר אילנות כיון דלענין רבעי לא חלקתו תורה אלא דהשתא לאו משום שחכמי' השווהו לירק מטעם דדמי ליה דגדל על כל המים דאדרב' דמי טפי לשאר אילנות בכמה מילי אלא שעיקר תקנ' שתקנו חכמים מעשר דאילנו' ובירק תקנו שכל שגדל על מי גשמי' יתעשר לשנה שעברה דהא לשנה הבאה גשמים פוסקין כדאמר בפ"ק דר"ה דלהכי קדמו ט"ו בשבט ר"ה לאילן לפי שפסקו רוב גשמי שנה וכל שגדל על כל מים מתעשר לשנה ה הבאה דלא בזמן גשמים תליא מילתא לפיכך אמרו דאתרוג וירק מתעשרין הם לשנה הבא' תו כתבו התו' וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בב' דרכי' כגון לענין פאה ומשמע שכבר הוא מתורץ במה שתירצו התוספות לענין כלאים ודוחק י"ל דלעיל לא תירצו לענין כלאים דלא תנא אלא מילי דאזלינן בת' לקיטה או חנטה אלא דמשום דבעי למתני דרך אחד לענין מעשר לאשמועינן דאורחיה דאתרוג כירק ולעיל כתבו התוספו' דלא שייך למתני דרך בדבר אחד אלא בענין זה לפי שהוא חלוק לענין לקיט' וחנטה הילכך לא מצי למתני אלא דברי' שחלוקי' לענין זה אבל השתא הוקשה להם ולתני ב' דרכים דבשנים שייך שפיר למתני דרכים ואגב אורחיה שמעינן דאורחיה דאתרוג כירק מדתני דרכים והשתא ליתני נמי כלאים אף על גב דלא הוו מענין זה דחנטה ולקיטה כי היכי דקתני גבי אשה נקנית בג' דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים אך נר' שהתוס' היה להם להקשו' קושיא זו דכלאים למעלה גבי שוה לאילן ומה שייכא הכא גבי שוה לירק ועוד זה שתירצו דלא חשיב וכו' הוא הפך מדברי רש"י שפיר' בערלה ורבעי שנוהג בו ועוד דגבי ערלה ורבעי לא שייך לומר בהו אזלי' בתר חנטה דפשיט' דכל שאסורי' משום ערלה היאך יחזור ויותר דקדושה שבהן להיכן הלכה וכל שחנט בזמן איסורו תיכף נאסר ואין לו עוד היתר משא"כ בירק והול"ל ולא כדברי רש"י לכך נר' דאי אמרת בשלמא דשביעית לא היתה נוהגת בירק לא היה קשיא לן מכלאים דלא חשיב הכא אלא מילי דליתנהו כלל בירק ובכלאים איתנהו אלא שחלוקין לענין כלאי הכרם אך השת' דמהדר ר"י ז"ל לומר דשביעי' נוהג' בירקות מן התורה ונקט לשביעי' שחלוק לענין חנטה ולקיטה לתני כלאי' שחלוק לענין כלאי הכרם ותי' דבדין הוא דלא ליתני אלא מלתא דליתי' כלל בירק דומיא דערלה ורבעי והא דתני שביעית לפי שהדבר שחלוק בו בשביעית הוי איפכא לענין מעשר והשתא ה"ק אמאי לא חשי' פאה דליתי' כלל בירק כדקתני ערלה ורבעי:

לא לחיה ולא לבהמה הק' הר' אליעזר למ"ד ברי' בפני עצמה וכו' וי"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התייש וכו' לשון התוס' ותימה הוא שהרי הם לא הקשו אלא למ"ד בריה ונר' דמעיקרא הוה ס"ל לתוס' הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד בריה דלמ"ד הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכי' שוה לחי' דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כסוי משום צד חיה שבה ועוד דמסיי' מתני' התם שאין חייבים על חלבו ואם שחטו בי"ט אין מכסין את דמו אלמא משום ספיקא הוא להכי כתבו התוספ' פי' משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכלה מתני' מוכח דמטעם ספיקא הוא ולא מתוקמא אלא כמ"ד בריה ולא הכריעו בה חכמים אם כן היכי מתוקמא לענין הרבעה תפוק לי' שאין מרביעי ב' מיני' ותי' דלעולם מתוקמא כמ"ד הבא מן התיש והצביה ומספקא ליה אי חוששין לזרע האב דהויא פלוגתא במקום אחר והשתא כולה מתני' מעולם ספיקא היא:

דף ג:

ואין דבר אחר כורתה ואם תאמר תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מקל וחומ' ויש לומר דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית לשון התוספו' ותימה הוא דכי עבדי יוכיח מתרי אמרינן לה הרי זה בתרי זה נמצ' שאין הפרכות גורמים הדין אלא הצד שוה גורם הדין כמו שאמרו התוספות בריש קמא ואי שפחה כנענית הוה כתיבה בהדיא דלא נפקא בחליצה הוה ניחא קצת דעבדינן בנין אב מאשה ומשפחה כנענית ואתיא מביניא אף על גב דאיכא למילף שיוצ' בחליצ' מיבמה ואתיא בקל וחומר אבל שפח'. כנעני' לא דמי והיא גופ' בקל וחומר הוה מייתינן לה שתצא בחליצה ועל כן לא גרם לה שלא תצא אלא מה שאינה יוצאת במיתת האדון והיאך אפשר לומר שאין טעם זה גורם שאילו לא היה טעם זה גורם במה שהיא יוצאת במיתת הבעל הוה אתיא שפחה כנענית מקל וחומר א"כ אמאי לא דרשינן ק"ו הכי ומה יבמה שאינה יוצאה בכסף יוצאה בחליצה אמה שיוצאה בכסף אינו דין שיוצאה בחליצה ושתוכיח שפחה כנענית שאף היא היתה באה בהך ק"ו גופ' אי לאו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן יוצאה במית' היבם ואי אמרת שאין זה גורם א"כ היא גופה נמי תיתי בק"ו וצל"ע ואולי י"ל דפרכי' אסוף דינ' דמהיכ' בעית לומר שתצא בחליצה משום דיוצאה ה בגט לא אם מצינו שיוצא' בגט שכן מוציא באשה ובשפחה כנענית תאמר שתצא בחליצה שאני מוציאה באלי אלא דיבמה וכי עבדת ק"ו מכסף אמרי' לה אם יוצאה בכסף שכן מוציא בשפחה כנענית ובעבד עברי תאמר בחליצה שאינה מוציאה באלה דעבד עברי נמי לא אתי בק"ו מיבמה שאינו יוצא במיתת האדון ואע"ג דעיקר דינה מיבמה ילפינן מ"מ מכח גט וכסף עביד ק"ו ופרכי' להו דכה"ג אמרינן לענין דיו בס"פ כיצ' הרגל דאע"ג דא"ר טרפון אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל אמרו לו דיו אסוף דינא ושמא ז"ש התוספות יוכיח מדתרווייהו כלו' דאע"ג דכל חד וחד אית לית פירכ' מ"מ תרווייהו מצטרפי לומר שיפה כחו של גט ולא נהיר' דלא אשכחן פירכא אסוף דינא אלא מעלמא כגון יוכי' אעפ"י שמצאנו בפ' כל הבשר מה לפרי עם פרי שכן שני גופין כבר תמה הר"ן ז"ל שם ולאו זה חדש הוא ולא מצינו כיוצא בה ועוד קשה מאמה מה לאשה ושפחה שכן אינן יוצאין ביובל ובשנים ובסימכין כמו שאמה יוצא' ונעביד ק"ו מהנך ומה יבמה שאינה יוצאה באלה יוצאה בחליצ' אמה שיוצאת באלי וכו' ומיהו י"ל דהנך לא חשיב להו קולא וחומר' משום דהוו דבר שזמנן קבוע דמעיקרא אין עבד עברי ולא אמה נקנין אלא עד היובל או עד שש ואמה עד שתבי' סימנין דהכי כתיב קרא כשכיר כתוש' יהיה עמך עד שנת היובל יהיה עמך וכשפודין מחש' כמה שנים נשארו לו מהששה או מהיובל וגורע לפי חשבון וכן אמ' העברי' מחשב כמה שנים נשארו לה לימי נערות וגורע לה לפי חשבון לפי שאינה מכורה אלא עד אותו זמן הילכך לא שייך לומר יוצאין דמי הכניסן שיצאו מעיקרא לא מקנו אלא להכי כדכתיב לא ימכרו ממכרת עבד וכתיב בשדות במספר שנים אחר היובל לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים משום דגזרת מלך הוא שאין קנין בגוף הישראל ולא בשדה ארץ ישראל אלא עד הזמן ולא חשיב אלא כסף וגט ומיתת האדון דלא קבע להו זמן ופעמים מקדימין ומפקיעין מידי שעבוד:

ואימא ה"מ קטנה וכו' הא אמרינן בפרק נערה שמעשה הבת לאב מדזכי לה רחמנא לממסרה לחופה וכו' ומאי ראיה וכו' לשון התוס' וקשה דלא קשיא מידי דהתם מיירי לפי המסקנא דהכא דנפקא לן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר אבל בשמעתין מעיקרא בעי לאוקומי קרא דאת בתי בקטנה דתפסת מועט הוא ואף על גב דלענין קדושין לא איצטרך דמדיכול ליעדה ילפינן כדכתבו התוס' איצטרך לענין שיהא הכסף שלו ולפי המסקנא ביציאה דכוותה קממעט לקטנה לא אצטרי' וע"כ לא אתיא אלא לנערה שיהא יכול לקדשה ולהכניסה לחופה ועוד זה שתירצו התוס' נהי דלענין קידושין וכו' אבל החופה אי אפשר לפרש בקטנות שא"כ דינה בחנק קש' וכיון דאמרת כל נתינות במשמ' אמאי לא תולה נתינ' דחופה אשאר נתינות דבנערה מיירי כפשטיה דקרא דבקטנה לא מתוקמא חופה ולמה נאמר דקרא לצדדין מיירי ושמא רוצה לתרץ מה שתרצתי למעלה דהכא בשמעתין דהוה ס"ד לומר דמיירי בקטנה אין בכלל אלא נתינות דשייכי בקטנה אבל חופה דלא שייכא לית לן שיהא אביה זכאי להכניס' אלא היא מכנסת את עצמה נאחר שהביאה סימנים אבל בתר דאסיקנא דיציאה דכוותה וכו' תו לא אפש' למדרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה דלהא לא אצטריך אלא נתתי השתא קאמר וכל נתינות במשמ' וחופה בכלל אך לשון התוס' לא משמע כן:

דף ח:

מנין לב"ח שקונה משכון פי' בקונ' להתחייב באונסין וק' וכו' ואוקי גמרא ר"מ כר' יצחק לשון התוס' ותי' דלפרש"י לא קשה כלל דהוה ס"ד דגמרא לאוקומי טעמי דר"מ כר"י דב"ח קונה משכון קנין גמו' להתחייב באונסין שלא בשע' הלואתו אף בשעת הלואתו קני ליה נמי לכמה ענינים לעניין פסח ולקדש בו את האשה ולקנות בו קרקע ועבדי' כדכתבו התו' לעי' וכיון שכן הוי עליה שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה דס"ד דעדיפא הא מפרוטה דרב יוסף דהוי ש"ש בשביל אות' הנאה ומשני אימור דא"ר יצחק שלא בשעת וכו' כלו' לא מצינו שיקנ' לענין חיוב אלא שלא בשעת הלואתו דלגוביינא תפסיה אבל בשעת הלואה לא קני אלא ליפוי כחו ולא לחובתו:

תנם לאבא ולאביך וא"ת הא אמרי' לעיל תן מנה לפלו' ואתקדש אני לך מקודשת וי"ל דלא דמי והו' לשון התוס' וא"ת א"כ אדתני סיפא ע"מ שיקבלם לי כלומר מדין שליחות ליתני בדידה תנהו לאבא ולאביך ואתקדש לך מקודש' וי"ל דאביך אצטריכא ליה כשהוא בתורת שליחות דס"ד בלא סמכא דעתה כדכת' התוס' בסמוך אם היה סלע שלה כתבו התוס' דהכא אין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה וק' דאכתי מאי בעי סלע של שניהם מהו דכיון דמתורת קנין לא קנתה לה חצרה מאי אהניא לה דסמכא דעתה מ"מ לא באו הקידושין לידה מידו דומיא דשדה עפרון דכתי' נתתי כסף השדה קח ממני ופשיטא קידושין לא הוו עד שיגיעו מידו לידה:

דף ט.

הב אשקי ושדי אינה מקודשת וא"ת מי גרע מתן מעות לפלו' לשון התוס' וקשה דודאי גרע דהתם אמרה תן ואקדש אני לך דאילו לא אמרה אלא תנם לפלו' התניא לעיל דאינה מקודשת ולעולם דאתן לפלו' ואקדש לך אפי' היתה שואלת מעיקרא שלא בתורת קדושין ואמר לה אי יהיבנא ליה מקודשת לי ואמרה כן מקודשת ונראה דס"ל לתוס' שאם לא היתה שואלת מעיקרא שלא בתור' קידושין כי אמרה תן לא חיישינן דתן שלא בתורת קדושין קאמרה שהרי על דבריו הוא נותן והיא אינה אומרת תן לרמות שהרי לא גלתה דעתה שיתן שלא בתורת קדושין והא דתניא לעיל אינה מקודשת בשלא אמר הוא אבל אמר הוא אתן מנה לפלו' והתקדש לי ואמרה תן פשיטא דמקודשת בתן כדקאמר הוא לכך חלקו ואמרו דשאני הכא שאמרה לו מעיקרא הב לי ולא בתורת קידושין:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא דמשמע בהא דוקא לשון התוס' משמע מתוך לשונ' דלאותם ספרים יש לדחות הראיה ואכתי לא פרכ' ולא סייעת' וליתא דלפי אותם ספרים יש להוכיח דלא אתמר הך כללא אלא במילי דבתרא מדקאמ' בהא משמע דבכוליה גמרא לא קי"ל הכי ונר' דאפי' לאותם ספרים איכ' למימר דהא דאצטריך לומר בהא משום דלא מצי למימר בפשיטות והא קי"ל הלכת' כרבה דהא דקי"ל הלכתא כרבה לגבי דרב יוסף היינו במילי דאיפליגו אינהו בסברת עצמן אבל במה שנחלקו בהלכתא דרבה פסק כרשב"ג ורב יוסף כרבנן אפשר דלא קי"ל כפסקיה דרבה דלא שבקינן רבנן ועבדינן כיחידאה לפי הא דס"ד דגמרא דפלוגתא דרבה ורב יוסף היינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג בהלכה למעשה בההוא עובדא להכי אמר דבההוא עובדא שמעינן בהדיא במתיבתא דהלכתא כוותיה דרבה ואנן ק"ל דלית הלכתא כרשב"ג בהא אלא ע"כ לומר דגירושין שאני דלצעורה קמכוין להכי כתבו התוספו' דלאותם ספרים יש לדחות ולא פירכא ולא סייעתא:

תו כתבו התוס' ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכת' הרא"ש ומיהו ברירא לי הך טעמא דהא אמרינן דבכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ע"כ ואין לדחות דהא ללישנא בתרא בכל דהו נמי פליגי דרב יוסף אמר צריכי שומא ואע"ג דקי"ל כרבה היינו דוקא בדבר ששומתו ידועה קצת דע"כ מדאמרי' בלישנא קמא דבכל דהו כ"ע לא פליגו היינו דבכל דהוא ליכא למיחש לסמיכות דעתה אלא דללישנא בתרא פליגי נמי בכל שהוא מטעם דמידי דקיץ בעי' דסבירא דעתיה דרב יוסף דהא דקתני בכסף הוא נקנה היינו במידי דקיץ ולא בתבואה וכלי' דלא קייצי וכיון דלא ק"ל כרב יוסף בהא וברייתא מתרגמא בחליפין השתא בכל דהו מה טעם לומר דאינה מקודשת כיון דטעמא דסמיכות ליכא וגם טעמא דמידי דקיץ ליתא דמיעוטא דקרא ע"כ לחליפין אתיא דאם איתא לההוא דרשה אפילו בתבואה וכלים ששומתן ידוע' קצת הו"ל למעוטי כדקתני בברייתא אבל אינו נקנ' בתבואה וכלים ומדברי התוס' במשמע דאף בכל דהוא אין לקדש בטבעת שיש בה אבן מדלא תירצו ההיא דאבנא דכוחלא בדאמר לה בכל דהוא וזה תימא דבאמר לה בכל דהו טפי אין לה לטעות באבן דאפשר דלא שוי מידי מבשאר דברים שהיא רואה שהן שוין קצת:

כתב על הנייר ועל החרס וקש' דאמרינן בכתובות לכתוב אחספא וכו' לשון התוספות הא דלא תרצי' התוס' דהתם נמי כר' אלעזר ולא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא משום דר' יוחנן פליג התם בפ"ב דגיטן דאף בשאר שטרות מכשיר ר' אליעזר בעידי מסירה אך קשה דמשמע מדברי התוס' דההוא דכתובות לא מתוקמ' כר' אלעזר וליתא דשפיר מתוקמא ההיא אף כר' אלעזר דכי לא בעי ר' אלעזר חתימה זהו לענין כריתות דעידי מסירה הוא דכרתי אבל כי מפקא הך גיטא שכתוב על דבר שיכול להזדייף לראייה לאנסובי ביה אינה ראיה כלל וכן כת' רש"י בהדיא בפ"ב דגיטין ואתתא דבעי לאינסוב' בהאי גיטא צריכ' להביא לפנינו עידי מסירה והשתא בההוא דכתובות אי כתיב אחספא ליכא שום חששא דאפילו כתיב עליה מאי דבעי לא מהני ליה בלא עידי מסירה דכיון דדבר שיכול להזדייף הוא אימור זייופי זייף ועוד קשה אמאי לא העמידו התוס' הכא והתם כר"מ ושאני התם שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמילתא אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילתא דדבר שיכול להזדייף הוא אבל ההוא דכת' בתך מקודשת לי או שדי מכורה לה ונכרת כתיבתו בטביעות עינא אה ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפי' שטר בין לענין קידושי אשה בין לענין קנין שדה וכי בעי ר' מאיר עדי' בשטר קידושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמיא הדע דתנן בפרק המגרש כתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול והולד כשר וכת' התוס' דפסול מדרבנן דהוי כאין בו זמן דכיון דכתב יד הבעל הוא דילמא אקדמיה וכתב לחפות עליה אבל מן התורה גט מעלי' הוי דכתב ידו עדיפא מחתימת העדים הילכך גבי קידושין שטרא מעליא הוי לכתחילה דהא לא תקנו זמן בשטר קדושין כדאמרינן בפרק ארבעה אחין:

הכא נמי קרי ביה כ' יקח מקשי' א"כ לשתוק קרא מיניה דקידושי כסף נפ"ל מויצאה חנם דאמרינן לעיל דאצטריך כי יקח דלא תימא היכא דיהבא איהי לדידיה וקדשתו הוו קידושין וי"ל דמ"מ דרשי' כי יקח איש אשה ולא שתלקח אשה לאיש לענין שלא תאמר היא הריני מקודשת לך אבל כשנכתב השטר בלשון האשה הריני מקודשת לך דומיא דשטר מכר ויהבה ליה אכתי לא מקדשה עד שיאמר הבעל הרי את מקודשת לי בשטר זה נמצא דגמר הקדושין בדידיה תלוי ולא בדידה דומיא דמכשרים בנתנה היא ואמ' הוא באדם חשוב שיאמר הרי את מקודשת לי בנתינה זו וקרינן ביה שפיר כי יקח ולענין לשון השטר גרידא הוא דילפי' מאת בתי דומיא דשטר מכר ולהכי הוא דקרינן ביה כי יקח ודרשי' נמי כי יקח שהאיש לוקחה דיש אם למקרא ויש אם למסורת דומיא דאמרינן בסנהדרין קרי ביה כי ישכב:

הלכתא נינהו ת"י כיון דהלכתא נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה וכו' לשון התוס' גם בכאן מק' דהלכתא לא קאמר אלא דבקידושין בבעל תלי רחמנא דבהלכתא לא מצית למימר קרי ביה כי יקח והשתא דמרבי' שטר מויצאה והיתה הלכתא קאי נמי אשטר ועם מה שפי' לעיל לא קשה דאי הלכתא לא אתיא לענין שטר בהדיא אלא אסתם לקיחות לעולם אימ' דלשון השטר בלשון המקנה כשאר שטרות דעלמא וכי אתיא הלכתא ולאפוקי אמרה היא אתיא אלא עכ"ל דהלכתא אשטר בהדיא קאי שיהא בלשון הבעל ושאר שטרות בלשון המוכר א"כ לשתוק מויצאה והיתה בשמעת' ובביאה מנ"ל לא כתבתי ועמי היתה ושלחתי':

דף י.

תחילת ביאה קונה וכו' נ"מ כגון שפשט' ידה וכו' וקש' מאי בעי הא נ"מ כגון שהער' ולא גמר אי מקד' ולפי'. רשב"א א"ש דאם פירש ודאי מקודש' אבל לדברי ר"יבם דמשמע מדבריו דלעולם אמרי' דעתו אגמר ביאה אם לא שמפרש ואומר שרוצים לקנות בהערא' משמ' אבל לא אמר בפי' אע"פ שנסתל' ולא גמר אימור מהדר קהדר ביה ולכך נסתל' א"כ הא נ"מ בשלא גמר אי מקדשה וכן יש להקשו' לפ' ר"ת וי"ל דנסתלק ולא גמר לשיטא ליה דלא הוו קידושין דהו' לי' כמ"ד הרי את מקודשת לי במנה ולא נתן לה אלא דינר דודאי דעת שניהם על גמר ביאה הויא אלא הא מבעיא ליה בשגמר אלא שחזרה בה קודם גמר ביאה אם תחילת ביאה קונה דהויא כמי שנתן לה פרוטה אע"פ שצריך לגמור לא לענין הקנין אלא להשלים התנאי כיון דדעתייהו אגמר ביאה דהו"ל כמ"ד הרי את מקודשת לי במנ' ונתן לה דינר, דא"ר אלעזר לעיל הרי זו מקודשת וישלים דכמאן דאמר לה ע"מ דמי וכשנויא דרב אשי דמונה והולך שאני או דילמא סוף ביאה קונה דלא חיילי קדושין אלא לבסוף דכולה ביאה במקום קידושין דשוה פרוטה קיימא וכי היכי דבשוה פרוטה מצי' למהידר בה עד שישלים הפרוט' הכי נמ' מצי למהדר ומסיק רבא כל הבועל דעתו אגמר ביאה כלו' לא מבעי מערה דאם לא גמר לא הוו קידושין אלא אע"פ שגמר אין דעתו שיקנה כלל אלא בגמר ביאה ומצי' למהדר בה והשתא א"ש הא דדקדקו התוספת אמאי לא קאמר כל המערה בהכי מתרצה נמי שיטת ר"ת דלא קאמר נ"מ שעשה תחילת העראה ולא גמר למרות ועוד היה קשה לפר"ת דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב בעריות דאינו אלא נשיקה כדאמרינן התם בהבא על על יבמתו כ"ש גבי קידושין דאיכא למימר דעתו אגמר ביאה ועוד ק' כיון דמסי' הכא דכל הבועל דעתו אגמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפח' דכתי' בה דאין סברא כלל לומר דדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אע"פ שלסוף אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ"ט יצר אלבשה אם כן היכי אמרינן התם אשה נקנית לבעלה בהעראה ולא אמרינן דעתו אגמר ביאה אלא דהא פשיטא ליה נמי לר"ת דבעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוי קידושין ולאו מטעם דלא קניא אלא דקידושי טעות הוא דדעתייהו אגמר ביאה והא דאמרי' התם דנקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו"ל כע"מ מקיים תנאים ותזול והכא מבעי ליה בהעראה גופא שאשה נקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מציא למהדר בה או אם חוזרת עד סוף העראה ומסיק כיון דכל הבועל דעתו אגמר ביאה ולא סגי בלא מירוק לגמרי כי היכי דלא להוו קידושי טעות עיקר קנין הוי העראה גמורה דומיא דעריות וכולה העראה במקום פרוטה דקידושין קיימא ופחות מכאן לאו כלום הוא ורבינו נסים גאון תירץ ההיא דיבמות איירי אחר קידושין והק' התוספות דקיחה קיחה לא מיירי בחופה כלל ויש ליישב פירושו דכיון דאשה הוקשה לעריות שהוא ניקנת בהעראה אף על גב דלענין קידושין לא ילפי' דתלו בדעתייהו וכל הבועל דעתו אגמר ביאה נ"מ היכי דנתרצו לקדש בכסף אם בעלה אחר כך קונה בה קנין גמור ליורשה וליטמא לה אעפ"י שלא גמר דומיא דחופה דאף על גב דחופה צורך ביאה היא דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה מכל מקום קניא אף על פי שלא נבעלה העראה נמי אף על פי שלא גמר קניא כיון דחשיבא ביאה לענין עריות:

ביאה נישואין עושה וכו' אין להקש' תפשוט מדדרשינן בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה לדונה בחנק כנישוא' דכתי' ומתו גם שניהם דאפילו הימא שהערה בה ועדיין היא בתולה מכל מקום מסתבר דבעל עושה אותה בעולה הועיל והוא נקנית לו ע"י בעילה זו כי היכי דעושה אותה בעולה שלא כדרכה לדברי הכל ולהכי לא אמרינן נמי נ"מ לדונה בחנק:

קתני ביאה וקתני נשאת תימא אמאי לא דייק דקתני וזכאי במציאתה בתר קידושי ביאה דאי נישואין עושה שוב אין לאביה זכות בה אלא מאי אית לך למימר דמילי מילי קתני ואם לא קדשה בביאה האב זכאי במציאתה וכולי אם כן מאי קשיא ליה דקתני ביאה וקתני נשאת משום דהפסיק הענין במילי דלא שייכי בתר דינא הוצרך לומר השתא נשאת,. ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבת קטנה משנשאת לשון התוספות ולכאורה משמ' דאין עניינו לכאן ונראה שהוקש' להם אם משנשאת אין האב יכול לקבל את גיטה כדמוכח בירושלמי אמאי לא דייק מדקתני ומקבל את גיטה דמשמע בתר דקדשה בהנך נשואין דקתני כסף ושטר וביאה ואי ביאה נשואין עושה תו לא מקבל גיטה כיון דלא ס"ד דמקשה לומר דקאי אשארא לכך כתבו התוספות יש להסתפק ומשום הכי לא דייקו הכי משם דלא פשיטא ליה לגמרא שלא יקבל את גיטה ואיכא למדחי דאיפשר דיכול לקבל ומיהו מתוך הירושלמי יש להוכיח כן אבל ק' מאי מספקא להו משנתינו היא בפרק נערה בהשיא את בתו וגרשה או נתארמלה ר' יהודה אומר כתובתה של אב אמרו לו משנשאת אין לאביה רשות בה ומפר' התם טעמא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבו אלמא הכל מודין שמשנשאת פסקה רשותו ואי מקבל את גיטה אכתי עדיין לא יצתה מרשותו ועוד קשה דבירושלמי מוכח בהדיא דמוקי לה כמשנה ראשונה בארוסה ואביה מקבל את גיטה אלמא למשנה אחרונה דלא אכלה אלא נשואה אין אביה מקבל את גיטה ולמה הוצרכו התוספות לדקדק מדדחיק וכולי וכגון שאמר התקבל וכולי ונר' דבנערה נשואה לא מספקא להו לתוספות דמשנשאת פקע רשות אביה לגמרי שהרי יש לה יד לעצמה ויד יתירה דזכי לה רחמנא דוקא בארוסה דהיא או אביה מקבלין גיטה אבל בקטנה דאין לה יד לעצמ' מסתפקא להו אם עדיין היא מתגרשת ע"י אביה ולהכי לא מתוקמא מתני' דתרומות כמשנה אחרונה כלל דבקטנ' ליכא תשלומין דקרן וחומש דלאו בת חיובא היא ובנערה נשואה דיש לה יד לעצמה תו לא מקבל אביה את גיטה לכך דקדקו התוספות מתוך שנויא בתרא דדחוק לאוקומא בסוס רץ נוקמא בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה בעודה קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה ולפי זה ההיא דמשנשאת אין לאביה רשות בה איכא לאוקמה בנערה אם לא מכח הירושלמי:

וחייבין עליה משום א"א פ' הקו' אם קבל בה אביה קדושין משמע שרוצה לפרש דלא קאי אאם בא עליה יבם דההוא אפי' שלא ברצון אביה איתיה דבכל ענין קני והוקשה להם לתוספות אמאי אצטריך דבכלל כל העריות דקתני בסיפא איתיה וא"ת נימא דאשמועי' רבותא בא"א מה שאינו בכל העריות דבא"א כתי' ומתו גם שניהם ולאפוקי מדר' יאשיה דאמר עד שיהיו שניהם שוים ונקט לישנא דא"א דמשמע נשואה דבנשואה פשיטא ליה טפי דכתי' גם שניהם כדכתבו התוספות לדברי רש"י וגם לדברי התוספות בנערה המאורסה מיהת בעי' שניהן שוין והשתא לא הוה שמעינן לה מכלל דכל העריות כיון דיש לחלק בדיניהם מגזרת הכתוב אמרינן דלא מיירי אלא בעריות דקורבה ויש לומר דהכי מוכחי התוספות דע"כ א"א בכלל דכל העריות משתמע אף על פי שיש לחלק בדינה תדע מדמייתי בפרק ד' מיתות מינה דלא חיישי' לתקלה כיון דמומתין על ידה אפילו בהמה אף על גב דליכא תקלה ולא אמרינן בהמה דתלי בתקלה ליתא בכלל כל העריות דלא קתני אלא עריות דקורבה אלא ע"כ כל שהיא ערוה משתמע ותרצו דקאי איבם והשתא ליתיה בכלל אם בא עליה א' מכל העריות דשמא אין זו ערוה כלל דלא חשיב אלא כמאמר ומ"מ כללא דכל עריות אכל גווני עריות קאי ויבום זה אי קנו מדאורייתא בכלל א"א היא ואי לא איכא ערוה:

תו כת' התוספות אבל ק' דבפרק בן סורר וכו' וכי תימא דאקידושין דאחיו שמת קאי מ"מ מצי למפרך וכו' וקשה היכי ניחא להו אי אקדושין דאחיו קאי דאטו חייב מיתה דמחייב משום דקידושי אחיו הוא הרי מת ופקעת אישותו וליכא עלה אלא לאו דלא תהי' ומי גרם מיתה לזה יבומו של אח הל"ל אדעתא דהכי לא יבים וי"ל דאי אחיו שמת קדיש אדעתא דהכי יבום דאח אע"ג דלא יבום אדעתא דהכי קני דלא גרעו מאנוס ושוגג אך קשה לפי זה היו יכולים התוס' לתרץ דלהכי לא קאמר דאיילונית לאו בת יבום היא דאי לאו בת יבום היא שמא לשם קידושין דידיה בעל והויא א"א להכי קאמר אדעתה דהכי לא קדיש דאפי' תימא לשם קידושין בעל קידושי טעות נינהו דאדעתא דהכי לא קדיש וניחא טפי לפרשה כן ולא אומר דנקיט הך לישנא משום דקאי נמי אא"א דעלמ' דכיון דע"כ קאי איבם מנ"ל דקאי נמי אא"א דעלמ' ועוד ק' לפי ההיא דבן סורר מאי קשיא להו אמאי אצטריך וחייבין עליה הא מינה דייקי' התם דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב אין לך חידוש גדול מזה וכי תימא דאמסקנא דהתם דמוקי לה בשהכיר בה מקשים אם כן מאי קשיא להו בדברי המקשה דכיון דאאם בא עליה יבם קאי הול"ל אדעתא דהכי לא יבום דהמקשה ודאי לא ס"ד דאיבם קאי ורבותא דחייבין ס"ד דלהולכין אחר הרוב אתיא ולפי המסקנא דמוקי לה בשהכיר בה איכא למימר דרבותא משום יבום הוא וע"ק לדברי התוס' דאיבם קאי ליכ' למידק התם דהולכין אחר הרוב דהא דקתני חייבין לאו כשבאו עליה בקטנות קאמר אלא באו עליה כשהיא גדולה חייבין עליה משום ביאת היבם שבא עליה כשהיא קטנה וקמ"ל דביאת קטנה קנאה בקנין גמור ולא מדרבנן וכי תימא לפי זה אפילו תימא דקאי אא"א דעלמ' לישני התם נמי וחייבין משום א"א לכי אגלא מילת' שאינה אילונית חייבין משום ביאה זו של קטנה הא ליתא דא"כ הו"ל התראת ספק ולא כלום היא אבל היכא דקאי איבו' נוקי לה בשבא עליה לאחר שבגרה וי"ל דהמקשה סמיך אכל העריו' דסיפא דקתני התם והשתא לסבר' המקשה הקשו התוס' דע"כ הא דהולכין אחר הרוב מסיפא דכל העריות שמעי' לה דאיכא כמה עריות דקירבה דתלו בקידושין כדפריך בתר הכי מינה התם א"כ לדידך רישא דחייבין למאי אצטריך אי לענין יבום הא לאו בת יבו' היא ותרצו דהא דחייבין קאי בין איבם בין אא"א דעלמא כלומר דלא מצית לאוקמה ביבם גריד' דמסיפא דכל העריות שמעינן אף עריות דתלו בקידושין וה"ה א"א דעלמא להכי נקט לישנא דקידושין לרמוז דקאי אסיפא דאי מרישא גרידא הוה ידע דמצי למדחי מאי חייבין קרבן להכי כת' התוספות דהתם פריך מהא דחייבין משום א"א כלו' מסיפא נמי דמשתמע בא"א אך קשה לפי המסקנא דהתם בדקבל עליה נהי דמתרץ דאדעתא דהכי קדיש מכל מקום ביבם לא מהני דאילונית לאו בת יבום והם אמרו שהחידוש הוא דלא תימא הא דניקני' מדרבנן להכי קתני וחייבין עליה לומר דקנאה ביבומו מן התורה והא לאו בת יבום היא ואף אם נדחוק לומר דבדקביל עליה קאי יבם שקבל ובעל לשם קידושין אעפ"י שהיא אילונית אכתי תקשי אי בעל לשם קידושין מאי רבותא היא הא הויא א"א מכח קידושין לא מכח יבום וי"ל דמ"מ אין אנו מכירין בה ושמא אינה איילוני' וקידושין לא תפסי ביבמתו וביא' קטנה שמא אינה אלא כמאמר והיינו דקמשמע לן דחייבין עליה' כא"א גמורה ומיהו לשון התלמוד דקאמ' בדקבל עליה לא משמע דקאי איבם דאפילו נתרצה לאו כלום הוא אלא הול"ל כשבעל לשם קידושין ומיהו לפי מה שכתבתי לעיל דרישא דחייבין עליה יש להעמידה כשבאו עלי' לאחר שהגדילה וקמ"ל דקנין דביאת יבם בקטנה הויא קנין גמור ניחא שהמקשה לא הק' אלא מכח סיפא דכל העריות דהויא א"א בכלל והא משני בדקביל עליה וראיתי שם בתוס' שמדבריהם יש ליישב בע"א וע"ש:

תו נת' התוס' והר"ר דוד תירץ וכו' דאי לא תני אלא הא דמומחין על ידה ה"א עריות דומיא דא"א אבל בהמה לא ע"כ משמע מדבריהם דבהמה לא דמיא לשאר עריות א"כ השתא נמי דקתני א"א באנפי נפשה היכי מייתי בהמה נימא דוקא דעריות ובהמה לא דמי להו דעריות אין לה על אלו קידושין אבל יש לה על אחרים ובהמה אכולהו אסירא וקיימא ודוחק לומר דמכח יתורא דקתני א"א באנפי נפשה נכניס בהמה בכלל כל העריות וי"ל דמדשנה מתני' בלשון דהכא קתני חייבין עליה והכא קתני מומתין על ידה שמעי' דההיא דמומתין על ידה לאתויי בהמה אתיא שאינה נהרגת מחמת עצמה דאם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה והיינו רבותא דהיא פטורה וליכא תקלה ומומתין על ידה אבל ברישא גבי א"א קתני וחייבין עליה שבחטאו הוא מת שעבר עבירה כדתנן על העריות שבתורה אחד גדול ואח' קטן הגדול חייב והקטן פטור.

וכבר שלח ר"י בן בג בג וכו' ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה וכו' הק' התו' ונימא יבמה תוכיח שביאתה מאכילתה ואין כספה מאכילתה אף אני אביא ארוסה ותימא אי לא מסקי התוספו' השתא מה שכתבו בסמוך דאין ללמוד שכסף קונה באשה מק"ו דשפחה דאיכא למפרך שכן יוצאה בכסף א"כ מנ"ל דיבמה אינ' נקנית בכסף ואי מסקי מאי מקשה ואם אינה רוצה כיצד תאכיל ועוד דלא נפ"ל מויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים ואפילו קנין גרידא ליכא למילף שיקנה בה והיאך תאכל הא לאו קנין כספו הוא ולמה הוצרכו התוספות לדחוק עצמם ולומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ועוד אפי' תימא דס"ד שכסף איפשר שיאכיל אעפ"י שאינו קונה היכי מצי למימ' יבמה תוכיח היא גופה תיתי בק"ו שיהא כסף מאכיל בה מק"ו דשפחה וי"ל דודאי אם היינו באים ללמוד מיבמה שלא יהא כסף מאכילה דומיא דיבמה איכא למפרך מה ליבמה שכן אין כסף קונה בה אבל לסתור ק"ו דשפחה מכח ביאה שפיר אמרי' יבמה תוכיח שלא גרמה לה שהיא נקנית בביאה שתקנה בכסף אפילו קנין גרידא מדרשה דויבמה אא"א ארוסה שלא תהא ביאתה גומרת להאכילה ע"י כסף ואין כאן ק"ו מדרשה דויבמה משפח' שאין ביאה גורמת הדין ואם מצינו שכסף קונה באשה לא מצינו שיאכיל לכך דחקו התוס' לומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר כך דחקו לומר דאפ"ה איכא למפרך שכן אינה נקנית וכו':

שאין ביאתה מאכילתה פרש"י אם בא עליה כהן ולא קנאה בכסף אינה אוכלת וכו' ותימה דמי הצריכו לרש"י ז"ל לומר וקידושין נמי לא תפסו בה דאפילו תפסי בה מכל מקום לשם שפחות אינה נקנית בביאת' דהא לעיל עביד ק"ו מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה ונקנית בכסף אעפ"י שקידושין תופסין בה ועוד לדברי רש"י דעיקר הק"ו הוי מכח שאין בה קידושין נימא אמה העבריה תוכיח שנקנית בביאה בתורת קידושין ואין כספה מאכילתה וכ"ת מה לאמה שכן יוצאה בכסף ובשנים ויובל הרי כתבו התוספות דלענין אכילת תרומה לא שייך למפרך הכי ונראה שרש"י ז"ל הוקשה לו דהיכי עביד ק"ו משפחה לפי שאין ביאתה מאכילתה ומה לי אם אינה אוכלת בביאה הרי אוכלת בשטר חזקה וקנין סודר מה שאין אשה ניקנית בהם ומכח ביאה שע"י חופה שהיה מאכילה אין לדון ק"ו במה לביאה שכן קונה ביבמה ומה לחופה שכן אינה קונה אלא אחר קנין אחר ומה לתרווייהו בהדי הדדי שכן גומרין לכך פי', דעיקר הק"ו לא עביד אלא מכח שאין לשפחה קנין לגמרי ע"י ביאה דליכא למפרך דשפחה נקנית בשאר קנינים דאדרבה מה שנקנית ברבוי קנינים מוכח שאין קניינה קנין חשוב דבכל מילי נקנה דכי פרכי' לעיל מה ליבמ' שכן אינה נקנית בשטר זהו לענין קנין דזו שנקנית בכל דהו דהיינו שטר גם תהיה נקנית בכסף אבל השתא שאנו באים ללמוד אכילת תרומה אם בשפחה שקניינה בכל דהו או אוכלת ע"י קנייניה אשה שאינה נקנית אלא בדבר חשוב לא כ"ש שתהא קניינה מאכילתה והא דעביד ק"ו מכח ביאה לא לפי שאינה ניקנת בביאה הוא דאדרבא מוכח שקניינה חשוב שאינה נקנית בקל אלא שהיא גרועה כ"כ דלא שייך בהו ביאה כלל דדמי' לחמור ואעפ"י שהיא גרועה כספה מאכילתה זו הוא שחשובה שע"י ביאה אוכלה אינו דין שכספה מאכילתה וליכא למימר דאמה עבריה תוכיח דמה לאמה שכן יוצאה בשנים וביובל ובגרעון כסף אלמא קניינה גרוע הואיל ובקל הוא יוצא' שכל מילי מהני לקנותה לפיכך אין קניינה מאכילתה והא דכתבו התוספות דשכן יוצאה בכסף ולא שייך למפרך לענין אכילת תרומה זה כשבאנו ללמוד אכילת תרומה משפחה דאדרבה זו שאינה יוצאה בכסף דקניינה חשוב דין הוא שתאכל מק"ו:

זו שכספה מאכילתה אינה וכו' וא"ת ונימא דיו אסוף דינא וכו' לשון התוספות משמע לכאורה דזו קושית הגמ' שה"ק הכא תרתי והכא חדא ואם כוונת' לומר דרב נחמן לא משני מידי קשה דלא תי' דבין תירוצי' הראשון דגילוי מלתא בעלמא הוא בין תירוץ רבינו שמשון דלא הוי דין חדש לא הוזכר זה בדברי רב נחמן כלל ולמה הוצרך לחזור לפרש הק"ו דאכתי איכא דיו עיקר התירוץ חסר מן הספר ע"ק מאי דקשיא לי' לגמרא מ"ש הכא דפשיטא ליה מצי לתרוצי בכה"ג ובביאה שלא ע"י חופה מיירי כפשטא דברייתא ואפ"ה ק"ו מיהא איתא דשפחה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וכסף מאכילתה בתרומה זו שנקנית בביאה אינו דין שתהא כספה מאכילתה דליכא למפרך דיו בביא' שתזנ' ואינה מאכלת חדא דמפריך ק"ו ועוד דאין זה דבר חדש כדכ' התו' ולמה הוצרך הגמר' לעשות ק"ו מכח שביאתה מאכילתה בתרומה ולר' יהודה בן בתירה אי דוקא נקט שביאתה מאכילתה לדידיה נמי תקשי כיון דלא אמרי' דיו בלא אכילת תרומה מצי למעבד ק"ו ועוד לר' יהודה בן בתירה דאף ארוס' אוכלת אמאי איצטר' כל טהור בביתך לאתויי נשואה ונר' דהמקשה דפריך הכא תרתי והוה ס"ד דאמרינן דיו ולא מפריך ק"ו אלא שיהא כסף מאכיל ע"י חופה דומיא דביאה ותירץ רב נחמן דע"כ מפריך ק"ו דביאה ע"י חופה הא קי"ל שהיא מאכלת מכל טהור בביתך ואם כסף ע"י חופה מייתי להא לא צריך ק"ו דמקרא ילפי' לה שקונה ולהכי אצטריך רב נחמן לעשות הק"ו מכח שביאה מאכלת שהמקשה לא היה סבור אלא שהק"ו הוא מכח שביאה קונה מה שאינה קונה בשפחה ולתירץ הר"ר שמשון נמי נראה דהא דקאמר דהכא לא הוי דין חדש היינו משום דאכילת תרומ' שאנו באי' ללמוד אינו חדש באשה שהרי מצינו שהיא אוכלת ע"י חופה ולא דמי לההיא דכיצד הרגל שאנו באים לדון נזק שלם בקרן דלא מצינו מעולם בו אלא חצי נזק והשתא אי לאו קרא דכל טהור ליתיה לק"ו דאמרינן דיו כיון דהוי דין חדש שלא מצינו אכילת תרומה גבי אשה כלל להכי מתרץ רב נחמן דאכתי ק"ו מיהא איתא דזו שביאתה מאכילתה ע"י חופה מיהת אינו דין שתהא כשפחה ולא הוי דין חדש ומיהו על עיקר הדיו שהק' התוספת וגם מה שהק' בגמר' הכא תרתי והכא חדא קשיא לי דכלהו תרתי לא מהני מאי דמהני כסף לחודי' שהרי כסף מאכיל בשפחה וביאה וחופה בהדי הדדי לא מאכיל דאפילו אי דייני ויש דינא מכסף וביאה שאינם קונים בשפחה וקוני' כאן ליכא למפרך דיו דהא אשכחן דכסף גרידא עדיף מינייהו השתא דדייני' מכסף דהשפחה היכי שייך לומר דיו אסוף דינא ויש לומר דמכל מקום קשה דע"כ ביאה לחודה עדיפא מכסף שהרי קונה ביבמה במקום שאין כסף קונה בה ואם ביאה לחודה אינה קונה כ"ש כסף לחודיה וליכא למפרך מה לביאה שכן אינה קונה בשפחה דאין זה גרעון כח של ביאה אלא גרעון של שפחה שאין בה ביא' כלל דהוי כחמור ואכתי על דברי התוספת ק"ל דכי אמרינן בעלמא דאמרינן דיו אסוף דינא היינו כעין ההיא דכיצד הרגל שע"כ אין בקרן בר"ה אלא חצי נזק כדכתיב בקרא הילכך יש לנו לומר שהכתוב הקיל בקרן והוי כעין דון מינה ואוקי באתרא דאמרי' בעלמא אבל הכא שאנו רוצין לדון ק"ו משפחה שתועיל כסף באשה כמו שמועיל בשפחה מק"ו אין לך לומר דיו בביאה ולא תאכיל אלא אחר חופה דהא לית לן מיעוטא בביאה שלא תאכל אלא אחר חופה דאדרבא בתר דילפי' דכסף בלא חופה מאכיל כל שכן דביאה בלא חופה מאכיל דקנין כספו קרינן ביה דלא שני לן בין קנין דכסף לקנין דשטר וביאה ועוד מק"ו אתיא דכסף שאינו מאכיל ביבמה וכי תימא מה לכסף שכן מאכיל בשפחה תאמר בביאה שאינה מאכלת ליתא דמה שאינה מאכלת בשפחה היינו משום דאינה קונה שאם היתה קונה היתה מאכילה והיכי שייך למימ' כאן דיו אסוף דינא דהת' בפ' כיצד הרגל נתקשו התוס' אמאי אמרי' דיו אסוף דינא דכל ק"ו כך הוא וכו' ותרצו דכיון שהחומר' הי' מעין הדין שאנו באים ללמוד אמרינן דיו שיהא כחמור שבו והתם דוקא שייך לומר כן דע"כ אין ללמוד כל שכן ברשות הרבי':

רבינא אמר מדאוריית' מפשט פשיטא ליה וכולי קשיא לי דבדרבנן מה שייך לדון מכח חומרא שביאת' מאכילתה שאם ביאתה מאכילת' היינו משום דאין לחוש שם לסמפון שאין אדם שותה בכוס כו' אבל היכא דאיכא למיחש חיישי' ואי' משום דלא חשו בשפחה בכסף לחודה מינה הו"ל למילף ולא מכח ק"ו אלא דאי איכא למיחש לסמפון אמאי לא חשו בשפחה ועל הר"ם שהביאו בתוספות קשה דדיו לכסף שתאכיל מן התורה הביאה שאינה מאכלת אלא מן התירה דאירוסין עושה ונר' דהכי עביד רבינא ק"ו דאי ס"ד למיחש לסמפון טפי הו"ל למיחש בשפחה שכולן צריכות תיקון שתאכלנ' בתרומה שיש בהם חשש סמפון ואף לאחר זמן אינה ראויה לאכול כמו אש' ע"י ביאה שנבדקת על ידה והיה ראוי לתקן שלא תאכל שפחה תרומה אלא ע"י בדיקה ואעפ"כ לא תקנו גבי אשה שארוסה אינה אוכלת כדעולא ולאחר ביאה ראויה לאכול שאין בה חשש סמפון ומסר והלך דלא שכיח אכפול רבנן למגזר ולמתקן אלא ע"כ ליכ' למיחש לסמפון מדלא חשו בשפחה שיש לחוש בה יותר:

דף יא.

עד שתכנס לחופה משום דעולא וי"ל דעד שתכנס לחופה לאו דוקא אלא עד שיגיע זמן וכו' לשון התוספת והא דלא קאמר בגמרא איכא בינייהו הגיע זמן דמשום דעולא ליכא משום סמפון איכא משום דאפילו מ"ד משום סמפון למשנה ראשונה מודו דלא גזרו אל' עד הגעת זמן דבדיקת חוץ שמה בדיקה כדאמרינן התם בכתובות:

תו כ"ת וצ"ל דמאי בינייהו לא לפי האמת שמותר עכשיו קאמר לשון התוס' ותימה הוא דאמרי' מכדי בין למר ובין למר לא אכלה מאי בינייהו כלומר מאי נפקא מינה לענין דינא מהני תרי טעמי והיכי קאמר דהנפקותא אינו לפי האמת ועו' הא דשלח ליה ר"י בן בג בג שמעתי עליך שאתה או' ארוסה אוכלת במאי מוקמינן לה דהא לפי האמת לעולם אינה אוכלת ונר' דר"י בן בג בג הוא דטעי בדברי ר"י בן בתיר' ששמע שהיה אומר הטעם משום דעולא לא חייש לסמפון ושלח ליה לדבריך ארוסה בת ישראל אוכלת כגון בדמסר והלך דליכא למיחש לדעולא שלח ליה עיקר גזרה משום דעולא והואיל והוצרכו לגזור גזרו גם משום סמפון והא דקבעי גמרא מאי בינייהו לאו לפי האמת שנוהג עכשיו לדברי רבי יהודה בן בתירא אלא לדברי ר"י בן בג בג דשלח ליה שמעתי עליך דלא חיישת לסמפון וארוס' אוכלת ומפרש בינייהו קבל לפי האמת ומסר והלך לסברתו של בן בג בג והיינו דשלח ליה שמעתי עליך שאתה אומ' ארוסה אוכלת קביוסטוס פירוש בקונטרס גונב נפשות ודבר תימה לומר דסתם עבד גונב נפשות הוא דאמרינן הגיעו ואם נפשך לומר כיון דסתמו גנב היינו קוביוסטוס דמאן דעביד הא עביד הא אם כן ההיא במשה ניחא דמי שהוא גונב ממון אף הוא לוקח נפשות ומיהו איפשר דלענין מקח טעות כיון דסבר וקביל לענין גניבה ה"ה אם נמצא קביוסטוס דכיון דלא התנה שמע מינה דלא קפיד וההיא דבכורות נמי יש ליישבה לפר"שי דאדלעיל קאי דקאמר בפרטן של לויים את מוצא וכולי קביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות ואני מביא ראיה לפירוש רבינו תם דאשכחן בירושלמי בפרק השולח ההוא גברא דאתא קמאה דר' בון אמר ליה כדרנא דלא מרווחנא אמר ליה עכבין כדין אמ' ליה בקוביוסטיס קאמינא פי' לשחק בקוביא:

שכן אשה מקפדת על עצמה וכולי קא סלקא דעתיה דרבי זירא אפילו פשטה ידה וקבלה אינה מקודשת וכולי לשון התוספות ומשני פשטה ידה. לא קאמינא דאפילו בפרוטה הית' מתקדשת וכולי אין להקשות דמי הצריכו לכ' שהרי המקשה לא הוקשה לו בפשטה ידה וקבלה פחות מדינר דמשמע דבהא יש סברא לומר שתהא מקודשת דמכל מקו' מכח בנתיה דרבי ינאי דאין שם סברא כלל צריך לומר דכסף דאמר רחמנא לאו כסף דחשיב לגבי אשה קאמר ואפילו פשט' ידה וקבלה פרוטה מקודשת דע"כ הוא כסף דחשיב בעלמא דאמר רחמנא לכך הוצרכו התוספות לומר בשנויא דאפילו קבלה פחות מדינר שפיר דמי כי קאמינא בדשויה שליח:

תו כתבו ונראה דהכי פריך אלא מעתה וכולי אם כן נתת דבריך לשיעורין ואם תאמר אם כן אמאי צריך גמרא למפרק בפשטה ידה הוה ליה סתמא אפילו אם קדשה על ידי שליח אם כן נתת דבריך לשיעורין ועוד יש לדקדק שהתו' היו יכולין לקיים שיטת ר"שי זכרונו לברכה בכהאי גוונא דלא תקשי לפי המסקנא דנתת דבריך וכולי דבנתיה דרבי ינאי סתמא דעתיהו נמי כשאר נשים וי"ל דאפילו על ידי שליח פריך מכח סברא דפשטי' ידה דלא תימ' בדשוי שליח דעתיהו אקידושין כשאר נשים דמצי למימר אי דעתי' בהכי מכל מקום כיון דלא חשיב כסף לגבייהו הוה ליה כמתרצית להתקדש בפחות מפרוטה ולהכי פריך פשטה ידה וקבלה וכולי דאם תאמר הכי נמי דלא הוו קידושין אם כן נתת דבריך לשיעורין ואפילו על ידי שליח צריך לומר שלא יהיו קידושין ומשני פשטה ידה לא קאמינא והשתא על ידי שליח אינן יוצאות מכלל שאר נשים ולשיטת רש"י זכרונו לברכ' אין התוס' יכולין לתרץ בכה"ג שאם המקשה לא הו הוקשה לו אלא בפשטה ידה משום דאין זו סברא שנאמר שאף על פי שנתרצית בפחות מתרקב לא הויין קידושין משמע דבע"י שליח ניחא ליה שלא יהיו קידושין כיון דידעי' בהו דקפדן א"כ כי משני פשטה ידה לא קאמינ' משמע דבשויה שליח אפי' בבנתיה דר' ינאי לא הוו קידושין כסברת המקשה וכן פר"שי ז"ל ותימא דנתת דבריך לשיעורין אבל לדברי התוס' עיקר קושי' נתת דבריך לשיעורין מכח דהיה ס"ד דבפשטה ידה אינ' מקודשת ומסיק בפשטה מקודשת ובשויה שליח לא קפדה כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי פי' הקו' אם פירש שקלים וכו' ולקמן בשמעתין פי' הקונט' דה"ג גופא והיינו משום דאי קאי אדלעיל וכו' לשון התוספות וצריך ליישב מה שייך מה שפירש לקמן דגרסינן גופא למה שפירש כאן בדברי רב יהודה אר"א ונראה דמשום דיש לתמוה דהא מילתא דרב יוסף לא מתוקמא כלל כפי המסקנא דמסיק דרב אסי בכסף קצוב דוקא קאמר היה נראה לומר דהא דקאמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה לאו היינו דמילתיה דרב יהודה היינו מילתייהו דבית שמאי אלא הכי קא' טעמייהו בדרב יהודה דקאמר אעפ"י דמפליג בין כסף תורה לכסף של דבריהם אלמא כסף של תורה במנה צורי אלא דבית שמאי מוסיפין על דברי רב יהוד' דאילו רב יהוד' לא אמר אל' בכסף הקצוב והם אמרו אף בכסף סתם והשתא דגרסינן גופא משום דרב יוסף אמ' דטעמייהו דב"ש כטעמי' דרב יהודה ולא כוותיה ומילת' דרב יהודה גופא היכי מתפרשא ומסיק דבכסף קצוב דוקא א איתמרא והיינו כטעמיה ולא כוותיה דאילו ב"ש אף בכסף סתם סבי' ליה דכסף צורי הוא אבל ר"שי ז"ל פירש כדברי רב יוסף כל כסף סתם וכו' שאם סתם הוי פחו' שבמטבעו' וכיון דאפיקתיה וכו' משמע דבעי למימר דמילתא דרב יהודה היינו מלתייהו דב"ש ולפי זה לא היה ליה לגמרא למימר גופא דהא אדרב יוסף קאי והוה ליה למפרך והרי מעשר והרי קידושין לאסוקי דלא כרב יוסף ותירצו התוספות דהא דגרסי' גופא היינו משו' דהך שקלא וטריא באנפי נפשה אתמרא במתיבתי' אמילת' דרב יהודה תדע דאם אדרב יוסף אתמר' הוה ליה למפרך לאלתר לדברי רב יוסף דב"ש כרב יהוד' לימ' רב יהודה אמר רב אשי כב"ש אלא משום דבאנפי נפשה אתמרא קבע' גמרא בה"ג וממילא אדחיה מילתא דרב יוסף:

מה כלים שנים אף כסף שנים וכו' הכי גריס רש"י ולדברי רש"י קשה למה ליה לגמר' לאיתויי דריש' דדבר חשוב דעיקר שנוי' לא הוי מדרש' דמה כלים שני' וי"ל דלא תקשי כדהקש' רש"י לפירוש רבותיו דהיכי אתיא הך דרשה דכלים ומפקא מכללא דקי"ל בכל התורה כולה סתם כסף פחות שבצורי הא כלים איצטריך לגופיה לאשמועינן אפילו מחטין כדאמרי' התם לכך יצאו כלים למה שהן דכהאי גוונא כתב התוספות לרב דכסף אצטריך ליה לגופיה לכפירה לא דרשינן מיניה הקיש' דמה כסף כדדריש שמואל דלא דרשינן הקיש' אלא מכח דמייתר להכי קאמ' כיון דע"כ כסף מייתר לשמואל צריך למדרש מה כסף דבר חשוב שיהיו שוין שתי כסף לאפוקי הא דאמרינן לכך יצאו כלים למה שהן והשתא לשתוק מינייהו דאטו גריעי משוה שתי כסף להכי דרשינן מה כלים שנים ומפקא מכללא דכל כסף האמור בתורה:

עוד כ' רש"י נהי דמעה היא מטבע הפחות שבצורי מיהו שתים מנ"ל והא דלעיל גבי אשה כתב כיון דמפקת ליה מפרוטה אוקמא אדינר היינו משום דלגבי אשה אין:

כסף חשוב לגבה אלא דינר ומיהו איכא בין טעמא דר' זירא דשכן אשה מקפדת על עצמה דלדידה אם פשטה ידה וקבלה פחות מדינר מקודשת כיון דקרא חשיב כסף צורי ע"כ פרוטה קאמר ואם פשטה ידה וקבל' גליא דעת' דמתרצה אבל להך טעמא כסף קצוב קאמר רחמנא דבדינר מקדשה ובציר מהכי לא:

ובתוספת הקשה ר"י על דברי רש"י ז"ל דאכתי לא דמי לההיא דלקמן דבתר דידעינן דפרוטה הוי שפיר כסף איכא למימר כיון דאפקתי' אבל השתא דאמרת דסתם כסף מטבע פחות שבצורי קאמר מי הכניסה לפרוטה שתצא דאין במשמע כסף אלא מעה ויש לומר דמכל מקום ידעינן דפרוטה חשיב' לענין מעשר והקדש כדאמר קן בסמוך וכסף שכתוב באש' סתמא לא משתמע מעה משום דפחות שבצורי הוא דהא קרא לא קפיד אפחות אלא מטעם דתפסת מועט הוא דמפרש רש"י בפחות דכיון דלא גליא קרא מסרן לחכמים והכל מענינו של דבר גבי אשה יש לפרשה בדינר שהרי פחות מכאן אין זה חשוב לגבה לענין שבועה יש לפרשה במעה מדלא פריש מ"מ פחות קאמר דתפסת מועט תפסת. עוד הקשה ר"י ז"ל אהא דפרשינן דאתא לאפוקי ממ"ד טענו שני מחטין חייב דהך דרשא דמה כסף דבר חשוב אתיא אליבא דשמואל פיר' דבריו ז"ל דשמואל גופיה הוא דקאמר התם לכך יצאו כלים למה שהן וא"ת ולדידיה מי ניחא ע"כ הך גרסא איתא התם כדכתב רש"י והתוס' כתבו דאתיא אליב' דשמואל דלא אצטריך ליה כסף למידי אחרינא ודריש ליה ללמד גזל כלים דבר חשיב והא היא גופי' אמר לכך יצאו כלים למה שהן ואעפ"י שר"י עצמו בא ליישב זה במ"מ והא דקאמר יצאו כלים למה שהן לאו דוקא וכו' אך שיהא שוה פרוטה כלו' ולהכי אהני הקישא דכסף שיהי' שוין פרוטה ומ"מ גם לשיטת רש"י ולגרסתו יש ליישב כן ואעפ"י שרש"י בהדיא כ' לאפוקי ממ"ד לכך יצאו כלים וכו' מכל מקום לא מפני כן נדחה שיטתו לגמרי שהרי יש ליישבה שלא כדבריו אלא כדברי ר"י וי"ל דלשיטת רש"י הכא לא מתוקמא כלל דלרב אסי כסף דעלמא לא הוי פרוטה אם כן חשיבות דכסף היינו מע' דפרוטה לא חשיבא כסף וכי דרשינן מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב צריך לומר דכלים שוין מעה קאמר ולאפוקי מההיא דאמרינן יצאו כלים למה שהן אבל לר"י מתרץ שפיר ההיא גרסא אליבא דשמואל דלא קיימא לן כרב אסי דהכא ולדידיה חשיבות דכסף בכל התורה כולה שוה פרוטה היא והכי דרשינן מה כסף דבר חשוב דהיינו פרוטה בעלמא אף כלים צריכין שיהיו שוין כל אחד פרוט' ומיהו ההוא כסף מסרו לחכמים דמשמע להו מעה כדכת' רש"י דומיא דכלי' שהם חשובי' למלאכתן אף כסף צריך שיהיה חשוב מעה ורש"י ז"ל גריס התם אף כל דבר חשוב כלו' שאר מילי לבד מכלי' דאלו כלים אפי' ב' מחטין ויצא מידי קושייתו של ר"י ז"ל ומיהו הכא נרא' דלא חס לגרוס כן דאנן לדברי רב אסי קיימ' ורב אסי קי"ל כוותיה דשמואל בחדא דס"ל דטענ' עצמה שתי כסף ואייתר ליה כסף ללמד על כלים דבר חשוב דהיינו מעה דהוי לכל הפחות חשיבות דהכא ולאפוקי מאידך דשמואל דיצאו כלים למה שהן דאל"כ לא הוה נפיק האי כסף מכל כסף שבתור' ושמואל דס"ל הכי התם לא ס"ל כהא דרב אשי כדפיר' לעיל:

ומה שתמה ר"י על דברי רש"י ז"ל דהא אין היקש למחצ' תימא הוא דלא אמרי' הכי אלא כשאנו באים לסלקם כגון אם הייתי אומר בכלים דבר חשוב וכסף לא הוי דבר חשיב אתי' הקישא להשוות' לכל מילי אבל הכא אדרבא כסף חשיב טפי בכל התורה כולה דהוי דינר וחשיבות אנו באים ללמוד מהקישא לא גריעו' דהא כלי חשוב הוא כיון שראוי לעשו' בו מלאכ' גדולה כדכת' התוס' וכי מפני שהוק' לכלי חשוב נגרע לכסף מחשיבותו בכל ה התור' כולה:

עוד הקשה רש"י ז"ל וכי מחט דבר חשוב הוא והא גמרי' התם לכך יצאו כלים למה שהן ואע"פ שיש לדחות דהכא לא ס"ל ההוא דאמר לכך יצאו כלים כדכח' רש"י ז"ל עצמו דהך בריית' מפקא מההיא דאמרי' לכך יצאו כלים מ"מ פריך שפיר דהיכא אשכחן דכלים סתמן דבר חשוב הן אדרבה אמרינן התם לכך יצאו כלים כלו מכלל כסף לומר לך כלים במה שהן משמ' דסת' כלים כל שהן משמע והתוס' כתבו דמ"מ חשיבות גדול יש בהן שראויין לעשו' מלאכה גדולה וחשיבותן משוי להו כשוין מעה וזהו לפי שהן סבורין דכלים שוין פרוטה בעינן הלכך חשיבותן מכשירתן להיות כמעה כסף אבל רש"י משמע ליה סתמא במה שהן אפי' פחות מפרוטה ונהי דאהניא להו חשיבותן לאחשובינהו ככסף פרוטה אבל לא לומ' דחשיבי יותר מפרוטה וא"ת והא מסקי' בפר' הזהב דפירי לא עבדי חליפין לר"נ דכ"ש נעלו נעל אין מידי אחרינ' לא אע"ג דקי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה ולא אמרי' דכ"ש פירי דשוין פרוטה ולא אמרי' דכ"ש פירי דשוין הרבה:

וי"ל דהתם אין לנו אלא מה שמצינו מפורש במקרא כי היכי דאמרי' ללוי דאמר בכליו של מקנה דס"ל שהגואל נתן לבועז ולא אמרי' כ"ש בכליו של קונה דדמי טפי לחליפין כדכתבו התוס' שם דאין לנו אלא מאי דכתיב בהדיא וכן כתבו התוס' בפר' השולח בעובדא דשקל כומתא שדא בה וא"ת אמאי איצטריך טעמא לענין מטבע דאינו עושה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה כדאמרי' לעיל בההו' פרקא א"ל דנעל כת' הא לא קשיא דאצטריך לרב ששת דס"ל פירי עבדי חליפי' ונעל לאו דוקא וכן כתבו התוס' שם ועוד הקשה רש"י דבהדיא אמרינן התם איפכא מה כסף דבר חשוב וכו' ותימא הוא דמה כח אותה גרסא יפה דכי היכי דגרסי רבותיו הכא לך יכולין לגרוס שם ואם נפשך לומר דההיא ע"כ מדרש' הכי לשמואל דמייתר ליה כסף ללמד על כלים דבר חשיב כדאמרי' התם דייקי קראי כשמואל א"כ מאי קש' ליה על דברי רבותיו מינה ההיא כשמואל והך גרסא דהכא כרב מדרש' ומוקמי לרב אסי כדתירץ רב למתני' ימיהו שמואל לא ס"ל הא דרב אשי לכך נר' שכל כונתו של רש"י ז"ל אינה אלא להכריע דכלים לא חשיבי כדי שנדרוש ונאמר מה כלים דבר חשוב והכריע מסבר' דמחט ודאי לא חשוב ועוד מדאמרינן התם יצאו כלים למה שהן משמע ועוד מדאמרינן התם אליבא דשמואל מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אלמא אי לאו הקישא דכסף כלים לא מקרו דבר חשוב שהסברא לא תשתנה משמואל לרב זו נר' כונתו של רש"י במה שהשי' על דברי רבותיו ואין עליו תמיהותיו של ר"י ז"ל אבל לשיטת רבותיו נר' לתרץ דהכי דרשי' מה כלים כל שרץ וחשיבי למלאכתן אף כסף הפחות שבחשובין דהיינו מעה ולא תימא כסף דינר בכל התורה דאתיא הקישא ומפקא מהך כללא דמה כלים כל שהן חשובי' למלאכתן אף כסף כל שהוא קרוי חשוב ואיזהו פחות שבחשיבותן מעה ואי קשיא לב"ה דס"ל דכסף בכל התורה היינו פרוטה הכא גבי טענ' דכל טענה וכפירה אי אפשר בפחות מפרוט' ואמרי' כיון דאפקתיה מפרוטה אוקמ' אמעה כסף ומ"ש מאמה העבריה דמפקי' לה מפרוטה משום דבעינ' גרעון ופדיון ומוקמי להו אשתי פרוטו' ולרבותיו של רש"י ניחא דדרשי' מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב דהיינו מעה ויש לומר דאי הוי סגי הכא בב' פרוטות לא היינו צריכי' להיקש' דמה כלים שנים אף כסף שנים ולשתוק קר' מכלים ומדאצטריך כלים אלמא חשיבת מעה בעינן ואתי כלים ללמד שיהיו שתי מעות:

והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט כו' פרש"י מיהו שמעי' מינה שחלל תחל' על הפרוטו' ותי' אימא דחלל על פרוטו' שוות דינר אבל פרוט' לחוד' לא מהניא וכן ק' לקמן דיליף הקדש ממעשר לחלל על שוה פרוטה מנ"ל דפרוטה חשיבא אימא פרוטו' שוות דינר דוקא. וע"ק לפי האמת דקי"ל כב"ה דפרוט' חשיב' כסף בכל התורה כולה יתורא דהכסף למאי איצטריך וע"ק על דברי רש"י נסמוך גבי הקדש בלשון שני שכתב ועוד דהכא כספים יתיר' כתיבי דאי כתוב בהקדש כסף יתיר' אמאי אצטריך למילף מג"ש דמעשר נדרש' מגופ' דקרא וי"ל דאף על גב דבכל התורה קי"ל שוה כסף ככסף גבי מעשר אכסף דוקא קפיד קר' דכתיב וצרת הכסף משמע מטבע של צורה ותנן אין מחללין מעשר על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא ואי בעלמא פרוט' לא מקרי כסף לפי שאינה כמטבע של כסף דצורי א"כ אפי' חילל על תרקב פרוטות לא מהני דכיון דכסף לא מקרי מידי דשוי' כסף לא מהני דלאו מטבע הוא ומשני דכסף דבר שהוא יכול לחלל על פרוטות אע"פ שאינן מטבע של צורי הואיל ומ"מ טבעא הוו וקרי' ביה וצרת צורת של דבר ומיהו פרוטות שוות דינר רבינן דפחות מכאן לא חשיבי בכל התורה וגבי הקדש אי קי"ל התם מכח שום דרשא דשוה כסף ככסף לפרוטות שוות דינר לא אצטריך ג"ש דלא גריעי משוה כסף אלא כי אתי' ג"ש לאוקמה אפרוטה דהוי כעין דון מינה ואוקי באתרא ובשאר מילי דלא דמי לא ילפי' וללשון שני שפי' רש"י דכסף יתיר' כתיב אהני' ג"ש לומ' דחלול על פרוטו' מהני ואהני יתורא דכסף להעמידו על שוה פרוטה:

הילכך בשאר כסף דעלמא דליכא יתורא נהי דתילף מג"ש דפרוטות מקרי כסף מיהו פרוטות שוות דינר דומיא דמעשר והשתא לפי האמת אליבא דב"ה דפרוטה חשיבא בכל התורה כלה אצטריך יתורא דהכסף דלא תימא דאכסף דוקא קפיד רחמנא ופרוטה היא של נחשת להכי מרבינן מיתורא דהכסף אפילו מטבע של נחשת כיון דהוי מטבע של צורה:

דף יב.

ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא וכו' רב חסדא לא ס"ל כשמואל הכא לא מצי לשנויי כדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו לשון התוס' וק' הואיל והתוס' דקדקו מדאמר לה לאו כל כמינך וכו' דמשמע שרב חסדא היה בא להפקיע קידושי ראשון למה הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו אפי' אם קדשה אדם אחר יש להוכיח מדאמ' לה לאו כ"כ למיסרה משמע שרב חסדא לא היה אוסרה על השני אעפ"י שלא נתן לה הראשון גט שאם נתן לה גט אף לדברי האם אינה אסורה על השני וע"ק דמדאמר להו השתא מיהת ליתנהו קמן ומייתי מדר"ח עידיה בצד אסתן ותאסר מוכח בהדיא שרב חסדא היה מתי' לאחרון בלא גט ועוד מדפרשו רבנן מההיא משפחה שאם חשש ר"ח לסברת שמואל וקבלה גט מראשון אמאי פרשו רבנן מינה וי"ל דאין להוכיח מדא"ל לכ"כ למיסרה אבתרא דה"ק לדבריך אין האחרון יכול לשאנה ואת גרעת כחו בזה שאל"כ אע"ג דצריכה גט מראשון מספק מ"מ בדין היינו כופין את האחר לגרש דקי"ל בשלהי גטין מגרש ראשו' ונושא שני משום דראשו' לא חזיא ליה אעפ"י שיגרש שני שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין והשתא ולדבריך כיון שקדושי הראשו' קדושי ודאי אינו בדין שנכוף אדרבא קדושי שני לא חלו ורב חסדא לא המנה כלל וכפה את הראשון לתת גט וכנס שני אע"ג דאמרי' דאיכא עדים בצד אסתן לא חש להו דהשת' מיהת ליתנהו קמן ולהכי פרשו רבנן מינה דסברי דגט מעושה שלא כדין הוא כיון ששמעו דאיכא סהדי ה"ל להמתין ולא לעשות כל הגט ונ"ל דהתוס' משמע להו דע"כ מיירי כשקדשה אחיו דאל"כ אמאי אמרי' לאו כל כמינך ואמאי לא מהימנא לגבי דידה לשויה נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרי' בעלמא אמרה טמאה אני אע"פ שחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא דשויה נפשה חתיכא דאיסורא ואמאי לא אסרינן למקדש מלכונסה:

ואף על גב דחזרו לומר שתהא אשה נותנת עיניה באחר דהרי אומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה כדאמרינן בשלהי נדרים התם היינו שאם נאמר דמהמנה לשויה נפשה חתיכא דאיסורא הרי היא נאסרת על בעלה איסור עולם ואנו חוששין שמא הי' רוצה להפקיע עצמה מיד בעלה אבל הכא למה לא נאמר שיגרש ראשון ויקיימנה השני דלזה למה לא נאמינה דפשיטא דלא ס"ד שנאמין לדבריה לפטרה בלא גט לכך כ' התוס' דהכא מיירי בשנתקדשה לאחיו דהשתא אם היינו חוששין לדבריה היתה נאסרת על בעלה איסור עולם הילכך לא חיישי' כלל דאמרי' עיניה נתנה באחר ומקלקלת על בעלה דומי' דיהודית שהיתה כוונת' לקלקל עצמה על בעלה:

הא איכא סהדי באידית כתב התוס' ואין לפ' דשמא איכא סהדי דא"כ אין לדבר סוף הק' מהרי"ן לב זיל בח"ג דשמא כי היכי דחייש שמואל שמא שוה פרוטה במדי ה"נ חיישי הני רבנן שמא ההיא אבנא הוה ביה שוה פרוטה עכ"ד ולדבריו תיקשי א"כ אמאי אצטריך למימר והא איכא סהדי וכו' ואמרו אם הקלו בשבוייה נקל בא"א נימא הכא יש לחוש שמא באותו זמן הוה ביה ש"פ דגבי שבויה לא שייך למיחש כה"ג אלא ע"כ דהכא בעיר הזאת לא חיישינן כלל שמא נתייקרה ולא ידעו בה העולם אבל הא איכא למיחש שמא דבר זה שוה פרוטה במדי דמילתא דשכיחא היא דמה שהו' זול כאן במקום אחר ביוקר וכיון דלהא דשמואל לא חייש מכ"ש דלא חיישינן שמא נתייקרה כאן ולא ידע בה אדם. עוד כתבו על מה שפירש"י ז"ל דהכא מיירי שיצא הקול שיש עדים במ"א דהאי קלא בתר, קדושין לאו כלום הוא ואי מקמי קדושין אי לא נתחזק בב"ד לא חיישינן ליה ואי אתחזק מ"ט דרב חסדא וכתב הר"ן ז"ל דמיירי בקלא דמקמי קדושין ולא אתחזק בב"ד וכיון דפשטה ידה וקבלה קדושין חיישינן לקלא אע"ג דלא אתחזק דאין לך אתחזק גדול מזה והקש' ז"ל דא"כ מאי מייתי מההיא דיהודית ההיא בתר נישואין הוא ועוד הק' כיון דטעמא משום דפשטה ידה וקבלה קדושי' הוא למה לא פרשה בקלא דבתר נשואין ואתחזק ומשום דפשטה ידה והן הן דברי המרדכי שפי' דהכא בקלא דבתר נשואין מיירי מדמייתי מההיא דיהודית כמו שהביא הוא ז"ל דמאי קשיא ליה מדמייתו מיהודית דהא לא מייתי ראיה מדיהודית לענין קלא דהא התם איהודית לא היה שום קול אלא לענין שלא תהא נאמנת לשויה נפשה חתיכא דאיסור' בעי לאוכיחי מההיא דיהודית דאמר לה לאו כל כמינה דאמך וכו' ומאי דלא מוקמי' לה בקלא דבתר נשואין דוקא משום דע"כ ההיא דר' חנינא מקמי קדושין הוא שלא קדשוה שום כהן אלא שהתירום לכהונה אלמא אפילו דקלא נפקא קמי קדושי' לא חיישינן ליה:

אם הקלנו בשבויה וכו' כתבו התוס' וי"מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפי' איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היינו יודעים אם נטמאה וכו' ודברים תמוהים הם מאד דהא מסקי' התם דבעדי טומאה קאמר דאי ס"ד עדי שבועה מאי איריא דאיכא סהדי במדינת הים אפילו אם באו לפנינו כאן הא תנן אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא ולא נשאת ממש אלא משהתירוה לינשא והרב מהר"י ן' לב ז"ל הק' בדברי התוס' ודחי לה בשינוי דחיקי ואפשר לתרץ דבריהם ולומר דאם הקלנו בשבויה לפי שיש להעמיד בחזק' כשרות דאפי' נחשיב זה הקול בס' דתרי אמרי נטמאת וב' או' לא נטמא' אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתת' אחזקתה דמה שראינ' שנשבית לא מפני כך הורע' חזקתה דמ"מ אין אנו יודעים אם נטמאת ואינ' אסור' מן התורה נקל בא"א דאי איכא סהדי דאות' אבנא דכוחלא אית בה שוה פרוטה אע"פ שיהיו שם עדים אחרים שיאמרו שלא היה בה שוה פרוט' הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא דאין להעמידה על חזקת היתר כדמעיקרא שהרי יצאת מכלל פנויה ונכנסה לידי ספק שהכל ראו שנתקדשה וכשיש ספק בקידושין תו ליכא להעמידה אחזקת פנויה כדכתב התוס' בפ"ב דכתובות בשנים או' נתקדשה ושני' או' לא נתקדשה דאמרי' ה"ז לא תנשא והק' בתוס' הו"ל לאוקמא אחזקה ותי' כגון שאנו יודעי' שזרק לה הקידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה וחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק הקידושין לית לן לאוקומ' אחזקה להתיר' לכתחילה ועוד נרא' בעיני דהנך מפרשים ס"ל דהא דמסיק רב אשי עדי טומאה איתמר לאו עידי טומאה ממש קאמר דלישנא דהא איכא עדים משמע דידעי' בודאי דאיכא עדים או קלא דאתחזק בבי דינא ואי קלא דטומאה היא אמאי לא חייש ליה ועוד מדלא אמרי' התם והא איכא עדים שנטמאת כי היכי דאמרי' הכא והא איכא עדים דבההיא שעתא הוי ש"פ אלא משום דבגמ' דייק טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדי' מתסרא והא אמר אבוה דשמואל כיון שהתירו' להנשא אע"פ שלא נשאת כלו' דאפי' יבואו עידי שביה לא חיישי להו משום רב אשי עידי טומאה אתמר דבין דידעי' בודאי שיש עדים שהיו בשביית' לא היה בדין להתיר' עד שיתברר הדבר ע"פ העדים שהם יודעים בודאי אם נטמאת או לא נטמאת כדאמר ר"י בהאומר גבי עד א' דמהימן גבי בעל מום משום דאת"ל שלח ואחוי וכתב התוס' דמהתם מוכח דכל שאיפשר להתברר מבררינן לה למילתא והכי משמ' בפ"ק דפסחי' גבי משכיר בית ופריך מאי נ"מ כגון דליתיה קמן דכשייליה הא איתיה קמן מבררינן למי שכר הכי נמי כיון שיש עדים שהיו עמה בשביה נמתין עד שיבואו ויתברר על פיהם אבל ודאי אם אמרו נשבי' ולא ראינו אם נטמא' מחזקי' לה בחזקת טהור' כיון שהותרה והיינו דאבוה דשמואל והא דחיישי' הכא לעידי טומאה הוא דחיישי' שמא יעידו שנטמא' ואמ' ר' חנינא עידיה בנד אסתן ותאסר דאילו הוו קמן ודאי שיילי' להו השתא דליתנהו קמן לא מנטרינן לה עד דאתו:

האי גברא דקדיש בציפתא וכו' וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ליכא למידק מהכא דרבא לא ס"ל לדשמואל דשמ' לקידושי ודאי הוא דקאמר לאו כלום אבל לקמן דשלח רבינא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה משמע דאיהו לא חייש כלל וי"ל דהכא ליכא למיחש לקידושי דציפתא כלל דכיון דד' זוזי כריכי בה ויהבינהו ניהלה מילתא דלא בעי לקדושה קידושי ספק אלא קידושי ודאי וקש' קצת דמאי מייתי מהא דכנסי סלע זה דודאי שתיקותה לאו כאומרת הן דסברה שאינה צריכה להשיב דהא מעיקרא לאו בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אבל הכא דבתורת קידושין קבלה ההיא ציפתא ונהי דאיהו לאו אדעתא דציפתא קדיש איהי מיהת בתור' קידוש' קבילתה שאם היה דעתו של איש כן היתה מקודשת מספק כדשמואל השתא דאמ' לה תקדש בד' זוזי דאית בה הו"ל לממחי ולומר לה בהדיא ועדיף טפי משדיך דמפלגי' בסמוך ושמא יש יותר סברא לחלק בין שדיך ללא שדיך כששתק' בשע' מתן מעות דקבלת בשדוכי' הוי כמפרש' אבל שתיק' דלאחר מתן מעות לעולם אינה כמפורשת:

אלימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמ' לא הא אשתיקה הוו קידושין וכו' וא"ת לא כי אלא אמרה אין מקודשת בודאי אמרה לא לא מקדשה כלל הא שתקא הויא ספק מקודשת וי"ל שר"נ בעי לאוכוחי דע"כ ליכא לחלק בין שדיך ללא שדיך דאל"כ קשו מתנייתא אהדדי ואפי' תימא הא שתקה הוי ספק והתניא קדשה בגזל וכו' מקודשת ודאי וגמ' בעי למימ' דלא תימא הא אישתקה הוו קדושין כי היכי דלא תקשי לך ההיא דקדשה בגזל דא"כ נתני מקודשת.

דף יג:

האשה שהביא' חטאתה וכו' משנה היא במס' קינים וקתני סיפ' וכו' וק' דכל זה לא שייך הכא דגמרא לא מייתי הכא סיפא דמתני' וע"ק מאי ק' להו לתוס' דמשמ' אבל היא עצמה מביאה חטאתה אחר עולתה דודאי היא עצמה תביא חטאת ועולה בתחל' דעולה קמייתא לא חלק' לה דבעי' חטאת ראשו' דאטו מי שהבי' עולה ראשו' אין לה תקנה כלל וי"ל שהתוס' הוק' להם לשמואל דמיירי מתניתין דהפרישה מחיים מאי קמ"ל מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה דהא חטא' למיתה אזלא ואי לאשמועי' דחטא' שמתה בעליה תמות הא שמעי' לה בכמ' מתני' חמש חטאות המתות וחד מינייהו חטאת שמתו בעליו ומאי איריא משום דהביא' עולתה הו"ל עולה שמתו בעליה קרבה וחטאת שמתו בעליה לא קרבה לכך כתב' התוס' דלדיוקא איצטר' לו' הא מתה תביא חטא' אחר עולה ואשמועי' דבדיעבד כשר ולא היתה צרי' להביא עולה אחרת אחרי':

תו כת' התו' דכל חטאות קודמות וכו' אפי' חטאת העוף לעולת בהמה ולא הוצרכו התוס' לומ' זה שלא נעמיד משנתינו בחטאת העוף ועולת בהמ' דהא מתני' דקינין בעופות מתניא דתנן ריש' דמתני' הביאה חטא' תור ועולת' בן יונה וכו' אלא דלא תימ' ע"כ ההיא דאשר לחטאת ראשו' לעכב אתא דאי' למצו' ממיל' משמע מדכתי' החטאת ובתר כתיב ואת השני יעשה עולה כמשפט לכך כתבו דהתם דרשי' מינה לרבות שחטאת העוף קודמת לעולת בהמה ומכל מקום ליכא למימר דלכתחלה קאמר וכולי:

תו כת' התוס' אלמא משמע דאפי' בדיעבד לא קרבה ותימ' שהתוס' העלימו המסקנ' דמסי' התם והעלה משמע שהעלה כבר להכשיר בדיעבד ומיהו התם הכי מסיק שאני עולת מצורע דכתי' והעלה וכו' והשת' כ"ש דק' לפי המסקנא דמדאיצטרך קרא לריבויי גבי מצורע להכשיר בדיעבד ש"מ מבנין אב פסלינן אפילו בדיעבד בעלמא ותרצו התוס' דהתם לאו מכח בנין אב פריך דמב"א ליכא עיכובא אלא מכח דרשא דזאת תהיה דכתיב גבי מצורע והא דמייתי בנין אב דאי לאו בנין אב שבכל מקום החטאת קודמת לא הוה קאי עליה עכובא דזאת תהיה ומסיק שאני עולת מצורע דכתיב בה והעלה והשתא עיכובא דזאת תהיה אתיא לשאר מילי דמצורע ועוד תרצו התוס' דנהי דהמקשה הוי טעי בהכי לומר דמבנין אב שמעי' אפי' לעכב בתר דמסקי' שאני עולת מצורע דכתיב והעלה גמרי' מינה בעלמא והא דאמרי' התם שאני לפי סברת המקשה דס"ל דבנין אב עיכובא הוה מתרץ לה דע"כ במצורע גלי קרא ואה"כ דמצית למימר דכיון דגלי קרא גבי מצורע ה"ה בעלמא ועי"ל דלא בעו התוס' אלא לתרוצי דהא לשמואל דצריך לאוקמ' מתני' לדיוקא הא לא מתה תבי' בדיעבד דאיהו לא דריש לבנין אב לעכוב' משום דאית ליה גילויא גבי מצורע ונהי דגמרא דהתם ס"ל דבמצורע דוקא מ"מ דשמואל מתרצה שפיר בתר דאית לן רבויא גבי מצורע:

אלא מיתת הבעל מנ"ל תימה דבפ"ד מיתות מצרכינן קרא באשת אב וכו' והכא מצריך קרא להתיר אשת איש לאחר מיתת בעלה לשון התוס' וקשה דאכתי מצי למימר דקיימא בעשה דהא עדיפא מינה דייקינן לקמן מדאסר רחמנא אלמנה לכ"ג ודחי לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה ועוד הק' הרב מהר"י ן' לב ז"ל למה לא תרצו התוס' שאחרי שראינו שאסר הכתוב עריות לאחר מיתה איצטרך למשרי בא"א וטפי הו"ל לאקשוי דהיינו דאמרי' בגמ' והא עריות וכו' דאי לאו עריות הוה ס"ל הוא אסרה והוא שרי לה השתא דאסר קרא עריות אף לאחר מיתה אלמא באיסורה קיימא ואין מיתה מתרת:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה