אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף יב.

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף יב.

דף יא.

ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא וכו' רב חסדא לא ס"ל כשמואל הכא לא מצי לשנויי כדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו לשון התוס' וק' הואיל והתוס' דקדקו מדאמר לה לאו כל כמינך וכו' דמשמע שרב חסדא היה בא להפקיע קידושי ראשון למה הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו אפי' אם קדשה אדם אחר יש להוכיח מדאמ' לה לאו כ"כ למיסרה משמע שרב חסדא לא היה אוסרה על השני אעפ"י שלא נתן לה הראשון גט שאם נתן לה גט אף לדברי האם אינה אסורה על השני וע"ק דמדאמר להו השתא מיהת ליתנהו קמן ומייתי מדר"ח עידיה בצד אסתן ותאסר מוכח בהדיא שרב חסדא היה מתי' לאחרון בלא גט ועוד מדפרשו רבנן מההיא משפחה שאם חשש ר"ח לסברת שמואל וקבלה גט מראשון אמאי פרשו רבנן מינה וי"ל דאין להוכיח מדא"ל לכ"כ למיסרה אבתרא דה"ק לדבריך אין האחרון יכול לשאנה ואת גרעת כחו בזה שאל"כ אע"ג דצריכה גט מראשון מספק מ"מ בדין היינו כופין את האחר לגרש דקי"ל בשלהי גטין מגרש ראשו' ונושא שני משום דראשו' לא חזיא ליה אעפ"י שיגרש שני שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין והשתא ולדבריך כיון שקדושי הראשו' קדושי ודאי אינו בדין שנכוף אדרבא קדושי שני לא חלו ורב חסדא לא המנה כלל וכפה את הראשון לתת גט וכנס שני אע"ג דאמרי' דאיכא עדים בצד אסתן לא חש להו דהשת' מיהת ליתנהו קמן ולהכי פרשו רבנן מינה דסברי דגט מעושה שלא כדין הוא כיון ששמעו דאיכא סהדי ה"ל להמתין ולא לעשות כל הגט ונ"ל דהתוס' משמע להו דע"כ מיירי כשקדשה אחיו דאל"כ אמאי אמרי' לאו כל כמינך ואמאי לא מהימנא לגבי דידה לשויה נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרי' בעלמא אמרה טמאה אני אע"פ שחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא דשויה נפשה חתיכא דאיסורא ואמאי לא אסרינן למקדש מלכונסה:

ואף על גב דחזרו לומר שתהא אשה נותנת עיניה באחר דהרי אומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה כדאמרינן בשלהי נדרים התם היינו שאם נאמר דמהמנה לשויה נפשה חתיכא דאיסורא הרי היא נאסרת על בעלה איסור עולם ואנו חוששין שמא הי' רוצה להפקיע עצמה מיד בעלה אבל הכא למה לא נאמר שיגרש ראשון ויקיימנה השני דלזה למה לא נאמינה דפשיטא דלא ס"ד שנאמין לדבריה לפטרה בלא גט לכך כ' התוס' דהכא מיירי בשנתקדשה לאחיו דהשתא אם היינו חוששין לדבריה היתה נאסרת על בעלה איסור עולם הילכך לא חיישי' כלל דאמרי' עיניה נתנה באחר ומקלקלת על בעלה דומי' דיהודית שהיתה כוונת' לקלקל עצמה על בעלה:

הא איכא סהדי באידית כתב התוס' ואין לפ' דשמא איכא סהדי דא"כ אין לדבר סוף הק' מהרי"ן לב זיל בח"ג דשמא כי היכי דחייש שמואל שמא שוה פרוטה במדי ה"נ חיישי הני רבנן שמא ההיא אבנא הוה ביה שוה פרוטה עכ"ד ולדבריו תיקשי א"כ אמאי אצטריך למימר והא איכא סהדי וכו' ואמרו אם הקלו בשבוייה נקל בא"א נימא הכא יש לחוש שמא באותו זמן הוה ביה ש"פ דגבי שבויה לא שייך למיחש כה"ג אלא ע"כ דהכא בעיר הזאת לא חיישינן כלל שמא נתייקרה ולא ידעו בה העולם אבל הא איכא למיחש שמא דבר זה שוה פרוטה במדי דמילתא דשכיחא היא דמה שהו' זול כאן במקום אחר ביוקר וכיון דלהא דשמואל לא חייש מכ"ש דלא חיישינן שמא נתייקרה כאן ולא ידע בה אדם. עוד כתבו על מה שפירש"י ז"ל דהכא מיירי שיצא הקול שיש עדים במ"א דהאי קלא בתר, קדושין לאו כלום הוא ואי מקמי קדושין אי לא נתחזק בב"ד לא חיישינן ליה ואי אתחזק מ"ט דרב חסדא וכתב הר"ן ז"ל דמיירי בקלא דמקמי קדושין ולא אתחזק בב"ד וכיון דפשטה ידה וקבלה קדושין חיישינן לקלא אע"ג דלא אתחזק דאין לך אתחזק גדול מזה והקש' ז"ל דא"כ מאי מייתי מההיא דיהודית ההיא בתר נישואין הוא ועוד הק' כיון דטעמא משום דפשטה ידה וקבלה קדושי' הוא למה לא פרשה בקלא דבתר נשואין ואתחזק ומשום דפשטה ידה והן הן דברי המרדכי שפי' דהכא בקלא דבתר נשואין מיירי מדמייתי מההיא דיהודית כמו שהביא הוא ז"ל דמאי קשיא ליה מדמייתו מיהודית דהא לא מייתי ראיה מדיהודית לענין קלא דהא התם איהודית לא היה שום קול אלא לענין שלא תהא נאמנת לשויה נפשה חתיכא דאיסור' בעי לאוכיחי מההיא דיהודית דאמר לה לאו כל כמינה דאמך וכו' ומאי דלא מוקמי' לה בקלא דבתר נשואין דוקא משום דע"כ ההיא דר' חנינא מקמי קדושין הוא שלא קדשוה שום כהן אלא שהתירום לכהונה אלמא אפילו דקלא נפקא קמי קדושי' לא חיישינן ליה:

אם הקלנו בשבויה וכו' כתבו התוס' וי"מ אם הקלנו בשבויה היינו משום דאפי' איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היינו יודעים אם נטמאה וכו' ודברים תמוהים הם מאד דהא מסקי' התם דבעדי טומאה קאמר דאי ס"ד עדי שבועה מאי איריא דאיכא סהדי במדינת הים אפילו אם באו לפנינו כאן הא תנן אם משנשאת באו עדים ה"ז לא תצא ולא נשאת ממש אלא משהתירוה לינשא והרב מהר"י ן' לב ז"ל הק' בדברי התוס' ודחי לה בשינוי דחיקי ואפשר לתרץ דבריהם ולומר דאם הקלנו בשבויה לפי שיש להעמיד בחזק' כשרות דאפי' נחשיב זה הקול בס' דתרי אמרי נטמאת וב' או' לא נטמא' אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתת' אחזקתה דמה שראינ' שנשבית לא מפני כך הורע' חזקתה דמ"מ אין אנו יודעים אם נטמאת ואינ' אסור' מן התורה נקל בא"א דאי איכא סהדי דאות' אבנא דכוחלא אית בה שוה פרוטה אע"פ שיהיו שם עדים אחרים שיאמרו שלא היה בה שוה פרוט' הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא דאין להעמידה על חזקת היתר כדמעיקרא שהרי יצאת מכלל פנויה ונכנסה לידי ספק שהכל ראו שנתקדשה וכשיש ספק בקידושין תו ליכא להעמידה אחזקת פנויה כדכתב התוס' בפ"ב דכתובות בשנים או' נתקדשה ושני' או' לא נתקדשה דאמרי' ה"ז לא תנשא והק' בתוס' הו"ל לאוקמא אחזקה ותי' כגון שאנו יודעי' שזרק לה הקידושין ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה וחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק הקידושין לית לן לאוקומ' אחזקה להתיר' לכתחילה ועוד נרא' בעיני דהנך מפרשים ס"ל דהא דמסיק רב אשי עדי טומאה איתמר לאו עידי טומאה ממש קאמר דלישנא דהא איכא עדים משמע דידעי' בודאי דאיכא עדים או קלא דאתחזק בבי דינא ואי קלא דטומאה היא אמאי לא חייש ליה ועוד מדלא אמרי' התם והא איכא עדים שנטמאת כי היכי דאמרי' הכא והא איכא עדים דבההיא שעתא הוי ש"פ אלא משום דבגמ' דייק טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדי' מתסרא והא אמר אבוה דשמואל כיון שהתירו' להנשא אע"פ שלא נשאת כלו' דאפי' יבואו עידי שביה לא חיישי להו משום רב אשי עידי טומאה אתמר דבין דידעי' בודאי שיש עדים שהיו בשביית' לא היה בדין להתיר' עד שיתברר הדבר ע"פ העדים שהם יודעים בודאי אם נטמאת או לא נטמאת כדאמר ר"י בהאומר גבי עד א' דמהימן גבי בעל מום משום דאת"ל שלח ואחוי וכתב התוס' דמהתם מוכח דכל שאיפשר להתברר מבררינן לה למילתא והכי משמ' בפ"ק דפסחי' גבי משכיר בית ופריך מאי נ"מ כגון דליתיה קמן דכשייליה הא איתיה קמן מבררינן למי שכר הכי נמי כיון שיש עדים שהיו עמה בשביה נמתין עד שיבואו ויתברר על פיהם אבל ודאי אם אמרו נשבי' ולא ראינו אם נטמא' מחזקי' לה בחזקת טהור' כיון שהותרה והיינו דאבוה דשמואל והא דחיישי' הכא לעידי טומאה הוא דחיישי' שמא יעידו שנטמא' ואמ' ר' חנינא עידיה בנד אסתן ותאסר דאילו הוו קמן ודאי שיילי' להו השתא דליתנהו קמן לא מנטרינן לה עד דאתו:

האי גברא דקדיש בציפתא וכו' וכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ליכא למידק מהכא דרבא לא ס"ל לדשמואל דשמ' לקידושי ודאי הוא דקאמר לאו כלום אבל לקמן דשלח רבינא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה משמע דאיהו לא חייש כלל וי"ל דהכא ליכא למיחש לקידושי דציפתא כלל דכיון דד' זוזי כריכי בה ויהבינהו ניהלה מילתא דלא בעי לקדושה קידושי ספק אלא קידושי ודאי וקש' קצת דמאי מייתי מהא דכנסי סלע זה דודאי שתיקותה לאו כאומרת הן דסברה שאינה צריכה להשיב דהא מעיקרא לאו בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אבל הכא דבתורת קידושין קבלה ההיא ציפתא ונהי דאיהו לאו אדעתא דציפתא קדיש איהי מיהת בתור' קידוש' קבילתה שאם היה דעתו של איש כן היתה מקודשת מספק כדשמואל השתא דאמ' לה תקדש בד' זוזי דאית בה הו"ל לממחי ולומר לה בהדיא ועדיף טפי משדיך דמפלגי' בסמוך ושמא יש יותר סברא לחלק בין שדיך ללא שדיך כששתק' בשע' מתן מעות דקבלת בשדוכי' הוי כמפרש' אבל שתיק' דלאחר מתן מעות לעולם אינה כמפורשת:

אלימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמ' לא הא אשתיקה הוו קידושין וכו' וא"ת לא כי אלא אמרה אין מקודשת בודאי אמרה לא לא מקדשה כלל הא שתקא הויא ספק מקודשת וי"ל שר"נ בעי לאוכוחי דע"כ ליכא לחלק בין שדיך ללא שדיך דאל"כ קשו מתנייתא אהדדי ואפי' תימא הא שתקה הוי ספק והתניא קדשה בגזל וכו' מקודשת ודאי וגמ' בעי למימ' דלא תימא הא אישתקה הוו קדושין כי היכי דלא תקשי לך ההיא דקדשה בגזל דא"כ נתני מקודשת.

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה