חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרק האשה · דף לו
ומה להלן על מת אף כאן על מת הקש' הר"ם ז"ל בפי' החומש דמאי שנא בבין עינים דדרשי' מה להלן חייב על הראש כבין העינים ולא אמרי' מה להלן בין העינים אף כאן בין העינים והיינו בראשם דכתיב גבי כהנים והכא דרשי' מה להלן על מת ולא אמרי' מה להלן בין על מת בין שלא על מת דכתיב ולא תשימו קרחה סתם והעמידה בצ"ע וליתא דא"כ על מת למה לי דבשלמא בין עיניכם אע"ג דחייב על הראש לא נכתב אלא ללמדנו מקום תפילין דהוי במקום שער שעושי' קרחה הילכך מקיימין קרחה דבראשם לחייב על כל הראש אבל אי ס"ד אפי' על ביתו שנפל ועל ספינתי שנטבעה בים למה לי למכתב על מת:
תפילין גופייהו מהכא גמרינן הקשו בתוס' מ"מ נילף קרחה מתפילין דאין ג"ש למחצה ואית דמקשו כי היכי דאמרינן לעיל בעם דמפיק מג"ש דקרחה דאמרי' השתא נמי נימא הפסיק הענין ואי משום ג"ש מבעי ליה לכדתני' וכו' השתא נמי כיון דג"ש אצטריך למילתא אחריתי נימא עם קדוש לרבות את הנשים וליתא דהתם אין הג"ש למחצה דכהנים נמי ילפי' חייובא אלא דלא אצטריך אבל הכא כיון דעם קדוש מצות למדרש לענין גדידה אין להעמד ג"ש דתפילין למחצה שיהו חלוקי' מקרחה עוד מקשים נילף מתפילין מה להלן בין עיניכם דוקא אף קרחה דישראל כן וכי כתיב בראשם גבי כהנים כתיב ואדרבה טפי יש למשכה לקרחה דישר' שתלמוד מכהנים דרבה בהם הכתוב מצות יתרין א"כ מנ"ל דתפילין במקום שער הא לא מפני ג"ש אלא מיתורא דבין עיניכם ואי סלקא דעתך בין עיניכם דוקא ליכא יתורא ואין כאן גזרה שוה אלא הכי גמרי' דהאי בין עיניכם לא אתא אלא ללמדנו מקום תפילין:
וכי תימ' בנים משחיתים מקרו בני' מעליא לא מקרו פרש"י לא מקרו עוד לעולם ת"ש דכי הדרי מקרי בני אל חי ע"י תשובה והוצרך רש"י לפרש כן דאל"כ מאי מייתי מוהיה במקום וכו' ההיא לכי הדרי בתשובה קאמר וק' דלכי הדרי מאי למימרא פשיטא שאין לך דבר עומד בפני התשובה דע"כ לא נחלקו אלא כשאין נוהגים מנהג בנים אבל לכי הדרי שנוהגים מנהג בנים בני מעליא מקרו ומאי וכי תימא דקאמר וי"ל דר"מ פליג אדר' יהודה דדריש בנים אתם ע"מ כן דהא ליתא דבין כך ובן כך קרויים בנים דכתיב בנים סכלים וכו' הא מה אני מקיים בנים אתם לכדאיסי דדריש בנים ולא בנות וכ"ת לעולם בנים אתם ע"מ כן וה"ק בזמן שאתם נוהגי' מנהג בנים שלא תתגודדו וכו' אתם קרויי' בני' מעלי' ואם לאו אפי' הדרי בתשובה בנים משחיתים מיקרו בנים מעליא לא מקרו דאי דלא הדרי פשיטא דלא מקרו בני מעלמא להכי מייתי ואומר והיה במקום וכו' דניכי הדרי מקרו בני אל חי ועוד יש לפרש דכי היכי דדריש ר' יהודה בזמן שאין אתם נוהגים מנהג בנים אי אתם קרויים בנים הכי נמי דריש ואי לאו אי אתם עם קדוש כדפי' לעיל ואי לא הדרי בתשו' פשיטא דאפי' בנים לא מקרי כ"ש עם קדוש אלא ע"כ אפי' לכי הדרא קאמר והשתא א"ש הא דאמרינן ובין לרבא ובין לאביי האי בנים אתם מאי דרשי ביה דאביי ורבא לא באו אלא לפרש הא דאיסי ומאי דדריש ת"ק בהאי בנים אתם דריש נמי איסי ואמאי לא בעו לת"ק מאי דריש ביה די"ל דלתנא דמתני' דדריש עם קדוש לקרחה דריש שפיר בנים אתם לכדר' יהוד' ואם לאו אי אתם קרויין בני אבל לאביי ורבא אליבא דאיסי אי ס"ד בנים את להכי עם קדוש למאי אתא השתא בנים לא מקרי בני מעלמא לא ס"ד השתא דאפי' לכי הדרי קאמר כדמסיק ור"מ פליג אברים ואעם קדוש והיינו דקאמר ואומ' כלומר ודקאמר' נמי דעם קדוש להכי אתא ליתא דכתיב והיה במקום וכו' אלא בני' אתם ועם קדוש כדדרשינן לעיל אליבא דאיסי מיהו שיטתו של רש"י דלכי הדרי מיירי הכא קשה דפשיטא שאין לך דבר עומד בפני התשובה וכתי' חטאתיו לא תזכרנה ביום שובו מרשעו ואמרי' במקום שבעלי תשו' עומדים אין צדיקים גמורי' יכולין לעמוד ואני מצאתי בספרי זוטא דמסיי' בה הכי וכן הוא אומ' ובאו לפניך כמבואר שם ושמעו אליך עמי יכול שומעים ועושי' ת"ל ואותם לא יעשו כלו' ואפ"ה קרי להו עמי ואותה נמי דמכילת' דפ' יתרו ויאמר אך עמי המה בנים וכו' מה ת"ל אך גלוי היה לפניו כלו' ואעפ"כ עמי המה הילכך אפי' בזמן ריחוקם לא מצית למימר לא עמי אתם אלא ע"כ הכי מדריש במקום שהיה ראוי ליאמר להם לא עמי אתם יאמר להם באותו פרק בני אל חי והכי איתא במדרש עת צרה היא ליעקב מתוך צרה רווחא שנאמ' כי עת צרה וכו' מתוך ריחוק קירב שנא' והיה במקום אשר יאמר להם וכו' אלמה משמע להו קרא דבאותו פרק יאמר להם בני אל חי בעומדים במרדם והכי משמע בפ' האשה בפסחים שא"ל הקב"ה להושע עמוד ובקש רחמים על ישראל שגזרתי עליה' שלש גזרות בעבורך והיינו לא עמי אתם ולא רו רוחמה התחיל לברכן שנאמ' והיה מספר בני ישראל וכו' והי' במקום וכו' אלמא ביטול הגזרה היא אעפ"י שעמדו במרדן ויליף שאפי' הושע העבירם באומה אחרת אמ' לא עמי וחזר ואמר יאמר להם בני אל חי והיינו דקתני ר"מ ואומ' וכ"ת להכי כתיב בנים לומר שאם אי אתם נוהגים מנהג בנים אי אתם קרויין בנים מעליא ליתא כדפרשנו:
הסמיכות והתנופות וכו' תימה אמאי לא חשי' להו בסוטה ס"פ היה נוטל בהדי מילי דבין איש לאשה ומיהו אמתני' דהתם אין תימא דתנא ושייר מילי טובא אבל בתוספתא דהתם דקתני מילי טובא אמאי לא תני הני וכן במה בין כהן לכהנת אמאי לא חשיב הגשות וקמיצות:
חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות פרש"י שהן מניפות מנחתן בעצמן שמנחת' טעונה תנופה בבעלים ותימא הוא דמנח' נזיר מנחת נסכים היא שאינה באה בגלל עצמה אלא בגלל הזבח ותנן בפ' כל המנחות באות מצה לחם הפנים ומנחת נסכים אין טעונות לא הגשה ולא תנופות ותנופ' דכתיב גבי נזיר בשלמים כתיבא וכן מפורש בס"פ שלשה מינין הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת ורקיק אחד ונותן על כפי הנזיר ומניפן ונרא' דהכי גרסינן במשנתנו חוץ ממנחת סוטה והנזיר' שהן מניפות וכן מוכח מלשון התוספות:
וכתבו התוספת נראה דמהגשה ואילך מיירי בכהנים ואתו קראי דגמר' למעוטי כהנות דקש' דסמיכה לא שייכא אלא בבעלי חיים והו"ל למתני' בהדי מילי דזבח דהיינו הקבלו' אלא משום דסמיכו' ותנופו' איירי בישראל ולא במצו' כהונ' נקיט להו ברישא ומהגשו' ואילך מיירי בכהני' ואע"ג דתנופו' נמי שייכי בכהנים דיד כהן ויד הבעלים היא מ"מ קראי דמייתו מוכיחים דגבי תנופ' נפ"ל מבני ישראל וגבי הגש' מבני אהרן ומיהו ה"מ נמי לתרוצי דלהכי נקט להו ברישא משום דלא מתחלי עבוד' ולא אצטריך למעוטינהו אלא משום דס"ד שכשרו' בנשים כדכת' התוס' בסמוך ועוד נר' שהתוספות אתו לאשמועינן דמהגשו' ואילך מיירי בכהנים דוקא כדמייתי קראי בגמ' מבני אהרן לומר דבבמה משע' התר הבמו' דלא בעינן כהן ובגדי שרת כדתנן בשלהי זבחים שהאי' כשר לעבוד' אף האשה כשרה דלא אמעיטה אלא מעבודת כהונה אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל כלומר דמצות הבעלים ולא במצוה שבכהונה אחד הבעלים כהנים ואחד ישראל. וא"ת תנופה דכהן דמניח ידו תחת יד הבעלים מנ"ל שאינה כשרה בכהנ' דאע"ג דממעטינן קרא מתנופ' עצמן היינו דאין קרבן נשים טעון תנופת דבעלים אבל תנופ' כהן דמצוה היא מנ"ל דלא מהניא בנשים ויש לומר דתנופה נמי לא אצטריך למעט אלא משום דאשכחן תנופה דכשרה בנשים והיינו תנופה דבעלי' דאילו תנופת כהן לא אשכחן בשום דוכתא דכשרה בהם וא"ת הגשו' מהי תיתי למכשר בהו נשים הא מ"ע שהז"ג הוא כדכתבו התוספות ואין לומ' דמחללי עבוד' דהא תנן דכל המנחו' באות לא הניף לא הגיש כשרו' וכיון דלא מעכבא פשיטא דלא מתחלה עבודה אי הגיש זר או אשה. וי"ל דס"ד שכהנ' שהגישה בדיעבד כשרה ואין לחזור הבשר ולהגיש כיון דכהנת היא ולא זר קמ"ל דלא מקיימא כלל מצו' הגשה אלא בכהן כשר אבל גבי סמיכה ותנופ' דבעלי' שאי אפש' לעשו' על ידי אחר הוצרכו התוספו' לתרץ דסד"א שכשרו' בהם וא"ת בשאר עבודו' נמי מנא ליה דמתחלה עבודה בכהנת נימא דמעוטא דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזיר כהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה שהרי קרויה כהנים לאכול תרומה וקדשים והיה להם לתוספות לתרץ דלהכי אצטריך בהו עיכובא ויש לומר דלענין דלא אהנו מעשיהו לא צריכי קראי דקל וחומר הוא ומה הגשה דלא מעכבא לא מהניא בנשים עבודות דמעכבות לא כל שכן וכי תימא תנופות כהן שאינ' כשרה בכהנת וצריך לחזור ולהניף כהן אחר מנ"ל יש לומר דכיון דגלי קרא בהגש' דהויא מעבודו' שבכהונה בעי' כהן דוקא ואינה כשרה בכהנת ה"ה בתנופ' וא"ת בשאר עבודות דמעכבות כגון הקמיצות וההקטרות כיון דגלי קרא בחד מינייהו דמתחלה עבודה ה"ה בכולם ואמאי אצטריכו כל הני קראי וי"ל דלענין אחולי עבודה בעינן קרא בכל חד וחד ולא ילפי' מהדדי אבל במקום שאין חילול כיון דגלי קרא שאין העבודה כשרה בהם ממילא אית לן בכל עבודת שבכהונה ובהכי ניחא אמאי לא מייתי שאר עבודות דלא מעכבי כגון היציקות והבלילות הפתיתות והמליחות מנ"ל דלא מהנו בנשים אלא מדגלי קרא גבי הגשה ה"ה בכולהו ועוד יש לומר דבשאר עבודות המעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינה כשרות בנשים אפי' בדיעבד דתיפוק לי' דאין ן בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו בבואם לשרת בקדש והא דכתב התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים אי נמי כיון שלא נצטוו לא כת' כן אלא לענין חילול עבודה דלא קים לן דמחלל עבודה אלא כהן ששמש במחוסר בגדים שנצטוה עליהם אבל דמקרי' עבודה פשיטא דלא מהניא כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתה בבגדים דבהדיא כתיב והיו על אהרן ועל בניו:
והא דכתב התוס' דלא קתני הולכה הוה מצו התוס' לתרץ דהולכה לא חשיב דלאו מצוה שאי איפשר לבטלה היא כדאמרינן בפ"ק דזבחים שאיפשר בלא הילוך ששוחט בצד המזבח וזורק ולא חשיב הכא אלא מצות שאי אפשר לבטלן אלא דקשיא להו הא דכתב דתיפוק לי' דמ"ע שהז"ג הוא ומשום פסול עבודה תנא להו א"כ ליתני עבודה דמפסלה בזר דבספ"ק דזבחים אמר רבי אליעזר הולכה בזר פסולה אפילו לר' שמעון דסבר שאין מחשבה פוסל בה:
והא דכתבו וזריקה בכלל הזאה קשה דאדרבה זריקה כתיבה בהדיא ובן צאן וזרקו בני אהרן אבל הזאה דבן עוף אתיא מק"ו ויש לומר דעיקר קל וחומר לאו מבן צאן אלא מתחילת עבודה לסוף עבודה ולאו מזריקה דוקא גמר אלא משאר עבודות כמו שאפרש בסמוך והזאה דאתי' מדרשא חביבה ליה למתני טפי:
והא דהקשו התוס' דמצות שהז"ג נינהו תימה לי דעיקרו של קרבן זמן גרם לו שאינו נוהג אלא ביו' ואעפ"כ נשים חייבו' בקרבן א"כ יהיו נוהגו' בה כל מצות שבקרבן ואין לומר דגוף הקרבן אפשר לעשות ע"י אחרים דבמצות שהז"ג פטור' היא לגמרי דהאי נמי בעי התו' למפטר אשה ממילת בנה למ"ד אינה נוהג' אלא ביום דהו"ל מצוה שהז"ג אע"ג דאפשר לעשות ע"י אחרים ועוד סמיכות ותנופות מיהת דמצותן בבעלים מאי קשיא להו לתוספות בהו דכיון דחייבינהו רחמנא בקרבן ממילא מחייבי בכל מצות שבו:
אי דפרה אלעזר כתיב בה הקשו בתוס' למ"ד לדורות בכהן הדיוט משום הכי אצטריך קרא למעט נשים וכו' ותרצו דה"פ מדאצטריך לרבויי כהן הדיוט מכלל וכו' ותימא דאי לאו רבוייא הו"א אלעזר דוקא השת' דאתרבו הדיוטות ה"ה נשים וי"ל דלההוא תנא נמי קשה והכי קאמר הזאות דמתני' דכשרה בנשים דהיכא כלו' היכא כתיבא מיעוטא דידהו דאי ליכא שום דוכתא אלא גבי פרה וע"כ כתיב בה מיעוטא דנשים א"כ אמאי אצטריך לרבויי הדיוטות לדורות תיפוק לי' דע"כ אלעזר לאו דוקא מדאצטריך למעוטי נשים אלא ע"כ פשיטא ליה לתנא בלא שום דרש' דנשים אינן כשרות בה ולהכי בעי הזאה דהיכא כלו' היכא כתיבא ומסיק דאתיא בק"ו דבן עוף ולא כתי' מיעוט' גבי פרה ולההוא תנא דאמר נדורות בהדיוט איש אותה גרסא דלא גריס רש"י היכא כתיב כלומר היכא כתיבה מ מיעוטא אלא דנקט הך לישנא הזאה דהיכא משום מ"ד אלעזר דוקא וגבי כהן משיח יש לפרש כה"ג דדברי התוס' ועוד נר' דבפרק כהן משיח לא אתרבי הדיוט אלא בדיעבד ובהא פשיט' דנשים מחללין עבודה דבשלמ' כשכשרה בהדיוטות ס"ד דנשים לא מחללי עבודה אבל במידי דאף כהן הדיוט פסול לא צריך לאשמועינן דנשים מחללת עבוד' תדע דמתניתי' לא קתני אלא מידי דנוהגת באנשי' דהיינו לכתחלה דקתני נוהגת באנשים ולא בנשים:
ומה בן צאן שלא קבע בהם וכו' וא"ת מה לבן צאן שכן קבע לו צפון וכי תימא היא גופה ניתי בק"ו דבן עוף שיקבע לו צפון אלא משום פרכא דטעון כלי דלא מהניא אלא להך מילתא רבה כדכתבו התוס' ליתא דהתם מאיזהו מקומ' דריש מעיקרא אותו דכתיב בבן צאן למעוטי אותו בצפון ואין בן עוף בצפון שהיה בדין וכו' ובתר דאיפריך ק"ו מכח פרכא דטעון כלי מוקי מעוט' דאותו למעוטי שאין פסח בצפון ומיהו מיעוט' לגמרי הוא והכי מתנ' בת"כ אותו בצפון ואין בן עוף בצפון ועוד קש' אהא דהקשו בתוס' שכן טעונה כלי נימא קמיצה תוכיח שאעפ"י שהוא בעצמו של כהן ולא קבע לה כלי קבע לה כהן וע"ק אמאי לא עבדינן ק"ו מהזאה לפרה שהיא בעצמו של כהן וכי תימא מה לפרה שכן טעונה עץ וארז ואזוב זריקה תוכיח ותיתי מבינייא דתרוייהו וי"ל כיון דעיקר ק"ו הוי מדין צאן הקל שלא קבע כהן בשחיטתו ולא מצית למימר ומה זריקה הקלה דלא מצינו שום קולא בזריקה אלא הכי גמר שיהא בן צאן החמור כבן עוף הקל לא מצית לאיתויי מהזאה דפנים אלא מפרה ומבן צאן הילכך איכא למפרך מה לתרוייהו שקבע כהן כלי שחיטה וכן לא מצית לאיתויי מקמיצה דהויא עבודה שבמנחה אלא הכי אית למימר מנחה תוכיח ואיכא למפרך מה למנחה שכן טעונה לאחר שנקמץ הקומץ ובהולכתו ובהובאתו אבל כי פרכינן מה לבן צאן שכן קבע לו צפון איכא שפיר למימר מנחה תוכיח שלא קבע לה צפון כלל וכן פרה תוכיח:
והא דכתבו התוספות דעבדינן ק"ו מיניה וביה תימא דלכאורה איכא דיו אסוף דינא דכי גמרת סוף עבודה מתחלת עבודה דיו לסוף שיהא כחומר שמצינו בו והיינו זריקה דוקא ואם אמרת בזריקה שקבע לה כלי תאמר בהזאה דהיכא דהחומרא מעין הדין שאנו באים ללמוד אמרינן דיו שיהא כחומר שבו כדאמרי' בכיצד הרגל דא"ר טרפון אני לא אדון קרן מרגל ומה וכו' אמרו לו דיו לבא מ"ה וכו' מה ברשות הרבים חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק ורבנן סברי דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרי' דיו וכי תימא מפרה ילפינן דסוף עבודת' חמורה ואינה בכלי הניחא למ"ד לדורו' בכהן גדול אלא למ"ד בכהן הדיוט מאי איכא למימר וי"ל דלא אתי למילף אלא שלעולם סוף עבודה חמורה מתחלתה מק"ו דבן צאן ומה לי אם סופה טעונה כלי אף תחלתה טעונה. כלי ואעפ"כ החמיר בסופה יתר ממה שהחמיר בתחלתה אע"פ שלא קבע לה כלי אינו דין שנחמיר בסופה:
כף כף מסוטה ואם תאמר נהוו סוטה ונזירה שני כתובים הבאים כאחת דהוי כמו מיעוטא ולמה לי מיעוטא דבני ישראל ויש לומ' דסלקא דעתיה דשלמים מיהא ילפי' מסוטה בגזרה שוה דיד יד ואהני שני כתובים למעט שאר קרבנות שטעון תנופה כגון לוג שמן של מצורע ואשמו והבכורי' אך קשה דבכורים נמי ילפי' יד יד משלמים בפ' כל המנחות באות מצה ונגמר מסוטה שנוהגת באשה וי"ל דלא נלמדה גזרה שוה אלא משלמים אבל גזרה שוה דסוטה משלמים לא נלמדה אלא ללמד על סוטה שהיא מניפה ועוד יש לומר דכף כף אצטריך לתנופ' בעלים דלא כתיב הכא אלא תנופ' כהן:
כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים הקשו התוספות והא הוי חציצה ותרצו בלשון שני דהכא לא מיירי בשהכהן מניח ידו ממש תחת יד הבעלים אלא כלומר אוחז את הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה דומיא דהא דתנן בבכורים מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו מלמטה ובספרים כתוב איפכא וטעות נפל בכולם והכי איתא התם במסכת בכורים והרא"ם זכרונו לברכה בנימוקי החומש הקשה גבי חוברין נמי לעביד בכי האי גוונא ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברים ויש לומר דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כלם מניף תדע שאם לא כן כשהחוברים הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קיימא לן כרבי זירא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא על כרחין אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם והרי אף בחוברין מועטין א' ע"י כלם וה"ה שאם רצה להניף כלם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועי"ל דיד זה בצד זה א"א לצמצם שלא ירים א' מהם ידו קודם חברו והו"ל כשתי תנופות אבל כשידיה' זה תחת זה כלהו בבת א' הם מניפין אך ק' כיון דאתיא יד יד מנ"ל שלא יהיו יד כהן ויד בעלים שוין ואמאי תנן כהן מניח ידו תחת יד בעלים או תחת יד ממש או שהבעלי' אוחזין בשפתי הכלי והכהן למטה והא ג"ש ילפי דמיד כשהכהן מכניס ידו תחת יד הבעלים עיקר הגבהה בי' ולא בבעלים ואם הבעלים מגביהים אין שם תנופה דכהן וניחא טפי לומר שיכניס כהן מצד א' ובעלי' מצד א' ויגביהו כא' עי"ל דלא אשכחן תנופה אלא בכהן דכתיב והניף הכהן אבל הבעלים כתיב ידיו תביאנה שתהיה המנחה בידיו וכהן מניף לכך אמרו מכניס את ידו תחת הבעלים ומניף ומצאתי בירוש' בפרקי' וז"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר ברור מביא מפה ואינו חושש מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה ע"כ וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שבקרא שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שא"כ לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור ועוד איתא בירושלמי פ' היה נוטל ולקח הכהן מיד האש' מנחת הקנאות וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה לתוך כלי שרת כלו' דמהיכא ילפינן דתחלתה בכלי חול דהיינו כפיפה מצרית ואי ס"ד שהבעלים אוחזין בשפת הכלים מאי קשיא ליה דמעיקרא היתה על כפיה דכתיב ונתן על כפה את מנחת הקנאות וכתיב ולקח הכהן מיד האשה ונותן על ידיו להניף אלא שהאשה אוחזת בשעת הכלי: