חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרק האשה · דף לה
מכלל דמצות עשה שהז"ג נשים חייבות פרש"י דאי פטורות אמאי אצטריך היקשא והק' בתוספות דאי שתיק מהיקשא הוה ילפי' ממצה והקהל וקשה דאדרבא מת"ת ילפי' שהיא מצוה יקרה וחביבה ואף על פי כן פטורות כל שכן שאר מצות וכל שכן מצות שהזמן גרמא וע"כ רש"י ז"ל הכי סבירא ליה דכתבו התוס' בלשון ראשון אהא דפריך ונילף מתלמוד תורה דאל"כ היכי עביד רש"י ק"ו מדבר הסתום דאי שתיק מהיקשא הוה מחייבינן בכל ענין השת' דאתקש כל התורה לתפילין הו"א כלהו אתקשו אף שלא הזמן גרמא דאין לומר תפסת מועט תפסת דא"כ מאי פריך לעיל שלא הז"ג נשים חייבות מנ"ל מסתמא חייבות דמהי תיתי למפטרינהו אלא מסברא אין לנו לחלק במצות אם לא שמצינו בפי' ועוד שרש"י עצמו כתב בסמוך למ"ד תפילין מצות עשה שלא הז"ג נילף איפכא ונימא ק"ו הוא שלא הז"ג פטורות שהזמן גרמא לא כל שכן אלא ע"כ כך הם דברים של רש"י ז"ל השתא בשלא הז"ג נשים פטורות דילפי' מתלמוד תורה שאף על פי שהיא יקרה פטורות בה כל שכן שאר מצות ולקמן שכתב רש"י נילף א איפכא היינו משום דלא מצית למימר שיהיו פטורות כשהזמן גרמא מקל וחומר דא"כ לשתוק מהיקשא והו' ילפינן כולהו מתלמוד תורה שהיא יקרה וחביבה טפי מכל המצות ועוד דקשה במה שתירץ ר"י ז"ל דהוה ליה למיכתב היקשא על תלמוד תורה או פדיון הבן דהתם לא צריך היקשא דמתלמוד תורה שהיא יקרה טפי ילפי' ושמא י"ל בדוחק שהתוס' מקשים מנ"ל לרש"י משום דתלמוד תורה חביבה ויקרה טפי דילמא משום דמורא פרכא היא שהוקש כבוד המקום והשתא אדרבא נימא איפכא דכשהז"ג נשים חייבות ממנה שלא הז"ג לא כל שכן פירוש דאפילו תימא דטעמא דילפינן מתלמוד תורה משום פרכא דמורא הוא דייק שפיר דהוה ליה למכתב היקשא גבי תלמוד תורה או פדיון הבן ואכתי ק' לתירוצו של ר"י ז"ל לעיל כי פריך ליגמר מתלמוד תורה ניחא מדכתב רחמנא יתורא בנשים גבי הקהל ולא כתב מורא ומזוזה אלמא בשלא הז"ג נשים חייבות ומיהו לשיטת רש"י אין לומר אי ס"ד בשלא הז"ג פטורות לשתוק מיתורא דהקהל ומק"ו פטורין כשהזמן גרמא דלא כתב רש"י נילף מק"ו מיתורא אלא משום דאיכא לימוד מתלמוד תורה כדפי' ונראה דגם לדברי ר"י ז"ל ניחא דאי שתיק מהקהל וילפי' פטורא בעלמא הוה ממעטינן נשים מהקהל מג"ש דראי' ראיה ומק"ו לא אתיא דמה לטפלי' שכן ראויים לבא לאחר זמן כדפי' לעיל:
הוקשה כל התורה לתפילין ואם תאמר דבפרק אלו הן הגולין דס"ת הוא דאתקש לתפילין דמה לתפילין תופרין בגידין אף ס"ת כן ומה תפילין אינן נכתבין אלא על עור בהמה טהורה דדרשינן בפיך מן המותר בפיך אף ס"ת ופליגי התם ר' מאיר ור' יהודה בס"ת שתפרו בפשתן ומפ' גמ' טעמייהו מ"ס לכולהו מילי אתקש לתפילין ומ"ס לא איתקש אלא למותר שבפיך וי"ל דהאי לפי המסקנ' דהכא דילפי' מכח שני כתובים דרשי' היקש' להכי ואם תאמר השתא דאית לן היקשה לשתוק מנשים דהקהל ונהי דמק"ו דטפלים לא אתי דטפלי' עדיפי כדפי' דקי"ל פטורא בעלמא מהיקשא מכל מקום מדאצטריך זכורך בראיה שמעי' דלדידיה לא אצטריך דיליף מהיקשה ועוד קשה למה לי דכתב רחמנא מיעוטא גבי פדיון הבן נ"ל מכלל דכל מצות שהז"ג דחייבו' ועוד למ"ד תפילין לאו הז"ג לשתוק מפדיון הבן וי"ל כיון דלמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין קיימינן לא שייך לאקשויי לשתוק מפדיון דלדידיה כן שיטת ב' כתובים אף על גב דלא צריכי גמרינן מינייהו והתו' לעיל שהקשו למה לי דכל שישנו ת"ל מדאצטריך האזרח היינו למאן דדריש מיעוטא מכח ב' כתובים דלא צריכי אימא דלא אתא למעט בעלמא אלא לגלוי אמצה אבל למ"ד מלמדין בלאו הכי מייתר ולא דרשי' מיניה מידי:
אלא למ"ד תפילין מצות עשה שהז"ג היא מא"ל פי' הקו' אדרבא איפכא הו"לל וכולי וקשה כיון דשלא הז"ג פטרינן כל שכן כשהז"ג כדכתב רש"י לעיל וצ"ל דפריך מכח מה שפירשתי לעיל דאי פטרי בכולהו לשתוק מהיקש' ונילף מתלמוד תורה לפטורא דמצוה יקרה וחביבה היא וכל שכן בשהז"ג אבל תימה מה שכתבו התוס' ושהז"ג נשים חייבות ממצה והקהל דבלאו הכי חייבות מדאצטריך היקשא ואין לומר שהתוס' מתרצים דברי רש"י בשיטתם שכתבו לעיל דלדידהו אי שתיק מהיקש' הוה ילפי' בכל התורה חיוב ממצה דלחומר' מקשינן ונימ' דאתא היקש' לפטור במ"ע שלא הז"ג וכ"ש שהז"ג וגם הא דכ' התו' והיינו טעמ' וכו' תימה דמה צריך טעם וגם מה חזרה להקשו' תינח ז"ג וכו' דכי היכי דכשהז"ג אמרי' דילפי' מראי' ה"נ כשלא הז"ג ילפינן ממור' ומזוזה דצריכי ונרא' שהתוספו' רצו לבאר דבריו של רש"י לפי שיטתו דס"ל בכל דוכתא בכל שני כתובי' אין מלמדין גם לא ממעטינן כדכתב רש"י ז"ל בפ' איזהו מקומן וכן מוכח מלשון רש"י לעיל כי פרכינן ולר' יוחנן א"כ להוי פריה ורביה שני כתובי' כתב היכי יליף תו שאר מצות עשה שלא הז"ג לחייובא ממורא ואי ס"ל דשני כתובי' הוו כמו מיעוטא כדברי התוס' הא לא אצטריך למילף ממורא אלא משום דת"ת ופדיון הבן הוו שני כתובי' הוו כעין מעוטא ולדברי התוס' צ"ב דהכי פריך והוו פריה ורביה ומורא שני כתובי' כעין מיעוטא ומאי חזית דסמכת אהך מעוטא דת"ת ופדיון הבן ולשיטת רש"י אפי' תימ' דהיקש' מוותר נהי דלא גמרינן אבל מיעוטא לא הוי ואי איכא דמילף מדוכתא אחרינא ילפי' א"כ נילף מראיה להכי דאדרבה לחומרא מקשינן ממצה והקהל למ"ד שני כתו' מלמדין אבל התוס' ז"ל חלוקין עליו בכל דוכתי דס"ל דשני כתובים הוו כעין מיעוט ולזה כתבו והיינו טעמא ושלא כדברי רש"י ז"ל ומה שחזרו להקשות תינח בשהז"ג ה"ק תינח בשהז"ג לחייובא דתרווייהו מייתרי דכל חד וחד הוי מיעוט דאי שתיק מינייהו מהי תיתי לפטור ולא אצטריך אלא למעט בעלמא אפילו לא הוו אלא חד קרא אבל בשלא הז"ג לפטורא דמסברא הוה מחייבי' ואתא קרא לפטור אמאי הוי מיעוטא להכי כתב דכיון דאיכא שני כתובי' הוי כעין מיעוטא דא"לכ לשתוק מחד קרא ונילף מאידך:
הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג אלא למ"ד וכו' תימא דבפרק בתרא דערכין מוכח דר"מ ור' יהודה ס"ל דנשים חייבות בתפילין דלאו ז"ג הוא אם כן מאי פריך דילפי' כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות מהקישא דתפילין ומכלל דהז"ג נשים פטורות ונ"ל דע"כ הא דאתי להו דנשים חייבות בתפילין מטעמא דשני כתובין הוא דאי מהיקשה דתפילין למזוזה אדרבא אקיש תפילין לת"ת דאתקוש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה אלא ע"כ לית ליה הנך הקיש' כלל ונשים חייבות בתפילין לפי המסקנא דילפי' דכל מצות עשה שלא הז"ג נשים ים חייבות משום דהוי ת"ת ופריה ורביה שני כתובים ולמ"ד מלמדים איכא שלשה כתובים ור"מ סבר דתפילין לאו זמן גרמא הוא דלילה וי"ט זמן תפילין הוי ולהכי חייבות והריטב"א ז"ל כתב שיש מפרשים דלר"מ נשים חייבות בתפילין ולא נהירא דא"כ מאי פריך בגמ' וכו' והנכון דלר"מ נמי תפילין נשים פטורות ואשתמיטתיה למר"ן ז"ל סוגיא דריש המוציא תפילין דמפ' בהדיא דלר"מ נשים חייבות:
ולר' יהודה דאמר שני כתובי מלמדין וכו' מא"ל משום דהוי שמחה מצה והקהל שלשה כתובים והק' בתו' לאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה ליכא אלא שני כתובי' ותירצו דאיכא קידוש היום בהדייהו והיו יכולים לומר דלר' יהודה גופיה איכא פסח דס"ל בפ' האשה בפסחים דאשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה דס"ל דמכסת נפשות אפי' נשים והרא"ש ז"ל כתב דאיכא נמי תוספת ענוי יום הכפורים דמרבי נשים מהאזרח בפ' הישן והגמרא לא חש להאריך והא דהקשו התוס' תרצת ההיא דמצות עשה שהז"ג אבל שלא הז"ג מנ"ל והוצרכו לתרץ דלית ליה דר' יוחנן בן ברוקה קשה דהיו יכולים להעמיד דאפי' כר' יוחנן ואיכא נמי סמיכ' דהויא מ"ע שהז"ג כדתנן במגילה כל היום כשר וכו' ולסמיכה זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ותנן לקמן הסמיכות והתנופות נוהגי' באנשים ולא בנשים דדרשו בני ישראל סמכי' ואין בנות ישראל סומכות ונר' דלהכי אפיכו התוס' מלתייהו והקשו תחילה אמצות עשה שלא הז"ג שלא הוזכר בגמ' ואח"כ חזרו להקשות אמצות שהז"ג לאביי דהוזכר בגמ' בהדי' שרצ' לומר דהניחא דאין לומר תרצת שלא הז"ג בשהז"ג מאי איכא למימר דגמ' סמיך אמאי דמפר' בשמעתין שכל עצמנו לא הוצרכנו לתרץ אלא לר' יהודה דסבירא ליה מלמדין ותפילין ז"ג ומאן לימא לן דס"ל כר' יוחנן בן ברוקה וה"ה דאיכא נמי קראי אחריני אלא דאי מהנך הו"ל לגמרא לפרש אבל הך קשה לאביי דגמרא לעיל מייתי מילתיה מאי איכא למימר וצריך לומר דסמך אקידוש היום דמפורש בריש פ' מי שמתו או אפסח ותוספת מנויי"ה ולא חש להאריך:
משום כפרה חס רחמנא עלייהו כת' התוס' דמ"מ איצטריך כפרה היכא דכתיב בה עונש בהדיא ענ"ד וא"ת כיון דקרא משמע בכל חייבי לאוין מהתם גמרינן דכל מצות ל"ת בין שהז"ג וכו' חייבים נילף דינים מינייהו דבהני לא מצי אמרת משום כפרה חס רחמנא. וי"ל דודאי מהך קרא דכל חטאת האדם גרידא לא הוה ילפי' אלא עונשים המפור' להדיא אבל לפי האמת גמרי' כל חייבי לאוין מביניא דדינין ומיתות והשתא א"ש דתנא דרב אליעזר אצטריך לפרושי מתני' ואין צ"ל דדייק רש"י ז"ל דמייתי לה באגב:
וא"ת לא לכתוב לכל חטאות ותיתי מבינייא דדינין ומיתות וי"ל דמה לתרוייהו שכן חיותי' דכופר נמי חיותיה שאל"כ כל מוצאה יהרגה:
וא"ת והיכי תיסק אדעתין דלכל חטאת לא מיירי אלא בעריות המפורשות הא מדאצטריך קרא למעט בנות אהרן מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים אלמא אפילו בשאר לאוי איתנהו וכי תימא דס"ד דנגמר מיניהו ולא הוו שני כתובים דמצריך צריכי דאי כתי' פטורא דבל תטמא משום לאו שאינו שוה בכל הוא וכה"ג אמרינן בפ' יש מותרות אהא דדרשינן ולא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש והא נפקא לן מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אי מהתם הוה אמינא לאו שאינו שוה בכל לא ומשו' הכי קי"ל כדאמרינן בפ"ק דיבמות לענין הא דאתי עשה ודחי ל"ת ואי כתיב ובל תשחית משום דסברה הוא דהא לית להו זקן כדאמרינן בסמוך ובל תקיף לא אמעיט אלא בתר דאתקש לבל תשחית ומ"מ לכתוב בל תקיף ובל תשחית וכ"ש בל תטמא דלאו שאינו שוה בכל הוא ומיהו לרב אדא בר אהבה דאית ליה בפרק שני נזירים דאתקש מקיף לניקף דאי חד מינייהו לאו בר חיובא כגון קטן או עכו"ם או אשה פעור איכא למימר שאני הכא דהותר מכללן היכא דמקיף לאו בר חיובא. אבל לרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף קשה ועוד שהוכיחו התוס' שם ובריש שבועות דאף לרב אדא היכא דניקף בר חייובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא מחייב ניקף ולא אקיש מקיף לניקף אלא לענין דלא מחייב מקיף היכא דניקף לאו בר חיובא ועוד אפי' תימא דילפינן מינייהו א"כ השתא נמי נילף מינייהו ולא נילף מעריות ומיתות ודינים ולא שייך הכא לומר לחומרא מקשינן דהא בעינן קרא לחיובא משמע דמסתמא היה לנו לפוטרם וכי עבדינן בנין אב מהנך לחיובא איכא למימר הני יוכיחו ואין לומר דלא אצטריך קרא לחיובא אלא באותן מצו' ל"ת שהזמן גרמא דס"ד דכיון דליתנהו במצות עשה גם בלא תעשה דידהו ליתנהו א"כ מאי מייתי מעריית ודינין ומיתות כל הנהו ז"ג נינהו:
ומנ"ל דלא אית להו בהשחתה ואם תאמר ואי איתנהו למאי אצטריך הקשה דכל שישנו כדאמרינן בסמוך גבי גזרה שוה דפאה פאה ולעיל נמי אמרינן דמצה והקהל שני כתובי' מדאצטריך כל שישנו גבי מצה ויש לומר אדרבא הו"א כל שאינו בהשחתה מסברא דהא לית להו זקן אינו בהקיפה דלא תימא הפסיק הענין ועוד דאצטריך היקשה דכל שישנו לחיי' נשחת ומשחית כי דמחייבינן במקוף וניקף מדכת' לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע:
אי בעית אימא סברא פי' הריטב"א ז"ל משום דלא תקיפו אניקף ואמקיף קאי וכיון דאשה אינה בדין ניקף דלית לה זקן ליתא נמי אפי' במקף לאחרי' ולא הבנתי דבריו דאי בשהעלת' שער דאיתה בהשתתה הא בת חיובא דומיא דילד שלא העלה זקן ותתחייב נמי במקפת לאחרי' ול"נ דסברה הוא דלא מיירי קרא אלא במי שזקנו מיוחד דאורחיה בהכי אבל אשה דלאו אורחה לא וכי תימ' כיון דסברא הוא קרא למאי מ"מ אין הסברה פשוטה כל כך ועוד היקשה אצטריך לחייב נשחת ומשחית כדפי':
מדשני קרא בדבוריה וא"ת דמשני קרא משמע שבא לחלוק ביניהם והיכי מצינן להשוותן מכל שישנו א"כ אמאי שני קרא לכתוב נמי גבי הקפה רה ראשך והריטב"א ז"ל הקשה כן ופי' מדשני מכל הפרשה שלמטה שנאמרה בלשון רבים וכי תימא נכתוב קרא ראשם כי היכי דכתי' זקנך ראשכם אצטריך משום דכתי' לא תקיפו בלשון רבים לחייב מקיף וניקף כדאמרי' בפ' אלו הן הלוקין והשתא אתא היקשה ליתן את האמור של זה בזה לחייב משחית ונשחת ואת האמור של זה בזה לפטור את האשה:
לכתוב את שבזקנך וא"ת נימא דאצטריך פאה לחייב על כל א' ואחת כדאמרי' לקמן גבי קרח' דגבי פאה נמי תנן באלו הן הלוקין וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ופי' בקו' תלמידו של רש"י ז"ל דילפי' פאה לחייב על כל אחת ואחת ומהכ' קשה דאמרי' לכתוב את שבזקנך ונר' לי דגבי פאות לא אצטריך קרא לחלק כי היכי דבעי קרא גבי קרחה וגבי שריטה דדרשי' בפ' ואלו הן הלוקין ושרט לחיי' על כל שריטה ושריט' דהקרחה ושריטה אין להם מקומות מיוחדים אלא בכל מקום שישרט או שיקרח חייב ואי לאו קרא לא הייתי מחייב על כמה שריטות אלא אחת כמו אוכל שני זיתי חלב או כמו בא על הנדה ביאות הרבה וכדאמרי' בפ' שלשה מינין גבי נזיר היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב ומרבויא דקרחה מרבי' לסך ה' אצבעותיו אשם וכן שרט חמשה שריטות בהעלם א' שחי' אבל גבי פאת ראש וזקן דמיחדי דוכתיהו מסתמא חייב על כל אחת וכו' דהו"ל כגופין מוחלקין כמו בא על חמש נדות בהעלם אחת ולא צריך קרא לרבויינהו:
והא דכת' התוס' לכתוב את שבזקנך ונוכל לומ' בבנין אב שחייב בפאות זקן כהנים וכו' והדר יליף השחתה דפאה פאה ישראל מכהנים והיינו משום דהשחתה לא מצינן למילף מישראל דשאני כהנים שרבה בהם הכתוב מצות ולהכי מחיי' אף בלא השחתה אך קשה דלקמן גבי קרחה כתבו התוס' דילפי' במה מצינו ואי משום שרבה בהם מצו' דפי' המצוה גמרי שפיר מהדדי וי"ל דהא דכתבו התוס' דגמרי' פאה פאה לאו ג"ש היא אלא דכיון שקר' לזו של כהנים פאה ולא פירש וזו של ישראל ולא פירש מסתמא יש לך ללמוד מה שסתם לך כאן ממה שפי' לך כאן דהשתא הוי פי' המצוה כיון דכתיב לעיל פאת ראש וכתיב את שבזקנך הו"ל כמאן דכתיב בגופיה פאה אבל אי לא הוה כמאן דכתיב בגופיה פאה מבנין אב גרידא לא מצי למילף דאיכ' למפרך וכן לקמן ע"כ דברייתא דלשון ג"ש דקתני נאמר כאן קרחה וכו' ואינו אלא בנין אלא כיון דכתי' קרחה בגופיה השתא הוי פי' המצוה וגמרי שפיר מהדדי ועי"ל דהכא לא מצי ליתן את האמור של זה בזה דא"כ הול"ל הכי מה להלן גילו' חייב אף כאן גילוח ומה להלן בהשחתה חייב אף כאן בהשחתה נמי חיי' שכן שיטת כל האמור של זה בזה דאמרינן בעלמא וכדאמרינן לקמן גבי קרחה והא לא מצית למימר דא"כ לשתוק קרא מהשחתה ונכתוב לא תקיפו פאת ראשכ' ולא פאת זקנך והו"א בכל ענין חיי' בין לגילוח בין בהשחתה דומי' דהקפת הראש דבכל ענין אסור אלא ע"כ הכי מדרשו ב' קראי דלא מחייב אלא בגילוח שיש בו השחת' ואין זה בנין אב וע"כ מג"ש מדריש:
לטומאת נגעים פרש"י ז"ל שסימני' מקו' שער חלוקין מסימני עור בשר וכו' ולא היה צריך לפרש כן דבנתקין אין שם מראות נגעי' כלל ואין הראש והזקן מטמאים בד' מראות אלא ניתוק השער בלבד הוא שמטמא בהם ואם חזר הרא' והזקן ונקרחו הרי הם מטמאי' בארבע מראו' והאשה אעפ"י שיש בזקן מטמאה בד' מראות ואינה מטמאה טומאת נתקין וזו היא שאמרו בריש ת"כ דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו כיצד ראש וזקן בכלל עור בשר היו וכו' אבל גבי שחין ומכוה תניא שחין ומכוה בכלל עור בשר היו ויצאו לטעון טעון אחד שהוא כענינו משום דשחין ומכוה מטמאו' בד' מראות אלא שחלוקין בסימניהם אבל ראש וזקן דלא מטמאי בבהרת כלל קרי ליה שלא כענינו ובמ"א הארכתי:
ומה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה וא"ת השתא דלא ידע טעמא דקרחה קילה טפי הו"ל לאקשויי אדרבא בנים אתם אלא תתגודדו קאי ועוד ק' דבעי' מה ראית טעמא רבה איכא דהיאך נרבה את הקרח' השתא פאה שלאחריה קאי על בני אהרן קרחה שלמעלה לא כ"ש וי"ל דהיינו הך דקאמר מה ראית כלו' מה ראית לסרס מקרא זה דעם קדו' קאי אגדיד' שלפני פניו ולא אקרחה שלפניו ובנים אתם קאי אקרחה דאינה סמוכה לה ולא אגדידה דסמוכה ולא ניחא לך לסרס אותה פרשה דבני אהרן קאי אפאה שלאחריה ולא אקרחה שלמעלה וא"ת אדרבה הו"ל לאקשויי דלהוציא את הקרחה לא אצטריך דע"כ בני אהרן קאי אף אפאה שלאחריה מכח ג"ש כ"ש דקאי אקרחה ולרבות את הגדידה נמי לא אצטריך דמהי תיתי דמצות לא תעשה היא ולמאי דמסיק דשריטה וגדידה אחת היא יש לומר דאצטרי' לרבויי גדידה דלא תימא בני אהרן אכולה עניינא קאי אף אשריטה דכתי' התם ובבשרם לא ישרטו שרטת אבל למאי דס"ד דתרי מילי נינהו הכי הו"ל לאקשויי ואין לומר דאפי' תימ' דתרי מילי נינהו כיון דדמין אהדדי ילפי' מהדדי כדאמרי' הכא דקאי עלה עם קדו' כדפי' רש"י כיון דדמיא לגדידה כתבה הכא דמ"מ לענין דינא לא ילפי' מהדדי תדע דאמרינן באלו הן הלוקין דלמ"ד שריטה וגדידה תרי מילי נינהו אצטרי' למכת' ושרט לנפש לחייב על כל נפש ולא נפק' ליה מגדיד' דכתי' ביה למת וי"ל דלהך שינויא מצי למימר דאת שבזקנך לא משמע ליה ולכן גמר איסי פאה לפטור בה נשים מדשני קרא בדיבוריה ולאו משום דבני אהרן קאי אכולה פרשה והתוס' שהקשו בסמוך היכי תיסק אדעתין דאי קאי אפאה כ"ש דקאי אקרחה לא הקשו אלא לאביי דאיהו גופיה אמר לעיל דמג"ש דפא' נפקא ולכן רצה לומר מדשני קרא וכו' דבדבורא בתר דשמעי' דגלי קרא דיש להם חשיבות זקן כדכת' התוס' לעיל:
ובהא דתרצו התוס' לעיל דאצטריך ג"ש משום דס"ד למרבי נשים מדכתי' כי עם קדוש קשה דכיון דלאביי גדידה ושריט' תרי מלי נינהו והאי בנים אתם לא דריש ליה אלא בזמן שאת' נוהגים מצות בנים כדלקמן האי עם קדוש למה לי ואין לומר דמ"מ היה לנו לטעות ולומר בנים ולאו בנות אי לאו דאתא רבוייא דעם קדוש דע"כ האי בנים למעוטי נשים מקרחה לא אצטריך דמסתמא בני אהרן אכולה פרשה קאי ולמעוטינהי מגדיד' לא מסתבר דהא מ"ע של ז"ג היא וכיון דאיכא למידרשה לדרשה אחריתי לבזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אין לסתור הכלל שבידינו וי"ל דכי עם קדוש נמי אצטריך לדיוקא ואי לאו אי אתם עם קדוש והכי דריש בספרי לא תגרום לעם אפר להיו' עם קדו' ואכתי ג"ש דקרחה למאי איצטריך כיון דעם קדוש כדרשי' לדיוקא ואם לאו אי אתם עם קדוש כדדרשי' בני' אתם וי"ל דלדיוק' לא אצט' השתא בני' לא מקרי עם קדוש מקרי ולא ס"ד למד' דאפי' לכי הדרי לא מקרי תו עם קדוש כמ"ש בסמוך כל היכא דאיכא למדרישה לרבו' נשים וקשה נימא דשפיר אצט' ג"ש דקרחה דאל"כ הו"א כיון דשמעי' דבני אהרן קאי אפאה שמופלג הרבה קאי נמי אכול' פרש' ואף אשריט' דכתי' בתור' ובבשרם לא ישרטו שרט' ואף אפסילי כהונה דכתי' אשה זונה וכו' ולהכי אצט' ג"ש דקרחה דלעיל מיניה דהשתא י"ל מדאצט' תרוייהו אלמא אין לך אלא מה שמעטה תורה בפירוש וכ"ת דבפ' יש מותרו' דרשינן מלא יקחו מלמ' שהאשה מוזהרת על ידי האיש ופרכי הא נפ"ל מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני קיחה אצטרי' ליה סלקא דעתך אמינא נגמר מטומאה ותיפוק לי מדאצטריכ' תרוייהו קרחה ופאה דיש לומר דלא אצטריכא אלא לגלויי אשריטה דלא שוה בכל הוא אבל פסולי כהונה שאינו שוה בכל לא היו בכלל כל חטאת האדם ועי"ל דהא דקאמר סד"א נגמר מטומ' דהיינו מג"ש דדרשי' בפ' בתרא דמיכלתא נאמר כאן בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבו' אף כאן חללה שנשאת לישראל אל בתה כשרה סד"א אפי' לכהן לא תלקו איהי על ידו קמ"ל והשתא דאתיא להכי גם קושי' קמייתא לית' דמדאצט' ג"ש דבעמיו למעט נקבות ואצטריך לא יקחו לרבות שהאשה מוזהרת על ידו שמעי' דבני אהרן לא קאי אכולה פרשה דא"כ לשתוק מג"ש דבעמיו וצ"ע עוד: