אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף לד

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף לד

דף לג

והא דכתב ותימא היכי חשיב זמן גרמא למ"ד חובת טלית היא כיון דכלי קופסא חייבי' ק"ק אי לא ס"ד השתא מה שהביאו מהירושלמי דכסות יום אפילו בלילה חייבת ההיא דכלי קופסא לא קשה דה"ה דבלילה יהיו פטורין כיון דלאו זמן ציצית הוא וכי תימא כיון דכלי קופסא הן אין לחלק בין ביום בין בלילה שהרי בקופסא אין נראין אם כן גם אין לחלק בין כסות יום לכסות לילה ולא מתרץ ר"י זכרונו לברכה מידי ואי משום דכסות יום ראוי לראותו קרינן ביה וראית' ולא כסות לילה גם בזה יש לחלק כן ולומר דביום דראוי לראותם ובלילה דאינם ראויין כלל לראיה פטורים ויש לומר דהאי תנא ע"כ לא דריש וראיתם וזכרתם דלא בעינן ראיה המביאה לידי זכירה דמונחין בקופסה לא מייתי לידי זכירה ואע"פ כן חייבים הילכך ה"ה בלילה נמי חייבים אבל מ"מ דריש וראיתם למעוטא בעלמא פרט לכסות לילה:

והא דתירץ ר"י דכיון דחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתה ביום וכו' משמע מדבריו דבכסות לילה פליגי רבנן ור"ש וקשה דבפ' מי שמתו הביאו התוס' ההיא דירושלמי בפרקין אמר להם ר"ש אי אתם מודים בכסות לילה ומפ' בירושלמי טעמא דרבנן דהא כסות שמיוחד ליום ולילה חייב הא מודים חכמים לר"ש בכסות לילה וקשה דא"כ גם לרבנן הוי זמן גרמא וגם אין להכריע דהלכה כר"ש מההיא דגזרה משום כסות לילה דאתיא ככ"ע ומיהו נר' דסוגיא דפ' התכלת לא אזלא הכי דקאמר ורבנן האי וראיתם אותו דרשי ליה לדרשא אחריתי וראיתי להרא"ש ז"ל שהקשה מנ"ל לתוס' דכסות לילה פטור אפי' ביום דילמא כסות לילה בלילה קאמר ומיהו מתוך הירושלמי מוכח כדברי התוספות אלא דא"כ קשה מה שהקשתי לעיל:

מעקה אבדה כתב התוס' תימה לר"י דבכל הני כתיב בהו לאו וכו' ותירץ בשנמלך דליכא אלא עשה ואז נשים פטורות וקשה כי היכי דאמרינן גבי מצה כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה הכי נמי נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשיית מעקה והתוס' הקשו שם באלו עוברין גבי ציצי' נימא כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילם תעשה לך ויש לומר דדוקא גבי מצה משום דתרי מילי נינהו דרשי' מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהוא מצוה על החמץ מצוה על המצה אבל מעקה אבידה ושילוח הקן דעשה ול"ת כולהו חד עניינא הוא לא דרשי' מדסמכינהו דלעבור עליהם בלאו ועשה אתא וגבי ציצית נמי יש לומר דשפיר שייכי אהדדי להתיר כלאי' בציצית הילכך לא דרשי' מידי מדסמכינהו דהא דאמרינן בפרק מי שמתו דנשים פטורות מקדוש היום דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהי בזכירה אע"ג דאצטריך למילי אחריני התם הוי כעין היקש ואין היקש למחצה וכן לקמן כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה חשיב היקש כמו שאפר' בס"ד ואם תאמר אמאי לא משני ר"י ז"ל בבונה ע"מ שלא לעשות מעקה שכבר עבר על הלאו והשתא ליכא אלא עשה וי"ל דהניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד בטלו ולא בטלו כל זמן שלא נתבטל אינו עובר עליו דבעמוד ועשה קאי כדאמרינן בשלהי חולין ואם תאמר אבידה ושלוח הקן לאו שנתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרי' בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומצות ל"ת נפ"ל לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם והני לא מקרי חטאות שנתקן הכתוב לעשה ויש לומר דמכל מקום מעקה אית ביה לאו גמור אחר העשה ולוקין עליו לכך הוצרך ר"י ז"ל לתרץ בבונה ע"מ לעשות ובהכי מתרצו נמי כולהו:

ומצות עשה שהז"ג נשים פטורות מנ"ל ואם תאמר מדבעי מנ"ל דפטורות אלמא מסברה חייבות בכל המצות אם כן היכי פריך בתר הכי ונקיש תפילין למזוזה לחייובה הא ע"ע לא אתא היקשה להכי דמהי תיתי למפטרינהו ויש לומר דהשתא פריך את"ל דגמרי מסוכה או מראיה לפטור כל מצות עשה שהזמן גרמא תפילין מיהא נקיש למזוזה לחייובא דלפטורא לא אצטריך ואם תאמר והיכי פריך ונקיש מזוזה לת"ת לפטור אם כן לשתוק מהיקשה דתפילין נגמור מבנין אב מסוכה או ראיה דע"כ לא אצטריך תפילין אלא כי היכי דלא נגמר ממזוזה כדאמרי בסמוך ויש לומר דהכי נמי קאמר ונקיש מזוזה לת"ת ונהוו תפילין וראיה שני כתובים הבאים כאחד ואם תאמר השתא דאתקש תפילין לפטורה מכח תרי היקשי ואצטריך דלא נימא אקיש תפילין למזוזה לשתוק מהיקשה דתפילין לת"ת ומהיקשה דתפילין למזוזה ונילף בבנין אב מסוכה או מראיה וי"ל דהקישה דתפילין למזוזה היינו מדסמכינהו והך סמיכו' דרשי' בפ' התכלת לענין ס"ת ומזוזה שכתבה עכו"ם דפסולים דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והשתא ס"ד דאתקוש תפילין למזוזה להכי אצטריך הקישה דת"ת:

גברי בעו חיי וכו' כתב התוס' והא דכתיב כי היא חייך דמשמע נמי חייבת בת"ת יש לומר דקרא לא קאי את"ת אלא אקיום מצות ותימה הוא דלקמן בפרקין אהא דאלו דברים שאדם אוכל משכרן בעוה"ז אמרי' ת"ת מנ"ל דכתי' כי היא חייך אלמא לאו קיום מצות קאי והא דלא מייתי התם מקרא דלמאן ירבו דשמא מקר' נדרש לפניו ולא לפני פניו כדפליגי אמוראי בפ' במה מדליקין והא דאמר התם דלא קאי את"ת לא חייש להך קרא דכי היא חייך דלא מיירי התם בחיי הבנים דאהא פליגי התם:

והא דפי' התוס' דאע"ג דהאי קרא קאי נמי את"ת מיהו אין לחייבם בת"ת משום דאיכא בהו מיעוטא אבל מזוזה מהניא בה האי סברה לאפוקי מהיקשה. וק' כיון דע"כ את"ת נמי קאי כדמוכח בשבת אלמא אכולה פרשה קאי ותפילין בכלל ואתא סברה ומפקה מהיקשה דאין לומר כיון דכתיב מעוטא גבי ת"ת דסמכה למזוזה הפסיק הענין ותו לא קאי אתפילין דלעיל מינה דע"כ טעמא דאריכות ימים קאי נמי את"ת אלא דפטרינהו קרא בהדי' ולענין מתן שכר אכולה פרשה קאי ועוד ק' דבכל דוכתא אתא היקשה למפקה מסברה והיאך כתבו התוס' דסברה דגברי בעי חיי מפקא מהיקשה ועוד מה סברה היא זאת ת"ת תוכיח דע"כ תליא בחיים ומעטן הכתוב ועוד תימה שהתוס' לקמן א"א דנשים חייבות בשלא הזמן גרמא דילפי ממורא באי להצריך מורא ומזוזה וכיון דמסברה נפקא לא שייך לומר לשתוק קרא מיניה וי"ל דהוי כעין נתינת טעם ולא אתיא אלא לדרש' כדדרשי' בסוף האומר מכי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירים ואע"ג דלר"ש דוקא דדריש טעמא דקרא אמרי' הכי אבל לרבנן אצטריך קרא לפרושי טעמא הכא ליכא למימר הכי דלא גלה הכתוב מתן שכרן של מצות אלא ע"כ לא אתא אלא שנלמוד מתוך הטעם שנשים בכלל שאף הן צריכות חיים וכה"ג דרשי' לקמן גבי קרחה מדכתיב כי עם קדוש אתה שאף הנשים בכלל ואתיא הך סברא ומפקא מהיקשה מכח טעמא דקרא ומיהו לא דרשי' הך טעמא אלא ממזוזה דסמיכה כיון דגלי קרא בת"ת דנשים פטורות הפסיק הענין ותו לא קאי אתפילין דלעיל מינה כדכתב התוספות לקמן גבי הא דדרשי' בני אהרן ולא בנות אהרן ומ"מ בת"ת יש בה אריכות ימים כדאמרי' בבמה מדליקין דמקר' נדרש לפניו ולפני פניו וה"ה דקאי נמי אתפילין שיש בהן אריכות ימים אבל מהך טעמא גרידא לא מחייבינן להו מסברא דהא אתקוש לת"ת ועוד ת"ת תוכיח ואי משום דרש' דלמען הרי ת"ת הפסיק הענין ואהך דרשא כתבו התוספות לקמן דאי שתיק מינה הו"א נקיש לת"ת ואכתי קשה הרי כבוד אב ואם ושילוח הקן כתיב בהו למען יאריכון ימיך כיון דמצות עשה שלא הז"ג הן נהון שני כתובין הבאים כא' ולקמן מצריך מורא ופריה ורביה אליבא דר' יוחנן בן ברוקה והני ודאי לא צריכי:

ואדילפינן מתפילין לפטורא נילף משמחה לחייובא תימ' אדרבא נימא טעמא דכתב רחמנא נשים בשמחה הא לאו הכי פטור כדפרכינן גבי סוכה ויש לומר דס"ד למילף משמחה לכל הפחות שתהיא טפילה לאחרים בשאר מצות כשם שבשלמי שמחה נעשית טפילה דאיהי גופה ידע גמרא דלא מחייבא בפני עצמה אבל סלקא דעתא שהיא מחוייב' להשתתף עם האנשים בשלמי שמחה ומסיק אביי דאשה בעלה משמחה והיא לא מחייבה כלל תדע דפנויה פטורה לגמרי אלא שעשה מי ששרוי אצלה חייב עליה:

ונילף מהקהל וא"ת מה להקהל שכן חייב בו טפלים ויש לומר דלא משני הכי משום דאיכא למימר מצה תוכיח ואם תאמר כי מצריך בסמוך אי כתיב רחמנא הקהל ולא כתב מצה נימא מה להקהל שכן חייב בו טפלים ובלאו הכי קשה דלא מצי למימר דלא לכתוב כל שישנו כלו' סמיכות דמצה לחמץ דבפרק כל שעה דרשינן מהך היקשה דדברים הבאי' לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח ועוד התם בההוא פרקא לר"ש דאמר חמץ משש שעות ולמעלה לאו דאורייתא דכתיב לא תאכל עליו וכו' בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ור' יהודה דס"ל משש שעות ולמעלה דאורייתא דריש ליה לקובעו חובה בזמן הזה דכל ישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ויש לומר דה"ק דמצי למימר דמצה אצטריך אי משום פרכי דטפלים אי משום דרשה דפרק כל שעה אלא דלא בא אלא להוציא מסברת המקשה דפריך אי הכי תפילין וראיה נמי שני כתובים כלו' כיון דאמרת דמצה והקהל שני כתובים אלמא לא חיישת לג"ש דט"ו ט"ו וג"ש דראיה ראיה דמצית למימר אם כן לשתוק מינייהו דלא אצטריכי לשום דרשה א"כ תפילין וראיה נמי שני כתובים ומשני ודאי דחיישנא להך ג"ש ונהי דמצה צריך לדבריך דלא נילף אבל הקהל לא צריך דאיכא ק"י ובהכי א"ש נמי הא דלא קאמר אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א האזרח לרבויי נשים דלמעוטי לא אצטריך כדכתב התוספות דעד השתא לא מיירי אלא לסברת המקשה דלא ידע ק"ו דטפלים ומצה והקהל צריכי וגמרינן מינייהו למעוטי אצטריך:

אי כתיב תפילין ולא כתיב ראיה וכו' ואם תאמר ונתחייב נשים בראיה בק"ו דקטנים דחייבים בראיה מדכתיב כל זכורך כדאמרינן בפר' קמא דחגיגה דכל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית חייב ויש לומר דמה לקטנים שכן ראויין לבא לאחר זמן והא דכתב התו' דהשתא דמצינו דנשים חייבות במצה נדון ק"ו היינו אי ס"ד למילף ממצה חייובה לכל התורה אבל השתא דמצה והקהל שני כתובים וקי"ל דכל מצות שהזמן גרמא נשים פטורות קטנים מעלו טפי דראויין לבא לכלל חייוב בכולן ובהכי ניחא למאי דדריש לקמן דהוקשה כל התורה לתפילין לשתוק מהקהל ותתי מק"ו דטפלים מכח מצה דטפלים מעלו טפי מנשים דפטרי בכל התורה:

טפלים חייבים וא"ת מה לטפלים שכן חייובם על אביהן כדאמרי' בחגיגה כדי ליתן שכר למביאהן וכי תימא דעבדיכ' ק"ו ממצה להקהל אדרבה נילף איפכא שיהו טפלים חייבים במצה מק"ו דהקהל שחייב בו את הטפלים אע"פ שנשים פטורות מכל מצות עשה שהז"ג מצה שחייב בה את הנשים אינו דין שיחייב בה טפלים וכיון שכן אין לו דין ק"ו והוי כמו מה מצינו ליתן את האמור של זה בזה כדכתב התוספות בפ"ק דחולין בשמעתא דפרד ועגלה ומה מצינו לא מפיק מג"ש דראיה ראיה ועוד נעביד דיו אסוף דינא דיין לנשים שיהיו כטפלים שאין החובה מוטלת עליהם ועוד תימה היכי אתי ק"ו ומפיק מג"ש אדרבה גזירה שוה מפקא מדין ק"ו אפילו תימא דג"ש אתיא למילי אחריני מכל מקום אין ג"ש למחצה ויש לומר דג"ש מופנה מצד אחד היא ולמדין ממנה מה שמפורש בה אבל מאי דאתי מדרשא ואיכא למפרך פרכינן כדאשכחן בריש פרק הנשרפין דאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה ופרכינן מה לשאר הבא ממנו וכו' ונתקבלה ג"ש למאי דכתיב בהדיא כדמוכח מדברי התוס' שם והשתא אין ללמוד נשים בהקהל מג"ש דראיה דממעטים מוזכורך דמה לראיה שלא חייב בה טפלים ומיהו לעיל דאמרינן אי לא כתיב ראיה הו"א נילף ראיה מהקהל ליכא למפרך מה להקהל שכן חייב בו טפלים דאיכא למימר מצה תוכיח ואם תאמר כיון דע"כ למילף ממצה בבנין אב דבק"ו לא מצי למילף דאיכא למעבד ק"ו איפכא היכי מצי למילף מינה בב"א הו"ל מצה והקהל שני כתובים וי"ל דעיקר ילפותא מג"ש דהקהל היא אלא דמייתי הוכחה ממצה דפרכה דטפלים אינה גורמת קולא וחומר' ותדע דלענין הא דקי"ל אין למדין למד מן הלמד בקדשים בשיש פרכה באותו הדין מצית למעבד יוכיח מדבר הלמד מאחרים כדכתב התוספות בפ"ק דשביעות דגמרי שעירי הרגלים משל ר"ח ופרכינן שכן תדיר ומייתי' משל יום הכפורים אע"ג דשל י"ה למד בהקש כתב התוס' דמהני למעב' יוכיח לבטל הפרכה:

ואהא דאמרי' בגמ' סד"א נילף ט"ו ט"ו דמחג הסוכו' תקשו בתוס' למאן אצטריך כל שישנו וכו' אי פטירי למה לי האזרח והקש' הרב מהר"ר יוסף בן לב ז"ל אמאי לא תקשו התו' הך קושי' גבי הקהל לשחוק מיניה ומדאצטריך זכורך בראיה שמעינן לה ועוד הקש' למה שתירצו דהו"א דהאזרח אתא לרבויי דלמעוטי לא אצטריך דאיפכא אמרי' לקמן אי כת' רחמנא הקהל ולא כתי' מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מסוכות אדרבא הול"ל הו"א מחייבי' בסוכה מהאזרח ואדרבא איפכא קשיא לי דאי לא כתי' מצה הוה גמרי' מהקהל לחיובא טפי מתפילין דלחומרא מקשינן וע"כ אצטריך האזרח למעוטי דלרבויי לא אצטריך ולהכי אמרי' בגמ' סד"א נילף ט"ו ט"ו והשתא קושי' התוס' מעיקר' ליתא לא גבי מצה ולא גבי הקהל דשפיר אצטריך טעמא דכל שישנו כי היכי דנהוי מצה והקהל שני כתובים ומיהו יש לפרש שקושית התוס' היא אתרווייהו בהדי הדדי לשתוק בין ממצה בין מהקהל ותפוק לי' מדאצטריך האזרח גבי סוכה ומדאצטריך זכורך בראיה ותרצו דע"כ מצה אצטריך דלא תימא האזרח לרבויי דלמעוטי לא אצטרי' דגמרינן מתפילין וכיון דצריך למכת' מצה תו לא קשה לשתוק מהקהל דהקהל אצטריך דלהוו שני כתובי' ולא נגמר ממצה ועוד יש לומר שהתוס' הקשו גבי מצה דוקא דנגמר מדאיצטריך האזרח לפטורא דמהקהל גרידא לא מצי למילף דמה להקהל שכן חייב בו טפילין וכי פריך בגמ' נגמר מהקהל מכח מצה פריך אבל אי שתיק ממצה תו לא מצי יליף מהקהל כדפי' לעיל אבל גבי הקהל לא מצו התוס' לאקשויי לשתוק מיניה ונילף מדאצטריך האזרח דהאזרח אצטריך כי היכי דלא נילף ממצה לחיובא וא"ת היכי כת' התו' דלא נכתוב חייובא גבי מצה א"כ הו"ל לתפילין וסוכה שני כתובים הבאי' כא' והוו מיעוטא לחייב בשאר מצות ומצה אדרבא ילפי' בג"ש דט"ו ט"ו אע"ג דהוו שני כתובי' כדכת' התוס' בסמוך דבג"ש ילפי' וי"ל דאי איפשר לומר כן דתפילין וסוכה שני כתובי' א"כ לא לכתוב רחמנא חייובא דנשים גבי הקהל כיון דכל מצות חייבות השתא דתקי' שטפלים פטורים בכל התורה חייב את הנשים מקום שחייבי' טפלים אינו דין שנחייב את הנשים והך ק"ו מפיק מג"ש דראי' ראיה ולא שייך השת' לומר מעלו טפלי' דאתו לכלל חייובא דאדרב' נשים חייבו' מהשתא בכל המצות בר מתפילין וסוכה והא דכת' התוס' דמק"ו דטפלי' לא אתו דהטפלי' מעלו טפי היינו לפי האמ' דילפי פטורא בכל המצות מתפילין ומהך טעמא נמי א"ש דלא מצו התוס' לאקשויי גבי הקהל לשתוק מחייובא דנשים ומדאצטריך זכורך בראיה שמעי' דאי שתיק מנשים דהקהל הוה ילפי' ממצה בבנין אב ואדרבה מתפילין לא גמרי' דהו"ל תפילין וראי' שני כתובי' ומצה אצטריך דלא נילף מסוכה בג"ש ואכתי קשה לפי המסקנ' דבר מהקהל הוו שני כתובי' כדכת' התוס' דאיכא קידוש היום ואיכא שמחה למאן דלית ליה דאביי לא לכתוב רחמנא בהקהל נשים ונילף מדאצטריך זכורך בראי' דמיהי תיתי לחייבם וי"ל דאביי ס"ל בפ' מי שמתו דקידוש היום דרבנן הוא דמחייבי' נשים וגמרא מיירי השתא אליבא דאביי דלית ליה לא שמחה ולא קידוש היום ולקמן מיירי למ"ד ב' כתובי' מלמדין ג' אינן מלמדין ואכתי לדידן דאיכא שמחה וקי"ל כרבא בפ' מי שמתו דנשים חייבו' בקידוש דבר תורה וקיימא לן בכולי גמרא שני כתובי' הבאים כאחד אינן מלמדין לא לכתוב רחמנא גבי הקהל ונילף מדאצטריך זכורך בראיה ועוד הדבר קשה דדבר חדש חדשו לנו התוס' במקום הזה דלשתוק מכל שישנו והוה ילפי' חייוב' מדאצטריך האזרח דלא נילף ממצה דכיון דאכתי מצה לא כתיב היאך נבדה מעצמנו ללמוד ממנה חייוב אין אלו אלא דברי נביאות ומדברי התוספו' כאן הורגלנו להקשות בענין זה בשאר מקומות בגמרא וראיתי לתוספות ז"ל בפ' נערה שנתפתתה בשמעת' דהגיורת שנתגייר' בתה עמה דדרשינן בתולת ישראל ולא בתולת גרים והקשו בתוספות אמאי אצטריך אם מאן ימאן לרבו' יתומה מבתולת ישראל נפקא מדממעט דוקא בת גרים ונר' לרשב"א דאי לאו דמרבי' יתומה ממאן ימאן לא הוה דרשי' בתולת גרים אלא לדרשא אחריתי כיון דמשום בת גרים לא צריך קרא ואיפשר דבכה"ג תירצו כאן התוספות דהו"א דהאזרח אתא לרבויי וה"ה דכל כי האי גוונא הוה מוקמי ליה לדרשא אחריתי ובפ"ק דיבמות בשמעת' דהבערה דדרשינן לא תבערו להבערא בת כהן הקשו לא לכתוב רחמנא מעם מזבחי ומדאצטרך לא תבערו שמעינן ותירצו בלשון ראשון דהיתי דרשו לדרשה אחריתי ועוד תירצו שם תירוץ אחר והריטב"א פי' דלפי מאי דפסק גמרא דגמרינן מתפילין בהקישא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ומצה והקהל לגופיה צריכי דלא נילף מהקישא והאזרח אצטריך כי היכי דלא נילף מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות השתא מקשים התוספות לשתוק ממצה ונילף מדאצטריך האזרח לפטורא דמהיקשא ילפי' דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ואכתי קשה גבי הקהל נמי אמאי לא הקשו התוס' לשתוק מינייהו ולא מצי לתרוצי מידי ועוד דההיא לאו מסקנא היא דלא אתמר אלא למ"ד שני כתובים מלמדים ולדידיה ליכא למפרך לשתוק ממצה או לשתוק מהקהל שכן שיטת כל שני כתובים אף גב דחד מיניהו מייתר גמרינן מיניה כמו שאפ' לקמן אבל מסקנא דשמעתין לדידן דקי"ל שני כתובי' אין מלמדין הכא שאני משום דאיכא ג' כתובים והיאך הקשו התו' כאן בסתם אמילתא דלא קיימי לפי האמת:

אשה בעלה משמחה פי' בקו' אין חובת השמחה באשה אלא על בעלה שישמחנה וק' לר"ת דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכו' ועוד דמשמע מתוך לשון הקו' שאינו חייב להעלותה לירושלים וכו' לשון התוס' ותימה מה הוקשה להם על דברי רש"י שלא דבר אלא בהווה בזמן הזה וה"ה בזמן המקדש ששמחה בבשר שלמים כדאמרי' בערבי פסחים מה הוצרך ר"ת אחר כך לחזור ולפרש בעלה משמחה שהחובה מוטלת על בעלה וכו' וגם מה שכתב ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה מאי קשיא להו מעיקרא דאמרי ועוד ונר' דמתוך לשון רש"י ז"ל משמע דלהכי לא גמרי' משמחה לפי שאין בשמחה מצוה אלא בעלה נצטווה לשמחה כשם שנצטווה בגר ויתום ואלמנה דומיא דצדקה לעני שאין העני מקיים מצוה בקבלתה אף כאן אם האשה מרוצה שלא בכלים נאים ולא בבגדי צבעונין פשיטא שאינה מבטלת מצוה ומשמע מתוך פי' שאילו היתה היא מקיימת מצוה בדבר אע"פ שהחובה תהא מוטלת על בעלה הוה פרכי' והרי שמחה שהז"ג וישנה באשה לכך הקשה רבינו תם דע"כ בזמן המקדש איכא שלמי שמחה שאכילתן מצוה ולא מפטרא בבשר תאוה דאכלה משופרי שופרי שאין הדבר תלוי בשמחת אכילה גסה אלא באכילה לשם מצוה והוכחו מדאמרי' דהוה אימיה דמחייבה בשמחה ולא קאמר דמחייב אלמא איהי גופה מחייבא ואם לאו נמצאת מבטלת מצוה ולפרש"י המצוה על בעלה שיש מחנה ועוד אפי' לא תידוק מלשון דמחייבה מ"מ משמע דלא סגי דלא אזלא ואם הדבר תלוי בשמחתה והיא חפצה יותר בכלי זה יכולה לעשות בביתה ועוד הוכיחו שנוהגת מצוה זו בנשים מדתניא שהשמחה נוהגת באיש ובאשה לכך פר"ת דאע"ג דעיקר המצוה באכילת שלמים בירושלים והיא מקיימת מצוה באכילתן מ"מ כיון שהחובה מוטלת על בעלה לא ילפי' מינה ולא דמי לשאר קרבנות שבעלה חייב בהן שאני הכא שאם לא היה בעלה היא גופה לא מחייב' לאיתויי' שלמי שמחה:

ולא בעי הקהל כתב התוס' פי' לא לכתוב חיובא דנשים גבי הקהל פי' לפי' דלבעי למימר דאפי' לא כתיב חיוב דנשים כלל אית לן חיובייהו גבי הקהל מק"ו דטף דהך ק"ו פריכ' דאדרבא טפלים עדיף כדכ' התוס' בסמוך אלא לא לכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אלא גבי מצה והיינו דכתב אבל מצות הקהל אם לא היה מודיענו חיובא דנשים בשום דוכתא בעי למכתב בגופיה דמק"ו לא אתי:

הו"א נילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרי' מצה והקהל שני כתובים וכו' לשון התוס' והא דלא הקשו התוס' לעיל דמקשינן תפילין לת"ת אע"ג דת"ת ופריה ורביה שני כתיבי' כדאמרי' בסמוך דפשיטא להו דבג"ש ילפי' מינייהו אבל הכא דק"ו דטפלי' מפקא מג"ש ולא מצי למילף מהקהל אלא מכח הוכחה מצה קשיא להו דמצה והקהל שני כתובי' ותירצו שפיר כדפירשתי לעיל וקשה דבס"פ איזהו מקומן דבכור ומעשר והפסח שטעונין מתן דמים כנגד היסוד אתיא זריקה זריקה מעולה ופרכי' אי מה להלן שתי מתנות אף כאן ב' מתנות ומשני דסביב בעולה וסביב בחטאת הו"ל שניכתובי' ואין מלמדין וכת' רש"י שם ואע"ג דהכא לאו בבנין אב באים ללמוד אשמועי' אביי דאין מלמדין אפי' בגז"ש אותו שנכתב בשניה':

נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא וכת' התוס' דמצי למימר דיליף ממזוז' וחד מינייהו נקט וקשה דבסמוך פריך ונילף מת"ת והק' התוספות אדרבא לחומרא מקשינן ותרצו בלשון שני דשאני אב ואם שהיקש כבודם לכבוד המקום ועוד דגם במורא פעמים שאינה חייבת אכתי תקשי מזוזה תוכיח דלא שייך בה הני טעמי ועוד קשה לדבריהם כי פריך בסמוך לר' יוחנן ב"ב מא"ל נגמר מפרו ורבו דליכא למפרך כדפרי' גבי מורא וי"ל דממורא גריד' לא מצי למילף שכן חיים תלוי' בה ונשים נמי בעי חיי אבל י"ל מורא תוכיח מה למורא שכן הוקש כבודם מזוזה תוכיח והדר דינא ואתי במה הצד מיהו השתא ליכא למימר לחומרא מקשינן דמת"ת ילפי' דאתיא בק"ו ולא מפרך ולא מצי למימר מורא תוכיח מזוזה תוכיח לסתור ק"ו כיון דבכל חד וחד אית לי' פרכא ויש בהם צד חמור ואע"ג דצד חמור לא פרכי' היינו ללמוד מהם במה הצד בשאין ללמוד ממקום אחר איפכא אבל לסתור ק"ו אין לעשות יוכיח עד שיהא שוה למלמד ואם תאמר כשבאו התוספות להצריך מורא ומזוז' אמאי לא כתבו דאי לא כתו' מורא ממזוזה לא ילפי' שכן חיים תלויים בה ומיהו בלאו הכי קשה אמאי לא כת' ואי כתיב מורא הי"א שאני מורא שהוקש כבודם דאין לומר דלאו פרכא היא לגמרי והתוספות לא כתבוה אלא לומר דעדיף למגמר מת"ת טפי ליתא דודאי פרכא אלימתא בכה"ג פרכינ' בסוף אלו מציאות והכי נמי אמרי' בפ"ק דיבמות וגם לקמן קשה דאמרי במורא בפריה ורביה צריכי אמאי לא אמרי' הני צריכותי אלא י"ל דהכא רצו לתרץ התוס' לפי האמת דמסיק דת"ת ופריה ורביה היו שני כתובי' וילפי' מינייהו חייובא בשאר מצות שלא הזמן גרמא מורא ומזוזה לחייובא למאי צריכי דב' כתובים הוי כמו מיעוטא כדכתב התוספות לקמן והא דפרכי' לקמן לר"י ב"ב מאי איכא למימר משום דההיא דפרו ורבו נמי גרידא לא סגי דשאני היא שאין המצוה נעשית אלא על ידי שניהם הילכך חייב את האשה ע"י האיש ומיהו כי אמרי' אי כתיב פריה ורביה ולא כתיב מורא לא פרכי' כה"ג משום דאיכא למימר מזוזה תוכיח להכי מייתי פרכא מיניה וביה:

והא דכתבו התוספות דאי כתיב מורא ולא כתיב מזוזה הו"א דבמזוזה יהיו פטורין דילפינן מת"ת הקשה הרב מהר"ר שלמה הכהן ז"ל אם כן לשתו' מת"ת ומדאצטריך למכתב חייובא דנשים גבי מזוזה ילפי' דלגופא לא אצטריך דמצות עשה שלא הז"ג היא דקיימא לן דחייבת דבלא ת"ת הוה ליה פריה ה ורביה ופדיון הבן ב' כתובים אלא ש"מ דנשים פטורות מת"ת להכי אצטריך חייובא גבי מזוזה דלא נילף מת"ת כמו שהקשו התוספות לעיל ואין לומר דלא גלי לן אלא לפטור בתפילין דמצות שהז"ג היא דת"ת נמי יליף מינה בהיקשא לפטורא וגם אין לומר דאתא ללמד חייובא גבי תפילין בהיקשא דבלאו טעמא דלמען ידעי' דבמזוזה חייבות שלא הזמן גרמא ונקיש תפילין למזוזה ולא אמרי' אדרבא אקיש מזוזה לתפילין דלחומרא מקשינן ויש לומר דבלא ת"ת לא הוו פריה ורביה ופדיון הבן ב' כתובים דתרווייהו צריכי דאי כתיב פריה ורביה ה"א דרכו של איש לחז' אחר האט' ואין דרכ' של אשה להו' אחר האיש ועוד איש ספק בידו לגרש או לישא אשה אחרת כאות' ששנינו בפרק הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אינו רשאי ליבטל ואשה אין ספק בידה ואי כתיב פדיון הבן ה"א משום דהבן בר חייובא הטיל הכתוב מצותו עליה מיהו כי איכא ת"ת בהדיהו הוה להו שני כתובים דבת"ת אף על גב דהבן בר חייובא לא מחי מחייבא עליה כדילפי' מולמדתם ואי שתיק קרא מת"ת טפי הוה ילפינ' מפריה ורביה ופדיון הבן כיון דצריכי ממאי דילפי' ממורא דשאני מורא שהוקש כבודם וגם ללשון ראשון של התוספות בסמוך נר' דלא פליג אשה אלא שנראה להם דוחק לפרש דכי פריך ונילף מת"ת סמוך אפרכא דהוקש כבוד' שהלשון משמע אף על גב דאיכא למילף ממורא טפי אית לן למילף מת"ת והתוס' כאן לא הצריכו לומר הך צריכות' דהו"א דבמזוזה יהיו פטורין אלא לפי האמת דאיכא ת"ת בהדיהו וא"ת דלא נהוו שני כתובים בלא ת"ת נילף ממילה שאינה חייבת למולו בשלמא למ"ד אפילו שלא בזמנה אינה נוהגת אלא בלילה ניחא דהויא ז"ג אלא למ"ד דנוהגת בין ביום בין בלילה נילף מינה ויש לומר דמכל מקום איכא למפרך שכן בזמנה אינה נוהגת בלילה לכ"ע וחשיבא קצת שהז"ג להכי צריך לאייתויי מת"ת:

ונילף מתלמוד תורה כתבו התוספות בלשון אחרון דהכי פריך דאין סברא לומר דנילף ממורא דמורא נמי פעמים שאינה חייבת היכא דרשות אחרים עליה ורוצים לומר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דמורא בפנויה ולא בנשואה וק' היכי פריך נילף מתלמוד תורה מה לתלמוד תורה שכן פטורה לעולם ויש לומר דכך הם דבריהם דאין סברה לומר דיליף ממורא לחודה דאיכא דיו אלא ממזוזה ילפי' אפילו בנשואה וכי פרכי' מה למזוזה שכן חיים תלוים בה מורא תוכיח ואע"פ שפטר בנשואה משום דאין ספק בידה לגבי הא ילפי' ממזוזה להכי פריך נילף מת מתלמוד תורה דעדיף טפי דלית בה פירכא:

הו"ל תלמוד תורה ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד הקשה הרב מהר"ש הכהן ז"ל דתרווייהו צריכי תלמוד תורה צריך דלא נקיש למזוזה ופו"ר צריכא דלא תימא על שניהם הוא פרו ורבו:

ויש לומר דע"כ כרבנן לא דייקי מדכתיב פרו ורבו ולא כתי' פרה ורבה דאי דייק לשתוק מתרווייהו ולכתוב פרה ורבה ולא לכתוב וכבשוה אבל בסמוך דקאמר סד"א וכבשוה איש דרכו לכבש אפי' מאן דלא דריש ליה מכל מקום אתא קרא שלא נטעה מדאמר רחמנא כיבוש דאשכחן דאתא קרא שלא נטע' כדאמרי' בסוף אלו טריפות גבי סנפיר וקשקשת ובריש פרקין נמי בא שכיר ולמד על תושב:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה