אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף כז

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף כז

דף כה

אי נמי בחבילי זמורות פי' בקו' וכו' ולפירושו בכלים לא מ"ל דלקנו מדין הגבהה לשון התוספות וכוונתם דלפי' הרב ר' משולם לא שייך הגבהה בכה"ג דכיון דכלים או הזמורות מונחים על הארץ אפילו גבוה שתי קומות כארעא סמיכתא דמי אם לא שיגביהו עצמו מן הארץ כההיא דזיל טרוף אקן:

ובוידוי מעשר פי' בקונטרס דל"ג דוידוי וכן פר"י ולא מטעם דרש"י אלא משום דבירושלמי פריך אמאי לא תני ובוידוי ומשני התם בשם ר' יוחנן משמעתא דין מי שאין לו קרקע פטור דינא הכי הוא דלא מייתי זו הא דלא קתני במתני' וידוי מעשר ובתוס' יש טעם וכוונתם לומר כגרסת רש"י ולא מטעמא:

ולכתוב עליו פרוזבול פרש"י דכי תיקן הלל אשעבוד קרקע' תיקנו וכי אין לו קרקע מילתא דלא שכיחא היא וק' לפי' דתנן התם ואם אין לו מזכה לו בתוך שדהו אע"ג דבשעת ההלואה לא היה לו ותו אמרי' בפרק השולח אין לו קרקע ולערב יש לו כותבין מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה ומסתמא אפילו בערב שלא במתן מעות מיירי ועוד למה לי טעמא דר' נתן ת"ל דהשתא שכיחא שמלוה סמך על קרקע של ערב אלא משמע דטעמא משום שעבודא הוא כפר"ת דפרוזבול הוי כעין אדרכת, דכתבי ב"ד וכי איכא קרקע הו"ל כגבוי אי נמי דהוי כמוסר שטרותיו לב"ד והם יגבו ולא קרינן ביה לא יגוש וכשיש קרקע מהניא מסירת שטר לקנות השעבוד דקרקע נקנה בכסף אבל בשאין קרקע אין קנין אלא מסירת שטרות דרבנן בעלמא דתקון שיהיו נקנין בכתיב' ומסירה ואפילו בכל שהו חייל שעבודא דגבי והדר גבי דומיא דקטינא דאביי שהביאו התוס' ואף על גב דאמרינן התם ואי אמרינן ליה הני חמשין דמי קטינא דארעא סלוקי סלקו' הכא כיון דמקצת החוב כגבוי מקצתו ככולו דכה"ג אמרינן בהשולח דהמלוה על המשכון אינו משמט אפילו על המחט ובס"פ כל הגט גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי אמר ר' יוחנן אפילו הניח מלא מחט גובה מלא קרדום וכמעשה דקטינא דאביי וכתבו שם התוספות אע"ג דגבי קטינא מצו מסלקי ליה הכא תקנתא דרבנן היא:

כמה ירשתם בישיבה ואם תאמר והלא חזקה אינה קונה אלא אם כן מתקן הקרקע בכך כדאמרינן בפרק חזקת נטל צרור והועיל דסבר מינה מה נטל צרור והועיל וכו' וי"ל דהך ישיבה הוי דומיא דמצע מצעות דקני כדאמרינן בנכסי הגר וה"ה בשאר נכסי' כדמשמע התם וכן כתב רשב"ם שם בהא דמצע מצעות דהיינו הך ישיבה דהכא ואכתי קשה חזקה דקנין לאפוקי מרשו' מרא קמא היכי ילפי' מהכא דילמא מילתא דהפקר שאני דזהא בהצעת מצעות גרידא סגי ותו אמרינן לקמי' הצר צורה בנכסי הגר קנה וכן אמרינן דהבטה בהפקר קניא אבל שתועיל חזקה לקנין אין לנו ועוד קשה לי למה היה צריך חזקה לא"י הא אמרינן בפרק חזקת דארץ ישראל מוחזקת היתה והבכור ניטל בה פי שנים כבמוחזק וכי תימא לברר חלק כל א' וא' הרי ע"פ הגורל היו חולקין ועפ"י אורים ותומים ואמרינן בפרק בית כור א' האחין שעלה הגורל לא' מהם זכו כלם ומייתי בתחילת א"י שהית' ע"פ הגורל ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן במנין המצות דמשמע ליה מצות שיבת א"י מצוה מן התורה מהך קרא דוישבתם בה דהכא דרשי' לענין חזקה ודינא הוי ולא מצוה ובשאר דוכתי דכתב וירשתה וישבתה בה כגון לענין ביכורים ולענין המלך היינו כדאמרינן בשלהי פרקין דלא מחייבי אלא לאחר ישיבה וירושה:

אלא מאי לדמי דקדק הר' שמעיה דאין מועיל קנין אלא בפני הקונה והק' ריב"ן שבכל הגמרא משמע שמועיל קנין שלא בפני הקונה כדאמרי' וקנינא מיניה במנא דכשר פי' דהתם בפרק הזהב אמרינן במנא לאפוקי פירות דכשר לאפוקי מוריק' למקני' לאפוקי כליו של מקנה ביה לאפוקי מטבע ואיסורי הנאה אלמא משמע דמפרשי כל מילי דקוים הקנין ואם איתא דבעי' בפניו הו"ל לפרושי באפי קונה ושוב הוכיחו דבכמה דוכתי מוכח שהעדי' רגילין לקנות והא דכתבו התוספות ליישב הגרסת שלא היה שם אדם שהיה חפץ בהנאתו משום דאי בעי מקנה פסיק ליה צ"ע דהא קי"ל כרב נחמן דאמר בס"פ השותפין דסודרא קני ע"מ להקנות הוא ורב אשי דאמר ומאן לימא לן דאי בעי פסיק ליה וכו' דחייה הוא ואדחויה לא סמכינן כדפסקו שם רבוותא ומיהו מדברי התוספות לעיל בריש פרקין אהא דאמר רב אשי מתנה ע"מ להחזיר דכולהו קני לבד מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין שהק' במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפס ליה מתפיס משמע דס"ל דרב אשי קרי ליה הכי ולאו דחויא הוא ולפי זה כרב אשי יש לפסוק דהוא בתרא:

מעשה בר"ג וזקנים פי' בקונטרס ר"ג לא תרם וכו' והק' בתוספות אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור ולא ידענא במאי גרע דמעיקרא מחייב מיתה אכל זית וזית משום טבל והשתא לא מחייבי אא"כ יאכלו תרומת מעשר עצמו ואילו מעשר ראשון מותר לזרים ובסוף סוטה אמרינן כשם שתרומה גדולה במיתה כך תרומת מעשר וטבל במיתה ובפרק יש מותרות אמרינן אין לי שהוא במיתה אלא טבל לתרומה גדולה למעשר ראשון ושני ואפי' למעשר עני מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' והשתא כשתקנו למעשר ראשון ומעשר שני מפיק ליה מתורת טבל שהוא בעון מיתה וליכא למיחש אלא לתרומת מעשר שבו והא דכת' ועוד קשה איך יצא מביתו עד שלא תקנו והא אמרינן חזקה וכו' תימה הרי כתב רש"י ששכח ולכך היה רוצה לתקן והך בחזקת על חבר שאינו מוציא מתחת ידו אינה ראיה שלא אמרו אלא במוכר דכשמוציאה מתחת ידו מזהר זהיר אבל בתבואה שבביתו שכל זמן שהיה בבית לא מזדהר בה וביוצא לדרך אפשר שישכח כדאמרינן בעלמא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה ונראה דהיינו דקשיא להו לתוספות לדברי רש"י דע"כ לא היה לו לר"ג לחוש שיאכלו בביתו מהם דלא סמכי אחזקת חבר בכה"ג תדע שהרי ר"ג שכח מלעשר כל שכן חבר אחרינא אלא כי אמרינן חזקה על חבר במוכר או נותן לאחר א"נ בשמת ולא צוה. והא דהק' והלא לא עשה כלום כיון שלא אמר שיהיו מעשר ועוד היה לו לפרש כמה מעשר צ"ע בההיא דמעשר שבחפץ זה מחולל על המעות דלקמן שלא הזכיר שיהיה מעשר וגם לא הזכיר כמה ואם היה קובע מקום הוה מהני והא דכתב וע"ק כיון שלא קבע מקום לצפונו וכו' מה הועיל קשה דבההיא דהלוקח יין מבין הכותים קתני שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ולא קתני התם קביעות מקום וכי תימא דבעשה כדין מיירי אלא דלא חש לפרש הכא נמי גבי ר"ג נימא דקבע מקום ולא הוצרך לפ' וי"ל דהכא ע"כ בשלא קבע מקום איירי שאל"כ הדרן קושיא לדוכתה מה היה מועיל תיקונו שמא יאכלו אף העישור כיון שקבועה לו מקום שמא מאותו הצד יתחילו לאכול ועי"ל כיון דההיא ר"ע היא דאית ליה ברירה מדקתני מיחל ושותה כיון שאמר שאני עתיד להפריש ובאותה שעה יהא מבורר כמאן דקבע מקום דמי ומה שחלקו התוספות בענין הביעור בין מעשר שני לתרומה דמ"ש וביכורים כיון שא"א לאוכלם חוץ לירושלים צריך לבער כשיגיע זמן הביעור אבל תרומה שנאכלת בכל מקום אין צריך לבערה קצת תימה אי מצי (ב"ח) כהן קודם הביעור יהיב ליה ואי לא משכח למה לא יבערנה בזמן הביעור אי משום דיכול ליתנה אף מ"ש וביכורים יכול להעלותן אחר כך וי"ל דביעור קנס הוא שקנס הכתוב לבעלים שמכרו את קדשיהן או קנס מדרבנן הוא הילכך לדידיה קנסינן אבל תרומה דנכסי כהן היא אינם בדין ביעור דלמה יפסוד הכהן את שלו וביכורים משום דנכסי כהן הם ס"ל לר' שמעון בפרק בתרא דמעשר שני דאינם מתבערים אלא נתנים לכהנים כתרומה דתרומה קריא רחמנא כדאמרינן בהערל ורבנן דאמרי דבכורים מתבערים בכל מקום משום דחייב באחריותו הוא כדתנן בפ"ק דבכורים הפריש בכוריו נבזזו נמקו נגנבו או נאבדו והני נמי כמאן דאבדו דמי ומביא אחרים ואינו קורא אלא נותנם לכהן ודמיהן חולק כדתנן התם והשניים אין חייבים עליהם חומש:

נתון ליהושע וכו' כתבו התוספות ולמ"ד קנסא לכהנים איכא למימר דיהיב ליה כר"ע דאמר מעשר ללוי ולא לכהן משמע מתוך הלשון דלמ"ד קנסא לעניים מתוקמא כראב"ע דאמר מעשר ראשון אף לכהן וליתא דלא קנס עזרא את הכהנים להפקיע את זכותם לעניי ישראל שהרי עלו וע"כ כר"ע מיתוקם והני אמוראי אליבא דר' עקיבא פליגי כדכתב התוספו' באשה שנתארמלה אלא שהתוספות מהדרי לאקומי עובדא דר"ג אף למ"ד קנסא לכהנים דאמוראי נינהו אבל לא חשו להעמיד כראב"ע דשמא ר"ג כר' עקיבא ס"ל:

ומקומו מושכר לו כת' התוספות ושמא שכירות אינה נקנה בחליפין דאמרינן התם כשם שהקרקע וכולי ואם ראיה מייתו מינה לא ידענא מה הוכחה יש דלא קתני בחליפין דאדרבא להשוות בין קנין הקרק' לשכירות התם בפרק השואל דכשם שנקנית באלו כלו' דשכירות אינה כמטלטל' שלא תקנה בהם וחליפין לא תני דגבי קרקע נמי לא תני לה במתני' ולעיל גבי עבד יהיב בגמר' טעמא ואמר מילתא דאיתיה במטלטל' לא קתני וכל שכן הכא דלא אתא לאשמועי' אלא ששכירות קרקע דינו כקרקע והא דקשיא להו לתוספות למה לא הקנה לו המקום בחליפין היינו כדאמרינן בגמ' אם לא הוה ליה סודר לקנות בו ולא דמי דודאי אם היה איפשר להקנות הפירות עצמן בקנין סודר לא היו צריכין לשכור המקום אבל אם הוצרך לשכירות המקום מה לו בקנין סודר בש"פ ומצאתי להרא"ש בהלכותיו בפ"ק דמציעא שכתב דאין רוצה לומר דקדוק מכאן דא"כ אכתי תקשי לך אמאי לא הקנ' הקרקע בק"ס לזמן ידוע אלא כיון שצריך להקרק' הקרקע נוח יותר להק' בש"פ:

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה הק' בתוספות ומה ירויח בזה וכולי וכי תימא כגון דאוקיר ארעא ורוצה לעכב בשטר כדי שיחזור בו לוקח וימכרנו לאחר ביוקר זה לא כל הימנו דכיון דאין לו טעם בעכוב השטר כופין אותו עליו דע"מ כן מכר מסתמא ותרצו דכיון דאיכא טעמא דזיילי נכסיה מצי לעכב דכל דלא פירש בשעת המקח המוכר שיכתוב לו שטר שמא ע"ד כן קנה ובהך שמעתא דצבורים היו לי דברים ושכחתים:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה