חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרק האשה · דף כה
זיל צנעינהו פירש"י לשון נדוי וק' לומר דמפני שלא באו לפרק יהיו חייבים נדוי ויש לפ' לשון צניעות כלו' למדם דרך ארץ וצניעו' שלא לזלזל בכבוד אחרי' ובפ' בנות כותיי' דאמר רב לרב אסי זיל צנעיה ואי לא ציית גדיה הוא סב גדייה פרש"י בשמתא אלמא צנעיה לאו שמתא הוא וכן פרש"י שם הסתר אותו דבר ואמור לו שיחזו' בו:
כך ראשי אברים אין מטמאין משום מחיה תימא אמאי נקט מחיה הו"ל למתני אינם מטמאים בבהרת כדקתני התם בסמוך אלו מקומות באדם שאינם מטמאין בבהרת תוך העין וכו' ורש"י פי' מחיה שם אחד מהנגעי' כדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכתיב בה לכל מראה עיני הכהן וק' דלכל מראה עיני הכהן בכל הנגעים דרשי' ליה בפ"ב דנגעים כהן הסומא בא' מעיניו אינו רואה את הנגע ועוד אמרו בית האפל אין פותחין בו חלונות שנא' לכל מראה ומקומות דבית הסתרים דאינם מטמאי' מהאי טעמא הוא דכתיב לכל מראה והתם תנן אלו מקומו' שאינם מטמאין בבהרת ועוד קשה דמחיה לאו שם נגע הוא דמראות נגעים שנים שהן ארבעה תנן וזה למעלה מזה הוא כדמפ' בפ"ק דשבועו' ונגע דכת' בקרא שאת הוא ומחיה סימן לטומאה ואמאי נקט האי סימן טומאה טפי משאר סימנין דמטמא בשער לבן ופשיון ויש לומר דשער לבן ופשיון איפשר שיהיו מטמאין כשהן בראש איברים כגון שבהרת כגריס מן הצד במקום שנראה כולה כאחת ומתפשט' עד הראש של אבר ושם שער לבן או פשיון אבל כשהמחיה בראש האבר אי איפשר שתטמא אלא אם כן כעדשה של בהרת מקיפתה מכל צד דבעי שתהיה המחיה מבוצרת באמצע הבהרת ובאותו המקום צר אינה נראית כולה כאחת ועוד נר' שאפילו הנגע גדול הרבה והמחיה בראש אברים אינן סימן טומאה כיון שאין יכול לראות המחיה וכעדשה של בהרת מקיפה מכל צד תדע דתנן בפרק הפורח בבא כולו לבן יסגיר דבהרת גדולה חזרו בו ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו ולא חשיבי מחיה להחליטו ובמסכת נגעים פירשתיו יותר:
כל הראוי לבילה עיקר מילתא בפ' המנחות וכו' ואם תאמר מאי פריך וכו' ויש לומר כיון דהאי גברא למנחה גדולה קמכוין וכולי לשון התוספו' פירוש לפירוש' דהו"ל כאומר הרי עלי להבי' בכלי אחד והביא בשני כלים דפסול עוד תרצו דהוי כמו רבה שמנה וא"ת השתא נמי דמביא בשני כלים הו"ל כמו רבה שמנה דפסולה ויש לומר דאי בדיעבד כשר כשאמר הרי עלי ס"א כיון שלא פירש מסתמא בכלי אחד קאמ' והו"ל כמו רבה שמנה אבל אי בדיעבד פסול בשני כלים נדר ואע"פ שלא פירש סתמו כפירושו דאדם יודע דס"א אינן נבללין בכלי אחד ואין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דהוצרכו התוספות להביא כאן עיקר מילתא דר' (זירא) היכא מתמר' משום דס"ד דהך מילתא דר' זירא מדרבנן הוא דגזור דאינו ראוי כלל לבילה שתהא בילה מעכבה בו וקשה דמאי ראיה מייתי לענין טבילה שאני בילה דלכתחלה מצוה לבלול נהי דאם לא בלל כשר מכל מקום במנחה שא"א לבלול כלל גזור רבנן משום דבטל מצוה לגמרי בידים אבל בטבילה דלכתחילה נמי לא מצרכינן ביאת מים מ"ט צריך ראוי לביא' מים לכך הוכיחו דע"כ מתוך סוגיא דהתם מוכח דפסול מדאורייתא הוא דהא לא שמעי' לה אלא מדתנן ואם אמר הרי עלי ס"א וכו' ואי בדיעבד כשר מן התורה שפיר חייל נדריה להביא בכלי אחד ואם הביא בשני כלים פסולין מן התורה א"נ הו"ל רבה שמנה דפסול מדאורייתא ולא אתי דרבנן ומבטל נדרא דאורייתא כדאמרי' בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדר' דאוריית' והשתא מייתי שפיר לענין טבילה משום דכתי' ורחץ כל בשרו כדכתבו התוספות ומיהו קשה לי בדבריהם דמשמע דגבי בלילה משום דשנה עליו הכתוב הוא והכא משום דכתיב כל בשרו וליכא למירשה למצות לכתחילה דלא שייך לכתחילה אלא בקדשים ומצות אלא ע"כ למעט שאינו ראוי והרי בפרק מצות חליצה ממעטים אלם ואלמת מדר' זירא ותימא דלא כתיב אמירה אמירה אלא לכתחילה וכן בפרק הספינה גבי קריאה דבכורים מייתי לה כר' זירא ועוד הא דכתב מכל בשרו משמע אפילו בית הסתרים ק' דבשרו מאבראי משמ' כדדרשי' בגמר' מה בשרו מאבראי ועוד היא גופה תקשי אי פשיטא לן דבשרו מאבראי משמע למה ליה לגמרא למימר אף כל דיש לפרשה הכי מה בשרו מסתמא מאבראי כדדרשי' מוידיו לא שטף אף רבויא דכל מאבראי לענין עבודה ומה אני מקיים כל דבעי ראוי לביאת מים אבל כל שהוא ראוי לא מעכב אלא מאבראי אך קשה דהך כל דרשי' ליה לשעורי מקוה דאמרי מים שכל בשרו עולה בהם ושיערו חכמי' אמה על אמה ברום ג' אמות והך קרא דוידיו לא שטף במים שדרשוהו התוספות לענין טבילה לא תקשי דלענין נגיעה דריש ליה רש"י שכתב דהכי דריש ליה בנדה דהכי איתא התם בפרק יוצא דופן קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה מה התם מאבראי וכו' ושמעת' דהתם לא אזלא כדברי רש"י ומלשון נגיעה דכתיב אשר יגע בו הזב דריש הנגיעה משמע בדבר שבגלוי ומצאתי כתוב שדורשין לענין טבילה מידיו לא שטף במים כדברי התוספות ופשטיה דקרא בטבילה מיירי:
בהמה גסה נקנית במסירה הק' בתוספות דבעי פיל לר"ש במה יקנה תבעי ליה בהמה במציאה ונכסי הגר במה יקנה ומיהו הך פרכ' איכא לשנויי כיון דאפשר במסירה לא קני במשיכה וקשה שהרי תמה רבינו תם על דברי רשב"ם בסמוך אההיא דמשיכה קונ' בסימטה וכי מצוה הו' שמעכבת זו את זו ועוד לדבריהם מאי פריך פיל לר"ש כיון דלא איפשר בהגבהה קונה במשיכה וי"ל דמציאה בנכסי דגר דמשום דקנוח משיכה בהו דגריעה לא תקנה במקח וממכר דבעי' זכיה אלימתא להוציאו מרשות הראשון דהא נמי אשכחן בפרק המניח דהגבהה פחות מג' קניא בהפקר דאוקמה רב אשי לההוא דההופך את הגלל למטה מג' אע"ג דבשאר קניות בעי' ג' כדכתב' התוספות שם יבשנהי מניעא איכא למ"ד דהבט' גרידא קניא בהפקר אבל בין סמכה לר"ה ובין פיל לשאר בהמות אין טעם לחלק דכיון דסוף סוף בר"ה או גבי פיל קני אלמא קנין הוא מ"ט מבטלי' להו בסמטה או בשאר בהמות לפי שיש בהם קנין אחר וכי מצות הן ועי"ל דמה שתמה ר"ת על רשב"ם דמשום שלא שייכא משיכה בר"ה שנתנה מסירה דלא קניא בעלמא דאי משום דלא אפשר בע"א הרי אפשר בחליפין שהוא מצוי בכל שעה כדאמרי' הזהב אכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה סודר' א"נ אפשר בשוכר את מקומו כדאמרינן הכא ומה בכך אם אי אפשר במשיכה וכי מכות הן אבל במכיאה ונכסי הגר דליכא דלזכי ליה אין תימה אם תקנו חכמי' קנין אחר שאינו קונה בעלמא ולהכי לא בעי גמר' בנכסי הגר דמה יקנה אלא פיל לר"ש קשיא ליה דקתני בהמה גסה וא"ר שמעון זה את זה בהגבהה והאיכא גסה דלא אפשר בהגבהה דמשמע דבאינה ראויה מודה לרבנן ומשכי פיל כשאר קנינין קני ואכתי ק"ק דמשמע מדברי התוס' שלא באו לתרץ אלא הך פרכא בתרייתא והשתא דאתו להכי מתרצא נמי ההוא דפ"ק דב"מ שהיה א' רוכב וא' מנהיג דאיכא לאוקומה במציאה ונכסי הגר דכיון דלא שייך בהו מסירה הוי במשיכה והא דכתבו והשתא ניחא דפריך שמואל והאנן במסירה תכן כלומר דלפרש"י הול"ל והא אנן במסירה לא תכן ומיהו לפירו' ר"י לא קשה דהול"ל ומי אמר רב ובמשיכה ולא במסי' דלישנא דרב הכי משמע אבל השתא דלא תני לישנא דמתני' אלא דינא דמתני' עיקר מילתא הול"ל דבמסיר' לא תנן והא דכתבו ועוד יש לדקדק מהא דפרק הספינ' וחכמים אומרים לא קנה עד שימשך תימה שהרי כתבו לעיל מיירי דאמר ליה לך משוך וקני דרבנן סברי קפידה הוי:
ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר וכו' וח"ת ודילמא לא מיירי ברשות מוכר וכו' לשון התוס' וקשה דמאי קשיא להו הא ודאי לא ס' דגמרא לומר שלא יקנה אלא בסימטא כיון דברשות מוכר וגם לא ברשו' רבים קנה דאטו מי שצריך לקנות יחזור אחר סמטא תדע דאל"כ נישני הב"ע שלא ברשו' מוכר סתמא ומתיק' בר"ה ועוד ק' מה שתירצו סתמא דמילתא וכולי אטו מתני' או ברייתא קמפרש דנקט מילתא פס פסיקתא וי"ל דע"כ אפי' למ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה היינו טעמא דכיון שמדעתו הניח שם כליו הרי השאיל לו מקום הכלים כדאמר בהזורק מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה לפי שאין אדם מקפיד על מקום חיקה ולא על מקום קלתה כ"ש כשהניח כליו ומדעתו אבל ברשות הרבים שאין לו רשות להניח שם כליו לא קני ומ"מ לדידיה ניחא ליה לגמרא דמצי לאוקמה ברשות מוכר להכי הקשו התוס' כיון דסוף סוף דחוק לאקומה ברשות מוכר אפי' נמי תימא לא קנה מצי לאוקמה בסמטא ותירצו דברשות מוכר אינו נראה לו דוחק דסתמא שם היה עומד' ואין טורח בכך דהרוצ' נקנות הפיל הולך שם ומיהו קשה דלרבנן מ"מ לא ק' להו במה יקנה דברשות מוכר ובר"ה לא קני כסברת ר"ת והר' חיים הכהן וע"כ לאוקמה בסמטא ומאי קשה להו אליבא דר"ש והא דכתבו התוס' וה"מ למדחי דאמר ליה מוכר יקנה לך כליך וכו' ראיתי בהריטב"א ז"ל שכתב דלא אפשר לומר כן דא"כ הרי השאילו מקום והרי הוא בכלל שוכר את מקומו ולי נראה דשכירות מקום אינה בדברים דהא אמרינן בפ' השואל כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע וכולי ואולי באומר יקנה לך כליך בדבורא בעלמא מקני: