אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף יט

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף יט

דף יח

איש פרט לקטן ואע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא מ"מ ס"ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו לשון התוס' וא"ת מדאצטריך לאשמועי' קטלי' ברובע ונרבע דכתי' וגם את הבהמה תהרוגו שמעי' דבאדם לא קטלי' זה משום זה. דתנן בכריתות כל העריות שבתורה אחד גדול א' קטן הקטן פטור וכו' וי"ל דאצטריך קרא גבי רובע לומר שאע"פ שהאדם אינו בר קטלא שהבהמה במיתה כדאמרי' בפ' ד' מיתות בת ג' שנים וכו' ואם בא עליה א' מכל העריות מומתין ע"י לאיתויי בהמה ואכתי קשה דבפ' נערה אמרי' גבי נערה המאורסה ס"ד טעמא דכת' רחמנא נערה הא לאו הכי הו"א אפי' קטנה והכתי' ואם אמת היה הדבר וכו' וקטנה לאו בת עונשי' ומאי קושי' ס"ד דכיון דמומתין על ידה הכי נמי מקטלא קמ"ל ויש לומר דבתר דגלי לן קרא גבי נואף דבעי שיהיו שניהם בני חיובא תו ליכא למטעי בשאר עריות ולהכי פשיטא ליה בפ' נערה דקטנה לאו בת עונשין היא ועי"ל דדוקא גבי נואף ונואפת הוה ס"ד דלחייביה מיתורא דמות יומת הנואף והנואפ' מכל מקו' דומיא דהא דדרשי' בהנחנקי' גבי גונב נפש אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל ומת הגנב ההוא מכל מקום והא דתניא במכילתא איש אף הקטן במשמע ת"ל ואיש כי יכה י"ל דאצטריך התם משום דכתי' מות יומת המכה רוצח הוא דס"ד דקרא יתירא לחייב הקטן כדדרשינן בפ"ד מיתות מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה ת"ל מות יומת המכה ובהנחנקי' פירשתי שם בענין אחר אך קשה הא דתני' בפרק ד' מיתות איש פרט לקטן אשר יתן שכבתו בבהמה בין גדולה בין קטנה והתם היכי תיסק אדעתין לחיובי קטן דהא בהמה גופה לא קטלי לה אלא משום תקלה וקלון דאדם ולפי מה שתירץ הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל שהביא הריטב"א משמו א"ש דקרא אצטריך למעט בן קטן פחות מבן ט' לפטור את האשה שבא עליה וכן התם גבי נרבע אתי שפיר לפטור את הבהמה אבל כשהוא בן ט' אף על גב דאיהו לאו בר עונשין קטלי לה לבהמה וכה"ג אשכחן גבי שפחה חרופה דרשי' בספרא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואיש:

אמר רבא אמר רב נחמן או' אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין מדר' יוסי וכולי וכת' התוספות תימא מאי אתא לאשמועינן וכו' יש לומ' דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומ"לה וכו' ואין להקשות ולדברי התוספות נמי הפשוט מהתם דאף על גב דלא אמר לה דלמאי דס"ד לתוספות דמדין ערב הוא הק' השתא למקדש שהוא הנותן אין צריך לדבר למקבל שהוא הבת צריך אמט כי אמר תן מנה לפלוני צריך שיהיה פ' בפניו ומדר' יוסי גופיה תפשוט דלא צריך אי ס"ד טעמא דייעוד מדין ערבות הוא אבל השתא כת' התוספות דלאו מדין ערב הוא אלא דזכות דיהיב ליה רחמנא לדידיה בבתו מזכה ליה לאדון באותה מכירה שכשם שהיה יכול לקדשה בע"כ כך האדון וקדשנ' בע"כ והכי נמי כשאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושין מוסר לה זכותו ומסלק ידיו ממנה ונותן לה רשות לקדש עצמה ואכתי קשה מאי מייתי מדר' יוסי שאני התם שאינו אלא מחילת שעבוד כדכתבו התוספות ופשיט' דבהא אית ליה זכיה דממילא קא אתיא ומחילה אינה צריכה קנין כדאמרינן לעיל לימא ליה באפי בי תרי זיל והפקעת גופה עדיפא טפי ממחילה ולא דמי להא דאמרינן לקמן בפרקין גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים דפליג אבא שאול ואמ' קטנים כל הקודם בהן זכה בהם דלענין זכיה מן ההפקר ס"ל לאבא שאול דלית ליה יד דומיא דמציאה לר' יוסי דאין בה גזל מן התורה אבל לענין הפקע' שעבוד שעליו או מחילת חוב דידיה פשיטא דזכו בה ממילא ונר' שכך הם דברי התוספות דפשיטא ליה לגמרא דבדעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכיה ופשיטא ליה נמי דלאחריני לית ליה זכיה ומספקא ליה בהני קידושי קטנה שהיא מקבלת מדעתו של אב אי מדין שליחות אב בעו למהוי כמו קידושי אשה לעצמה שאין יכולין לקבל את קידושיה אלא מדין שליחות דידה ובת כאיניש דעלמא הויא שצריכ' לקבל מדין שליחות אביה ולפי זה לא מהני דאין שליחות לקטן דלא מצי למזכי לאחריני או דילמא אדרבא קבלת קידושין דאביה מדין ידה הוו כדאמ' בפר' התקבל גבי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וה"ה קטנה כדפרשי' בהאיש מקדש ואמרינן בגמרא יד יתירה זכי לה רחמנא פי' יד אביה וכיון שכן משסלק אביה כחו וגלי דעתיה דניחא ליה בקבלת בתו הויא לה יד לעצמה וזכיה לנפשה ופשיטא מד"ר יוסי ב"ר יהודה דע"כ אם היתה צריכה לזכות בקידושי יעוד בעד אביה לא מהני כלל דנהי דלגבי דידה הויא מחילת שעבוד אבל אביה היכי זכי בההוא מחילה הרי הוא אינו חייב כלום שכבר קבל דמיה והיא חייבת לו מלאכה דחשיב לה לקמן מלוה שיש עליה משכון ואי מדין זכיה קטנה אין לה כח לזכות לאחריני:

מלוה שיש עליה משכון כת' התוספות אין לפ' משכון שלא בשעת הלואתו דוקא וכו' וא"ת הא ע"כ אין לפרש הכי דמדר' יוסי נשמע דהתם גבי יעוד בשעת הלואה היא ויש לומר דהתם עדיף ממשכון שלא בשעת הלואה דלגוביינא אתי לידה שהרי אין לו פרעון אלא ממנה ואם תאמר ולדברי התוספות נמי דמיירי אף במשכון בשעת הלואה מאי מייתי מייעוד שאני הכא דבאפותיקי מפורש ואית ליה שעבוד בגוה ועוד אכתי לדבריהם נמי דמיירי אף בשעת הלואה אמאי לא מייתי מדר' יצחק לומר דאי בשלא בשעת הלואה קני משכון אף בשעת הלואה אית ליה שעבוד דהא לעיל נמי בשעת הלואה מיירי ומייתי מדרבי יצחק וי"ל דכיון דבהנאת מחילה קאמר דאפילו בלא משכון מהני אין אנו צריכין שיהי' לו קנין במשכון לא מייתי מדר' יוסי אלא דלא תימא כל דלא החזיר המשכון לא סמכה דעתה וא"ת נימא דר' יוסי מדין מלוה שיש עליה משכון דיש לו קנין בגופו של משכון וכיון דאיתיה לשעבוד מהני אעפ"י שלא יחזיר לה המשכון אבל בהנאת מחילה כל שאין מחזיר לה המשכון ליכא הנאה ולא מקדשה וי"ל דפשיטא ליה לגמרא דמקדש במלוה אע"פ שיש עליה משכון משועבד לא מהני דשעבודו של משכון לא קאמר בהנאת מחילה מלו' אמר ומלוה להוצאה נתנה וא"ת היכי נילף מדר' יוסי שאני התם דמחזיר לה המשכון דהיינו גופה ואם על זה כת' התוס' דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזקת משכון תימא הוא דהא כל עיקר דינו של רב נחמן לא בא אלא להודיענו זה דאע"ג דלא מהדר משכון מקודשת והיכי פשיטא ליה ועוד לא תקנו התוס' כלום לשון זה דנהי דאין עיקר היעוד בתורת משכון אלא מחמת מחילת שעבוד מכל מקום כי לא מהדר משכון אכתי לא סמכה דעתה ולא גמרה ומקדשה נפשה וי"ל דהתם נמי כי אמר לה מחלתי לך השעבוד שיש לי עליך אף על גב דמחילה הויא מ"מ אכתי לא סמכה דעתה עד שישלחנה לחפשי מביתו דסברא דהדר ביה וכיון דאמחילה לא סמכה דעתה קדוש נמי מקדשה בההיא מחילה אלא ע"כ שמעת מינה דבלא חזרה נמי סמכה דעתה אלא שהתוס' הוקשה להם מאי מייתי מדר' יוסי דילמא התם ייעוד כמקדש בגוף המשכון חשיבא דאמרי' לעיל קדשה במשכון מקודשת מדרב יצחק דכיון דקני ליה בההוא שעבוד מצי לקדש והשתא אין לחוש אם החזיר המשכון דכל שהקנה אותו לה בענין דקניא ליה אף על פי שלא הגיע לידה מקודשת כגון שאמר לה התקדש לי בחפץ פלוני וקנו מידו והא דכתב התוספות סלקא דעתך דכל שלא החזי' לה המשכון לא סמכה דעתה היינו דוקא כשאומר לה התקדשי לי בהנאת מחילה דכל דלא החזיר לה לית לה הנאה ולא מיתבא דעתה אבל אם קדשה בגוף החפץ מקדשה לאלתר והתם גבי יעוד נימא דמקדשה בגוף המשכון דהיינו גופה ותכף זכתה בגופה מן הדין אע"פ שלא שלחה מקדשה שפיר ותרצו דפשיטא ליה דאין עיקר הייעוד בחזרת גופה דאדרבא הוא בא לקרב ולא לרחק אלא מחמת מחילת השעבוד הוא דמקדשה ואכתי קשה בדברי התוספות אי ע"ע גופו קנוי במאי מקדשה בגופה בעי שטר דמחיל' הרי אינה חייבת לו כלום דגוף דידה שלו הוא הגע עצמך אשה שמכרה בית לאדם אחד והתנה עמו שכל זמן שתרצה לחזור ולקנות הבית בכך דמים שימכרנה לה אם רצה לקדשה צריך להקנות להגוף הבית בכסף או שטר וחזקה אבל למחול לה הדמים לא מהני שהרי אינה חייבת לו כלום ואם תמצי לומר כיון דבת זכיה היא יכול למחול לה מעשה ידיה שהיא צריכ' לעשות לו והויא מחילה לגבה כיון דבת דע' היא א"כ לעיל דאמרי' אי ס"ד אין גופו קנוי לימא ליה באפי תרי זיל ואפי' תימא גופו קנוי נמי נימא ליה באפי תרי הריני מוחל מה שאתה חייב לעשות עמי עד שש ומיהו י"ל דאע"פ שימחול עדין יש לו דין עבד שהוא מות' בשפחה ולא קשה אמאי תני שטר דלהכי אהני שטרא אבל למ"ד אין גופו קנוי קשה ומכל מקום לא מסתבר כלל שתועיל מחילה בדברים במה שיש לו קטן הגוף דאותן הידי' קנויות לו למעשיהן וכי מחיל למאן מחיל הרי שהקנה אדם לחבירו דקל לפירותיו מ' מצי מחל ליה לנותן הפירות ויזכה בהם בדברים בלא קנין הא ליתא וכי תימא דמקדשה בהנאת בטלה שהיא שובתת ממלאכת' עד שיצא היום דלא גרע משב עמי בצוות' ואתקדש לך א"כ אינה מתקדשת אלא עד שיצא היום שכבר שבתה ממלאכתה דאילו לאלתר לא מקדשה דהא איתיה בחזרה דומיא דהרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דפ' האיש מקדש למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף כשדבר עליה מקודשת והכי נמי ביומא דמשלם בהו שיתא מקודשת ובההיא שעתא חזרה לה המשכון שכבר יצתה לחירות ושפיר סמכה דעתה ומאי מייתי להנאת מחיל' ולא החזיר לה משכון דלא סמכה דעתה ועוד אין סברא דקידושי יעוד ליתנהו לאלתר ויכול לחזור בו עד שיצאו שש לכך נר' שכך הם דברי התוספות שהם דקדקו דר' יוסי בר' יהודה ס"ל דע"ע אין גופו קנוי ופליג אברייתא דלעי' דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון דמייתי רב נחמן מיניה והוקשה להם אכתי רב נחמן גופיה מנא ליה הא דילמא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה לזה כת' ומיהו י"ל דע"כ ר' יוסי ס"ל דגופו קנוי דא"כ איך תקדש בלא שטר ובלא הפקר כיון דס"ל דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו:

משל לאומ' לאשה פרש"י מכאן אתה למד ידחק לרש"י לפ' כן מדלא קתני המשל סמוך לדבריהם דרבנן אי ראיה מייתו למילתייהו אלא תנא דברייתא דמייתי פלוגתייהו יהו בא ללמוד דין זה מדבריהם ונקט מילתיה אליבא דהלכתא כרבנן ותנא דברייתא דבסמוך נקט מילתיה אליב' דר' יוסי בר יהודה דמיניה נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום דס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו וניחא נמי דלא מייתי בהך בריית' קמייתא משל לר' יוסי לאומר לאחר ל' יום דר' יוסי לא מיירי הכא בבא אחר וקדשה דדלמא אפי' אומר לאחר ל' יום אינה חוזרת ואם בא אחר וקדשה אינה מקודשת לשני אבל מדרבנן משמע ליה שפיר דאי לאו מההיא א שעתא מתחלה במאי מקדשה ואם תאמר מנ"ל דיעוד כמעכשיו לא יהא אלא כאומר לאחר ל' יום מי לא אמרי' בריש האומר רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אעפ"י שנתעכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו דברשותא דידה קמתעכלו הכא נמי כיון דמעות הראשונות לקידושין נתנו אף על גב דהשתא ליכא ש"פ מקדשה בהלך קמאי דיהיב לאביה וי"ל דהנך זוזי אע"ג דלקידושין נתנו מכל מקום ע"ד שיהיו גורעין והולכין בכל יום נתנו ובשלא נשא' ביום שהות הוי נמי כמי שחזר ולקחן וברשותי דידיה קמתעכלי והא באומר לאשה התקדש לי במנה זה לאחר ל' יום ובתוך הזמן חזר ולקחו ממנה כי מטי ל' במאי מקדשה הויה לה כחזרה לכך כתב רש"י דודאי מההיא שעתא מתחלו קידושין ואם תאמר ומה הקשו התוספות דהכ' לא מיירי בקדושין הא ודאי הא בהא תליא וי"ל שהתו' ק"ל מנ"ל ללמו' זה הדין דלמ' מעות הראשונות נתנו לשם קידושין נמי לאחר ל' ע"ת שאם ירצה סמוך לשקיעה יקדש בהן כך הוי יעוד שנתן לה מעות הראשונות על תנאי שאם ירצ' סמוך לשקיע' יקדש יקדש בפרוטה שבהן והשאר נמכירתה וכי תימא בגרעון כסף ינכה לה פרוט' שנתן לשם קידושין הא כיון דחי לא מייעד לה אז לא ההיא פרוט' בכסף מכירתה לא מצי מחשב לה ובנאו הכי צריכין אנו לומר כן כי היכי דלא תקשי לרב נחמן דאמר אליביה דר' יוסי דמעות הראשונות לקידושין נתנו ושאני הכא דאמר קרא והפדה דאל"כ אע"פ שאין שהיה ביום היה מייעד היכי אמר ר' יוסי לשחק באדון ואי לאו דמההיא שעתא דמכירה מתחלי במאי מקדשי' אלא ע"כ אע"פ דמעות הראשונות נתנו לקידושין לא חשיב כמעכשיו ולרש"י ז"ל לא קשה דס"ל דהיינו דאשמועינן ברייתא דלא תימא לרבנן והיינו דאמרי' בגמ' מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו ואם תאמר ותקשי מהכא לרב דאמר בהאומר מעכשיו לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה מקודש' ואינה מקודשת לעולם דהני קתני מקודשת לראשון ואין לומר אף לראשון קאמ' דהיינו דגמרי מדרבנן מדההי' שעת' מתחילו קדושין דרבנן בקידושי יעוד אם רצה לייעד מי עד אמ' אלמ' לא חיישינן לקידוש' של' ויש לומ' דבעי למגמ' מייעוד היכ' דאמ' לשון דאין בו ספ' חזר' כמו גבי ייעוד דל' שייך התם חזר' גם כשיאמ' ע"מ שיעברו ל' יום דתנאה הוי אינה מקודש' לשני בהכי מודה רב ומינה ילפי' כשאמר לשון מסופק כגון מעכשו לאחר ל' דהויא מקודשת ואינה מקודשת והך לישנא לרב הוי אף לראשון לשמואל דוקא ולא לשני:

והלא דין הוא אם מקדשה לפסולי' וכו' וא"ת ומה ק"ו הוא זה שאני הכא דגלי דכל שאינה ראויה לייעוד אינו יכול למכרה וי"ל דה"ק מה אם קידושין אע"פ שאין מסורין לביאה כגון חייבי לאוין אף על גב דכתוב כי יקח איש אשה ודרש' בהאיש מקדש אליבא דרבא דאמר לא הוי קידושין מדכתי' ובעלה וחייבי לאוין לא אמעיטו כדכתבו התוספות שם דלא ממעט אלא מידי שהיו בחזקת היתר ועל ידי הקידושין נאסרו כל שכן מהירה שאינה צריכה שתהא מסורה ליעוד דמסתמא בתורת שפחות נמכרת דין הוא שאם מכרה למי שאין יכול ליעד שתהא מכירתה מכירה וקרא לא אתא אלא למעט אם מכרה למי שאין קידושין תופסין שאינה בת יעוד כלל שאפילו קדשה אינה מקודשת:

מדבר שבממון פרש"י שניתן למחילה הוו תנאו קיים אבל עונה צער דגוף היא לא אתייהב למחילה וקשה דעונה נמי אתייהיב למחיל' כדאמרי' בפ' אע"פ ברשו' עד כמה ומתמ' עד כמה עד כמה דבעי וי"ל דכך הם דברי רש"י שלא ניתן למחילה אלא לשעתה אבל מציא הדרה בה בכל שעה שתרצה ואפילו אמרה הריני מוחלת לשתי שנים אינה נתפסת בדבריה ויכולה לחזור בה משא"כ בדבר שבממון וא"עפ שהתוס' בפרק נערה אשמעתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה סברי לומר שאם אמרה היום אינו נזונית ואינו עושה למחר תעשה ותהא נזונית לו שאינה יכולה למחול מן הדין אם תרצו שניהם אלא שאינה יכולה להפקיע תקנתא דרבנן לגמרי וטעמא דמילתא דבדבר שבממון תנאו קיים דכיון דאתייהיב למחילה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא באומר ע"מ שתמחלם כמו ע"מ שאין לך עלי אונאה דהויא כעין מחילה אבל במידי דלא ניתן למחילה לגמרי שיכולה לחזור בה והוא בא להתנות עליה בתחילה שלא תהא יכולה לחזור בה בכח התנאי הו"ל מתנה עמ"ש בתורה:

ורבנן האי לאמה מאי עבדי ליה ואם תאמר הא דריש לה רב הונא בריש מכילת' לומר שמעשה הבת לאב ובפ' נערה פרכי' ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה וכו' ומסיק מסתבר' דקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' כי אצטריך קרא לנערה אלמא יתורא הוא דבעי למדרש והכא אצטריך בין לר"מ בין לרבנן בין לר' אליעזר וי"ל דרב הונא ס"ל כרבנן דר"מ לא פליגי עליה דיכול להתנות אבל כי היכי דס"ל לר"מ אליבא דרבנן דאינו מוכרה לקרובי' אבל מוכרה לפסולי' מהיכא דנפקא ליה לר' אליעזר מאם רעה הכי נמי ס"ל וקרא דלאמה דדריש לה ר"מ למוכר ע"מ שלא לייעד רבנן דרשי' ליה למעשה הבת לאב וה"ה דה"מ גמרא הכא לומר ורבנן האי לאמה דרשי' ליה למעשה ידיה אלא דבעי לאוקומי רבנן דהכא אף כר' אליעזר ועוד דההיא ברייתא משמע דת"ק דר' אליעזר דריש פסולין מלאמה ודלא כר"מ ורב הונא ס"ל כרבנן דר"מ לא פליגו עליה בהא:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה