חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
פרק האשה · דף יז
חלה שלש ועבד ג' אינו חייב להשלים יש שהיו רוצים ללמוד מכאן שאות' שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן לא היו משלימין נר' דפשיט' להו דבקבלנות אין הפרש בין אם חלו ללא חלו צריכים לעשות קבלנותם והי' להם לתוס' להק' מההיא דהשוכר דמתניא אם שכרו הוא נותן לו את שכרו ואי קבלן הוא נותן לו קבלנותו קתני שכיר דומיא דקבלן ודוחק לו' דלצדדין קתני לה והתם בשוכר דחה הרא"ש לחלק דדוק' כשחל' ג' תחלה ואח"כ עבד ג' וחל' בג' האחרות יהי' חיי' להשלי' ומשמעת' לא משמ' כן דמקרא רוב שביעי' יצא דרשי' לה ואין לדמו' שכיר לבית ונפל דבפ' השואל וגם אין לדמותו לחמור ונעשית אנגריא דפרק האומנין ובמ"א אכתוב בס"ד:
תו כתבו התוספות ועוד נר' לחלק בין מלמד לע"ע משום דכתיב כי משנה ש"ש וכו' ואין החילוק מבואר דשכיר נמי אם שכרוהו לשש וחלה שלש לא יתחייב להשלי' ונרא' דאותם שרצו ללמוד כן מעבד ס"ד דמסברא הוא דמפלגינן בין חלה ג' לחלה ארבע דכיון דעבדו חצי זמן דמסתמא דעתיה דב"ה להכי נחית דחולי חצי זמן שכיחא ובחצי עבוד' מתפי' וה"ה שאר שכירים וכתבו התוס' דגבי ע"ע ממשמעות דקרא נפ"ל דשלש שנים הם שני שכיר ולכתחל' משנה שכיר צריך לעבוד וכי חלה הואיל ועבד שלש שני' כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרא רחמנא דכתיב כשכיר כתושב ומש"ה מפלגינן בין חלה ג' לחלה ד' אבל בעלמא אין טעם לחלק והא דכתבו התוס' דשני שכיר הם שלש שנים לפי שמצאו בס' ישעיה בעוד שלש שנים כשני שכיר אכתי תקשי שמצינו שם בס' ישעיה גבי נבואת ערב בעוד שנה כשני שכיר ופרש"י אדקדק עמהם לצמצם המועד כשכיר הנשכ' לשני' שמדקדק במועד השלום שנתו:
חדא דתפסת מועט תפסת תימא כיון דכתיב אשר יברכך וכו' ויש לומר דלעיל לא כתיב אלא חד ריקם וכו' וקשה לחלק בין כי כתיב חד קרא להיכא דכתיב תרי קראי ויש לפרש דתפסת מועט תפסת פירש רש"י במקו' אחר דמה שתפסת מיהת בדין היה אלא שהיה לך לתפוס מרוב' אבל אם תפסת מרוב' שמא מה שבידך אינו תפוס בדין וגבי גזרה שוה לא שייך לומר כן שאם היה לך לתפוס מרובה אפילו מועט לא תפסת דאין גזרה שוה למחצה אבל כי כתיבי תרי קראי כי דרשינן חד מינייהו המועט גזרה שוה שלמה היא ועוד יש לומ' דהיכא דכתיב חד קרא אתרווייהו כיון דאין אנו יכולי' לידע אהי מינייהו אתיא גזר' שוה סברא הוא דאתא קרא לגלויי דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה כדאמרינן בסוף פרק אלו טרפות אי כתב רחמנא קשקשת הוה אמינא סנפיר היינו קשקשת אבל לעיל בפרקין בא שכי' ולמד על תושב ולהכי אתא קר' דאשר יברכך לומר דניגמר מן המרובה אבל היכא דכתב ב' קראי דחד מנייהו מיפנה לג"ש אלא שנתעלמה הלכה ממנו איזו מהם נאמרה למשה בג"ש אין סבר' דכתב רחמנא רבויא להכי לגלויי לן מסתברא דלענין ברכת הבית דרשינן ליה כדלקמן:
תו כת' התוס' ותדע דהא כי יליף מערכין וכו' ואינ' ראיה דאף עליה אני דן להקשות מ"ש דהת' מהני ונר' דכת' כן דלא תימא נהי דר"מ דריש אשר יברכך ר' יהודה לא דריש ליה כיון דאית סברא דתפסת מועט דהא לר' שמעון דדרשי' אליביה אשר יברכך ונילף נתינה מעבד משום דתפסת מיע' הפס' וע"מ דס"ד דיוקא לענין דלא נילף מעולת ראיה לומר דכל מידי דיהיב ליה לא מקרי ריקם. מהני אשר יברכך דמשמע מידי דברכה להכי מייתי מערכין:
לשדה אחוזה פרש"י המקדיש שדה אחוזה אם לקחה בנו אינה יוצאה מידו ביובל ולא רצה לפ' גאולת קרובי' דאמרי' לעיל גבי מצא שדה אחוזה דבקרוב קרוב קודם דהכי דרשי' בספרי מובא גואלו הקרוב ובן ודאי קודם לאח ומסיק דהתם נמי מהכא ילפי' דבן קודם ומאי פרכא דאין ייבום אלא במקום בן דא"כ הוה ליה לאתויי מנחלה דכתיב בהדיא דבן קודם לכך פי' במקדיש ולכך כת' התוס' דהשתא לא קשה אמאי לא קאמר נחלה דלא חשיב אלא הנך דליתנהו באח כלל לאפוקי נחלה ומכר בשדה אחוזה:
אמה העבריה אינה עובדת את הבן מנה"מ וא"ת תילף מנרצע מק"ו ומה נרצ' דאינו יוצא בשש וכו' אינו עובד את הבן אמה לא כ"ש ואין לומר מוכר עצמו יוכיח דאמה עדיפא מינייהו דיוצא בסימני' וגם ליכא למפרך מה לנרצע שכן עבד שש דאמרי' נמכר לעכו' יוכיח מה לנמכר שכן יוצא בקרובי' ותיתי מביניא וגם אין לומר דס"ד דאתיא מהקישא דעברי לעבריה דאהא ק"ו ומפיק מיניה ומוקי היקשא לשאר מילי:
וי"ל דמה לנרצע שכן יובל מוציא מידו בע"כ תאמר באמה שאין יובל ושני' מוציאי' כיון דמצי אדון ליעדה כדאמר' בסמוך יש בעברי מה שאין לן בעבריה שהוא יוצא בשני' וכו' וא"ת ונילף ק"ו מסימנין שאין מוציאין בנרצע ונמכר לעכו' מוציאין באמה מיתת האדון שמוצי' בנרצע ובנמכר למנו' אינו דין שתוצי' באמה מה לסימנין שכן נשתנ' הגוף ואין זה הגוף שקנ' ואין להכניס פרכא כמו שהכניסוה התוס' לעיל דגבי עבד לא שייכו סמני' שכל עצמו אינו נמכר אלא כשהיא גדול וכיון דלא שייכי בהו אין להכניס פרכא כעין מה שתרצו התוס' לעיל ועוד מה לסימני' שכן מוציאין גדלות למכות ולעונשים ולזכי' והוי פרכא מחמת חומרות הכתובות בתורה:
חליפי ע"א קשקיל רת' התוס' ואין לומר טעמא משום ברירה וקשה דבתרי מיני אין לומר הוברר הדבר למפרע שזה חלקו דע"כ בכל מין ומין יש חלק לשניהם תדע דלעיל מינה תנן חבר וע"ה שירשו את אביהן חבר יכול לומר לע"ה טול אתה חיטין שבמקום פלוני ואני חיטין שבמקום פ' אבל לא יאמר לו טול אתה חיטין ואני שעורין טול אתה יין ואני אטול שמן ואע"ג דבחד מינא שרי מטעם ברירה בתרי מיני אסור דירושתם דאורייתא וע"ק הא דתרצו דא"כ אפילו באו לרשותו נמי יהא מותר דילמא באו לרשותו שנתן לו יין וע"א לחלקו קאמר דומיא דההיא דפ' בתרא דע"א האומנין ששלח להם עכו"ם יין נסך בשכרן מותר לומר לו תן לנו את דמיה משנכנסה לרשותן אסור דהיינו שזכו בו כבר וי"ל דלישנ' דמשבאו לרשותו משמע שהכל בא לידו בלא בירור ולשון אסור נמי משמע דקאי אהא דקתני לעיל יכול לומר לו טול אתה וכו' דמשמע דעדיין לא חלקו מדלא קאמר אסור להחליפם וכגון שזכה לו כל הנכסים ע"מ לחלקם דהשתא זכה בחלקו מן התורה ועוד אפי' לא זכהו העכו"ם כיון שהן ביד ישראל מכי אסח עכו"ם דעתיה מיניה נקנה והתם בפ' המוכר קאי שפיר אסור אתן לנו את דמיה דקתני התם ומיהו הוה מצי לאוכוחי מרישא דמתני' דחבר וע"ה דבתרי מיני לא אמרי הוברר הדבר אלא דניחא להו להוכיח מהך מילתא גופה דמייתי בגמרא לומר דגמרא סמיך אהאי:
כאן שהורתו שלא בקדושה פי' בקו' אז רוח חכמים נוחה הימנו והתוס' פי' אז אין רוח חכמים נוחה הימנו ולכל הפ' קשה דמתני' מתנייה בהדיא בסוף שביעית הלוקח מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו דמשמע שהיו עמו בשעה שנתגייר וכן הק' רבינו שמשון ז"ל שם לפירש"י אף לפי' התוס' קשה דברייתא דמתניא איפכא אף היא כלשונ' נאמרה כדאמרי' הכא לוה מעות וכו' ולא קשה דיש לנו כיוצא בה דתנן בפ' נושאין הגיור' שנתגיירו בניה עמה הרי אלו חולצין ולא מייבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה ויש לתרץ לשון שנתגיירו בניו עמו כלו' בהתגיירתו דלא הוצרכו הבנים להתגיירן ולהטבילן כי בטרם יצאו מרחם הוקדשו ומטעם זה נמי יש לחלק בזה שהיתה לידתו בקדושה ישראל מעליא היא ולא קרינן ליה גר שהרי אין אנו צריכין להטבילו להיות כישראל וגם כי הגדיל נמי אינו יכול למחות ולחזור לסורי כמי שהורתו ולידתו שלא בקדושה דאע"ג דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד מ"מ יכול למחות אח"כ כדרב יוסף בפ"ק דכתובות ותדע דאמרי' בפ' נערה דהורת' שלא בקדוש' ולידת' בקדוש' הויא בסקילה אע"ג דהורתה שלא בקדוש' הויא בחנק דבישראל כתי' ומרבויא דומתה שמעי' דלידתה בקדוש' מקריא בת ישראל ולא גיורת הילכך בזה. לא הוצרכו חכמי' להזכיר שיחזיר כיון דמן הדין אינו זוכה ולא אמרו שיחזיר אלא בגר דבקל יחזור לסורו ויתר על כן תירץ הרא"ש ז"ל מההוא דאיסור דרב מרי ברה דבת שמואל הוה וישראל גמור הוה דבנך הבא מישראל קרוי בנך אע"פ שאביו עכו"ם כדאמרי' בס"פ האומר ולא חשי' גר כלל אל' שהתוס' הכריעו דר' מרי לאו ברה דבת שמואל הוה התם בפ' מי שמת: