אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף טו

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף טו

דף יד

שכיר קרא רחמנא ואם תאמר כי דריש נמי לו ולא לב"ח משוה דבעלמא בשאר שכירות קי"ל כר' נתן כדכת' התוספות נימא נמי שכיר קריא רחמנא מה שכיר נותן לב"ח אף זה כן ויש לומר דלא השוהו, הכתוב אלא לענין שלא יעכב הענקה לעצמו דשכירות קריא רחמנא וכבר זכה בהם וזכה בהם יורשיו אבל השתא דאינו מעכבה לעצמו ונקיט זוזי וקאי ואמר למאן כתביה טפי מסתב' למעט ב"ח מיורשיו דיורשי' מקרו שפיר לו ולא ממעיט משכיר ובספרי תנא כשכיר כתושב מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ולענין הענקה מתפרשת וליפות כחו קריא רחמנא שכיר ולא לגרוע כחו שלא ינתן ליורשיו:

הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד שתים ושלוש שנים לפני היוב' וכולי ואם תאמר ונילף ממוכר עצמו ומנרצע במה הצד דגבי נרצע כתי' בהדיא איש ואיזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה זו רציעה דלא הוה כלל באשה דאין לומר דקאי אמכירת בית דין דמכל מקום שם מכירה נוהג באשה כדכת' התוספת ומיהו לר' אלעזר דאמר זה וזה נרצע ניחא דשדינן ליה אנרצע דמוכר עצמו דעבד איסורא והדר אתי נרצע דמכרוהו בית דין מבני' דכולהו ואי תימא היכי ס"ד דגמרא דלא יליף ש"ש אם כן מנ"ל דמוכר עצמו נרצע וע"כ נילף מביניהו וי"ל דמה לתרוויהו שכן ברצונו כיון דלא דרשי' ג"ש פרכי' כל דהו ואכתי קשה לת"ק למה לי הך קרא דושב ועוד קשה דפריך גמרא ואי ס"ד יליף ש"ש וכולי משמע דאי לא יליף ש"ש ניחא ואכתי נילף מדרשא דוכי תשיג דכה"ג הקשו התוספות בסמוך וע"ק היכי ס"ד דלא יליף ש"ש אם כן מוכר עצמו נמכר ליותר על שש אם כן נימא דקרא דושב לגופי' אצטריך דהא דכתי' עד שנת היובל יעבוד ברישא דקרא להיכא דעבד שש כתו' ת"ל ושב אפילו בתוך שש ומנ"ל למדרשיה למכרוהו בית דין ויש לומר דלת"ק ודאי דרשי' למוכר עצמו דיוצא ביובל אפילו בתוך שש וראיתי ברייתא זו בספרי וכך היא שנויה במה הכתו' מדבר אם בנרצע הרי הוא אמור אם בנמכר שש הרי הוא אמור הא אינו מדבר אלא בנמכר שנה או שתים לפני היובל שיהא היובל מוציאו ויש לומר דבמוכר עצמו דריש לה מדלא קתני אי במוכר עצמו וכו' אלא במכרוהו בית דין כדקתני הכא אלא ה"ק אם בנמכרו ליתר על שש ואותה ברייתא אליבא דת"ק היא שנויה וזו נשנית אליבא דר' אליעזר ומיהו למאי דס"ד דגמרא דלא יליף ש"ש י"ל דס"ד דלהכי אייתר ליה ושב למכרוהו בית דין דאי ליתר על שש מוכי תשיג נפקא ולשתוק מעד שנת היובל יעבוד אלא ע"כ ליתר על שש אתיא דמוכי תשיג לא נפקא דהוא דומיא דעכו"ם מה התם בנמכר ליתר על שש אף מוכר עצמו בנמכר ביותר על שש דוקא הוא ואתיא כר' דס"ל נמכר לעכו"ם אינו יוצא בשש ואכתי קשה כיון דג"ש מופנה היא היכ' קאמר סד"א מוכר עצמו הוא דלא עביד איסורא דהא לעיל ילפינן ממכרוהו בית דין אף על גב דאיכא למפרך שכן נמכר בע"כ ואם תאמר דההיא לא חשיבא פרכא כר' מכל מקום קשה היכי ילפי' לעיל דמוכר עצמו נרצע מג"ש איכא למיפרך מה למכרוהו בית דין שכן עבד איסורא וי"ל דה"ק משום דעבד איסורא דגנב אמרה תורה נקנסיה וימכר בגנבתו דוהרי שגנב מנה ואינו שוה עד היובל אלא חמישים ימכר בכדי גניבתו אפילו לאחר היובל דהכי דרשי' לקמן ונמכר בגניבתו שיהא חוזר ונמכר כדכתבו התוספות דהכי משמע בגניבתו אפילו מאה פעמי' ואי לאו קרא דושב ס"ד לפרש קרא בכדי גניבתו בחד זמנא אף על פי שיפגע בו יובל דקנסיה רחמנא כיון דעביד איסורא קמ"ל ועוד נראה דאי לאו קרא דושב הוא אינו יוצא ביובל מדכתיב שש שנים יעבוד מכל מקום אפי' פגע בו יובל דמהאי קרא דרשי' לקמן שאינו יוצא במיתת האדון ועובד את הבן והוא הדין לענין יובל דיעבוד מכל מקום משמע כי פריך לילף שכיר שכיר הוה מצי למימר סלקא דעתך אמינא שש שנים יעבוד מכל מקום אלא דאכתי כיון דאנו יכולין להעמיד קרא דיעבוד לענין מיתת אדון ולהעמיד ג"ש שלא תהא למחצה עדיף טפי להכי קאמר דכל שהיו יכולין לדרוש להחמיר עליו לא נדרוש להקל דסברא הוא דכיון דעבד איסורא קנסיה רחמנא וקאמר שש שנים יעבוד מכל מקום:

ואי ס"ד יליף ש"ש וכולי ואם תאמר אי ס"ד יליף ש"ש אמאי נקיט ק"ו דממקו' עצמו שלמד מוכר עצמו מהתם נילף נמכר לעכו"ם והכי הוה לי' למימר שיכול נאמר כאן שכיר נאמר להלן שכיר וכולי וי"ל דאי מג"ש ה"א הא דכתב רחמנא ועבדך לך ולא למוכר עצמו ואחד מוכר עצמו לישראל ואחד מוכר עצמו לעכו"ם במשמע אבל השתא דבעכו"ם איכא למילף ס"ד נוקי מעוטא לענין נמכר לישראל דוקא שאינו יוצא באלה:

מאי קא קאמר ומה מי שאינו נגאל וכולי נילף ש"ש כתבו התוספות פי' שיהא מוכר ר עצמו לישראל נגאל באלה וכולי לשון התוספות וקשה היכי מסקי אדעתין דאמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנ"ל שנגאל בשש כיון דלא יליף ש"ש דהא לא כתי' ביה שש שנים ויש לומר דאפילו מאן דלא יליף ש"ש מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמא לישנא דלעיל נמכר לשש ויותר על שש והכי משתמעי קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכולי דמסתמא במוכר עצמו מיירי וכי תימא נילף מוכי תשיג שאינו יוצא בשש דומיא דעכו"ם יש לומר דמקרא דכי תקנה ע"מ שש שנים יעבוד ונ"ל דבסתם יוצא לשש דהא דדרשי' במכילתא דבמכרוהו בית דין מיירי קרר היינו מכח יתורא והכי מהר מתניא התם בנמכר על ידי בית דין הכתוב מדבר שעבדו ועובד את הבן או אינו מדבר אלא במוכר עצמו כשהוא אומר וכי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור הא מה אני מקיים כי תקנה וכולי וע"כ היינו למאן דדריש ש"ש דאל"כ קרא אצטריך שפיר למוכר עצמו דהא לא כתי' ביה שש ודרשינן ליה לנמכר סתם מיהת שיצא בשש אבל נמכר בפי' יתר על שש אין לנו למעטו מהך קרא וממכרוהו בית דין דאינו נמכר יותר על שש דמה כח בית דין למוכרו ליותר על מה שאמרה תורה מכל מקום כיון דלא יליף ג"ש לא ילפינן מינה ואם תאמר ולמאן דיליף ג"ש למה לי למתני אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין הא ילפינן מהדדי ואין לומר דמכרוהו בית דין אצטריכא ליה משום דאתקש לאמה ואמה אינה עובדת את הבן דמוכר עצמו נמי מצי יליף מנמכר לעכו"ם מוכי תשיג ויש לומר דמכרוהו בית דין ס"ד דועבדך מיעט לגמרי לך ולא לבן קמ"ל שש שנים יעבוד ומוקמי ועבדך למעט שאר יורשים:

ותו הק' התוספות היכי תיסק אדעתין דנילף מכרוהו בית דין וכולי הא אמרי' דסברא הוא משום דעבד איסורא ויש לומר דבתר דגלי לן גבי יובל אף על גב דעבד איסורא הוה בעי למילף שיגאל באלה וקשה טובא דאדרבא מדגלי קרא גבי יובל שמעי' דאי לאו דגלי קרא לא הוה ילפינן יובל מג"ש משום דאיכא הך סברא דעבד איסורא ועוד אי מדאשכחן דאקיל רחמנא גביה הא אשכחן דאקיל שיוצא בשש מה שאין נמכר לעכו"ם יוצא בשש שהי' בדין שלא יצא מק"ו ולפי מה שפיר' לעיל ניחא דלא פריך גמרא שכן עביד איסורא אלא מכח קרא דשש שנים יעבוד דמשמע שאין דבר אחר מפקיעו שיצא בתוך שש לא יובל ולא גאולת קרובים ולא מיתת הבן ולכך תרצו התוספות כאן דבשלמא אי קרא דשש שנים יעבוד הוא דוקא דאינו יוצא אלא בשנים ניחא אבל השתא דגלי דיוצא ביובל אם כן שש שנים יעבוד לאו דוקא הוא הדין שיצא בגרעון כסף ועל ידי קרו קרובים ומוקמי קרא יתירא לענין שלא יצא במיתת האדון כנז"ל:

ומה שאינו נגאל באלה נגאל בשש ואם תאמר וכיון דאיכא למימר שדה אחוזה תוכיח כדהק' התוספות וסוף סוף נ"ל דנמכר לעכו"ם שאני שכן יוצא במיתת האדון אם כן אמאי עביד ק"ו מכח שאינו נגאל באלה דלא מכרעא מילתא אפילו תימא שיהיה נגאל באלה מכל מקום מצי למעבד ק"ו מכח שאינו יוצא במיתת האדון ויש לומר דלא קים לן דאינו יוצא במיתת האדון אלא בתר דקים לן דאינו יוצא באלה ממעוטא דיגאלנו דאל"כ הו"א שיוצא במיתת האדון מהקישא דעברי לעבריה וטפי הוה דרשי' שש שנים יעבוד לענין שלא יצא באלה אלא בתר דקי"ל דאינו יוצא באלה מהכא לית לן למדרש יעבוד אלא למיתת האדון להכי קתני ומה מי שאינו יוצא באלה דכתיב יגאלנו ולהכי אינו יוצא גם כן במיתת אדון:

אמר קרא יגאלנו הק' הר' מאיר למאי דס"ד דלא ידעי' מיעוטא דיגאלנו אמאי לא יליף ק"ו שמכרוהו ב"ד יהא נגאל באלה לשון התוס' וא"ת אדרבא מדאצטריך למעט בעכו"ם שלא יצא בשש שמעי' דישראל אינו יוצא באלה דהשתא ליכא למידן מק"ו וג"ש דלא יליף ולסברת המקשה לא בעי' מיעוטא דיגאלנו וי"ל דאע"ג דישראל יהא יוצא באלה שפיר אצטריך מעוטא דבאלה כי היכי דלא נילף מק"ו דמיתת האדון ואי לאו יגאלנו לא מצינן למעוטי גאולת קרובים מצריכותא דבאלה וא"ת מה לנמכר לעכו"ם שכן לא עבדי איסורא דהא דכת' התוס' דמהני מאי דגלי לן קרא דיוצא ביובל לא כת' כן אלא לענין ג"ש דגלי לן דגמרי' ג"ש ולא פרכינן א"נ דקרא דיעבוד לאו דוקא כדפי' אבל השתא דדריש ק"ו כיון דאיכא פרכא דשכן עבד איסורא לא ק"ו הוא וכן איכא למפרך שאני נמכר לעכו"ם שלא יטמע בין עכו"ם וי"ל דקרובים משש ילפי' ומה שש שאין מוציאין מעכו"ם וכו' ותירץ דאיכא למפרך ולפי מיתת האדון תוכיח ועוד דנכניס פרכא בק"ו והרב מהר"י ן' לב הקשה דאנ"הנ ומה בכך ויהא נמכר ע"י ב"ד נגאל באלה וכי תימא דבעי להקשות ומה ראית לעשות ק"ו בכה"ג ואימא איפכא וכיון דאיכא למיעבד ק"ו הכי והכי אימא כל חד וחד תיקו' אדוכתי' לא קשיא דהכי אשכחן בכמ' דוכתי בגמרא כדאמרי' בפ"ק דחולין גבי פרה ועגלה וגבי כהנים ולויים דבעי' ליתן את האמור של זה בזה והוי כמו מה מצינו ותירץ דהכא פריך אם איתא דסמך אמה מצינו מה קשיא ליה ניליף ש"ש נימא דסמיך אג"ש ולא דמי דנהי דסמך אמה מצינו דהכי אורחי' דגמרא בכל דוכתא דכיון דאיכא תרי קולא וחומרי הוי כעין מה מצינו אבל היכי קאמר מי שאינו נגאל באלה אדרבה מג"ש נילף שיגאל באלה ועוד דכי מג"ש יליף איכא למימר דועבדך מעט וע"כ לא מצי למילף אלא ק"ו כדפי' וי"מ דמקשים דלפי מאי דס"ד דמקשה דלא ידע יגאלנו הק"ו אינו אמת דמנ"ל שאינו נגאל באלה ולא דמי להנך דחולון ושאר דוכתי דלפי האמת איתיה ולא מצינן אלא אותו דפ' השוכר את הפועלים דלפי האמת אוכל אף בתלוש כדמתרץ מהר"י ומ"מ יש לדחות דטפי מהא ניחא ליה לומר הן דאתיא כמו מה מצינו ולא שנאמר דיליף ג"ש דא"כ ניליף מג"ש שיגאל באלה וי"ל דע"כ לא ילפי' נמכר לעכו"ם ממכרוהו ב"ד דהא איכא למפרך מה למכרוהו ב"ד שכן נמכר בע"כ לא הפקיעה אותו תורה אלא עד שש אבל מוכר עצמו ליתר על שש מנ"ל אע"פי כן יוצא היכן מצינו שלא יהא אדם שליט בעצמו ואין לומר נכניס פרכא שאע"פ שהוא נמכר בע"כ אינו יוצא באלה דלענין שיגאל בקרובים אינה סברא שנחייב את הקרובים להוציאו אלא משום דנמכר בע"כ אלא שש מקרובים בעי למילף דלא שייך פרכא זו והשתא לא הוי כעין מה מצינו כדכת' התוס' בפ"ק דחולין דכיון דלא מצינן למילף פרה מעגלה דאיכא למפרך לא שייך לומר מה מצינו מכח עריפ' ושחיט' והשתא הוי תרתי דסתרן דאיכא למימר כל חד וחד תיקו אדוכתי':

תו כת' התוס' ותירץ דאיכא למפרך שכן יוצאה במיתת האדון וא"ת מוכרו עצמו יוכיח שאינו יוצא במיתת האדון נגאל באלה דילפי' מוכי תשיג כדכת' התוס' לעיל וי"ל כיון דלא ילפי' ג"ש אף מוכר עצמו יוצא במיתת האדון מוכי תשיג והרב מהר"י ן' לב ז"ל הק' שדה אחוזה תוכיח שאינה יוצאה במיתת הבעל ויוצאה בגאולת קרובים כדכ' התוס' לקמן ולי קשה איפכא האיך כת' התוס' דשדה תוכיח מה לשדה שכן נגאלת לשעבוד שאינה יוצאה לבעליה אלא עומדת ביד הקרובים עד היובל ועוד שכן רשות תאמר בע"ע שכן יוצא לשחרור וחובה עליהם ומיהו למאי דפ' דשש מקרובי' בעי למילף פרכי' שפיר מה לקרובים שכן מוציאי' בשדה אחוזה לשעבוד מיהו לא מצי למימר לאו בעל דברי' דידי את דאף המוכ' עצמו תנן בערכין לא ילוה ויגאל תאמר בשש שאין מועלין כלום בשדה אחוז' ותירצו מה לשדה שכן אינה יוצאה במיתת אדון כלו' מיתת האדון תוכיח שאינה מוציאה בישראל ולא בשדה אחוזה שש שמוציאין בישראל מית' לאו כ"ש מה למיתת האדון שכן מוציאה בנרצע ובאמה קרובים יוכיחו וגמרי' במה הצד אבל למה שהק' התוס' דנעביד ק"ו איפכא קרובים משש תרצו שפיר מיתת האדון תוכיח וליכא למימר מה למיתת האדון שכן אינה מוציא' בשדה אחוזה א"כ לא יליף גאולת קרובים אלא משום דמוציאין בשני מקומו' בעכו"ם ובשדה אחוזה וכיון דמתרוויהו יליף לא מצי למילף טפי ממה שמוציאין בשדה אחוזה והיינו לשעבוד ורשות ולא חובה והשתא אפי' תימא הנמכר לישראל נגאל נמי בקרובי' לשעבוד ורשות עבד ק"ו מקרובים שפי' דמה קרובי' שאין מוציאין בנמכר לישראל לשחרור וגם אין חובה עליהם מוציאין בנמכר לעכו' לשחרור וחובה עליהם שש לא כל שכן:

תו כת' התוס' ומהר"י תירץ דעביד ק"ו מכח שאינו בהדיא ומקשים א"כ מאי קשיא ליה לגמרא נילף ש"ש מ"מ אינו בהדי' ואין לומר דג"ש כמאן דכתי' בהדי' דכ"ש דמאי דאתי בק"ו כמאן דכתיב בהדיא דבענין דאין למדין למד מן הלמד בקדשים אמרי' באיזהו מקומן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ואע"פ כן חוזר ומלמד בק"ו וי"ל דודאי מאי דאתי מג"ש ומק"ו כמאן דכתיב בהדיא דמי והכא נמי אי הוה אתי מק"ו ממקו' אחר כמאן דכתיב בהדיא דמי אבל הכא לא מצית למילף מק"ו דאיכא למימר איפכא והוי כעין מה מצינו והיינו דלא כתי' בהדיא כדמייתי מההיא דומה שור וכו' דפרק השוכר:

בשטר מנלן וא"ת ונילף מאשה מק"ו ומה אשה שאינה יוצאה בשש וביובל וגרעון נקנית בשטר זו לא כ"ש דלעיל בעי למילף שתהא אשה נקנית במה שאמה נקנית מק"ו מה לאמה שכן יוצאה בכסף והוא הדין דמצי למימ' שכן יוצא' בשש ויובל וסימנין כדכתבו התוס' שם אלמא אין קניינ' חזק אם כן מה שקונה באשה שקניינה חזקה שאינו נפקע בכל הני אינו דין שיקנה באמה ואין לומר מה לאשה שנקנית בביאה דשאני אמה שאין קניינה לשם אישות וי"ל למה לאשה שאין בקדושיה קנין ממון תאמר באמה שגופה נקנית למעשה ידיה ואין ממון נקנה ע"י שטר אלא במשיכה או באגב דדוקא עבד כנעני אתקש לקרקעו' דכתי' לרשת אחוזה והשתא א"ש הא דאמרי' בסמוך אדרבא חזקה ה"ל לרבויי שכן קונה בנכסי הגר דמשמע דטפי מסתבר לרבויי חזקה משטר והיינו מהך טעמא דחזקה שייכא בקנין ממון טפי משטר ומשום דבאישות מיהא לא אשכחן דגבי אמה תרתי איתנהו בה קנין ממון וקנון אישות דמצי מיעד לה בכסף קנייתה הילכך בעי' קנין דשייך בתרוויהו:

מיתה שמוציאה מרשו' אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וא"ת חופה תוכיח וכו' לשון התוס' וקשה דהיא הנותנת דהיינו טעמא דחופה:

אינה מוציאה מרשו' אדון משום דאין לך אדם שקונה בת חבירו הילכך ע"ד כאן היא נמכר' ע"מ שלא יכנסנ' לחופה שאם יכניסנה הו"ל מקח טעות דע"ד כן לא קונה תאמר במיתה דליכא האי טעמא ושמא דברי' אלו בכלל תירוצם הוא:

מה לסימנין שכן נשתנה נה הגוף וא"ת מ"מ איכה למידק ק"ו שאע"פ שנשתנה הגוף אינו מוציא מרשות וכו' לשון התוס' וקשה דלפי מה שכת' התוס' דסימנין מוציאין את האדם מדי קטנות אין זו פרכא של סברא להכניסה בק"ו דפרכא של תורה שכן מהני למכות ולעונשין ולכל מצות האמורות בתורה יש לנו לומר שחומרה זו גומרת הדין כדכתב בריש מכילתין ועוד תימה אחר שכתב התוס' נעשה ק"ו מיובל ושנים כלומר כיון דמסימנים אינה פירכא וא"ת מה ליובל ושנים שכן מוציאין בעבד עברי סימנין יוכיחו כלו' ונילף במה הצד מהו זה שתרצו דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף הא מצד שוה ילפי' ונראה שהתו' מסתפקי' בנשתנה הגוף דקאמר גמרא דאי משום דנשתנה מקטנות לגדלות נהי דלא נכניס פרכא בק"ו כיון דפרכא כתובה בתורה הוא מיהו קשה דעבדי' יוכיח משנים ויובל שאין מוציאין מידי קטנות ותיתי במה הצד ואם נאמר דטעמא דנשתנה הגוף היינו משו' שאין הגוף שקנה יש להכניסה בק"ו ותיר' דלענין אבי' לא שייך לומר כן דלעול' הוא אביה והשתא אין לומר שנים ויובל יוכיחו הפרכה דנשתנה הגוף לאו מחמת קולא וחומרה אתינן עלה אלא דאין זה הגוף שקנה ולא היה בכלל הקנין לכך כת' התוס' נעשה ק"ו מיובל ושנים וכי פרכ' שכן מוציאין בע"ע סימנין יוכיחו ותירצו דמה לסימנין שכן נשתנה הגוף כלומ' ותו לא מצית לומ' שנים ויובל יוכיחו וחזרו וה"ק תיתי מביניא פי' כדמסיים ואזיל שראינו שמוציאין בעלמא כלו' ולא תימא משום דאין זה הגוף שקנה שהרי מצינו להם שמוציאין בעלמא ויש לנו לומר שצד השוה שבהם גורם הדין דמשום שמוציאין בעלמא מוציאין מרשות אדון דהיינו שסימנין מוציאין מדי קטנות ולא משום דאין זה הגוף שקנה והשתא כיון דמשום קולא וחומר' אתינן למילף עבדי' שפיר יוכיחו מיובל ושני' ומייתינן לה במה הצד ותירצו מה להצד השוה שבהן שמוציאין מעבדות ואע"ג דהיא גופא אתינן למילף כל כמה דלא ילפי' פרכא הוא.

ודברי התוס' כאן מרפסן איגרי דא"כ לא הנחת לדרוש לעולם בק"ו אי דבעי' פרכא מהנדון עצמו והם עצמן כתבו אח"כ נעשה ק"ו ממיתת האדון אע"ג דאיכא למפרך פרכא גופה ואפי' תימא דדוקא כי הדר דינא ואתי במה הצד הוא דפריך הכי ולכך תרצו מה למיתת האדון שכן מוציא בנרצע וכת' שנים ויובל וסימני' יוכיחו מה להצד השו' שבהן שכן מוציאין מעבדות מ"מ קשה דא"כ לא נילף לעולם מצד השוה כיון דפרכינן מהנדון עצמו ואמרי' כל כמה דלא ילפינן פרכא היא ונהי דבמה הצד פרכי' פרכא כל דהו מ"מ מדינא גופיה לא פרכי' והא דפרכי' בעלמא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד חמור פי' התוס' בפ' אלו נערות שכן יש בהם צד חמור משונה כדאמרי' בפ"ד מיתות ור"ת שם מפ' בענין אחר וי"ל דה"ק שכן מוציאין מעבדות דאף סימנין מהני לה שלא יוכל אביה שוב למכרה ומוציאין אותה לגדלות שלא תשתעבד וא"ת והא לא ידעי' שאין אדם מוכר את בתו נערה אלא משום דנפק' בסימנין כדאמרי' בס"פ קמא דערכין דהשתא מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וי"ל דבלא קרא דויצאה חנם דשמעי' דנפקא בסימנין ידעי' דנערה אינה נמכר' מדאצטריך קרא דלאמה לומר מה אמה מעשה ידיה לרבה אף הבת מעשה ידיה לאביה דלקטנה לא צריך קרא דהשת' זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעי' כדכתב' התו' בסמוך ולא אצטריך אלא לנערה דלא מצי מזבין לה והוקשה להם לתו' דהיא גופה אתינא למילף כלו' דכי ילפי' שתצא במיתת האב ממילא ידעי שלא יוכל האב למכור את בתו מהיום ולאחר מיתה דהשת' מכורה כבר יוצא' במיתתו כ"ש שלא תמכר מ"מ כל כמה דלא ילפי' פרכא היא דהנך מצינו להם שמוציאין מה שאין כן במית' האב שוב ראיתי שהתו' בפ' נערה הק' משם הר"י דאורליינש אמאי אצטריך למילף ק"ו ושם תרצו התוס' ושם כתבתי ואכתי קש' אמאי לא דייני ק"ו מכח רשות האב וליכא למפרך תו מידי ונימא הכי ומה רשות האב שאין שנים ויובל וסימנין מוציאין ממנה מיתת האב מוציאה רשות אדון ששני' ויובל וסימנין מוציאין הימנה אינו דין שתהא מיתת האב מוציא הימנ' וי"ל דאי דייני הכי אמרי' דיו לרשות אדון שתהא כרשות אב שתהא מיתת אדון מוציאה הימנה מרשות עצמו כשם שמיתת האב מוציא' מרשו' עצמו אבל שתוציא' מרשות אדון לא דאם הוציא' מרשות אב שכן אין לאחרי' רשות בה תוציא מרשות אדון שרשו' אחרי' עליה הילכך עביד ק"ו מסימנין שהיה בדין שלא יוציאו מרשותו דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאב היה זוכה בה עד שתבגר גם האדון הבא מכחו היה לו לזכו' מיתת האב שאב עצמו אין לו רשו' בה לאחר מיתה אינו דין שתוצי' מרשו' אדון דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה והשתא לפי זה אין להקשות מה שהקשו בתוספו' דנכניס פרכא בקל וחומר שאף על פי שנשתנה הגוף אינו מוציא מרשות אב דכי עבדינן הכנסת פרכא בק"ו היינו דבעי למימ' דנילף גבי מיתה אעפ"י שלא נשתנה שתוציא מרשות אדון כשם שמוציאה מרשות אב ואינה הוכחה שאם הוציאה מרשות אב לפי שרשו' אביה הוא ואין רשות אחרי' עליה אלא ע"כ מסימנין אית לך למילף כדכתיבנא ואיכא למפרך:

והתנחלתם אותם לבניכ' הק' הר"י מקורביל ותיפוק לי' דאמה אינה עובדת את הבן וכו' וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא לן מלאמה וכו' לשון התו' ויש מק' א"כ כי פריך בפ' נערה שנתפתתה ואימא ה"מ קטנה נימא קטנה מוהתנחלתם נפקא וע"כ הני תרי קראי צריכי חד לנערה וחד לקטנה וי"ל דכי נמי משני קטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' אוהתנחלת' סמיך דאל"כ נימא דאצטריך דאינו עובדת את הבן שהשוה הכתוב לאמה אעפ"י שהיא קטנה מעשה ידיה לעצמה אלא דכי ס"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקד' מה אמה אינה עובד' הבן דלשעבו' קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה שא"כ תצא בשנים וביובל דשפיר שייך בה לשון אמה שכשם שאמה עובדת כל ימי קטנותה לרבה אף לאביה כן אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ובהכי הקשו התוס' דבמקום שבאת לומר שיהיו לאב מהתם נפ"ל שאין לבן כלום דאמה גופה אינה עובדת את הבן וא"ת כי נמי אתיא קטנה מסבר' משום מהי תיתי שיהיו של אחין האב גופיה לא קי"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו אחין לא מצו מזבני לה והוא עצמו אם מכרה מהיום ולאחר מיתה אינה מכורה ואי לא ס"ל כריש לקיש ניחא דאצטריך דלא תימא שיכולין אחין למכרה דבמקו' אב קיימי והאב עצמו אם יכול למכרה לאחר מיתה אלא דלס"ד דגמר' דאתיא כר"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כל שכן שלא תמכור דהכי גמרי וי"ל דמדזכי ליה רחמנא לרב שיכול למכרה שמעינן שמעשה ידיה שלו דאל"כ היאך יכול למכרה וכה"ג בעי למילף בפ' נערה מדזכי לי' רחמנא לאב לממסרה לחופה אף על גב דקא מבטל לה ממעש' ידיה ובזכותו של אב הו' הוה ס"ד שיורישנו לבניו:

ת"ל מעמך יצא זה שאין שילוחו מעמך הק' לא לכתו' קרא וכי תשלחנו:

ומדאצטריך קרא מדתשלחנו חפשי מעמך שמעינן יוצא ביובל דאילו דוקא בשש השלמה בעי ואמה העבריה בסימ' וליתא דסי' לא הוה נפ"ל מהכא דאפי' בתר דכתיב תשלחנו דליובל לא אצטריך לא הוה מרבינן מיניה אלא שילוח אחר באמה דומיא דעבד דהיינו שני' ויובל דהא אי לא כתיב ואף לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה כלל והשתא דכתיב ואף לאמתך דשמעינן בה הענקה אי לאו דכתיב תשלחנו לא שמעינן אלא בשש ויובל דומיא דעבד מרבינן מדיוקא דמעמך להכי אתא וכי תשלחנו רבה כל מיני שלוחין הא דכתבו התוס' דאי לאו וכי השלחנו ואף לאמתך לא הוה ילפי' הענק' באמ' היינו בלא דיוק' דמעמך השת' דכתי' מעמך שמעי' שני' ויובל בין דעבד בין דאמה ומרבויא דתשלחנו שמעי' שילוח דסימנין:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה