אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין פרק האשה › דף יד

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

פרק האשה · דף יד

דף יג:

ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה וא"ת אם כן ולקחה לו לאשה למאי אתא וי"ל אצטריך להא דדרשינן בהחולץ ובס"פ האשה שנפלו משכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמוציאה בגט ואם גרשה מותרת לחזור לו ולא אסיר' משום אשת אח וא"ת נוקי מעוטא דכסף ושטר לענין בע"כ דביאה קונה בע"כ ואין כסף ושטר קונים אלא מרצונה וי"ל דמאי דס"ד השתא כסף ושטר דומיא דאשה דכולה מילת' דאשה הא גבי אשה לא קנו אלא מרצונה ומהי תיתי דצריך קרא למעוטי וא"ת נימא ביאה גומרת ואין כסף ושטר גומרים אבל מ"מ קונין דומיא דקידושי אש' לחייב מיתה הבא עליה ולאוסרה על האחין דבר תורה וי"ל דלהא נמי לא צריך קרא דמדאצטריך למכתב יבמה יבא עליה דהו"ל למכתב יבמה יקחנה לו לאשה וביאה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש לומר שהיא קונה קנין גמור מ"ש כסף ושטר קונין ומכל מקום פריך שיהיו כסף ושטר קוני' מיהת תחילת קנין דאשה ומייתי מויבמה ביא' גומ' ואין כסף ושטר קונין כל עיק' וקרא דלאשה דרשי' משבא עליה הרי היא כאשתו לכל דבר וא"ת לפי האמת נימא משקנאה בביאה הרי היא כאשתו וכ"ש קנאה בכסף ושטר דמה ביא' שאינה קונה באמה העבריה גומרת ביבמה כסף ושטר שקוני' באמה אינו דין שיהיו קונין וגומרים ביבמה ואתא קרא דויבמה ומעטינהו דלא גמר אבל מקנ' מיהת קנו דתפסת מועט הוא וי"ל כיון דמעטינהו קרא דלא גמרי תו לא מצית למילף מביאה דקנו דאיכא למפרך מה לביאה שכן גומרת ומהיכא תיתי שיקנו ומיהו קשה דאכתי נימא שיקנו מק"ו דאמה העברי' שאין ביא' קונה ואע"פ כן כסף ושטר קונין בה דהתם אקנויי מקנו לענין שעבוד מגמר לא גמרי ועוד ק"ו מה אשה שאין ביאה גומרת בה אלא ע"י חופה כסף ושטר קונין בתחילת קנין יבמה לא כ"ש וי"ל דלענין שלא יהיו כסף ושטר גומרים בה לא צריך קרא דמק"ו דביאה לא אתיא דעבדי' דיו אסוף דינא דהיכא אשכחן דכסף ושטר עדיף משום דקנו באמה העברי' דיו ליבמה שתהא כאמה שאינה נקנית קנין גמור דאפי' יעדה האדון בכסף מקנתה עדין הוא צריך להכניסה לחופה שתהא כאשתו לכל דבר אף ביבמה לא יקנו לגמרי ואע"ג דביאה גומרת לא ילפי' מינה כדאשכחן בס"פ כיצד הרגל דבעי למילף קרן ברשות הניזק לשלם נזק שלם מק"ו דרגל מכח דרגל חמור דבר"ה משלם חצי נזק וקרן פטור ואמרי' דיו לקרן ברשות הניזק שיהא כרגל בר"ה כמ"ש שם התוספו' לפי שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד וא"ת נוקי מיעוטא דויבמה לענין שאין כסף ושטר קונין בע"כ שהיא בדין ומה ביאה שאינה קונה באמה קונה ביבמ' בע"כ בע"כ כסף ושטר שקונין באמה וכו' לא שייך לומר דיו דכסף ושטר איתנהו נמי באמ' בע"כ כדאמרי' לעיל כסף נמי איתיה בע"כ דאמה העבריה אי משום דאב מוכרה בע"כ או משום דמייעד לה בע"כ דאב ובעל כרחה ומעטינהו קרא שלא יקנו אלא ברצונה וברצון אביה כשהיא ארוסה וי"ל כיון דאי כתי' ויבם גרידא מסברא טפי הו"ל למדרש ביאה גומרת בה וכו' ולא דרשי' בע"כ כדמוכח בפרק הבא ע"י הילכך לא מוקמי' מיעוטא לענין דע"כ דאכתי לא ידעו דמיבם בע"כ אלא בתר דכתיב הא דויבמה ולכך הגיה רש"י ומחק הג' דהוה גרס ואימא מאי ויבמה ולאו משום דהכי דרשי' לה ביבמות דהא לקמן נמי אמרינן ואימא לה לשמה אע"ג דעיקר דרשא היא בפ' כל הגט אלא דלפי זה כי משני א"כ לימא קרא ויבם משמ' א"כ כדאמרת דבע"כ לימא ויבם וליתא דאי לא כתי' אלא ויבם לא דרשי' ליה אלא למעט כסף ולא לרבות שטר דמיעוטא משמ' ולא רבויה כדמ' התם ביבמות דתניא ויבם ביאה גומרת:

בחליצה מנ"ל

וא"ת אי חליצה לא שריא לה אלא מצוה בעלמ' הוא דרמא רחמנא עליה אמאי אצטריך למכת' ככה למעט שלא תצא בגט והלא אף בחליצה אינה יוצאה וי"ל דמ"מ חליצה אוסרתה עליו ועל האחין דכולי' ביתא קיימא בלא יבנה דדרשי' משלא בנה שוב לא יבנה וס"ד דגט נמי אוסרתה להכי אצטריך מיעוטא:

ובמיתת הבעל מנ"ל מקשים מדאצטריך למכתב ככה שלא תצא בגט שמעי' דיוצאה במיתת היבם דאל"כ לשתוק קרא מיני' דמק"ו דאשה לא נפקא דמה לאשה שכן יוצאה במיתת הבעל וליתא דמקל וחומר דבסמוך הוה ילפי' שתצא בגט ובמיתה מק"ו דאשה דאינה יוצאה בחליצ' וכי ממעט לה מגט מדכתי' ככה אע"ג דלא שמעי' מיעוטא למיתת היבם מ"מ ממילא אמעיטא לה דתו לא מצינן למילף ק"ו מאשה דמה לאשה שכן יוצא' בגט כדפריך בגמ' ומשני דחליצה במקום גט קיימא א"נ אצטריך מיעוטא דאל"כ נילף גט מחליצה ואי תימא מיתה תוכיח מה למיתה שכן אינה מתרת במקום יבם ומקשים ונילף איפכא שלא תצא במיתת היבם מק"ו ומה גט שמתיר במקום יבם אינו מתיר ביבמה כל עיקר מיתה שאינה מתרת במקום יבם אינו דין שלא תתיר ביבמה וי"ל דיה למיתה שלא תפקיע ביבמה במקום אחין כשם שאינה מפקע' באשה אבל במקום שאין שם אלא יבם א' למה לא יפקיענה מיתתו בק"ו מאשה ואע"ג דגט דמתיר באשה אינו מתיר ביבמה מ"מ כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד עבדי' דיו כדכת' לעיל:

ומה אשת איש שהיא בחנק הכא לא עביד ק"ו מכח שאינ' יוצאה בחליצ' דאין זו חומרא שהרי הוא יוצאה בגט אבל לענין פרכא ס"ד דגמרא דחשיבא פרכא מה שאשה יוצא' בגט אבל לקמן קשה אמאי לא עביד ק"ו מכח שהיא בחנק ואע"פ כן יוצאה בגט יבמה שהיא בלאו לכ"ש וי"ל דלענין שתהא יבמה יוצאה בגט ליכא למילף מאש' דאיכ' למפרך מה לאש' שכן קנה הוא לעצמו לפיכך נתרת ע"י עצמו תאמר ביבמה שכן מן השמי' הקנו לו דכה"ג חשיב חומרא בפ' נערה המאורסה ומה אם אשה שקנה הוא לעצמו מפר נדריה אשה שהקנו לו מן השמים אינו דין שיפר נדריה להכי עבוד ק"ו בסמו' מכח חליצה דהשתא נכנס פרכא בקל וחומר שאף על פי שהקנו לו מן השמי' הרי היא יוצאה בחליצה שהוא חולץ לה ומתיר' אינו דין שיוצא' בגט ומיהו לענין שתהא מיתת היבם מתירתה לא שייך למפרך הכי שהוא אינו מתירה דמן השמים נמי הפקיעוה כדאמר' מסברא הוא אסרה והוא שרתה שהרי מתו הבעל והיבם:

ותהא א"א יוצאה בחליצה כת' התוס' דאין לומר מה ליבמה שכן בלאו דכיון שחליצה מפק' האיסור מה לי איסור קל מה לי איסור חמור וכדאמר' ביבמות מאחר שהתרתה וכו' וקשיא לי דלא דמי כלל לההיא דר"פ בתרא דיבמות דהתם כי שרינן איסו' לאו מקרא שרי' לה אלא מסברא דלא מחזקי' איסור' כיון דבחזקת התר היתה שאין לבעלה אחין לא נחזיק איסור שילדה חמותה הכי נמי לא היה לנו לחוש שמא מעוברת היא צרתה שאם היה לנו לחוש אפי' בחמותה היה לנו לחוש שהוא איסו' לאו כיון דספק' דאורייתא הוא אבל הכא היאך נדון חמור מקל להקל עליו ועוד ק' הדבר לומר דלאו וכרת לא חשיבא פרכא ובפ"ק דיבמות פרכי' מה לפסח ומילה שכן כרת ובאשה רבה אמרינן גבי ע"א ביבמה דנאמן מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת וכן בכמה דוכתי ונ"ל דלא כת' כן התו' אלא היכא דבעי למילף קניינים דכמו שיבמה קונה עצמה בחליצ' כך האשה תקנה עצמה בחליצה דאי קניה נפשה לגמרי מפקע' דאין חיוב כרת אלא בא"א וזו פנויה דמאחר שמפקעת. אין כאן לא איסור קל ולא חמור דכה"ג אמרי' התם מאחר שהתרת מ"ל איסור קל וכו' וכה"ג מוכח לעיל דבעי למילף קנין כסף משפחה גמר ביאה מיבמ' ולא פרכי' שכן בלאו וילפי' כסף מאמה אע"פ שאין בה איסור כרת אלא ע"כ כיון שלמדנו שקונין ממילא יפקיעו האיסור והא דאמרי' בריש הנחנקין מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח כוותא דילמא חביל והו"ל שגגת איסור ופרכי' אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ולא אמרי' מאחר שהתרת וכו' דלענין לחוש שלא יבא לידי איסור טפי יש לחוש בשגג' איסור חמור מבאיסור קל והתם בסמוך אמרי' כן מהו שיעש' שליח לבניו ומסיק ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף ולא אמרי' התם לאו והכא חנק דכיון דלכתחילה שרינן אין לחלק כדכת':

ותהא א"א יוצאי בחליצה מק"ו וא"ת מדאצטריך הנעל שמעי' דא"א אינ' יוצאה בחליצה דאל"תה ק"ו דבסמוך ליתא ולשתוק קרא מיניה ומכח חומר' דא"א דבחנק ליכא למעבד ק"ו דאיכא למפרך שכן קנה הוא לעצמו כדכת' וכן קשה לא לכתוב רחמנ' הנעל ומדאצטרך ספר כריתות ספר כורתה וכו' שמעי' דיבמה אינה יוצאה בגט דאי יוצאה בגט לשתוק מיניה דהשת' הך ק"ו ליתא וכה"ג הק' התוס' בסוף כיצד הרגל גבי דרשא דכספו של זה ולא כספו של אחר ועוד ק' בהא דהקשו התו' מה ליבמה שכן בלאו נימא דמכח גט הוא דעביד ק"ו ומה גט שאינו מוציא ביבמה מוציא באשה חליצה וכו' ואי תימ' מה לגט שכן מכניס גט יבמה שנכנסה יוכיח שאעפ"י שאין שטר מועיל בה להכניס' מועיל להוציאה דהרי הוא כאשתו לומר שמוציא' בגט וכן קשה לקמן שהק' מה לא"א שכן נקנית בשטר נימא דעביד ק"ו מכח חליצה שאינה פוטרת בא"א וי"ל דבלאו הנך קלין וחמורין דמייתי הוה ילפי' מהדדי אשה וחליצ' במה מצינו דמצינו שפטר באשה ופטר ביבמה וליתן את האמור של זה בזה והאמור של זה בזה והתו' בספ"ק דחולין בשמעת' דכשר בפר' פסול בעגל' דתניא ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר ומה עגלה שאינה כשרה בשחיטה כשרה בעריפה וכו' הק' וכיון דאיכא למידן איפכא נימא כל חד וחד תיקו אדוכתייהו כדאמרי' בפ"ב דזבחים גבי ותותר אנינות וכו' ותרצו דהוי כמו מה מצינו והדר הק' מה לפרה שיש בה כמה חומרות ותרצו דעביד ק"ו מכח שחיטה ועריפה וכו' אבל קשה א"כ ק"ו גמור הוא ולא מה מצינו דשחיטה מעריפ' ליכא למילף במה מצינו אלא מק"ו ותרצו דצ"ל דיש שום סברא לעשו' ק"ו יותר מהאחר ואצטריך קרא למעוטי' מעתה היינו עושין ק"ו להפך והתו' כאן מכח כו' ה"ק דאיכא למפרך דע"כ לא ילפינן מכח גט וחליצה דהוו תרתי דסתרן ולשתוק מתרווייהו אלא ע"כ אשה ויבמה ילפינן במה מצינו:

ת"ל ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת ואם תאמר ונילף השתא גבי קינין שיקדש בהם הגורל מק"ו ומה במקו' שלא קדש השם קדש הגורל וכו' והתוס' ז"ל בפ' טרף הוקשה להם כן ותירצו דועשהו דרשינן לזה הגורל עושה חטאת ולא לאחר וקשיא להו דהא אצטריך למעט ואין השם עוש' חטא' ודחקו לתרץ ונ"ל דמדאצטריך ועשהו שמעי' דגבי קינין אין הגורל מקדש דאל"כ לשתוק קרא ממיעוטא דועשהו דהשתא ק"ו ליתא אם גם בקינין מקדש הגורל ומיהו לעיל גבי גט וחליצה דאיצטריך תרי מיעוטי אע"ג דמק"ו לא אתו במה מצינו ה"מ למילף ליתן את האמור של זה בזה כדכתבו התוספות בפ"ק דחולין אבל הכא דכתיב חוקה ע"כ אי לאו ק"ו לא הוה מרבינן שיקדש השם דשאני הכא דכתיב עכובא:

הא לאו הכי דרשי' ק"ו תימא הא בפרק טרף וכו' וי"ל דפרכינן הכא משום דכתיב אשר עלה תרי זימני לשון התוס' וא"ת השתא דכתיב ועשהו ל"ל אשר עלה ועוד היכי ס"ד למדרש ק"ו א"כ לשתוק קרא מאשר עלה דהכי דרשי' התם מדהדר תנייה ש"מ עיכוב' וי"ל דאשר עלה משמע עכוב' דהגרל' מעכב דס"ד למצוה בעלמא אכתיב אבל אם עשאן בלא הגרלה לא עכב דקדשים סכין מושכתן למה שהן ושלוחו לעזאזל מושכתו לשמו קמ"ל עד שיקדשם הגורל ומ"מ אכתי ס"ד שאם הוקבע בשם וקרא הכהן על זה שם חטאת לאחד וע"ז לעזאזל תו לא חזו להגרלה מק"ו דקינים שהשם מקדשתן ויחזור ויביא זוג אחר ויגרל בתחלה להכי כתיב ועשהו הגורל עושה חטאת ואין השם עושהו חטאת אפילו קרא עליהם שם לא קדש כלל ואי כתיב ועשהו ולא כתיב אשר עלה נהי דשמעינן דאין השם עושה חטאת אבל אם לא הוקבעו לא בשם ולא בגורל לא עכב קמ"ל ומ"מ אי לאו ק"ו אשר עלה עכובא לגמרי משמע דלא מהני ביה אלא הגרלה ואתי ק"ו ומפיק מעיכובא וכי האי גוונא צ"ל הכא גבי חליצה דדרשא דרבה אצטריך לומר שכל מעשה שבפרשה מעכב לאפוקי אמירה דלאו מעשה הוא דהכי דרשינן בפרק מצות חליצה הרי הוא אומר ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה באיש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה באיש הוא ומכל מקום גט דעדיף לא ממעט מיניה כיון דאיכא למדרשים בקל וחומר והוי מעשה יותר חשוב:

תו כתבו התוספות והר"י מקוצי תירץ דמדאצטריך וזאת לגלות דלא קיימ' חוקה אלא אבפנים וכו' וקשיא לי אי לא כתיב וזאת מנ"ל דחוקה לא קאי אדברים הנעשים בחוץ בבגדי לבן דהא חוקה סתמא משמע אכל עבודת היום ומנין הייתי מבדה מעצמי לומר דמתנות שבהיכל ובמזבח החיצון שפיכת שיריים וכולהו עבודות שבחוץ לא מעכבי אי משום דכתיב ועשהו גבי הגרלה לגופיה איצטריך משום קל וחומר ועל כרחין הוה ילפינן אז מיניה דאפילו היכי דכתיב עכובא דרשינן קל וחומר ולא הייתי אומר דאתא לגלויי אכל עבודות שבחוץ אבל השתא דכתיב וזאת דליכא למילף מועשהו מסתבר' דלא דרשינן קל וחומר היכי דכתיב עיכובא וי"ל דמתרי קראי דריש התם דכתיב אחת בשנה וכתיב וזאת דאי מאחת איכא לפרושי אדברים המתכפרים אחת בשנה דהיינו בגדי לבן להכי הדר ומיעט וזאת והשתא מדאצטריך ועשהו שמעי' דאחת בשנה היינו מקום שמתכפרי' בו אחת בשנה ואי מסברא אית לן היכי דאיכא עיכובא לא דריש קל וחומר לשתוק מוזאת ומדאצטריך ועשהו שמעינן דאחת בשנה לא קאי אלא אמקו' שמתכפרים בו וגם השר מקוני סמך נמי אדרש דאשר עלה דדרש התם בגמרא וצריכי תרווייהו כדכתיב לעיל:

אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קנינו בכסף לכ"כ לרבינו תם דפ"ה הואיל וכל קנינו של עכו"ם בעבד עברי בכסף דכתי' מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונ' בשטר דישראל גופיה וכו' לשון התוס' וקשה כיון דמשמע דמקרא דכסף מקנתו ממעטינן שטר דומיא דממעטי' לעיל תבואה וכלים אם כן למה הוצרכו עוד לומר דישראל גופיה לא קני אלא משום דאתקש לאמה ואמה לאחרת ושמא דהא דכתב לא לאפוקי שאינו קונה בשטר לאו מקרא דייקי לה אלא אלישנ' דגמר' פירשו דהא דקא' כל קניינה היינו לענין דלא קני בשטר מיהו מדברי התוספות בפרק חזקת ובפ"ב דבכורות מוכח דמקרא דייקי דמיעט רחמנא מכסף מקנתו ואינו נקנה בשטר כי היכי דאמרינן בכסף היא נקנה ואינו נקנה בתור' תבואה וכלים דמייתי בסמוך ועוד קשה בהא דכתבו דישראל גופיה לא קני אלא משום דאתקש לאמה וכו' ומה בכך סוף סוף מכר לישראל נקנה בשטר דהכי נמי מוכר עצמו יליף ממכרוהו ב"ד אע"ג דהוא לא אתקש לאמה אי לאו דאיכא פירכא ועוד קשה דטפי הי"ל לתוספות לומר דאמה גופה ליתא בעכו"ם דכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה ודרשינן במכילתא אזהרה שלא ימכרנה לעכו"ם ובלא כן פשיט' דלא מצי מזבן לה לעכו"ם דלאו בר יעוד כסף ואפילו קרובים מכל מקום בני יעוד בעלמא הם מה שאין כן בעכו"ם ואפילו להתיחד עמו אסור ומיהו לזה יש לומר דבעי למימר דעכו"ם לא מצי למילף מישראל דישראל מצינו לו קנין שטר במקום אחר באשה ועכו"ם לא מצינו לו קנין בשום מקי' דהא באשה ליתי' כלל בתור' גיטין וקידושין ובמידי דשייך לא קני אלא או בכסף במשיכה במטלטלין ולהכי לא נתנו טעם משום דליתא באמה דלא חשיבא פרכא לענין שטר דאמה לית' בעכו' כלל ואכתי קשה למה לי מעוט' דמכסף מקנתו כיון דאיתא להאי טעמא ועוד קשה הא דקאמר דאשכחן אמה וכו' כיון דלא ידע הקישא דעברי לעבריה מנ"ל דעכו' אינו קונה בשטר דישראל לא יליף מאמה שכן מקניא בשטר ועוד אפילו אי לא ידע קרא דוהפדה תיפוק לי מדאתקש לאמה ואמה מקניא בכסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ונר' לפרש דבריהם שהמקשה פשיטא ליה דעכו"ם לא קני בשטר ממעוטא דמכסף מקנתו דהא אפילו תבואה וכלים דהוו שוה כסף אמעיטי להו כ"ש דממעטי' שטר דאין גופו ממון וכי תימא אי מכסף מקנתו ממעטי' שטר מנ"ל תו למעט תבוא' וכלי' הא רבינהו קרא דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף וכיון דכסף מקנתו מצי למדחי למעט שטר דלאו כסף הוא מנ"ל דמיעט נמי תבואה תפסת מועט תפסת לכך כתבו דלפי האמת שטר לא צרי' מיעוט' דמהי תיתי דישראל גופיה וכו' ולא מצי למילף מיניה כיון דעכו"ם אינו בתורת גיטין וקידושין ומיהו מתוך הך סברא לא פשיטא ליה לגמרא דלא קני בשטר דהא לא אסיק אדעתיה גמרא השת' הקישא דעברי לעבריה כלל ולא תקשי לפי האמת דדרשי' ג"ש דש"ש נילף שטר מניה ואי מכסף מקנתו ממעיט א"כ מנ"ל לימעט תבואה וכלי' דכיון דילפותא דמקני בכסף לא אצטריך דמג"ש דשכיר אתיא אייתר לן למעוטי שטר כמו שאפרש בסמוך ועוד יש לפרש דמכח מעוטא דכסף מקנתו פריך דמשמע דאינו נקנה בשטר אלא דקשי' להו כיון דכלהו אתקוש בהדי הדדי אדגמרינן כולהו מאמ' דמקניא בשטר נילף מנמכר לעכו"ם דלא קני בשטר ומה ראית למשכן לאמה להקל בקניינ' למשכן לנמכר לעכו"ם להחמיר לכך כתב דכיון דאתקוש להך גיסא ולהך גיסא מסתברא דלא אתיא ג"ש אלא להקישן שיהיו נקנין בשטר דומיא דאמה ולא למעט בהם שטר דומיא דעכו"ם דהני איתניהו בתורת שטר גבי אמה והעכו"ם אינו בתורת שטר והשתא ניחא מה שהק' לעיל מה לי אם נמכר לעכו"ם ליתיה בתורת גיטין סוף סוף אתקש למוכר עצמו דלאו פרכא היא אלא לפי המסקנא דדריש ש"ש מתוך סברא זו אמרי' דלא אתקשו לנמכר לעכו"ם למעט שטר דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים:

תו כת' התוספות ועוד נר' לר"ת דאפילו בקרקעות עכו"ם אינו קונה בשטר וכו' משמע דבעי למימר הואיל וקנינו בעלמא בכסף ולא בשטר וקשה דאדמוכח מקרקעות נוכח ממטלטלי' אליבא דר' יוחנן דלא קני בכסף אלא במשיכה והיכי קאמר שכל קנינו בכסף ושמא רצו לתת טעם אף למאן דיליף שטר מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים דהיינו שטר דעבדים הוקשו לקרקעו' וקרקעות גופייהו ליתנהו בעכו"ם בשטר ומיהו בלאו הכי ניחא דאימא חזקה אלא ע"כ משום דקניא בבת ישראל הוא דיליף כדאמרי' לקמן אלא ר"ת חוזר להעמיד דבריו הראשונים דל"מ למילף שטר בנמכר לעכו"ם מנמכר לישראל חדא דישראל מצינו לו שט' גבי אשה ועוד מצינו בקרקעות דישראל קונ' בשט' ועכו"ם אינו קונ' בשטר אף ע"ע כן ואכתי ק' התם גופי' מנ"ל דלא קני בשטר דילמא לא פשיטא לן דעכו"ם לא קני בשטר אלא בתר דקי"ל הכא גבי ע"ע דלא קני אלא בכסף לפי המסקנה נמצא שכל קניינו בכסף:

תו כת' התוספות וא"ת ולאו ק"ו הוא וכו' ויש לומר דמסתברא דלכל א' יש לו קנין בפני עצמו ותימא הוא דאדרבא בק"ו דיינין ליה לעיל במילי דקניינין דבעי לאיתויי כסף באשה מק"ו דאמה שאינה נקני' בביאה ונקנית בכסף ועוד בעי לאיתויי ביאה דקונה באשה מק"ו דיבמה שאינה נקנית בכסף ונקנ' בביאה ועוד ק' מאי מייתי מההוא דבכורות דהת' לא אמרי' הכי לסתור ק"ו אלא דממעט קנין בעכו"ם מדכ' מיד עמיתך עמיתך במשיכה ולא עכו"ם במשיכה ופרכינן ודילמא עמיתך במשיכה ועכו"ם אי בעי במשיכה ואי בעי בכסף ומשני דומיא דעמיתך מה ישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא:

מכסף מקנתו מלמד שנקנ' בכסף וא"ת ותפוק לי מדיוצא בגרעון כסף והיה כסף ממכרו במספר השנים וכו' וע"ק אי ס"ד לענין שיקנה בכסף אצטריך מנ"ל למעט תבואה וכלים הא אצטריך לגופיה לומר שנקנה בכסף ועוד למאן דלא יליף ש"ש נילף שיקנה בשטר בגזרה שוה דעל כרחך הקישן הכתוב ונוקי מיעוטא לתבואה וכלים ומיניה ילפינן לנמכר לעכו"ם ומכרוהו ב"ד ואמה ואחרת שלא יהיו קונין בתורת תבואה וכלים אבל שטר דגמרי' מאמה נילף נמכר לעכו"ם מנמכר לישראל וכדברי התוספות שכתבו למה לי מכסף מקנתו נימא דאצטריך למעט שטר דלא נילף מג"ש ויש לומר דתרתי דרשי' דכתי' מכסף וכתי' מקנתו דמדכתי' מקנתו ילפינן שכסף גרעונו הוא ממקנתו שבו נקנה לפיכך הוא קונה עצמו בכסף דהכי משמע והיה כסף ממכרו וכו' לפיהן ישיב גאולתו ממקנתו והא דדרשינן כסף באמה מדכתיב בה גרעון היינו בתר דגלי לן קרא דעבד נמכר לעכו"ם דגאולתו מכסף מקנתו היא אבל בלא כן לא הוה ילפינן מינה כלום דדילמא נקנית בקנין אחר ואמר רחמנא דגרעית מכספה ומה ת"ל מכסף למעט בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וטפי אית לן למדרש הכי ולא למעט שטר משום דאיכא ג"ש דש"ש וכי ממעטי תבואה וכלים ללמד על כולם הוא ומה שהקשו התוספות למה אצטריך מכסף מקנתו אין לתרץ דאצטריך למעוטי שטר דלא נילף מג"ש דכיון דלענין קנין אצטריך לכתוב מכספו ונדרוש למעט שטר כיון דלקנין לא אצטריך ולמה לי למכתב מכסף מקנתו ותרצו לומר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה אך קשה דלקמן דרשי' נתרבה כספו מכסף מקנתו ונתמעט כספו כפי שניו אלמא מכסף מקנתו אצטריכא ליה להיכא דנתייקר שלא יתן כפי שניו לכך נר' דת דתבואה וכלים דרשי' בכלל ופרט דישיב כל מילי משמע ת"ל מכסף ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין לומ' דלא אמעט אלא תבואה וכלי' דמדין כסף הם אבל שטר דמדין קנין אחר לא דהא מדכתי' גאולתו ממקנתו שמעי' שאין הפדיון אלא מעין המקנה וכן דרשינן בכלל ופרט פדיון וקנין בהדי הדדי דרשי' ואין בכלל אלא מה שבפרט כסף אין מידי אחרינא לא:

ותו כת' התוספו' וא"ת אמאי אצטריך והפדה ותירצו דאצטריך לגרעון כסף וק' דלגרעון כסף נמי לא צרי' דילפי' מנמכר לעכו"ם בגמ' ומהקיש' דעברי לעבריה וי"ל דאי הוה ילפינן מעכו"ם הוה ילפינן שיהא נגאל באלה דומיא דגמרי' לעכו"ם והשתא מדאצטריך למכתב הכא גרעון כסף שמעינן דאינו נגאל בקרובים אך קשה אם כן מאי מבעיא לן אי נמכר לישראל נגאל לקרובי' אליבא דרבנן מי ילפינן ש"ש דכתיב יגאלנו ע"כ מדאצטריך והפדה לא ילפינן ש"ש להאי מילתא דקרובים לכן נראה לפרש משום דבאמה דבעי שתי פרוטות כדאמרינן לעיל דכל דלא קרינן ביה והפדה לא מצי למזבנה אבל גבי ע"ע לא בעינן שתי פרוטות כדאמרינן לעיל לעולם דלית להו שוה פרוטה וכו' משמע דבפרוטה מקני והיינו טעמא משום דגבי אמה כיון דכתיב שתי מצות בהדי הדדי יעוד ופדיה דתנן בפ"ק דבכורות מצות יעוד קודם למצות פדיה כי היכי דדרשינן כל היכי דקרית בה אשר לא יעדה וכו' הכי נמי דכל שכן כל היכי דקרינן ביה והפדה מצי לזבונה וא"ת אמאי כתבו התוספות דאנה"נ דלענין כסף ילפי' מהתם אלא אצטריך לדרשא אחרינא אדרבא הו"ל לומר דלענין כסף אצטריך שיהא כסף של ב' פרוטות:

ויש לומר משום דלא ידעינן שהכסף יהא ב' פרוטות אלא בתר דידעי' דקרא אתי לדרשא דגרעון כסף פי' מדכתיב והפדה משמע שמגרע מפדיונה והיינו מצוה דרמיא עליה והשתא דרשינן כל שאינו ביהפדה אינו בכלל קנין לכך כתבו אנה"נ דלענין קנין כסף דאמרי' הכא בסתם לכל הנמכרי' שיהיו בכסף הא מהתם נפקא וכו':

תו כת' התוספות וא"ת ואמאי איצטרך הקישא דעברי לעבריה לקנין כסף נילף שכיר שכיר מנמכר לעכו"ם משמע דלא קשיא להו אלא למאן דיליף ש"ש הא גם למאן דלא דריש קשה נילף מוכר עצמו מנמכר לעכו"ם דו"או מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ואתי מכרוהו ב"ד בק"ו דזה שנמכר בע"כ שיש בו צד קולא אינו דין שיהא נקנה בכסף ועוד קשה למאן דלא דריש ש"ש מנא ליה דמכרוהו ב"ד דלא מקני בחליפין אי ממוכר עצמו איכא למפרך שכן אינו נמכר בע"כ וכן ראשי אברים מנ"ל דמוכר עצמו אינו יוצא בהם דאי ממכרוהו ב"ד איכא למפרך וכן קשה מוכר עצמו מנ"ל כשהוא נקנה בשטר אי ממכרוהו ב"ד איכא למפרך ויש לומר דאדרבא כל שנמכר בע"כ בעי' קנין חשוב כדאמרינן לעיל לא לכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן בע"כ אלא הכא הק' כיון שנמכר בע"כ אין כח ביד בית דין למכרו אלא שכסף גנבתו היא שמפקיעתו ומשעבדתו שגופו משועבד לו מגזרת הכתוב דכתיב ונמכר בגניבתו אבל קנין אחר אין מועיל לשעבדו כיון דמנפשיה לא בעי לאשתעבודי וא"ת ונימא אמה תוכיח שלא נמכרה בגניבה יש לומר דאמה עבריה נמי נמכרת בע"כ היא דאפילו נתרצית פיתוי קטנה אונס הוא ואין שום קנין מחליטה להשתעבד אלא כסף שהוא כסף מעשה ידיה דזכי לה רחמנא הילכך לענין שטר ילפי' שפיר דהשתא אם זה שנמכר בע"כ שטר מפקיעו מוכר עצמו לא כש"כ וכן לענין ראשי אברים וחליפין ומיהו מדברי רש"י לא מוכח כן שכתב הדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בע"כ ומיהו אף לדבריו ז"ל כי בעי למילף מכרוהו בית דין שיהא נקנה בכסף ממוכר עצמו פרכי' מה למוכר עצמו שכן ברצונו יכול הוא להקנות עצמו בכל דהו אבל זה שנמכר בע"כ לא סגי ליה בכסף בלא חזקה ולענין שטר וחליפין וראשי אברים לא קשיא דלפי האמת לא משכחת תנא דלא יליף שכיר שכיר ואכתי קשה בדברי התוספות שהק' למה לי היקשא ותרצו דאצטריך לראשי אברים ושש ויובל ולמה לא תרצו דאצטריך לענין שיצא בשטר כדכתב לעיל והכי מייתי לה לקמן מדאתקש עברי לעבריה:

עבד עברי מנ"ל ובמה הצד מנמכר לעכו"ם ומאמה לא אתיא דמה להצד השוה שבהן שיוצאין במיתת האדון שאינן עובדין לא את הבן ולא את הבת כדאמרי' לקמן אבל בסמוך קשה נילף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד ומאמה וכ"ת מה. להצד השוה שבהן שכן נקנין בע"כ דאמה מקני בע"כ על ידי אביה כדאמרינן לעיל א"א נקנית לבעלה על ידי כסף ועוד בע"כ דאב כדכתבו התוספות שם נמכר לעכו"ם יוכיח ויש לומר דלת"ק דר' אלעזר בסמוך איכא למפרך מה לכלהו שכן יוצאין בשש לכך דין הוא שנקנין בכסף בלא חזקה תאמר במוכר עצמו שהוא נמכר ליתר על שש אף הוא צריך קנין חזק ולא סגי ליה בכסף וא"ת מהיכא נפ"ל במוכר עצמו לישראל דאינו יוצא בשש אי משום דכתיב במכרוהו ב"ד ועבדך ולא במוכר עצמו הרי אף מוכר עצמו לעכו"ם בכלל ויש לומר דועבדך לא משמע אלא זה עובדך ואין אחר עובדך ואישראל קאי וא"ת ואי לא ס"ד דיליף שש מהיכא תיתי לן בנמכר לעכו"ם שיצא בשש דאי יליף שש מהתם נמי ידעי כסף וי"ל ס"ד דנילף דרבי ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש וכו' ור' ישמעאל ור' עקיבא דרשי מיעוטא דאלה לענין רשות חובה ויוצא בשש ילפינן מק"ו וא"ת ואמאי לא קשיא להו הא דאמרינן למעוטי אמה והא לא קרינן בה אהבתי וכו' וי"ל דס"ד דאתקש מואף לאמתך תעשה כן לרציעה קמ"ל ולקמן גבי הענק דרשינן לו ולא למוכר עצמו והתם כתיבי משנה שכר שכיר שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרי' להרצא' אדון משמע דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה אם כן אמאי אצטריך למעוטי ת"ל דאין רבו מוסר לו שפחה וי"ל דהתם איכא רבויא הענק תעניק כדדרשינן לקמן יכול לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו ת"ל הענק תעניק לו מ"מ:

תו כתבו התוספות וי"ל דאי לאו אזנו הוה ילפינן מג"ש דש"ש אף על גב דלא מצי למימר אהבתי פי' ג"ש מגלי לן דאת אשתי לאו דוקא ולא בעי קרא כדכתיב כיון דאשכחן דמוכר עצמו נמי נרצע אף על גב דלא מצי למימר אהבתי אלמא לאו דוקא הוא אבל אין לפרש דהכא דוקא במוכר עצמו אבל במכרוהו ב"ד בעינן שיהיה לו אשה ובנים דדיו לבא מן הדין הוא ולא דמי לדון מינה ואוקי באתרא דאמרינן בעלמא כיון דמצינן לאוקומי ג"ש לשאר מילי ולקמן עביד פרכא לסתור ג"ש ושם אפרש בס"ד:

ולא של מוכר עצמו ואם תאמר אימא אזנו ולא אזנו של נמכר לעכו"ם ואף על גב דלמאן דיליף אהבתי מג"ש דש"ש ס"ד דנרצע יוצא בשש לא קשה דודאי אינו נרצע דהא בלאו הכי אינו יוצא בשש אלא עד היובל וכי תימא נימא דאתיא מצות רציעה לענין שלא יצא בגרעון כסף אין לך לומר כן דרציעה בשעת יציאה היא דכתיב וכי יאמר אליך לא אצא מעמך וכולי ומכל מקום נראה דאפילו לרבו יכול הוא למכור עצמו לשש וליותר על שש כפי מה שירצה ויוצא כשישלים שניו דלא גרע ממוכר עצמו לישראל והא דכתיב וחשב עם קונהו עד שנת היובל יובל אצטריכא ליה דאף על גב דעכו"ם לאו בר יובל הוא מוציאין מידו כל שכן כפי שניו שהתנה וי"ל דכולהו ממעטי ממשמעות דאזנו דמשמע אזנו של אחר מיהו אי אמרינן דלמעוטי אמה אתא לא ממעיט אלא אמה דאזנו לשון זכר אמר רחמנא:

העבד ולא אמה וקשה אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דתנן בסוטה פ' היה נוטל מה בין איש לאשה הוה ליה למתני האיש נרצע ואין האשה נרצעת כדאמרינן לקמן איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה זו רציעה ומיהו לת"ק דר' אליעזר הא בכלל האיש נמכר בגניבתו דקתני התם דאין רציעה אלא במכרוהו בית דין ואין אשה נמכרת בב"ד אלא שהתוספות היו יכולין להוכיח מכאן דאין הלכה כר"א וסתם מתני' דהתם דקתני הלכתא פסיקא ואין לדחות דבפלוגתא לא קמיירי דכי הוה תניא נמי האיש נרצע לא הוה אתיא כר"ע אלא דתני תרי בבי נרצע ונמכר אף על גב דלת"ק הא בהא תליא כוון דפלוגתא היא תנא להו תרווייהו דלא לעיילי נפשיה בפלוגתא:

ואי קשיא כיון דממעטי' לעיל מוכר עצמו מרציעה ממיעוט' דאזנו אמאי אצטריך למעוטי אמה מהעבד תפוק לי' דאין האשה נרצעת לפי שאינה נמכרת בגניבתה וראיתי בתוספות בסוטה הק' קשיא זו ותירצו סד"א תהוי מכירה דאב במקום בית דין ותרצע כיון שאינה נמכרת אלא על ידי אביה ותימה הוא דמכרוהו בית דין לא מצי למילף מאמה דמה לאמה דלא עבדה איסור' מיהו קושיא מעיקרא ליתא דאי שתיק מהעבד הו"א אזנו ולא אזנה ולא ממעטי' מוכר עצמו דיליף בג"ש דשכיר אלא משום דלמעוטי אמה לא אצטריך:

ואידך פירש או ת"ק בעלמא נמי לא סבירא ליה כר' נתן מכאן מדקדקי' דאין הלכה כר' נתן ועוד מדקדק רבינו תם מפרק האומר גבי אישפיזכני' דר' שמלאי וכולי לשון התוס' וק' דילמא ר' שמואל ס"ל דבהא פליגי דת"ק לא יליף ש"ש ור"א יליף וס"ל כת"ק דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה ולעולם כר' נתן ס"ל ומסוגיא דהכא נמי אין ראיה דבעי למדחי דלא תידוק מהכא דאיכא תנא דלא יליף ש"ש אלא בקראי פליגי ור' אליעזר כר' נתן וקי"ל כוותיהו דהכי קי"ל בכוליה גמרא מיהו בכל מקו' לא ילפי' הלכתא מדחוי' דאדחוי' לא סמכי' ויש לומר דהא לאו דחויה היא דע"כ מוכר עצמו דנקנה בשטר לא ילפינן אלא ממכרוהו בית דין בג"ש דאלת"ה איכה פרכא דשכן נמכר בע"כ כדכתב לעיל וכן חליפין וראשי אברי' לא מצינן למילף אלא מכח ג"ש ואנן קי"ל שאין נמכר לעכו"ם קונה בהם:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה