חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
שני דייני גזרות - פרק יג · דף קי.
ורבנן חברך חברא אית ליה והא דמסקינן לעיל וכו' ולפרש"י א"ש דהכא גבי מכירת שדה אינו כ"כ הפסד דהרבה לוקחים ימצא וקשה דאינו ספק אלא בלוקח זה שיכול למשכנו וי"ל דמפני ספק שכר מועט זה שיוכל למשכנו לא היה נכנס לספק שיאבד את זכותו לגמרי דהא כהודאה גמורה דמיא והיה לו למסור מודעא שאת"ל שיודע הדבר לא הפסיד כלום אבל התוס' מתרצי' דהא לא חשיבא הודאה אם היתה קנויה דידעי אינשי דבשביל לקנות שמר את הדבר ולא מסר מודעה כדאמרי' לעיל גבי עשתה סימן אבל הכא מכירה הוא וסתם מוכר אינו רדוף למכור שהרבה לוקחים ימצא הילכך כל שלא מסר מודעה חשיבא הודאה:
דכ"ע עידית ועידית וכו' הק' הרא"ש וליחוש דילמא לחד לית ליה זוזי ואית ליה עידית ויהיב ליה מעות כי היכי דנגבי ליה בחוביה ותירץ דכיון דשומא הדרא לעולם סוף סוף כי הדר גבי זוזי מיניה יהיב לדידיה ושקיל לה עידית ונ"ל דאפי' אי הוי כענין דלא הדרה שומא כגון דזבנה לאחר או יהבה לא שייך לומר דנגבי ליה מעיקרא דכיון דמצי היאך תבע ברישא מצי אמר ליה פרע לי או שקול זוזאי בחובך כדאמרינן גבי בעל זבורית דאפילו קדים היאך ותבעיה לאו כל כמיניה. אי דמטה זימניה מ"ט דרבנן כתב הרא"ש ז"ל שהק' הרמב"ן והלא זה פיקח היה שלוה הימנו כדי שיוכל למשכנו על אותן המעות וכגון דכתב ליה שטרא והדר יהב ליה זוזי ותירץ דהא שמעינן מרישא דהיינו פלוגתא דהמוציא ש"ח וכו' ותרתי למה לי ואכתי ק' דלא הו"ל למפרך מ"ט דרבנן דהא טעמא רבה אית להו ונ"ל דדוקא התם גבי שדה שייך לומר שמכר לו את הקרקע כדי למשכנו משום דהוה משתמיט מיניה שלא היה לו מעו' לפרוע שהיה רע בעיניו להוציא זוזי אלא שמפני קרקע זה הוציא מעות וסבור הוא שגם עתה ידחנו מיום אל יום אבל גבי שטר אי הוה משתמיט מיניה היאך היה מודה ומתרצה להליותו י' שנים ועכשיו במשלם חמש יתבע הלה את חובו וטוב היה לו שיפרענו בחובו ואם היה כופר במלוה היאך האמין בו להלוותו והוא יודע שלמחר יבא לב"ד ויגבנו בש"ח שבידו ואין לחוש שלא היה יודע בשטר ולא רצה הלה לתובעו אע"ג דאמור שהרי הלוהו לי' שנים משום דאיניש אלמא הוה דכיון דלא שכיחא מילתא אינה טענה וחשיבי הודאה. עוד הק' רב נחמן גופיה תקשי דמאי טעמיהו דאדמון ורבנן נהי דלדידי' זה גובה וזה גוב' מ"מ תק' במאי פליגי ותי' דלר"נ ל"ק דהואיל וס"ל דבשלו הם שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עידית ובינונית ולוה הב' לית ליה אלא זבורית לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו שהיה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו מן הזבורית שלו וק"ל לרב ששת נמי כיון דתנן זה גובה ש"ח לחמש וזה גובה ש"ח לעשר הילכך לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו דניחא ליה שילוה למשך י' שנים והוא יגבה את חובו בסוף חמש וי"ל כדתרץ משום ר"ן בשטרות שאין בהם זמן וכל שעה שירצ' יוכל לתבוע ורבנן סברי הואיל ולא כתב בהן זמן מצי לדחויי ליה אבל לר"ש דמוקי לה בדכתי' ביה זמן אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן דכיון שהגיע זמן היה יכול לדוחקו שיפרע לו ולא שילוה ממנו י עוד הק' הרא"ש לוקמה ביתומים קטנים דמגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו עד שיהיו גדולים ואפילו יש להם קרקע ותי' דאע"ג דקי"ל בשום היתומים דלא גבי מיתמי מיהו הואיל והוא עתיד לגבות מהם כשיגדלו והוא תפוס אות' הואיל ותפס תפס ואין להקשות מההוא דרבה בר שרשום בפרק חזק' שהיה רוצה לעכב הקרקע של יתומים שהיה רבה מוחזק בו ולא היה עליו שטר משכונא והיה יכול לומר לקוחה היא בידי מכל מקום אמר ליה רבא דלא מצי לעכבה תחת ידו עד שיגדלו דהתם כיון דנפק עלה קלא דארעא של היתומים הוא לא מקריא תפיסה כלל אך קשה דגם זו לא חשיבא תפיסה תדע שהרי נעשו מטלטלין אצל בניו ולא מיקרי תפיסה אלא צריך לאגבויי להו קרקע כי היכי דהדר ניהדרו לגביה כדרבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן וכיון דכי מגבי להו הדר שקלינהו הוה ליה כגבוי אבל לגבי יתומים קטנים דכי מגבינן להו תו לא מצינן לאפוקי מינייהו לאו תפיסה מקרי ולי קשיא עוד נימא נפקא מיני' לענין שבועה דמיתמי לא מתפרע בלא שבועה והם גובין שלא בשבועה אי נמי אם מת לוה זה אין בניו יכולין לתבוע מן היתומים וכמה דאמרינן בפרק כל הנשבעין כבר נתחייב לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ויש לומר דלרבא הכא לא שייך חשש צררי דהיינו צררי דאתפסיניה שהלוהו מעות אחרות כנגדן שאם בא לגבות מצי ליפרע מתחת ידו דאפוכי מטרתא:
היה הילכך צררי אחריני לא מתפיס ליה כדאמרי' לעיל בפרק נערה שנתפתתה ייחד לה ארעא בארבע מצריה בלא שבועה ופרש"י ז"ל דהיינו צררי דאתפסה ולא חיישינן לצררי אחריתי והשתא ניחא נמי דלא אמר נ"מ ליתומים קטנים דאתיא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפ' בפרק שום היתומים ובשלהי בתרא דטעמא דאין נזקקין משום צררי וכן צ"ל בההוא עובדא דרבה בר שרשום דאתיא כהך דאמר טעמא משום צררי דאי כרב פפא דמפ' משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו היכי ס"ד למפטר מטעם מגו דלקוחה היא בידי הא אפי' היה אמת כדבריו לא היה יכול לעכב הקרקע בחובו כיון דלאו בני מעבד מצוה נינהו כדכתבו התוס' בפרק חזק' והך סוגיא נמי כרב הונא אתיה דכוותיה פסקי' הלכתא התם ועוד הקשה אמאי מגב' ליה לבעל הזיבורית קרקע של בעל הבינונית לימא ליה בעל הבינונית הגבו לו ש"ח שיש לו עליו בחובו ור"י ס"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כ"כ בש"ח שיש לו לבעל הזבורי' על בעל הבינוני' כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבו' מן הזיבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה שכל אחד גובה שטרו לפי שוויה והשתא דאתי ז"ל להכי לא שייך מה שהק' לעיל דניחוש דילמא לחד לי' ליה זוזי ואית ליה ארעא עידית ויהיב ליה כי היכי דנגב' בחוביה דהא מצי לאגבויי ש"ח בחובו ולא אצטריך לפרושי מטעם דשומא הדרה:
דיתמי מגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו והקשה בשם הרמב"ן לימא להו אי אבוכון קאי לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיי אבוכון תפיסנא ומסייעא מילתיה ז"ל דאמרינן לעיל גבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת דגבי בנונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרי' כיון דתפס תפס כדאמרינן גבי יתמי בסמוך. אלא ע"כ שאני התם משום דמחיי אבוהון תפיס ואבוהן כבר היה חייב לו בינונית הכא נמי לענין לגבות ממטלטלי תהני ליה תפיסה ולא דמי לההיא דמי שהיה נשוי דאמרי' מטלטלי שבק אבון גבך דהתם בחיי אביהן לא היה יכול לעכב שעדיין לא טרף ב"ח ממנו כדפי' לעיל וגם אין להקשות מההיא אתתא דהוו מפקדי גבה מליגא דשטרי בפרק הכותב דאמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעה מיניך בחיים ולא יהבת ניהליה אלמא הא לאו הכי לא הווי תפיסה התם בתורת פקדון הוו גבה ולא בתור' משכון אבל הכא מכיון שלוה נימא הרי הוא כגבוי דאפוכי מטרתא למה לן ונ"ל דמ"מ כיון שיש לכל א' דין שטר שזה גובה ש"ח וזה גובה ש"ח לא חשיבה תפיסה מה שתפוס במעות ההלואה שהרי הלה יש לו עליו ש"ח עלי' ולכי מיית נפלי זוזי קמי יתמי ובעי למגב' מינייהו דאע"ג דקי"ל כב"ה בפרק ארוסה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי זהו דוקא כשהשעבוד של שטר עצמו הוא בספק אם הופקע אבל בשטר שאין בו ספק אמרי' דהמקבל ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דמגבה דמיא כמ"ש התוס' בהחולץ ובפ' ארוסה תדע דהא לעיל במי שהיה נשוי בפלוגתא דרמי בר חמא ורבא אמרי' וזקפו עליו במלוה הא לאו הכי לא הוו מצו למימר אין מטלטלי שבק אבון גבך כדכתב שם התוס' ולעיל נמי להכי לא אמרינן כיון דתפס תפס לפי שכל א' יש לו שטר חוב עליו לא מקריא תפיסה אבל לקמן גבי עידית וזיבורית דיתמי' דאמרי' כיון דתפס תפס ההיא לרבא מתאמרה דס"ל דמגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו וכיון דעומד לגבות הוא כגבוי דמי ולא הפסי' דינו ולא הפסיד דינו ליטול בבינוני' כדבחיי אבוהון דהא שעבודא דידיה עלה דבינונית קאי מיהו לעיל אפי' חשבינן לההיא ארעא כמאן דגביא הו"ל עדית אצל לוה ואין דינו ליטול בעידית הילכך לא מהניא ליה תפיסה כלל:
זיל זבניה הכא וזיל הק' הר' יוסף בכר' י"ט ז"ל דאמרינן בהשולח א"ל נכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענ' לך מר' אחי בר יאשיה ותירץ דהתם מיירי ושלא היה מוצא למכור לכך קאמר אכתוב לך שטרא ואכתי קשה דאמר ואי לאו מפקענ' לך מדר' אחי משמע דלר' אחי יצא לחירות לגמרי א"כ לדידיה כל העבדים יפקיעו עצמן בכך ועוד דתנן בהשולח המוכר עבדו לעכו"ם או לח"ל יצא לחירות משמע הא אם ברח מעצמו לא ועוד מדתנן הכא ואין הכל מוציאין משמע דוקא שלא להוציאו אבל יכול למוכרו:
וי"ל דה"ק נכתוב לך שטרא אדמיה עד שלא ידע העבד כלום יתרצה לכתוב ואי לא צייתת נודיעי שהופקע ממך מדרבי אחי ואז תאבד גם הדמים דאזיל ליה לעלמא:
ואין הכל מוציאין לאייתויי מאי ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים לשון התוס' וק"ל דעבד שברח מח"ל מקרא נפ"ל בהשולח דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך וכו' וכתיב עמך ישב בקרבך באחד שעריך ומהתם אין ללמוד שיפקיע עצמו מארץ ישראל לירושלים ועוד איתא בספרי פ' תצא באחד שעריך ולא בירוש' ונר' דלא אתא למעוטי אם ברח לירושלים דמהיכא תיתי אלא שאם ברח לירושלים שלא יעכבוהו שם שאין אנו רוצים שיהיו עבדי' בירושלים כדברי ר"ת ז"ל:
הכל מעלין לאייתויי מאי לאייתויי עבדים פרש"י אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו ולא רצה לפרש בעבד כנעני שכופה את רבו שיעלנו לא"י דא"כ מאי ואין הכל מוציאין השתא לכתחלה מעלהו כ"ש שאם ברח לא יוציאו אלא מכרו לאחרים ומיהו לפר"ת שאינו יכול למוכרו אלא כותב לו שטר על דמיו מצינן לפרושי רישא בעבד כנעני וסיפא הך רבות' קמ"ל דברישא יכול הוא למוכרו לאחר שיעלנו או לבני א"י אבל אם עולה יצא לחירות וכן היא שיטת הרמב"ם בפ"ח מה' עבדים ופי' של רש"י ק' חדא דסתם עבדים בכולה גמ' בעבדי' כנעני' אם לא שיפרש ע"ע ועוד אם כן כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו בכך דבדידיה אין תקנה שימכרנו שאין עבד עברי נמכר אלא ע"י ב"ד בגנבתו אבל רבו אינו יכול למוכרו לאחרים ועוד שכיר קרייה רחמנא ושכיר שהושכר לזמן אצל ב"ה אינו יכול לכופו שיעלה עמו ואף זה כו':
הוא אומר לעלות כת' התוס' והיה אומר ר' חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלוית בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולין להזהר בהם ודבר תימא הוא דהא איכא כמה מצות שיכול לקיימן אם ירצה להתחייב בהם כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ופרט ועוללות ועונשין כגון כלאים וערלה איתנהו נמי בח"ל הערל' והכלאי' מד"ס ולמה לא יזהר בהם בא"י ואולי אמר על פירות שביעית דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י לה להפקיע מידי שביעית ואף בזה אין לחוש דמ"מ לאו ספחים מקרו כיון שהעכו"ם זורעם כדכתב הרמב"ם ז"ל ולאוכלם בקדושת שביעית אעפ"י שיש כמה דקדוקי איסו' ירא שמים יצא את כלם ויזהר בהם ולענין הביעור סמכו על רבינו שמשון שפסק דבהפקר בפני ג' מהני ואחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעו' וכן כתב הראב"ד ועוד יכולים לקנות תבואה מח"ל דשכיחא או מתבואה של ערב שביעית לצאת מיד ספק ועוד דישיבת א"י מצוה מן התורה היא מנאה הרמב"ן ז"ל במנין המצות וירישתם אותה וישבתם בה אפי' בזמן הזה ואמרי' לקמן המהלך ד' אמות בא"י וכו' ומתי' שבח"ל אינם חיים והקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח ומילי טובא דאמרי' ואכתי בקדושתה קיימא הלכה רווחת דבכל מקום שאין בו סכנה כופין לעלות ולית דחש להא דרבי חיים ז"ל ובתוספו' הרא"ש ליתיה:
והא אומרת לצאת כופין אותה תימא מאי איריא בא"י וכו' וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה לשון התוס' ומשמע מדבריהם שהאש' כופה את האיש להוציאה מנוה הרע וק' דבמתני' דלעיל דג' ארצות לנישואין לא מיירי אלא בכפיות הבעל דפשיט' דאין האשה כופה להוציאה מעיר לעיר ומכרך לכרך וה"ה מנוה הרע לנוה היפה כיון דהתם נשאו ושם היו לעולם ע"ד כן כנסה תדע דלא קתני אחד אנשי' ואחד נשים אלא הכא גבי א"י אלמא לעיל לא מיירי אלא בכפיית האיש ונר' דתנא אתא לאשמועינן דאינו יכול לחוסמה ולעכבה כיון דבאה מחמת טענה ואם תרצה להפסיד כתובתה כופין אותו להוציא ולזה כתבו התוס' דמיירי מנוה הרע לנוה היפה דאיכא טענה אלימתא דאל"כ חיישינן שמא עיניה נתנ' באח' ומ"מ מפסדת כתובתה דלא קי"ל כר"מ בסוף המדיר גבי מומין דאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכול' וה"ה מח"ל לח"ל יכולה לטעון שיוציא מנוה הרע ותצא בלא כתובה ובא"י איצטריכא ליה דאפ"ה תצא: