אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות שני דייני גזרות - פרק יג › דף קט

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

שני דייני גזרות - פרק יג · דף קט

דף קח

תשב עד שילבין ראשה וכו' פירש רשב"ם וק"ל מירושלמי וכו' ומיהו לא קשה כולי האי דאי בשלא עמדו וקדשו היכי קאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' לשון התו' ואכתי ק' אמאי לא פריך בפשיטות דכי היכי דמחייב לאחיו כך הוא מתחייב לו דיבם במקום אח קאי ואמאי פריך מטעם דדברים הנקנים באמירה הם דהא אפשר דלא קנו כגון שלא עמדו מתוכם או בנשואין שניים אבל מדקאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן אלמא איירי בענין שיועיל א"נ בשקנו מידו א"כ אח נמי לקני ועוד קשה דהא אכשר לאוקמי בשלא עמדו א"נ בנישואין שניים והא דקאמר לאחיך הייתי רוצה היינו דמ"מ היה יכול לטעון שתשב עד שילבין ראשה הואיל ופסקתי לו אבל אתה הואיל ולא פסקתי לך או כנוס או פטור דלך לא היה רצוני ליתן כלל ולא מסתבר לו' דמ"מ אעפ"י שאחיו לא זכה בנכסי' הוא יכול לומר איני כונס ואיני פוטר עד שיתן שהרי לא פסק עמו כלל ועוד כי משני בשפסק ע"מ לכנוס היכי ניחא ליה אי משום דלא זכה אחיו עדיין שהרי לא כנס מ"מ נימא הרי אני כונס במקומו ואם אינו רוצה ליתן תשב עד שילבין ראשה וכי תימא אה"נ דמצי יבם אמר הכי ולענין חייבא דאב הוא דקאמר אם יבם רוצה ליבמה אינו יכול לכוף את האב ליתא דלישנא דמתני' דקתני יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' משמע דאו' לו או חלוץ או יבם ואין לומר דהא דמשני בירושלמי בשפסק ע"מ לכנוס היינו שהוא פירש בהדיא שתכנוס אותה לאפוקי יבם דתו לא מצי למימר תשב גם זה אינו דהא תני עלה בפרק מציאת האשה אין צריך לומר ראשון ת ח ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני הוא תלמיד חכם יכול הוא שיאמר וכו' ואי במפרש ליכא רבותא כלל אלא ה"ק בשפסק שלא יזכ' אלא עם כניסתו וק' דהא אפילו לא פסק ע"מ כן ודאי לא זכה אלא ע"מ שיכנוס כדאמרינן גבי תוספות בריש אעפ"י שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דאזלינן בתר אומדן דעתה ושמא להכי הוצרך להתנות לאפוקי יבם אפי' שני ת"ח דקי"ל כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא כדאמרינן בר"פ המוכר את הבית ובכמה דוכתי שני דברים שאמר אין הלכה כמותו וכיוצ' בו פירש רבינו חננאל כיוצא בו בדינים אחרים הדומים לאלו וכן פירש רב אלפס וכתב כיוצא בו דחנן כגון ההיא דלעיל הא מני חנן היא כיוצא בו דאדמו' הא דאמרינן בשבועת הדיינים טענו שור ושה וחמור והודה באחד מהם חייב וא"ר חייא בר אבא גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא ולפי מה שפירשו התו' דהוי כעין ההיא דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה הא דחנן לרבי אושעיא דאמר הא מני חנן היא אתא לומר דכרבנן לא מתוקמא לאפוקי מדרבא דאוקמה ככולי עלמא א"כ מאי הבו דלא לוסיף עלה שייך בה היא היא כהא דאמרינן התם דכל הנשבעין בההו' דשכיב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל ויש לומר דבהא איכא רבותא דלא תימא לא אמר חנן אלא במזונות אשתו דוקא היתה מצמצמת עצמה כדברי ר"ת אבל בשאר ב"ח לא קמ"ל דאף בב"ח דוחק נמי הניח מעותיו ופליג רב אלפס אדר"ת וההיא דאדמון דמפ' בטענו שור ושה קשה דכי אמרינן התם גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא היינו לרבי חייא בר אבא דאמר משמיה דרבי יוחנן טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם פטור אצטריך לאוקמה ההיא כאדמון אבל לדידן דקי"ל כאידך דרבי יוחנן וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ההיא ברייתא ככ"ע אתיא והשתא רבה בר ירמיה דאמר הלכא כמותו וכיוצא בו אי ס"ל כרבי חייא בר אבא דההיא אדמון היא א"כ אין הלכה כיוצא בו דאיהו ס"ל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור ואי ס"ל כשמואל אם כן ההיא ככ"ע אתיא דלא פליגי הכא אלא אם יש או לאו וצריך לומר לשיטה זו דכרבי חייא בר אבא ס"ל לרבה בר ירמיה דהכא דבטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהם פליגי וההיא דשור ושה אדמון היא והלכתא כוותיה דשמואל דאמר חייב ואכתי קשה אפילו לרבי חייא בר אבא מאי כיוצא בו שייך בה היא היא דמאי שנא שור ושה מחיטין ושעורים ויש לומר דאיכא רבותא בשור ושה בהודה בשור וכפר בשה או הודה בשה וכפר בשור דאי טעין טענת גנב בחד מינייהו דינן חלוק דבשור משלם חמשה ובשה ד' וס"ד דשתי טענות חלוקות לגמרי הם קמ"ל דחייב ובגרס' רב אלפס כתוב שור ושה וחמור וא"ש שגם חמור חלוק בדינו שאין בו דין ארבעה וחמשה אלא תשלומי כפל לבד:

לא שנו אלא עד אבל דיין לא וקשה מהא דחזקת הבתים א' מן האחים וכו' ותירץ רבי דהתם ודאי אית לן למימר הדיינים רמי אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי יודעים שהיה נושא ונותן וכו' וקשה אי דיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו מנא ידעי מי בעל דברים ויש לומר שע"כ צ"ל שהדיינים החותמים בקיום צריכין לידע מי הוא המלוה והלוה דפעמים מקיימים החתימות ע"פ עדים המכירים אותו ושמא הם קרובים למלוה וללוה אם כן שמא אח' מהדיינים ימצא קרוב לאח' מהם ויתבטל ועד המושב כדאמרינן בפ"ב דמכילתין משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואיכא זילותא דבי דינא ואפילו אם מקיימים על פי העדים עצמן שכל אחד או' זה כתב ידי צריכין הם שיזכרו העדות מתוך ראית השטר כדמוכח בירושלמי דאם אינן זוכרין גוף המלוה אפי' רבנן מודו שצריכין לצרף עמהם א' מן השוק:

עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי וכו' ובירו' משמע כרש"י לשון התוספות ואדרבא מתוך הירו' משמע דעשאה סימן דמתני' שלא כדברי רש"י אלא לפי שכתב דמתוך הלשון דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר קאי מדלא קתני עשאה סימן והלא חתם עלי' בעד ומכל מקום לא תדוק דוקא בכה"ג אבל עשאה המוחזק והלא חתום בעד לא דא"כ לשמועינן רבותא ומיהו בירו' מוכח דהוא הדין חתום בעד כדינו של רש"י:

אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה הימנו מהימן והא דלא קאמר אי הוה אבוהון הוא טעין מזוייף דלא טעני' ליתמי מזוייף כדפירש במי שהיה נשוי וזהו לפי מה שהיה ר"י ז"ל רוצה לפרש אבל אחר כך חזר בו והכריע דטעני' ליתמי מזוייף ומיהו מדברי האפטרופוס לא קשה כל כך דכיון שהוא היה טוען מספק ניחא ליה לומר טענת חזר ולקחה מלומר מזוייף שלא להחזיקו במזייף שטרות אבל קשה דרבי יוחנן מאי קמ"ל פשיטא כל שלא נתקיים השטר חצופה בעלמא הוא ומצי למטען כל מאי דבעי ויש לומר דאשמועינן דלא תימה כיון שהודה שהקרקע שלו והוא בא להוציא מידו לא מהימן במגו והוי מגו להוציא כדמוכח בפרק חזקת גבי ההוא דגחין ולחיש ליה לרבה דשטרא זייפ' הוא דאמרינן הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי לוקמי כלומר דלא אמרינן מגו להוציא כדפי' שם התוספות וכוותיה דרבא בארעא דהוי מגו להחזיק דמוקמי' ארעא בחזקת מרא דקיימא השתא ואשמועינן רבי יוחנן דכיון דאין זה שטר גמור אלא הוכחה בעלמא אדרבא מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא דהוי כמי שטענו בע"פ ואו' שדה זו מכרת לי והוא אומר חזרתי ולקחתיה ממך דמהימן ולא מקרי מגו להוציא:

ועי"ל דאתא לאשמועי' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכמסקנא דמסיק בפ' מי שמת אליבא דר' יוחנן דלא תימא דאין זה מגו שירא הוא לומר כן שמא ימצא לקיימו כדכתבו התוספות בהאשה שנתארמלה:

וארבעה דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי ליה וק' להדר ליה ההוא חד דמי קצר' כך הקשו התוס' בהחולץ ותרצו דמצי אמר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה וקשה אם מכר סתם למה לא ינכה דמי קצרה דומי דאמרי' בהזרוע אמר לו מכר לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנין לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים דמידע ידעי שמתנו' אינם בכלל המכר לקח הימנו במשקל אינו מנכה לו מן הדמים ופשיטא שאם היה זה מוציא בהם בכך היו חוזרי' על הבעלים דמ"ט הוו וי"ל דכיון דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו אינם יכולין לחזור עליו ולמוכר אומר לא לקחתי דמי הדרך ונמצא דאינו אלא גרמא בנזיקין בעלמא ונר' דבמוכר לד' כאח' ודאי מצי מפיק מינייהו דמ"מ דררא גבייהו הוא דומיא דדקלא דאף על גב דפלוג אהדדי מפיק מיניהו והכא במוכר בזה אחר זה:

ורבנן סברי אי ציית ציית כתב התוספות בזכות הבא על ידו יכול להפקיע אבל אינו יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו והק' מההיא דקמא דאתא להפקיע דינו שהרי לקח עידית באחרונ' ורוצה להפקי' בחזרת זיבורית שקנה ראשונה ועוד הא דפריך נזיקין נמי להפקיע מדינן בעידית ותרצו דהתם ליכא פסידא לגמרי דהא גבי מזבורית אבל הכא איכא פסידא לגמרי ומיהו לדברי רש"י שהוא צריך לפרש כאן ואמרו ליה מוזילנא גבך דאל"כ מאי אמר ליה לכי תהדר א"כ הא ליכא פסידא לגמרי א"כ מאי פריך התם נזקין נמי לכך כתבו דהא ליתא וכו' וה"ה דאב"ח נמי מצי פריך וקשיא ל' דא"ה לא הו"ל לרש"י לו' דמטעמא דמוזיל גביה הוא דאל"כ מצי אמר ליה לכי תהדר דהא בפרק החולץ מוקמי' לה כר' אבא דאמר קם דינא גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אע"ג דספק אתי עלייהו ממה נפשך אמר רבי אבא קם דינא וקי"ל כותיה א"כ היכי מצי אמר לכי תהדר וי"ל דלפי האמת אף רש"י מודה דאע"ג דלא מוזיל מצי למדחי ליה דקם דינא אלא דהשתא בעי גמ' לאוקמי מילתא דרבנן אף לר' ירמיה דאמר הדר דינא והכא מטעמא דאמרי' אי צייתת צייתת וכו' וכפי זה הטעם צ"ל דמוזיל גבי' אבל לדידן דקי"ל קם דינא בכל ענין מצי מדחי ליה:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה