חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
שני דייני גזרות - פרק יג · דף קח
ובמקום שנוטלין עליה שכר בפרק אין בין המודר מוקי לה בשנכסי מחזיר דוקא אסורין וכו' ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר וכו' וקמ"ל דאין בעל האבידה יכול לעכבו דס"ד דהוי כהפקר דדמי להא דאמרי' בפרק בתרא דכריתות דאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה ובנודר מן הדבר משמע בנדרים דהוי כהפקר:
הא מני חנן היא וכו' ור"ת מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו וכו' וקשה מההיא דהולך אצל חנווני הרגיל אצלו דתנן והוא נותן לו ונוטל מזה דהוא כב"ח דוחק דמי שהחנוני מקיף לו ואם לא היה פורע לו זה היה תובעו ואין להעמיד כגון שנתן לו ע"מ שלא לפרוע דהא ר' הושעי' לית ליה הך סברא ומוקי לה כחנן ומסתמא הך מתני' נמי מתוקמא בכה"ג ויש לומר דרב הושעיא לא בעי לאוקומי בנתן לו ע"מ שלא לפרוע כדמסיק דמכל מקום כיסופא מיהא אית ליה אבל התם בחנווני שמאליו נתן לו והלה לא שאל ממנו דבר וא"ל ע"מ שלא לפרוע אפי' כיסופא לית ליה דמסתמא על סמך שיפרע לו המודר נתן ועל העתיד לגבו' פירש בקו' אפי' לא נגבה לבסוף וקשה חדא דהו"ל למתני וכו' ועוד דתנן בשקלים בני העיר ששלחו את שקליהם וכולי ואם כפירוש הקו' דאף על גב דלא נגבו לבסוף תורמין אמאי שוקלים אחרים תחתיהם ואני תמה דמה ענין זה לזה נהי דתורמין עליהם שיהא להם חלק בקרבנות צבור מכל מקום חייבין לשקול דנזקף עליהם בחוב ואדרבה מטעמא דתורמין עליהם ויש להם חלק בקרבנו' צבור ממשכנין אותם שיפרעו כדאמרי' בהאומר משקלי חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם משום דלית בהו כפרה דומיא דחטאו' ואשמות דכיון דהוו כפרה לא אתי לאשהויי וגבי שקלים כמאן דלא מעכבי כפרה שהרי תרמו עליהם ומתכפר הוא בקרבנות צבור ממשכנין אותם שיפרעו חובן ואם תאמר אם כן היכי ניחא ליה לגמרא דשוקל את שקלו משום דמצוה קעביד מכל מקום הרי מהנהו שלא ימשכנהו עליו דומיא דפריעת חוב דאצטריך לאוקומי כחנן והכי דייקינן בירושלמי הדא אמרה אפי' בב"ח דוחק ויש לומר דגמרא דידן ע"כ פליג ושאני לי' בין שוקל את שקלו (לשאר) לבעל חוב דעלמא (כאשר) דכיון דלהקדש הוא דיהיב מצוה הוא דקעביד וזכו' ההקדש לעצמו הוא נחשב שהוא הקדישו ואם משום דסליק מעליו גזבר שלא ימשכנהו הא לא חשיב הנאה כיון שאין לו שכר בנתינ' הכסף והא למה זה דומה לנותן צדקה לעניי עירו דרמו עליה דאע"ג דמשתרשי לי' שלא יהא צריך לתת להם דלהכי אמרי' בפרק חזק' תנו מנה לעניי עירי אין דנין לו בדייני אותה העיר מכל מקום פשיטא ששרי למודר הנאה מחשובי העיר לתת לענייהם אף על גב דכופין על הצדקה כדאמרינן בפרקא קמא דבתרא דרשאין בני העיר להסיע על קיצבן בערב שבת וממשכנין עליה אפילו בערב שבת כדאמרינן בפ"י יוחסין והיינו משום דמצוה קעביד וכן הא דתנן בנדרים וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם כגון שהם קטני' דאמרי' בפ' באוש' התקינו שיה' אדם זן את בניו כשה' קטני' ואי אמיד אכפיינן ליה בע"כ ובקטני קטני' מוכח בס"פ אעפ"י דאפילו בעני שבישראל כופין דתנן ואם היתה מניקה מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעו למיכל בהדה ותנן בד"א בעני שבישראל ומדקתני הכ' אעפ"י שהוא חייב במזונותיהם משמע דאף ע"ג דאמיד ואע"ג דהוו קטני קטנים ואפ"ה שרי דמצוה הוא דקעביד וכן משמע בהדי' מהא דתנן ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומפרשינן בגמרא דכיון דקי"ל תורם משלו על של חבירו טובת הנאה של תורם לא קמהני ליה מידי אע"פ דקמשרשי ליה מה שהיה צריך לתרום לתקן תבואתו כיון דטובת הנאה של תורם ההנאה שלו כל שכן כאן דודאי זכות ההקדש של השוקל ולא מקרי הנאה ולא דמי לפורע חובו דאי לאו משום הנאה דלוה מאי אית ליה גבי מלוה לפורעו ומיהו אי הוה אמרי' דאין תורמין על העתיד לגבות הרי הוא כמהנהו שיתכפר בקרבנות צבור דההיא הנאה כולה של המודר הוא לכך פרש"י דאף על העתיד לגבות תורמין אף אם לא יגבה לבסוף וכדבריו כן מוכח דלאחר שנתרמ' תרומה עליו והיה לו חלק בקרבנות היאך יחזור וידחה במה שלא יתן אחר כך אלא ודאי כבר לב ב"ד מתנה עליהם ומזכין לו באותה תרומה אף על פי שעדיין לא שקל ונשאר עליו חוב ולהכי כי שקיל נופל לעתיקין דתנן מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ואמרינן בסוף האיש מקדש אין מועלין בעתיקין דהוו שירים וכן מוכח מהא דתנן הנותן את שקלו לחבירו לשקו' על ידו ושקל על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל פי' לפי שכבר תרמו עליו ונמצא שקל זה משל הקדש הוא ואי ס"ד דאם לא נגבה לבסוף אין לו חלק בקרבן א"כ דידיה הוא ואמאי מעל ומדברי התוס' משמע שרוצ' לומר דעל הגבוי היינו שנאבד מיד השליח שעדין לא הגיע ליד גזבר ולשון גבוי לא משמע אלא כל שבא ליד גזבר דאולי יד שליח כיד משלחו הוא בכל מקום כדאמרי' בהשואל גבי פרה שאולה שלחה לו ביד בנו ביד שלוחו פטור וההיא דאם עד שלא נתרמה תרומה דבני העיר שוקלין אחרים לא קשיא כלל דעד שלא נתרמה חייבין באחריותן משנתרמה אין חייבין שהרי תרמו עליהם וברשות הקדש נגנבו ואיתא בירו' הפריש שקלו ואבד דר' יוחנן אמר חייב באחריתו עד שימסור לידי גזבר ור"ל אמר הקדש ברשות גבוה וצ"ע אי פליגי בנתרמה תרומה או שעדיין לא נתרמה ומה שהק' התוס' לפרש"י דזו ואין צ"ל זו קתני נר' שרש"י מפרש על האבוד מי ששלח שקלי והגיע ללשכה ליד הגזבר של לשכה ואבד תורמין עליו שיהא לו חלק בקרבנות צבור ואף על הגבוי שבא ליד גבאי העיר ועדיין לא הגיע כאן אע"פ שאחר כך נאבד ודלא קרי ליה אבוד לפי שבשעת תרומה עדיין הוא בעול' שאם באותה שעה כבר נאבד הא תנן ובני העיר שוקלים אחרים וכו' ועל העתיד לגבות כל מה שלא נגבה אע"פ שלבסוף לא יגבה וגם מה שהקש' הו"ל למתני על העתיד לגבות ותו לא ניחא נמי דרבותא אשמועי' באבוד וגבוי אבוד דמשהגיע ליד גזבר של לשכה אינו חייב באחריותו גבוי דעד שלא נתרמה חייבי' באחריותן משנתרמה אינן חייבי' מדלא קרי ליה נמי אבוד עתיד לגבות אע"פ שלא יגבה וניחא השתא דשוקל את שקלו מיירי במי שלא שקל כפשטא דמנתי' דלדברי התוספות צריך לה להעמיד בשקל ואבד מיד השליח או מיד הגזבר ואם איתא הו"ל לגמ' לפרושי:
אדמון או' וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וא"ת אילו היו באות מטעם ירושה הוו שייך הך טעמא אבל הם מכח תנאי כתובה הם באים דהו"ל כבעלי חוב וי"ל דסברא הוא דכי כתב לה לאשתי בנן נוקבין דהויין ליכי וכו' לא היתה כוונת האיש והאשה להפקיע כח הזכרים לגמרי ליפות כחן של בנות דאטו מפני שהוא זכר יפסיד אלא ויסתברא דהכי כתב ומתזנן מנכסי כל זמן שיש נכסים יזונו עם הבנים ביחד עד שיכלו ותו דאמרי' בירו' בפרק מי שמת אלמנה ובנים שניהם שוין שאפי' נכסי' מועטי' יזונו ביחד עד שיכלו אע"ג דאלמנה בתנאי כתובה אתיא אלא משום דמשמע לן ומתזנן מנכסי עם בני ביחד והא דאמרי' כל מקום שאמר וכו' הלכה כמותו בהא לית הלכתא כוותיה ואמר"ת דאדמון לאו לאפלוגי אתא אלא מתמה בעלמא וכן מוכח דאמרי' בפרק מי שמת כמה מרובין כדי שיזוני אלו ואלו י"ב חדש ואמרי' זו דברי רבן גמליאל ברבי וחכמים אומרים שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו והיינו ר"ג דיבנה דמזכיר סתם בכל דוכתא דאילו לזקן אמרינן בהדיא ר"ג הזקן ואמרי' דאר' יוחנן בן נורי כמה פעמים לקה עקיב' בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג בריבי והוא חבירו של ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר' עקיבא אלמא ר"ג ס"ל מילתא בנכסים מועטין והיכי אמר הכא רואה אני את דברי אדמון אלא ע"כ ה"ק שפיר קמתמ' אדמון ימצינו כיוצא בה בירו' דסוטה פ' כשם א' רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"א שהיית דורש עתיד בור א' וכו' והלא רבי עקיבא תלמודך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא אמרי' בירו' תמן אמרין ממה שקנ' רבי יהושע את רבי עקיבא הדא אמרה הלכה כיוצא בו רבנן דקיסרין אמרי למדרשו קלסו אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו אבל קשה מאי נ"מ בהך תמיהא דקמהמה ובמאי דאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונ"ל דאתא לפרושי דלא תימא דמדין חוב הוא דשקלי ובמריבין ונתמעטי נמי הבנות יזונו והבני' ישאלו על הפתחים וכל שכן במועטין ונתרבו ובפרק מי שמת אמרי' דבכל ענין יד הבנים על העליונה ואילו לענין כתובת בנין דכרין אמרינן בריש מי שהיה נשוי כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהם יורשי' כך מועטין ונתרבו וכולו ופירשו שם תוספות שזכי בהם בני כתובה הגדולה והכא גבי מזון הבנות היינו טעמא דמעקרא לגמרי נחלה דאוריתא שלא דרש הבנים כלל והיינו דקאמר אדמון בשביל שאני זכר וראוי לירש הפסדתי הילכך טצדקי דמנינן למעבד לקיים נחלה דאוריתא עבדי' ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
אדמון או' הואיל והודה מקצת הטענ' ישבע א"ר גמליאל רואה אני את דברי אדמון קש' כיון דרב' גמליאל ס"ל טעני חיטין והיד' לו בשעורים חיי מאי נפקא ליה מדברי אדמון והתם בפרק שבועת הדיינים כת' התוס' דנ"מ כשהודה לו מקצת כדי יין לא מצי למימר בתר הכי יין בלא קנקנים הודיתי דיש בלשון הזה לשון קנקנים וקשיא לי דמי אמר אדמון הלשון הזה לשון שויא שבלשו' קאמר כיון דודאי קאמ' שיין בקנקניי נתן לו כי טעין לי' כדי יין להכי תו בעי אם יש בלשון לשון קנקן אבל לחייבי לנתבע מפני הודאתו מי לא מצי לתרץ דבוריה דלא הודה אלא ביין בלא קנקן דטפי מהא אמרי' בפרק חזקת גבי זה אומר של אבותי וכו' אייתי סהדי דלאו דאבהתיה היא דמצי אמר האי דאמרי דאבהתי דסמיכי עליה כדאהבתי ואפשר לומר דאיכא נפקותא לר"ג דאף ר"ג מודה בטענו חיטין ואמר להד"מ ואח"כ אמר מעצמו שעורים יש לך בידי דלא מחייב שבועה דאין כאן הודאה במקצת כלל והכא נמי בטענו כדי שמן ואמר להד"ם ושוב אמר מעצמו קנקנים יש לך בידי ולא אמרתי להד"ם אלא על שאמרת כדי שמן לאדמון דס"ל דיבהל"ק הו"ל השתא כמודה במקצת הטענה ולרבנן דאבהל"ק לא חשיבא הודאה במקצת כלל ואר"ג רואה אני את דברי אדמון דאילו ס"ל דיבהל"ק הוה אמר דפטור כרבנן ועוד י"ל דבטענו חיטין והודה לו בשעורין מפ' בהמניח דפטור אף מדמי שעורין ור"ג אע"ג דמפטר מ"מ קרי ליה הודאה במקצת דקרי ביה אשר יאמר כי הוא זה כדכתבו שם התוספות בלשון שני והכא ס"ל לאדמון כשהודה לו בקנקנים שחייב בקנקנים דישנן במשמע הלשון וישבע על היין כדין כל המודה במקצת ורבנן פליגי עליה ואמרי אין ההודאה ממין הטענה ופטור משבועה ופטור נמי מקנקנים ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון דחייב בקנקנים אבל לענין שביע' לא אצטריך דבכל ענין מחייב ומיהו לסוגיא דמוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטענ' חטים ושעורים יהודה לו באחת מהם מאי קאמר רואה אני את דברי אדמון דקאמר חייב הא אפילו אם טענו חטים והודה לו בשעורים חייב כ"ש הודה בא' מהם אי הכי מ"ט דאדמון הק' בתוס' הא אשכחן רבן גמליאל דאית ליה האי סברא דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורים ותירצו דע"כ רב נחמן ס"ל כאדמון ולא ידענו מאי קשיא להו אפי' אם לא ס"ל כאדמון דהם עצמם כתבו לעיל דמדלא נקט שעורין וחטין ש"מ בכה"ג דוקא פליגי מטעמא דחשיב כרמון בקליפתי ואי בטוענו מדה מ"ט דאדמון דהלשון משמע שמן בלא קנקנים וי"ל דבהא לא שייך למידק בכה"ג דלהכי נקט כדי שמן להודיעך כחן של רבנן דאע"ג דשייכי כדין לגבי שמן חשיב להו כטענו חטי' והודה לו בשעורין אבל לעיל פריך שפיר לרב נחמן דכיון דעל כרחין איכא רבנן דסבירא להו בהדיא דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור מנין לנו לומר דאדמון פליג עליה בהא מילת' דוק' בכה"ג דהוי כרמון בקליפתו דהא לא נקט חטין ושעורין במילתיה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותירצו דע"כ רב נחמן כאדמון סבירא ליה דהלכתא כוותי' ולדידיה מ"ט דאדמון: