חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
שני דייני גזרות - פרק יג · דף קז:
חנן או' אבד את מעותיו וכתב' התו' ולפי מה שפר"ת דדוק' במפרנ' את אשתו קאמר וכו' לא קשיא מידי לשון התוספות וקשה לדברי ר"ת מאי פריך בהכונס גבי נחבטה ואימא הכי נמי פירוש שיהא כמבריח ארי ופטור ולימא מבריח ארי לא ברי היזקה שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוח' הא ברי היזקא דומיא דשאר פורע חוב תו כתב ורבינו פירש כי מן הדין היה ודאי פטור אלא מתקנת חכמים וצריך עיון דהא דאמרינן במקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש כיון דמדינא מבריח ארי הוא מצי למימר אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דניחא לי דאעביד מצוה וכן רפואה היכא דשקולי איגרא ולמוד מדרש והלכות במקום שנוטלין שכר אמאי לא מצי אמר בעינא דאעביד מצוה בחנם ושמא אם עבד מעיקרא על מנת שלא לקבל שכר הכי נמי אבל אי עבד סתמא הרי נתחייב לו ממון וכי לא שקיל מיניה הרי הוא מהנהו ועוד יש לומר דלא דמי למבריח ארי לפי שהוא עושה לו הנאה מדידיה כדכתבו התוספות שעושה מלאכה ומיהו לא קשה מההיא דאמרינן התם דמותר להשקותו כוס של שלום דהיינו של בית האבל פירש הרא"ש ז"ל דמותר להוליך לו יין דמצוה קעביד דהתם לית ליה הנאה כל כך שרבים מביאים שם. ועוד הר"ן ז"ל פירש דדוקא משל מודר ולשמשו קאמר דמותר דומיא דצליית דג דקתני לעיל מינה תו כתבו ומהאי טעמא נמי אמרינן בפרק הנזקין הבא מחמת חוב וכולי קשה לי דלא דמי דהכא בפניו הוא ואין לנו לעשות לזה תקנה אלא שילך ויקח רשות מבעל הקרקע הואיל וישנו בעיר דשמא הוא היה יכול להציל בענין אחר כמו שכתבו התוספות ז"ל גבי שטף נהר חמורו אף על גב דהויא התם שעת הדחק טפי מהכא והוה ליה לאודועי:
ועוד אי לא חיישינן להך טעמא דהוה ליה לאודועי ליה בלא טעמא דתקנתא יש לנו לומר שיתן לו מה שיוציא דדמי לבונה חרבתו של חבירו ויורד לתוך שדהו שהשבח בעין ולא דמי למבריח ארי שהצילו מנכיי' חובו ולאו מידי יהיב ליה דהכא מכי אתא קרקע ליד העכו"ם אזדא ליה דאפילו אוקמינהו עליה לעכו"ם אמרינן בפרק הגוזל בתרא דכמאן דתליא דמי ואף על פי שנשא ונתן ביד אחרים פטור כל שכן שבא כבר ליד העכו"ם ומיהו לא דמי דקרקע אינה נגזלת ולא מתייאש מינה דהיום או למחר יטלנה או יפדנה בדמי' מועטי' ודמי למחזיר אביד' דאי לאו מטעם תקנת' פטור:
תו כתב' וע"כ לא איפשר לפרש כן מההיא דהשוכר את הפועלי' ודאלו מציאות וא"ת הנך משום תקנתא הם אבל מבריח ארי היכא דלא שייך תקנתא כגון פורע חובו וכגון ההיא דנפלה לגנה דלא שייך לומר נעביד תקנתא במה שנהנית שלא נחבטה הוה מפטר אי לאו מטעמ' דמחל' ממבריח ארי מדעתו וכו' א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא וי"ל שהתו' כך מדקדקים מדאמר האי שלא לדעתו משמע דאי הוה מדעתו הוא פטור וליתא דאם היה מצילה שלא תחבט מדעתו היה לו ליטול שכר מתקנתא דרבנן ואכתי קשה דנימא דכי פריך גמרא ואימא הכי נמי היינו מכח דלא שייך הכא תקנתא שהוא לא הצילה בכוונה ומבריח ארי גמור הוא ומשני דכי מפטר מבריח ארי מעיקר הדין היינו כשהבריח מדעתו דאמרי' ליה לגרמך הוא דעבדת דמאן אמר לך שתבריחנה אבל שלא מדעתו אין דוחקין את האדם שיבריח ארי היכא דאית ליה פסידא דמציל עצמו בממון חבירו הוא ובדין הוא שיתן לו לכל הפחות מה שהנאהו תו כתב' ובההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו דלית ליה פסידא אף שכרו לא יטול מהאי טעמא עכ"ל ויש לחלק דלא אמרו דבפניו מהני אלא לענין שלא יטול יותר על שכרו דאם היה רוצה יותר משום הפסד חמורו היה לו לפרש ולאתנויי בהדי' אבל שכרו מיהת לא היה צריך להתנות דכי האי גוונא אמרינן בפ' אלו מציאות גבי היה בטל מסלע ואיני רוצה להפסיד דמי פועל בטל אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה (אלא) שלו קדם והאי שכרו דקאמר הכא היינו שכרו כפועל בטל ממלאכתו דבטיל מינה אפילו אם היה נוקב מרגליות ולא מצי האי למפטר נפשיה לומר שהוא היה מוצא אחרים שביטול מלאכתן מועטת ולמה הוצרכו התוס' לומר דאינו חייב לשלם אלא מה שמהנהו וגם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו וזה שהכריחו דע"כ מיירי ביכול להציל שאל"כ יזכה מן ההפקר לא מוכח מהתם דיכול להציל בכדי שכרו דכל שיכול להציל אפילו בכדי דמי' לא מייאש כדאמרינן התם גבי חבית כשעקל בית הבד כרוך עליה דיכול להציל ע"י הדחק ולא הו' הפקר: