חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
שני דייני גזרות - פרק יג
דף קד
שני דייני גזרות יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף איכא למידק אמאי הדר תני למתני לימא אמר ריב"ז יפ' אמ' חנן ויש לפ' דאתא לו' דלא תימא כי אמ' חנן דוק' כשסופה לישבע לבסוף לאפוקי היכא דכת' לה נדר ושבוע' אין לי עליך כיון דאינ' עתי' לישב' לבסו' תשבע בתחלה דהכי דייק תשבע בסוף וכו' להכי אמר ריב"ז לא תשב' כלו' אין דין שבועה אלא בסוף וי"מ דבסוף תשבע היינו כשיבא הבעל דסוף סוף תשבע משו' מעשי ידיה מיהו נפק' מינה אם ישביעהו על העתיד גם על מעשה תשב' להכי אריב"ז לא תשב' אלא בסוף:
שני דייני גזרו' היו בירוש' וכו' וי"מ דתרי שבנא הוו דכתי' בישעי' וכו' ואחריו כתו' בסוף ויהי כשמוע המלך וכו' לשון התוס' וק' מה הוכחה היא זאת מי לא אפשר שלא נענש עד אח"כ ימים רבים ומי דחקם לתוס' לומר דאין מוקד' ומאוחר מיהו הא קשיא דכתיב ביום ההוא וקראתי לאליקים בן חלקיהו עבדי והלבשתיו כתנתך וכו' וממשלתך אתן בידו ונתתי מפתח בית דוד על שכמו אלמא אחר מות שבנה היה נכנס אליקים במקומו על בית דוד והכא כתיב וישלחו אליקים אשר על הבית ושבנא הסופר אלמא כבר מת שבנא שהיה על הבית ונכנס אליקים במקומו וע"כ שבנא אחרינא היה ושמא לכך הוכיחו התוספו' דהא ליתא דע"כ שבנא לא נענש אלא לבסוף סמוך למפלתו של סנחריב כשבא גבריאל וסגר הדלת כדאמרי' בפ' זה בורר א"כ עדין קיים היה והיכי קרו לי' לאליקים אשר על הבי' לכך כתבו שהוא שבנ' הראשון דאע"ג דהתם קרו ליה על הבית והכא סופר מ"מ זה הוא ומ"מ קשה דשבנה זה אחר היה מדחשיב ליה בתר אליקים דהוא חשוב ממנו במעלה מדכתיב והלבשתיו כתנתך וכו' וממשלתך משמע דבימיו של שבנה לא היה לו שררה לאליקים ובחכמה נמי הוה עדיף טפי דאמרינן בפרק זה בורר דחזקיה הוה דריש בתריסר רבוותא ושבנא דריש בתליסר ועוד דקרי ליה שבנא הסופר דאין לומר על הבית דמהנך קראי מוכח דמושל על בית המלך היה:
דף קה.
קשיא תלת אתרין כת' התוס' ועוד לחנן המצרי הי"ל להיו' יותר שהיה חשיב יותר מחנן בן אבישלום וק' דלפי האמת לר' נתן חנן המצרי לא היה מדייני גזרו' אע"פ שהוא חשוב יותר מחנן בן אבישלום ומנחום המדי דקחשיב בברייתא ג' דייני גזרות ותו לא וי"ל דרבי נתן סבר דחנן ונחום עדיפי מחנן המצרי ודוחק אך קשה מנ"ל שלא היו לחנן המצרי שררות אחרות בר מההיא דגזרות:
דחשיב ליה קתני ול"ל דחשיב ליה חשיב יותר דאעג"ב וכו' הכי נמי כר' אלעזר בן עזריא ור' עקיבא מדברי התוס' משמע דבההוא עובדא דר' דוסא הוה רא"בע וקשה דהיאך לא ידע ר' דוסא אם היה ראב"ע בעולם דודאי כשנתמנה לנשיא נתפרסם בעולם ואפי' תימא דרבי דוסא זקן היה ולא היה הולך לב"ה מכל מקום לא היו ממנין נשיא אלא בעצתו ומיהו לפי דברי התוס' שכבר היה ראב"ע נשיא קשה דאין ראיה מראב"ע דכיון דנשי' היה והיה דורש שבת אח' דמעלין בקדש ולא מורידין והא דלא אוקמוה לר' עקיבא דהוה עדיף בחכמה לאו משום שהיה ראב"ע מיוחס אלא כיון דלר"ע לא הו"ל זכות אבות דילמא עניש ליה רבן גמליאל כדאמרינן בפרק אין דורשין ולפי שנתמנה לנשיא לא הוה ר' עקיבא עייל לקמי' וגם גמרא חשיב ליה ברישא מפני נשיאותו ומיהו ר' יהושע לא היה כפוף לו לפי שגם הוא נהג שררה קודם לו שהיה אב ב"ד ושייך ביה מעלין בקדש ועוד שהיא היה אב ב"ד גמור וראב"ע לא היה נשיא אלא שבת א' משלש שבתות וצריך ליישב דבפרק בתרא דיומא גבי מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת קתני נענה ר"ע נענה ראב"ע וחשיב ר"ע ברישא וצ"ל דהתם מקמי שנתמנה לנשיא הוא אך תימא לי מההיא דרבי טרפון דחשיב ליה לבסוף אחר ר"ע שהיה גדול ממנו הרבה ובפרק הכות' לחד לישנא חשיב לית רביה וגם ללישנא דהיה חבירו מ"מ גדול ממנו הרבה היה:
והא דכת' התו' דהא אמר ר' נתן אף נחום המדי וכו' ה"ק אף נחום חשיב כמות' ותימ' דקתני ולא הודו לי חכמי' מאי נפק מינה אם היה חשיב כמותם או אינהו חשיבי מיניה ועוד דבפרקא קמא דע"ז חשיב כמה מילי דאמר נחום המדי ועל כל אחת א"ל נשתקע הדבר ולא נאמר ואמר רב אחא גברא רבא אתא מאתרין כל מילתא דאמרו אמר לי נשתקע הדבר וכו' ובפרק ששי דנזיר וזו טעות טעה נחום המדי ועוד מדתני' בסמוך רבי נתן אומר אף נחום המדי א' מדייני גזרות היה וכו' משמע שבא להוכיח דלא כר"ת וקשה דמהא לא תקשי לר"ת דרבי נתן נמי בא לפרש כדמפרשי בגמרא לא תימא שנים נמי לא דהא נחום המדי היה אלא דלא חשיב אלא אות' שהוזכרו להלכותיהן ונרא' דהאי ועוד דכתבו התו' בא להכריע דיוק שדייק ר' דקתני במתני' היו ולא תני שהיו משמ' דמנינ' קא חשיב תדע מדאמר ר' נתן אף נחום המדי ומאן לימא לך שלא היו אחרים יותר אלא דדייק מדקתני היו ולא קתני שהיו:
גוזרי גזרות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומהאי טעמ' נמי א"ש הא דאמרי' ומלמדי הלכות שחיטה וכו' לשון התוס' נרא' לר"ת דגבי דינין ס"ל דדוקא מבעלי דינין אסור אבל מן הצבור שרי אע"ג דגבי ב"ד נמי אסור מטעם אף אתם בחנם כדאמרינן בפרק עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ומייתי מכאשר צוני ומכל מקום מן הצבור מותר דמשמע ליה דלא דרשי' מה אני בחנם אלא לגבי הלומד אבל המלמד לא נאסר ליטול שכר מאחרים לפי זה ההיא דמלמדי הלכות שחיטה דנוטלין שכרן מתוקמא אף בשכר הגמרא וכיון דמשל צבור הוא שרי וקשה אמאי איצטריך מקרא דשוחד לא תקח דדרשי' הכא אפילו לזכות את הזכאי וכו' ת"ל דמה אני בחנם דמייתי בפרק עד כמה ושם התוס' הוקשה להם קושי' זו וכ"ת דלאו פרכא היא דתרי מילי נינהו דבתורת אגרא היינו שכר טרחו ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו וק' דהכא פריך אקרנא היכי עביד הכי אף על גב דנקט מתרוויהו דלא אתי לאצלויי דינא ואינם נותנים לו להפך בזכות אחד מהם שהרי שניהם נותנים בשו' ואפ"ה הוי בכלל לא תקח שוחד אם לא דיהבי ליה בתורת אגרא בפירוש ולשיטת רבי ז"ל יש לפרש דמה אני בחנם אתא לאסור שלא יטול שכר הדין אפי' מן הצבור דאילו שוחד לא שייך אלא בבעלי דינים ועוד יש לתרץ אף לר"ת דמשל צבור שרי ודהיא גופה מסי' גמרא ה"מ היכא דשקיל בתורת שוחד כלומר היכא דנוטל מאחד מבעלי דינין אבל קרנא מתרווייהו הוה נקיט ובתור' אגרא הוה שקיל:
דף קה:
וכי אלישע אוכל ביכורים היה ובפרק בהמ' המקשה וכו' והלא אין שם מקד' וא"ת ות"ל שלא היה כהן וי"ל דשמא היו מתלמידיו כהנים:
דף קו.
האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף פרש"י מצות הדייני' עשה ושפטתם צדק עשה דכבוד תורה דיניה דהאי גברא דהוא עשה דאיכא כבוד תורה בהדיה עדיף וקש' דלא הול"ל האי עשה והאי עשה דתרוויהו מצוה חדא אלא דהכא איכא נמי עש' דכבו' תורה אלא הול"ל כבוד תורה עדיף ויש לפרש האי עשה והאי עש' דכקטון כגדול תשמעון דרשי' ליה בפרקא קמא דסנהדרין שיהא חביב בעיניך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא לאקדומי שאם בא דין של פרוטה תחלה ואחר כך בא דין של מאה מנה הקודם צריך לחתוך תחילה והכא דינא דיתמי קדים והאי עשה דכבוד תורה שהוא קודם לאחר כדאמרי' בשבועות העדות עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות למשרי ליה תגרא ואף על גב דיתמי קדמי עשה דכבוד תורה עדיף לבטל עשה דכקטון כגדול תשמעון דבפרק שבועת הדיינים גבי רב יימר דידע סהדותא ואתא לקמיה דאמימר ואותביה אף על גב דכתיב ועמדו וכו' האי עשה והאי עש' דכבוד תורה עדיף לחודה לבטל ועמדו:
מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן הקשו בתוס' דהא תנן הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות אין שוחטין על פיו ואין לומר דהתם בנוטלין באקראי דוקא הוא דלהיות רואה בכורות קאמר דמשמ' שיהיה רואה הוא כלומר שיהיה מוכן ומוקצה לכך ואפילו הכי אסור אלא אם כן היה כאילא ביבנה שהתירו לו ועוד אם איתא דכל מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין הא מקמי דיבנה היו מותרין והיכי קתני דלאילא ביבנה התירו הוה ליה למימר אא"כ היה מומחה ותירצו וי"ל כמה שאמר למעל' לר"ת לא אסור משל צבור ולאילא התירו אפי' מן הבעלי' ולר' לא אסור אלא באקראי ולאילא אף באקראי התירו ומה שאמר' התו' ועוד התם דוקא בבכורות שיש לחוש שיתי' וכו' הא ודאי אם יטול מבעל מום לבד ובאקראי יש לחוש ולא הוה להם לתרץ אלא הך דמבקרי מומין בקדשים מיירי וי"ל שבאו לחדש דאצ"ל דהך דמבקרי מומין היו נוטלין בין תמים בין בעל מום א"נ בקבע בתורת פרנסה אלא לא היו נוטלין אלא כשמוציאין מומין באקראי דלא שייך התם דמשום שכר יאמר שיש בו מום דקדשים נינהו ולמי נושא פנים:
מכקרי מומין שבירושלים היו' נוטלין תימא דתנן הנוטל שכר לדון וכו' לשון התו' ויש להעמידה שהיו מומחין דתנן אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול ד' בדקה ושש' בגסה בין תמים בין בעל מום ועוד בלאו הכי לא קשה הכא כלל דהכ' לאו מדינ' הוא אלא משום חשדא בעלמ' מדהתירו לו ליקח מן הבעלים ולא דמי לדיין דאסור מבעלי דינין אפי' מחייב וזכאי בתורת אגרא אלא בשכר בטלה הילכך מתרומת הלישכ' דליכא חשדא פשיטא דלא חיישינן ואמרי במערבא קמו למתיבתא וכו' פרש"י והיה נכר בארץ ישראל וקשה דמחזי כגוזמא ועוד דבבל לצפונה דא"י קיימא כדאמרי' בריש גיטין ואפילו נעלה הארץ לשמים לא מכסי יומא שהשמש לעולם הולך אל דרום ביום כדכתיב הולך אל דרום וכו' ועוד אף רוב הגשמים אינם נכרים בבבל אלא ע"י גדילת נהר פרת כדאמרי' בנדה מטרא במערבא סהדא רבא פרת וכ"ש האבק שיהיה נכר בא"י ונר' דה"ק דכי מכסי יומא במערבא מחמת עננים או אבק הוו אמרי' קמו ליה ממתיבתה דרב הונא בבלאה כלומר דמי כמאן דקמו כמזכירין אותו לשבח לומר שהיו לו תלמידים הרבה:
שבעה כנגד ז' שערים ואומר ר"ת דלעולם ס"ל לההוא תנא דז' שערים היו והא דחשיב י"ג היינו עם השערים הקטנים לשון התוס' וא"ת אמאי לא אמר רבא התם די"ג שערי' דעזרה הוו כיון דאיכא יוסי בן חנן דאמר הכי ולדידיה חשיבי שערים ומוקמינן מתני' די"ג השתחויות כנגד י"ג שערים כוותיה ומנ"ל להעמיד מחלוקת אחרות וי"ל דמדקאמר דגזברי' כנגד שערים היו משמע דמשום משמרו' שהיו שומרי' שם הוא דקאמר שהיו אלו גזברים אליהם וממונים בכל אות' משמרו' ואי בי"ג שערים הוו פשוט להו משמרו' ואנן תנן והלוים בכ"א מקומות ה' על חמשה שערי הר הבית ארבע על ארבע פנותיו מבפנים ה' על ה' שערי העזרה ד' על ד' פנותיו מבחוץ וכו' לשכת הפרוכת וכו' לשכת וכולי לאחורי בית הכפורת וכו' ומיהו אי תמניא הוו הני תלתא בתריתא בשערים הוו וא"ת אפי' תימא דשערים קטנים היו דלא חשיב ליה השתחויה עליהו מכל מקום אמאי לא עבדי להו פרוכת לצניעותא ולא להוי פתוחים להדיא וי"ל שאותם דלתות נעולות שלא היו משמשי (וי"א) לעולם אלא לצורך ולהכי איצטריך פרוכ' לצניעו' וניחא נמי דלפי שהיו נעולו' אין צריך להשתחוו' מיהו קשה לי הא דאמר רבא התם אלמא דאיכא תנא דאמר תמניא ואיכא דאמר שבעה הילכך נימא דאיכא תנא אחרינא דאמר חמשה דלא אשכחן בשום דוכתא דמשום דאיכא שני מחלוקות נעמיד מחלוקות שלישי אדרבא פרכי' מני לא כמר ולא כמר דהא לא משכחינן תנא דאמר תמניא כלל ועוד דבסיפא דההיא דה' על ה' שערי העזרה תנן שבעה שערים היו בעזרה והיכי מוקמינן להו בתרי תנאי ועוד שער שמיני' מאי היא שלא מצינו לה לא מקום ולא שם ועוד קשה רבה מ"ט לא אמר כאביי דמשני לה שפיר ומוקי לה כרבנן דתרי מיניהו לא בעי שמור כמו שפיר' המפרש שם דהיינו שער הניצוץ ובית המוקד שכבר היו כהנים שומרים שם ויש לפרש דהא דאמר רבא דאיכא תנא דאמר חמשה הוו לאו שערים קאמר אלא משמרות הוו דעליהו קיימי ומשום דאביי שני דתרי מינייהו לא בעו שימור שכבר היו כהנים שומרים משמע שנראה לו דוחק לומר שהיה שער בלא משמר דעיקר מצות שימור בשערים ההוא כדרך שהמלכים עושין ואמר רבא דהא ליתא דע"כ איכא תנא דס"ל דבשמונה שערים היו שומרים וההיא לא אתיא אלא כאבא יוסי בן חנן דמפיש בשערים דאילו תנא דידן שבעה שערים לבד היו שם וצריך לומר דאע"ג די"ג הוו תמני מנייהו לבד הוה בהו שמירה והשאר לא הוה כל עיקר אף אנו נאמר לדידן דשבעה הוה הנך תרי לא הוה בהו שמירה וה"פ התם אלמא איכא תנא דאמר תמניא הוו פירוש שמנה משמרות והיינו למ"ד י"ג שערים השתא נמי דאיכא תנא דאמר שבעה פירוש שערי' איכא תנא נמי דאמ' חמש' הוו פירו' משמרות דתנא בפרקא קמא דמסכ' מדות דסב' שבעה שערים היו איהו גופיה קתני גבי שער בניצוץ וכמין אכסדרה הוא ועליה בנויה על גביו שהכהנים שומרי' למעלן והלויים למטן:
דף קו:
אך לא יעשה בית ה' וכו' ואם תאמ' מאי מייתי מהך קרא על כרחין בשלא הותירו מיירי כדכתיב כי לעושי המלאכה יתנוהו ובהא ודאי לא איבעיא לן דאפילו תימא דצורך מזבח הוא אם הוא צורך לבנין היאך יתנוהו לכלי שרת והא תנן במסכת תמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה כ"ש כשגבו לצורך בנין ועוד היכי קאמר אין נעשין אלא מתרומת הלשכה דוקא משום דצריך לבנין הוא ונראה דודאי אין נעשין בכל ענין קאמר ודייק מדכתיב אך לא יעשה בית ה' הא ודאי לא נעשה הול"ל אך יעש' את הכסף אלא ה"ק לא יעשה מדבר על בנין תבית כלי שרת כלל הך קרא במותר מיירי כלב ב"ד דמתנ' עליהם אבל מסתמא אין נעשין אלא מתרומת הלשכה:
וכי גבו והותירו מאי הוה אבל אהנך לעיל לא פריך וכו' לשון התוס' ותימה לי מאי הוה ליה למיפרך בהוא הא ודאי צרכי של מזבח נינהו דהיינו קטורת ולחם הפנים מיהו הא קשיא שהיו האומנים נוטלים הקטורת עצמה בשכרן דהא מייתי בפרקא קמא דשבועות מותר הקטורת מה היו עושים בה מחללין אותה על המעות האומנים ונותנין אותה לאומנין בשכרן והתם פרכינן כיון דקטורת קדושת הגוף היא קדושה שבהן להיכן הלכה ומסיק התם לב ב"ד מתנה עליהם כמסקנ' דהכא אלא דהך מילתא לא מייתי לה הכא ולעולם היו רגילים ליקח מתרומת הלשכה אם לא משום תקנה דמותר הקטורת הוא שהיו עושים ולהכי לא פריך מינה ויש לומר שהתוספת ז"ל הוקשה להם למאי דלא סלקא דעתיה השתא לב בית דין היכי מצו מפקי הקודש לחולין לגמרי שנותנים אותם לאומנים בשלמא מה שקונים קרבנות הוי חלול שחלה הקדושה על גוף הקרבן אבל שכרם של האומנים אין להקדש על מה שיחול ועל כרחין מטעם לב בית דין הוא ותרצו דכיון דרגילות הוא על דעת כן מקדישין מתחלה:
תנא דבי רבי ישמעאל וכו' ואם תאמר כי פריך גמרא ואימא שירים גופייהו וכולי לישני דהאי שאר הכסף היינו מותר תרומה לשון התוספות וקשה לי דאי שאר היינו מותר תרומה משום דשייך ביה שאר אם כן מנא לן דבתרומו' איירי דילמא בשאר מילי דשייכי בהו מותר כגון מותר נסכים מותר פירות אלא על כרחין הכי קאמר איזהו כסף דלא סגי דל"ל שירים זו תרומת הלשכה דלא מקרי תרומה אלא משום דאיכא שירים דומיא דתרומת גורן דלא מקרי' תרומה אא"כ שירים ניכרין וכתיב את שאר הכסף ויעשו הכלים אלמא שירים גופיהו היו עושין כלים:
כדאמר העולה עולה ראשונה פירשו התוספות דמדכתיב העולה נפקא קדימה דהקטרה וקרא דמלבד לעשוי דם הוא דאתא וקיימא לן דבפרק התכלת במתניתין דהתמדיו' אינן מעכבין את המוספין קאמר לה לדרבא וההיא בעשוי דם מתניא כדמסיים לא הקריב כבש בבקר יקריב וכו' לא הקטירו קטורת וכו' והתם בפרק כל התדיר כתבו התו' שהר' חיים פי' דלהכי איצטריך דרשה דהעולה ולא קדומה לחביתין שהיה תדיר בכל יום דמקרא דמלבד לא נפקא וק' דהא ת"ל מדתנן העופות קודמת למנחו' שהן מיני דמים והתוספות שם בלשונם הוזהרו מזה שכתבו דהא דאמרינן בהך פרקא שהקרבנות קודמות למנחות מהכא נפקא ומיהו אי איפשר לומר כן דאי מהכא נהי דתמיד קודם למנח' חביתין לפי שהוא קודם לכל הקרבנות דדרשינן עליה השלם ואכתי עופו' דקדים להו זבחים מנ"ל דקדמי למנחה אלא ע"כ מסברא נפקא כדקתני טעמא לפי שהן מיני דמים ואין לפ' נמי דלקטורת אצטריכא ליה לומר שיהא התמיד קודם לה לפי שנא' בהו בבקר בבקר כדאמרי' ביומא דא"כ מקרא דהעולה לא נפקא לן דהך קרא לא מיירי אלא למה שהוא על מזבח החיצון וקטורת במזבח פנימי הוא ושם בפרק התכלת האריכו התוס' הרבה והיה איפשר לתרץ כעין מה שכתב' כאן התוספות דעיקר דרשא דהעולה לאקדומי לשאר מילי תדירי אתי כגון עולת נדבה וכיוצא בה וכ"ש מוספין דלא תדירי ומקרא דמלבד עולת הבקר לא משמע קדימה דהא איכא למשמע נמי דמוספין קדמי כדאמרי' בהגוזל מכלל דכסף קדים אלא דמכח דרשא דהעולה ידעינן דהך מלבד היינו שכבר קדמה עולת הבקר ולא איצטריך הך קרא אלא ללמוד לכל התדיר שיהא קודם מדסמיך ליה כאלה תעשו וניחא השתא דבהתכל' לא מייתי קרא דמלבד אלא עיקר דרשא דהעולה ובהגוזל נמי לא מייתי דמלבד דרשי' דעולת הבקר קדים דהא לא שמעי' לה ממשמעות דמלבד אלא מדרשא דהעולה:
דף קז.
כששמעו בו שמת פי' הקו' למאי ניחוש וכולי והשתא בעי למימר דהא דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה וזה אינו דהא בסמוך פריך וכו' לשון התוספות ועוד היה להם להקשות לדבריו מאי פריך מההיא דבסמוך ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין וכו' דההוא בשבועה קאמר וכן ההוא דמייתי לקמן מיבמה נזונית משל יבם לא קש' מינה לשמואל דנזונית בשבועה קאמר ונ"ל דאף רש"י לא אמר אלא בששמעו בו שמת כיון דלא איפשר שיבא הבעל ויטעון בברי שהתפיסה צררי וסופה ליטול על פי שבועתה יהבינן לה מזונות ולא משבעינן לה בתחילה משום צררי כיון שסופה לישבע בסוף כשתבא לידי גביית כתובה אבל בחיים כיון דאיפשר שיבא למחר לא נחתינן לנכסי מספק דשמא יבא ויטעון בברי שהתפיסה צררי ונמצאת גביה שלא כדין וההיא דהנפרע שלא בפניו דתנן בהכותב לא תפרע אלא בשבועה מיקי לה שמואל דוקא לכתובת אשה משו' חינא שלא יהא כל א' הולך למ"ה ומניח את גרושתו ותפסיד כתובת' אבל מזונות ביושבת תחתיו לא שכיחא שילך ולא יניח לה מזונו' או שלא ישלח לה ולא עבדו רבנן תקנתא בהכי ואפי' לגבי ב"ח דשייך נעילת דלת אמרינן בפרק שום היתומים דאין נפרעין מנכסיו שלא מדעתו דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה ואין נפרעין מן הערב תחלה הילכך כששמעו בו שמת דליכא לאשתלומי מיניה דידיה נפרעת מנכסיו דערבין לי' ואי משום שבועה תשבע בסוף:
דף קז:
חנן או' אבד את מעותיו וכתב' התו' ולפי מה שפר"ת דדוק' במפרנ' את אשתו קאמר וכו' לא קשיא מידי לשון התוספות וקשה לדברי ר"ת מאי פריך בהכונס גבי נחבטה ואימא הכי נמי פירוש שיהא כמבריח ארי ופטור ולימא מבריח ארי לא ברי היזקה שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוח' הא ברי היזקא דומיא דשאר פורע חוב תו כתב ורבינו פירש כי מן הדין היה ודאי פטור אלא מתקנת חכמים וצריך עיון דהא דאמרינן במקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש כיון דמדינא מבריח ארי הוא מצי למימר אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דניחא לי דאעביד מצוה וכן רפואה היכא דשקולי איגרא ולמוד מדרש והלכות במקום שנוטלין שכר אמאי לא מצי אמר בעינא דאעביד מצוה בחנם ושמא אם עבד מעיקרא על מנת שלא לקבל שכר הכי נמי אבל אי עבד סתמא הרי נתחייב לו ממון וכי לא שקיל מיניה הרי הוא מהנהו ועוד יש לומר דלא דמי למבריח ארי לפי שהוא עושה לו הנאה מדידיה כדכתבו התוספות שעושה מלאכה ומיהו לא קשה מההיא דאמרינן התם דמותר להשקותו כוס של שלום דהיינו של בית האבל פירש הרא"ש ז"ל דמותר להוליך לו יין דמצוה קעביד דהתם לית ליה הנאה כל כך שרבים מביאים שם. ועוד הר"ן ז"ל פירש דדוקא משל מודר ולשמשו קאמר דמותר דומיא דצליית דג דקתני לעיל מינה תו כתבו ומהאי טעמא נמי אמרינן בפרק הנזקין הבא מחמת חוב וכולי קשה לי דלא דמי דהכא בפניו הוא ואין לנו לעשות לזה תקנה אלא שילך ויקח רשות מבעל הקרקע הואיל וישנו בעיר דשמא הוא היה יכול להציל בענין אחר כמו שכתבו התוספות ז"ל גבי שטף נהר חמורו אף על גב דהויא התם שעת הדחק טפי מהכא והוה ליה לאודועי:
ועוד אי לא חיישינן להך טעמא דהוה ליה לאודועי ליה בלא טעמא דתקנתא יש לנו לומר שיתן לו מה שיוציא דדמי לבונה חרבתו של חבירו ויורד לתוך שדהו שהשבח בעין ולא דמי למבריח ארי שהצילו מנכיי' חובו ולאו מידי יהיב ליה דהכא מכי אתא קרקע ליד העכו"ם אזדא ליה דאפילו אוקמינהו עליה לעכו"ם אמרינן בפרק הגוזל בתרא דכמאן דתליא דמי ואף על פי שנשא ונתן ביד אחרים פטור כל שכן שבא כבר ליד העכו"ם ומיהו לא דמי דקרקע אינה נגזלת ולא מתייאש מינה דהיום או למחר יטלנה או יפדנה בדמי' מועטי' ודמי למחזיר אביד' דאי לאו מטעם תקנת' פטור:
תו כתב' וע"כ לא איפשר לפרש כן מההיא דהשוכר את הפועלי' ודאלו מציאות וא"ת הנך משום תקנתא הם אבל מבריח ארי היכא דלא שייך תקנתא כגון פורע חובו וכגון ההיא דנפלה לגנה דלא שייך לומר נעביד תקנתא במה שנהנית שלא נחבטה הוה מפטר אי לאו מטעמ' דמחל' ממבריח ארי מדעתו וכו' א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא וי"ל שהתו' כך מדקדקים מדאמר האי שלא לדעתו משמע דאי הוה מדעתו הוא פטור וליתא דאם היה מצילה שלא תחבט מדעתו היה לו ליטול שכר מתקנתא דרבנן ואכתי קשה דנימא דכי פריך גמרא ואימא הכי נמי היינו מכח דלא שייך הכא תקנתא שהוא לא הצילה בכוונה ומבריח ארי גמור הוא ומשני דכי מפטר מבריח ארי מעיקר הדין היינו כשהבריח מדעתו דאמרי' ליה לגרמך הוא דעבדת דמאן אמר לך שתבריחנה אבל שלא מדעתו אין דוחקין את האדם שיבריח ארי היכא דאית ליה פסידא דמציל עצמו בממון חבירו הוא ובדין הוא שיתן לו לכל הפחות מה שהנאהו תו כתב' ובההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו דלית ליה פסידא אף שכרו לא יטול מהאי טעמא עכ"ל ויש לחלק דלא אמרו דבפניו מהני אלא לענין שלא יטול יותר על שכרו דאם היה רוצה יותר משום הפסד חמורו היה לו לפרש ולאתנויי בהדי' אבל שכרו מיהת לא היה צריך להתנות דכי האי גוונא אמרינן בפ' אלו מציאות גבי היה בטל מסלע ואיני רוצה להפסיד דמי פועל בטל אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה (אלא) שלו קדם והאי שכרו דקאמר הכא היינו שכרו כפועל בטל ממלאכתו דבטיל מינה אפילו אם היה נוקב מרגליות ולא מצי האי למפטר נפשיה לומר שהוא היה מוצא אחרים שביטול מלאכתן מועטת ולמה הוצרכו התוס' לומר דאינו חייב לשלם אלא מה שמהנהו וגם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו וזה שהכריחו דע"כ מיירי ביכול להציל שאל"כ יזכה מן ההפקר לא מוכח מהתם דיכול להציל בכדי שכרו דכל שיכול להציל אפילו בכדי דמי' לא מייאש כדאמרינן התם גבי חבית כשעקל בית הבד כרוך עליה דיכול להציל ע"י הדחק ולא הו' הפקר:
דף קח
ובמקום שנוטלין עליה שכר בפרק אין בין המודר מוקי לה בשנכסי מחזיר דוקא אסורין וכו' ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר וכו' וקמ"ל דאין בעל האבידה יכול לעכבו דס"ד דהוי כהפקר דדמי להא דאמרי' בפרק בתרא דכריתות דאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה ובנודר מן הדבר משמע בנדרים דהוי כהפקר:
הא מני חנן היא וכו' ור"ת מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו וכו' וקשה מההיא דהולך אצל חנווני הרגיל אצלו דתנן והוא נותן לו ונוטל מזה דהוא כב"ח דוחק דמי שהחנוני מקיף לו ואם לא היה פורע לו זה היה תובעו ואין להעמיד כגון שנתן לו ע"מ שלא לפרוע דהא ר' הושעי' לית ליה הך סברא ומוקי לה כחנן ומסתמא הך מתני' נמי מתוקמא בכה"ג ויש לומר דרב הושעיא לא בעי לאוקומי בנתן לו ע"מ שלא לפרוע כדמסיק דמכל מקום כיסופא מיהא אית ליה אבל התם בחנווני שמאליו נתן לו והלה לא שאל ממנו דבר וא"ל ע"מ שלא לפרוע אפי' כיסופא לית ליה דמסתמא על סמך שיפרע לו המודר נתן ועל העתיד לגבו' פירש בקו' אפי' לא נגבה לבסוף וקשה חדא דהו"ל למתני וכו' ועוד דתנן בשקלים בני העיר ששלחו את שקליהם וכולי ואם כפירוש הקו' דאף על גב דלא נגבו לבסוף תורמין אמאי שוקלים אחרים תחתיהם ואני תמה דמה ענין זה לזה נהי דתורמין עליהם שיהא להם חלק בקרבנות צבור מכל מקום חייבין לשקול דנזקף עליהם בחוב ואדרבה מטעמא דתורמין עליהם ויש להם חלק בקרבנו' צבור ממשכנין אותם שיפרעו כדאמרי' בהאומר משקלי חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם משום דלית בהו כפרה דומיא דחטאו' ואשמות דכיון דהוו כפרה לא אתי לאשהויי וגבי שקלים כמאן דלא מעכבי כפרה שהרי תרמו עליהם ומתכפר הוא בקרבנות צבור ממשכנין אותם שיפרעו חובן ואם תאמר אם כן היכי ניחא ליה לגמרא דשוקל את שקלו משום דמצוה קעביד מכל מקום הרי מהנהו שלא ימשכנהו עליו דומיא דפריעת חוב דאצטריך לאוקומי כחנן והכי דייקינן בירושלמי הדא אמרה אפי' בב"ח דוחק ויש לומר דגמרא דידן ע"כ פליג ושאני לי' בין שוקל את שקלו (לשאר) לבעל חוב דעלמא (כאשר) דכיון דלהקדש הוא דיהיב מצוה הוא דקעביד וזכו' ההקדש לעצמו הוא נחשב שהוא הקדישו ואם משום דסליק מעליו גזבר שלא ימשכנהו הא לא חשיב הנאה כיון שאין לו שכר בנתינ' הכסף והא למה זה דומה לנותן צדקה לעניי עירו דרמו עליה דאע"ג דמשתרשי לי' שלא יהא צריך לתת להם דלהכי אמרי' בפרק חזק' תנו מנה לעניי עירי אין דנין לו בדייני אותה העיר מכל מקום פשיטא ששרי למודר הנאה מחשובי העיר לתת לענייהם אף על גב דכופין על הצדקה כדאמרינן בפרקא קמא דבתרא דרשאין בני העיר להסיע על קיצבן בערב שבת וממשכנין עליה אפילו בערב שבת כדאמרינן בפ"י יוחסין והיינו משום דמצוה קעביד וכן הא דתנן בנדרים וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם כגון שהם קטני' דאמרי' בפ' באוש' התקינו שיה' אדם זן את בניו כשה' קטני' ואי אמיד אכפיינן ליה בע"כ ובקטני קטני' מוכח בס"פ אעפ"י דאפילו בעני שבישראל כופין דתנן ואם היתה מניקה מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעו למיכל בהדה ותנן בד"א בעני שבישראל ומדקתני הכ' אעפ"י שהוא חייב במזונותיהם משמע דאף ע"ג דאמיד ואע"ג דהוו קטני קטנים ואפ"ה שרי דמצוה הוא דקעביד וכן משמע בהדי' מהא דתנן ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו ומפרשינן בגמרא דכיון דקי"ל תורם משלו על של חבירו טובת הנאה של תורם לא קמהני ליה מידי אע"פ דקמשרשי ליה מה שהיה צריך לתרום לתקן תבואתו כיון דטובת הנאה של תורם ההנאה שלו כל שכן כאן דודאי זכות ההקדש של השוקל ולא מקרי הנאה ולא דמי לפורע חובו דאי לאו משום הנאה דלוה מאי אית ליה גבי מלוה לפורעו ומיהו אי הוה אמרי' דאין תורמין על העתיד לגבות הרי הוא כמהנהו שיתכפר בקרבנות צבור דההיא הנאה כולה של המודר הוא לכך פרש"י דאף על העתיד לגבות תורמין אף אם לא יגבה לבסוף וכדבריו כן מוכח דלאחר שנתרמ' תרומה עליו והיה לו חלק בקרבנות היאך יחזור וידחה במה שלא יתן אחר כך אלא ודאי כבר לב ב"ד מתנה עליהם ומזכין לו באותה תרומה אף על פי שעדיין לא שקל ונשאר עליו חוב ולהכי כי שקיל נופל לעתיקין דתנן מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה ואמרינן בסוף האיש מקדש אין מועלין בעתיקין דהוו שירים וכן מוכח מהא דתנן הנותן את שקלו לחבירו לשקו' על ידו ושקל על ידי עצמו אם נתרמה תרומה מעל פי' לפי שכבר תרמו עליו ונמצא שקל זה משל הקדש הוא ואי ס"ד דאם לא נגבה לבסוף אין לו חלק בקרבן א"כ דידיה הוא ואמאי מעל ומדברי התוס' משמע שרוצ' לומר דעל הגבוי היינו שנאבד מיד השליח שעדין לא הגיע ליד גזבר ולשון גבוי לא משמע אלא כל שבא ליד גזבר דאולי יד שליח כיד משלחו הוא בכל מקום כדאמרי' בהשואל גבי פרה שאולה שלחה לו ביד בנו ביד שלוחו פטור וההיא דאם עד שלא נתרמה תרומה דבני העיר שוקלין אחרים לא קשיא כלל דעד שלא נתרמה חייבין באחריותן משנתרמה אין חייבין שהרי תרמו עליהם וברשות הקדש נגנבו ואיתא בירו' הפריש שקלו ואבד דר' יוחנן אמר חייב באחריתו עד שימסור לידי גזבר ור"ל אמר הקדש ברשות גבוה וצ"ע אי פליגי בנתרמה תרומה או שעדיין לא נתרמה ומה שהק' התוס' לפרש"י דזו ואין צ"ל זו קתני נר' שרש"י מפרש על האבוד מי ששלח שקלי והגיע ללשכה ליד הגזבר של לשכה ואבד תורמין עליו שיהא לו חלק בקרבנות צבור ואף על הגבוי שבא ליד גבאי העיר ועדיין לא הגיע כאן אע"פ שאחר כך נאבד ודלא קרי ליה אבוד לפי שבשעת תרומה עדיין הוא בעול' שאם באותה שעה כבר נאבד הא תנן ובני העיר שוקלים אחרים וכו' ועל העתיד לגבות כל מה שלא נגבה אע"פ שלבסוף לא יגבה וגם מה שהקש' הו"ל למתני על העתיד לגבות ותו לא ניחא נמי דרבותא אשמועי' באבוד וגבוי אבוד דמשהגיע ליד גזבר של לשכה אינו חייב באחריותו גבוי דעד שלא נתרמה חייבי' באחריותן משנתרמה אינן חייבי' מדלא קרי ליה נמי אבוד עתיד לגבות אע"פ שלא יגבה וניחא השתא דשוקל את שקלו מיירי במי שלא שקל כפשטא דמנתי' דלדברי התוספות צריך לה להעמיד בשקל ואבד מיד השליח או מיד הגזבר ואם איתא הו"ל לגמ' לפרושי:
אדמון או' וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וא"ת אילו היו באות מטעם ירושה הוו שייך הך טעמא אבל הם מכח תנאי כתובה הם באים דהו"ל כבעלי חוב וי"ל דסברא הוא דכי כתב לה לאשתי בנן נוקבין דהויין ליכי וכו' לא היתה כוונת האיש והאשה להפקיע כח הזכרים לגמרי ליפות כחן של בנות דאטו מפני שהוא זכר יפסיד אלא ויסתברא דהכי כתב ומתזנן מנכסי כל זמן שיש נכסים יזונו עם הבנים ביחד עד שיכלו ותו דאמרי' בירו' בפרק מי שמת אלמנה ובנים שניהם שוין שאפי' נכסי' מועטי' יזונו ביחד עד שיכלו אע"ג דאלמנה בתנאי כתובה אתיא אלא משום דמשמע לן ומתזנן מנכסי עם בני ביחד והא דאמרי' כל מקום שאמר וכו' הלכה כמותו בהא לית הלכתא כוותיה ואמר"ת דאדמון לאו לאפלוגי אתא אלא מתמה בעלמא וכן מוכח דאמרי' בפרק מי שמת כמה מרובין כדי שיזוני אלו ואלו י"ב חדש ואמרי' זו דברי רבן גמליאל ברבי וחכמים אומרים שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו והיינו ר"ג דיבנה דמזכיר סתם בכל דוכתא דאילו לזקן אמרינן בהדיא ר"ג הזקן ואמרי' דאר' יוחנן בן נורי כמה פעמים לקה עקיב' בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג בריבי והוא חבירו של ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר' עקיבא אלמא ר"ג ס"ל מילתא בנכסים מועטין והיכי אמר הכא רואה אני את דברי אדמון אלא ע"כ ה"ק שפיר קמתמ' אדמון ימצינו כיוצא בה בירו' דסוטה פ' כשם א' רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"א שהיית דורש עתיד בור א' וכו' והלא רבי עקיבא תלמודך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא אמרי' בירו' תמן אמרין ממה שקנ' רבי יהושע את רבי עקיבא הדא אמרה הלכה כיוצא בו רבנן דקיסרין אמרי למדרשו קלסו אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו אבל קשה מאי נ"מ בהך תמיהא דקמהמה ובמאי דאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונ"ל דאתא לפרושי דלא תימא דמדין חוב הוא דשקלי ובמריבין ונתמעטי נמי הבנות יזונו והבני' ישאלו על הפתחים וכל שכן במועטין ונתרבו ובפרק מי שמת אמרי' דבכל ענין יד הבנים על העליונה ואילו לענין כתובת בנין דכרין אמרינן בריש מי שהיה נשוי כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהם יורשי' כך מועטין ונתרבו וכולו ופירשו שם תוספות שזכי בהם בני כתובה הגדולה והכא גבי מזון הבנות היינו טעמא דמעקרא לגמרי נחלה דאוריתא שלא דרש הבנים כלל והיינו דקאמר אדמון בשביל שאני זכר וראוי לירש הפסדתי הילכך טצדקי דמנינן למעבד לקיים נחלה דאוריתא עבדי' ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
אדמון או' הואיל והודה מקצת הטענ' ישבע א"ר גמליאל רואה אני את דברי אדמון קש' כיון דרב' גמליאל ס"ל טעני חיטין והיד' לו בשעורים חיי מאי נפקא ליה מדברי אדמון והתם בפרק שבועת הדיינים כת' התוס' דנ"מ כשהודה לו מקצת כדי יין לא מצי למימר בתר הכי יין בלא קנקנים הודיתי דיש בלשון הזה לשון קנקנים וקשיא לי דמי אמר אדמון הלשון הזה לשון שויא שבלשו' קאמר כיון דודאי קאמ' שיין בקנקניי נתן לו כי טעין לי' כדי יין להכי תו בעי אם יש בלשון לשון קנקן אבל לחייבי לנתבע מפני הודאתו מי לא מצי לתרץ דבוריה דלא הודה אלא ביין בלא קנקן דטפי מהא אמרי' בפרק חזקת גבי זה אומר של אבותי וכו' אייתי סהדי דלאו דאבהתיה היא דמצי אמר האי דאמרי דאבהתי דסמיכי עליה כדאהבתי ואפשר לומר דאיכא נפקותא לר"ג דאף ר"ג מודה בטענו חיטין ואמר להד"מ ואח"כ אמר מעצמו שעורים יש לך בידי דלא מחייב שבועה דאין כאן הודאה במקצת כלל והכא נמי בטענו כדי שמן ואמר להד"ם ושוב אמר מעצמו קנקנים יש לך בידי ולא אמרתי להד"ם אלא על שאמרת כדי שמן לאדמון דס"ל דיבהל"ק הו"ל השתא כמודה במקצת הטענה ולרבנן דאבהל"ק לא חשיבא הודאה במקצת כלל ואר"ג רואה אני את דברי אדמון דאילו ס"ל דיבהל"ק הוה אמר דפטור כרבנן ועוד י"ל דבטענו חיטין והודה לו בשעורין מפ' בהמניח דפטור אף מדמי שעורין ור"ג אע"ג דמפטר מ"מ קרי ליה הודאה במקצת דקרי ביה אשר יאמר כי הוא זה כדכתבו שם התוספות בלשון שני והכא ס"ל לאדמון כשהודה לו בקנקנים שחייב בקנקנים דישנן במשמע הלשון וישבע על היין כדין כל המודה במקצת ורבנן פליגי עליה ואמרי אין ההודאה ממין הטענה ופטור משבועה ופטור נמי מקנקנים ואמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון דחייב בקנקנים אבל לענין שביע' לא אצטריך דבכל ענין מחייב ומיהו לסוגיא דמוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטענ' חטים ושעורים יהודה לו באחת מהם מאי קאמר רואה אני את דברי אדמון דקאמר חייב הא אפילו אם טענו חטים והודה לו בשעורים חייב כ"ש הודה בא' מהם אי הכי מ"ט דאדמון הק' בתוס' הא אשכחן רבן גמליאל דאית ליה האי סברא דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורים ותירצו דע"כ רב נחמן ס"ל כאדמון ולא ידענו מאי קשיא להו אפי' אם לא ס"ל כאדמון דהם עצמם כתבו לעיל דמדלא נקט שעורין וחטין ש"מ בכה"ג דוקא פליגי מטעמא דחשיב כרמון בקליפתי ואי בטוענו מדה מ"ט דאדמון דהלשון משמע שמן בלא קנקנים וי"ל דבהא לא שייך למידק בכה"ג דלהכי נקט כדי שמן להודיעך כחן של רבנן דאע"ג דשייכי כדין לגבי שמן חשיב להו כטענו חטי' והודה לו בשעורין אבל לעיל פריך שפיר לרב נחמן דכיון דעל כרחין איכא רבנן דסבירא להו בהדיא דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור מנין לנו לומר דאדמון פליג עליה בהא מילת' דוק' בכה"ג דהוי כרמון בקליפתו דהא לא נקט חטין ושעורין במילתיה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותירצו דע"כ רב נחמן כאדמון סבירא ליה דהלכתא כוותי' ולדידיה מ"ט דאדמון:
דף קט
תשב עד שילבין ראשה וכו' פירש רשב"ם וק"ל מירושלמי וכו' ומיהו לא קשה כולי האי דאי בשלא עמדו וקדשו היכי קאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' לשון התו' ואכתי ק' אמאי לא פריך בפשיטות דכי היכי דמחייב לאחיו כך הוא מתחייב לו דיבם במקום אח קאי ואמאי פריך מטעם דדברים הנקנים באמירה הם דהא אפשר דלא קנו כגון שלא עמדו מתוכם או בנשואין שניים אבל מדקאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן אלמא איירי בענין שיועיל א"נ בשקנו מידו א"כ אח נמי לקני ועוד קשה דהא אכשר לאוקמי בשלא עמדו א"נ בנישואין שניים והא דקאמר לאחיך הייתי רוצה היינו דמ"מ היה יכול לטעון שתשב עד שילבין ראשה הואיל ופסקתי לו אבל אתה הואיל ולא פסקתי לך או כנוס או פטור דלך לא היה רצוני ליתן כלל ולא מסתבר לו' דמ"מ אעפ"י שאחיו לא זכה בנכסי' הוא יכול לומר איני כונס ואיני פוטר עד שיתן שהרי לא פסק עמו כלל ועוד כי משני בשפסק ע"מ לכנוס היכי ניחא ליה אי משום דלא זכה אחיו עדיין שהרי לא כנס מ"מ נימא הרי אני כונס במקומו ואם אינו רוצה ליתן תשב עד שילבין ראשה וכי תימא אה"נ דמצי יבם אמר הכי ולענין חייבא דאב הוא דקאמר אם יבם רוצה ליבמה אינו יכול לכוף את האב ליתא דלישנא דמתני' דקתני יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' משמע דאו' לו או חלוץ או יבם ואין לומר דהא דמשני בירושלמי בשפסק ע"מ לכנוס היינו שהוא פירש בהדיא שתכנוס אותה לאפוקי יבם דתו לא מצי למימר תשב גם זה אינו דהא תני עלה בפרק מציאת האשה אין צריך לומר ראשון ת ח ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון עם הארץ ושני הוא תלמיד חכם יכול הוא שיאמר וכו' ואי במפרש ליכא רבותא כלל אלא ה"ק בשפסק שלא יזכ' אלא עם כניסתו וק' דהא אפילו לא פסק ע"מ כן ודאי לא זכה אלא ע"מ שיכנוס כדאמרינן גבי תוספות בריש אעפ"י שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה דאזלינן בתר אומדן דעתה ושמא להכי הוצרך להתנות לאפוקי יבם אפי' שני ת"ח דקי"ל כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא כדאמרינן בר"פ המוכר את הבית ובכמה דוכתי שני דברים שאמר אין הלכה כמותו וכיוצ' בו פירש רבינו חננאל כיוצא בו בדינים אחרים הדומים לאלו וכן פירש רב אלפס וכתב כיוצא בו דחנן כגון ההיא דלעיל הא מני חנן היא כיוצא בו דאדמו' הא דאמרינן בשבועת הדיינים טענו שור ושה וחמור והודה באחד מהם חייב וא"ר חייא בר אבא גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא ולפי מה שפירשו התו' דהוי כעין ההיא דאמרינן הבו דלא לוסיף עלה הא דחנן לרבי אושעיא דאמר הא מני חנן היא אתא לומר דכרבנן לא מתוקמא לאפוקי מדרבא דאוקמה ככולי עלמא א"כ מאי הבו דלא לוסיף עלה שייך בה היא היא כהא דאמרינן התם דכל הנשבעין בההו' דשכיב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל ויש לומר דבהא איכא רבותא דלא תימא לא אמר חנן אלא במזונות אשתו דוקא היתה מצמצמת עצמה כדברי ר"ת אבל בשאר ב"ח לא קמ"ל דאף בב"ח דוחק נמי הניח מעותיו ופליג רב אלפס אדר"ת וההיא דאדמון דמפ' בטענו שור ושה קשה דכי אמרינן התם גמרא ערוכה היא בפיו של רבי יוחנן הא מני אדמון היא היינו לרבי חייא בר אבא דאמר משמיה דרבי יוחנן טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם פטור אצטריך לאוקמה ההיא כאדמון אבל לדידן דקי"ל כאידך דרבי יוחנן וכשמואל דאמר טענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ההיא ברייתא ככ"ע אתיא והשתא רבה בר ירמיה דאמר הלכא כמותו וכיוצא בו אי ס"ל כרבי חייא בר אבא דההיא אדמון היא א"כ אין הלכה כיוצא בו דאיהו ס"ל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם פטור ואי ס"ל כשמואל אם כן ההיא ככ"ע אתיא דלא פליגי הכא אלא אם יש או לאו וצריך לומר לשיטה זו דכרבי חייא בר אבא ס"ל לרבה בר ירמיה דהכא דבטענו חיטין ושעורים והודה לו באחד מהם פליגי וההיא דשור ושה אדמון היא והלכתא כוותיה דשמואל דאמר חייב ואכתי קשה אפילו לרבי חייא בר אבא מאי כיוצא בו שייך בה היא היא דמאי שנא שור ושה מחיטין ושעורים ויש לומר דאיכא רבותא בשור ושה בהודה בשור וכפר בשה או הודה בשה וכפר בשור דאי טעין טענת גנב בחד מינייהו דינן חלוק דבשור משלם חמשה ובשה ד' וס"ד דשתי טענות חלוקות לגמרי הם קמ"ל דחייב ובגרס' רב אלפס כתוב שור ושה וחמור וא"ש שגם חמור חלוק בדינו שאין בו דין ארבעה וחמשה אלא תשלומי כפל לבד:
לא שנו אלא עד אבל דיין לא וקשה מהא דחזקת הבתים א' מן האחים וכו' ותירץ רבי דהתם ודאי אית לן למימר הדיינים רמי אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי יודעים שהיה נושא ונותן וכו' וקשה אי דיינים חותמין אף על פי שלא קראוהו מנא ידעי מי בעל דברים ויש לומר שע"כ צ"ל שהדיינים החותמים בקיום צריכין לידע מי הוא המלוה והלוה דפעמים מקיימים החתימות ע"פ עדים המכירים אותו ושמא הם קרובים למלוה וללוה אם כן שמא אח' מהדיינים ימצא קרוב לאח' מהם ויתבטל ועד המושב כדאמרינן בפ"ב דמכילתין משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואיכא זילותא דבי דינא ואפילו אם מקיימים על פי העדים עצמן שכל אחד או' זה כתב ידי צריכין הם שיזכרו העדות מתוך ראית השטר כדמוכח בירושלמי דאם אינן זוכרין גוף המלוה אפי' רבנן מודו שצריכין לצרף עמהם א' מן השוק:
עשאה סימן לאחר מתוך הלשון משמע דאעורר קאי וכו' ובירו' משמע כרש"י לשון התוספות ואדרבא מתוך הירו' משמע דעשאה סימן דמתני' שלא כדברי רש"י אלא לפי שכתב דמתוך הלשון דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר קאי מדלא קתני עשאה סימן והלא חתם עלי' בעד ומכל מקום לא תדוק דוקא בכה"ג אבל עשאה המוחזק והלא חתום בעד לא דא"כ לשמועינן רבותא ומיהו בירו' מוכח דהוא הדין חתום בעד כדינו של רש"י:
אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה הימנו מהימן והא דלא קאמר אי הוה אבוהון הוא טעין מזוייף דלא טעני' ליתמי מזוייף כדפירש במי שהיה נשוי וזהו לפי מה שהיה ר"י ז"ל רוצה לפרש אבל אחר כך חזר בו והכריע דטעני' ליתמי מזוייף ומיהו מדברי האפטרופוס לא קשה כל כך דכיון שהוא היה טוען מספק ניחא ליה לומר טענת חזר ולקחה מלומר מזוייף שלא להחזיקו במזייף שטרות אבל קשה דרבי יוחנן מאי קמ"ל פשיטא כל שלא נתקיים השטר חצופה בעלמא הוא ומצי למטען כל מאי דבעי ויש לומר דאשמועינן דלא תימה כיון שהודה שהקרקע שלו והוא בא להוציא מידו לא מהימן במגו והוי מגו להוציא כדמוכח בפרק חזקת גבי ההוא דגחין ולחיש ליה לרבה דשטרא זייפ' הוא דאמרינן הלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי לוקמי כלומר דלא אמרינן מגו להוציא כדפי' שם התוספות וכוותיה דרבא בארעא דהוי מגו להחזיק דמוקמי' ארעא בחזקת מרא דקיימא השתא ואשמועינן רבי יוחנן דכיון דאין זה שטר גמור אלא הוכחה בעלמא אדרבא מוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא דהוי כמי שטענו בע"פ ואו' שדה זו מכרת לי והוא אומר חזרתי ולקחתיה ממך דמהימן ולא מקרי מגו להוציא:
ועי"ל דאתא לאשמועי' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכמסקנא דמסיק בפ' מי שמת אליבא דר' יוחנן דלא תימא דאין זה מגו שירא הוא לומר כן שמא ימצא לקיימו כדכתבו התוספות בהאשה שנתארמלה:
וארבעה דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי ליה וק' להדר ליה ההוא חד דמי קצר' כך הקשו התוס' בהחולץ ותרצו דמצי אמר לא מכרתי אלא מה שיש לי בה וקשה אם מכר סתם למה לא ינכה דמי קצרה דומי דאמרי' בהזרוע אמר לו מכר לי בני מעיה של פרה והיו בהן מתנות נותנין לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים דמידע ידעי שמתנו' אינם בכלל המכר לקח הימנו במשקל אינו מנכה לו מן הדמים ופשיטא שאם היה זה מוציא בהם בכך היו חוזרי' על הבעלים דמ"ט הוו וי"ל דכיון דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו אינם יכולין לחזור עליו ולמוכר אומר לא לקחתי דמי הדרך ונמצא דאינו אלא גרמא בנזיקין בעלמא ונר' דבמוכר לד' כאח' ודאי מצי מפיק מינייהו דמ"מ דררא גבייהו הוא דומיא דדקלא דאף על גב דפלוג אהדדי מפיק מיניהו והכא במוכר בזה אחר זה:
ורבנן סברי אי ציית ציית כתב התוספות בזכות הבא על ידו יכול להפקיע אבל אינו יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו והק' מההיא דקמא דאתא להפקיע דינו שהרי לקח עידית באחרונ' ורוצה להפקי' בחזרת זיבורית שקנה ראשונה ועוד הא דפריך נזיקין נמי להפקיע מדינן בעידית ותרצו דהתם ליכא פסידא לגמרי דהא גבי מזבורית אבל הכא איכא פסידא לגמרי ומיהו לדברי רש"י שהוא צריך לפרש כאן ואמרו ליה מוזילנא גבך דאל"כ מאי אמר ליה לכי תהדר א"כ הא ליכא פסידא לגמרי א"כ מאי פריך התם נזקין נמי לכך כתבו דהא ליתא וכו' וה"ה דאב"ח נמי מצי פריך וקשיא ל' דא"ה לא הו"ל לרש"י לו' דמטעמא דמוזיל גביה הוא דאל"כ מצי אמר ליה לכי תהדר דהא בפרק החולץ מוקמי' לה כר' אבא דאמר קם דינא גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא אע"ג דספק אתי עלייהו ממה נפשך אמר רבי אבא קם דינא וקי"ל כותיה א"כ היכי מצי אמר לכי תהדר וי"ל דלפי האמת אף רש"י מודה דאע"ג דלא מוזיל מצי למדחי ליה דקם דינא אלא דהשתא בעי גמ' לאוקמי מילתא דרבנן אף לר' ירמיה דאמר הדר דינא והכא מטעמא דאמרי' אי צייתת צייתת וכו' וכפי זה הטעם צ"ל דמוזיל גבי' אבל לדידן דקי"ל קם דינא בכל ענין מצי מדחי ליה:
דף קי.
ורבנן חברך חברא אית ליה והא דמסקינן לעיל וכו' ולפרש"י א"ש דהכא גבי מכירת שדה אינו כ"כ הפסד דהרבה לוקחים ימצא וקשה דאינו ספק אלא בלוקח זה שיכול למשכנו וי"ל דמפני ספק שכר מועט זה שיוכל למשכנו לא היה נכנס לספק שיאבד את זכותו לגמרי דהא כהודאה גמורה דמיא והיה לו למסור מודעא שאת"ל שיודע הדבר לא הפסיד כלום אבל התוס' מתרצי' דהא לא חשיבא הודאה אם היתה קנויה דידעי אינשי דבשביל לקנות שמר את הדבר ולא מסר מודעה כדאמרי' לעיל גבי עשתה סימן אבל הכא מכירה הוא וסתם מוכר אינו רדוף למכור שהרבה לוקחים ימצא הילכך כל שלא מסר מודעה חשיבא הודאה:
דכ"ע עידית ועידית וכו' הק' הרא"ש וליחוש דילמא לחד לית ליה זוזי ואית ליה עידית ויהיב ליה מעות כי היכי דנגבי ליה בחוביה ותירץ דכיון דשומא הדרא לעולם סוף סוף כי הדר גבי זוזי מיניה יהיב לדידיה ושקיל לה עידית ונ"ל דאפי' אי הוי כענין דלא הדרה שומא כגון דזבנה לאחר או יהבה לא שייך לומר דנגבי ליה מעיקרא דכיון דמצי היאך תבע ברישא מצי אמר ליה פרע לי או שקול זוזאי בחובך כדאמרינן גבי בעל זבורית דאפילו קדים היאך ותבעיה לאו כל כמיניה. אי דמטה זימניה מ"ט דרבנן כתב הרא"ש ז"ל שהק' הרמב"ן והלא זה פיקח היה שלוה הימנו כדי שיוכל למשכנו על אותן המעות וכגון דכתב ליה שטרא והדר יהב ליה זוזי ותירץ דהא שמעינן מרישא דהיינו פלוגתא דהמוציא ש"ח וכו' ותרתי למה לי ואכתי ק' דלא הו"ל למפרך מ"ט דרבנן דהא טעמא רבה אית להו ונ"ל דדוקא התם גבי שדה שייך לומר שמכר לו את הקרקע כדי למשכנו משום דהוה משתמיט מיניה שלא היה לו מעו' לפרוע שהיה רע בעיניו להוציא זוזי אלא שמפני קרקע זה הוציא מעות וסבור הוא שגם עתה ידחנו מיום אל יום אבל גבי שטר אי הוה משתמיט מיניה היאך היה מודה ומתרצה להליותו י' שנים ועכשיו במשלם חמש יתבע הלה את חובו וטוב היה לו שיפרענו בחובו ואם היה כופר במלוה היאך האמין בו להלוותו והוא יודע שלמחר יבא לב"ד ויגבנו בש"ח שבידו ואין לחוש שלא היה יודע בשטר ולא רצה הלה לתובעו אע"ג דאמור שהרי הלוהו לי' שנים משום דאיניש אלמא הוה דכיון דלא שכיחא מילתא אינה טענה וחשיבי הודאה. עוד הק' רב נחמן גופיה תקשי דמאי טעמיהו דאדמון ורבנן נהי דלדידי' זה גובה וזה גוב' מ"מ תק' במאי פליגי ותי' דלר"נ ל"ק דהואיל וס"ל דבשלו הם שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עידית ובינונית ולוה הב' לית ליה אלא זבורית לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו שהיה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו מן הזבורית שלו וק"ל לרב ששת נמי כיון דתנן זה גובה ש"ח לחמש וזה גובה ש"ח לעשר הילכך לכך לוה הימנו ולא לקחן בחובו דניחא ליה שילוה למשך י' שנים והוא יגבה את חובו בסוף חמש וי"ל כדתרץ משום ר"ן בשטרות שאין בהם זמן וכל שעה שירצ' יוכל לתבוע ורבנן סברי הואיל ולא כתב בהן זמן מצי לדחויי ליה אבל לר"ש דמוקי לה בדכתי' ביה זמן אי דמטא זימניה מ"ט דרבנן דכיון שהגיע זמן היה יכול לדוחקו שיפרע לו ולא שילוה ממנו י עוד הק' הרא"ש לוקמה ביתומים קטנים דמגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו עד שיהיו גדולים ואפילו יש להם קרקע ותי' דאע"ג דקי"ל בשום היתומים דלא גבי מיתמי מיהו הואיל והוא עתיד לגבות מהם כשיגדלו והוא תפוס אות' הואיל ותפס תפס ואין להקשות מההוא דרבה בר שרשום בפרק חזק' שהיה רוצה לעכב הקרקע של יתומים שהיה רבה מוחזק בו ולא היה עליו שטר משכונא והיה יכול לומר לקוחה היא בידי מכל מקום אמר ליה רבא דלא מצי לעכבה תחת ידו עד שיגדלו דהתם כיון דנפק עלה קלא דארעא של היתומים הוא לא מקריא תפיסה כלל אך קשה דגם זו לא חשיבא תפיסה תדע שהרי נעשו מטלטלין אצל בניו ולא מיקרי תפיסה אלא צריך לאגבויי להו קרקע כי היכי דהדר ניהדרו לגביה כדרבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן וכיון דכי מגבי להו הדר שקלינהו הוה ליה כגבוי אבל לגבי יתומים קטנים דכי מגבינן להו תו לא מצינן לאפוקי מינייהו לאו תפיסה מקרי ולי קשיא עוד נימא נפקא מיני' לענין שבועה דמיתמי לא מתפרע בלא שבועה והם גובין שלא בשבועה אי נמי אם מת לוה זה אין בניו יכולין לתבוע מן היתומים וכמה דאמרינן בפרק כל הנשבעין כבר נתחייב לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ויש לומר דלרבא הכא לא שייך חשש צררי דהיינו צררי דאתפסיניה שהלוהו מעות אחרות כנגדן שאם בא לגבות מצי ליפרע מתחת ידו דאפוכי מטרתא:
היה הילכך צררי אחריני לא מתפיס ליה כדאמרי' לעיל בפרק נערה שנתפתתה ייחד לה ארעא בארבע מצריה בלא שבועה ופרש"י ז"ל דהיינו צררי דאתפסה ולא חיישינן לצררי אחריתי והשתא ניחא נמי דלא אמר נ"מ ליתומים קטנים דאתיא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפ' בפרק שום היתומים ובשלהי בתרא דטעמא דאין נזקקין משום צררי וכן צ"ל בההוא עובדא דרבה בר שרשום דאתיא כהך דאמר טעמא משום צררי דאי כרב פפא דמפ' משום פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו היכי ס"ד למפטר מטעם מגו דלקוחה היא בידי הא אפי' היה אמת כדבריו לא היה יכול לעכב הקרקע בחובו כיון דלאו בני מעבד מצוה נינהו כדכתבו התוס' בפרק חזק' והך סוגיא נמי כרב הונא אתיה דכוותיה פסקי' הלכתא התם ועוד הקשה אמאי מגב' ליה לבעל הזיבורית קרקע של בעל הבינונית לימא ליה בעל הבינונית הגבו לו ש"ח שיש לו עליו בחובו ור"י ס"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כ"כ בש"ח שיש לו לבעל הזבורי' על בעל הבינוני' כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבו' מן הזיבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה שכל אחד גובה שטרו לפי שוויה והשתא דאתי ז"ל להכי לא שייך מה שהק' לעיל דניחוש דילמא לחד לי' ליה זוזי ואית ליה ארעא עידית ויהיב ליה כי היכי דנגב' בחוביה דהא מצי לאגבויי ש"ח בחובו ולא אצטריך לפרושי מטעם דשומא הדרה:
דיתמי מגבה גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו והקשה בשם הרמב"ן לימא להו אי אבוכון קאי לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיי אבוכון תפיסנא ומסייעא מילתיה ז"ל דאמרינן לעיל גבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת דגבי בנונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרי' כיון דתפס תפס כדאמרינן גבי יתמי בסמוך. אלא ע"כ שאני התם משום דמחיי אבוהון תפיס ואבוהן כבר היה חייב לו בינונית הכא נמי לענין לגבות ממטלטלי תהני ליה תפיסה ולא דמי לההיא דמי שהיה נשוי דאמרי' מטלטלי שבק אבון גבך דהתם בחיי אביהן לא היה יכול לעכב שעדיין לא טרף ב"ח ממנו כדפי' לעיל וגם אין להקשות מההיא אתתא דהוו מפקדי גבה מליגא דשטרי בפרק הכותב דאמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעה מיניך בחיים ולא יהבת ניהליה אלמא הא לאו הכי לא הווי תפיסה התם בתורת פקדון הוו גבה ולא בתור' משכון אבל הכא מכיון שלוה נימא הרי הוא כגבוי דאפוכי מטרתא למה לן ונ"ל דמ"מ כיון שיש לכל א' דין שטר שזה גובה ש"ח וזה גובה ש"ח לא חשיבה תפיסה מה שתפוס במעות ההלואה שהרי הלה יש לו עליו ש"ח עלי' ולכי מיית נפלי זוזי קמי יתמי ובעי למגב' מינייהו דאע"ג דקי"ל כב"ה בפרק ארוסה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי זהו דוקא כשהשעבוד של שטר עצמו הוא בספק אם הופקע אבל בשטר שאין בו ספק אמרי' דהמקבל ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דמגבה דמיא כמ"ש התוס' בהחולץ ובפ' ארוסה תדע דהא לעיל במי שהיה נשוי בפלוגתא דרמי בר חמא ורבא אמרי' וזקפו עליו במלוה הא לאו הכי לא הוו מצו למימר אין מטלטלי שבק אבון גבך כדכתב שם התוס' ולעיל נמי להכי לא אמרינן כיון דתפס תפס לפי שכל א' יש לו שטר חוב עליו לא מקריא תפיסה אבל לקמן גבי עידית וזיבורית דיתמי' דאמרי' כיון דתפס תפס ההיא לרבא מתאמרה דס"ל דמגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו וכיון דעומד לגבות הוא כגבוי דמי ולא הפסי' דינו ולא הפסיד דינו ליטול בבינוני' כדבחיי אבוהון דהא שעבודא דידיה עלה דבינונית קאי מיהו לעיל אפי' חשבינן לההיא ארעא כמאן דגביא הו"ל עדית אצל לוה ואין דינו ליטול בעידית הילכך לא מהניא ליה תפיסה כלל:
זיל זבניה הכא וזיל הק' הר' יוסף בכר' י"ט ז"ל דאמרינן בהשולח א"ל נכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענ' לך מר' אחי בר יאשיה ותירץ דהתם מיירי ושלא היה מוצא למכור לכך קאמר אכתוב לך שטרא ואכתי קשה דאמר ואי לאו מפקענ' לך מדר' אחי משמע דלר' אחי יצא לחירות לגמרי א"כ לדידיה כל העבדים יפקיעו עצמן בכך ועוד דתנן בהשולח המוכר עבדו לעכו"ם או לח"ל יצא לחירות משמע הא אם ברח מעצמו לא ועוד מדתנן הכא ואין הכל מוציאין משמע דוקא שלא להוציאו אבל יכול למוכרו:
וי"ל דה"ק נכתוב לך שטרא אדמיה עד שלא ידע העבד כלום יתרצה לכתוב ואי לא צייתת נודיעי שהופקע ממך מדרבי אחי ואז תאבד גם הדמים דאזיל ליה לעלמא:
ואין הכל מוציאין לאייתויי מאי ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים לשון התוס' וק"ל דעבד שברח מח"ל מקרא נפ"ל בהשולח דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך וכו' וכתיב עמך ישב בקרבך באחד שעריך ומהתם אין ללמוד שיפקיע עצמו מארץ ישראל לירושלים ועוד איתא בספרי פ' תצא באחד שעריך ולא בירוש' ונר' דלא אתא למעוטי אם ברח לירושלים דמהיכא תיתי אלא שאם ברח לירושלים שלא יעכבוהו שם שאין אנו רוצים שיהיו עבדי' בירושלים כדברי ר"ת ז"ל:
הכל מעלין לאייתויי מאי לאייתויי עבדים פרש"י אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו ולא רצה לפרש בעבד כנעני שכופה את רבו שיעלנו לא"י דא"כ מאי ואין הכל מוציאין השתא לכתחלה מעלהו כ"ש שאם ברח לא יוציאו אלא מכרו לאחרים ומיהו לפר"ת שאינו יכול למוכרו אלא כותב לו שטר על דמיו מצינן לפרושי רישא בעבד כנעני וסיפא הך רבות' קמ"ל דברישא יכול הוא למוכרו לאחר שיעלנו או לבני א"י אבל אם עולה יצא לחירות וכן היא שיטת הרמב"ם בפ"ח מה' עבדים ופי' של רש"י ק' חדא דסתם עבדים בכולה גמ' בעבדי' כנעני' אם לא שיפרש ע"ע ועוד אם כן כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו בכך דבדידיה אין תקנה שימכרנו שאין עבד עברי נמכר אלא ע"י ב"ד בגנבתו אבל רבו אינו יכול למוכרו לאחרים ועוד שכיר קרייה רחמנא ושכיר שהושכר לזמן אצל ב"ה אינו יכול לכופו שיעלה עמו ואף זה כו':
הוא אומר לעלות כת' התוס' והיה אומר ר' חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלוית בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולין להזהר בהם ודבר תימא הוא דהא איכא כמה מצות שיכול לקיימן אם ירצה להתחייב בהם כגון לקט שכחה ופיאה ומעשרות ופרט ועוללות ועונשין כגון כלאים וערלה איתנהו נמי בח"ל הערל' והכלאי' מד"ס ולמה לא יזהר בהם בא"י ואולי אמר על פירות שביעית דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י לה להפקיע מידי שביעית ואף בזה אין לחוש דמ"מ לאו ספחים מקרו כיון שהעכו"ם זורעם כדכתב הרמב"ם ז"ל ולאוכלם בקדושת שביעית אעפ"י שיש כמה דקדוקי איסו' ירא שמים יצא את כלם ויזהר בהם ולענין הביעור סמכו על רבינו שמשון שפסק דבהפקר בפני ג' מהני ואחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעו' וכן כתב הראב"ד ועוד יכולים לקנות תבואה מח"ל דשכיחא או מתבואה של ערב שביעית לצאת מיד ספק ועוד דישיבת א"י מצוה מן התורה היא מנאה הרמב"ן ז"ל במנין המצות וירישתם אותה וישבתם בה אפי' בזמן הזה ואמרי' לקמן המהלך ד' אמות בא"י וכו' ומתי' שבח"ל אינם חיים והקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח ומילי טובא דאמרי' ואכתי בקדושתה קיימא הלכה רווחת דבכל מקום שאין בו סכנה כופין לעלות ולית דחש להא דרבי חיים ז"ל ובתוספו' הרא"ש ליתיה:
והא אומרת לצאת כופין אותה תימא מאי איריא בא"י וכו' וי"ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה לשון התוס' ומשמע מדבריהם שהאש' כופה את האיש להוציאה מנוה הרע וק' דבמתני' דלעיל דג' ארצות לנישואין לא מיירי אלא בכפיות הבעל דפשיט' דאין האשה כופה להוציאה מעיר לעיר ומכרך לכרך וה"ה מנוה הרע לנוה היפה כיון דהתם נשאו ושם היו לעולם ע"ד כן כנסה תדע דלא קתני אחד אנשי' ואחד נשים אלא הכא גבי א"י אלמא לעיל לא מיירי אלא בכפיית האיש ונר' דתנא אתא לאשמועינן דאינו יכול לחוסמה ולעכבה כיון דבאה מחמת טענה ואם תרצה להפסיד כתובתה כופין אותו להוציא ולזה כתבו התוס' דמיירי מנוה הרע לנוה היפה דאיכא טענה אלימתא דאל"כ חיישינן שמא עיניה נתנ' באח' ומ"מ מפסדת כתובתה דלא קי"ל כר"מ בסוף המדיר גבי מומין דאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכול' וה"ה מח"ל לח"ל יכולה לטעון שיוציא מנוה הרע ותצא בלא כתובה ובא"י איצטריכא ליה דאפ"ה תצא:
דף קיא.
בבלה יובאו ושם יהיו אע"ג דהאי קרא בגלות ראשון כתיב ויש לומר דבגלות שני נמי קפיד קרא לשון התוספ' ונראה לי דבבל היינו שם מזמן בית ראשון דלא אשכחן שגלו לבבל בחרבן שני וכן משמע מדאמרינן בפרק חבית מפני מה חגים שבבל שמחי' שלא היו באות' קללה דכתי' והשבתי כל משושה וכו' אלמ' הם היו שם מגלות ראשון ואילך היה להם לעלות בזמן עזרא ולא עלו כדאמר ליה ריש לקיש לרבה בר חנה אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא אם עשיתם עצמכם כחומה שהיו עולים כולם בימי עזרא וכו' ומכיון שלא עלו עדין הם באזהר' זו אבל אם הלכו שם מאותם שעלו אינם במשמע שלא יצאו:
אחיו נשא נכרי' וכו' וא"ת והא אמרינן דמותר לצאת מא"י לח"ל לישא אשה ושם תירצו בתוספות דהתם בדעתו לחזור וקשה דמאי איריא ללמוד תורה ולישא אשה אפי' לדברי הרשו' ולסחורה מותר ונר' דהכא מיירי בשהיה לו אשה ומשום מצות ייבום לא התירו להשתקע בחוצה לארץ דאפשר בחליצ' שתבא כאן אצלו ובכהאי גוונא לא אמרינן מצות יבום קודמת לחליצה ואחיו היה יכול לישא בארץ ישראל:
כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות משמע לארץ ישראל מיהת מותר ואם תאמר והא רב יהודה הוא דאמר לעיל כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה. ויש לומר הא דידיה הא דרבי' ויש תימה על הרמב"ם שהביא ס"פ ה' דהלכו' מלכים הא דשמואל כשם שאסור וכו' ומסיים בה שנא' בבלה יובאו וכו' ואי הך קרא בישראל כתיב אף לא"י היה אסור דעיקר קרא אא"י כתיב ועוד אמאי איצטריך תלמוד' לעיל לומר לר' זירא ההוא בכלי שרת כתי' נימא ההוא בשאר ארצות כדשמואל ועוד ר' יאודה גופה משמע דלא סמך אהא דבבלה יובאו דאמרינן כתי' קרא אחרינא השבעתי אתכם וכו':
שלחו ליה אחוה לרבה וכו' בפ' הערל ובפ' עושין פסין א"ל אבדימי לאביי קרקפנא חזיתיה לרישך ביני עמודי כי אמרה ר' יוחנן להא שמעתא וכתב התוס' דעל רבה שהיה רבו של אביי קאמר שהלך לא"י כדמשמע הכא ומהכא אין שום משמעות שהלך ועוד דבסוף הוריות מוכח שמלך רבה כ"ב שנה וכל ימיו לא היו אלא ארבעי' כדאמרינן בפ' אין עומדין נמצא שהיה בן י"ח שנה וקודם לכן לא היו כותבין לו ואם תאמר אין לך רב דרב יהודה רביה היה קיים ואם מת יכול היה ללמוד מכמה חכמים שבא"י חוץ מר' יוחנן שהרי ילד היה ולבת' דאצטריך ליה עלמא מלך ומסתמ' לא עלה וניחא טפי לומר שעל אביי גופיה היה אומר ראיתי ראשך מבין שורות התלמידים אך קשה מההוא עובדא דאלו מגלחין דההוא גברא דסנו שומעניה וכו' דשכב ר' יאודה וסליק לגבי ר' יודן נשיאה משמע שכבר מת ר' יוחנן קודם רב יהודה והיכי שלחו וא"ת אין לך רב:
הלכה כר' יהודה בפרדות כתוב בי' יוחסין משם רבינו חננאל דמשום דמדבית עלי קאתי שלחו ליה הכי דהלכה כר"י דאין חוששין לזרע האב וליתיה דלא אמרה ר"ח דאדרבה רז יהודה מספקא ליה ורבנן סברי אין חוששין כדכתב רש"י ז"ל והכי הויא מסקנא בפרק אותו ואת בנו:
דף קיא:
אושעיא זה ר' אושעיא ברבי תימה אמאי חשיב ליה לבסוף אחר תלמידי ר' יוחנן והלא ר' אושעיא ברבי רביה דר' יוחנן הוא:
מקרא אחד אני דורש כל המשתמש באור תורה וכו' ואם תאמר ואמאי לא מייתי לה לעיל מעיקרא ועוד קשה הא כתיב וארץ רפאים תפיל דמשמע אף רפאים שרפ' עצמן מד"ת ועוד מייתי מואתם הדבקי' כיון דרפאים לר' יוחנן שרפו עצמם לע"א דבקים נמי שייך שלא רפו עצמן אלא נדבקו בה' ותרגומו ואותן דמתאבקתון בדחלתא דה' וכולי. וי"ל עיקר ראיה מכי טל אורות טליך אלא דהתם מצדה תברה דהא כתיב וארץ רפאים תפיל להכי מייתי מרפאים בל יקומו ובא זה ולמד על זה דבמרפה עצמו מד"ת מיירי וקרא דואתם הדבקי' לאורחיה דאיכא למדחייה בשאינו מרפה עצמו לע"א אלא מקרא דולדבקה בו קא מייתי דכתיב התם לאהבה וכו' ובא זה ולמד על זה ואי מהכא לא ילפינן תחיית המתים דלא כתיב בהם חיים להכי מייתי מואתם הדבקים דכתיב חיים כלכם היום והשתא קרא דכי טל ה"ק אף אותם שאינם לומדי' הואיל שהם מחזיקים בלומדיה הרי נשתמשו באור תורה וה"פ כיון דטל אורות תורה הם טליך כלומר של כל ישראל לפיכך אף לרפאים שלא למדו תפיל ובכ"הג אמרי' הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו וכו' דהיינו ת"ת וצריך עיון דהאי קרא דרשי' ליה במוריד דמעות על אדם כשר שהב"ה סופרן וכו' והוא טל שעתיד להחיות בו את המתים ועוד צ"ע דר"א דריש לעיל מאי נבלתי אלו נפלים ונפלים לא נשתמשו באור תורה ואיך יחיו:
דף קיב
איקלע לגבלא הכא משמע שהיה מארץ ישראל ובפרק רבי ישמעאל מוכח שהיה חוצה לארץ ועיין שם בתוספות אי נמי דתרי גבלא הוו ההיא דחוצה לארץ על שם גבל ועמון וכתיב בני חירום והגבלים בקעת בית שאן הכא משמע דהיא חוצה לארץ ובפרק עושין פסין לענין גן עדן אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחה ובפרק הנזקין אמרינן צוה ה' ליעקב סביביו צריו כגון בית שאן וכולי ועוד דרבי התיר בית שאן שלא היתה כבוש עולי בבל אלמא א"י היא:
עתידין אילני סרק שיטענו פירות וא"ת אי עץ השדה היינו אילני סרק אמאי איצטרך תו למימר אילני מאכל ועוד אי באילני סרק הוה ליה למימר פרי מאי פריו ונראה לי משום דאמרינן בפ' במ' מדליקי' עתידי' אילנות שיטענו בכל יום שנאמר ונשא ענף ועשה פרי אמטו להכי קאמ' כי עץ נשא פריו כלו' טען וחנט הפרי שהיה ראוי שיוציא בששת ימי בראשית שהוא אח' לשנה ותאנה וגפן נתנו ביומם חולם שהיה להם לעשות בסוף השנה ואית' במדר' בראשית שהארץ הוסיפה על הצווי לעשו' רצון בוראה עץ עושה פרי אפי' אילני סרק עשו פירות עד שלבסוף נתקלל' בחטאו של אדה"ר והשת' דייק שפיר נשא פריו:
תם ונשלם
סוף הספר