חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
מי שהיה נשוי - פרק עשירי · דף צג
עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו פרש"י אם לא נתן מעות וא"ת וכי זבנה באחריו' וגבי ליה ארעא בזוזי כדרבא לעיל שכת' התוס' דהיכא דאית ליה פסידא לא יהיב זוזי ואין להעמיד כגון שהוזלה דלא מצי למהדר דבר קבולי מי שפרע הוא דמ"מ נהדר ליה כזולא דהשת' וי"ל דלא חשיב הכא פסידא כיון דסבר וקביל ע"ד כן ולא דמי לדלעיל ולא לפ' ב' דייני דהתם חשיב פסידא ועוד דיש להעמיד כגון שהוקרה ורוצה לעכב המעות והקרקע לגבות ממנו גם השבח:
משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ואפי' למ"ד בחזקת הבתים וכו' לשון התוס' נר' דזה נמשך לפר"ת דע"כ הכא מיירי בנמצאת שאינה שלו דליכא מי שפרע דומיא דההיא דפרזק רופילא דלא תקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא דאדעת' דהכי נחית ואי עסיקין מחמת חוב קאמר בהא נמי איתא מי שפרע דודאי אדעתא דהכי נחית דהא בלא אחריו' לקח וצ"ל דהכא ה"ה דחוזר עליו אלא דאכתי כל זמן שלא טרפוה ממנו אינו יכול לחזור בו אבל לפי' ריב"ם מתוקמא שפיר במוכרין מחמת שעבוד ש"ח אך תימה לפי' ריב"ם אטו כל קנייני כסף ושטר לא מהני ודייש אמצרי מהני ושמא ריב"ם מיירי בלא נתן מעות כפרש"י שמוכרו מצי למיהדר כל היכא דעייל ונפיק אזוזי אף לוקח יכול לחזור מחמת עסיקין כל דלא דייש אמצרי:
תימא לה הא סליקת נפשך הק' בתו' אמאי לא משני כגון שכתבו בעל' ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך בכ"ה זוזי ולקמן כי אמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה כתבו התוס' לא אתפרש שפיר טעמא דהך מילתא ע"כ וליכא למימר דהיינו הא דאתא מתני' לאשמועי' דלא תימא לה הא סליקת נפשך לגמרי משום דאמרה לא הפקעתי שעבוד ע"י הקנאה אלא במילי דעלמא שאמרתי לה דין ודברים אין לי עמך דהוי כעין מחילה שלא אריב עמה להתדיין עמה אבל מגוף השעבוד לא נסתלקתי דא"כ תיבעי קנין הילכך לבעלת מנה מסלקי דין ודברים דידה לך לא מחלתי ואילו הוה מיירי בכתבו שתיהן דין ודברים כדברי התו' מאי רבותא ומאי קמ"ל אבל השתא קמ"ל דלא אמרי' לגמרי נסתלקה ובסיפא דאוקי בכותב' בעלת ג' מאות וכו' נת' התוס' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתני' ונראה דהא קמ"ל דלא תימא כשאמרה לבעלת מנה ובעלת ק"ק דין ודברים אין לי עמכם במנה אהניא לבעלת ק"ק כשאין שם אלא מנה אבל אם יש שם מאתים נעמוד לחשבון דמדין ודברים של המנ' סליקית נפשאי מהמנ' השני אם ימצא לא נסתלקתי:
רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו וכו' פר"ח דלא קאי אלא אבבא דרישא ואבבא דמציעתא אבל בסיפא לא וכו' והא דקאמ' סתמא אין אני רואה דבריו וכו' משום דאף בסיפא לא אמר אלא משום דשתי תפיסות נינהו ורבי לא חלק דבכל ענין חולקין לפי ממון וכוותי' ולא מטעמיה ואכתי ק' דפי' השוה דרישא דקתני אין שם אלא מנה חולקות בשוה לא הוה הפירוש דשוה דרבי דאילו שוה דמתני' היינו חלקי' שוין לג' ושליש לכל א' ואילו שוה דרבי לפי חשבון דאי הוה תני רבי חולקו' לפי חשבון הוה ס"ד דלא פליג אלא אחלוקא דידהו לבד אם לא היו שם כתיבות ותפיסות שר' נתן אומר נוטלין חלקים שוין ורבי אומר לפי חשבון אבל כתיב' מזו לזו ותפיסו' חלוקות מהני להכי קאמר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו כלומר מה שהוא סבור לחלוק בחלקי' שוין אלא לעולם בין בכתיבה בין בלא כתיבה בין בתפיסה א' בין בג' תפיסות הדין שוה בכולן וזהו שכתב ר"ח שלא תהא מדת הדין לוקה העמדנו דברי רבי אכל מנה ומנה נוטלות בשוה פירוש זהו בשוה כלומר משפט שוה והא דלא מפ' בגמרא שוה דמתני' לפי חשבון דא"כ היכי קתני היו שם ק"ק של מנה נוטלת חמשים אפילו כתב שתות וחומש וכתבו התוס' על פירושו של רבינו חננאל ז"ל ויש לחלק דלא דמי לההיא דיש נוחלין דהתם ליכא שום שעבוד וכו' עכ"ד ומהאי טעמא גופיה אדחיה לה ההיא דשור שוה ק"ק שנגח וכו' דהכא טעמא משום שעבוד דכי היכי דמשתעבד להאי אבל התם ליכא שום שעבוד וכן כתב הרא"ש אבל קשה לי דלא הוי משפט צדק שישתעבד לבעלת מנה כמו לבעלת שלש מאות שאם בעלת מנה היו לה ג' שטרות של מנה מנה כלום לא היה לה שעבוד כנגד כל אחת על כל הנכסים כאילו היו ג' שטרות של שלשה בני אדם אטו מפני שהם בשטר אחד מי גרע כחיהו ונראה שכך הם ראיותיו של רבי' חננאל שהביא מיש נוחלין ומשור שנגח וכו' להוכיח ששורת הדין לפי ממונם חלוקת' וכיון שכן השעבוד שנשתעבדו יש לנו לומר בענין זה נשתעבדו שיטול כל א' לפי ממונו ולדברי התוס' ה"ה בלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל בפ' מי שמת דמשתעב' לשניה' כולם חולקין בשוה ולפי' התוס' קשה לי הא דאמרי' בגט פשוט האי מאן דנקיט שטרא דחבריה דמסיק ביה ק' וא"ל שויה נהלי תרי בני חמשין חמשין וכו' לא משוינן ליה דאמר ליה לא ניחא לי וכו' והלא אע"פ ששניהם רוצים אינם רשאין ן לפי שהן חבין ללקוחות היוצאין ביום א' או הבאים לטרוף מנכסים שקנה לאחר מכאן שאם היו כתובין בשטר א' יטול חלק אחד בשני שטרות נוטל שני חלקי':
מאי לאו בשור לחרישה וכו' מכח קושיא אדתני סיפא דייק הכי לשון התוס' ולא דייק מדקתני סתמא דמשמע בכל ענין דא"כ תקשי נמי לרב המנונא דמשמע אף בטביחה ועומד לטביחה והשתא דפריך מכח אדתני סיפא לרב המנונא לא קשיא דרבותא אשמועי' וכו':
הותירו זוזי חדתי שלדעת כן נשתתפו יחד וכו' הא דאמרינן בפרקא קמא דבתרא לדידך דלית לך דינא דגוד או אגוד וכו' ור"י ז"ל אזיל לשיטתיה ולדידיה מתוקמא שפיר אבל ר"ש ז"ל ס"ל הכא דכל סתמא לפי מעות הן חולקין וכי פליגי בשוה היינו בסחורה דאדעתא דהכי נשתתפו ולדידיה תפשוט ממתניתין פחתו או הותירו כך הם חולקין אבל לדברי ר"י היינו טעמא שלדעת כן נשתתפו שבריוח מועט כזה לא קפיד ליכא למילף ממתני' דהתם לא שייך לומר אדעתא דהכי ואם תאמר היכי תלו בדינ' דגוד או איגוד ואפי' לדידך נמי דלית לך דינא דגוד או איגוד השכ' שעשו העבד והבהמ' [כבר] (כשר) יחלוקו פשיטא דכ"א כפי חלק וכדאמרי' ביש נוחלי' הבכור נוטל פי שנים בשבח השתא נמי לפי חשבון וי"ל דלמאן דאי' ליה דינא דגוד או איגוד כשהניח להם אביה' ע"ד כן הניח שישתמשו שניהם כיון שיודע שאין יכולי' לעלות זה על זה בדמים והו"ל כשו' לחריש' אבל לדידי דאית לי דינא דגוד או איגוד ה"ל כשור לטביחה שהרי למכירה הן עומדי' וניחא שכל השכר יהיה לפי חשבון והשתא דאתינא להכי איפש' לפרשה בלא הך דינא דהתם ודאי ליכא למימ' אדעתא דהכי נשתתפו אלא כההיא דתנן בסוף בתרא שני אחין א' עני וא' עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד הניחן לעצמ' הרי העשיר או' לעני הבא לך עבדים ורחוץ במרחץ וכו' ופירש רב אלפס שאם אין לזה זתים ואין לו עבדי' יאכל הלה וחדי וטעמא שע"ד כן הניח להם אביה' שישתמשו שניהם כל זמן שלא יחלוקו ואין העני יכול להשכירו לאחרים אף כאן סלקא דעתיה דמקשה דכיון דליכא דינא דגוד או איגוד ישתמשו בשוה שע"ד כן הניח אביהן ומיהו מדברי התוספות שם משמע דלא ס"ל כהא דרב אלפס אלא אם מוצא העני להשכיר יכול להשכיר ולכך לא פירשו כן: