אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות מי שהיה נשוי - פרק עשירי › דף צב

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

מי שהיה נשוי - פרק עשירי · דף צב

דף צא

ופייסיה בזוזי או' ר' דרבותא הוא ל"מ היכא דלא פייסי' לשון התוס' וקשה אדרבא לשמועי' היכא דלא פייסי' אלא שעכבם לעצמו בעד חובו דס"ד שהוא מוחז' בהם וכתפוס וליכא למיחש לצררי כמו שפי' רבי' לעיל ועוד למאי דמפ' בירוש' טעמא דר"ע דלאו משום שבוע' אלא משום דמחסרי גוביינ' אדרבא הכא יתמי מחסרי גוביינא וזוזי בחזקת ב"ח קיימי וכ"ש אם נתן לב"ח דהאיך יכול לפרוע לאחרים ממעות שבידו הא תנן הי"ל מלוה ופקדון ביד אחרים ר"ע אומר ינתנו ליורשים ואי פשע ויהיב לב"ח בעי לשלומי מביתיה ואי מכח תפיסה אפי' חשיבא מחיים הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כדאמרינן בהכותב ואי הוה חייל שעבודו של לוקח מחמת האחריות היינו אומרים מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני כדאמרי' בשני' אוחזין גבי מציאה מיהו טפי הוה עדיפא ליה להיו' זוכה בעדו אלא דאכתי לא חל שעבודו כדכתי' וכדאמרי' לקמן אחוי טרפך ואשלם לך וי"ל דמ"מ כוליה הך רבותא שמעינן לה היכא דפייסה בזוזי דלא יהא אלא שפשע ופרע משל יתמי מאי אית להו גבי אותו החו' שחייב לאביהם הם מעכבין אותו בעד האחריות דליכא למיחש לצררי ואין עליהם שבועה כ"ש שמה שפרעו לא היו המעות של היתומים ממש דאכתי מחסרי גוביינא אלא משלהם נתנו והחוב עדיין כמות שהיה והר"ן כתב דוקא פייסיה בזוזי דאי מגבי ארעא לא מצו יתמי למהדר עליהו וקשה לו על זה כמו שכתב בהל':

שבק קטינא וכו' הני קמאי מצוה קעבדיתו אע"ג דלעיל בפרק הכותב אמרי' דכופין עד שתצא נפשו הרי כתבו שם התוס' דגבי יתומים מצוה ואין כופין משום דמתן שכר דכיבוד אב ואם בצדה ובהגהות אשרי כתב דהכא מיירי ביתומים קטנים ואין דבריהם מכוונים ועיין בירוש' שהביא הרא"ש:

אי פקח אידך וכו' כתבו התוספות דמכאן יש להוכיח דאם מפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי וכתב הרא"ש ז"ל דאינה ראיה דשאני הכא דמלוה זו באה מחמת קרקע שקנה ומיהו מאותה דשני דייני גזרות שהבאתי מוכח דאף בקרקע אחריתי מצו למגבי להו ונ"ל דלא צריך שלכתחלה יגבוה ע"י בית דין דאם קדמו יתומים ותפסו מטלטלין מפקינן מינייהו וטעמא דשעבודא דידיה אקרקע זה גופיה הוא מכיון שהוא חייב לראובן וראובן הוה חייב לו דומיא דההיא דאמרינן בפ' השולח לענין פרוזבול אמרינן אין ללוה קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבי' עליה פרוזבול מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה ונהי דמאחרים שחייבין לראובן לא מצו למגבי כשיפרעו אם לא כשיתנו קרקע וכל מוניה דידיה הרי נפרעו מתחת ידו מדר' נתן הואיל ויש לו קרקע לא שנא אותו קרקע ל"ש ארעא אחריתי:

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י בשטר אחד דבשני שטרות לא אמרי' רצה וכולי אלא אם כן לקח משמעון אותה שלקח באחרונה ומאי דוחקיה דרש"י נימא דבכל ענין מיירי ובשני שטרות כגון שקנה האחרונה ונר' דה"ק דבשני שטרות לא מתוקמא דלא שייך לומר רצה מלוי גובה אלא אם כן לקח משמעון האחרונה דאז לא יוכל לחזור על שמעון כלל דאמר ליה כבר נסתל' שעבוד קרקעות אלו משע' ראשונה שקניתים והנחתי לך מקום לגבות הימנו והא דכתב רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצאו אלא זיבורית משמע דוקא מצא זבורית הא איכא עידית ואינו רוצה להוציא משמעון שהוא אהובו או שראובן נוח לו ושמעון קשה הימנו לא והא דקאמר רצה לאו ברצונו תליא אלא היכא דמטי ליה פסידא דאי לאו הכי מצי למימר ליה לוי להכי טרחי וזביני בינונית למשכן קמך עידית משום דבשתי שטרות מיירי ולוי לקח את הראשון ובהלכות בארתי והדבר צריך תלמוד וכתב' התוס' על פרש"י ולא נהירא לרבי דמצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ותימה לי דלא אמרי' הכ' אלא בלוקח גופיה שיגבה בעל חוב מבינונית הראשונה ולא מעידית האחרונה אף על פי שהיתה בני חרי דא"ל אנא בהך תקנתא לא ניחא לי שאינו חב לשום אדם בזה אבל השתא דמכרה לבינונית לאחר לא כל הימנו לחוב לזה שקנאה בחזקת שאין עליה שעבוד ומאן לימא לן דתקנתא דלוקח ראשון גרידא הוא לא כי אלא תקנתא דכל לוקחים הוא מפני תיקון העולם שלא נוציא מן המשועבד לאחרים כל זמן שיכול לגבות מבעל חוב גופיה דאם לא כן אין לך קונה קרקע שדואג שלמחר יטרפוה הימנו ולמוכר גופיה עבדי' תקנתא כי היכי דלזבנו מיניה וכגון דליכא פסידא לבעל חוב כיון שהניח מקום לגבות אפילו הוא זיבורית הילכך גם ללוקח אחרון זה יש לנו לעשות תקנה כיון שהניח אותם שהיתה משועבדת לבעל חוב ומשום דתרוייהו אינם בעל חוב ומכח טרפה בא עליהם אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדפרש"י ועוד קשה דמשמע דמודה ליה רבי לרש"י שטענת לוי טענה אלא שהיא אומר ששמעון יכול לטעון אנא בהך תקנתא וכולי ואם איתא שטענת לוי בזו טענה היא היכי מצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דמצי למימר ליה בעל חוב את הוא דאפסדת שמכרת אותה למאן דלא מצינא לאשתועיי דינא בהדי' שהרי לוי מסלקם מעליו בטענה זו ואין לפני עכשיו אלא עדית בלבד:

רצה מזה גובה ואף על גב דאמרינן אין נפרעין וכו' שאני הכא דליכא בני חורין רש"י פירש משום דשמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טרפה הוא בא וזה לפי שיטתו דבשטר אחד מיירי אבל לדברי התוס' שהעמידו בשתי שטרות נמי כי היכי דשמעון היה יכול לומר טול האחרונה שהנחתי לך שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקו' שיש ב"ח אף לוי הבא מכחו יאמר כן לכן תירצו דמן הדין היה לגבות ממשועבדים אם לא מפני תיקון העולם והיכא דכולם משועבדים לא תיקנו רבנן אלא ממקום שירצה יטרוף:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' וזקפו עליו במלוה מקשים אמאי נקט באחריות לשון התוס' ויש לפרש דרבות' אשמועי' כשיש לו עליו אחריות והמעות תפוסים אצלו מחיים דאמרי' לעיל דמודה ר' עקיב' כשתפס מחיים ס"ד דמהני ליה קמ"ל דכיון דלאו מחמת תפיס' הוי בידו לא מהניא ליה כדאמרי' לעיל בהכותב גבי ההיא איתתא דתפיסה מליגא דשטרי דאמר לה אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים וכו' ושמא דברים אלו הם בכלל תירוץ של רבי, א"נ יש לפרש דנקט באחריו' לאפוקי מדרבא דס"ל דמגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאין צריך להגביתו ממש ע"י אלא דאמר להו אי מגבינא לכו ארעא מי לא הדרי וגבאי מינייכו השתא נמי דס"ל לרבא דהיכא דאית להו פסידא אע"ג דאית ליה זוזי מצי למיגבי להו קרקע ורמי ב"ח סביר' ליה דהיכא דאי' ליה זוזי לא מצי למגבי להו קרקע כדאמרי' בהכותב הילכך אמית ליה מטלטלי שבק אבוך גבך וכ"ת הא אפליג' בה חדא זימנא דבפ' שני דייני מוקי רמי בר חמא מתני' דב' שהוציא' ש"ח זה על זה דזה גובר ש"ח וזה גוב' ש"ח ביתמי דמגב' גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו ואמר ליה רבא ולגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבינהו מינייהו וי"ל דהתם רבותא קמ"ל דאי מהא דהכ' כיון דב"ח לא אתא למיטרף אלא לאחר מיתת ראובן מש"ה לא חשיב' תפיסה מחיים שעדין לא הי' לו טענה על המעות שבידו ולכי שכיב נעשו מטלטלין אצל בניו אבל בההיא דמחיים היה חייב לו ס"ד דחשיבא תפיס' שלעולם היה בדעתו לתפוס אותם תחת חובו שכשיוציא לו את ש"ח שעליו יוציא הלה כנגדו והכא אשמועינן רבותא דאפי' בכה"ג אמר רבא מצי למגבי להו ארעא משום דאית ליה פסידא:

תו כתבו התוספו' ז"ל על דברי ר' תימא למאן דמפ' טעמא בערכי:

משום צררי משכח' לה בכ"הג ל"ק מינה לר' דס"ל דהא תו' זמנו דלא חיישי' לצררי דאמרי' בריש בתרא הלכתא כר"ל אפילו מיתמי וגבי בלא שבועה אפילו מיתומי' לא גבי אלא למר ברבית אוכלת בהם ולמר לכתובת אשה משום חינא ועוד הוכיח התוספות ז"ל בגמרא בריש בבא בתרא מדדחיק רב אשי לשנויי בשקבל עליו לזו ולא לזו ולא משני תוך זמניה שמע מינה דאפי' תוך זמנו לא גבי אלא ודאי ביתומים קטנים דכשלא בפניו דמיא ואין מקבלים עדות שבב"ד חיישינן טפי לצררי:

ראובן שמכר וכו' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה מקשים מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון וכו' לשון התוס' והא לא מצי למימר דנ"מ לסלוקי בזוזי כמ"ד ב"ח לא מצי לסלוקי בזוזי ואתא ראובן ומפצי ליה שיטול משמעון זוזי ויסתלק דלא ניחא ליה דלהוי לשמעון תרעומת עליה דהא אביי הוא דאמ' לעיל מי דמי וכו' דב"ח נמי מצי לסלוקי בזוזי ומיהו מצי לאוקומי בדשויה אפותיקי לב"ח. דהכל מודים דלא מצי לוקח לסלוקי כדמסיק בפ' המקבל אההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו אבל ראובן גופיה מצי לסלוקי והשת' נמי אתי ומפצי ליה שיטול זוזי ולא מצי למימר לאו ב"ד דידי את כיון שאתה מכר את השדה ואין לך מעו' לפרעני דא"ל כיון דמפקן מיני' עלי הדר הו"ל כאילו אני נותן הדמי' ובעל דברים אני וכן משום תרעומת:

תו כת' התוס' ועוד דמסיק איכא דאמרי אפי' שלא באחריות וכו' הא אפי' הוא גופיה מעיד לו עליה כדאמרי' בבתר' המוכר וכו' וקש' דהא לא דמיא להתם דודאי על השדה עצמו איהו גופיה יכול להעיד וכ"ש קרוביו אבל על ש"ח שעליו היאך יכולין קרובי ראובן להעיד דהא שייך ראובן בגויה שאם ירצה יגבה ממנו או שמא למחר שיעשיר ויגבה ממנו ואדרבא הו"ל לאקשויי דבהא אפי' שמעון יכול לפוסלו דלא מצו קרובי ראובן לקיומי ליה אפי' מכר שלא באחריות דליכא טעמא דאי טריף ליה בתר ראובן אזיל דמ"מ עיקר החוב על ראובן הוא ועוד קשה אהא דכתבו שהעדים שרוצים לחייב ב"ח קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן הו"ל לאקשויי דכי זבנה שלא באחריות נהי דאתי ומשתעי דינא בהדיה ולא יהא אלא שלוחו של שמעון היכי מייתי קרובי שמעון לזכותו לקיים המקח בידו שהרי כל ההנאה של שמעון היא דשלא באחריו' לקח ואינו חוזר על ראובן כלל ועוד מה שהקשו אקבל עליו אחריות דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו בידו הקרקע הא איכא לאוקומ' בשיש לשמעון מעות לסלק ליה וישאר הקרקע בידו וכי תימא מ"מ לא ניחא ליה לחזר ולטרוח אחר ראובן שישלם לו איכא לאוקומ' בשנתן לו ראובן הדמים שיהיו בידו מוכנים לסלקו מעליו דכל כה"ג לא הוו נוגעין בעדות כדאמרי' בפ' חזקת מי לא עסקי' דנקיטי אגר בית' ואמרי למאן נתביה:

תו כת' וליכא למימר דנ"מ לענין שבועה דבלאו הכי צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ויש להעמיד דברי רש"י בדכת' ליה נאמנות ומ"מ כיון דטעין ליה שפרעו בברי יתחייב שבועת היסת כדאמר בס"פ שבועת הדייני' אי אייתי סהדי דפרעיה נהי דהמניה טפי מדנפשיה אלמא לא הוי' מחילה לגמרי ואח"כ יכול לטוענו כך וכך פרעתיך השבע לי דמ"מ צריך הוא להפרע תחילה בלא שבועה ואי משום שיתבענו אח"כ ראובן מאי נ"מ אי משתעי דינ' בהדיה בכל שעה יכול לטעון עליו השבע לי מיהו לדברי התוס' שמחל לו שמעון וכו' אע"פ שאח"כ יכול ראובן לתובעו נ"מ שיגבה חובו בלא שבועה תחילה אבל יש להעמידה בתוך זמנו דלא מצי למימר פרעתי כדאמרי' בריש בתר' דהלכת' כריש לקיש אפי' מיתמי דאין נפרעין מהם בלא שבועה כי היכי דאין כפרעון מנכסים משועבדין:

תו כתבו התוס' ומייתי רבי ראיה מהא דתנן בפ"ק דמציעא וכו' הא דהוצרך רבי לפרש דבריו של ר' מאיר ולדקדק לדבריו ביש בו אחריות אמאי לא יחזיר ולא דקדקו מרבנן דבכל ענין לא יחזי' פשיטא דמדרבנן איכא למידק שפיר אלא דבעי למדחי דהא דיוקא הוא כיון דסוף סוף לר"מ אמאי לא יחזיר דבלאו הכי נטעון פרוע דס"ל לר"מ מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו וע"כ איכא טעמא אחרינא כדכת' התוס' וזה שהקשו ומיהו נהי דמזויף לא טעני' ליה פרוע טעני' קשה נוקמה בתוך זמנו דלא מצי למטען פרעתי ויש לומר דמצי לטעון פרוע במגו דמזויף דמבעיא לן בפ"ק דבתרא אי במקום חזקה דלא פרע אניש גו זמניה אמרי' מגו ולא אפשיט' ופסקו רבוותא להקל על הנתבע דמהימן במגו ועוד דא"כ תפשוט בעיין ממתני' דלא אמרי' מגו במקום חזקה אך קשה דאי מזוייף לא טעני' ליתמי משום דלא שכיחא כל שכן דפרוע לא שכיח' שיפרע ויניח שטר חובו קיים בידו ולא דמי לההיא דהמוכר את הבית דפלג' דפקדון עביד אניש דפרע ולא חייש לשטרא דהא כי אמר נאנסו מי איתיה לשטרא הילכך יודע הוא שיהא נאמן בכל טענה שיטעון אבל בשטר קיים אין אדם עשוי לפרוע ולהניח שטרו קיים על סמך שיאמר מזוייף דשמא ימצא לקיים שטרו:

תו כת' ועוד קשה הדבר אם לא חשו להפסד יתומי' ולקוחות וכו' כלומר שהיה להם לתקן כמו שתקנו למלו' גופיה שיקיים שטרו וכי תימא לא הוצרכו לתקן דבלא כן טעני' להו לפרוע יש לומר היה להם לחוש שיכתבו עליהם שטר בתוך זמנו בזיוף ועוד א"כ מה הועיל רבי דאכתי תקשי מאי נ"מ בטענת ראובן יבא שמעון ויטעון פרוע והתוס' כת' בריש גיטין דלא שבקת חיי לכל בריה דבשטר מכר או מתנה יוכל כל אדם להוציא מלקוחות ומיתומ' ע"י זיוף ובזה יש להעמיד שמעתין לדברי רבי כי היכי דלא תקשי ליה מאי נ"מ בטענת ראובן אך קשה לי דמהני נמי לא קשיא דמצינן למטען חזר ולקחה ממך במגו דמזוייף כדקאמר בפרק ב' דייני אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו נאמן גבי עשאה סימן לאחר כדפירש' התוס' שם וי"ל דאכתי איכא למיח' שאין לך אד' מוריד לתוך שדהו אריסיו ושכירי' שאם ימות יזייפו שטר ואז לא טעני' להו חזר ולקח' ממך להוציא עידית דהואיל והמכר אמת לא אמרי' מגו להוציא וכי טעני' ליתמי דוקא להחזיק מה שבידם:

תו כת' הא לא קשיא שהרי יש לנו לחלק בין היכא דטעין ליה מזוייף וכו' ואיכ' לאוקמ' לההיא בשטר שכתוב בו הנפק בדליתיה ללוה קמן וק' דא"כ מאי איריא כתיב ביה הנפק אפי' לא כתיב הא מוקי לה שמואל למתני' בשאין חייב מוד' הא ליתיה קמן יחזיר וכי תימ' הא לא ק"ל כשמואל תקשי מההיא דשמואל בשטר הקנא' מאי איריא הקנא' אפי' בלא הקנאה אם לא שנאמר דשמואל מוקי למתני' בהקנאה וצ"ע שם:

תו כת' התוס' ויש להביא ראיה דטעני' וכו' מדאמרי' בס"פ גט פשוט וכו' ותימה מאי ראיה היא דכי לא אמ' תנו לא קיימה לשטריה ומצי למטען פרעתי במגו דנאנסו וראיתי בתוס' במציעא שכת' דרב ס"ל בפ"ק דכתובות מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והשתא מוכח שפיר אך קשה דבשלהי מכילתין גבי ההוא דעשאה סימן לאחר דאמרי' אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן וצריך לפרש בשאין כתב ידי העדים יוצא ממקו' אחר דנאמן במגו דמזוייף והשתא מאי קמ"ל שמא מזוייף הוא וגם האפטרופוס אמאי לא טען כן וכת' שם התוס' דלא טעני' ליתמי מזוייף וי"ל דשאני התם שהמכר הוא אמת ואותו מוחזק בשדה ולא חיישי' לקנוני' שזייף שטר מקחו דלא מרע שטרי' שהוא ירא (שמא) ימצא הזייוף ויפסיד שדהו ואע"פ שהוא מוחזק כדאמרי' בפ' זה בורר הבא לידון בשטר ובחזקה ידון בשטר כלו' צריך לברר מתוך שטרו ואם לא ברר מפסיד ולא שייך בזה לא שבקת חיי וגם לא טעני' ליתמי בכה"ג דלא שכיחא:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה