אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות מי שהיה נשוי - פרק עשירי

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

מי שהיה נשוי - פרק עשירי

האשה שנפלו - פרק שמיני

דף צ

ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כת' התו' ולקמן פריך לה ר"ח וכו' ותי' דגבי הקדש ודאי מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל הקד' ואי ק' א"כ אמאי איצטרי' סתם טעמא דב"ח מאוחר מה שגבה גבה לימא דאע"ג דבעלמא לא גבה הקדש שאני וי"ל דאי מה שגבה לא גבה דמה שנתן לשנייה עלו לו לצור' ראשונה ואם העשיר חייב בחמשים שקלים משום שניה ואי מה שגבה גבה יצא דקרי ביה אשר תשיג ידו כהא דתנן התם נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלעים ואם תאמר ומה תירץ רבינו חננאל כיון שהכל הקדש הא נ"מ טובא וי"ל דהכי קאמר דאין לחוש דאע"ג דליכא טעמא דנעילת דלת גם ליכא טעמא דקדימה לטרוף מן המאוחר דכי אזלי' בתר קדימה דעלמא היינו מטעמא דמאוחר איהו אפסיד אנפשי' שנכנס לשעבודו של חבירו דקלא אית לה למילתא והכא גבי הקדש אין לחוש אם חזר ושעבד עצמו שנית כיון שהכל הקדש והקשה כיון דשמעתין על כורחין במקרקעי מתפרשא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אמאי דחיק לשנויי הקדש שאני טובא יש לחלק בין קרקעות דמלוקח גופיה טריף למטלטלי דלא מפקינן מלוקח הילכך לענין ב"ח מאוחר נמי איפשר דמה שגבה גבה ואין לומר דמוקי לה במטלטלי ואתפסה לכתובת' ואזיל ר"ח לטעמיה דפסק לקמן בפרק אלמנה כמר בר רב אשי דבין לכתוב' בין למזונות מהניא תפיסה דמכל מקום לא שייך למימר מה שגבה גבה דכיון דלא משתעבדי לא שייך בהו דין קדימה כלל ועוד ההיא דהמניח אפי' לא חשיב כמקרקעי דבעי למידק ש"מ במטלטלי דמה שגבה לא גבה בתמיהא דהוי איפכא מההיא דערכין ומסיק לא לעולם מה שגבה גבה ושאני התם דאמר אלו לא גבה הוא וכו' וההיא דערכין אתיא כמסקנ' דקמ':

תו כתבו לקמן ואתי הך סתמ' כבן ננס דמסיק שמואל וכו' ומשמע דהיינו תירוץ שני של ר"ח גם לא היה צריך לומר דאתיא כבן ננס ור' שר"ח לא אמרה אשמעתין דמשמע ליה דבמקרקעי לא שייך תפיסה דארעא היכא דקיימא קיימא אטו משום דבא מאוחר והחזיק בה שלא כדין מי לא מפקינן מיניה אלא לקמן אמרה ר"ח דמיירי ביורדת ברשות שהתפיסוה ב"ד ובהא שייך לומר דמה שגבה גבה להכי הוצרך לפירוש רבינו תם השתא דשמעתין נמי מיירי באותו ענין שהתפיסוה ב"ד ואתיא כבן ננס אליבא דשמואל בנמצאת אחר כך אחת מהם שדה שאינ' שלו כפר"ח שם:

תו כתבו התוס' ולי נראה כתירוצו הראשון ואתיא כר' טרפון וקשה דהא אמרינן הראשונה קודמת ולר"ט לכתחילה למאוחרת יהבינן שהיא כושלת וי"ל דעיקר מתני' במקרק' מיירי אלא דנקט לשון קדימה לומר דבמידי דאיכא שעבודה קודמת ובמידי דשייך תפיסה כמו במטלטלין שניה זכתה ואכתי קשה לישנא דאי קדים שניה ותפסה דהלא לכתחילה לשניה יהבי' וכן הא דקאמר ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה למאי נ"מ אי למטלטלי דיתמי לכתחילה למאוחר יהבי' ואי מיניה דידי' אכתי מנ"ל הא דילמא דוקא במטלטלי דיתמי אמרה ר"ט אבל מיני' דידיה לא וי"ל דאי מה שגבה לא גבה לא שייך שעבוד במטלטלין ובהא לא הוה אמרי' דינתנו למאוחר והא דנקיט לישנא דאי קדמה שניה כלו' אם באתה לגבות בחייו:

ש"מ אחת בחייו וכו' במותו יש להן כתובת ב"ד משמע דאף בחיי שניה קאמר דכי היכי דדייקי' לגבי יורשין מקדם הוא דקדמי הכי נמי דייקי' לגבי דידה דתנן שניה ויורשיה קודמין ומיהו הביא הרא"ש בשם ר"ח דבחיי שניה לא משום דבכה"ג חיישינן לאנצויי וקשיא ליה להרא"ש דאם כן אף לאחר מות שניה היה בדין שלא יטלו בני ראשונה דכבר זכו בני השניה לחלוק בשוה דהכי אמרי' לקמן במועטין ונתרבו וי"ל התם שאני דבשעת מיתה מעקר' נחלה דאוריתא הילכך מאותה שעה זכו אעפ"י שנתרבו אח"כ אבל הכא מעיקרא נמי בדין היה שיטלו כתובת אמן ולא מעקרא נחלה אלא משום אנצויי הוא דלא עבדינן השתא לא מנצי:

מאי קודמין לנחלה והשתא ממילא אדחיין כולהו דייוקי וטרפה ממשעבדי כדמוכח מדברי התוס' וכן כת' בהדיא בריש אע"פ דאל"כ תקשי למ"ד יסבון תנן וק"ל אמאי לא דייקי' שפיר דלא טרפה דאי טרפה לטרוף מבני שניה ולא ניחוש לאנצויי כיון דכולם באים מכח שעבוד כתובת אמן והללו יטלו כתובת אמן והללו כתובת אמן ולמ"ד יסבון תנן לא קשיא דס"ל המסקנ' דלקמן דאחת בחייו ואחת במותו ויש לה כתובת ב"ד ולא חיישי' לאנצויי וטרפה ממשעבדי וי"ל דהך טעמא דאנצויי שפרש"י משום דבני שניה מכח ירושת אמן באתה להם לא אצטריך אלא היכא דמתה שניה אבל כשהיא בחיים מסברא הוא דלא תקינו בה רבנן:

כב"ד דבהא ודאי חיישי' לאנצויי:

דף צא

כך מועטין ונתרבו וכו' כת' התוס' ולא אמרי' זכו בהם הבנות כדאמרי' הכא דזכו בני קטנה לחלוק בשוה וק' דבמרובין ונתמעטו נמי נימא יחלוקו אע"ג דזכו בהם בני גדולה כדאמרי' התם יד הבנים על העליונ' אע"ג דזכו הבנות בשע' מיתה וע"כ לחלק כדבסמוך משום דלא מעקרא נחלה דאורייתא:

תו כת' ועוד מפ' רבי' כשם שמרובין וכו' זכו בהם יורשי' פי' בני כתוב' הגדולה והשת' הא דקאמר ה"פ כשם שמרובין ונתמעטו מקיימה נחלה דאוריתא באותו מותר בשעת מותה אע"פ שלא נשאר להם בשעת חלוקתן כלל אלא אלו נטלו כתובת אמן ואלו נטלו כתובת אמן אף מועטין ונתרבו אע"ג דבשעת מיתה לא מקיימ' מ"מ בשעת חלוקה מיהא מתקיימת וזכו בני הגדולה ולא דמי להתם דמעקרא לגמרי נחלה דאוריית' שלא ירשו הבנים כלל וק"ל דאדרבא התם מקיימא נחלה דאוריי' בכל ענין במה שהבנו' נזונות דכבעל חוב דבהנזקין יהיב טעמא דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאינן קצובין ולעיל אמרי' דבב"ח כ"ע לא פליגי דהוי מותר אע"ג דכשפורעין החוב אין מתקיימת נחלה כלל דאותו שישאר נוטלין אותו הבנים בעד כתובת אמן מ"מ קודם פריעת ב"ח מתקיימת נחלה דאורייתא ואף זו כיוצא בה ונרא' דללשון ראשון לא קשה מהת' דודאי לענין כתובת שתיהן איכא למימר דאזלי' בתר שעת מית' דמההי' שעתא זכו כל כת מהם בכתוב' אמם וקם דינא אבל לענין מזונות הבנות אע"ג דבמועטין אמרי' דלא ירשו הבני' לא זכו הבנו' מאותה שעה שעדין לא חל חייובם שבכל יום ויום חל חיוב מזונות הילכך אי ביני ביני נתרבו דיינינן להו בדין נכסים מרובים שעדין לא נעשה מעשה כלום ושמא דלכך כת' התוס' ואע"ג וכו' לומר דללשון ראשו' ניחא אבל לפי' רבי' דלעולם זוכין בני הגדולה קשה דהתם מעדפי' את הבנים מכח הבנות דאתו מכח תנאי כתובה וי"ל דודאי מספקא ליה אי בתר שעת מיתה אזלינן או בתר השתא הכא כיון דאפש' לקיי' שניהם כתובת ב"ד ונחלה דאורייתא עבדי' אבל התם אי בנו' נזונו' שלא כדין מעקרא נחלת הבנים שיורשים מן התורה דלעולם יש לנו להעדיף כחן טפי מכח הבאי' מדין תנאי כתובה כדאמרינן לענין מצרנות ספק דמוקמי' ליה בחזקת המחזיק מן התורה:

היינו מתניתין אמרו יתומים כת' התו' דרגילין לומר דהמסקנא דהמקבל היינו פלוגתא דרמי בר חמא ורב' דהכא וקשה כיון דס"ל לרבא מצי לסלוקי בזוזי למה הוצרך לסלק ולומר התם אית להו פסידא דזה אינו מוסיף אלא מסלקו בדמי' שהוא טורפן שאומר לו שקול אלפא דידך והסתלק וב"ח הוא שרוצה להעלותו בדמים שאו' לו לדידי שויא לי הך תרעא יותר להכי א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי אני מתרצ' שתקחנה באלפא אבל פחות בזה שקול זוזך והסתלק שבידי לסלקך בזוזי ושמא דלדבריו דרמי בר חמא קאמר לדידי יכול לסלקו אלא אף לדידך דלא מצי לוקח לסלוקי ליה זה שהוא מוסיף לתועלת בעל השדה הוא שינכה לו יותר מחובו וכי תימא היינו מתני' הרי אנו מעלין לא דמי דהכא לית ליה פסידא כיון דא"ל ואי לא שקול אלפא דידך הילכ' מצי להוסי' עליו בדין ואכתי ק' מנ"ל דתליא פלוגתא בהא דילמא בשו' כ"ע ל"פ דלא מצי לסלוקי דדוק' בבעלים איכא הישר והטוב אבל בלוקח לא כי פליגי במלוה דרמי בר חמא סבר דלא מצי לעלויי ורבא סב' דמצי לסלק כיון דלית פסידא למלוה ואיכא רווח לבעלים וי"ל דהתם בהמקבל הקשו הניחא לרבא דמצי למימר דס"ל דמצי לוקח לסלק ולדבריו דרמי בר חמא קאמר כדפר' אבל לרמי בר חמא דאפי' על ידי עילוי לא מצי מסלק כ"ש בשוה קשיא:

ההוא גברא דזבנה לכתובה דאימיה לטובת הנאה פרש"י בדבר מועט מפני שהוא ס' שמא תמות וכו' וק' א"כ הרי ברור ללוקח שלא מכר לו אלא לכשימות הבעל ותמות האם בחיי הבן והיכי מצי למימר אנא במקום אימא קאימנא א"כ מה מכר לו ועוד קשה הא דקאמר אי אתי אם וקמערערה על מה היא יכולה לערער הרי הוא אינו מוכר אלא לאחר מיתתה כבן שמוכר בנכסי אביו שנתן לו מהיו' ולאחר מיתה דתנן ביש נוחלין מכר הבן אין ללוקח בהם עד שימות האב ואילו היא עצמה מכר' כתובתה בטובת הנאה כלום היא צריכה להתנות אי אתי בעל ומערער ודוחק לומר דהיינו טובת הנאה דקאמר גמרא לפי שהתנה עמו אי אתי אם וקמערערה לא מפצינה לך ולא שפירש טובת הנאה אני מוכר לך חדא שהלשון לא משמע כן ועוד דלרמי בר חמא היכי קרי ליה טובת הנאה כיון שהוא יכול לבטל המקח וליטול הדמים ויש לפרש דזבנה לכתובה מה שיזכ' לאח' מיתת אמו וחז' והתנה דאי אתי אם וקמערערה על המכירה שלי אע"פ שתמות ותשאר הירושה לפני נתבטלה המכירה לגמרי והמעות לא החזיר ולהכי סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי לבטלה כמו שהיא היה בידה לבטלה וצ"ל הכא נהי דאחריות דאימה לא קביל כלומר שאם תבטל היא אבל הוא עצמו ע"ד מכר של יוכל לבטל ומיהו לכ"ע אם תקיים האם תתקיים המכירה ושוב לא יוכל לבטלה ולא דמי להא דאמרינן בהאומר ע"מ שירצה אבא מת האב מקודשת דהכי אמר לה ע"מ שלא ימחה והרי לא מחה דשנ' הכא דאיכא טעמא דבמקו' אימיה קאי לפי שהוא יורש זכותה אבל התם לא שיי' במידי דירושה דזבנה לכתובתה דאימיה מכאן נראה לר"ת דהא דאמרינן מה שאירש מאבא קנה וקשה מאי שנא מגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דאמרינן בפרקא קמא דמציעא נפלה לו בירושה או שנתן לו במתנה חוזר במכר ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והרי סוף שנפלה לפניו בירוש' שהמכר מעיקרו בטל, שמכר מה שאינו שלו והוה דבר שלא בא לעולם ואין לחלק משום שלא אמר שאירש אלא מכרה בחזקת שהיא שלו דנימא דהוה ליה כמי שפירש ואמר שאירש דודאי ניחא ליה דניקום בהימנות' כדאמרינן גבי זבנה דלהכי טרח וזבין כי היכי דניקום בהימנותא השתא נמי שראוי לירש אימא דמסתמא מה שאירש קאמר אלא שהיה ירא לפרש שאם ידע הלוקח שאינה שלו לא היה קונה ועוד באיזהו נשך אמרינן המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לידו קיימא לן כרב נחמן דאמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמאי הרי ברר ומכר את המכר:

ואפשר דסבירא ליה דכל שעדין לא בא לעולם לא מקרי מקח מבורר אבל כשהוא בעולם אלא שעדין אינו שלו בהא קאמר רבינו תם ז"ל שאם בירר ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה ולא נהירא לומ' כן דמשמע דטפי חשיב דבר שלא בא לעולם שדה זו שאירש מאבא דלא עביד דאתי מפירות דקל דעבידי דאתו וגם שהדקל הוא בעולם ואיתיה בקנין אגב דקל מה שאין כן בירושת אביו ועוד אמרינן בפרקא קמא דבבא מציעא שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואמרינן כמאן כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

עוד קשה דאפילו תימא דכשמסיים המכר קיים הכא היכי מצי להקנות כתובת אמו דמלו' היא וליתיה בעול' הא אמרינן בגמר' בפ' מי שמת הלואתו לפלוני ליתיה בבריא כלל ואם עצמה שמכרה כתובתה לא עשתה כלום ורבנן היא דתקינו מכיר' שטרות ע"י כתיבה ומסירה וכיצד ימכור הבן והוא אין לו שום זכות בכתובתה ונר' שכך הם דברי ר"ת דפשיטא מוכר שדה של אביו מעכשיו אעפ"י ששוב מת אביו ונפלה לו בירושה אין המכר כלו' כעי' ההיא דהנוטל שדה ופירות דקל לפי שהוא מוכר מעכשיו אבל הכא לא מכר אלא לכשיירש ולכי בא לעולם אז נקנה המקח ומיהו כשאמר מה שאירש מאבא סתם אע"פ שלא מכר אלא כשירש לא אמר כלום לפי שלא ברר את מקחו ואכתי קשה דקתני סיפא מה שאירש היום מה שתעלה מצודתי היום דבריו קיימים משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ולשמועי' רבותא אפי' בלא היו' כשברר ואמר דבר זה שאירש מאבא וכי תימא רבות' אשמועי' אפי' סתם וכיון דמצי למזבן כה"ג דמכור את המקח למה הוצרכו לתקן משום כבוד אביו שלא מן הדין ומשום כדי חייו ודוחק לומר שלא ימצא מי שיקנה אלא בכה"ג דאדרבה שכיח טפי זביני בדבר מסויים מדבר שאינו מסויים ועוד קשה לי דבפ' האומר מייתי פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשב"ל ועוד ק' דאמרי' בפ' מי שמת תנו דקל זה לפלו' ויאכל פירותיו כיון דליתיה בבריא כלל ליתיה בש"מ ולפי זה איתיה בבריא אם היה או' לו כשיבואו לעולם ועדיף טפי מהא דאמרי' גבי הלואה כיון דאיתיה בבריא ע"י מעמד שלשה א"נ הואיל והוא יורש יורש' ואפשר שלא אמר רבינו תם דבמברר המקח מקחו קיים אלא כשימות דאז לא מצי למהד' ביה אבל כל זמן שלא מת האב ולא בא לעולם יכול לחזו' בו דאתי דבור ומבטל דבור כדאמ' בקידו' פ' האומר הרי את מקודשת לאח' ל' יום מקודשת ואם בא לחזור חוזר דאתי דבור ומבטל דבור אבל אם לא חזר בו עד שבאו לעולם קנה אבל במה שאירש מאבא אפי' לאחר שבאו לעולם לא קנה ולהכי תקינ' רבנן במה שאירש היום משום כבוד אביו דאל"כ לא היה מוצא מי שיקנה אפי' דבר מסויים דמצי למהדר ביה ומיהו קשה במאי קני ליה אי בקנין סודר הדרא סודרא למריה ובחזק' כלתה לה כדאמרי' בפ' האומר משוך תור' וכו' כלתה משיכתה והדברים צריכים תלמוד:

תו כת' עוד מייתי ראיה מדאמרי בפרק מי שמת בן שמכר בנכסי אביו וכו' וקשה דילמא לענין חזרת מעות קאמר דאי לאו מכח אבוה דאב אתי היה גובה מעותיו מן הקרקע אע"פ שנפלה לו אחר מיתת אביו כדאמרי' לקמן יתומים שגבו קרקע בשביל חובת אביהן ב"ח גובה ממנו ואין לו' דר"ת לטעמי' דלא ס"ל הך דחייה דרש"י דנהי דהמכר בטל דנ"מ לענין מעות שהרי אחר שכתב' התוספו' ולפי לשון ראשון נמי אי ראיה חזרו וכת' ועוד מייתי ראיה וי"ל דמלשון מוציא מיד הלקוחות דייק דמי הכניס' דתצא אלא ע"כ מבטל המקח קאמר אלמא אביו לא היה יכול לבטלו אי נמי מדאמרי' התם זו היא שק' בדיני ממונות דא"ל אביך מזבין ואת מפיק דמשמע דלענין ביטול המקח קאמר שקשה דאם איתא אבוה נמי מצי מפיק כדאמרינן אורתא מוציא דירושה ממילא אתי:

דף צב

ופייסיה בזוזי או' ר' דרבותא הוא ל"מ היכא דלא פייסי' לשון התוס' וקשה אדרבא לשמועי' היכא דלא פייסי' אלא שעכבם לעצמו בעד חובו דס"ד שהוא מוחז' בהם וכתפוס וליכא למיחש לצררי כמו שפי' רבי' לעיל ועוד למאי דמפ' בירוש' טעמא דר"ע דלאו משום שבוע' אלא משום דמחסרי גוביינ' אדרבא הכא יתמי מחסרי גוביינא וזוזי בחזקת ב"ח קיימי וכ"ש אם נתן לב"ח דהאיך יכול לפרוע לאחרים ממעות שבידו הא תנן הי"ל מלוה ופקדון ביד אחרים ר"ע אומר ינתנו ליורשים ואי פשע ויהיב לב"ח בעי לשלומי מביתיה ואי מכח תפיסה אפי' חשיבא מחיים הו"ל תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כדאמרינן בהכותב ואי הוה חייל שעבודו של לוקח מחמת האחריות היינו אומרים מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני כדאמרי' בשני' אוחזין גבי מציאה מיהו טפי הוה עדיפא ליה להיו' זוכה בעדו אלא דאכתי לא חל שעבודו כדכתי' וכדאמרי' לקמן אחוי טרפך ואשלם לך וי"ל דמ"מ כוליה הך רבותא שמעינן לה היכא דפייסה בזוזי דלא יהא אלא שפשע ופרע משל יתמי מאי אית להו גבי אותו החו' שחייב לאביהם הם מעכבין אותו בעד האחריות דליכא למיחש לצררי ואין עליהם שבועה כ"ש שמה שפרעו לא היו המעות של היתומים ממש דאכתי מחסרי גוביינא אלא משלהם נתנו והחוב עדיין כמות שהיה והר"ן כתב דוקא פייסיה בזוזי דאי מגבי ארעא לא מצו יתמי למהדר עליהו וקשה לו על זה כמו שכתב בהל':

שבק קטינא וכו' הני קמאי מצוה קעבדיתו אע"ג דלעיל בפרק הכותב אמרי' דכופין עד שתצא נפשו הרי כתבו שם התוס' דגבי יתומים מצוה ואין כופין משום דמתן שכר דכיבוד אב ואם בצדה ובהגהות אשרי כתב דהכא מיירי ביתומים קטנים ואין דבריהם מכוונים ועיין בירוש' שהביא הרא"ש:

אי פקח אידך וכו' כתבו התוספות דמכאן יש להוכיח דאם מפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי וכתב הרא"ש ז"ל דאינה ראיה דשאני הכא דמלוה זו באה מחמת קרקע שקנה ומיהו מאותה דשני דייני גזרות שהבאתי מוכח דאף בקרקע אחריתי מצו למגבי להו ונ"ל דלא צריך שלכתחלה יגבוה ע"י בית דין דאם קדמו יתומים ותפסו מטלטלין מפקינן מינייהו וטעמא דשעבודא דידיה אקרקע זה גופיה הוא מכיון שהוא חייב לראובן וראובן הוה חייב לו דומיא דההיא דאמרינן בפ' השולח לענין פרוזבול אמרינן אין ללוה קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבי' עליה פרוזבול מדר' נתן דמוציאין מזה ונותנין לזה ונהי דמאחרים שחייבין לראובן לא מצו למגבי כשיפרעו אם לא כשיתנו קרקע וכל מוניה דידיה הרי נפרעו מתחת ידו מדר' נתן הואיל ויש לו קרקע לא שנא אותו קרקע ל"ש ארעא אחריתי:

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י בשטר אחד דבשני שטרות לא אמרי' רצה וכולי אלא אם כן לקח משמעון אותה שלקח באחרונה ומאי דוחקיה דרש"י נימא דבכל ענין מיירי ובשני שטרות כגון שקנה האחרונה ונר' דה"ק דבשני שטרות לא מתוקמא דלא שייך לומר רצה מלוי גובה אלא אם כן לקח משמעון האחרונה דאז לא יוכל לחזור על שמעון כלל דאמר ליה כבר נסתל' שעבוד קרקעות אלו משע' ראשונה שקניתים והנחתי לך מקום לגבות הימנו והא דכתב רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצאו אלא זיבורית משמע דוקא מצא זבורית הא איכא עידית ואינו רוצה להוציא משמעון שהוא אהובו או שראובן נוח לו ושמעון קשה הימנו לא והא דקאמר רצה לאו ברצונו תליא אלא היכא דמטי ליה פסידא דאי לאו הכי מצי למימר ליה לוי להכי טרחי וזביני בינונית למשכן קמך עידית משום דבשתי שטרות מיירי ולוי לקח את הראשון ובהלכות בארתי והדבר צריך תלמוד וכתב' התוס' על פרש"י ולא נהירא לרבי דמצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ותימה לי דלא אמרי' הכ' אלא בלוקח גופיה שיגבה בעל חוב מבינונית הראשונה ולא מעידית האחרונה אף על פי שהיתה בני חרי דא"ל אנא בהך תקנתא לא ניחא לי שאינו חב לשום אדם בזה אבל השתא דמכרה לבינונית לאחר לא כל הימנו לחוב לזה שקנאה בחזקת שאין עליה שעבוד ומאן לימא לן דתקנתא דלוקח ראשון גרידא הוא לא כי אלא תקנתא דכל לוקחים הוא מפני תיקון העולם שלא נוציא מן המשועבד לאחרים כל זמן שיכול לגבות מבעל חוב גופיה דאם לא כן אין לך קונה קרקע שדואג שלמחר יטרפוה הימנו ולמוכר גופיה עבדי' תקנתא כי היכי דלזבנו מיניה וכגון דליכא פסידא לבעל חוב כיון שהניח מקום לגבות אפילו הוא זיבורית הילכך גם ללוקח אחרון זה יש לנו לעשות תקנה כיון שהניח אותם שהיתה משועבדת לבעל חוב ומשום דתרוייהו אינם בעל חוב ומכח טרפה בא עליהם אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדפרש"י ועוד קשה דמשמע דמודה ליה רבי לרש"י שטענת לוי טענה אלא שהיא אומר ששמעון יכול לטעון אנא בהך תקנתא וכולי ואם איתא שטענת לוי בזו טענה היא היכי מצי למימר שמעון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי דמצי למימר ליה בעל חוב את הוא דאפסדת שמכרת אותה למאן דלא מצינא לאשתועיי דינא בהדי' שהרי לוי מסלקם מעליו בטענה זו ואין לפני עכשיו אלא עדית בלבד:

רצה מזה גובה ואף על גב דאמרינן אין נפרעין וכו' שאני הכא דליכא בני חורין רש"י פירש משום דשמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טרפה הוא בא וזה לפי שיטתו דבשטר אחד מיירי אבל לדברי התוס' שהעמידו בשתי שטרות נמי כי היכי דשמעון היה יכול לומר טול האחרונה שהנחתי לך שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקו' שיש ב"ח אף לוי הבא מכחו יאמר כן לכן תירצו דמן הדין היה לגבות ממשועבדים אם לא מפני תיקון העולם והיכא דכולם משועבדים לא תיקנו רבנן אלא ממקום שירצה יטרוף:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריו' וזקפו עליו במלוה מקשים אמאי נקט באחריות לשון התוס' ויש לפרש דרבות' אשמועי' כשיש לו עליו אחריות והמעות תפוסים אצלו מחיים דאמרי' לעיל דמודה ר' עקיב' כשתפס מחיים ס"ד דמהני ליה קמ"ל דכיון דלאו מחמת תפיס' הוי בידו לא מהניא ליה כדאמרי' לעיל בהכותב גבי ההיא איתתא דתפיסה מליגא דשטרי דאמר לה אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים וכו' ושמא דברים אלו הם בכלל תירוץ של רבי, א"נ יש לפרש דנקט באחריו' לאפוקי מדרבא דס"ל דמגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דאין צריך להגביתו ממש ע"י אלא דאמר להו אי מגבינא לכו ארעא מי לא הדרי וגבאי מינייכו השתא נמי דס"ל לרבא דהיכא דאית להו פסידא אע"ג דאית ליה זוזי מצי למיגבי להו קרקע ורמי ב"ח סביר' ליה דהיכא דאי' ליה זוזי לא מצי למגבי להו קרקע כדאמרי' בהכותב הילכך אמית ליה מטלטלי שבק אבוך גבך וכ"ת הא אפליג' בה חדא זימנא דבפ' שני דייני מוקי רמי בר חמא מתני' דב' שהוציא' ש"ח זה על זה דזה גובר ש"ח וזה גוב' ש"ח ביתמי דמגב' גבו אגבויי לא מגבינן מינייהו ואמר ליה רבא ולגבינהו ארעא ליתמי ולהדר ולגבינהו מינייהו וי"ל דהתם רבותא קמ"ל דאי מהא דהכ' כיון דב"ח לא אתא למיטרף אלא לאחר מיתת ראובן מש"ה לא חשיב' תפיסה מחיים שעדין לא הי' לו טענה על המעות שבידו ולכי שכיב נעשו מטלטלין אצל בניו אבל בההיא דמחיים היה חייב לו ס"ד דחשיבא תפיס' שלעולם היה בדעתו לתפוס אותם תחת חובו שכשיוציא לו את ש"ח שעליו יוציא הלה כנגדו והכא אשמועינן רבותא דאפי' בכה"ג אמר רבא מצי למגבי להו ארעא משום דאית ליה פסידא:

תו כתבו התוספו' ז"ל על דברי ר' תימא למאן דמפ' טעמא בערכי:

משום צררי משכח' לה בכ"הג ל"ק מינה לר' דס"ל דהא תו' זמנו דלא חיישי' לצררי דאמרי' בריש בתרא הלכתא כר"ל אפילו מיתמי וגבי בלא שבועה אפילו מיתומי' לא גבי אלא למר ברבית אוכלת בהם ולמר לכתובת אשה משום חינא ועוד הוכיח התוספות ז"ל בגמרא בריש בבא בתרא מדדחיק רב אשי לשנויי בשקבל עליו לזו ולא לזו ולא משני תוך זמניה שמע מינה דאפי' תוך זמנו לא גבי אלא ודאי ביתומים קטנים דכשלא בפניו דמיא ואין מקבלים עדות שבב"ד חיישינן טפי לצררי:

ראובן שמכר וכו' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה מקשים מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון וכו' לשון התוס' והא לא מצי למימר דנ"מ לסלוקי בזוזי כמ"ד ב"ח לא מצי לסלוקי בזוזי ואתא ראובן ומפצי ליה שיטול משמעון זוזי ויסתלק דלא ניחא ליה דלהוי לשמעון תרעומת עליה דהא אביי הוא דאמ' לעיל מי דמי וכו' דב"ח נמי מצי לסלוקי בזוזי ומיהו מצי לאוקומי בדשויה אפותיקי לב"ח. דהכל מודים דלא מצי לוקח לסלוקי כדמסיק בפ' המקבל אההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו אבל ראובן גופיה מצי לסלוקי והשת' נמי אתי ומפצי ליה שיטול זוזי ולא מצי למימר לאו ב"ד דידי את כיון שאתה מכר את השדה ואין לך מעו' לפרעני דא"ל כיון דמפקן מיני' עלי הדר הו"ל כאילו אני נותן הדמי' ובעל דברים אני וכן משום תרעומת:

תו כת' התוס' ועוד דמסיק איכא דאמרי אפי' שלא באחריות וכו' הא אפי' הוא גופיה מעיד לו עליה כדאמרי' בבתר' המוכר וכו' וקש' דהא לא דמיא להתם דודאי על השדה עצמו איהו גופיה יכול להעיד וכ"ש קרוביו אבל על ש"ח שעליו היאך יכולין קרובי ראובן להעיד דהא שייך ראובן בגויה שאם ירצה יגבה ממנו או שמא למחר שיעשיר ויגבה ממנו ואדרבא הו"ל לאקשויי דבהא אפי' שמעון יכול לפוסלו דלא מצו קרובי ראובן לקיומי ליה אפי' מכר שלא באחריות דליכא טעמא דאי טריף ליה בתר ראובן אזיל דמ"מ עיקר החוב על ראובן הוא ועוד קשה אהא דכתבו שהעדים שרוצים לחייב ב"ח קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן הו"ל לאקשויי דכי זבנה שלא באחריות נהי דאתי ומשתעי דינא בהדיה ולא יהא אלא שלוחו של שמעון היכי מייתי קרובי שמעון לזכותו לקיים המקח בידו שהרי כל ההנאה של שמעון היא דשלא באחריו' לקח ואינו חוזר על ראובן כלל ועוד מה שהקשו אקבל עליו אחריות דסוף סוף יש ריוח לשמעון שיעמידו בידו הקרקע הא איכא לאוקומ' בשיש לשמעון מעות לסלק ליה וישאר הקרקע בידו וכי תימא מ"מ לא ניחא ליה לחזר ולטרוח אחר ראובן שישלם לו איכא לאוקומ' בשנתן לו ראובן הדמים שיהיו בידו מוכנים לסלקו מעליו דכל כה"ג לא הוו נוגעין בעדות כדאמרי' בפ' חזקת מי לא עסקי' דנקיטי אגר בית' ואמרי למאן נתביה:

תו כת' וליכא למימר דנ"מ לענין שבועה דבלאו הכי צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים ויש להעמיד דברי רש"י בדכת' ליה נאמנות ומ"מ כיון דטעין ליה שפרעו בברי יתחייב שבועת היסת כדאמר בס"פ שבועת הדייני' אי אייתי סהדי דפרעיה נהי דהמניה טפי מדנפשיה אלמא לא הוי' מחילה לגמרי ואח"כ יכול לטוענו כך וכך פרעתיך השבע לי דמ"מ צריך הוא להפרע תחילה בלא שבועה ואי משום שיתבענו אח"כ ראובן מאי נ"מ אי משתעי דינ' בהדיה בכל שעה יכול לטעון עליו השבע לי מיהו לדברי התוס' שמחל לו שמעון וכו' אע"פ שאח"כ יכול ראובן לתובעו נ"מ שיגבה חובו בלא שבועה תחילה אבל יש להעמידה בתוך זמנו דלא מצי למימר פרעתי כדאמרי' בריש בתר' דהלכת' כריש לקיש אפי' מיתמי דאין נפרעין מהם בלא שבועה כי היכי דאין כפרעון מנכסים משועבדין:

תו כתבו התוס' ומייתי רבי ראיה מהא דתנן בפ"ק דמציעא וכו' הא דהוצרך רבי לפרש דבריו של ר' מאיר ולדקדק לדבריו ביש בו אחריות אמאי לא יחזיר ולא דקדקו מרבנן דבכל ענין לא יחזי' פשיטא דמדרבנן איכא למידק שפיר אלא דבעי למדחי דהא דיוקא הוא כיון דסוף סוף לר"מ אמאי לא יחזיר דבלאו הכי נטעון פרוע דס"ל לר"מ מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו וע"כ איכא טעמא אחרינא כדכת' התוס' וזה שהקשו ומיהו נהי דמזויף לא טעני' ליה פרוע טעני' קשה נוקמה בתוך זמנו דלא מצי למטען פרעתי ויש לומר דמצי לטעון פרוע במגו דמזויף דמבעיא לן בפ"ק דבתרא אי במקום חזקה דלא פרע אניש גו זמניה אמרי' מגו ולא אפשיט' ופסקו רבוותא להקל על הנתבע דמהימן במגו ועוד דא"כ תפשוט בעיין ממתני' דלא אמרי' מגו במקום חזקה אך קשה דאי מזוייף לא טעני' ליתמי משום דלא שכיחא כל שכן דפרוע לא שכיח' שיפרע ויניח שטר חובו קיים בידו ולא דמי לההיא דהמוכר את הבית דפלג' דפקדון עביד אניש דפרע ולא חייש לשטרא דהא כי אמר נאנסו מי איתיה לשטרא הילכך יודע הוא שיהא נאמן בכל טענה שיטעון אבל בשטר קיים אין אדם עשוי לפרוע ולהניח שטרו קיים על סמך שיאמר מזוייף דשמא ימצא לקיים שטרו:

תו כת' ועוד קשה הדבר אם לא חשו להפסד יתומי' ולקוחות וכו' כלומר שהיה להם לתקן כמו שתקנו למלו' גופיה שיקיים שטרו וכי תימא לא הוצרכו לתקן דבלא כן טעני' להו לפרוע יש לומר היה להם לחוש שיכתבו עליהם שטר בתוך זמנו בזיוף ועוד א"כ מה הועיל רבי דאכתי תקשי מאי נ"מ בטענת ראובן יבא שמעון ויטעון פרוע והתוס' כת' בריש גיטין דלא שבקת חיי לכל בריה דבשטר מכר או מתנה יוכל כל אדם להוציא מלקוחות ומיתומ' ע"י זיוף ובזה יש להעמיד שמעתין לדברי רבי כי היכי דלא תקשי ליה מאי נ"מ בטענת ראובן אך קשה לי דמהני נמי לא קשיא דמצינן למטען חזר ולקחה ממך במגו דמזוייף כדקאמר בפרק ב' דייני אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו נאמן גבי עשאה סימן לאחר כדפירש' התוס' שם וי"ל דאכתי איכא למיח' שאין לך אד' מוריד לתוך שדהו אריסיו ושכירי' שאם ימות יזייפו שטר ואז לא טעני' להו חזר ולקח' ממך להוציא עידית דהואיל והמכר אמת לא אמרי' מגו להוציא וכי טעני' ליתמי דוקא להחזיק מה שבידם:

תו כת' הא לא קשיא שהרי יש לנו לחלק בין היכא דטעין ליה מזוייף וכו' ואיכ' לאוקמ' לההיא בשטר שכתוב בו הנפק בדליתיה ללוה קמן וק' דא"כ מאי איריא כתיב ביה הנפק אפי' לא כתיב הא מוקי לה שמואל למתני' בשאין חייב מוד' הא ליתיה קמן יחזיר וכי תימ' הא לא ק"ל כשמואל תקשי מההיא דשמואל בשטר הקנא' מאי איריא הקנא' אפי' בלא הקנאה אם לא שנאמר דשמואל מוקי למתני' בהקנאה וצ"ע שם:

תו כת' התוס' ויש להביא ראיה דטעני' וכו' מדאמרי' בס"פ גט פשוט וכו' ותימה מאי ראיה היא דכי לא אמ' תנו לא קיימה לשטריה ומצי למטען פרעתי במגו דנאנסו וראיתי בתוס' במציעא שכת' דרב ס"ל בפ"ק דכתובות מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והשתא מוכח שפיר אך קשה דבשלהי מכילתין גבי ההוא דעשאה סימן לאחר דאמרי' אי טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן וצריך לפרש בשאין כתב ידי העדים יוצא ממקו' אחר דנאמן במגו דמזוייף והשתא מאי קמ"ל שמא מזוייף הוא וגם האפטרופוס אמאי לא טען כן וכת' שם התוס' דלא טעני' ליתמי מזוייף וי"ל דשאני התם שהמכר הוא אמת ואותו מוחזק בשדה ולא חיישי' לקנוני' שזייף שטר מקחו דלא מרע שטרי' שהוא ירא (שמא) ימצא הזייוף ויפסיד שדהו ואע"פ שהוא מוחזק כדאמרי' בפ' זה בורר הבא לידון בשטר ובחזקה ידון בשטר כלו' צריך לברר מתוך שטרו ואם לא ברר מפסיד ולא שייך בזה לא שבקת חיי וגם לא טעני' ליתמי בכה"ג דלא שכיחא:

דף צג

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו פרש"י אם לא נתן מעות וא"ת וכי זבנה באחריו' וגבי ליה ארעא בזוזי כדרבא לעיל שכת' התוס' דהיכא דאית ליה פסידא לא יהיב זוזי ואין להעמיד כגון שהוזלה דלא מצי למהדר דבר קבולי מי שפרע הוא דמ"מ נהדר ליה כזולא דהשת' וי"ל דלא חשיב הכא פסידא כיון דסבר וקביל ע"ד כן ולא דמי לדלעיל ולא לפ' ב' דייני דהתם חשיב פסידא ועוד דיש להעמיד כגון שהוקרה ורוצה לעכב המעות והקרקע לגבות ממנו גם השבח:

משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ואפי' למ"ד בחזקת הבתים וכו' לשון התוס' נר' דזה נמשך לפר"ת דע"כ הכא מיירי בנמצאת שאינה שלו דליכא מי שפרע דומיא דההיא דפרזק רופילא דלא תקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא דאדעת' דהכי נחית ואי עסיקין מחמת חוב קאמר בהא נמי איתא מי שפרע דודאי אדעתא דהכי נחית דהא בלא אחריו' לקח וצ"ל דהכא ה"ה דחוזר עליו אלא דאכתי כל זמן שלא טרפוה ממנו אינו יכול לחזור בו אבל לפי' ריב"ם מתוקמא שפיר במוכרין מחמת שעבוד ש"ח אך תימה לפי' ריב"ם אטו כל קנייני כסף ושטר לא מהני ודייש אמצרי מהני ושמא ריב"ם מיירי בלא נתן מעות כפרש"י שמוכרו מצי למיהדר כל היכא דעייל ונפיק אזוזי אף לוקח יכול לחזור מחמת עסיקין כל דלא דייש אמצרי:

תימא לה הא סליקת נפשך הק' בתו' אמאי לא משני כגון שכתבו בעל' ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך בכ"ה זוזי ולקמן כי אמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה כתבו התוס' לא אתפרש שפיר טעמא דהך מילתא ע"כ וליכא למימר דהיינו הא דאתא מתני' לאשמועי' דלא תימא לה הא סליקת נפשך לגמרי משום דאמרה לא הפקעתי שעבוד ע"י הקנאה אלא במילי דעלמא שאמרתי לה דין ודברים אין לי עמך דהוי כעין מחילה שלא אריב עמה להתדיין עמה אבל מגוף השעבוד לא נסתלקתי דא"כ תיבעי קנין הילכך לבעלת מנה מסלקי דין ודברים דידה לך לא מחלתי ואילו הוה מיירי בכתבו שתיהן דין ודברים כדברי התו' מאי רבותא ומאי קמ"ל אבל השתא קמ"ל דלא אמרי' לגמרי נסתלקה ובסיפא דאוקי בכותב' בעלת ג' מאות וכו' נת' התוס' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתני' ונראה דהא קמ"ל דלא תימא כשאמרה לבעלת מנה ובעלת ק"ק דין ודברים אין לי עמכם במנה אהניא לבעלת ק"ק כשאין שם אלא מנה אבל אם יש שם מאתים נעמוד לחשבון דמדין ודברים של המנ' סליקית נפשאי מהמנ' השני אם ימצא לא נסתלקתי:

רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו וכו' פר"ח דלא קאי אלא אבבא דרישא ואבבא דמציעתא אבל בסיפא לא וכו' והא דקאמ' סתמא אין אני רואה דבריו וכו' משום דאף בסיפא לא אמר אלא משום דשתי תפיסות נינהו ורבי לא חלק דבכל ענין חולקין לפי ממון וכוותי' ולא מטעמיה ואכתי ק' דפי' השוה דרישא דקתני אין שם אלא מנה חולקות בשוה לא הוה הפירוש דשוה דרבי דאילו שוה דמתני' היינו חלקי' שוין לג' ושליש לכל א' ואילו שוה דרבי לפי חשבון דאי הוה תני רבי חולקו' לפי חשבון הוה ס"ד דלא פליג אלא אחלוקא דידהו לבד אם לא היו שם כתיבות ותפיסות שר' נתן אומר נוטלין חלקים שוין ורבי אומר לפי חשבון אבל כתיב' מזו לזו ותפיסו' חלוקות מהני להכי קאמר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו כלומר מה שהוא סבור לחלוק בחלקי' שוין אלא לעולם בין בכתיבה בין בלא כתיבה בין בתפיסה א' בין בג' תפיסות הדין שוה בכולן וזהו שכתב ר"ח שלא תהא מדת הדין לוקה העמדנו דברי רבי אכל מנה ומנה נוטלות בשוה פירוש זהו בשוה כלומר משפט שוה והא דלא מפ' בגמרא שוה דמתני' לפי חשבון דא"כ היכי קתני היו שם ק"ק של מנה נוטלת חמשים אפילו כתב שתות וחומש וכתבו התוס' על פירושו של רבינו חננאל ז"ל ויש לחלק דלא דמי לההיא דיש נוחלין דהתם ליכא שום שעבוד וכו' עכ"ד ומהאי טעמא גופיה אדחיה לה ההיא דשור שוה ק"ק שנגח וכו' דהכא טעמא משום שעבוד דכי היכי דמשתעבד להאי אבל התם ליכא שום שעבוד וכן כתב הרא"ש אבל קשה לי דלא הוי משפט צדק שישתעבד לבעלת מנה כמו לבעלת שלש מאות שאם בעלת מנה היו לה ג' שטרות של מנה מנה כלום לא היה לה שעבוד כנגד כל אחת על כל הנכסים כאילו היו ג' שטרות של שלשה בני אדם אטו מפני שהם בשטר אחד מי גרע כחיהו ונראה שכך הם ראיותיו של רבי' חננאל שהביא מיש נוחלין ומשור שנגח וכו' להוכיח ששורת הדין לפי ממונם חלוקת' וכיון שכן השעבוד שנשתעבדו יש לנו לומר בענין זה נשתעבדו שיטול כל א' לפי ממונו ולדברי התוס' ה"ה בלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל בפ' מי שמת דמשתעב' לשניה' כולם חולקין בשוה ולפי' התוס' קשה לי הא דאמרי' בגט פשוט האי מאן דנקיט שטרא דחבריה דמסיק ביה ק' וא"ל שויה נהלי תרי בני חמשין חמשין וכו' לא משוינן ליה דאמר ליה לא ניחא לי וכו' והלא אע"פ ששניהם רוצים אינם רשאין ן לפי שהן חבין ללקוחות היוצאין ביום א' או הבאים לטרוף מנכסים שקנה לאחר מכאן שאם היו כתובין בשטר א' יטול חלק אחד בשני שטרות נוטל שני חלקי':

מאי לאו בשור לחרישה וכו' מכח קושיא אדתני סיפא דייק הכי לשון התוס' ולא דייק מדקתני סתמא דמשמע בכל ענין דא"כ תקשי נמי לרב המנונא דמשמע אף בטביחה ועומד לטביחה והשתא דפריך מכח אדתני סיפא לרב המנונא לא קשיא דרבותא אשמועי' וכו':

הותירו זוזי חדתי שלדעת כן נשתתפו יחד וכו' הא דאמרינן בפרקא קמא דבתרא לדידך דלית לך דינא דגוד או אגוד וכו' ור"י ז"ל אזיל לשיטתיה ולדידיה מתוקמא שפיר אבל ר"ש ז"ל ס"ל הכא דכל סתמא לפי מעות הן חולקין וכי פליגי בשוה היינו בסחורה דאדעתא דהכי נשתתפו ולדידיה תפשוט ממתניתין פחתו או הותירו כך הם חולקין אבל לדברי ר"י היינו טעמא שלדעת כן נשתתפו שבריוח מועט כזה לא קפיד ליכא למילף ממתני' דהתם לא שייך לומר אדעתא דהכי ואם תאמר היכי תלו בדינ' דגוד או איגוד ואפי' לדידך נמי דלית לך דינא דגוד או איגוד השכ' שעשו העבד והבהמ' [כבר] (כשר) יחלוקו פשיטא דכ"א כפי חלק וכדאמרי' ביש נוחלי' הבכור נוטל פי שנים בשבח השתא נמי לפי חשבון וי"ל דלמאן דאי' ליה דינא דגוד או איגוד כשהניח להם אביה' ע"ד כן הניח שישתמשו שניהם כיון שיודע שאין יכולי' לעלות זה על זה בדמים והו"ל כשו' לחריש' אבל לדידי דאית לי דינא דגוד או איגוד ה"ל כשור לטביחה שהרי למכירה הן עומדי' וניחא שכל השכר יהיה לפי חשבון והשתא דאתינא להכי איפש' לפרשה בלא הך דינא דהתם ודאי ליכא למימ' אדעתא דהכי נשתתפו אלא כההיא דתנן בסוף בתרא שני אחין א' עני וא' עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד הניחן לעצמ' הרי העשיר או' לעני הבא לך עבדים ורחוץ במרחץ וכו' ופירש רב אלפס שאם אין לזה זתים ואין לו עבדי' יאכל הלה וחדי וטעמא שע"ד כן הניח להם אביה' שישתמשו שניהם כל זמן שלא יחלוקו ואין העני יכול להשכירו לאחרים אף כאן סלקא דעתיה דמקשה דכיון דליכא דינא דגוד או איגוד ישתמשו בשוה שע"ד כן הניח אביהן ומיהו מדברי התוספות שם משמע דלא ס"ל כהא דרב אלפס אלא אם מוצא העני להשכיר יכול להשכיר ולכך לא פירשו כן:

דף צד

שנמצאת א' מהם שדה שאינה שלו פי' הקונ' שנודע כבר שהיא גזולה הק' התוס' למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ויתר על כן קשה אטו בהא נימא בן עזאי מה שגבה גבה אכתי עדיין לא גבה על פי ב"ד ואי משום דהלך והחזיק מי מהני א"כ כל ב"ח מאוחר ילך ויחזיק בקרקעות וגם זה שהקשו מי קאמר ת"ק נשברת נפסדת קאמר ודאי קשה טובא ונר' דה"ק רש"י דלא נמצאת ממש קאמר אלא נודע בקול בעלמא וזאת אינה רוצה להניח הקרק' מחמת הקול דשמא השביחה הקרקע וחסה להפסיד מה שהשביחה בו א"כ הויא עידית או שסמוכה אל ביתה ואומרת שמא לא יזכה הנגזל בדין אבל מכל מקום אינה רוצה שתגבה האחרונה בלא שבועה שקדם ת"ק סבר לא תשבע דהשתא לאו בעל דברים דידה הוא דא"ל לכשיטלנה ממך תגבנה בן ננס סבר תשבע דב"ח מאוחר וכולי מה שגבה גבה והשתא נמי בעלת דברים דידה היא שכולן נשבעו אטו מפני שהיא אחרונה נשכרת ואף לר"ח נמי ס"ל דהך נשכרת אליבא דידיה קאמר דס"ל מה שגבה גבה דאילו לת"ק נפסד' הוא שטורפין אותה ממנה והשתא לפר"ח הקש' התוס' כי משני חוששין שמא תכסיף א"כ נשביע כל ב"ח מפני חשש ב"ח שקודמים לה דשמא מצא וכו' אבל לרש"י ניחא דלא חיישי' בכה"ג אלא בדנפק קלא ויצאו עליה עוררין והא דהקש' בתוס' גם היתומי' יכסיפוהו יש לתרץ דלא דמי דהיא אם השביחה בקרקע כשבאין לטרוף מידה שמין לה שבח לבדו אבל יתומים אם משביחין בו בשלשים דינר משביחין הם מנה ששמין הקרקע כשהי' משובח' ומה שיותיר יותר על כתובת' תפרע:

שני שטרות היוצאים ביום א' פירוש של מכר או של מתנה וכו' ולפר"י צריך לומר דלר"מ דאמר עידי חתימה כרתי אע"פ שמתוך עידי מסירה ניכר שנכתב ונחתם ונמסר לזה קודם לא מהני כיון שאינו מוכיח מתוכו ומייתי ראיה מפ' כל הגט ותימה הוא דאי כל דלא מוכיח בזמן מתוכו לא לקני א"כ כל ביומי' מצי למיהדר בי' וכן לענין הגט ואם מת בו ביום בטיל גיטא ונפל' קמי יבם וזה אינו דכי בעי ר"מ מוכיח מתוכו לענין כריתות שיהא מוכיח שזה מגרש אשה זו וכיון שזה כבר מוכיח הרי יש כריתות ע"פ עידי חתימה ובזמן מאי נפ"ל מינה הא זמן מדרבנן הוא שמא יחפה ותנן בהמגרש ג' גיטין הולד כשר יש בו עדי' ואין בו זמן ואילו לר"מ אם אינו מוכיח מתוכו פסול מן התורה כדכתבו התוס' בפ' שני דגיטין בהאי דנקט ס"ת ויהב' לדביתהו וא"ל הא גיטיך כ"ש בשטר מכר או מתנה שאם לא כתב זמן אינו נפסל בכך וצריך לברר מאי דאיתא בין פי' של ר"י לפי' של ר"ת ומאי דשייך לשיטתייהו וזה שכתב ונר' לר"י דמיירי הכא במתנה או במכר במקום שכותבין את השטר דגם כתב צריך לומר כן דאם נקנה הקרקע בכסף או בחזקה מה כח שטר יפה הרי אינו אלא לראי' בעלמא וגם מה שהוצרך ר"ת לפרש דמודה היינו מה שירצה הדיין למה הוצרך לזה להאריך כאן בראיות בדבר ומה שייך לשיטתו ונר' דלר"י הא איכא בין שטר מכר ומתנה לשטר חוב דשטר מכר ומתנה לר' אלעזר דכי אתו סהדי ומסהדי מי נמסר תחילה מקבלים להו להכי אמרי' שודא שידון הדיין בסברתו למי היתה דעת הנותן יותר קרובה למסור תחילה אבל בש"ח כי אתו סהדי מאי הוי מלוה ע"פ היא וכיון דמתוך השטרות כי הדדי נינהו אי אפשר לזכו' לאחד טפי מחבירו ולא שייך שודא ולדבריו כל היכא דאיפשר לעשות שודא למיזל בתר סברא אזלי' אם לא היכא דאי איפשר לזכות לא' טפי מאידך ולכך כת' אף בשטר מכר כגון שאינו מוכר לו אלא בשטר זה אפי' יבואו עדים שנמסר לזה קודם לא חיישי' להו דבעי' שיוכיח מתוך השטר אבל לשיטת ר"ת דשודא היינו היכא דליכא מידי סברא לזכות לזה טפי מזה שיעשה הדיין מה שירצה כל היכא דאפשר אפי' בדרך רחוק לומר דתרוויהו כי הדדי זכו ניחא לן למימר טפי דחולקין דאימור הכי אתרמי ששניהם כתבו בהדי הדדי ולא שנאמר שודא שיתן למי שירצה אבל היכא דע"כ א"א אלא שהאחד עיקר שזכה קודם חבירו לא אמרינן חולקין דממה נפשך אנו נותנין בידים שלא כדין לא' מהם להכי אומרי' שודא דאימור מתרמי שיתן הדיין לזה שזכה הילכך לר"מ אע"פ שאפשר שכתב לזה וזכה תחילה ואח"כ כתב ומסר לשני שהראשון זכה כיון דאפשר נמי לומר דאתרמי דתרווייהו כי הדדי זכו חלוקה עדיף משודא ואילו מפ' ר"ת שודא באמדן דעתה אף לר"מ הו"ל למעבד שודא דסברא היא דלזה שהיה דעתו קרובה כתב ומסר תחילה ולא כתב שניהם כאחד אלא שמתוך כך הוצרך ר"י ז"ל לומר דלר"מ אפי' מסר תחילה לא זכה כדכתב ולא ס"ל הכי לר"ת ועוד הוצרך ר"י להעמיד במקום שכותבין דלא קנו אלא בשטר' דאם יש שום קנין אחר חוץ ממנו אימור בכספא קנה ולר"ת אין צריך להעמיד בכך דאפי' אם אפשר שקנו בקנין אחר כל דאפשר לומר אתרמי דבהדדי הדדי זכו (ובשטר זכה את) שניהם עבדינן חלוק' דעדיפא משוד' והוכיח ר"ת דשוד' ברצון הדיין תלי' ולאו משו' אומדנ' מדאמרי' שניה' ת"ח שניה' קרובי' וכו' שודא דדייני אלמא כי ליכא שום סברא לזכות לזה טפי מאידך אמרינן שודא וכן מההיא דגיטין שהביא רש"י דאמרי' מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה שודא אלמא ברצון תליא וכן מההיא די' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי וכו' דפרכי' ונהדר ונדייניה ומוקי לה בשודא דדייני דאי בסברא תליא נהדר ונידיניה בסברא ועוד הוכיח מדמדמי דינא דאלים גבר דהיינו בלא סברא לדינא דשודא ועוד דמשני הכא ליכא למיקם עלה דמילתא אך זה שמדמה ר"ת דהיכא דכתיב שעות תלינן מסיר' אחר חתימה הכי נמי תלינן המסירה בשעת חתימה משמע לכאורה דלא דמי דהיכא דכתבי שעות כיון דידעי דקפדי אשעות זהירין הן למסור תכף מפני השעבוד ואין עידי החתימה זזין משם עד שימסור בפניהם אבל לומר שהמסירה היתה לדעת החתימה זו מנין לנו לא' ומסר לא' ותימה דהא משמע בפ"ק דמציעא וכו' ותירץ רבי דכי אמרי' עידיו בחתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים וכו' ואי קשיא לר' אלעזר היאך יזכה ביום שלאחריו בלא מסירה כלל ועוד דלשיטת רבינו תם דלעיל קשה א"כ מצינו להעמיד אף לר' אלעזר בשקנו בהדי הדדי כגון שנכתבו שניה' ביום א' ששניהם קונים ביום שלאחריו תירץ דהא דאמרי' עידיו בחתומיו זכין לו בשטרי הלואות ובשטרי מכר שהם לראיה קאמר אבל שטר שקונים בו אפי' לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי מודה הוא שאינו קונה עד שימסור וכן בגט עד שיגיע לידה לא מתגרשה:

אימיה דרמי בר חמא וכו' פר"ח קבלה בידינו דוקא במקרקעי וכו' ולר' שודא אף במטלטלי כדאמרי' גבי שליח וכו' ולא ידענא מה ראי' שליח לדיין שהרי דיין אם אינו מומחה פקיע כרב נחמן לא מצי למיעבד שודא ואילו שליח כל דהו עביד שודא וטעמא דמשהושלש בידו ע"ד כן הושלש שיעשה מה שירצה ואף במטלטלין:

דף צה

בשקנו מידה קשה דכיון שאין לה קנין בגופה של קרקע אלא שעבודא בעלמא להפקיע השעבוד מי בעי קנין הא קי"ל דמחילה אינה צריכה קנין אפי' מוחלת כתובת' עצמה כ"ש מוחלת השעבוד כדמוכח בפ"ק דקידושין גבי עבד עברי דאמרי' אין גופו קנוי לימא באפי בי תרי זיל ומיהו יש לומר דלשון דין ודברים לשון גרוע הוא ולא מהני בתורת מחילה והתם לאו דוקא נקט לימא ליה באפי בי תרי זיל אלא שיאמר לו לשון טוב ועיקר הקושיא הוא דאמאי צריך שטר מה שכתו' בשטר יאמר לו בע"פ והכי מוכח מדברי התוס' שם שכתבו אקשיא אחריתי אך קשה אכתי מאי פריך מההוא דהאומר לחבירו דין ודברים נהי דהכא לא דמי להרוחא כדכתבו התוס' מ"מ לא דמי לההיא דהתם מיירי בשותף שיש לו חלק בגוף הקרקע וצריך הקנאה בלשון דין ודברים לשון גרוע הוא דמדין ודברים סליק מגופה של קרקע לא אסתלק אבל הכא חוב בעלמא הוא שאין צריך קנין להפקיעו כל מה שיש לה בקרקעות אלו אין קנין הגוף אלא דין ודברים שתערער עליהם מחמת שעבוד כתובת' וכל שעה שבאה לטרוף יכולים לסלק' בזוזי ומנ"ל דלא מהני בהא לשון דין ודברים וי"ל שכל שלא מחלה עיקר החוב יש לה שעבוד על הנכסים והיא לא מחלה השעבוד אלא מדין ודברים בעלמא הוא דאמרה ליה דהא דקנו מידו גבי נשואה סבר רב יוסף למימר מדין ודברים קנו מידו ולא מגופו של קרקע אלא דר"נ אמר מגופו של קרקע קנו מידו שהקנין אינו חל על דבר שאין בהם ממש ואלימא מילתיה לפרושי דבגופה של קרקע קונה אבל הכא שחק' בו שלא מחלה אלא דין ודברים הוא דקאמ' וניחא נמי ההיא דפ"ק דקידושין דנימא ליה באפי בי תרי זיל בזה הלשון מהני לפי שאין לו על המכר חיוב ממו' אלא שיפר' לשו' זיל ולא תשמשני משמע והיינו מחילה:

מקדו בטל אפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן ליה בא' מאותן ג' שדות לשון רש"י פירוש דמ"ה לא פריך גמרא בפשיטות והא נתן מקחו בטל ואמאי אצטריך למזב' אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח וכו' אלא דהתם מיירי באותן ג' שדות ולהכי מקחו בטל אפי' בחיי הבעל ודייקי' מ"ט אע"פ שנתרצית בטל משום טעמא דנחת רוח אלמא יכולה היא שתאמר ה"נ תאמר נחת רוח וכו':

הא ר"מ והא ר' יהודה ופירש לנו רבי וכו' וק"ל א"כ לבסוף דמסיק רב אשי וכו' אמאי אהדר ביה מאותה סברא ראשונה וכו' לשו' התוספות ויש לומר שכך הם דבריו של רבי דסתמא דגמרא דאמר סברא זו דיותר נחת רוח שייך בשני לקוחות מבלוקח אחד לא אמרה אלא משום רבותא ולא משמע ליה שיחלוק ר' יהודה בזה וכ"ש רב אשי דאסיק למילת' דלא מסתבר ליה חילוק זה אפי' לרבותא להכי אמר איפכא דבהכי שייך לחלק שפיר שייך יותר נחת רוח בלוקח א' מבשני לקוחות:

כתבה לראשון ולא חתמה לו יש מקשים והא בהנזקי' וכו' ותירץ רבי בשכתב לו שטר בפני עצמו ואם תאמר אמאי לא מוקי מתני' בשכתב' בשטר בפני עצמו וי"ל דטעמא דמתני' בכה"ג משום דכיון שכתב לו בענין זה שיוכל להוציא שטר שלה בלא שיצטרך להוציא שטר של בעל דהא לית לה שום טענה השתא נמי אע"פ שגם שטר הבע' יוצא מתח' ידו לאו לנחת רוח מכוונה אבל הכא בדכתב לה דין ודברים אין לי עמך אפילו בשטר בפני עצמו לא מהני שהרי מוכיח מתוכו שבאה לקיים מכרו של בעל ועוד דשטר זה לחודיה לא מהני ליה אם לא שיוציא שטר המכ' ועוד תי' רבי דה"ק אבל בשטר קנה בהדי לך חזק וקנה וק' נוקי מתני' בדאמר ליה לך חזק וקנה ועוד קשה במה שהק' מאי תיובת' נוקי בדלא אמר אמאי לא הקשו כן לתירוצא קמא נוקי בדלא כתבה בפני עצמו ותו קשיא איפכא דשפיר פריך התם דמדקתני עד שתכתוב באחריות ודאי דבלאו הכי לא סגי דאל"כ למה לו אחריות הא סגי לה שתאמר לך חזק אי נמי בשתכתוב בפני עצמה ולמה תתחייב באחריות וי"ל דכי אמרי' בדאמר לך חזק היינו בשעת חזקה קודם שיחזיק דהיינו לקח מן האיש וחזר לקח מן האש' שלקח רשות להחזיק ממנו תחילה ואחר כך ממנה והחזיק על פיהם בהני מהני אם כתבה לו שטר אבל אם כבר החזיק על פי הבעל מאי אהניא ליה דבורא שתאמר לו לך חזק אין אחר קנין כלום כדאמרי' בפרקא קמא דמציע' שדה זו כשאקחנה ממך הרי היא קנויה לך דהשתא אין ראוי להקנותה לעצמו ולהכי לא מצי לאוקומ' מתני' בהכי דקתני מכר את שדהו דמשמ' שכבר מכרה כדכתב' התוספות לעיל והשתא הק' התוס' שפיר נימא דהא דתניא עד שתכתוב היכא דלא אמרה בתחילה לך חזק דהשתא לית ליה תקנת' אם לא שתתרצה לכתוב לו אחריות:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה