חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
האשה שנפלו - פרק שמיני
דף עח.
האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס פי' רש"י ונתארס' אבל נשאת לא והביא ראיה מדתנן עד שלא נשאת וכו' וקשה לר"י וכו' לשון התוס' וקשה דאמאי לא הכריחו פי' רש"י דע"כ בנתארסה דוקא מיירי ולא בשנשאת מדקתני סיפא נפלו לה משנתארסה וע"כ במכרה בעוד' ארוסה מיירי דבהכי אפליגו ב"ש ואמרו תמכו' ואי תימא דאף בשנשא' אח"כ פליגי ב"ש אכתי מאי קשיא להו לאמרו לו הואיל וזכה באשה אם תאמר דקשיא להו דהואיל דזכה באשה שנשאת כבר יזכה אף בנכסי' שנפלו לה באירוסין א"כ היינו אמרו לו דר' חנינא ולקמן אמרי' דר' חנינא ס"ל דלקושית אמרו לו דר' יהודה תשובה נצחת השיבם וכי תימא דאע"ג דנפלו לה משנתארסה אף בשנשאת איירי ומ"מ אמרו לו אמכרה בעודה ארוסה קשיא להו והא אמר ר' חנניא שתשובה נצחת השיבם אכתי תקשי א"כ למה לן תו למתני עד שלא נשאת ונשאת הרי כבר נשואה מנפלו לה משנתארס' דאף בשנשא' מיירי ומשנ' שאינה צריכ' היא ואי תימ' שר' חנינא חזר ושנה לומר דאמרו לו הואיל וזכ' באשה וכו' אכת' תקשי לרב פפא דאמ' רב חנינא מוכרת ונותנת ס"ל ע"כ הך מתני' ר' יהודה שנאה ומשנה שאינ' צריכ' היא:
תו כת התוס' אלא ודאי משמע ליה לגמ' דעד שלא נשאת לא מיירי בשנפלו לה קודם אירוסין לשון התוס' וק' דמנ"ל לתוס' לדקדק כן לעולם אפילו קודם אירוסין משמע כדמשמע ליה לרש"י. ומ"מ לא ס"ל לגמר' לאוקמי אמרו לו דר' חנינא בן עקביא דפליגי אדרבן גמליאל אף בנפלו קודם אירוסי' לומ' דהואיל וזכה באשה יזכה בנכסים דהא ודאי איכא טעמ' רבה דבזכותה נפלו דהא ודאי ידעי טעמא דבזכותה נפלו מדלא הוקשה להם מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי ולא מסתבר לגמרא לאפושי פלוגתא כולי האי שלא יהא נראה להם טעם לחלק בין נפלו עד שלא תתארס לנפלו לאחר נישואין אבל בנפל לה אחר אירוסין דוקא פליגי דבהא יש טעם דאע"ג דאירוסין גופיהו אימור בזכותו ואימו' בזכות' היינו טעמא דשמא לא תבא לידי נישואין כדכת' רש"י והשת' הרי נשאת ובאת לידי נשואין:
נפלו לה משנתארסה ב"ש אומ' תמכור במס' פאה דירושלמי בעי אמאי לא תני לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וכו' וי"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת א' לשון התוס' וקשה אם חומר' חשבת להא משום שמא תחזו' בה אף בההי' דהפקר היה לנו להחשיבו חומרא לב"ה אע"ג דמדעתו מפקיר שמא יחזור בו וגם צריך לדקדק למה הוצרכו התוס' להביא ההיא דהפקר לעניים כאן ועוד לדקדק שלא תפסו התוס' סגנון הירוש' דמהדר לשיטת ב"ש אינו חומר לבעל הבית וכו' הו"ל לתוספות אינו חומר לאשה בשתי שבתות דשמא תחזור בה ויש לומר שהתוס' באו לתרץ שעקר תירוץ הירושלמי לאו דבעינן שיהא לבית שמאי קל משני צדדים ולא יהא בשום צד מהם דבר של חומרא דאפילו תימא דאינו חומר לבעל הבית לגמרי כיון דמדעתו מפקיר מכל מקום אי אפשר להכחיש שפעמים שהוא חומרא כגון שעומד וצווח על ספינתו שאבדה אלא שעיק' תירוץ הירושלמי דלא תני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין דהיינו לאפוקי כגון מתניתין דקל לאשה וחומ' לבעל ומאי חזית דקרית לה קולי ב"ש משום אשה ואימא קולי ב"ה משום בעל אבל כגון ההיא דהפקר וההיא דשתי שבתות שפיר קרינן לה קולי בית שמאי וחומרי דבית הלל בהפקר לענין עניים ובשתי שבתות לענין האיש דאיפכא ליכא למימר קולי בית הלל בהפקר לענין בעל הבית ובשתי שבתות לענין האשה שהרי אף באילו יש צד חומרא אהפקר שהוא מדעתו ובשתי שבתות שמא תחזור בה ולענין עניים בהפקר ולענין הבעל בשתי שבתות הוי חומרא לבית הלל מכל וכל הילכך טפי קרינן קולי ב"ש לפי דלענין אחד מהם הוא קל ואין בו שום חומרא ולענין הצד האחר אעפ"י שיש צד חומרא גם יש בו צד קולא להכי שנו התוס' וכ"ת וי"ל דאין זו קול' כלו' לא מצית למקרי קולא לב"ה דלא הוי קולא מכל וכל שהרי מדעתו הוא מפק':
סיפא אימור בזכותו וכו' תימא א"כ לבית הלל נמי תמכור לכתחלה דהוי ספק ודאי ואין ספק מוצי' מידי ודאי צ"ע שם מאי מייתי מהתם דדילמא להכי קרי ליה ליבם ספק משום דזיק' עושה ספק אירוסין ואף באירוסין עצמן אם מכרה ונתנה קיים הילכך שיהא המכר קיים הויא איהי ודאי ויבם ספק אבל במכרה בעודה ארוסה כמו שהוא ספק כן היא ספק שמא תבא לידי אירוסין שמא לא תבא ולא קרינן לה מוחזקת:
איבעיא להו ר' יהודה לכתחל' קאמר וכו' ונר' לר"ת דה"פ לכתחלה וקאי ארישא או דילמא דיעבד והשיב להם על החדשים אנו בושין על אותם שנפלו לה משנשאת שהם חדשים וכו' וצ"ע דגם לפרש"י אנו צריכין לפרש כן דישנים קרו להו כלפי השתא שכבר נשאת אבל הרמ"ה הקשה דלמה לא נפרש דה"ק לפי שאמרו לו הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים שיהא מכרה בטל אפי' בעודה ארוסה והדברים ק"ו שאם נשאת ומכרה שתהא מכרה בטל אמר להם על החדשים שנפלו לה משנשאת אנו בושין אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים דנפלו בעודה ארוסה ונשאת דלפי שיטתכם כ"ש שיהא מכר' בטל והא לית' דא"כ מאי אתא לאוסופי ר' חנני' בן עקבי' לומר שאמרו לו עד שלא נשאת ונשא' מהו הואיל וזכה באש' לא יזכה בנכסים תו כתבו התוספו' והא דלא נקט הבעיא ארישא קאי או אסיפא שכן דרך הגמ' דבעי בלשון שפושט לבסוף דפשיט ש"מ דיעבד פי' דאין הכרח דארישא קאי אם לא מכח הסברא דארישא לא הוי אמרי' מכרה בטל ולהכי נקט הבעיא אלכתחלה או אדיעבד פי' הא לא מבעי' לי דאי אדיעבד לא מצי קאי ארישא אלא עיקר מלתא קא מבעיא לי אי אלכתחל' או אדיעבד ותימה דאמאי לא פשט להדיא דאסיפא קאי ולא מכח הסברא אלא דאי ארישא היכי קאמר אף זו לא תמכור ואי תימא שמא לא גרסינן ליה ובתוספתא נמי לא גרסינן ליה אכתי יש פשיטות אחר להדיא ולא מכח הסברא אלא דאי ארישא קאי דנפלו לה עד שלא תתאר' דמוכר' לכתחל' כמו בנפלו משתתארס וקא מהדר להו על החדשים שנפלו לה משנשאת אנו בושין וכו' א"כ אמאי פליג ר' חנינא עליה דר' יהודה ואמר צא כך השיבן אלא כך השיבן לא אם אמרתם בנשוא' וכו' דהא הם לא באו לדון ארוסה מנשואה דמארוסה עצמה באו לדון דמה לי נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס ומה לי נכסים שנפלו משנתארסה דהואיל וכבר נתארסה עצמה וזכה באשה למה יזכה בנכסים לענין שלא תמכור והוה ליה לגמר' למפשט מהכ' בהדי' ולא היה לשנות דמייתי אלא הוה ליה למימר ארישא קאי או אסיפא והוה ליה למפשט ש"מ אסיפא דאי אריש' לא היה חולק ר' חנינא לומר לא כך השיבן דע"כ אין תשובה לשאלה זו אלא הא דהשיב על החדשים אנו בושין דהוי דומיא דשאלה ששאל' ממנו אליבא דר' חנינא שהוכיחו מן החדשים לישנים ולא משמע להו טעם לחלק משום שעת נפילה ועוד קשה דמה הכרח הוא זה דקאי אסיפא דארישא לא הוו אמרי מכרה בטל דילמא ארישא קאי ומשום דשמעי ליה לרבן גמליאל דקתני נפלו לה עד שלא תתארס מוכרת ונות' ומשמע ליה מתני' כפשט דכיון דנפלו לה עד שלא תתארס מוכרת אע"ג דנשאת שכב' דחו התו' לעיל ראיית רש"י שרצה לומר דוקא נתארסה אלא סתמא בכל ענין משמע והא אמרו לו הואיל וזכה באשה שנשאה לו לא יזכה בנכסים ויהא מכרה בטל דבה' מסתב' שיהא מכר' בטל טפי מכשמכר' בעודה ארוס' תדע דהשת' דקי"ל כרבותינו דחזרו ונמנו אע"ג דנפלו לה עד שלא תתארס ונשא' הבעל מוציא מיד הלקוחו' אבל במכרה בעודה ארוסה אם מכרה ונתנה קיים ויש לפרש דמה שכת' התוס' דארישא לא הוו אמרי מכרה בטל לאו מכח הסברא הוא דלפי זה לא היה להם לתוס' לכתוב לעיל שאין נזכר בברייתא לא רישא ולא סיפא אלא הול"ל דאין הכרח מן הברייתא דלא קאי ארישא אלא מכח הסברא מבחוץ מדקתני דיעבד אלא נר' דמכח הסברא אין ראיה דיכולין אנו לומר דקאי ארישא ובשנשאת כדפרישית לעיל אלא לפי שרבינו תם שפי' ואמר דאם קאי אריש' מה שהקשו הנך אמרו לו לא הקשו אלא ממכר' בעודה ארוסה וסלקו להו חד דרגא להשוות נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס לנכסים שנפל' לה משנתארסה ואי קאי אסיפא הקושיא היא מעד שלא נשאת ונשא' דלא משמע ליה לומר דארישא יוכיחו מעד שלא נשאת ונשאת כמו שרוצים התוס' לומר בסמוך לקיים פי' רש"י הראשון ולפי שיטה זו של רבינו תם מוכח שפיר מן הברייתא דודאי (אי) לא קאי ארישא לא הוו אמרי מכרה בטל שאם כל עצמם של אותם שאמרו לו לא השווה אלא למוכרת בעודה ארוסה ובההיא מכר' קיים קתני והיאך אמרו הואיל וזו אשתו נפלו לה משתתארס מה זו מכרה בטל אלא ע"כ אסיפא קאי ובאים ללמוד משנפלו לה משנשאת דמכרה בטל ולהכי לא נקט הבעיא ארישא קאי או אסיפא דבעי בלשון שפושט לבסוף דאין נזכר בברייתא לא רישא ולא סיפא אלא דיעבד ומוכח מינה דאסיפא קאי ולא ארישא וכיון שיש לה לגמרא פשיטותא להדיא לא חשו להביא פשיטות אחר:
תו כתבו התוס' ועוד יש לומר אף לפירוש הקו' קשה שגריס שפיר אמר להם אף זו לא תמכור דה"ק הואיל וזו אשתו משנתארסה ונשאת וזו אשתו עד שלא תתארס עכ"ד וקשה דמה הוכחה איכא מנתארסה ונשאת דלא יהא אלא דסביר' להו דארוסה ונשואה שוין מ"מ התם בארוסה נפלו שהוא רשותו אבל עד שלא תתארס ברשות' נפלו והכי בעו למימר דמכרה בטל לגמרי ואי לא משמע להו למיזל בתר שעת נפילה אלא בתר השתא א"כ אמאי לא הקשו מ"ש רישא ומ"ש סיפא ועוד כי משני להו אף זו לא תמכר משמע דמודה להו דארוסה ונשואה שוין אלא דאעיקר' דדינא פרכה דאף בנשואה אם מכרה קיים א"כ השתא תקשי ליה אמאי מוכרת בעודה ארוס' אין מכרה בטל כמו מוכר' כשהי' נשוא' וכי תימא דהיינו הא דמהדרו ליה הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים דוחק הוא לומר כן דעד השתא היו דנים על נפלו לה עד שלא תתארס ועכשיו שבאין לדון על מוכרת בעודה ארוסה היה להם לומר דכי מכרה בעודה ארוסה מפני מה אין מכרה בטל הואיל וזכה באשה וכו' כדקאמ' בסמוך ר' חנניא בן עקביא אלא מתוך המשך הלשון משמע דקאי אמאי דשאלו לו לעיל וה"ק השבתנו מפני מה אין מכר' בטל מה תשיבנו על מוכר' לכתחיל' למה תמכו' לכתחילה אך קשה שזו היא קושית רשב"ם שהוקש' לו ושמא אע"פ כן קצת קשה לרשב"ם דכיון שהקשו לו הואיל וזו אשתו וזו אשתו שיהא הדין שוה לעד שלא נשאת ונשאת מה תשובה השיב באומר אף זו לא תמכור א"כ אמור מעתה גם בזו דעד שלא תתארס שלא תמכור והיאך השיב להם חצי תשוב' קושיית' עד שהוצרכו הם לחזור ולהקשות דהו"ל לאהדורי להו בחד זימנא ומאי מוכר' לכתחילה ועוד יש לפרש דאנפלו לה משנארס' ונשאת קאי דאמר להם רבן גמליאל אף זו לא תמכור ואם מכר' ונתנ' קיים ואהדרו ליה ואמאי מכרה קיים הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים ויהיה מכרה בטל כמו נפלו לה משנשאת אך קשה דהא דאמ' ר' חנניא לא כך השיבן אהייא קאי אי אקושיא הראשונ' שהשיב להם אף זו לא תמכור אי איפשר לומר כן שלא השיבן אלא לא אם אמרתם בנשואה וכו' דא"כ מדמהדר להו לא אם אמרתם בנשואה משמע דמודה להו בנפלו לה בעודה ארוסה ונשאת מכרה בטל והא ליתא דהא תנן עד שלא נשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ור' חנניה גופיה קאמר דאהא אמרו לו הואיל וזכ' באשה וכו' ואפי' תימא דלדבריהם השיבן כלומר אף לפי שיטתכם מה אתם משיבין מנשוא' לענין ארוסה מ"מ מדקאמ' לא כך השיבן דמשמ' התשוב' נצחת השיבן ואדרב' נר' יותר תשובה אמיתי' היא תשובת ר"ג אליבא דר' יהודה דהשיב להם האמת ואי אשאלה השניה קאי דאמרו לו הואיל וזכה היא עד שלא נשאת ונשאת קאי מאי קאמר אלא כך השיבן. לא אם אמרתם בנשואה וכו' ונר' דהכי קשיא להו הנך אמרו לו ודאי לכאורה אין להוכיח מנפלו לה בארוסה ונשאת דמ"מ ברשותו נפלו אבל מדבריך משמע דלאו בתר שעת נפיל' אזלת דאי בתר שעת נפיל' אזלת הי' לך לו' דאם מכר' משנשא' מכרה קיים כיון דבארוסה נפלו ולענין זה שתהא מכרה קיים קרינן ליה רשותה דהא מוכרת בעודה ארוסה מכרה קיים א"כ לדבריך דלאו בתר שעת נפילה אזלינן ולדידן דסבירא לן דכך לי ארוס' כמו נשואה יגמר הדין דנפלו לה שלא תתארס יהא מכרה בטל כמו עד שלא נשאת ונשאת דלא אזלת בתר שעת נפילה דבין ארוס' ובין נשוא' שוין וקמהדר להו ר"ג זו שאתם סבורים דלאו בתר שעת נפילה אזילנא ליתא דאף זו לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים כמו במוכרת בעודה ארוסה והדר אמרו לו וכי אזלת בתר שעת נפילה ולא ברשותו נפלו דמשזכה באשה משעת אירוסין זכה בנכסים וקמהדר להו על החדשים אנו בושין וכו' ואתא ר' חנני' למימר דקושי' זו שהקשו לו בעד שלא נשאת ונשאת דברשותו נפלו תשובה נצחת היה לו דלאו ברשותו היא כיון שלא היה זכאי במציאתה וכו' אבל על השאלה הראשונה מודה לי' דכך השיבן אף זו לא תמכו' ולרב פפא דקתני בבריית' מוכר' ונותנת ליכא לא קושיא ולא תשובה אליבא דר' חנני' דלדידיה מכ"ש דבעודה ארוסה מוכרת ונותנת קיים והיאך יכולין לומר מה זו מכרה בטל והרמ"ה פי' דודאי הא דאמרו לו הואיל וזכה באשה וכו' אמוכר' בעודה ארוסה קאי דהיו משוין ארוסה לנשואה ואמר להו על החדשים אנו בושין דמשמע ליה לרשב"א דלא קאי אנפלו לה עד שלא תתארס ואלכתחילה דא"כ קשי' טובא דלא השיבם על הטעות הגדול שהיו טועין להשוות נשואה לארוס' לכך צ"ל דעל זה שאלו ממנו ועל זה השיבן וק"ק למה לא השיבן גם זה הטעות הקטן שהיו טועין שלא לחלק בין נפלה לה קוד' אירוסי' לנפלו לה אח"כ דהתם מוכרת לכתחילה:
לא כך השיבן ר"ג לחכמים פירוש על הארוסה ששאלו לא הוצרך להשיבן לשון התוס' פירוש לפירושם דלרש"י דלא גריס אף זו לא תמכור והכל שאלה אחת אתיא לא כך השיבן בפשיטות אבל אי גרסי' אף זו לא תמכור אמרו לו הואיל וזכה באשה וכו' נמצא ששתי שאלות היו ושתי תשובות א"כ לא כך השיבן אהייא קאי לכך פירש על הארוסה ששאלו וכולי כלומר קמייתא דנפלו עד שלא היתה ארוסה לא קאי דודאי כך היתה שאלה והתשובה כמה שאמר לעיל:
תני מוכרת וכו' ור"ח גריס אמתני' מוכרת ונותנת וכו' לשון התוס' ותימא לפי גר' זו אמאי לא פריך אמתני' להדיא ור' חנניא בן עקיבא כב"ש ואמאי נטור עד השתא דמייתי ברייתא להקשו' מינה אמתני':
לא כרבי יהודא ולא כרבי חנניא פירוש לא כאמרו לפניו דר' יהודה ולא כאמרו לפניו דר' חנניא דתרוויהו מודו דעד שלא נתארסה וכולי לשון התוס' פירוש לפירושם דלפי פירוש הקונט' קמא דר' יהודה קאי ארישא צריך לפרש לא כאמרו לפניו דר' יהודה שהם מיפים כח הבעל לומר דאף נפלו לה עד שלא תתארס מכר' אחר אירוסין יהא מכרה בטל ולא כאמרו לפניו דר' חנניא שהוא גורע כח הבע' דמודה בנפלו לה עד שלא נתארסה דמכרה קיים ועי"ל דבריהם דהיה איפשר לפרש לה כר' יהודה ולא כר' חנניא ממש ואליבא דרבן גמליאל לפי שנויא דרב פפא דע"כ לא פליגי אלא אם תמכו' לכתחיל' אבל תרוייהו מודו שאם מכר' מכר' קיים דעד שלא נשא' ונשאת כ"ש נפלו לה קודם אירוסין וא"עג דדוחק קצת דלפ"ז לא הוה צריך גמרא למימר לא כרבי יהודה ולא כר' חנניא דהא ודאי פלוגתא דידהו אינה אלא בנשואה דעד שלא נשאת ונשאת ומילתא דפשיטא היא דבנפלו לה עד שלא תתארס תרווייהו מודו מ"מ ניחא לן למימר הכי דדוחק לומר דאמרו לפניו חלקו על רבן גמליאל ולא קבלו תשובתו לכך כת' התוס' דוודאי ה"פ לא כאמרו לפניו דר' יהודה וכו' דהשתא א"ש דאע"ג דפלוגתיהו בארוסה מ"מ בנכסים שנפלו לה קודם תרוויהו מודו ואין זה דוחק לומר דאמרו לפניו פליגי ארבן גמליאל דבלאו הכי צ"ל כן בההיא דהכותב דאתיא כאמרו לפני ר"ג דאין סברא לומר דאתיא כרבותינו דהא חזרו ונמנו קתני משמע שאחר המשכה היתה חזר':
תו כתבו התוס' והא דמשמע לקמן בהכותב וכו' א"כ אותם נכסים נפלו לה קודם עד שלא נשאת לשון התוס' ותימא מנ"ל דהתם מיירי בנכסים דנפלו לה באירוסין דילמא לנכסים שנפלו לה לאחר נישואין קאמר דבהנך מכרה בטל דאין לומר דלא מהני תנאה לדבר שלא בא לעולם דע"י סילוק אדם מסתלק מדבר שלא בא לעולם דהא אף נכסים שיש לה עכשיו עדין לא זכה בהם ודבר שלא בא לעולם הוא ואפילו הכי מהני כדכתבו התוספת דממילתיה דרבא שמעי' דיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם ושמא ס"ל לתוס' דאם בנכסים שהיו עתידין ליפול אחר נישואין הוה מצי לפרושי מתני' לא קשיא מידי מההיא דדין ודברים אין לי על שדה זו דהתם לא אמר כלום לפי שכבר זכה בו ובדברים בעלמא בלא קנין לא פקע כחו אבל נכסים שעדין לא זכה בהם שעדין לא נפלו לה אעפ"י שעכשיו היא אשתו דין ודברים אין לי עליהם מהני שפיר לפי שהוא מסתלק שלא יזכה בהם מעיקרא אלא שמתוך הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל מוכח דבנשואה לא מצי להסתלק דהוי כבן שסלק עצמו מנכסי אביו וע"ש בפ' הכותב:
לימא תנינא לתקנת אושא תימא לרבי יצחק והא תקנת אושא הויא אפי' בנפלו לה מן האירוסין או קודם כדמשמע בהחובל וכו' ואמאי לא אמר כאן שנפלו לה באירוסין וכו' לשון התוספות וא"ת ולטעמיך ולדידהו מי ניחא אפי' תימא דתקנת אושא אף בנפלו לה מן האירוסין אמאי לא אמר התם תרוייהו מקמי תקנה והא בנכסים שנפלו לה קודם אירוסין לכך יוצאין בשן ועין לאש' שהרי אם מכרה ונתנ' קיים והא בנכסים שנפלו אחר נישואין שהבעל מוציא מיד הלקוחות אף לאחר מיתה דהוי קנין הגוף דהא אם יש לומר דתקנת אושא אתיא לטפויי אף בנפלו לה מן האירוסין תו לו צריך למימר מתני' בחייה ולפירו' אלא מתני' כפשטה הבעל מוציא אף לאחר מיתה ותקנת אושא לא אצטריך אלא לנכסים שנפלו באירוסין והא דאמרי' התם כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה בנכסים שנפלו לה מן האירוסין מיירי ולמה ליה לגמרא לאוקומי תרוייהו בנפלו מן האירוסין אימא תרווייהו מקמי תקנה חד בנפלו מן האירוסין וחד בנפלו מן הנשואין והא ליתא דכי קשיא להו לתוס' הכי קשיא להו כיון דסוף סוף לפי האמת משמע מהתם מפ' החובל דתקנת אושא אפי' בנפלו לה מן האירוסין הויא למה לן למימר בין הכא בין התם דמקמי תקנת אושא לא הוה זכו בגוף אימא דאף מקמי תקנה זוכה בגוף לאחר מיתה והתם נמי בפרק החובל לא הוה ליה לשנויי כאן קודם תקנה וכו' דלענין נכסים שנפלו בנישואין מקמי תקנה ולאחר תקנה שוין ואי קודם תקנה בנפלו לה באירוסין קאמר לא הוה צריך למימר וכאן לאחר תקנה אלא כאן בנכסים שנפלו בנישואין ותירץ דלפי האמת תקנת אושא אינה בנכסים שנפלו באירוסין והא דלא משני התם הכי בלאו הכי משני שפיר וא"ת וכי נמי תימא דתקנ' אושא היא אף בנפלו באירוסין אמאי לא אמרינן התם לר"ע קנין פירות כקנין הגוף דהכי קי"ל כר' יוחנן דס"ל הכי וכאן בנכסים שנפלו לה באירוסין בעודה ארוסה דמכרה קיים להכי יוצאין לאשה וכאן בנכסים שנפלו לה משנשאת דיש לבעל פירות וכקנין הגוף דמי ועדיף טפי לומר כן ולא שיאמר כר"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ויש לומר דבארוסה פשיטא דיוצאין לאשה שעדין לא נכנסו לרשותו ואינו חייב לזונם ואינם אוכלים בתרומה ולא מקרו קנין כספו כלל וסתמה דלאשה ולא לאיש בנישואין משמע אבל אכתי קשה מאי קשה שנאמר דלהכי אתיא תקנת אושא א"כ היינו רבותינו וחזרו ונמנו וכי תימא תקנת אושא הוסיפו נפלו מן האירוסין ורבותינו הוסיפו אף בנפלו לה עד שלא תתארס א"כ תמה על עצמך אמאי לא משני התם תרוייהו אית להו תקנת אושא ואחר תקנה אינון וכאן קודם חזרה דרבותינו וכאן לאחר חזרה והכי משמע מדברי התוס' זכרונם לברכה שכת' דתקנת אושא הויא אף בנפלו מן האירוסין או קודם ועוד קשה דמשמע שהתוספ' לא הוקשה להם אלא מכח ההיא דהחובל דבלא ההיא דהחובל לא הוה קשיא להו דודאי משום דקשיא לן תנינא לתקנת אושא אין לנו לבדות מעצמינו ולומר דתקנת אושא הויא אף בנפלו מן האירוסין דבשלמא גוף לאחר מיתה בהדיא קתני לה אלא שחדש הגמרא דמתני' לא איירי אלא בחייה ולפירות אבל מכח ההיא דהחובל מקשי' כיון דלפי האמת קים ליה לגמרא דתקנת אושא הויא אף בנפלו באירוסין אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקומי מתני' בחייה ולפירות וזו אינה קושיא כלל דשמעתא דחובל נשני' לפי האמת ובמסקנא דהכ' דתקנת אושא הויא לענין גוף לאחר מיתה שתקנו שכל שהבעל מוציא בחייה יוציא גם לאחר מיתה והשתא דקיימא לן כרבותינו דחזרו ונמנו דלא שני לן בין נפלו עד שלא תתארס ובין נפלו לה משנשא' דבכלהו הבעל מוציא מיד הלקוחות מעתה אין טעם לחלק בין נפלו באירוסין לנפלו בנישואין דזו היא תקנת אושא דכל שהוא מוציא בחייה מוציא הגוף לאחר מיתה דאי תקנת אושא היתה בתר רבותינו דאז חזרו ונמנו תקנת אושא קאי עלייהו ואי תקנת אושא מקמי רבותינו הויא רבותינו קאי אתקנת אושא נמי והכי אמרו בין נפלה לה עד שלא תתארס בין נפלו לה משנשאת שהכל דין אחד להם ולעולם מקמי דמסיק גמרא הכי אין לנו לבדו' מלבנו דבר שלא נזכר בברייתא דתקנת אושא ועוד קשה לי התם בפ' החובל אמאי לא משני כאן בנכסים ידועים כאן בנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש דקי"ל כוותיה ואיפשר שנפלו לה עבדים במ"ה והלך הוא שם וסמא את עינו ואין ידוע לו שהן של אשתו ואפי' תימה דבעינן שיתכוין לעבדו דושחתה עד שיתכוין לשחתה וזה לא ידע שהיה עבדו הא שייך ידועים אצלו ואין לו בהם זכות כגון שכתבם לאחרים דהו"ל מברחת דמסיק גמרא עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ושמא אלו אינם יוצאים אף לאשה כיון שהלוקח זוכה בהם מעכשיו כל זמן שלא תחזור בה מעשה ידיהם ללוקח ואם מתה בחיי בעלה לוקח זוכה בהם:
ר' שמעון חולק בין נכסים לנכסים וכו' קשיא לי אי קי"ל כר"ש כמו שאו' התוס' שכן פסק ר"ח אמאי דחיק גמרא בפ' מי שאמ' הריני נזיר דפריך אמתני' דקתני אם משלה היתה בהמה אשה מנא לה מה שקנת' אשה קנה בעלה ודחיק לשנויי שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם דאתיא דלא כהלכתא כדכת' התו' בפ"ק דקידושין אפלוגתא דר"מ גבי עבד כנעני דכסף ע"י עצמו וכולי דאין קנין לאשה בלא בעלה ולא מהני ע"מ וכן בפ' בן סורר ומורה אמתני' דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו פריך אמו מנ"ל מה שקנת' אשה קנה בעלה וי"ל דכל שאם נודעו אח"כ לבעלה זכה בהם כמ"ש הרא"ש דדוקא כל זמן שאינם ידועים לבעל הוא דאמרי' אם מכרה ונתנה קיים אבל אחר שנודע תכף זכה בהם וכיון שכן לא מקרו נכסים גמורים של אשה לומר גבי נזיר שירעה עד שיסתאב שאנו חבין לבעל שהוא ראוי לזכות בו והרי הפר לה וכן לענין בן סורר ומורה לא מקרו נפסים גמורים של אמו ועוד כיון שסופו ליורש' לא אמרי' תמות וגם אינם נכסים גמורים של אשה ולהכי לא משני התם בתשלומי כפל דמעלמ' קא אתו לה דהויא לאשה כדאמרי' בסמוך וא"ת והרי מברחת ומסיק גמרא עשאום כנכסי' שאינם ידועין דמ"ה לא זכי בהו בעל אע"ג דלא קנינהו לוקח עד השתא משום דעשאום כנכסים שאינם ידועין אע"ג דהשתא הם ידועים לו וי"ל דהיינו עשאום שעשו שטר מברחת זה כאלו היה שטר קיים והו"ל כאילו מכרה קודם שנודעו לו שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה שהוא סבור שהמתנ' גמורה ואע"ג דלפי האמת לא הוי קנין גמור ללוקח לענין זה עשוה כקנין גמור:
כתבתינהו לברתא פי' רש"י והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת והקשו עליו בתוס' א"כ אמאי אפליגו רב ענן ורבא לרב נחמן ועוד הוסיף הרא"ש להקשות א"כ אפי' מקצתן נמי ועוד הקשה מדאמרי' פ' מי שמתו אפי' למ"ד מברחת קנה ה"מ היכא דלא גליא דעתה הכא הא גליא דעתה וע"כ התם לא היה תנאי דאילו היה תנאי לא היה טועה רב ביבי לקיים המתנה אלמא מ"ד מברחת לא קני בדלא גליא דעתה הוא ועוד הקשה אי כת' יוצא ממקום אחר מה מועיל מה שהודיעו לעדים לא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא והדברים הללו הם טעמו של רש"י ושטתו מחוורת יפה דודא' אי גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח והלוקח מוד' שגלת' דעתה ואמרה שמתנה זו שהיא נותנת הוא כדי שלא יזכה בעל בנכסיה אפילו מאן דפליג הכא מודה הוא דלא קנה לוקח כההיא דפ' מי שמת דקאמר הכא הא גליא דעתא וכההיא דפרק אלמנה נזונית דאמרינן זבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכההיא בצורת' דהוה בנהרדעא דכיון דגליא דעתיה בשט' המכר שלצורך כך וכך הוא מוכר הוה ליה כמאן דאתני בפירוש אבל הכא גבי מברחת לא גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח דלצורך נישואין עושה שאם כן היו העדים צריכים לכתוב כן בתוך השטר ונמצא' שאינה מברחת מבעלה כלום אלא לעדים גלתה דעתה שאין כונתה במתנה זו אלא להבריח מבעלה ואי הויא מתנה במקצת לא מהניא לה כלום זה שגלתה דעתה לעדים שכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר לא אתי בעל פה ומרע ליה לשטרא ואפילו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין גילוי דעת זה שגלתה לעדים כלום דלאו תנאי גמור הוא בשעת המכר דשמא בשעת המכר גמרה ונתנה דהא דאמרינן בפרק שני דכתובות תנאי היו דברינו נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דוקא כשהם מעידים שהיה תנאי גמור בשעת המכ' אבל במתנת כל הנכסים מהני האי גלוי דעת לומר דאף כשנתנה לא נתנה אלא על דעת כן דאנן סהדי דלא שבקה נפשה ויהבא לאחריני ואפילו במקו' ברתא דנפשה עדיפא לה וסברא זו לא מהני לה אי לאו דגליא דעת' דדברים שבלב הוא כההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דאף על גב דסברא הוא דלא זבין איניש ארעיה אלא אדעתא דלמיזל ולאו אדעתא דלמיקם אמר רבא דברי' שבלב אינם דברי' אבל הכא דגליא דעתה לעדי' ואיכא סברא לומר דאנן סהדי דלא נתנה אלא להבריח הוי כאילו גליא דעתה בשעת המכר ורב ענן ורבא סבירא ליה דלעולם גילוי דעת דעדים לא מהני כל דלא גליא דעתה בשעת המכר בפני הלוקח ולא דמי לשכיב מרע שכתב כל נכסיו דלא בעינן אפילו גילוי דעת מטעמא דסברא דלא שביק איניש נפשיה דהתם חוליו מוכיח עליו וחזקה דלא שביק איניש נפשיה בעודו בחיים ומי יפרנסנו אחר כך אבל הכא אפילו מתנת כולם הוי כמו מתנה במקצת דשכיב מרע דהכא שמא נותנה הכל לפי שהיא נשאת לבעל והוא יפרנסנה ואדרבא לדברי התוספות והרא"ש ז"ל קשה מההיא דפרק האיש מקדש דמשמע דכל דבעידנ' דזבין לא אמר מידי הוו דברים שבלב:
דף עט.
עשאום כנכסים שאינן ידועים ואליבא דר' שמעון פסק ר"ח כר' שמעון בנכסים שאינם ידועים וכו' וכבר בא מעשה לפני רבינו תם בא' שרצה ללות וכו' לשון התוס' פי' דבריהם והצעתם כך הוא שפסקו של ר"ח אינו מתקיים אלא עם פסקו של ר"ת לפי שכל הראיות דר"ח אינם אלא מדקאמ' ואליבא דר' שמעון משמע דכל הני דס"ל דמברח' לא קני ס"ל כר"ש דלרבנן כיון דאי לא קנינהו לוקח קני להו לבעל ובהכ' לא הוי מוכרח אית לן למימר דלמתנה גמורה נתכוונה כמו שפסק רבינו תם גבי ב"ח והיכי קרעיה רב נחמן לשטריה אבל אם היינו מפרשים בפשטות השמועה דמבעיא ליה לגמרא דמשמע ליה דלא קני להו כל עיקר אפילו בעודו תחתיו ואמאי ואי לא קנינהו לוקח ניקנינהו בעל ולא יועיל השטר כלל ומשני אע"ג דלא קנינהו לוקח מהני שטרא לענין דלא ליקננהי בעל דעשאום כנכסים שאינן ידועין ואליבא דר"ש דאליבא דרבנן כיון דלא קנינהו לוקח קני להו בעל והשתא אין ראיה מרב נחמן ושמואל שהיו קורעין שטר מברחת דכ"ש דלרבנן לא מהני ולא מידי וא"ת ולמה לא נפרש כן וליכא הוכחה לפסוק כר' שמעון אלא נאמר דהלכה כחכמים והרא"ש ז"ל כתב שהוציאו שיטת הגמרא ממשמעות' דפשטא דסוגיא הכי אזלא דאי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל והאי שטרא חספא בעלמא הוא ומשני עשאום כנכסים שאינן ידועים ואליבא דר"ש הילכך במידי דלא שייך הך טעמא כגון גבי ב"ח אמרי' חספא בעלמא וקני להו ב"ח הפך פסקו של ר"ת ונראה לי שהגדולים נוחי נפש הוצרכו להוציא השיטה מפשטה דלשיטת הרא"ש דפריך ואי לא קנינהו לוקח משום שהן ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה א"כ לא יצאו מרשותה וקנינהו בעל א"כ כ"ש קשיא לחכמי' שאמרו שתכתוב לו מהיום ולכשארצה דכיון שהם ברשותה לחזור בכל עת שתרצה לא יצאו מרשותה וכל זכות שיש לה זכה בו בעלה ולא כל כמינה לומר אני רוצה לחוב לבעל' ולא דמי למתנה ע"מ להחזיר שאין הרשות בידה אלא ביד מקבל המתנה אימת שירצה יחזיר וכי היכי דבסתם כשנתנה כל נכסיה פריך גמרא לומר דעקרינהו דמשום דאין זכות ולא קנין לאשה בלא בעלה ה"ה במפרשת כשארצה בכך הוא מתנה בכל הנכסים בסתם כמו מתנה במקצת במפרשת דבכל הנכסים אע"פ שלא פירשה כמו שפירשה דאנן סהדי דלהכי אכוונה דלא שבקה נפשה ויהבא לאחריני א"כ אנו דנין את דבריה כאילו אמרה בפירוש כל זמן שארצה ואם כשנתנה בסתם מתנה גמורה אנו רוצין לבטלה מחמת שלא היה בלבה לתת אלא כל זמן שתרצה כשאמרה בפירוש לכשארצה לא כ"ש שנאמר כיון שהן ברשות' לחזור לא מרשותה יצאו וכ"ת הכי נמי דאף לחכמים פריך אין לומר כן מדמשני עשאום כנכסי' שאינם ידועין ואליב' דר"ש והא רבנן פליגי עלי' דר"ש והיכי מצי' לאוקומי פלוגתא דרשב"ג ורבנן כולהו אליב' דר"ש אבל לדברי רבינו תם א"ש דלא קשי' ליה לגמרא אלא אמ"ד מברחת לא קני דאמאי לא קני' כיון דמתנה גמורה נתנה והיא לא גלתה דעתה בשעת המתנה לומר שלהבריח היא מתכוונת ולא אמרה לכשארצה אפילו אם היה בדעתה כן יש לנו לומר דדברים שבלב הם דאמאי לא אמרה בפירוש וכי תימא הילכך לא הוצרכה לפרש משום שהדבר גלוי לכל דאנן סהדי דלא שבקה נפשה אי אהכי סמכה היה לה לחוש שיבטל המתנה ויקנה אותם הבעל מכח סברא זו דודאי לא לשום מתנה נתנה אלא כוונה להערים וכיון שכל כוונתה להבריח מבעלה צריכין אנו לומר שזה שלא פירשה ואמרה לכשארצה נתנה על דע' שיזכה בהם המקבל מתנה ולא יזכה בהם הבעל והשתא אחכמים אין שום קושיא כלל שהרי אמרה בפי' לכשארצה ומשני לעולם סמכה דעתה שלא היתה צריכה לפרש דלאו הא בהא תליא דכל שלא קנה לוקח קנה בעל דהא לא גריעי מנכסים שאינן ידועים לבעל שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה והיא לא הוצרכה לפרש שהדבר נכר ואף על גב דלא קני להו לוקח לא קני להו בעל ומתוך דברינו למדנו שרבינו חננאל צריך לדברי רבינו תם על פי מה שפירש בשמועה ורבינו תם גם הוא צריך לדברי ר"ח שדקדק מדקאמר ואליבא דר"ש בואו ש"מ דסבירה ליה כר"ש שאם לא הי' דקדוק זה אין הכרח לפירושו של רבינו תם והיינו מפרשים שיטת השמועה כפשטה ואחכמים נמי פריך ומשני עשאום כנכסים שאינה ידועים אליבא דר' שמעון דאפי' רבנן דר"ש מודו הכא לענין מברחת:
דקלי ואילני דקלי היינו כפירוש רבינו תם בהמוכר את הספינ' דדקלי מתקיימי' הרבה ולא כרשב"ם וכו' לשון התוספות וקשה דאף לרשב"ם מתרצה שפיר דאף על פי דדקלי לא מתקיימ' כל כך מכל מקום דקלי עדיפי טפי שעושין פירות יותר מאילני וגופני אף על גב דגם הן עושין פירות יותר מדקל צריכין הוצאה מרובה כדכתבו התוס' בסמוך ועוד קשה על מה שהק' התוס' בסמוך מההיא דהחובל דמשמע דגופני' עדיפי מדקלי דלא קשה מידי לדברי ר"ת דדקלי' מתקיימי' הרבה ומשמע מדברי התוס' דלהכי קאמר דקלי ואילני דקלי משום דדקלי' מתקיימי' יותר שכתב היינו כפירוש ר"ת וכיון שכן אע"ג דגופני עדיפי לענין פירו' מ"מ דקלי עדיפי שמתקיימים יותר וכ"ת אמאי תלש שמואל דקלי משום אילני דהא קים להו לרבנן דדקלי עדיפי הא דאמור רבנן דדקני עדיפי היינו לענין נכסי מלוג שהפירות הבעל תולש ואוכל אבל כל אדם לעצמו גופני עדיפי ליה שפירותיהן מרובים ויכול לקנות מהפירות דקלי' וכל מה שירצה וי"ל שדברי התו' נמשכי' עד למטה דלא אתיא כרשב"ם דאין לומר דאע"ג דאילני מתקיימי' יותר דקלי עדיפי דחשיבי יותר דאי משום חשיבו' אמאי אמרי' אילני וגופני אילני דבהחוב' משמע דגופני עדיפי אבל לרבינו תם ניחא דדקלי לאו משום חשיבות הוא אלא מתקיימי' יותר ותרצו לפי' רשב"ם דדקלי עדיפי שאין צריך להוציא הוצאה עליהם אך קשה מאי קשיא להו מההיא דהחובל דילמא התם היו גפנים הרבה סביבות הדקלי' ומוטב לדחות דקל א' מקמי כמה גפנים וי"ל דכיון דשמואל לא יהיב דעתיה להכי אלא ממאי דטעים בהו טעמא דחמרא מוכח דמיניהו יניק ודאי דכל אותה יניקה מכחיש בגפנים ואם עשר גפנים היו סביביו אין הוכחה מטעמא דחמרא דלא כל אותו הטעם הוא מכחיש בהם שאותה יניקה באה לו מעשר גפנים נמצאת עישור יניקה מכל אחת ובין הכל כאלו הדקל מכחיש גפן אחת מכל וכל לגמרי ומאי חזית דדמא דגפן סימק טפי:
דף פ:
ר"מ אומ' שמין אותם כמה הן יפים בפירות לא אמר הפירות ילקח בהם קרקע או ילקח בשווין קרקע והוא אוכל פירות אלא אגב קרקע שיימינן להו שאע"פ שהפירות יהיו שוין הרבה למי שירצה לקנותם כך לא שיימינן אלא לגבי מי שירצה לקנות כל הקרקע דלאו דעתיה אפירות ואין דמי הפירות כל כך הפרש כדמי המקח והיינו טעמא דמה ששוין הפירות יותר דהיינו למי שהוא קונה אותם משיקצץ ושבח זה ברשות בעל קא שבחי להכי שיימינן ליה אגב קרקע ההפרש שיש בשעה שהכניסה לו הקרקע והיא מלאה פירות ממה שהיתה מכנסת אותה בלא פירות:
כללא דמילתא ר"ח גריס גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וקשה לרשב"א וכו' ועוד דא"כ הא דקתני פיר' של גפרית ומחפורת של צריף ר' מאיר או' קרן הוי נמי פירא וכו' לשון התוס' וקשיא לי אמאי לא הקשו התוס' מדר' מאיר שהוא מודה בחריצין של מלח יחול שאין פריו כלה לעולם כדפי' רש"י שהוא פירא כלומר כאילו נפלו לה פירות וילקח בהם קרקע והיכי אמר דפיר' של גפרי' ומחפור' של צריף שהן קרן ואין מוכרין אותו דהא סופו לכלות ולהגיע ליסוד ועוד הא דהקשו דגפרית וצריף לא גריעי מפירות מחוברים דמאי קושיא לעולם רבי מאיר סבר דכל שנפל לה מבית אביה אף על פי שהקרן כלה והולך תולש ואוכל דרך הנאתו כגון גלימא וגפרי' וצריף שאין לנו לומר שימכרנו ויקח דבר אחר לפי שזהו מה שנפל לה ומכרהו לגמרי להחליפו בדבר אחר אבל פירות מחוברים אפילו אם נאמר שיקח בהם קרקע אין הקרן כלה שעדיין הקרקע עומד ונותן פירות והרי שבח בית אביה קיים ועוד תימה דודאי גריעי דגפרית וצריף צריכין הוצאה להוציאם וזמן מרובה אבל פירות ממילא קא רבו תו כתבו התוספות ועוד דהשתא הוי רב נחמן כר"מ וקשה כיון דעל כרחין רב נחמן והאי סתמא דגמרא דקאמר הכא כללא דמילתא גזעו מחליף פירא וכו' פליגי אהדדי אמאי קשיא ליה לרשב"א טפי דרב נחמן אתיא כר' מאיר לגרסת ר"ח ולא קשיא לי' דסתמא דגמרא אתיא כר"מ לפי' הקונ' כדהקשה רבינו תם בסמו' וי"ל דלשיטת רש"י האי כללא דמילתא אמרי לה קרנא היא דמסיימי למילתיהו ואתי ואינם דברי הגמרא אבל לדברי ר"ח אם תאמרו מדלא נקט אמרי לה פירא לבסוף דדברי הגמרא הם דא"כ קשה דשיטת הגמ' אתיא כרבנן הילכך קשה אמאי לא נקט אמרי לה פירא לבסוף:
תו כתבו התוס' ור"ת גריס כגר"ח וכו' ולפירו' הקו' קשה דמפ' אין גזעו מחליף מוכרין לשון התוס' וקשה כיון שר"ת סופו לשנות פירוש דפיר' וקרנא דהכא מפירוש פירות וקרן דלקמן א"כ למה הוצרך לגרוס ולמחוק הספרים כרבינו חננאל ויאמר כגרסת רש"י והפירושו דפיר' וקרנא ולא תקשי מגלימ' וגפרית וצריף דלקמן דהתם מיירי בנפלו לה והכא מיירי בבאים לקנות דומיא דרישא דמילתא דקאמר ארעא ובתי ארעא. וי"ל דמה שפירש הקונ' קרנא לאבא זרדת' שהעצים והדגים כלים לפי האמת איפכא הו"לל דמ"ד פירא סבר דלא מכליא קרנא שהקרקע שנשאר הוא קרן ומ"ד קרנא סבר דמכליא קרנא אם הכל יאכל קמא קמא הילכך הו"ל לומר מ"ס קרנא פי' לא מכליא קרנא ומ"ס פירא כלומר הכל הוא פירות לפי שהקרן כלה אלא רש"י פירש כלפי מה שימכר דמ"ד קרנא כלו' הכל נעשה קרן וילקח בו קרקע ומ"ד פירא כלו' אין צריך למכרה שהעצים והדגים הוא פריין והקרקע הוא קרן אבל אי מיירי ברוצים לקנות היכי מצי למימר דקרנא הוו כלפי שימכרו וילקח בהם קרקע ולא יקחו אותם מעיקרא ואיפכא הול"ל פירא הוו דקרנא מכליא הילכך לא יקנו אותם:
כמאן לא כרבנן ולא כחנניא תימה הוא דמאן דכר פלוגתא דידהו בוולד בהמת מלוג דקאמר לא כרבנן ועוד קאמר לקמן אפי' תימה דברי הכל הא ודאי ברייתא סתם מתניא ובדוחק יש לומר דהוה ס"ד לומר דחנניא ה"ק עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג שהם לאשה והא דתלי שפחה בבהמה משום דבהמה פשיטא טפי שהולד לאשה דמסתמא בלוקחין הבהמה ויודעין שסופה למות אדעתא להעמיד ולדות תחת אמותהין לוקחי' אותם אבל שפחה לאו אדעת' דולדות שקיל לה דאדרבא סכנה יש לה כדתנן בקמא גבי דמי ולדות א"כ משהאשה יולדת משבח' ובירו' מוכח דמיתה בנשים שכיחא טפי משום צער לידה וקמ"ל דעשו ולד שפחה כולד בהמה דתרוייהו לאש' דחיישי' למיתה:
פירא דפירא לא תקינו דוקא במידי דאתי מעלמא וכולי כדתנן בהכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' לשון התוס' תימה מאי מייתי מהתם התם ודאי כיון דפירות לא אכיל הו"ל לגביה כקרן ואוכל ממנו פירות אבל כל שאוכל הפירות אי שיירינהו ושבחי לא אכיל פירי דפירי דפירי לא תקינן ליה רבנן ועוד קשה למה לא הכריחו התוס' דאי גבי פירא דפירא דגופייהו לא תקינו רבנן למ"ל למנקט גונב ולד בהמת מלוג דהוי פיר' דפיר' דאתי מעלמא לשמעינן רבותא אפילו ולד ולד בהמת מלוג וכ"ש זו:
תו כתבו תימא דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל וכו' לשון התוס' ולעיל לא רצו להכריח התוס' לומר דע"כ דגם פירי דפירי דלא אתו מעלמא תקינו רבנן דאם תאמ' פירא דפירא לא תקינו השתא גוף הבהמה שהיא של אשה פירותיה לבעל הולד שהו' של איש יהיו פירותיה לאשה דתקנת חכמים משום פרקונה תקנו לו אותם הפירות ולא תקנו לו יותר אבל הכא הוקשה להם לתוס' מדין תשלומי כפל שהוא דין תורה דאדרבה איפכא היה ראוי להיות אבל קשה מה שייך קושיא זאת כאן ומה קשר יש לו עם מה שאמר דהא בשמעתא גופה קשיא ויש לומר דאם תמצי לומ' שלא תקנו לו לבעל אלא פירות אע"פ שבאו מגוף הבהמה לא קשי' אמאי גונב בהמות מלוג עצמה הוי הכפל לבעל וגונב ולד הכפל לאשה דבתר מאן דאכיל פירו' אזלי' הבהמה עצמה הכפל לבעל לפי שהוא אוכל פירותי' לאלתר ולא חיישינן שהגוף הוא של אשה דשמא לעולם לא תקחנה דשמא תמות היא או תמות הבהמה אבל (כפל דולד) בהמת מלוג לאש' לפי שהפירות הם שלה ועוד דהא בהא תליא כפל דבהמה עצמה היינו פירא ואע"פ שהוא של אשה זוכה בהם הבעל דהיינו פירות שלו כפל דולד בהמת מלוג גרע טפי מפירא דפירא ואף על פי שהוא לבעל ינתן לאשה אבל השתא דאמר' דאף פירי דפירי תקינו ליה רבנן ומשום דכפל מעלמא אתי הוא כל שכן פירי דאתי מעלמא שהגוף הוא לאשה: