אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות שלהי פרק המדיר - פרק שביעי

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

שלהי פרק המדיר - פרק שביעי

חדושי פרקא קמא דכתובות

דף עה.

היו בה מומין ועודה בבית אביה וכולי הבעל צריך להביא ראיה פרש"י עדים וכו' מפ' בגמ' ויש לדקדק למה הוצרך לפ' רש"י כאן דראיה עדים ולא פירש כן ברישא דראי' דאב היינו עדים ומה צריך לזה וכולה מפ' בגמר' ונר' דהיה איפשר לתרץ הא דמותי' בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא בפשיטות כדמשניבגמ' רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא כאן נמצאו וכאן היו תקשי מדקתני סיפא שיבי' הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומי' הללו דתידוק מינה עד שלא תתארס אין משתתארס לא דמתני' לא קתני שצריך שיביא עדים שהיו בה עד שלא נתארסה אלא ראיה קתני והכי קאמר צריך שיביא הבעל עדים שראוה בה לאחר שנתארס' שתבי' ראיה שהיו בה קודם לכן מכח הסברא דכאן נמצאו כאן היו ובזה אין אנו צריכין לכל מה שמאריך הגמרא ותירץ הכא חדא וחדא התם חדא במקום תרתי לכך פי' רש"י ז"ל דע"כ ראיה משמע עדים וכאילו כתב בגופה דמתני' צריך שיביא הבעל עדים שעד שלא תתארס וכו' הילכך קשיא לן שלא תתארס אין משתתארס לא וכולה מפ' בגמ' ועי"ל דברי רש"י דהיה איפשר לתרץ רישא וסיפא הכי לעולם כולה ר' יהושע היא ובנכנסה לרשות הבעל לא אזיל ר' יהושע בתר חזקת ממון משום דאית ליה חזקה אלימתא דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ולית ליה חזקה דאין אדם מתפייס במומים דכה"ג רוצים לפ' התוספות בסמוך אליבא דר' אלעזר והך בדיקה לא שייכא גבי משארסתני נאנסתי הילכך אפי' יביא הבעל עדים שמשנתארס' היו בה מומין הללו לאו כלום הוא דודאי בדק בכך וראה ונתפייס ומתני' הכי קתני צריך שיביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומים הללו וגם ראיה שהיה מקחו מקח טעות שאם לא יברר זה אע"פ שהוכיח שמומים קודם לכן היו אני אומר ראה ונתפייס והאי צריך הוא צריך ואין לו תקנה דהיאך יכול לברר זה ומיהו נ"מ להיכא דהן מומים שאינם לבדקין בכניסה לחופה כגון נכפה הקבוע לה זמן וריח הפה שיכולה להעבירו לפי שעה ע"י פלפל וכיוצא בה כדכת' התוס' לקמן א"כ אם לא נתייחד עמה אע"פ שנכנסה לחופה ובהא לא שייך למתני עדים שהיה מקחו מקח טעות דאי איפשר לעדים שיעידו על זה אלא ראיה שיש לנו לומר שלא ראה מסברא דאין אדם מתפייס במומים לכך כתב רש"י ראיה עדים וע"כ אנו צריכים לתירוצי הגמרא ולשון ראשון עיקר:

וחכמים אומרים וכו' כתבו התוס' ונראה לפ' דר"מ לא פליג אמומים שבגלוי דראה ונתפייס הוא כדאמרי' סתמא דגמרא בגמ' וא"ת ואדרבא אמרי' חזקה אין אדם מתפייס במומים ומוכח דאמר דהך חזקה עדיפא מחזקת דאין אדם שותה בכוס אי לאו משום חזקה דגופה דהוי חדא במקום תרתי ואף על גב דהתם במומים שבסתם איירי שאינם נבדקין אלא בנכנסה לחופה דזו היא שתיית הכוס מכל מקום לר"מ נאמר דכך לי אירוסי' לענין מומין שבגלוי כמו כניסה לחופה לענין מומים שבסתר וכי היכי דנכנסה לחופה דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו אמרי' אימור לא בדק יפה יפה מכח חזקה דאין מתפייס במומים אף במומין שבגלוי יש לנו לומר שמא לא ראה אותם מעולם ואם לא בדק על פי אחרים מכה חזקה דאין אדם מתפייס במומים וההיא דלעיל דגבי שומא דאמרי' בעומד על פדחתה האי ראה ונתפייס הוא עכ"ל דלר"מ לא קאמר כיון דאית ליה חזקה דאין אדם מתפייס במומין כדאמרי' בסמוך ויש לומר דהא ליתא דהך סברא דאין אדם מתפייס במומים אינה סברא אלא אחר אירוסין שארסה בחזקת שלמה חזקה כי אשכח בה מומין לא שתיק דמקח טעות הוא אבל בשעת אירוסי' במומים שבגלוי חזקה דראה וכנסה על מנת כך דאיהו מי שיש לה מומין אינה נשאת לעולם הילכך מסתמא כי אמרי' סתמא דגמרא האי ראה ונתפייס הוא לכ"ע קאמרי':

אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון כתבו והתוס' וקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל וה"ק אינו יכול לטעון אפי' הביא הבעל וכו' לשון התוס' ותימא הוא היאך נתחדש להם זה הענין דקאי בין ארשות האב דאפי' לשמואל ולכל הפרושים יש לפרש כן ונראה דהוה מצינן לתרוצי הך קושיא שהקשו התוס' דהא איכא בין מומים שבסתר למומין שבגלוי כיון שאנו מסופקין אם מומין אלו היו בה קודם אירוסין או אחר אירוסין מסברא אחר אירוסין היו דלא מסתבר לומר שהיו בה מקודם לכן וראה ונתפייס דאין אדם מתרצה במומים אבל במומין שבסתר שמא לא ראה ולפי זה לא קאי אנכנסה לרשות הבעל שאם יביא הבעל עדים שהיו בה מקודם בתר עדים אזלינן אלא ארישא קאי דתליא בטענתו גרידא בלא עדים:

א"ר אלעזר תבראמי ששנה זו לא שנה זו תימא לי אמאי לא מוקי לה כרבי יהוש' וע"כ ר' ל"ק יהושע העמ' ממון על חזקתו היכ' דאיכ' חד ספיקא כגון עודה ברשות אביה שאני אומר קודם אירוסיו היו בה מומין הללו שלא להוציא ממון אבל בנכנסה לרשות הבעל דספק ספיקא הוא דאפי' אם תמצא לומר דקודם היו כיון דנכנסה לחופה יש להסתפק אם בדק הכוס וראה ונתפייס ואף על גב דבסמוך מייתי תרתי דסתרן כיון דסתרן נימא לא זו חזקה אלא עדיין הדבר תלוי בספק וכיון דספק ספיקא היא מפקינן ממון כמו שהוכיחו התו' לעיל בפ"ק מההיא דמשארסתני נאנסתי דמקח טעות במאתים אבל מנה אית לה משום דהוי ספק ספקא אלמא מפיק ר' יהושע ממונא כשהוא ספק ספקא ועוד יש לדקדק בדברי התו' כמו שאכתוב בסמוך ותו איכא למידק בהא דאמר רבא לא תימא ר' יהושע לא אזל בתר חזקה דמה שייך דברים אלו כאן בשמוע' זו דהתם אפלוגתא דר"ג ור' יהושע הו"ל לפרושי הך מילתא ושמא דרבא בא לומר דאיפשר היה להעמיד משנתנו כר' יהושע ומטעם ספק ספקא כדפריש אלא דמהדר לאוקמא כרבן גמליאל משום דהלכתא כוותיה כדכת' רש"י בסמוך ומשום דהוה מצינן למימר דהכא לא חשיב ס"ס דלעני' ס' אם קודם שנתארס' היו בה מומי' הללו או לאחר שנתארס' אין זה ס' שקול משום דטפי אית לן למימר דקודם היו משום דהעמידוה בחזק' שלמה שלא היו בה מומין הרי מומי' לפניך כדאמרי' גבי מקוה וקס"ד דחזק' דפנויה חזקה היא אפילו כנגד חזק' הגוף ואזיל ליה חד ס' ולא הוי תו ס"ס להכי קאמר רבא דר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא משום דחשיב חזק' פנויה הא ליתא דאי לאו חזק' ממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא משום דחזק' פנויה לאו כלום הוא כדכת' התוס' ולא חשיב תרתי לריעותא הילכך חשיב שפיר ס"ס ואדרבא חזק' הגוף מסייע לדידה להוציא ממון מיד הבעל ובהא דכתבי' א"ש הא דהוצרכו התו' לכתו' כל הצריכו' ההוא עד שהעלו לבסוף דחזק' לאו כלום היא דאם כל עצמם של התו' הוקשה לה' מה שאמ' דמאי אתא לאשמועי' פשיטא דאזי' בתר חזק' הגוף כיון שאין דב' מכחיש' הא ע"כ לית ליה לרבא נפקות' הכא גבי פלוגתא דר"ג ור"י אלא נ"מ לדעלמא אימא דהא אתא לאשמועינן דחזק' הגוף מהניא בעלמא אף כנגד חזקה אחרת כגון ההיא דנגעים דמייתי דאזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף אף על גב דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ולמה הוצרכו התוספות לחזר ולמצא רבותא הכא משום חזקת פנויה כיון דסוף סוף הוצרכו לומר דהא לאו חזקה ובמה שכתבתי כל דברי התו' מוכרחים ודוק ועוד קשה אם התוספות מחזרים למצוא רבותא לומר שתועיל חזקת הגוף היו יכולים לפרש דהא אתא לאשמועינן דמועיל חזקת הגוף אף על גב דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו כגון שנמצאו בעודה ברשות אביה דלקמן בעי למימר דכאן נמצאו וכאן היו עדיף טפי מחזקת הגוף ואתא רבא לאשמועינן דחזקת הגוף עדיף וההיא דמשארסתני נאנסתי לא הורעה רשות האב בכך כיון דכבר נכנס' כר לרשות הבעל ומייתי מדר' יהושע דאף על גב דהרי נגע לפנינו ובודאי הורעה החזקה שלא נשתנה הרשות כמו בנכנסה לרשות הבעל אעפ"כ אזיל בתר חזקה דגופה א"נ מייתי דכי היכי דלא חשיב חזקת טמא במקום חזקת הגוף ה"נ לא חשבי' כאן נמצאו לגבי חזקת הגוף ובהא דכתבי' א"ש דלא בא רבא להשמיענו אלא דלא תימא דאין כאן ס"ס מטעם דאיכא חזקה דמסייע ליה לבעל דהיינו חזקה דפנוייה אבל כאן נמצאו וכאן היו לא מהני אלא לאורועי כח דחזק' הגוף ומכל מקום הוי ספק אבל מכח חזקה דפנויה הוה ס"ד לומר דלא חשיב ספק דהך חזקה מסייעא ליה לבעל קמ"ל ועוד יש לי לפרש ליישב דברי התוס' וליישב דברי רבא לומר שבא רבא לחלוק על ר' אלעזר דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ועכצ"ל לדידי' דהא דנקט ברישא עודה ברשות אביה דוקא אבל נכנסה לרשות הבעל אפילו יביא הבעל עדים שעד שלא נתארסה היו בה מומין הללו לא מהני דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ואף על גב דר' יהושע במקום חזקת ממון לא חשיב ליה חזקה אחרת צ"ל דהך חזקה חשיבה ליה ואתא רבא למימר דכיון דחזקת הגוף חזקה ואעפ"כ לא מהני לאפוקי ממונא הוא הדין חזקה דאין אדם שותה בכוס דלהוציא ממון בעינן ראיה ברורה ואי משום דחזקת הגוף יש לה ריעותא אף חזקת דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יש לה ריעותא דאין אדם מתפייס אלא דמכל מקום אמרת דהך חזק' דאין אדם שותה בכוס עדיפא חזקת הגוף נמי אף על גב דאית ליה ריעותא כיון דמכל מקום אותם הריעותות לגבי דידה לאו כלום הוא ואי אמרת דלא מהניא לאפוקי ממונא אף חזקת דאין אדם שותה בכוס לא תהני ומה בין זו לזו דאין טעם לאלומי חדא מאידך ואם היה מקום לומר כן זהו אם היינו סוברים דבלאו חזקת ממון חזקה דגופה לאו כלום היא לומר בברי העמידוה על חזקתה משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהעמידוה בחזקת פנויה וכי תימה אדרבא העמידנה בחזקת שלמה הרי מום דכה"ג אמרי' גבי מקוה ששתי ריעותות מהני לאורועי חזקת הגוף אבל חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו דאפילו אי איכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין מ"מ הך עדיפא וחזקה דממון לא מהני לבטלה להכי אמר רבא הא ליתא דאי לאו חזקת ממון הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא דלאו תרתי לריעותא הם דחזקה דפנויה לאו חזקה היא כדכתב התוס' וחזקה דגופה עדיף ואעפ"כ לא מהני לאפוקי ממונא ה"ה חזקה דאין שותה בכוס דאף על גב דעדיף מחזקה דאין אדם מתפייס במומין לא מהני לאפוקי ממונא דאין טעם לחלק כדפי' והן הן דברי התוס' והשתא ר' אלעזר ס"ל כס"ד לתוספות דחזקת דפנויה חזקה היא ומהניא לאורועי חזקה דגופה ולהכי לא מהניא לאפוקי ממון ורבא ס"ל כמי שהעלו התוס' דלא חשיב' אפילו ריעותא לגבי חזקת הגוף ואי לאו חזקת ממון חשיבא חזקת הגוף ולדידיה אין טעם לחלק בין זו לחזקה דאין אדם שותה וכו' ואכתי קשה לי בדברי התוס' שכתב ומיהו תימא לר"י דהיכי מצי למימר דאי חזקת ממון דהכא הוה אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף וכו' דאדמקשו התוס' קושיא זו לדברי רבא אליבא דר' יהושע למה לא הוקשה להם לדידן אליבא דרבן גמליאל דאזיל בתר חזקת הגוף אף על גב דאיכא תרתי לריעותא ועוד אף לפי תירוץ התוספו' שאומר' דחזקה דפנויה לא חשיבה כלל חזקה לרבן גמליאל קשיא דחזקת ממון ודאי בעלמא חזקה היא לפחות תהני הכא לגבי חזקת הגוף למהוי תרתי לריעותא דהא דכתב רש"י לקמן דלר"ג במקום חזקה דגופה חזקה דממונא לאו כלום הוא זהו שלא להחשיב אותם שקולות זו כזו דנהוו תרתי ותרתי אבל הכא אמאי לא חשיב תרתי לריעותא ועכנ"ל דלא קשיא לר"ג דאף על גב דאיכא תרתי לריעותא אזיל בתר חזקת הגוף משום דאיהי טוענת ברי ועדיפא טענה דידה מטענה דידיה דטוען שמא וכן מוכח בריש פ' שני דקאמר ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא קאמר אך קשה דא"כ גם לרבי יהושע אין כאן קושיא דכי ליכא חזקה דממונא ר"ג ור' יהושע שוין וטעמא דר"ג היינו טעמא דר' יהושע ואי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה אף על גב דאיכא ברי ושמא דמסייע ליה משום דאיכא חזקה דממונא ויש לתרץ לפי שיטה ראשונה שכתב' בדברי רבא דאתא לאוקומי מתני' שפיר כר' יהושע ומודה ר' יהושע בספק ספקא דלא מפקי' ממונא דאשכחן דגבי משארסתני נאנסתי דמנה מפקי' מיניה משום דטענה דידיה הויא ספק ספיקא ומיהו אפילו התם לא מפקי' מיניה אלא מטעם דאיהי טוענת ברי וטענה שלו טענת ספק היא אבל אם היה הוא טוען ברי לית דין ולית דיין לומר דמפקי' מיניה ממונא אפילו אתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקו' עד סוף העולם כלל גדול בדין המע"ה ואין טעם לחלק בין חד ספיקא לתרי ספיקי ואתא רבא למימר דספק ספיקא הוי שפיר משום דאין סיוע מחזקה דפנויה וכיון דס"ס הוי מהני דתהוי ברי דידה לאפוקי ממונא דטעמא דברי אנו צריכין לו לחזק הס"ס להוציא ממון:

תו כתבו התוס' ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה כלל לגבי חזקת הגוף לשון התוס' וצריך להבין מה בין זו לחזקה דהעמד טמא על חזקתו דחשיבא גבי מקוה כנגד חזקת הגוף ועוד בפרק בתרא דקידושין גבי קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר כתבו התוס' דבקדשה אביה גרידא לא נקט דבההיא הכל מודים דאינה מקודשת דהעמד אשה בחזקת פנויה כנגד חזקת הגוף משום דהרי היא בוגרת לפנינו ושמא שאני הכא משום דלדידה אשת איש גמורה ונאמנת היא על עצמה להחשיבה אשת איש ודאית והיאך נחשיבה בחזקת פנויה:

תו כתבו התוס' בסמוך והשתא מייתי שפיר דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופה אע"ג דאיכא חזקה דהעמידנה בחזקת טומאה וק' ואמאי אזלינן בתר חזקה דגופה הא איכא תרתי לריעותא חדא דהעמיד טמא על חזקתו וכ"ת העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע הרי יש בו נגע לפניך דומיא דמקוה ואע"ג דלא דמי להרי חסר לפניך דהתם השתא ודאי חסר הוא והכא אימור נגע טהור הוא מכל מקום אתרע לגמרי חזקת הגוף דהיאך אתה יכול לומר העמד הגוף בחזקת שלא היה בו נגע הרי שנשתנה הגוף לפנינו ולא דמי להעמד מקוה על חזקתו שאתה בא לדון על אותה שעה שטבל הטמא לומר העמד מקוה שכשם שהיה שלם בתחילה כך היה באותה שעה שטבל וכי תימא הרי הוא חסר לפניך השתא הוא דחסר אבל עכשיו אנו באים לדון על שעה זו אם טמא אם לאו הרי עכשיו נשתנה הגוף ואי אתה יכול להעמידו בחזקת שלא היה בו נגע טמא ומה שהוא עכשיו אימו' שער לבן קדם הא ליתא דזו אינה חזקת הגוף דאתינן עלה דמהניא כנגד חזקה אחרת דזו חזקה דטהרה היא ומילתא דתליא בדינא לא הוי חזקת הגוף שהרי הגוף כבר נשתנה ועוד אם מדינא אתית אדרבא העמידנה בחזקה טמא דהא בשנזקק לטומאה ונחלט ממנו מיירי והיאך תאמר העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע טמא הרי היה בו נגע אחר טמא ועוד אי לא חשבת לה תרתי לריעותא משום דלא אמרי' הרי נגע לפניך דאימור נגע טהור הוא א"כ מאי טעמיהו דרבנן דאמרי טמא אף על גב דאיכא חזקת טומאה מכל מקום חדא לריעותא היא ובההיא דמקוה חסר דסוף קידושין מוכח דלעולם אזלינן בתר חזקת הגוף אפילו במקום חזקה אחרת כדכתב התוס' לעיל אם לא היכא דאיכא תרתי לריעותא:

ושמא י"ל דרבנן חשיב להו תרתי לריעותא מטעמא דפרישית דהרי נגע לפנינו ומיהו יותר נר' לי לומר דר' יהושע לא חשיב ריעות' הא דנזקק לטומא' דהך חזקה דטומאה נמי אתרעא דהרי נטהר מאותו נגע ואדרבא אמרינן הכי העמידנו בחזקת שלא היה בו נגע וכי תימא אדרבא העמידנ' בחזקת שהיא מוחלט הרי טהור אבל גבי מקוה חזקה דטומאה לא אתרע דהעמד טמא על חזקתו וכי תימא הרי טבל לפניך במקוה חסר טבל וכל שלא הורעה החזקה בבירור שעדיין להסתפק בטהרתו נעמידנו על חזקתו הראשונה שהיה ודאי טמא מיהו גבי נגע מאותו נגע שנחלט כבר נטהר לגמרי בודאי ורבנן חשיבי לה תרתי לריעותא כיון דכבר נזקק לטומאה:

תו כתב התוס' והא דלא אזיל ר' יהושע בתר חזקה בראוה מדברת וכו' ולעיל לא הוקשה להם לתוס' זה דאיכא למימר דלאו חזקה היא כלל שהרי ראינוה שנטמאת למ"ד לעיל מאי מדברת נבעלה ובמעוברת הרי כריסה בין שיניה אבל השתא דחשיב גמרא העמד הגוף בחזקת שלא היה בו נגע דהויא חזקה אע"ג דנגע לפנינו קשה:

רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא כאן נמצאו וכאן היו לכאורה משמע משום דנולד הספק ברשות הבעל אמרי' דסיפא על הבעל להביא ראיה וק' ומאי איריא משום דנמצאו ברשות הבעל הא דייקי' ממתני' שאפילו יביא עדים שמשנתארסה באו בה מומין הללו דאדרבא דאיכא למימר ברשות האב נמצאו ואתרע חזקתיה דאב מ"מ הבעל צריך שיביא ראיה מטעמ' דמפ' לקמן דהויא חדא במקום תרתי והא ליתא דבסיפא אף בלא טעמא דתרתי דמייתי על הבעל להביא ראיה מטעם דכאן נמצאו וכאן היו דהא מתני' דמשארסתני נאנסתי דליכא טעמא דבדיקת כוס ואמר רבן גמליאל דנאמנת משום דכאן נמצאו וכאן היו ולא אצטריך טעמא דבדיקת הכוס אלא משום דדייק שעד שלא תתארס אבל כי ליכא עדים לא קבעי למיתב לה כתוב' מטעם דכאן נמצאו וכאן היו:

כאן נמצאו וכאן היו פירש"י רבא מהדר לאוקמיה כולה כרבן גמליאל משום דכר' יהושע לא היה צריך לחלק משום דכאן נמצאו ברישא ברשות האב ובסיפא ברשות הבעל דבלא כן א"ש דבסיפא איכא תרתי לריעותא דשמא ראה ונתפייס כדמפר' גמרא וממתני' דנאנסו לא קשיא דהתם ליכא בדיקת כוס אבל לאוקמה כר"ג הוצרך לחלק משום דכאן נמצאו:

דף עו.

רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך פי' רש"י דלא מהניא חזקה דגופה לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה וצ"ע מ"ש דמהני חזקת מקוה לגבי טמא וחזקת חבית לגבי טבל בשלהי פ"ק דקדושין וחזק' סכין לגבי בהמה בפ"ק דחולין וגבי בת לא מהני חזקתיה לענין שיזכה אביה בכסף קידושיה וכן החזקת החמור לא מהני לבעליו כדכתב התוס' בסמוך ולקמן אפרש אח"כ ועוד קשה דעד כאן לא קאמר בעודה בבית אביה דצריך להביא ראיה אלא בקטנה דקידושיה לאביה אבל בוגרת דכסף קידושיה לעצמה או יתומה ודאי דעל הבעל להביא ראיה א"כ אדתני סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' מאי נכנסה לפלוג ולתני אף עד שלא נכנסה לרשות הבעל כגון ביתומה או בוגרת ויש לומר דאתא לאשמועינן בנכנסה לרשות הבעל דאף על גב דמייתי עדים שעד שלא נכנסה לחופה משנתארסה ראו בה מומין הללו דסלקא דעתך אמינ' אתרע רשות האב שאילו היו מעידים אותו שעה היה צריך להביא האב ראיה משום דלא מהניא חזקתה לגבי בעל קמ"ל אי נמי אתא למסתם דלא כר' יהודה דאמר בפרק נערה דאף כתובת נישואין הראשוני' של אב וקמ"ל דמשנשאת אין לאביה רשות בה ועוד קשה דהשתא אמרי' דכיון דליכא חזקה דגופה מודה רבן גמליאל דעל האב להביא ראיה אע"ג דברי. ושמא הוא והא פליג רבן גמליאל בהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דחזקה דגופה לית לה דמה נפשך הרי היא בעולם ועל כורחין מטעם ברי ושמא הוא ויש לומר דהתם נמי איכא להעמידה בחזקת כשרות לכהונה מיהו משמע דחזקה זו לאו חזקת הגוף מקריא שהגוף כבר נשתנה ממה נפשך וחזקה דדינא לאו חזקת הגוף היא וקשה לומר דחזקה זו יועיל כנגד חזקת ממון אם לא מטעם ברי ושמא תרוויהו בהדי הדדי מהני לאפוקי ממונא אבל טעמא דברי ושמא לחודא לא:

הכא במאי עסיקינן ביותרת יותרת מאי ראיה מייתי וכו' תימה לי אמאי לא משני ברייתא במומין הראויין להולד עמה כדקתני בתוספת' דלא אזלינן בתר חזקת הגוף אלא במומין שידועים לנו שאחר שנולדה נולדו בה דכיון דודאי בלא מומין נולדה העמידנה על חזקתה אבל מודה ר"מ במומין הראויין להולד עמה מן הבטן דלית להו חזקה דאימור מעיקר' נולדה במומין אלו וכה"ג אמרי' בפ' האש' שנתארמלה גבי נכסי דבר שטיא דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארע' בחזקת דבר שטיא וה"מ דאית ליה חזק' אבהתא אבל לית ליה חזקת אבהתא אימור כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין ובההיא שמעתא כתבו התוספות ד"ה אלא אמר רב נחמן וכו' דאף על גב דבשתי כיתי עדים המכחישות זו לזו אמרי' כל אחד באה בפני עצמה ומעידה הת' משום דמוקמי' כל א' בחזקת כשרות אבל הכא שאו' קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו וליכא למימר אוקמינהו אחזקתיהו וכן מוכח בפ"ק דנדה וכי מודו שמאי והלל בקופה שאינה בדוקה פירוש שלא היתה לה חזקה דטהרה מעולם אף כאן שלא היה לה חזקה דשלמה מעולם. ובפרקא קמא דחולין גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וזיל בתר חזקה כתבו התוספות על גבינות שנעשו ונמצאת אחת מהפרות שהיא טרפה דאין לומר העמד פרה על חזקתה שלא היה בה טרפות בשעה שעשו הגבינות אע"פ שעברו עליה י"ב חדש למ"ד טרפה לא חי' משום דאותה חזקה לא הוברר' שעה אחת כל שכן כאן שיש להסתפק שמא משעה שנחלבה היו בה מומין הללו ואתי שפיר לישנא דראויין להולד עמה דביותרת לא שייך למתני הראויין דודאי נולדו וגם אתי שפיר צריך להביא ראיה כפשטי' ואין צריך לדחק דמיית ראיה דראה ונתפייס ויש לומר דודאי הוה מצי לשנויי הכי אלא הא דלא משני משום דבעי לאוקמי ההיא ברייתא אף לרב יהודה ורב הונא דאמרי לעיל בפ"ק דברי ושמא בריא עדיף ולדידהו אע"ג דלית לי' חזקה דגופה לעולם הבעל צריך להביא ראיה לפי שהוא טוען שמא להכי מוקי לה איותר' דודאי נולדה עמה וא"ת הא ע"כ רב אשי לא אתי' כמ"ד בריא עדיף מדקתני רישא על האב להביא ראיה דחזקת הגוף לא מהני לאב ולמה לי מטעם חזקה תפוק לי מטעם ברי ושמא דהא כת' התו' דמשמע דאפי' טוען האב ברי מדלא קאמר או שיאמ' ברי לי ועוד בגופ' דבריית' דמודה ר"מ דייקי' כה"ג מדלא קאמר או שיאמר ברי לי משמע דאפי' יטעון ברי וי"ל דהך שנויא דרב אשי דרישא מנה לאחר בידך למ"ד ברי עדיף מתוקמה שפי' דזהו חילוק שיש בין רישא לסיפא דרישא מנה לאחר בידך דמסתמא אין האב טוען ברי במומין שבסתר ואין צריך לפרש עד שיאמר ברי לי דהא עיקר טעמא אינו אלא מטעם ברי ושמא ומדפליג בריש' הא שמעת מינה דטעמא משום דאב אינו טוען ברי אבל התוס' דקדקו כן לפי שרצו לישב הא דרב אשי אליבא דהלכתא דקי"ל לאו ברי עדיף והכא היינו טעמא משום דאיכא תרתי ברי וחזקה להכי דקד' דה"לל או עד שיאמר ברי לי שהיה לו להשמיענו שלא נטעה שכשם שברי שלה לא מהני לאב כך חזקת הגוף דידה לא מהני ליה ואנן תרתי בעינן והשתא דאתינא להכי איפשר ליישב הך דהקשו התוס' מאי קס"ד דמקשה דיש לו' דשפיר ידע המקשה לשון התוס' מומין הראויין להולד עמה ומטעם דאין להם חזקה קמייתא היא כדפי' ולא פריך אלא למ"ד ברי עדיף ולרבה לא פריך דודאי איהו ס"ל כמ"ד לאו בריא עדיף מדקתני ברישא על האב להביא ראיה משום דחזקה אתרעאי ותיפוק לי מטעם ברי ושמא ולר' אלעזר דאמר תברא לא פריך דלדידי' לא ק' מידי מברייתא דיש לפרש האי ומודה ר"מ אעוד' בבי' אבי' דלר"ג אף בעוד' בבי' אביה קאמר על הבע' להביא ראיה ואע"ג דאב טוען שמא וברי דיד' לא מהני ליה דבמנה לאחר הוא כדרב אשי הא אית לה חזק' דגופה ומודה ר"מ במומין הראויין להולד עמה דלית להו חזקה שעל האב להביא ראיה כיון דליכא חזקה וגם אינו טוען ברי אבל לרב אשי פריך דע"כ האי ומודה ארשות הבעל קאי:

תוספת ומיירי כגון שהאב טוען שמא דאי טוען ברי לא היה צרי' להביא ראיה וקצת י"ל דאפי' היה טוען בריא לא מהני ליה דהוי כמו מנה לאחר בידך משום דאינו יכול לתובעו שיפרע לו הכתובה דהוא לא ירצה לגרשה עד שתגדיל או שימות ותהיה הכתובה לאשה ולא הוי כמנה לי בידך שהוא תובעו בדין ואין יכול להפטר ממנו כלל והתוס' לא משמע להו לחלק כדכתי':

תו כתבו ועוד דמשמע מההיא דשמואל בסמוך ואי ברי וברי הוא לא הוה פריך מידי עכ"ד וקשה דאימא דאה"נ דלרב אשי לא קשה מידי מההיא דמחט שנמצא' בעובי בית הכוסו' דלדידיה צריך לאוקמי הא דשמואל בטוענת הבת ברי אבל לשאר שנויי דרבה ולרבי אלעזר דאמר תברא דלאו מטעם ברי ושמא הוא אי טעמא דברי מהניא אמאי לא מהני בעודה ברשות האב ולדידהו פריך מההיא דבית הכוסות ומשני לה שפיר ובעי לאוקמי מילתא דשמואל אף בשמא ושמא לרבה ולר' אלעזר ועוד קשה דע"כ הא דשמואל לפי המסקנא לא מתוקמא כרב אשי דקאמר כל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה דהיינו בעל הפרה אע"פ שהיא מוחזק ואע"ג דחזקת חמור לא מהני לבעליה כי היכי דלא מהני חזקת בת לגבי אב כדכתבו התוס' לקמן בסמוך ומאי מייתי מכלה בבית חמיה דאף ע"ג דבעל מוחזק מ"מ עליו להביא לאפוקי מחזק' הגוף דמהני שפיר לגבי דיד' ועוד דבריש' אם היתה הטענ' של הבת כגון שהיתה בוגר' או יתומה ודאי דעל הבעל להביא ראיה אע"פ שלא נולד הספק ברשותו והוי' איפכא מדשמואל ולקמן אפרש בס"ד:

תו כתבו התוספות ומודה ר"מ על כן נרא' כפי' ר"ח דגריס ומודים חכמים לר"מ ומיהו גם זה אינו מיושב וכו' נראה שהתוס' רוצים לומר דנר' כפי' ר"ח ולא כגרסתו והכי גרסי' ומודים חכמים במומין הראויין וכו' והשתא לא קשה מודים למאן דלדידהו מודים פירוש אע"פ שהם גרעו כח הבעל במומין הנבדקין על ידה הכא מייפין כח הבעל בזה ואף על גב דלא שייך למגרס ומודים חכמים כלומר משום דלא שייך פלוגתא דידהו להכי אבל ומודים סתמא מתיישב שפיר אבל גרסת רש"י ומודה ר"מ לא מתיישב דלמאן מודה הא אדרבא מיפה כח הבעל בעלמא יותר מחכמים תו כתב התוס' ומיהו יש לומר דלעולם ס"ל כאן נמצאו וכאן היו ומיירי באותם מומין שאין הבעל יכול לידע אותם ע"י בדיקה וכו' והשתא מפרשה בריית' דמומין הראויין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה כלו' שהם נסתרים ולא ירגיש בעלה בהם אבל שאר מומין אינם ראויי' לבא מבית אביה לבית בעלה לפי שירגיש בהם ולא יתפייס כלל וקשה דמה לנו לומר אם חזק' דאין אדם שות' בכוס ליכא למימר לפי שאין יכול לידע מ"מ הא איכא חזקת הגוף ואדרבא איכא למימר דכיון דנמצאו ברשות הבעל אתרע חזקתו דבעל דכאן נמצאו וכאן היו וי"ל דלרבה הך ומודה ר"מ קאי אדיוק' דמתני' דבסיפא קאמר הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארס' היו בה מומין הללו משמע דאפי' הביא עדים שראו בה מומין ועוד' ארוסה לא מהני אע"ג דאתרע לה חזקת רשות אביה מטעם דאיכא לאסתפוקי אם ראה ונתפייס כדכתבו התוס' דטעמא דאשה עדיף משום דלא יהא אלא שמקוד' היו בה איכא טעמא אחרינא דראה ונתפייס והך מילתא לא מיירי אלא במומין שנבדקו ע"י שתיי' הכוס אבל אותם שאין הבעל יכול לידע הו"ל כאילו נמצאו ועודה בבית אביה דאמרי' על האב להביא ראיה וגם לישנא דסיפא מוכח דמיירי כשיש עדים שראום בה בעודה מאורסת דקתני נכנסה לרשות הבעל היתה נשואה משמע דזו עצמה שנמצאו בה מומין והיא בבית אביה כלומר על פי עדים אלא שאין אנו יודעים אם הכיר בהם הבעל מ"מ על הבעל להביא ראיה ולא אמרי' אתרע רשות האב ואהא קאי ומוד' ר"מ ולפי מה שפרשתי לעיל דכאן נמצאו וכאן היו דקאמר בסיפא לאו למימרא דמשום דנמצאו ברשותו אתרע רשות הבעל דלעולם המומין שנמצאו אפי' ברשות הבעל מריעא החזקה דהוי כמו הרי מום לפניך ועיקר טעמא דרבא לא הוי אלא משום דהוי חדא במקום תרתי וכמו שכתב התוס' דטעמ' דאשה עדיפי מטעמ' דבעל ואכתי קשה ולרבי אלעזר דאמר תברא ואוקי רישא וסיפא בתרי תנאי אמאי לא קשיא ליה מהך ברייתא וגם התוס' בתחילת דבריהם הוקשה להם זה וי"ל דלר' אלעזר א"ש ומודה ר"מ וקאי אדברי ר' יהושע וארישא קאי דקתני היו בה מומין ועודה בבית אביה הבעל צריך להביא ראיה ומשמע דוקא משום דהיתה בבית אביה הא נכנסה לרשות הבעל אפי' יביא הבעל עדים לא מהני דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקי כדכתבו התוס' לעיל וה"מ במומין שיכול הבעל לבודקם אבל מודה ר"מ במומין הראויין לבא עמה מבית אביה שאין הבעל יכול לבודקם שעל האב להביא ראיה דלעולם אזיל רבי יהושע בתר חזקה דממונא:

על בעל החמור להביא אע"פ שהוא מוחזק וחזק' הגוף נמי מסייע ליה טעמא דשמואל משום דמוקמי' לפרה בחזקת מרא קמא לשון התוס' ולכאורה קשה טובא דלא יהא אלא דמשום חזקת מרא קמא אמאי לא מהניא חזקתו של בעל החמור וכשהי' תפוס בפרה אלא נחשוב כאילו היה בבית בעליה דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו הא לרבן גמליאל עדיפא ליה חזקת הגוף אף להוציא ממון שהיה מעולם של הבעל ולא מוקמי ממון בחזקת בעליו דעדיף מחזקת מרא קמא דאיהו מרא קמא והוא תפוס כל שכן הכא שאינו תפוס דלא עדיף טעמא דמרא קמא כנגד חזקת הגוף וע"ק על מה שכתבו התוס' והא דפריך גמרא בהשואל גבי המחליף פרה וילדה דיחלוקו ולחזי וכולי לשון התוספות וקשה מאי קשיא להו מהתם התם ליכא למימר אוקי פרה בחזקת מרא קמא שהרי אין שום ספק דמביתה ואוקי ולד בחזקת מרא קמא אין לומר דמעולם לא היה לו לולד חזקת מרא קמא בבירור דשמא ברשות בעל החמור נולד והיאך נעמידנו על חזקתו ודוחק לומר העמד עובר במעי אמו שהיה ברשות בעליו הראשונים דעד שלא יצא לאויר העולם לא מקרי חזקה ועוד דעובד במעי אמי בתר פרה גריר וכיון שיצאתה פרה מחזקת המוכר לקונה גם המוכר יצא מחזקת הראשון דהעמד פרה שהיתה מעוברת בשעת קנין כמו שהיתה מקודם כיון שאין למוכר חזקת מכר אלא כשהוא מחובר עם הפרה ויש לומר דחזקת מרא קמא יש סברה שיועיל יותר מחזקת ממון משום דחזקת גוף אחריתי היא דכמו שאנו נאמר העמד חמור שהיה קיים בשעת משיכה והשתא הוא שמת בתר משיכה אף אנו נאמר העמד פרה בשעת מיתת חמור בחזקת מרא קמא ובתר הכא נחשבה הפרה נמצא דחזקה זו תבטל חזקת החמור וחזקת תפיסה ולא דמי למתניתין דנכנסה לרשות הבעל דמהניא חזקת הגוף לאפוקי ממונא בהתר אין שום חזקת הגוף כנגדה שלעולם לא יצא הממון מחזק' הבעל עד עכשיו כדי שנאמר העמידנו בחזקת מרא קמא והשתא א"ש דבפ' השואל הוה ליה לאוקמי פרה בשע' לידה בחזקת מרא קמא ונאמ' שאח"כ נמשך החמור:

תו כת' התוס' וליכא למימר דהתם היינו טעמא מדלא דק דא"כ מה צ"ל התם שמואל כי אזלי' בתר רובא באיסור וכו' וקשה דאימא דלעולם לפי מאי דס"ד השתא טעמא דשמואל משום דלא דק הוא והא דמשני התם גמ' אליבא דשמואל דאמר אמר לך כי אזלינן בתר רובא וכו' היינו לפי המסקנ' דלא קאי הכי דשמואל לא קאמר אלא יכול לומר לו לשחיט' מכרתיו לך ולעול' הוה מ"ל טעמ' משום דלא דק וי"ל דגם לישנא דשמואל מוכח דטעמיה משום דלא אזלינן בתר רובא דקאמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו משמע דאי הוה אזלינן בתר רובא שאין טע' לומר לשחיטה מכרתיו דהא ריבא לרדיא זבני היה צריך להחזיר ואי טעמ' משום דלא דק למה לנו אם מכר לשחיטה או לרדיא אפי' אם מכר סתם יכול לומר לו אם איתא דלרדיא הוה בעית ליה אמאי לא דייקת אם הוא נגחן או לא ומדלא דייקת משמע שאף אם היה נגחן רציתו לקנו' ומשום דלשחיט' את בעי' ליה אבל טעמא דלשחיטה מכרתיו לא היינו צריכין לו אלא הול"ל לשחיטה קנית מדלא דייקת אלא ע"כ טעמא דשמואל משום דלא אזלי' בתר רובא בממונ' כדמפרש גמרא:

תו כתב התוס' וכו' דטעמא דשמואל לאו משום חזקת מרא קמא אלא אית לן למימר כי היכי דעכשיו הוא מת כן היה מקודם עכ"ד וקשה דלהא ודאי קשה ההיא דבוגרת דקידושין דלעולם טפי אמרינן אוקמה אחזקתה קמייתא ולא אחזקה דהשתא כדכתב התוס' אבל למה להם לתוס' לומר דטעמא דשמואל לאו משום חזקת מרא קמא אימא בתרתי לריעותא אינון חדא העמד פרה בחזק' מרא קמא וכי תימא העמד חמור בחזק' שהו' קיים הרי מת לפניך והא ליתא דאי חזקת מרא קמא לא מהני לאפוקי ממונא כדמוכח מההיא דהמוכר פירות תו לא בעינן חזקה אחריתי דחזקה דהשתא במקום חזקה דמעיקרא לאו כלום היא כדמוכח מההיא דבוגרת אבל קשה כיון שהתוס' עתידים לפרש דהא דשמואל דמייתי ראיה מכל' לא מתוקמא אלא כרב אשי דסביר' ליה דחזקת הגוף דידה לא מהני לגבי אב וכן חזקת החמור לא מהניא לבעליו א"כ אימא דלעולם היכא דאיכא חזק' מעליא לא אזלי' בתר השתא דחזק' דגופה קמייתא עדיף אבל הכא דליכא חזקה דגופה כגון הכא מהני ליה לאב ודאי אזלי' בתר השתא דכשם שהיא עכשיו במומין כך היתה מקודם והא נמי ליתא דלרב אשי אי חזקה דגופה לא מהני ליה לאב וגם חזקת החמור לגבי בעל וכ"ש דלא מהני חזקה דהשתא דחמו' לגבי בעל פרה א"כ לפי שיט' זו שרוצים התוס' לפרש לא אתיא כרב אשי כלל אבל כרבי מתוקמא שפיר ולא קשה מה שהקשו התוס' דשאני דאתרע חזק' רשו' האב דהכא נמי יש לנו להעמיד החמור בחזקת שהוא מת כמו שהוא עכשיו דהא אזלינן בתר שעת מציאה:

תו כתבו התוס' וכלה בבית חמיה לא אמרי' דבבית אביה היו קודם אירוסין דהיינו קודם שתי רשיות עכ"ד וקשה א"כ הדרא פרכא דפריך גמרא לעיל מ"ש עד שלא תתארס דאפילו אם יביא עדים שראו בה מומין בעודה ארוסה נאמר כשם שהיו בה באותה שעה כך היו קודם אירוסין דלא הוי אלא רשות אחת וי"ל דלא דמי דהתם עדים מפקי' מחזקה דאי לאו עדים מכח החזקה היינו אומרי' כשם שהיתה תחלה בלא מומין כך היתה לעולם והשתא היא דבאו וכיון דאתו עדים שראום קודם נישואין נמצא דאין החזקה כמות שהיינו סבורים והוי ריעותא ותו לא אזלינן בתרה דהא ההיא חזקה אתרעא לה דהיינו הא דמהני מציאת מומין לאורועי חזקה קמייתא אבל הכא עדים מוקמי לה לחזקה דבלא העדים מסברא היינו אומרים כשם שהיא עכשיו במומין כך היתה מעולם והעדים לא חדשו לנו דבר יתר על מה שהיינו יודעים מכח החזקה ומה חדשו לנו העדים בזה הילכך צ"ל דלא אזלינן אלא בתר שעה שנול' בה הספק אע"פ העדים שאמרו שקודם לכן היו ומיהו ודאי חזקה קמייתא דחזקת הגוף אתרעא לה ותו ליכא למימר העמד הגוף שכשם שהיה מתחלה כך היה בשעת אירוסין שהרי עדים מעידים שראום בעודה ארוסה וצ"ל דאית לה סברא דרבא דכשנכנסה לרשות הבעל באנו לספק אחר דשמא ראה ונתפייס דאין אדם שות' בכוס אלא אם כן בודקו:

תו כתבו התוס' ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה וכו' ודמי לתקפו כהן ותימא דמכל מקום קשה דמה שהקשו התו' לדברי רש"י ז"ל דאף ר' יהושע דלא אזיל בתר חזק' היכי דליכ' חזק' דממונ' אזיל בתר חזקה כל שכן רבן גמליאל דסבירא ליה דחזקת ממון לגבי חזקת הגוף לאו כלום הוא והכא איכא חזקת הגוף דהעמד חמור בחזקת שהוא קיים דמסייע ליה לבעל החמור אף להוציא ממון כל שכן לאוקומי ממונא אפילו אי לא חשיב ליה תפיסה משום דתפיסת ספק היא ועל כרחין אנו צריכים לומר דשמואל בשיטת רב אשי קאי דחזקת הבת לא מהני לגבי אב ואף חזקה של חמור לא מהני לבעליו והשתא קשה אמאי לא מוכח שפיר מכלה בבית חמיה דאשכחן דרבן גמליאל לא חשיב ליה חזק' דממונא היכא דאית ליה חזקה אחריתי כגון העמד הגוף על חזקתו דבסיפא מנה לי בידך הוא ומהני חזקה לדידה אף להוציא ממון שהיה שלו מעולם כל שכן שנאמר שאין תפיסה של בעל החמור תפיס' כלל משום דאיכא חזק' כנגדה דהעמד פרה ובחזקת מרא קמא דע"כ הך חזקה מהניא שפיר לכול' עלמא היכ' דאין אח' מהם תפוס כדאמרינן בהשואל דמוקי לה דקאי באגם ופריך ולוקמה בחזקת מרא קמא ושמואל אתא לאשמועינן דכיון דחזקה היא לא מהניא תפיסה כי היכי דלא מהניא חזקת ממון שהיו שלו מעולם כנגד חזקה דגופה דאין לומר דחזקת הגוף, עדי' טפי מחזקת מרא קמא תדע דהא מהני להוציא ממון שלעולם היא ברשות הבעל והלא הוא מרא קמא וברשותו הם דהכא עדיף טפי דהעמד פרה בשעת מיתת החמו' בחזק' מר' קמ' והשת' הו' דנמשכ' הפר' בתר מית' החמור וכדכת' ועי"ל דשאני הכ' דתפיס' דבעל החמור בפרה שהיא אצלו מתורת מקח מגרע כח מרא קמא שהרי יצתה מרשות בעליה לפנינו בתור' מכיר' ואדרבא העמד מקח על חזקתו דלא דמי לתקפו כהן דבא לידו מחמת שתקף אבל זה שבא לידו ברצון הבעלים הורעה חזקת מרא קמא לפנינו שהרי היא בחזקה של זה עד שיודע לך במה יתבטל המקח ונהי דהיכא דקאי באגמא אמרי' אוקמה בחזקת מרא קמא אבל כשהיא בידו לא אמרי' אבל חזק' ממון דהת' לא מגרע חזקה דגופא דסברא הו' דהעמד אשה בחזק' שלמה ולא מפני שהוא מוחזק נתבטלה סברא זו הילכך אין כח בחזקת ממון לבטל חזק' הגוף ודוחק ועי"ל דחזקת מרא קמא לא דמי לחזק' חמור דחזקת הבת דהוי חזק' הגוף דהעמד הגוף על חזקתו שלא נשתנה אבל חזקת מרא קמא אין שינוי בגוף הפרה ודמי להעמד טמא על חזקתו כנגד חזק' הגו' ולאו מטע' תרתי לריעות' אך קשה ממה שכתבתי לעיל דאף בחזק' כשר' דלא נשתנה הגוף מהני לר"ג לאפוקי ממונא גבי היא אומרת מוכח עץ אני ושמא דמסתמא דהך מתני' בעי לאוכוחי דהלכתא כר"ג ולא אשכחן דסתם אלא דכה"ג דהוי חזקת הגוף:

תו כת' התוס' אבל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו' ואם איתא דלרדיא קבעית ליה הוה לך לפרושי ע"כ לשון התוס' והשתא הא דקאמ' בגמ' ושמואל אמ' לך דלא אזלינן בממונא בתר רובא לא הוא בעי לפרושי דרובא דעלמא לרדיא מזבני ולא דמי להא דכתב לעיל דטעמ' מדלא דק דאפילו אזלינן בתר רובא יש לו לטעון אתה מן המיעוט מדלא דקת אלמא לא אכפת לך דלשחיטה את בעי ליה ולכך הק' התוס' והא טעמא לאו משום רובא הוא אלא משום דלא דק אך ק' אפי' תימא דאין הולכי' בממון אחר הרוב מ"מ טענת' מעליית' היא לקונה לומר לא הוצרכתי לפרש שאני קונה לרדיא דכ"ע ידעי דרוב' מזבני לרדי' דהא דאמרי' אין הולכים בממון אחר הרוב זהו לומר שלא נוצי' ממון מטענ' רוב אבל למה לא נטעון לזה הקונה שלא פירש לפי שסמך על הרוב וסתמו כפירושו וי"ל דודאי טענה זו דהוה ליה לפרושי אינה טענה כלל אם לא מטעם שהקונה בא להוציא דודאי הא דלא פי' משום דלא היה צריך לפ' דרוב' דעלמ' לרדי' מזבני אלא שהתוס' הק' דתפיס' של זה שמחזיק במעות תפיסת ספק היא שהרי אינו יכול לידע בבירור שלשחיטה קנה שאף על פי שהוא אומר ודאי לשחיטה מכרתי אין זה כלום דאימור הקונה לא קנה אלא לרדיא ומקח טעות הוא לכך באה התוספות ז"ל לומר דלא דמי לתקפו כהן דחשבינן לה תפיסת ספק דהתם אין לו שום טענה עם חזקתו אבל הכא יכול לטעון בברי כפי אומדן דעתו שלשחיט' קנה מדלא פירש וטענה זו אע"ג דאי לאו דמוחזק הוא לא חשיבא טענה מכל מקום חשיבה לעשותו תפיסת ברי שאומר ברי שכן היה דעתך ואי הוה אזלי' בממון אחר הרוב אף להוצי' ממון הוא דמפקי' מיניה אפילו חשבי' ליה תפיסת ברי דאפי' היה יכול לטעון ברי ממש אתה אמרת לשחיטה אני קונה לא מהימן דבתר רובא אזלי' להכי אצטריך בגמ' לומר כי אזלי' בתר רובא באיסורא וכו':

כלה בבית אביה ולקדושין ואם תאמר נהי דעל בעל החמור להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק משום דהוא תפיסת ספק שאינו יכול לטעון בברי שהיה חמורו קיים בשע' משיכ' אבל הכא אב טוען ברי משנתארסה היו בה מומין הללו ואמאי לא מהניא תפיסתו בקידושין דטענ' ודאי היא דלעיל כת' התוס' דמתני' איירי אף בטוען האב ברי וי"ל דודאי לענין כתוב' מיירי אף בטוען האב ברי מדלא תני או עד שיאמר ברי. לי אבל לענין קידושין דמפקינן מיניה לא מפקי' אלא כשהוא טוען שמא הא דלא קאמר או עד שיאמר ברי לי משום כתובה לא קתני הכי דלענין כתובה אפי' טוען ברי לא זכה בה האב:

תוספות מה שפ"ה דס"ל כמ"ד תברא לא נהיר' וכו' מקשי' דאם אית לן השתא טעמא דאוקי בחזקת מרא קמא לא קשה מידי לפי' הקונטרי' כדכתבו התוס' לעיל בסמוך אלא לית לן השתא טעמא דמרא קמא אם כן טפי הו"ל לתוספות לאקשויי היכי מוקי לה כרבי יהושע והא רבי יהושע חזקת ממון עדיפא דס"ל דלא מפקי' ממונא אף על גב דאיכא חזקת הגוף כל שכן דחזקת ממונא מסייע לחזקה דגופה ויש לומ' דאף על גב דלית לן סברא דאוקי בחזקת מרא קמא דלא דמי לתקפו כהן שתקף שלא ברשות מכל מקום ליכא להקשות דהא רבי יהושע אזיל בתר חזקה דממונא דאימור דאזיל בתר חזקת ממון היכא שהוא מוחזק בממון שהיה שלו מעולם אבל הכא דהוא תפוס בממון שהיה של הבעל לא הויא תפיסה ונהי דלא תימא דקאי בחזקת מרא קמא מכל מקום לא מהני ליה תפיסה ולכל הפחות נחשוב כדקאי באגמא שאין חזקה לאחר יותר על חבירו לכך הקשו התוספות אפילו תימא דחזק' תפיס' לא מהני תהני ליה חזקת הגוף:

תו כתבו התוספות ונראה לפרש דשמואל כרב אשי ויליף מכלה בבית אביה ולקידושין וכולי מקשה דלפי שיטה זו כי היכי דבריש' אי לא מייתי אב ראיה מפקינן מיניה משום דלא מהניא חזקת הבת לאב שהוא הזוכה בקידושין הכי נמי ברישא אף על גב דאי לא מייתי בעל ראיה מפקינן מינה כתובה מכ"מ קידושין מפקי' מאב בלא ראיה כיון שהוא זוכה בכסף קידושין כשהיתה קטנה בשעת אירוסין ואין לו זכות תפיסה במה דלא מהניא ליה חזקת בתה וכיון שכן ע"כ למימר דסיפא דקתני על הבעל להביא ראיה לאו אכסף קידושין קאי שהוא נוטלו בלא ראיה א"כ מאי דוחקיה לומר דרישא דקאי אף אקידושין אימא דלא קאי אלא אכתובה דומיא דסיפא ודוחק להעמיד סיפא ביתומה או בוגרת אלא דומיא דרישא ויש לומר דכי היכי דברישא אף על גב דלענין כתובה מיירי בכל מילי בין טוען האב ברי בין טוען שמא מכל מקום לענין קידושין לא קאי אלא אחלוקה אחת דהיינו כשטוען שמא דהוייא תפיסת ממון ספק אבל אם טוען ברי אין להוציא מידו כדפי' הכי נמי בסיפא אע"ג דלענין כתובה מיירי בכל מילי בין טוען ברי בין טוען שמא על הבעל להביא ראיה מ"מ לענין קידושין לא קאי אלא אחלוקה אחת דהיינו כשהוא טוען ברי דמשמע ליה דבין בסיפא בין בריש' קאי נמי אקדושין ודוחק ועוד פי' דאסיפ' שנסתלק האב מן הטענה וטענתיהו בין האשה והבעל ואין דוחק לומר דלא קאי אלא אכתובה לפי שהקדושין של אב הכי ולא מיירי השתא באב אבל ברישא הטענה בין האב והבעל ודאי דוחק לומר דקאי אכתובה ולא אקידושין ועי"ל דבנכנסה לרשות הבעל מהניא תפיסתו של אב בקידושין דהויא כדין תפיסת ברי שהרי יש לו טענה עם חזקתו שהרי העמדנו הגוף על חזקתו לגבי כתובה ונתן לה הבעל כתובתה וכמו שהועיל לבת מועיל לאב שהרי הועיל טענתה שאמרה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ולא תועיל לחצאין הילכך חשיב שפיר תפיסת ודאי כדכתב' התוס' בההיא דבית כור ועוד מק' דכתב התוס' דאע"ג דאב מוחזק צריך להביא ראיה דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב ואימור דאמרי' הכי לר"ג דאשכחן דעדיפא לי' חזקה אף להוציא מיד המוחזק להכי אמרי' לדידי' דעדיף חזקת מרא קמא אף להוציא מ"ד התפוס אבל לר' יהושע דחזקת הגוף מעליא לא מהניא לאפוקי ממונא כ"ש חזקת מרא קמא דלא מהניא להוציא מיד התפוס אלא נעמיד ממון בחזקת מי שהוא תחת ידו וא"כ מאי קשיא ליה מההיא דבית הכוסו' ואימא ההיא דר' יהושע היא דאזיל בתר חזקת ממונא וי"ל דכיון דסברא הוא לומר העמידנה בחזקת מרא קמא והך תפיסה לא מהניא לית משום דתפיסת ספק היא כמו שאנו אומרים כן לר"ג גם לר' יהושע נאמר כן דלא אשכחן דפליגי בכה"ג ומאי דאזיל ר' בתר חזקת ממונא היינו ממון שהיה שלו מעולם דאיהו איהו מרא קמא ועי"ל דמשמע ליה דגם ההיא מתני' דמשארסתני נאנסתי אמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין משמע ליה דקאי אף אקידושין מדקתני סתמא כדמשמע ליה מתניתין דמומין אלמא אזיל ר' יהושע בתר מרא קמא וסיפא דנאנס' לא קשיא כלל כדפי' לעיל כל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונ' כלה כת' רש"י ורישא וסיפ' ס סייעתא שמי שנמצא הסימפון וכו' וקשה טובא חדא דמרישא לא מייתי ראי' כלל כיון דשמואל מיירי אפילו הוא מוחזק אותו שנולד הספק ברשותו מדפריך עלה מההיא דעובי בית הכוסות ורישא אדרבא האב בא להוציא ועוד קשה דאף מסיפא לא מייתי ראיה כלל דדילמא הא דקתני בסיפא על הבעל להביא ראיה היינו מטעמא דאמרינן לעיל חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והוי חדא במקום תרתי כדכת' התוס' שטענת האשה עדיף מטענת הבעל אי משום דאין כח בטענת ממון לסייע תרוייהו בהדי הדדי או משום שטענות האשה אפילו לא יהא אלא אחת מהם אמת גובה כתובתה כמו שכתב התוס' לעיל ומיהו ממתני' דלעיל דמשארסתני נאנסתי מייתי ראיה שפיר דלא אזיל רבן גמליאל בתר חזק' ממון היכא דאיכא חזקה דגופה ולהכי אמר שמואל כל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה משום דאוקי חמור על חזקתו הראשונה והשתא דנולד ספק השתא מת אבל ק' דממתני' ה"ל לאיתויי דאין לומר דמייתי מסתם מתני' דסתם לן כר"ג דאדרבא כרבי יהושע מתוקמא שפיר בלא טעמא דכאן נמצאו כפי' לעיל ויש לפרש דאי הוה מייתי ממתני' ה"א דלעולם אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה אף להוציא ממון בין שנול' ספ' ברשותו בין שלא נולד ואע"ג דמילתיהו דר"ג ור"י באחר שנשאת איירי ה"ה בספק שאירע קודם נישואין אלא משום דלא שייך קודם נישואין נקטיה הכי וכיון שכן בההיא דהשואל נמי גבי המחליף פרה בחמו' וילדה יש לנו לעול' להעמיד ולד בחזק' בעל החמור אע"פ שאינו מוחז' דהעמד פרה בשעת המכר שהיתה מעוברת כבתחילה והשתא הוא דילדה דר"ג אזיל בתר חזק' דגופ' אף כנגד חזק' הגוף להכי אמר שמואל כל הנול' ספק ברשותו עליו להביא ראיה להודיענו דחזק' הגוף גרידא לא מהני להוציא ממון אי לאו מטעם שנולד הספ' ברשותו דאתרע חזקתו וכיון דאתרע חזקתו ידו על התחתונה תדע מדקתני ריש' הית' בבית אביה על הבעל להביא ראיה ולא מוקמי לה אחזקת' משום דאתרע חזק' רשות האב הילכך ההיא דפ' השואל יש לנו לומר דמשום חזקת הגוף גרידתא לא מפקי' ממון מיד המוחזק כיון דליכ' טעמא דאיתרע חזק' משום דהתם נולד הספק לטיבותא וליכא שום ריעותא ולכך כתב רש"י ורישא וסיפא סייעתא דעיקר סייוע הוא מרישא לומר שטעם אתיליד ריעותא הוא הגורם ולאו חזק' כד כדאשכחן ברישא דלא מהני חזק' הגוף לפי שנולד הספק ברשות האב ועי"ל שרש"י בא להוכיח שיש ראיה ממתני' דהיו בה מומין דאין לומר התם טעמא משום דראה ונתפייס דההוא טעמא אין אנו צריכין לו אלא כשהביא עדים שראו אותם בעוד' ארוס' דאתרעי חזק' רשות האב אבל כשאין לו עדים כלל ודאי דחייב ליתן לה כתובתה אף בלא טעמא דראה ונתפייס תדע מדקתני רישא עוד' בבי' אביה וסיפא נכנס לרשות הבעל שאם עיקר הטעם הוא משום דאין אדם שותה בכוס וכו' לא ה"ל למתני אלא היו בה מומי' בעוד' ארוס' וכו' ובסיפא הל"ל נשא' על הבע' להביא ראיה אמאי נקט לשון דבית אבי' ובי' בעלה דהא עיקר מילתא לא תלי' בבית מי שהי' ברשותו דהא ודאי אפי' דר בבית חמיו ברשותו היא ואמאי נקט לישנא בדות' ועוד דנכנס' לרשות הבעל משמע אע"פ שלא נשאת אלא בשמסר האב לשלוחו דבעל דתנן לעיל בפ' נערה הרי היא ברשות הבעל ואמרי' מסירת' לכל חוץ מבתרומ' ובשלמא לרב אשי א"ש דנקט בבית אביה דזהו הגורם לפי שהיא ברשות אביה לא מהניא חזקה דידה לגבי אב שאם היתה ברשות עצמה כגון שהיא יתומה או בוגרת מהניא לה חזקה שפיר ונכנסה לרשות הבעל כלו' שיצתה מרשות האב לענין כתובה שאין האב זוכה בה דהיינו בנישואין על הבעל להביא ראיה כיון שכתובתה לעצמה ולר' אלעזר דאמר מי ששנה זו לא שנה זו ליכא למידק מינה דהא רישא וסיפא לאו דוקא דמי ששנה זו לא שנה זו אלא לרבה אי טעמא דמחלק בין ארוס' לנשוא' מטעם דבשנשא' איכא טעמא דאין אדם שותה בכוס ה"ל למתני ארוס' ונשוא' אלא ע"כ שמעי' מרישא ומסיפא דעיקר טעמא בין ברישא בין בסיפא אלא משום שנולד הספק ברשותו דרישא נולד ספק ברשות הבעל והא דאצטריך לעיל לומר טעמא דראה ונתפייס היינו ליישב לשון מתני' דמשמע שאפי' יש לו עדים שהיו בה בעודה ארוסה וכו' כדפי':

תוספת כל הנולד ספק וכו' ואוקי לכלה דמתני' כרבא ואפי' הוא מוחזק אותו שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה עכ"ל התוס' וא"ת ומאי קס"ד לתוס' דמיירי שמשך בעל החמור את הפרה והיא ברשותו דוקא אבל אם נשאר' ברשו' הבעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה שבא להוציא א"כ אמאי לא קאמר שמואל המוציא מחבירו עליו הראיה דאין לומר שהיינו טועין לומר דלעולם בעל החמור הוא מוציא משום דאיהו מרא קמא דהא לעיל פריך ללישנא דרב יהודה דאזיל בתר מרא קמא מההיא דבית הכוסו' דמשמע ליה דהמוציא מחבירו היינו הבא להוציא מיד התפוס וי"ל דה"א דשמואל אתא לאשמועי' דאע"ג דקאי באגמ' כל הנול' ספק ברשותו דהיינו אחר משיכ' עליו הראיה ולא מוקמי' ליה בחזקת מרא קמא אך קשה למה לא הכריחו התוס' דלא מיירי בהכי משום דא"כ היכי קאמר ותנא תונא כלה אי מכלה בבי' חמיה הא אפי' להוציא ממון מהני ואי מהתם לא מייתי משום דמשמע לי' דהתם טעמא משום דראה ונתפייס אף מסיפא אין ראיה דשאני התם שהאב בא להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אבל הכא דקאי באגם מנ"ל דאי לא מייתי בעל פרה ראיה מפסיד ועוד אין ראיה מסיפא דדילמא הכא לא בעי בעל פרה לאייתיי ראיה משום דאוקמה בחזקת מרא קמא ויש לפרש דאי לאו מההיא דפריך מעובי בית בכוסות ה"מ למימר דשמואל דוקא כשאין אחד מהם מוחזק מיירי משום דאיכא תרי חזק' דסתרן חזק' הגוף מסייע לבעל החמור וחזקת מרא קמא מסייע לבעל הפר' והואיל ואין אחד מהם מוחזק נאמר כל שנולד ספק ברשותו דאיתרע רשות בעל הפרה ידו על התחתונ' ועליו להביא ראיה ומכל' בבי' חמי' לא קשה מידי דמהני חזק' הגוף אף להוציא ממון דדילמא התם משום ברי ושמ' הוא כדאמרי' בריש פ' שני אבל מייתי שמואל ראיה כי היכי דהתם חזקת הגוף וטעמא דברי ושמא אע"ג דלא מהני לאפוקי ממונא בעוד' בבי' אביה מ"מ כשנכנסה לרשות הבעל מהני וע"כ טעמא משום דאתרע חזקתו של בעל שהוא ברשותו משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו כדאמר רבא לעיל אף כאן אע"ג דאית ליה לבעל הפרה חזקת מרא קמא עדיפא חזקת החמור משום דחזקת בעל הפרה הורעה שנולד הספק ברשותו ולא בא שמואל להוכיח ממתני' אלא דנולד ספק ברשותו הוי ריעותא:

תו כתבו התוס' וא"ת מהא דפריך בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וכו' לשון התוס' משמע שמתוך שהוכיחו התוס' דשמואל איירי אע"פ שהו' מוחזק אותו שנולד הספק קשה מההיא דפרק השואל דמאי מהניא שיהא ברשות בעל הפרה וקשה דטפי ה"ל לתוס' לאקשויי דאפי' תימא דשמואל מיירי שאינו ברשות אחד מהם דע"כ לא מיירי בשבעל החמור מוחזק מדלא קאמר המוציא מחבירו אלא משמע כל הנולד ספק ברשותו אע"ג דקאי ברשות שאינו של שניהם והא אמרי' בהשואל אהא דמוקי לה כגון דקאי באגמ' פריך ונוקמה בחזקת מרא קמא ונהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה:

תו כתבו התוס' וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא בין ספק שנולד לריעותא עכ"ל וקשה דמעיקרא שלא היו התוספות מחלקין בין טיבותא לריעותא היאך הקשו אההיא דפרק השואל דהתם ריעותא בפרה אתרעא ונולד הספק ברשות בעל החמור דאחר משיכ' נול' הספ' ולהכי על בעל החמור להביא ראיה אימתי מת שנול' הספ' ברשותו אלא על כרחין שהתוס' מקשים מכח חזקת הגוף דמשמע להו דכל שנולד הספק ברשותו דאמר שמואל היינו משום דהעמד חמור על חזקתו והשתא דנולד ספק השתא מת הכי נמי הכא בהשואל דאע"ג דפרה ברשות בעל החמור נולד בה הספק מ"מ אוקמא בחזקה קמייתא שהיה החמור קיים בשעת משיכה ולפי זה אמאי לא הוקשה להם מרישא דמתני' דעודה בבית אביה דלא מהניא חזקת הגוף כמו שפי' משיכת הפרה עמדה ברשות הלוקח לענין אם מתה אף ע"י קידושין עמדה הבת ברשות הבעל לענין מומין דנסתחפה שדהו ומה לי אם עודה ברשות אביה לענין שיהא זכאי במציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה מ"מ אי טעמא הוא משום דאוקמה אחזקת' והשתא נשתנית נוקמא אחזקתה ובתר קידושין היו בה המומין אלא על כרחין צ"ל דטעמא דשמואל משום דנולד ספק ברשותו דאתרע רשות בעל הפרה והכא אדרבה אתרע רשות האב וליכא למימר העמד רשות האב כדכתבו התו' לעי' א"כ גם מפרק השואל אין קושיא דהתם לא שייך למימר אתר' חזקתו שהספק שנול' הוא לטיבותא והכי אי לאו מטעם דאתרע חזקתו דבעל הפרה לא הוה מוקמי' חמור על חזקתו וי"ל דטעמא דאתרע חזקת האב שנמצאו ברשותו הוו ידעי התוספות משו' דההיא ריעותא מרע' לה לחזקת הגוף דליכא למימר העמד רשות האב על חזקתו שהרי מומים לפניך ברשות האב אבל מה שנמצאו ברשות הבעל לא הוה סלקא דעת' דתוספות לומר דהוי ריעותא לבעל ודי שנאמר דלא הורעה חזקת האב בכך כדפרש"י והתוס' לעיל ועכשיו צריכין התוס' לומר מכח ההיא דהשואל דאף בנמצא ברשות הבעל טעמא משום דהורעה רשות הבעל בכך ואכתי קשה דמהאי שמעתא מוכח בין לדברי רש"י בין לדברי התוס' דהא דשמואל אתיא כרבה אבל כרב אשי לא מתוקמא כלל דמאי מייתי מכלה בבית חמיה דאע"ג דבעל מוחזק מ"מ עליו להביא ראיה לאפוקי מחזקת הגוף אבל בעל הפרה אמאי עליו להביא ראיה הא חזקת חמור לא מהני לבעליו כי היכי דלא מהני חזקת הבת לגבי אביה כדכתבו התוס' דמסתמא רב אשי לא פליג אדשמואל וי"ל דהשתא לפי המסקנא לא אמרינן דחזקת חמור לא מהני לבעליו דהא ממונא הוא וכי היכי דמהני חזקת מקוה לטמא וחזקת סכין לבהמה חזקת יין לגבי טבל כד"ת ולא דמי לחזקת הבת לגבי הא דבת יש לה יד בפני עצמה אם היתה בוגרת או יתומה וגם יש לה יד עכשיו לשאר דברים ולא דחקי עצמם התוס' לעיל לפר' וגם חזקת חמור לא תועיל לבעליו לרב אשי אלא לפי מאי דקס"ד לשיטת ר)' יהודא אבל לפי האמת דמחוורתא כרמי בר יחזקאל אין לומר כן וגם רש"י לעיל כתב דלרב אשי לא מצי לאוקמה והשתא מתוקם שפיר כרב אשי ומייתי שמואל מכלה בבית חמיה דכי היכי דאזלי בתר חזקת הגוף אף להוציא ממון גם בפרה יש להעמיד חזקת חמור על חזקתו אף להוציא ממון ומרישא לא קשיא דחזקת האב לא מהני לגבי אביה אך התוס' לא העמידו דברי שמואל כרב אשי משום דאי כשיטת רב אשי אמר' קשיא ההיא דפ' השואל דלשיטתיה טעמא לאו משום דנולד הספק ואיתר' חזקתו הוא דהא אפי' ברישא דמתני' דעודה בבית אביה אם היתה חזקת' מועלה לגבי האב הו' מהניא אף לאפוקי ממונא כגון שאם היתה יתומה או בוגרת אע"פ שנולד הספק ברשותה אלמא טעמא לאו משום ריעותא אלא דלעולם אזלינן בתר חזקה והכי נמי התם בפרק השואל היה לנו להעמיד הפרה בחזקת מעוברת בשעת הקנין ואין חילוק בין טיבותא לריעותא ובהני א"ש גם מה שהקשיתי לעיל דאי לאו ההיא דפ' השואל מרישא דמתני' ל"ק דהוה מוקמי' לה כרב אשי לפי האמת ר"א לא פליג אההיא דפ' השואל דלענין דינא משמע ליה לחלק בין נולד ס' ברשות הבעל לנולד ברשות האב אלא דבעי לשנויי שינויא אחרינא דיש חילו' בין רישא לסיפא בלא חלו' זה וי"מ בדברי התו' מאי קשיא להו מההיא דפ' השואל דשאני התם דליכא למימ' העמד פרה בחזקתה שהיתה מעוברת שהרי סופה לילד עכשיו שהרי כריס' בין שיני' והיום או למחר סופה לילד ולא דמי לחזקת חמור שאין סופו למות עכשיו דשמא יתקיים זמן מרובה וכן חזקת הבת אין סופה שיהיו בה מומין וי"ל דשמואל עדיפא מינה קאמר דההיא דשלהי קדושי' דמוקמי' לה ביומא דמשל' בהו שתא דס"ל לשמואל דחוששין לקידושי שניהם כדכתבו התוס' לעיל ואע"ג דהרי היא בוגרת לפנינו נאמר השתא הוא דבגרה משום דאוקמה אחזקתה אע"ג דסוף שיבואו סימנים ביום יש להעמידה בשעה זו על חזקתה ואע"ג דרב פליג עלה ואמר הרי היא בוגרת לפנינו בשיטת שמואל קיימינן ולא בעו התוס' לאוקומי דלא כשמואל:

ואכתי קשה לי בהך שמעתא חדא דלעיל בריש פ' שני משמע דס"ל לסתמא דגמרא דלא פליג רבן גמליאל אלא מטעם ברי ושמא דקאמר ודקרי לה מאי קרי לה הא ברי, וברי הוא ועוד אמרי' ה"נ מסתברא פי' דר"ג מודה בברי וברי אלמא ר"ג דוקא איירי בברי ושמא ומיהו לזה איפשר דהא דקאמר מסתברא וכו' היינו לומר דברי וברי מודה ר"ג דכיון שהוא טוען ברי המוחזק הויא חזקה מעליא ולא מפקי' מיניה אבל אנה"נ דפליג רבן גמליאל אף בשמא ושמא דלמ"ד דברי ושמא לאו ברי עדיף אין חילוק בין יטעון התובע ברי או יטעון שמא אבל מ"מ קשה דיש לדחות דילמא טעמא דמתני' משום חזקת הגוף וטענ' ברי ותרוייהו בהדי הדדי מהני לאפוקי ממונא ועוד ק' מאי מייתי ממתני' דילמא הכא דאיכא טעמא אחריתי דהעמד פרה בשעת מיתת חמור בחזקת מרא קמא ואימור לאחר שמת החמור נמשכה לא מהני' חזקת גוף החמור לאפוקי פרה מיד התפוס בה כיון שבעל החמור תפוס בפרה ואי ממתני' דחזקת הגוף מהניא לאפוקי ממונא היינו משום דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא חזקת ממון דבמקום חזקת הגוף לאו כלום הוא ועוד קשה דע"כ הא. דשמואל אליבא דר"ג אמרה דלר' יהושע אזיל בתר חזקת ממונא אף כנגד חזקת הגוף ומאי פריך מההיא דעובי בית הכוסות ההיא ר' יהושע היא דלא אזיל בתר חזקה דגופא ולאפוקי ממונא דשמא אותה ברייתא נשנית אליבא דר' יהושע ואמאי דחיק לשנויי כה"ג דודאי תמיה' מילת' אטו פסקה:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה