אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות חדושי פרקא קמא דכתובות

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

חדושי פרקא קמא דכתובות

דף ב.

לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפרסה נדה מעלה לה מזונות. יש מן הגדולים שלמדו מכאן שחופה שהאשה נקנית על ידה לבעל ליורשה וליטמא לה ולשאר מילי היינו דוקא יחוד לפיכך כשפרסה נדה אסור להתייחד עמה דאי בלא יחוד מקרי חופה אמאי אינה מעלה לה מזונות הרי יכול לכנוס בלא יחוד וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אישות והרא"ש ז"ל בפ' אע"פ כתב ולאו ראיה היא דהא דחשוב לה אונס לא בשביל שיהא אסור לכנסה אלא משום דבהגע' זמן הנשואין מחויב הבעל במזונותיה משום שיש לו לכנוס ומצי למימר למה אכנוס הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ומאחר שהאונ' מעכב' שאינה ראויה לביאה אינו חיי' במזונותיה ואכתי מצי לאידחיי שפי' הכי מדמי גמר' פרסה נדה להגיע זמן בא' בשבת דאמרי' מתוך שאינו יכול לכונס' אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא וכו' הא טובא איכא דהכא יכול הוא לכנוס אם ירצה משא"כ בהגיע זמן בא' בשבת ועוד הא דקאמר דמצי למימר למה אכנוס הכל יודעים למה נכנסה לחופה אף היא מצית למימר אם נסתחפה שדך מה אני יכולה לעשות וכי אינה עשויה שתפרוס נדה לאחר שתנשא ועכשיו שהגיע זמן כמי שנשאת ופרסה דמי:

אבל קשה לי דלשיטתו של הרב ז"ל שהוא סובר חופת נדה אינה קונה לגמרי בלא טעם דאיסור יחוד איכא טעמא להפטר דכלום חייבוהו במזונות אלא בחזקה שהוא יכול להיות זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ופירותי' וירושתה אבל עכשיו שאינו זכאי בחופה זו לכל הנך מילי אינו בדין שנחייבוהו לישא ויהא קרוב להפסד ורחוק מן השכר וי"ל דמ"מ כי אמר גמרא הכא דאינו מעלה לה מזונות לאו מטעם דאינו זוכה בהך חופ' דהאי בעיא היא בפ' אע"פ וסלקה בתיקו ואם איתא תפשוט לה מהכא דחופת נדה לאו כלום היא אלא על כרחין מדמי לה להגיע זמן בא' בשבת אלמא מטעם שאינו יכול לכנוס הוא ומיהו יש להביא ראיה דחופה בלא יחוד מקנה מדאמרינן בירושלמי אילין דנסבין ארמלין בע"ש צריכין ליכנס מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ופירש הרא"ש זכרונו לברכה לפי שאלמנה אין לה חופה אלא בשעת יחודו של ביאה הוא זוכה בה ולקמן אאריך בזה בס"ד ואי ס"ד דאף בתולה צריכה יחוד מאי שנא אלמנה הרי כולן צריך לכנסן ולהתייחד עמהם בע"ש ואין לומר דאלמנה בעיא ביאה ממש כדי לקנותה דמסתמא ביחוד לבדה קונה אותה שאם לא כן מי יעיד עליה שיזכה הבעל בדברים הללו אלא שזו יש לפרשה בע"א כמו שאכתוב בס"ד אך קשה מהא דאמרינן בפרקין בתולה אלמנה גרושה מן הנישואין כתובתן מנה אע"פ שיש לה עדים שלא נסתרה ושלא נבעלה ומכאן הביא רבינו נסי' ז"ל ראיה דמקרי נישואין בלא יחוד ואיכא למימר כיון דלענין בתולים משתעי התם ארוסה קמ"ל שכל שהיא בחזקת נשואה אע"פ שיש לה עדים שלא נסתרה ושלא נבעלה אינו יכול לטעון טענת בתולים דאדעתא דבעולה נשאה כמו שכתבו התוספות דאף על גב דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך על זה וסבר דלשבחה אומר כן והכי מתני התם כנסה הראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אי נמי נסתרה ולא שהתה שעת כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים ואין במשמע שהיתה נשואה גמורה לראשון אלא משנכסה לביתו לשם נישואין בחזקת בעולה עומדת ועל מנת כן נשאה וכן מוכיח דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א שכתב וכו' ומפני מה תקנו חכמים באלו כתוב' מנה אע"פ שהם בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל וכו' אע"פ שאין זו נשואה לדעתו ז"ל מכל מקום בחזקת נשואה הוא אצל העולם הואיל ולשם נישואין כנס:

ואיכא מרבוותא דאמרינן שאין מכניס אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם אסורה לבעלה זו דעת הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור וכתב רבינו נסים ז"ל והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן ר' אמי שרי למבעל בשבת אמרי ליה רבנן והא לא אכתוב כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנה דרבנן וינשא בע"ש היכי ר' אמי שרא למבעל הא איכא למיחש לאקרו' דעתא ומעקרו תקנתא. דרבנן לגמרי דאילו הנושא ברביעי אע"פ שלא בעל בועל בכל יום שירצה דלא מיעקר תקנה דרבנן כדמוכח ממתניתין דחתן פטור מק"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה והרב המגיד ז"ל דחה ראיה זו לומר דכך היה מעשה שכנסה בלא כתובה אבל לכתחי' היה ראוי לכתוב כתובה תחילה ועוד יש להעמידו במקום שבתי דינין קבועים בכל יום שהאשה נשאת בכל יום ומוכח קצת דבזמן חכמי הגמרא היו בתי דינין קבועים בכל יום מדאמרינן בפרק הגוזל לא קבעינין זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אלמא בשאר יומי קבעי ולרבוותא דאמרי דחופה קונה בלא יחוד היא אין ראיה כלל מהא דר' אמי שלא עשה איסור כלל שהרי לא נתייחד עמה עד ליל שבת ואע"ג דאיסורא דרבנן היא מ"מ יש לחושדה ואדרבה משום דקילא אתי לזלזולי ביה דאבילות נמי דרבנן היא ואי לאו משום דאבילות חמירא ליה מנדה כדאמרינן בגמרא שיצרו של אדם נפגע באבלו איכא למימר טפי מנדה שהיא בכרת וכן מוכח מדאמרינן בגמרא דמברכינן ברכת חתנים ביהודה בבית האירוסין מפני שמתייחד עמה ויש לחוש שמא יבעול דאיסור כלה בלא ברכה דרבנן ה"ה יש לחוש לכתיבת כתובה דכיון דלא סמכה דעתה הוי לה בעילת זנות אע"ג דאית לה מתנאי ב"ד:

דף ג.

אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך וכו' אבל במקום שבתי דינין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום והני בכל יום לאו דוקא אלא ביום שמחרתו ב"ד תדע דודאי ביום שבת אינה נשאת דהרי זה כקונה קנין בשבת והכי תמהו גדולי אחרונים ז"ל על מה שנהגו לכנוס בששי וכתב הרא"ש ז"ל דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועי' ומי שיש לו עסק מכניף תלתא ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת וקשה דאין זה מספיק דכיון דאין דנין בו ביום כדתנן בפרק משילין כייפי להו ולא את ועד למחר ואיכא משום אקרובי דעתא ועוד דבעינן ראוי לב"ד שיכולו לכוף ולדון ואף על גב דכל בי תלתא דנים את האדם בע"כ מ"מ מצי לאשתמוטיה מיניה לומר לבית דין הגדול קאזלינא כל שכן אם בעיר גדולים מהם ובחול בית דין גדול מצי כייף ליה ואפילו תימא דבחמשי שרי אף על גב דלא קבעינן זמנא בערב שבת מכל מקום כי אצטריכא לן מילתא דאיכא למיחש לאקרובי דעתא צייתי להו אבל בשבת ודאי לא מצי למיכף ולמידן:

ורבינו נסים ז"ל בא בטענה דהשתא לא מקדשי קמי נישואין וליכא למיחש לה דאפילו אם זנתה שריא דלא חשו אלא היכא דמתזנה עליה והרי זה נכון ואם תאמר ומאי שנא גבי זמן דגיטין שתקינו משום שמא יחפה על בת אחותו שלא תזנה ואפילו בזמן הזה דאין דנין דיני נפשות גזרה לא זזה ממקומה ופסלינן גט שאין בו זמן ונראה לי דגבי זמן אפילו בזמן הזה איכא למיחש שמא יחפה על בניה ממזרים אי נמי כדי להחזירה אח"כ כדכתבו התוספות בפרק שני דגיטין הבאים ממדינ' הים קלא אית להו ולאו דמעיקרא חיישו להני דהא שמא יחפה על בת אחותו קאמר ועוד דאמרי' רשב"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח' ופירשו התוס' דא דאע"ג דזנות שכיחה זנות בעדים והתראה לא שכיח' אלא דהואיל ואכתי ליכא טעמא לא עקרו רבנן תקנתא דידהו אבל עכשיו שאין מקדש אלא בשעת החופה בטל טעמא לגמרי ואף על גב דאיכא מיעוטא דמקדשו מעיקרא הואיל ולא נתקנה אלא משום אשת כהן אי נמי אשת ישראל דמקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים לא חיישינן דאתרמו הני באותו המיעוט:

ועדיין יש לחוש במקומות דחיישינן בהו בסבלונות משו' קדושין כגון קושטאנטינה וחברותיה דאיכא למיחש שזנתה תחתיו ושמא כיון דאפילו לא מצא לה בתולים אלא שמא תזנה עליו אפילו באשת כהן ופחותה מבת שלש שנים כיון דספק קידושין נינהו הוה ליה תרי ספיקי ועוד נראה לי שלכך הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו שאף על פי שכונסים בע"ש אין מייחדים את הכלה עם בעליהם אלא במ"ש ועושים לה אז שמחה וריקודים וזמטוטי חתן וכלה כדי שיקבע הדבר חובה באותה לילה שמחרתו יום חול שראוי להזמנת בית דין אלא שעדיין יש לחוש לגזרה דשמא ישחוט עוף בין בערב שבת בין במוצאי שבת שהרי עושים סעודה הנמצאים בזמטוטי חתן וכלה ושמא אז היו עושים עיקר סעוד' נשואין עם הייחוד ואיכא טירחא יתירה וגזרו שלא שלא יבאו לידי חילול אבל עכשיו שהם כונסין בשחרית ועושים סעודה ליכא למיחש לסעוד' גדולה של יום השבת לפי שהכל מוכנים מאתמול קודם שיכנס לחופה ובמו"ש שאינה סעודה גדולה דליכא טרחא ג"כ לא חשו ויש מביאים ראיה מהא דאמרינן בפרק נערה דמכנס לה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים אלמא מצי למכנס והתוספות כתבו שם אף על גב דאמרינן דאין נושאים נשים בחולו של מועד דאין מערבין שמחה בשמחה איכא למימר דהכא מיירי בשעה חמישית לפני יום טוב שהוא כיום טוב לענין מלאכה בתוספת דאורייתא ומכאן סומכין במקצת מקומות ליקח נשים בערבי יום טוב קודם חשכה בשעה אחת ולא נהירא דהא דאמרינן בפרק שני דמועד קטן לברייתא דקתני מותרין לישא ערב הרגל למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא אלמא צריך לכנוס בשחרית שיהא שמח עמה כל היום וגם שיעשו סעודת נישואין עד שלא יכנס יום טוב והרמב"ם ז"ל בפרק עשירי כתב ואפילו בחש"מ אין נושאין נשים מפני שאין מערבים שמח' בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת והמקר' הזה הובא בירושלמי במועד קטן ולכאורה משמע שלפי הירושלמי היה צריך להקדים כל שבעת ימי הרגל ואילו בגמרא דידן משמע דלמכנס בערב יום טוב שפיר דמי והרב ז"ל הביא דרשא דירושלמי וסתם דדוקא בשתי נשים דאפשר לשמוח בשתיהם כאחת בעינן שבעה להא וז' לזו אבל בשמחת יום טוב כיון דעביד עיקר שמחה מכאן ואילך אפושי שמחה הוא שמח בחג ושמח באשתו ואין כאן עירוב שמחה בשמחה ירושלמי אמר רבי מתנא הדא אמרה אילין דכנסין ארמילין בערב שבת צריכין ליכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הילכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה זוכה בה לשון הרא"ש זכרינו לברכה ומשמע מדבריו שאלמנה אין לה חופה ואין זוכה בה אלא בשעת יחיד של ביאה ולא אשכחן בשום דוכתא הפרש בין בתולה לאלמנה וסתמא קתני בפרק אע"פ אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ותניא במועד קטן ולא היבמה עד שתבעל אלמא לא בעיא בעילה אלא ביבמה דאינה נקנית אלא בביאה משמע דשאר נשים ואלמנה בחופה גרידא בלא בעילה מקנה ובפרקא קמא דיומא מצאתי שם שהביאו התוספות אשר שם שהם למהר"ם זכרונו לברכה לשון הירושלמי הזה שהובא שם ביומא והסכים ללשון שני שגם אלמנה יש לה חופה ושם כתבתי מה שקשה לי והמרדכי ביום טוב פרק משילין מייתי משם רבינו מאיר שפסק שצריך לבא עליה מבעוד יום לכך צריך ליחדן דאלמנה אין לה חופה והאשה אינה נקנית לו אלא בביאה ע"כ והביא כאן לשון וכתב לשון ראשון שכתבו התוספות דאלמנה אין לה חופה ועוד משמע מדבריו דביחוד גרידא לא סגי אלא צריך לבעול ובא"ח הביא משום הכל בו דמשמע מדבריו דב דביחוד גרידא סגי וכתב עלה ומהא אין לו להתיחד עד שתטבול והירושלמי הזה יש לפרש דנקט אלמנה משום דלעיל מינה מייתי דאינה נשאת בשבת משום חבורה דאמרי' לא כן תני לא יבעול בתחל' בשב' מפני שהוא עושה חבור' אלא כאחרי' שאחרים מתירין כלום אחרים מתירין אלא בשכנ' שעד שלא כנ' אינו זכאי במציאת' וכו' משכנ' זכאי כו' ועלה קאמר א"ר מתנה אילין דכנסין ארמילין בשבת צריך למכנס מבע"י וכניסה זו היא כמו כניסה דלעיל ולא שנפרש שמשונה כניסה זו מההיא דלעיל ואילו בתולה לא קאמר כת"ק דאחרים ור' יוחנן דהוא הכא סבר לה אדאמרינן בגמרא דידן אי נמי משום דבתולה לא היתה נשאת אלא ברביעי כתקנ' חכמים ז"ל אבל אלמנה לא חשו לישא בחמישי כיון דלא הוי טעמא אלא משום ברכה ובאדם בטל ליכא למיחש שישכים למלאכתו אי נמי הא דעבדו אינה תקנה אלא מילתא הוא דעבדינן גביה כדי שלא יבטל כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל ולרבוותא דאמרינן דחופה זו היא ייחוד צריך ליחד אפילו בתולה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ושוב מצאתי בתשובות הריב"ש סימן קל"ה שפי' כדבריו ועיין עליו:

דף ג:

ולדרוש להו דאונס שרי הקשו התוספו' היכי נדרו' להו דשרי הא מחוייבת למסו' עצמה כיון שהיא אשת איש דא דאמרינן כל עבירות שבתורה יהרג ואל יעבור חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ותירץ רבינו תם שאינה מחוייבת למסור עצמה למית' על ביאת עכו"ם דרחמנא אפקר' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא מיקרי ביאה כדמוכח בגמרא בפרק בן סורר גבי אסתר דפריך והא פרהסיא הוא ולא פריך והא אסתר ג"ע היא ומתוך כך התיר רבינו תם לבת ישראל שהומרה ובא עליה עכו"ם לקיימה לאותו עכו"ם כשנתגייר דלא שייך לומר דאסור' אחר כך לבועל דביאת עכו"ם חשיב כביאה של בהמה אבל לא נהירא ליה להרמב"ם זכרונו לברכה דהא פי' דביאת עכו"ם נאסרה לבעלה ולא חשיבא כביאת בהמה והוא הדין לבועל ומה שאינה מחוייבת למסור עצמה היינו משום דלא עבד' מעשה דקרקע עולם היא וכתב הרא"ש זכרונו לברכה נראה לי לקיים פסקו של רבינו תם ולא מטעמיה אלא משום דאמרינן ולטמא' ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל היינו היכא דלא היתה אסורה לבועל אלא ע"י ביאה זו והרי מוכח בפרק ארוסה גבי מקניא על ידי עכו"ם דפריך פשיטא סלקא דעתך אמינא דלאו אסור' וקיימה קא משמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאי אמרינן ונטמא' לבעל היכא דקדם ביה נטמאה לבועל לאפוקי עכו"ם דלא קרי ביה נטמאה לבועל דבלאו הכי אסורה וקיימ' לא קרי ביה נטמאה לבעל קמ"ל אע"ג דלא קרינן ביה ולטומאה לבועל קרי בי' ונטמא' לבעל ויש ללמוד מדבריו ז"ל דמי שבא על אחות אשתו והיא אשת איש ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לו אחר מיתת אשתו ולא מתסרא עליה בהך ביאה משום דבלאו הכי אסורה וקיימה והכי אמרינן התם בסוטה גבי עריות בלשון שאמור כו' עד ונטמאה ונטמאה אבל הא הואיל ואסור' וקיימא אימא לא קמ"ל ותמהני היכי מייתי מהתם אפילו תימא לענין איסור טומאה אתשיל מנין לנו לחלק באיסורא בין בעל לבועל דאפילו למאי דס"ד מעיקרא דכל שלא נתוסף איסור בהך ביאה לגבי בועל לא נאסרה. על בעלה כל שכן דלא נאסרה על הבועל כשיתגייר ולפי המסקנא דס"ד דנאסרה ע"י ביאה זו ה"ה דנאסרה נמי לבועל דלעולם קי"ל שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולכי משכחת רווחא חיילא כשיתגייר וקרא דונטמאה בזונה מיירי וה"ה דבלאו הכי אסורא וקיימא וא"ת דאמרינן בפרק ד' מיתות דף נ"א גבי בת כהן נשאת וכו' ולממזר מנין תלמוד לומר בת איש כהן סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא הא קמתחלה וקיימא מעיקרא אלמא אי לאו רבויא דבת איש כהן הוא דרשינן קרא כדכתיב דוקא וי"ל דהתם סברא דלא החמיר הכתוב בבת כהן טפי מבת ישראל אלא לפי שתחל לה עכשיו בביאה זו ויצאה מקדושת כהונתה יצתה זאת שכבר מחוללת ועומדת והרי הוא כשאר בנות ישראל ומיהו בסוף פרק הנשרפים אהא דאמרי' הבא על העכו"ם חייב משום נשג"א כתבו שם התוס' דלמ"ד ד משום זונה לא הוה משמע ליה קרא בההיא דשריא לישראל ואסורה לכהן לאפוקי עכו"ם דאסורה לתרוייהו דמשמע להו דאין שם זנות חל והכי תי' התוספות במ"א ושם כתבתי ובר מן דין אפילו מעיקרא לא ס"ד דגמרא לו' שלא תאס' בביאת העכו"ם בין לבעל בין לבועל דשמעתין לא מיירי אלא לענין קינוי וסתירה לכשתשתה דומיא דעריות דמייתי לעיל מיניה ופרכינן אמתניתין דתנן פ"י כל העריות מקנין פשיטא מ"ד ונטמאה ונטמאה וכו' וכתבו התוספות דלא איצטריך לאשמועינן אלא דשותו' אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי וכן הא דתנן התם חוץ מן הקטן כתבו שם התוספות דדוקא משתיה ממעט ליה קרא אבל נאסר' ע"י בן ט' שנים ויום א' אע"פ שאינו איש שהרי ביאתי ביאה ונסקלת על ידו כדאמרינן בפרק יוצא דופן ופרק ד' מיתות אלא לענין ישראל מיירי גבי עכו' וראיתי ברייתא שנייה פ' נשא ושכב איש אות' אות' ולא את אחותה שהיה בדין אם כשבא איסור הקל על איסור הקל אסר את אוסרה כשבא איסור חמור על איסור חמור אינו דין שיהא אסור את אוסרה תלמוד לומר אותה ולא את אחותה ולכאורה משמע דאחותה נשואה קאמר דהיינו איסור חמור דאי באחותה פנויה אדרבא איסור קל הוי דבכרת ואין בו מיתת בית דין והכי קאמר ומה איסור משום דאחות אשתו נוסף על אשת איש לא כל שכן שתאסר עליו לאחר מיתת אשתו תלמוד לומר אותה ולא את אחותה והיינו טעמא דאמרינן הכא משום דבהך דבלאו הך ביאה אסור' וקיימה אלא דלא משמע כן דממעטי מאותה דאדרבא ה"ה עדיפא דהוי ליה ערוה ואשת איש אלא נראה לי דבאחותה פנויה קאמר והיינו חומרתא טפי מאשת איש שאין לה היתר בחיי אוסרה מה שאין כן באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט וסלקא דעתך שתאסר אשתו על ידי בעילה זו כשם שהוא אוסרה כך היא תאסר אותה באחותה ושוב מצאתי בפרק האשה רבה והכי מתנינא להדיא ומה הבא על איסור קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו נאסר וכו' ואי קשיא מדתנן התם ביבמות מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו ליה מתה אשתך ונשא את אחות' ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו וכו' אם מתה הראשונה מותר בשניה ומוקי לה באזיל אשתו וגיסו למדינת הים כלומר שאחותה איתא אשת איש ואף על פי שבא עליה באיסור' שריא ליה ומוקי התוספות דהאי סיפא לא קאי אאזיל גיסה וקשה דאמרינן בפרק אף על פי רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו במאה ובפרק נערה מייתי וכתבו התוספות זכרונם לברכה דהך לא מבעיא היכא דלית לה דהוי בעילת זנות אלא אפילו אית ליה כיון דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפשר לקיים פסקו של רבינו תם זכרונו לברכה כטעמיה וכהלכתיה דכיון דביאת עכו"ם כביאת בהמה דמי דאפקריה רחמנא לזרעיה לא נאסרה עליו ואינו עושה ממזרות מדין בועל אשת איש לפי שאינו בתורת אישות וגם דאם בא על אשת עכו"ם חייבתו אף על גב דקמחייב מיתה על ידה מכל מקום לא נאסרה עליו כדין סוטה הילכך גם כשבא על אשת ישראל לא נאסרה עליו מחמת ביאה זו והא דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל היינו היכא דשייך בועל באיסור אשת איש אבל עכו"ם ליתי' בתורת אישות:

דף ז.

ר' אמי שרא למבעל בתחלה וכו' והא לא כתיבא כתובה אמר ליה הא תפסיה מטלטלין כתוב במרדכי ומכאן סמך ריב"א זכרונו לברכה דשטר כתובה ראיה בעלמא ואי ארכסא כתובתה אינה אסורה לו דהכא איכא עדי קנין והא דאמרינן אסור לאדם שישהה את אשתו בלא כתובה היינו היכא דליכא עדי קנין ולא הקנה לה וקשה מדאמרינן בפרק אף על פי רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ודייק בגמרא כל הפוחת אפילו כתובה ובפרק נערה מייתו וכתבו התוספות דהכי קאמר לא מבעי' היכא דלית לה אלא אפילו אית לה כיון דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות היכא דלית לה כתובה אע"ג דאית לה מתנאי ב"ד לא סמכא דעתה ובשמעתין אין הוכחה דשאני הכא שיש לה על מה שתסמוך במטלטלים והדין שבידה ובהכי סמכא דעתה כדאמרינן בסוף פרק האשה שנפלו התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיו עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב וסמכה דעתה עלייהו שפיר שלא נגעו בהם היורשים כדכתבו שם התוספות זכרונם לברכה ולא התקינו שיהיו כל נכסיו אחראין אלא מטעם דכשכועס עליה הוא אומר לה טול כתוב' וצאי ואי קשיא והרי שיש לה תפיסה והא הוי כקונה קנין בשבת כך הקשה הר"ן זכרונו לברכה והדר ניחא לה משום מצוה התירו כדאמרינן בפרק הזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותימא דשבות דמצוה נמי אסור כדתנן ביום טוב פרק בתרא אלו הן משום מצוה לא מקדשינן ולא מערבינן ולא מגביהי' תרומה וכולי וההיא דפרק הזורק שאני דאיכא למיחש לעיגונה שלא תסרב דעתו ולא יוכל לגרש אחר כך ונפלה קמי יבם וכן כתב שם התוספות דמ"ה לא תנן בפרקא בתרא דיום טוב אין מגרשין כדקתני בתוספות משום דבש"מ שרי דלא נפיל קמי יבם והכא לא קשיא לי כלל דהתפסת מטלטלים לאו הקנאה היא אלא משכון הם ובתורת אפותיקי וכדין שעבודה על נכסיו כדתנן בפרק אף על פי לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובה חייב מפני שהוא תנאי בית דין והתפסה זו משכון היא ובשבת שרי כמו אותה ששנינו בריש פרק השואל ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כי היכי דלא ניקום בדינא ודיינא והא דאמר רבי יצחק בעלי חוב קונה משכון דוקא משכון שלא בשעת הלואתו הוא:

דף ד.

ונוהג שבעה ימי המשתה מכאן קשה למה שאמר בעל הלכות גדולות דאתי אבלות יום ראשון דאורייתא ודחי יום טוב שני של דבריה' שהרי שבעה ימים של משתה מדבריהם הם ומהר"ם זכרונו לברכה כתב דיום ראשון של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו דומיא דיום שני של אבלות דדייקינן מדאחריתה כיום מר ויש להביא ראיה לדבריו זכרונו לברכה מדאמרינן בגמרא בפרק משקין דמותר לישא אשה בערב י"ט ולא מקרי עירוב שמחה בשמחה דעיקר שמחה חד יומא הוא והר"ן זכרונו לברכה כתב דהכא היינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום ראשון דהוי דאורייתא אפילו הכי בשאר הימים דאבלות שלהן מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוו רצופים ועיין בפרק מי שהיה קורא בה' הרא"ש זכרונו לברכה:

הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כתב הראב"ד ז"ל דתרוייהו דוקא שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ואלו שנוהגים להכניסם לחדר ע"י אשה אח' שתכנס עמהם מנהג שטות הוא וצריך למחות בידם חדא משום יחוד נדה ועוד אותה אחרת מי הותרה להתייחד בין קטנה בין זקנה לא אמרו בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו אלא דאשתו מותרת לו אבל כאן אדרבא האשה משמר' את אשתו והו"ל דמתייחד עם שתי נשים:

מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאין אבלות במועד אבל דברים שבצנע' נוהג ובמ"ק פליגי רב ושמואל עליה דר' יוחנן ובה"ג פסק כר' יוחנן ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל ה"מ בפלוגתא דתנאים אבל לא פלוגתא דאמוראי ומכאן ראיה לדבריהם דבריית' מסייע ליה לר' יוחנן לשון הרא"ש ז"ל ובפ' עושין פסין הביא הרא"ש ז"ל לענין עירו' הלכה כדברי המקיל משם רבינו מאיר בשמעתין בקרפף יותר על בית סאתים דלא אמרו כן אלא בפלוגתא דתנאי והביא ראיה לדבריו שם ושוב בשמעת' דקרפ' בית שלש סאים כתב רבינו מאיר למדתי מדברי רבינו דס"ל הלכה כמקיל אף בפלוגתא דאמוראי וכן פסק שם הרמב"ם ז"ל להחמיר ומספק' ליה אם מה שפי' הרא"ש כאן היתה קודם חזר' רבי לרבי מאיר ז"ל או אם יש לחל' בין מ"ש למ"ש באבל ומ"ש הרא"ש ז"ל ומכאן ראיה לדברי הברייתא מסייע ליה לרבי יוחנן אם יוכיח מכאן דלא אמרו אלא בפלוגתא דתנאי אינה הוכחה דשאני הכא דודאי אי שמיע' לרב ושמואל ברייתא לא הוו פליגי עליה דרבי יוחנן ותו אשכחן דהלכתא כרבי יוחנן אפילו לגבי רב ושמואל שהארי' ימים אחריהם הרבה ובתראה הוא אלא משום דמקלי באבל הם היינו פוסקים כמותם אם לאו דתניא כוותיה דרבי יוחנן:

דף ד:

והרחצת פניו ידיו ורגליו היינו לשפוך כשהוא רוחץ אבל לא שתגע דאף בלא רחיצה נמי אסורה וכמה דאמרינן בפרקא קמא דשבת זו שלא נגעה בי אפילו באצבע קטנה ומכאן קשה לי למה דאמר רבינו מאיר זכרונו לברכה בתשובותיו להושיט דבר לאשתו על ידי זריקה דהיא מרחצת פניו וידיו אי לאו דדרך חיבה הוא דומיא דמזיגת הכוס והצעת המטה הוא שאף על גב דדרך ביאה הוא כל שכן דרך זריק' באויר ועוד דכל שבזב טהור אין לגזור בנדה כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל לענין יין נסך אף על גב דגזרו ביה לא חשיב כחובל:

וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו' כתב הרא"ש זכרונו לברכה יש מי שרוצה ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחלה דמיא להכא וקילא ליה והוא ישן בין האנשים ולא נהירא דלא דמי לקילותא דהכא שקדם המת לשמחה ומכניסין את המת לחדר ומשמע מדבריו שאם מת אביו או חמיו אחר שנכנסה לחופה ולא בעל דנוהג ימי המשתה תחלה אשתו ישנה עמו בבית כשאר אבלות דעלמא דלא קלו ביה להכניס את המת בחדר ואת החתן לחופה וקשה לי דאמרינן בגמרא מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל אבלות עליו אלא דהתם נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג את ימי האבל אלמא עיקר קולא וזילותא אינה אלא לפי שהמשתה דוחה את האבילות:

ובענין, אחר יש לחלוק בין שבעת ימי הרגל לשבעת ימי המשתה דאילו ברגל אף על פי שדברים שבפרהסיא אינו נוהג משום כבוד הרגל לא מפני כן אתי לזלזולי לדברים שבצנעה שאין זה פוחת מכבוד הרגל אבל בחתן וכלה בשבעה ימי המשתה בדברים שבצנעה היא וכשרואה שהקילו בשאר דברים אתי לזלזולי בהאי נמי שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה והרב מהר"ר מאיר הלוי זכרונו לברכה כתב הא דאמרי' הכא חתן שבעל ופרסה אשתו נדה אשתו ישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואשתו תהיה ישנה בין הנשי משום דאבילו' דהקילו בי' רבנן חיישי' הכא נמי בהאי איסור' דנד' שהתירו לו לגמור ביאתו קילא לי' וכ' הרא"ש ז"ל ואין דבריו נראין לי גם אם כתבו בש' הר"י בן מג"ש דלא דמי להאי קילותא דהכא הפקיעו חכמים דבריהם שאונן אסור בתה"מ וכו' ובעי למימר דאיסורא דדם בתולי' חומרא יתירתא הוא שעשו חכמים אחרונים שאין ראוי לאסור יחוד מפניו וטעמא של הנך דאדרבה כל מה דקילא בעי שימור טפי לאו באבלות בעלמא חמירא ליה מנדה הא אסרינן ליחדינהו ותנוקת שהגיע זמנה לראות חששה קרובה היא מז' ימים נקיים שבנות ישראל החמירו על עצמן:

דף ז:

מאי מברך אשר קדשנו על העריות וכולי ונהגו האידנא מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין דהרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שבנוסחת הרי"ף ז"ל היה כתוב כן וחזר והמחיק ע"י חופה וקדושין וכן שלח רבינו האיי גאון ז"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל ואמר שאעפ"י שכן כתב במקצת נוסחאות אין חותמין כן לפי שאין ראוי לברך על החופה שאינה נעשית עכשיו ועוד שמקדש ישראל הוא מעין הפתיחה שקדשו בכל עסקי קידושין ונישואין ורבינו האיי זכרונו לברכה כתב אין קדושת ישראל תלויה בכך מכל מקום אנו רואים שבכמה מקומות של ישראל מימות רבינו האי ועד עכשיו נוהגים כן ויש לתת טעם לנסחא זאת לפני שכל עיקר ברכה זו אינה אלא שבח לקב"ה שקדש את ישראל בענין העריות שכן אמרו בספרי כל מקום שאתה מוצא גדר מן הערוה שם אתה מוצא קדושה ולכך נאמר בפרש' עריות קדושים תהיו וכולי איש איש אל כל שאר בשרו ומה שאמר והתקדשתם והייתם קדושים לכך אנו נותנים שבח להקב"ה שלא די שקדשנו בפירוש העריות אלא במותר לנו שהיא הפנויה שלא תבעל דרך זנות אלא על ידי קיחה כמו שאמר כי יקח איש אשה ואפילו ארוסה נאסרה מדבריהם עד שתכנס לחופה ומטעם קדש עצמך במותר לך הוא חותם מעין פתיחתה מקדש עצמו אף במותר לו על ידי חופה וקידושין ומה שהקשה רב האיי זכרונו לברכה שאין קדושת ישראל תלויה בכך אלא דמשמע ליה ישראל בשעת כניסתן לברית קאמר והא לא הוה מעין פתיחה דהכי אמרינן בפרק ערבי פסחים גבי הבדלה דמסיימי מקדש עמו ישראל ולייט עלה אביי משום דלא הוי מעין פתיחה ולפי מה שפרשנו הוה שפיר מעין פתיחה בכולן גדר קדושה היא ובאות' המקומות שנהגו כן הבא לשנות אין רוח חכמים נוחה הימנו שהרי אמרו לא ישנה אדם מפני המחלוקת ועוד שבא לפגום בכבודן של ראשונים הרבנים שלא מיחו בידם ואף רבינו האיי כך אמר נאה לכם לחזור להלכה ולמנהגנו בהסכמת הכל ובפרק מקום שנהגו לענין בשר עוף בחלב דאיסורא דרבנן הוא לא אמר להו ולא מידי משום דמקומו שלר' יהודה הוא:

דף ט.

אמר רבי אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו כתב הרא"ש זכרונו לברכה בשם הרב יונה הא דנאמן היינו במכחישתו או בשותקת אבל אמרה נאנסתי נאמנת ומותרת לו דברי ושמא ברי עדיף ואמר שטעו תלמידיו לכותבו בשמו שלא אמרה מעולם דכיון דליכ' אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדבריה לא מהימנה דהא דאמרי' לקמן דא"ל לרבי נחמן דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכו' דהא דקי"ל כר"ג היינו דוקא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אי נמי היכא דאיכא חזקה והכא ליכא חזקה שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש' ואין לומר דהא דלא אמרינן ברי עדיף היינו במקום חזקת ממון אבל הכא אדרבה יש חזקה עם הברי דאוקי אתתא בחזקת צדקת לא היא דאיכא הכא כנגד הברי רוב ברצון ורובא עדיף מחזקה ומיהו נראה לי לקיים הברייתא מההיא דהיתה מעוברת דאלים לר"ג ברי ומכשיר העובר אף על גב דלית ליה חזקה בכשרות ואפילו ברוב פסולים וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אף על גב דחזקת ממון מסייעינן לרוב ברצון אפי' הכי אלים ליה ברי ומהמניה עכ"ד ותמהני שדברים אלו האחרוני' סותרים דבריו הראשונים לגמרי דאיהו כתב מעיקרא דלא קאמר ר"ג דמהימנה אלא היכא דאיכא מגו אי נמי היכא דאיכ' חזקה והכי אמרינן בגמרא בהדיא עלה דרב נחמן וכאן אמרינן דר"ג מכשיר בעובר אף על גב דליכא חזקה וגם מההיא דמשארסתני נאנסתי כתב מעיקרא דאין ממנ' ראיה כלל דהתם העמידוה על חזקתה שהיתה בתולה ותחתיו נבעלה:

איברא דאיכא למידק במה שאמר התם בתחילה איכא מגו והכא ליכ' מגו במגו דהתם היינו דמצי למימר מוכת עץ אני והך טענה גופה שייך הכא ואינה אוסרת עצמה ולא מיפגמ' ואם אמרת דמצי למימר מוכת עץ אין פירושם פתוח ניחא דהתם בשטען טענת דמים מיירי אלא דלקמן מהימנה כשמואל דנאמן לפוסלה מכתובתה ואין לומר להימנה במיגו דמוכת עץ דלא שכיח אי נמי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולפי זה ניחא וכולי משמע דעד השתא לא קאי הרא"ש בשיטת רבינו חננאל והא דכתב דאין לומר דהא דלא אמרינן ברי עדיף היינו כנגד חזקת ממון אבל הכא אדרבא יש חזקה עם הברי דהעמד את האשה בחזקת צדקת ולא היא דאיכא הכא נגד הברי רוב ברצון דאונס לא שכיח ותימא אטו התם נמי מי ליכא הך רובא ואמאי מהימנה לה כי אמרה נאנסתי באונס שמא זנתה ברצון ואבדה כתובתה ותו דאעיקרא דדינא פירכא דקאמר דטעמא משום חזקה לא מסיימי חזקה בבתולה דנהי דהשתא הוא דנבעלה אימור ברצון דאונס קול יש לו ולא שכיח ואמאי מהני ברי שלא להוציא ממון מחזקתו ומיהו הא ליתא דאם כן היכי מוקי רב נחמן הא דרבן גמליאל אליביה ואמר אנא דאמרינן אפי' לרבן גמליאל על כורחין לא אמר רבן גמליאל התם אלא משום דאמרינן אוקמינן אחזקתה אימור דהשתא זנתה כיון דלאו ברי עדיף אלא כיון דלא מספקא דעד שלא נתארסה משום דמוקמינן לה בחזקת בתולה בשעת אירוסין ובההיא שעתא אתחייב בכתובה תו לא מספקינן דילמא זנתה אח"כ והפסידה כתובתה ונפטר מחיובו בהא מודה רב נחמן דברי דידה עדיף ומתניתין דהגוזל בתרא הלויתני הפקדת אצלי איני יודע אם החזרתי לך חייב דכיון דברי בחיוב אף על גב דספק בחזרה חייב וטענת דעד שלא ארסתיך כאיני יודע אם השבתי לך היא דהוה ליה מקח טעות ואהא מתרץ לה רב נחמן דנאמנת משום חזקה ולאו משום דברי עדיף וכ"ת כי נמי תחתיו נבעלה איכא חזקה אחריני דהעמידנה בחזק' צדקת ולא זנתה ברצון ומהני לגבי איסורא כי היכי דמהני לאפוקי ממונא ולזה כתב מ"ש ז"ל דחזקת צדקת לאו חזקה היא מאחר שהרי היא בעולה לפנינו אתרע לה חזקת צדקת דאונס לא שכיח וקול יש לה ומסתמא בספק זונה קיימ' לענין איסורא לחומרא לענין ממונא כיון דספק אם הופקעה כתובתה הוא הוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך ומיהו בההיא דמשארסתני נאנסתי ודאי מותרת לבעל דב' ספקי אית לה ואע"ג דהיא טענה משארסתני נאנסתי וליכא אלא חד ספקא מכל מקום לדידן תרי ספקי נינהו דאימור טוענת כן כדי שלא להפסיד כתובתה ומעתה מה שחזר באחרונה וכתב דההיא דמשארסתני נאנסתי אף על גב דחזקת ממון מסייעי לרוב ברצון א"ה אלים לה ברי ליתא דנהי דרוב ברצון מהני לבטל חזקת צדקת והוי ליה ספק מכל מקום ברי שלה עדיף כנגד שמא דידיה ולפי שכבר נשתעבד בשעת אירוסין ולא כל הימנו לפטור עצמו בטענת שמא ברצון מיהו בהא מודה רב נחמן כדפרשנו וההיא דמעובר' דמייתי דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר אע"ג דלית ליה חזקת כשרות שתי תשובות חדא דאפ"ת דאין לעובר חזקה בכשרות אמר נאמנת עליו כיון דלית ליה דררא דממונא ולא דררא פיסול גופ' וכדפסקי' בפ' עשרה יוחסין דאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואפילו ברוב פסולים אצלה וכל זמן שלא בדקה אמו הוי בספק פיסול אבל לגבי דידה שתטול כתובה או להכשיר עצמה לעצמה אם ספיקא היא מאי מעליותא דבדיקה דידה ולאמה לא מפיה אנו חיים ועוד איברא דולד נמי אית ליה חזקה דכשרות לר' יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר אפי' בבתה דחזקה דידה שאני מעמידין אותה בחזקת כשרות ואימור לכשר נבעלתי מהניא לגבי ולד שאי אפש' שיהא הולד פסול והיא כשרה ואע"ג דבפרק האומר גבי דינאי דאמרינן מאי דלא נמצא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הקשה רש"י ז"ל ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אם דינאי בחזקת כשרות ותירץ דבנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת כשרות שהרי אנן מעידין על תחלת לידתי בפסול כבר כתבו שם התוספות דמכל מקום תהני ליה חזקה אימא שהיתה בחזקת כשרות ותירץ ר"י ז"ל כיון דתרי ותרי ספקא דרבנן החמירו ביוחסין הכי מוכח מדברי התוספות דולד נמי בחזקת כשרות קאי ולא ידעתי מעיקרא מאי סבר הרא"ש שהחליט את הדבר שלא אמרה רבינו יונה מעולם דשמותא היא ובתר הכי היכי ניחא ליה ואי מהדר קהדר ביה היה לו למחוק מ"ש בראשונה שטעו תלמידיו לכותבו בשמו:

ורבינו נסים ז"ל כתב כדברי רבינו יונה דדוקא במכחישתו או שותקת אבל אומר תחתיו נאנסה הא קיימא לן כרבן גמליאל דנאמנת והכי איתא בגמ' ירושלמית רבי ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כרבן גמליאל ורבי אלעזר אפילו תימא דמהדר באומר מצא ואבדו וכהא נאמנת לית יכיל ואמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מצא אסור לקיימה משוה ספק סוטה הכא את אמר נאמנת והכא את אומר אינה נאמנת תמן שניהם מודים שהפתח פתוח כלומר במשנתם אלא שהיא טוענת משארסתני נאנסתי ברם הכא ברי הוא אלמא דכי אמרינן דנאמן לאוסרה עליו דוקא במכחישתו אלו דבריו ז"ל ואני מוצא בירושלמי דאסר בהדיא דגרסינן התם דה"פ דמייתי הא דתנן במתניתין הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי דמהימן לכתובה מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתיא כהא דתנן תמן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הכא דתנינן לענין כתובה מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכלהון מן ההיא דאמרינן רבי אילא בשם רבי אלעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה והרי כאן בהדיא דלענין איסורא לא מהימנה כלל ואף על גב דמתניתין באשת ישראל דאית לה תרי ספקי סבירא ליה לירושלמי דכיון דאיהי אמרה משארסתני נאנסתי ואין כאן אלא ספק אחד הרי היא מודת תחתיו ספק באונס ספק ברצון אי נמי ספק באונס לא חשיב ליה בירושלמי ספק והכי אמרינן התם לעיל מינה הא דאמרינן שאם ישהה שני ימים יערב עליו המקח ופריך ויערב עליו המקח לית יכול דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה ופריך ויש לומר שמא אנוס' היא ומשני קול יוצא לאנוס' ופריך ואפי' תחוש לה משום אנוסה ולא ספק אחר היא משל דברי תורה להחמיר פירוש ואמאי הוצרך לתרץ משום דקול יוצא תיפוק לי דספקא לחומרא אמר רבי יוסי ואי תחוש לה משום אנוסה שתי ספקות ספק אנוסה ספק משארסתני ספק לאחר שנתארסה פירוש ולהכי אצטריך לתרץ דאנוסה יש לה קול ואין שם אלא ספק אחד ופליג אגמרא דידן דחשיב לה שתי ספקות להתיר באש' ישראל ומכל מקום למדנו מהירושלמי דאף על גב דנאמנת דוקא לכתובה אבל לא לאיסורא ועוד למדנו דהעמידנה בחזקת צדקת לאו חזקה היא דאדרבה קול יוצא לאונס ורוב זנות ברצון הוא וכדברי הרא"ש ז"ל והך דהכא דאמר מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר' אלעזר לאו לענין איסורא מיירי דסתם טענת בתולים דאמרינן בכל דוכתא לענין כתובה מתנייה כדתנן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואי לאוסרה אמאי לא כדאמרינן בגמרא אלא לענין כתובה ואפי' בריש פרקין דתנן שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין עיקר טענה משום ממונא הוא והוא הדין אם יהיה לו טענת בתולים ישכים תיכף לבית דין ולא יקררו דעתו ומתוך כך כועסו עליו כשיתברר והא דקאמר ותהא נאמנת לית יכיל דאמר רבי אילא בשם ר' אליעזר וכולי הכי פירושו ותהא נאמנת הת' לגמרי דמתני' אף לענין איסורא כיון שאומר' משארסתני נאנסתי ומשני לית יכול דא"ר אילא נהי דאיסורא משום ס' סוטה הכא את אמר נאמנת והכא את אמר אינה נאמנת אכתובה פריך דהכא אמרינן דאיהו נאמן כדאמר שמואל בגמרא דידן פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ור' אלעזר נמי מצי סבר הכי כדכתבו התוס' דנקט לאוסרה לרבותא וכדמוכח בסוגיא דלמיהב לה כתובה פשיטא דמהימן ואהא משני תמן שניהם מודים שהפתח פתוח אבל הכא בשותקת או מכחישתו מפסדת כתובתה ומיהו לענין איסורא לא משמע ליה לחלק בכה"ג דפשיטא ליה דהואיל ונאסרת עליו מספק סוטה לא מפיה אנו חיין להתיר את עצמה בטענת שאין בעלה מכיר בשיקרה ומספקא אסורה והרמב"ם ז"ל בפ' י"ז סתם דבריו בכל לשון דבכל ענין נאסרה עליו וכתב הרב המגיד יש מן המפרשים חלוקים בזה ואומרים דלענין איסורא כה"ג דליכא אלא חד ספיקא אסורה ואין משגיחין על דבריהם וכן נראה דעת רבינו עכ"ל ובאמת שראוי לחוש לדבריהם להחמיר ודברי הרא"ש ז"ל מוכרחי' כמ"ש ונתקיימו עוד מתוך הירושלמי ועוד דיש להוכיח דמספקא אסרינן לה ואיהי לא מהימנא מהאשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י נפשות כגון נשי דגנבי דאסורה לבעלה אפי' ישראל דחיישינן שמא נתרצית כדי למצא חן שלא יהרגנה כדכתבו שם התוס' והרא"ש בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דאמרינן הצנועות מסרי נפשייהו חיישינן שמא אינה צנועה אע"פ שנראית צנועה כדכתבו התוספות ולא אמרינן אוקמה בחזקת צדקת ולא תבעל אלא באונס ועוד מדאמרינן בפ' גבי בתולה אלמנה מן הנשואין דפרכינן וניחוש שמא תחתיו זנתה אמר רב שרירא כגון שקדש ובעל לאלתר אלמא אם היה שהות שתזנה תחתיו יש לחוש שמא תחתיו זנתה ולא תהא נאמנת שתאמר עד שלא ארסתני נאנסתי שהרי אינה מפסדת כלום דכתובתה מנה ועוד מדהוצרכו לתקן שתנשא ליום הרביעי משום פחותה מבת ג' שנים דלית לה אלא א' ספיקא כדכתבו התוספות ואכתי לא מתסרה כיון שהיא נאמנת לומר נאנסתי ופשיטא דכל הנשים יאמרו נאנסתי דלא משוו נפשייהו רשעות שזנו ברצונם ואם אמרת דתאמין לדבריה למה הוצרכו חכמים לתקן תקנה זו וכ"ת הוצרכו לתקן אם תהא שותק' או מכחש' הא לא שכיח והו"ל מעוט' דמיעוטא:

באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת ג' פרש"י דמיירי כגון שהיא עכשיו גדולה ופתוי' פיתוי ואינו אונס וכתב כן מההיא דס"פ ד' אחים שבשעת כניסתן הוחלפו נשואיהן דאמרינן מסתברא הוחלפו בשוגג מדתני ואם היו קיימות או שאינן ראויות לילד מחזירין אותם מיד ואי במזיד מי שרו ופרקינן הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא ומכאן הקשו על הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ב מהלכות סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה אסורה לבעלה והרב מהרי"ק ז"ל שהראיה שהביא הרב המאיר ז"ל בפ"ג ע"ו א"כ מההיא דפ"ק דכתובות דבאשת ישראל שקבל אביה קידושין והיא יתיר' על בת ג' שנים דליכא אלא חד ספיק' היא כהה טובא דאם איתא ספק סוטה הוא ספק קטנה ספק גדולה ספק באונס וברצון ואשתמטי למר מה שתרצו התוספות שם לקושיא זו דשם אונס חד הוא ועוד הקשו עליו מהירושלמי דסוטה פרק היה מביא ר' זעיר' ר' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון ליאסר על בעלה והלשון הזה כבר הוזכר בדברי הרב ז"ל שכן כתב אבל הקטנה בת מיאון אין מהניא לה לפי שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' היה כהן לא נאסרה עליו ראה שדבריו אלו ראה אותם שם הירושלמי אלא שהוא מפרשם בקטנה בת מיאון ולא מטעם דלאו בת דעת דא"כ מ"ט שריא לכהן הא אנוס' לכהן אסורה אלא היינו טעמא משום דהני קידושין מתלה תלו וכיון שזנתה כמו שמאנה דמיא אע"פ שלא מיאנה כשהגדילה והכי פירושו אין לה רצון לקיים כלומר אין סברא שתרצה קידושיה כדי שתאסר עליו נראה שהוא ז"ל מפרשה כך קשה דאפי' הגדילה ולא מיאנה קידושין דרבנן הוו כל שלא בעל לאחר שהגדילה דאז הוו קידושין אבל למפרע אין כאן קידושין כלל כדמוכח בפ' בא סימן ובס"פ ב"ש אם כן למה לי למתלי הטעם לפי שאין לה רצון וי"ל דמ"מ אם לא היתה מתרצת בקידושין תהא אסורה מדרבנן כיון דאיכא קידושין מדרבנן ועוד קשה היכי קאמר בירושלמי סוטה קטנה לית את יכיל לפי שאין לה רצון והלא יכול היה להעמי' בקטנה שהשיאה אביה שקדושיה קידושין גמורים ועוד קשה דהתם מייתי לה הא דדמי להביא קריב' עילויה בעלה מזו שיפרוש עליה חוץ מדעתה ומייתי מהא דא"ר יוחנן ד' מחוסרי כפרה מפרישין עליהם שלא מדעתם שכן אדם מפריש על בנו קרבן והוא מוטל בעריסה ועלה קאמר דסוטה קטנה אין את יכול לומר שיפרוש עליה לפי שאין לה רצון ולפי ש שיטתו של הרב ז"ל תיפוק לי דלאו בת שתי' היא שהרי אין מקנין לה כל עיקר ויש לפרש דכיון דפשיט דיכול להביא קרבן עליה שלא מדעתה כלומר שלא יצטרך לשאול את פיה חזר ואמר דאי מאי דמספקא ליה מעיקרא מיהא להפריש עליה שלא מדעתה היינו ביתומה קטנה שיכולה למאן מיהא להפריש סתם שמא קאמר שהיה רוצה למאן ונמצא מביא חולין לעזרה לכך אמר וכן סוטה קטנה לית את יכול למימר כלומר ולא שייך לישאל דבלאו הכי לא שייך קינוי להתירה דאין לה רצון להאסר כמו שפירשנו והשתא ניחא דכי יש לה אב לא שייך לישאל את פיה דקידושין גמורים הם ועוד יש לי מקום עיון בירושלמי בפרקא קמא דסוטה אהא דשאלו את בן זומא מפני מה אמרו ספק רה"י טמא א"ל סוטה מה היתה לבעליה א"ל רה"י אמר ליה מצינו שהיא אסורה לביתה מילהון דרבנן פליגי דא"ר זעירא א"ר יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזנתה אין לה רצון להאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור יש בו דעת לישאל ספיקו טמא ברם הכי אע"פ שיש בו דע' לישאל ספיקו טהו' ואם אית' דקטנ' אין רצונ' להאסר ופתויה אונס הוא מאי ספקא שאפי' נבעלה ברצון לפנינו אינה נאסרת ומה לי שיש בו דעת לישאל אבל לפי מה שפיר' לדברי הרמב"ם י"ל דה"ק אין לה סברה שתתרצה בקידושין כדי שתאסר עליו לאו דפרכת ודאי קאמר אלא מספק דאפשר בענין דאהני לה ותרצה הקידושין לקיים כדי שתאסר עליו דפרכ' ודאי קאמר לה מס' דאפשר שאין בענין דאהני לה ותרצ' לקיים הקידושין כדי שתאסר עליו ואפשר שלשון זה של ירושלמי ראה הרב ז"ל וסמך עליו וההיא דבפרק ד' אחים שהקשו עליו אפשר לומר דמ"ש המגיד משנה דדחויא בעלמא הוא כלו' מהכא לא תפרוך דיכילנא שנוי לך דפתוי קטנה אונס הוא והיינו דקאמר אם מתה לא קשיא וכיון דמקדושי' מוכח איפכא א איכא למימר דבגמרא דידן דרך דחיה אתמר:

דף ט:

נאמן להפסידה כתובתה הכא ודאי מיירי בשותקת או מכחישתו דהו"ל ברי וברי הילכך מהימן והק' הרמב"ן ז"ל פשיטא דנאמן אפי' אי ס"ל כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להבי' ראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי מי לא אמרי' ליה קיים שטרא ותנא' וחו' לדינא ומ"ט אמרו הם האמינוהו דאלמ' אדאורייתא לא מהימן ועוד דקאמר נאמן דלענין תוספות לא מהימן וכתב רבינו נסים ז"ל ולדידי לאו קשיא הוא כלל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן הרי היא קלה בעיניו ודאי אילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן עליה שאינו בדין שיפתה אותה ויעשה בה רצונו ואח"כ יאמר פ"פ מצאתי ונראה שאין טענ' מספק דאפי' תימא דאיכ' עליה שעבוד' דאוריי' או שטרא דתנאים אם על המוציא רמי להביא ראיה שקיים תנאו אף זו כיוצא בה ומה שכתב שאם אתה אומר נאמן נמצא שקלה בעיניו להוציא' ומה הועילו חכמים בתקנתן טוב' הועילו דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד לה שחזק' זו מפקע' חייבוהו עד שיאמר דלא אלימא הך חזק' להפקיעו חייבוהו כאורייתא אלא התנאי מפקיע את החיוב שעלי' להביא ראיה שקיימה ולא תהא קלה בעיניו להוציאה הואיל וטרח ועיקר תקנת חכמים היתה בשלא טען כן בתחל' מעתה לא יהא קלה בעיניו להוציאה כדאמרי' בפרק שני דגיטין לענין זמן כתוב חדש שנה שבוע מה הועילו חכמים בתקנתם לענין פירו' ולענין זנות ומשני מהני לשבועה דלקמיה ולשבוע דלבתריה והא דלא משני הכא הכי משום דאכתי בעילה ראשונה כיון דלא סמכא דעתא הויא לה כתחלת זנות להכי משני חזקה אין אדם טורח וכו' והא סמכא דעת' שלא יפסיד כל טרחו ועל ענין קושי' הרמב"ן יש לי לתרץ דהא דאמר לי' לבעל תנאה קיים תנאך וחות לדינא לאו אכל מילי הוא אלא בתנאי שהוא מתקיי' בקום עשה אמרי' ליה אייתי ראיה שקיימ' תנאך במעשה כדכתב הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציאה מחזקה זו עליו להביא ראיה כ"ש שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להפטר בטענת שלא מצאה בתולה לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך כי היכי דלא מצי למטען טענת פרעון או מחילה:

ואהא דאמר גאון ז"ל דלענין תוספות לא מהימן הגיה רשב"ם ק"ו הדברים ומה דתקינו ליה רבנן אמרינן חזקה אין אדם טורח וכו' דתקין איהו לנפשיה לא כ"ש ואיכא למפרך דבמה שכתב לה איכא שעבודא דאורייתא דאיהו שעבד נפשיה ואם עיקר כתובה הויא דאוריי' לא הוה נאמן כדמוכח בגמרא וקשה לא יהא תוספת מרובה על' העיקר דאנן סהדי שלא הוסיף לה שיהי' הדין חמור מן העיקר תדע דהא ר"פ אע"פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה לכמה מילי ומינייהו לגבות מן הקרקע אפי' מיניה ואילו הוי תוספת כשאר חוב בעלמא גבי אפי' גלימא דאכתפי ולענין זבורית נמי אמרי' שדינו כעיקר ולא כשאר ב"ח בבינונית ועוד הקשה הרא"ש ז"ל דמסברא כי היכי דאמרינן לענין ן מנה ומאתים אם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה ה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר נתחרט להתגרשה והא דקאמר הרא"ש ז"ל שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה לאו דוקא דהא איפשר שנמסר לה בשעת אירוסין אלא ה"ק שלא זכת' באותו תוס' אלא בשעת החופה כדתנן בריש פרק אע"פ נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דקי"ל כראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ואם נתחרט קודם כניסה היה יכול לגרשה במנה ומאתים הילכך אין לחוש שנתחרט בזמן מועט כזה ונראה שאם שיערו חכמים טורח הסעודה לא שיערו אלא כנגד מנה ומאתים שיצא שכרו בהפסדו שכן טורח הבתולה כפלים משל אלמנם אבל אין הטורח כנגד התוספת שאם הוסיף לה מאה מנה ונתחרט לא יחוש על הטורח המועט:

דף י.

והא דאמרו חכמים תקנו לבתולה, ק"ק ולאלמנה מנה שמעינן מינה דכתובה דרבנן ותימה על מה שנהגו באשכנז ובצרפת ובקושטנטינ' לכתוב בכתובת דחזו ליכי מדאורייתא ואומר רבינו תם דסמכינן ארשב"ג דבשלהי מכילתין ס"ל כתוב' דאורייתא והא דאמר רב נחמן הכא חכמים תקנו וכו' אע"ג דקי"ל כר' נחמן בדיני בהא לית הלכתא (כוותיה דאשכחן רב אשי דהוא בתרא דלא ס"ל כוותיה דמתרץ לקמן דכל שלא משמש אינו יכול לטעון טענת בתולים כ"כ הרא"ש לשיטת רבינו תם וקשה שרבינו תם עצמו פי' התם דמצי סבר חזקה דאין אדם טורח אלא כיון שנהגו למשמש ונשתנה המנהג אנו תולין שמחמתו נשתנה ורמאי הוא וי"מ זו שנהגו לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא אזוזי קאי שמשקלם כמו שאמור בתורה במנה צורי וכתב הרא"ש ודברים של טעם הם והכותב דחזו ליכי לא מפסיד כלום שמ"מ גובה בשל תורה במנה צורי אע"ג דכתובה דרבנן שלא כתבוהו אלא לפרש ואם לא פירש לא הפסיד מ"מ היכא דכתיב היא באה משתי כחות אם אית לה כתובה מדאוריי' תטול ואי כתובה דרבנן הרי נתחייב לה במנה צורי כשל תורה ובענין גביית האלמנה עיקר כתובה זו נמצא מחלוקת בין האחרונים ז"ל:

גרסינן באלו נערות וכו' עד אם דקטעין טענת פתח פתוח הכי נמי כו' נמצא שהבתולות הבוגרות יש מהם שיש להן דמים ויש שאין להן דמים זו היא גרסת הרב אלפסי ז"ל וכך היא גרסת רבינו חננאל ז"ל ורש"י גריס אי דקטעין טענת דמים ה"נ וכך היא גרסת הרמב"ם ובהא הכריע הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מהירו' שאמר בוגרת כחביות פתוחה ובתוס' יש בו דלענין דמי' קאמר דסתם חבית סתומ' יש בה יין אבל חבי' פתוח' פעמי' יש בה יין פעמים אין בה בוגר' פעמי' שאין לה דמי' ואפי' אם נפר' לענין הפתח איני רוא' ראיה משם דהת' מוכח דסבר בירו' דבוגר' אין לה טענת בתולים כלל דאמרינ' התם בשלהי ההיא שמעתא על דעתי' דר' אלעזר בוגרת אימתי היא נשאת מוכת עץ לר"מ אימתי היא נשאת ויליף לה מדתנן בפ' שני אם יש שם עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע ולא אהדר אם יש עדים שנשאת ברביעי הדא אמרה דלית רביעי כלום:

דף יב:

ב"ד של כהנים היו מגבין ולא ב"ד של כהנים בלבד אלא כל משפחות מיום שתקנו ונהגו בניהם מנהג זה וכתב הרא"ש ז"ל ואינה מאבדה כתובתה יש לבדוק בקרובותיה כמו שנהגו בנות משפחתיה לכתוב לנשואין ובאשה שנשאת לבני אותה משפחה אפש' לדונ' כיוצ' בהם דהא קי"ל דעולה עמו ואינ' יורדת עמו ומיהו בירושלמי יש א"ר יוסי מסתברא בת כהן לישראל תגבה שכן שבטה גובה בת ישראל לכהן לא תגבה לא מסתיי' דסליקת לכהונה אלא דתימה תגבה א"ר מנה לא מסתברא דלא חלפינן פירוש אם אפשר בלא חילוף הסברא בת ישראל לכהן תגבה דסלקית לכהונתה בת כהן לישראל לא תגבה כתובת' ואחר הני אמר ר' יוסי בת כהן אחת זו ואחת זו קנס קנסו בהם שלא יהא אדם מדבק אלא בשבטו ובמשפחתו וכיון דאיכא למימ' הכי ואיכא למימ' הכי גם במשפחו' מיוחסות אין מביאין ראיה אלא באותה שמדבקות במשפחתן אבל בתם לאחרי' או בת אחרים לבתם צריך להביא ראיה כיוצא בהם:

דף יד:

ממזר צווח וחלל שותק צריך בדיקה פר"י כשנתערב במשפחתו ממזר או נתין ושותק וא' מן המשפח' קורא אותו ממזר או נתין ושותק אבל אדם בעלמא לא וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל כת' בהלכו' איסורי ביאה בפ"ט לא אמרו אלא בדורות הראשונים שנזקקו ב"ד לחרפות כמ"ש הקורא לחבירו עבד וכולי אבל עכשיו השותק על המכיר' ה"ז משובח והר"ן ז"ל הביא שיש שפירשו ממזר וצווח חלל ושותק פי' מדצווח בהאי ושתיק בהא קושטא קאמר ואע"פ שמתורתו של הראב"ד לא למדנו אלא אדרבא כל השותק בשעת מכירה ה"ז משובח מכל מקום איפשר שאינו חולק על סברא זו שאם אין זה מאותם שכולמים עצמן בשעת מכירה וכ"ש אם קנטרן הוא ויתעבר על ריב לא לו שיש חשש ודמיא להא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמ' לו מקחו קיי' ולא מצי' למטען נחת רוח עשיתי לבעלי בשתיקתי דאם איתא מקמה הו"ל למעבד נחת רוח ובס"פ אלמנה נזונית נמי מפליגינן בענין מזונות בין צנועה לפרוצ' דפרוצה בשתי שנים אבדו מזונות:

דף טו:

נמצא תינוק מושלך בעיר אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל אם מחצה למחצה ישראל למאי נפקא מינה היכא דנגחיה תורא דידהו לתור' דידן קשה אפי' ברוב עכו"ם אמאי משלם אידך פלגא הא קי"ל כשמואל בפ' המניח דאין הולכין בממון א"ר דכה"ג פריך הכא גבי פיקו' נפש מאידך דשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ולענין אבידה הא כתבו התוספות דשאני חזרת אבידה שלא היה לו חזקה בגויה מעיקרא ובפ' ט"ו מהלכות אביד' כתב הרב המאיר ז"ל היכא דרוב עכו"ם משלם נ"ש הטעם לפי שאין לה חזקת ממון כיון שהוא מעצמו מסופק אם הוא עכו"ם או אם הוא ישראל ואין ראיה בנותן טעם דאם הניזק לא קים ליה בגוה אם הוא בר חיובא כ"ש דפטור ואפי' תפס שכנגדו מפקי' מינה ויהבי' למרי' קמא מידי דהוה אספק בכור דאמרי' בפ"ק דמציעא דאפי' תקפו כהן מוציאי' מידו ולהרמב"ם ז"ל דפסק גבי בכור דאם תפס אין מוציאין מידו מ"מ לא מפקינן מיניה בדינא מספיקא ולא עוד אלא אפי' הניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא פטור דהו"ל כאומר איני יודע אם גזלתיך אם הלייתני כדא' בהגוזל בתרא:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה