חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת קידושין · דף ה.
גמ'. אמר ר"ה חופה קונה מק"ו כו' והנה הרשב"א וריטב"א ז"ל הקשו על פסק ר"ח ז"ל שפ' כר"ה דחופה קונה מהא דאמרי' ביבמות נ"ח ע"א. ומאי דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בקידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא ע"כ אלמא דמפשט פשיטא לי' להש"ס דחופה אינו קונה. וי"ל עפמש"כ המפרשים דפסק הר"ח ז"ל אינו סובב והולך על הק"ו של ר"ה יען כי אין מקום להק"ו רק אליבי' דר' טרפון דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו לשיטת התוס' בד"ה חופה שגומרת (יע"ש בפ"י ז"ל) ואנן קיי"ל כרבנן רק דס"ל לר"ח ז"ל כמש"כ המהרש"א ז"ל דלענין שיהי' חופה קונה בלבד א"צ ק"ו כי גומרת עדיף מתחלת הקנין רק שיהי' חופה קו"ג בעי' הק"ו יע"ש ולפ"ז ס"ל לר"ח ז"ל דחופה קונה בלבד וכמש"כ התוס' ביבמות נ"ז ע"ב (ושם קאי לרב וכבר כתבנו כי רב לא יליף מק"ו ואין סתירה להמהרש"א ז"ל שכ' לר"ה דיליף מק"ו) יע"ש:
אמנם כבר כתבתי לעיל בשם המקנה דמודה להפ"י ז"ל דאם נימי דחופה קונה בלבד אז לא בעי' הקרא דאין כסף לאשמעי' דקידושי כסף לאביה יען דזה ידעי' מדאיתקשי הוויות להדדי וחופה דקונה נמי איקרי הווי' וכיון דאשכחן דזכי רחמנא לאב שיכול למוסרה לחופה אף בנערותה ה"ה שיכול לקדשה וכיון דאבי' מקבל קידושי' ממילא דכסף קידושין לאבי' יע"ש בחידושיי לעיל ג' ע"א. ולפ"ז ק' קרא דאת בתי למה לי הלא בלא"ה ידעי' דכסף קידושין לאבי' (יעוין הפלאה כתובות מ"ו ע"ב תוס' ד"ה ואימא דלמאי דמסקי' דמעשי ידי' לאבי' מקרא דלאמה לא בעי' קרא דיכול למוסרה לחופה יע"ש היטב) אך די"ל דאתי לאשמעוי' קידושי קטנה וכנ"ל ולפ"ז תלי פסק הר"ח ז"ל בפלוגתא דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות או אחר אישות דלמ"ד דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ומוכח קידושי קטנה מהתם וא"כ קרא דאת בתי ל"ל ועכצ"ל דאתי לאשמעי' דקידושי כסף לאבי' ואם איתא דחופה קונה א"כ ידעי' דכסף קידושין לאבי' וכנ"ל וקרא דאת בתי ל"ל ועכצ"ל דחופה אינה קונה ופסק הר"ח ז"ל א"ש למ"ד דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות די"ל דקרא דאת בתי אתי לקדושי קטנה וכאמור:
והנה לקמן י"ח בד"ה ר"א סבר כ' התוס' בשם ר"ת ז"ל להפוך הגירסא דר"א ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וס"ל יש אם למסורת ולמסורת משמע לשון בגד דהיינו פריסת טלית מדלא כתיב בבוגדו יע"ש וא"כ ר"מ דס"ל בכריתות י"ח דגם על ח' אחת ס' חלב ס' שומן מחויב להביא אשם תלוי ולא בעי איקבע איסורא וס"ל יש אם למסורת כמבואר שם בד' י"ז יע"ש לפ"ז ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ועכצ"ל דס"ל דחופה אינה קונה וכנ"ל ולזאת שפיר קאמר הש"ס ביבמות בפשיטות לר"מ דחופה אינה קונה אבל הר"ח ז"ל לגירסת ר"ת ז"ל ס"ל להלכה כר"ע דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות (כי ר"א שמותי הי' כדאמרי' בנדה ז'. וגם הלכה כר"ע מחבירו וכן גם מרבו לחד לישנא יעיון בכנה"ג בכללי התלמוד אות י"ח ובפרט דרב ס"ל ג"כ הכי) ושפיר בעי' קרא דאת בתי לקדושי קטנה לזאת פסק כרב ושמואל ביבמות שם (לפירש"י ז"ל) דחופה קונה בלבד (ולפ"ז מיושב קושיות הרא"ש ז"ל כיון דלא ס"ל הק"ו וכמבואר להמעיין ומבין) ובזה יש ליישב גם דקדוק העולם וקושית המהר"ם ברבי ז"ל לעיל בד' ג' יען כי סתם מתני' ר"מ הוא ולזאת לרב דלא ס"ל הק"ו וס"ל דחופה קונה בלבד וא"כ יש מקום להעמיד הלכתא דא בפלוגתא דר"א ור"ע וכנ"ל ומוכח דר"מ ס"ל דחופה אינה קונה ולזאת סתם מתני' שהוא אליבי' דר"מ אתי שפיר במנינא למעוטי חופה. אבל לר"ה דיליף מק"ו וא"כ ס"ל דחופה קו"ג ולא מוכח מזה דקידושי כסף לאבי' וכמש"כ המקנה ואין מוכרח דר"מ ס"ל דחופה אינו קונה וק' מנינא למעוטי מאי וא"ש וכמובן:
ובדרך האמור כי ר"מ ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא"א לומר דקרא דאת בתי אתי לאשמעוי' קידושי קטנה ועכצ"ל לנערה ומוכח מכאן דקידושי כסף לאבי' ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל לר"מ הדרש דאין כסף וכמש"כ לעיל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בשם המפרשי' יש ליישב קושי' התוס' בחולין ד' ע"ב בד"ה מותר. וז"ל. וא"ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ"ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כו' ונהי דאמרי' בריש כל שעה דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקידושין מ"מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם ע"כ מבואר תירוצם דגם להסוברים דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין הוי רק קידושי ספק. אמנם באמת מסתימת הפוסקים משמע שהוי קידושי וודאי וגם רבינו הב"י ז"ל בסי' כ"ח לא הביא כלל שיטת התוס'. ומשלחנו הטהור שם סעי' כ' מבואר ההיפוך שכ' וז"ל המקדש באיסור הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת עכ"ל הרי מבואר דהוי קידושי וודאי בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דאל"כ אין חילוק בין חמץ דרבנן ושעות דאורייתא לאיסורי דרבנן שאין לו עיקר בשל תורה וכיון שכן קמה קושית התוס' כחומה נשגבה דמאי הקשו הש"ס מ"ט אילימא משום דיי"נ אסור שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי כרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי קושיא דלעולם אסור מדרבנן ומ"מ מקודשת מפני שבאיסורי דרבנן מקודשת בוודאי והוא לכאורה קושיא עצומה ולהאמור י"ל דהנה הב"ש באה"ע שם ס"ק נ"ב הקשה דאמאי אם קדשה באיסורי דרבנן חוששין לקידושין אלא מ"מ כיון שמדרבנן אסור אינו נותן לה כלום יע"ש ותי' האבני מלואים שם ס"ק נ"ד דכיון דמה"ת מקודשת במתנה ע"מ להחזיר אע"ג דלא נהנית כלום אלא משום גזירה דחליפין אינה מקודשת כמבואר בד' ו' ומוכח דכל שנותן לה כסף אף דלית לה הנאה כלום מ"מ מקודשת וה"ה הכא באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת חשוב כסף ומקודשת:
אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפ' בפ' ה' מה"א דמה"ת אינו מקודשת במתנה ע"מ להחזיר וכמש"כ הר"ן ז"ל שם בפ"ק ב"כ ס"ל דגם באיסורי דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו מקודשת (לפי' המ"מ והטור לאפוקי הר"ן ז"ל יע"ש בב"י וד"מ) וכשיטת אא"ז רש"י ז"ל עכת"ד יע"ש ובס"ק ט"ז שמסיק דזה אי בעינין שתהי' יכולה להנות מהקידושין או לאו תלי בזה דאם ילפי' קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה א"כ בעי' דומיא דשדה עפרון שיהי' נהנית אבל אם ילפי' מאין כסף אז לא בעי שיה' לה הנאה יע"ש היטב באריכות ולפ"ז לר"מ דהוכחנו דלא ס"ל כלל הדרש דאין כסף רק הגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ומכאן יליף קידושי כסף וא"כ בעי' הנאה בקידושי אשה דומיא דשדה עפרון וכנ"ל ולזאת כיון דסתם מתני' ר"מ הוא שפיר פריך הש"ס בע"ז מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואם איתא דאסור מדרבנן אמאי מקודשת לר"מ הלא לדידי' דלא יליף קידושי כסף רק מגז"ש דקיחה קיחה א"כ בעי' הנאה בקידושי אשה וכנ"ל וא"כ גם באיסור הנאה דרבנן אינו מקודשת יען דסוף סוף אינה נהנית ועכצ"ל דמותר גם מדרבנן לר' מאיר.
אמנם אנן דילפי' קידושי כסף לאבי' מאין כסף וכמסקנת הש"ס לעיל ד' פ"ב דדרשי' הקרא דאין כסף דקידושי כסף לאבי' וגם הגז"ש דקיחה קיחה (וכ' המפרשים דכיון דדרשי' הדרש דאין כסף לאשמעי' דכסף קידושין לאבי' עיקר קידושי כסף שמעי' מקרא דאין כסף וקרא דכי יקח דאנו דנין גז"ש דקיחה קיחה לא אתי אלא לדרוש כי יקח ולא כי תלקח יעוין בדבריהם) יע"ש וכיון דעיקר קידושי כסף ילפי' מאין כסף שפיר פסקו בעלי התוס' ורמב"ן ורא"ש ור"ן ושאר פוסקים ז"ל דגם באיסורי הנאה אם הוא רק מדרבנן כיון שהוי כסף אם שאינה יכולה להנות מ"מ מקודשת וכנ"ל אמנם רש"י ז"ל לשיטתו דגרס לקמן דר"ע דס"ל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ס"ל יש אם למקרא וכן הסכים הרשב"א ז"ל בחי' ואולי גם הרמב"ם ז"ל גרס כן ול"ש תירוץ זה לקושית התוס' דחולין לגירסתם וכמובן לזאת פסקו דגם באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו מקודשת בוודאי כי לשיטתם יש ראי' ברורה לזה מסוגיא דע"ז מקושית התוס' ועכצ"ל כתירוצם וכנ"ל וא"ש על דרך הפלפול: