חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת קידושין
דף ב.
במתני'. האשה נקנית בשלשה דרכים כו' נקנית בכסף בשטר ובביאה. והקשו הקדמוני' ז"ל דלמ' לא תני ביאה קודם שטר כדאקד' קרא ובעלה והדר כתיב ויצאה והיתה דילפי' מיני' קידושי שטר כמבואר לקמן בד' ה' ואם נימי דס"ל לתנא דמתני דביאה נשואין עושה י"ל דלכך תנא כסף ושטר בהדדי דשניהם אירוסין עושה ואח"כ תני ביאה דנשואין עושה. אמנם באמת ז"א כי לקמן ד' י' איבעיא לן אי ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה ולא איפשטא. ואנן קיי"ל דאירוסין עושה כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' ל"ג. אם כי י"ל לשיטת הר"ן ז"ל הובא ברמ"א ז"ל שם דאם כנסה לביתו וקידשה בביאה דינו כנשואה. ולכך תני ביאה לבסוף להורות כי בביאה איכא צד דנשואה עושה. אבל זה דחוק. ויותר נראה ע"פ מה דאמרי' לקמן מ"ח ע"א התקדשי לי בשטר כו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ופ"י הר"ן ז"ל בפרקין דאם נפסל מדין שטר כגון שנכתב שלא לשמה אם הוא שו"פ מהני מדין קידושי כסף דבקידושי שטר דעתייהו נמי הנייר (יעוין בר"ן ז"ל פ' האומר ובטוש"ע סי' כ"ח) וזה שרמז התנא דמתני' דתני שטר אצל כסף לאשמעי' דגם בשטר יש לפעמים בו קידושי כסף גם כן כגון אם נפסל מדין שטר ויש בו שו"פ מקודשת מדין כסף כי דעתו נמי הנייר וק"ל:
שם גמ'. מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש משום דקבעי למיתני כסף וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה משדה עפרון כתיב הכא כו' ונתני התם האיש קונה מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן כו' ונתני הכא האיש קונה כו' ע"כ והקשה הרשב"א ז"ל על קושית הש"ס. ונתני הכא האיש קונה וז"ל וא"ת קושיא זו הוה לי' לאקדומי כסדרא דמתני' כו' ע"כ יע"ש וע"ד הפלפול י"ל דהנה האחרונים הערו על קושית הש"ס דנתני האיש קונה דהרי לקמן י"ב ע"ב אמרי' דרב מנגיד על דמקדש בביאה ואי תני קונה דמשמע לכתחל' הי' מקום לטעות דגם בקידושי ביאה דתני במתני' מותר לקדש לכתחלה ואין מקום לקושית הש"ס. אך די"ל עפמש"כ הריטב"א ז"ל לתרץ הקושיא הנ"ל דתני ביאה אחר שטר יען שמקודם ני כסף ושטר שמותר לקדש גם לכתחלה בהם ואח"כ תני ביאה שהם דווקא בדעבד ולפ"ז א"א דמותר לקדש גם לכתחלה בביאה ושפיר הקשה הש"ס ונתני האיש קונה. אמנם אכתי קשיא די"ל לקדימת שטר קודם ביאה יען דס"ל לתנא דמתני' דביאה נשואין עושה ולכך תני מקודם שטר אצל כסף דשניהם אירוסין עושה ואח"כ קידושי ביאה דנשואין עושה. אמנם לקמן ג' ע"א אמרי' דמנינא דרישא אתי למעוטי חופה והקשו המפרשים דלמה לי מנינא הלא גם בלא מנינא מוכח דחופה אינו קונה מדלא קתני לה במתני' (יעוין בר"ן ז"ל שזה טעם השמטת הרי"ף ז"ל) אם כי אביי שאני לקמן ה' ע"ב דלכך לא תני חופה מפני דמלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני הלא נודע מש"כ דלשיטת הרמב"ם ז"ל במנין המצוות בשרש השני שכל דבר הנלמד מי"ג מידות הוי מדברי סופרים וא"כ גם כסף שנלמד מגז"ש. דקיחה קיחה נחשב לא כתיבא בהדיא (יע"ש ברמב"ן ז"ל ובמגלת אסתר) ומ"מ תני לה במתני' לא קאי שינויא דאביי (ובישוב שיטת הרמב"ם ז"ל כבר נאמר תירוצים רבים בזה) ותירצו דאלולי מנינא הייתי אומר דהתנא לא תני אלא דברים שאירוסין עושה לאפוקי חופה דנשואין עושה לר"ה (יעוין מהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה חופה) ולזאת איצטרך מנינא למעוטי חופה. ולפ"ז מוכח דס"ל לתנא למתני' שביא' אירוסין עושה כי גם ביאה תני במתני'. ועכצ"ל דלכך תני ביאה לאחר שטר כתי' הריטב"א ז"ל ושפיר הקשה הש"ס וכנ"ל. אבל ראיתי בספר נחלי דבש שכ' שאי נימי דקדושי כסף נלמד מאין כסף כדרשת רב כיון דאייתר לן יו"ד דאין כסף לומר דכסף לאביה הוא י"ל דהוי כתיבא בהדיא כי נא נלמד מגז"ש דקיחה קיחה (יע"ש במנין המצוות במרגניתא טבא שמבואר להיפוך) יע"ש ולפ"ז י"ל כשינויא דאביי ולא מוכח דס"ל לתנא דמתני' דביאה אירוסין עושה. ואין כאן הכרח לתי' הריטב"א ז"ל וכמובן ואין מקום לקושית הש"ס דנתני האיש קונה כי י"ל כדי שלא נטעי שמותר לקדש גם לכתחלה בביאה וכנ"ל ולכך לא הי' יוכל הש"ס להקשות מקודם דנתני האיש קונה עד שהקשה מקודם שנתני האישה מתקדשת ותי' משום דקא בעי למיתני כסף וכסף מנ"ל גמר (יעוין תוס' ד"ה וכסף דצריך ראי' דכסף דגמרי' אשה מיני' איקרי' קנין) קיחה קיחה משדי עפרון ואגב הקשה שנתני התם האיש קונה וכיון שקידושי כסף נלמד מהגז"ש הוי לא כתיבא ומוכח דס"ל לתנא דמתני' דביאה אירוסין עושה וכנ"ל ועכצ"ל דלכך תני שטר קודם להורות שאסור לקדש לכתחלה בביאה וכתי' הריטב"א ז"ל ואין מקום לטעות ושפיר ק' דנתני האיש קונה וא"ש ע"ד הפלפול:
אמנם הנלע"ד די"ל עפמש"כ הב"ש בסי' כ"ז סק"א ול"א סק"ה בשם המרדכי דלכתחלה אסור לקדש במטבע שיש עלי' צורה דהיינו פרוטה (וכ"כ בפ"י בתוס' ד"ה בפרוטה דגם להמרדכי הוא רק לכתחלה יע"ש ולפ"ז יש לדקדק על קושית הש"ס דנתני האיש קונה. הלא קונה מורה גם על לכתחל' ובמתני' תני בפרוטה דאסור לקדש לכתחלה מפני דסתם פרוטה יש עלי' צורה. ולזאת תני נקנית שמשמע בדעבד דווקא להצריכ' גט מבעל' כפי' הר"ן ז"ל. אבל י"ל ע"פ מה דמסיק הש"ס דתנא הכא נקנית לישנא דאורייתא ובפ"ב תני האיש מקדש לישנא דרבנן וביאר הבכור שור בחידושיו דכאן אזיל המתני' בתר דין תורה דלאחר הקידושין תומ"י מותרת לו מה"ת ונקראת קנין משא"כ בפ"ב אזיל לדינא דרבנן דגם להמקדש אסורה מדרבנן בלא כתובה וברכה. כהקדש (יעוין בחי' ליומא כ"ה) יע"ש ומבואר שם בב"ש סק"ה דגם להמרדכי דאסור לקדש לכתחלה הוא רק מדרבנן. ומה"ת מותר לקדש גם לכתחל' ולזאת שפיר פריך הש"ס ונתני האיש קונה. יען דמתני' אזלא לדינא דאורייתא. ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א ז"ל דמעיקרא לא הי' יכול הש"ס להקשות דנתני האיש קונה. יען כי קונה מורה על לכתחלה ואסור לקדש לכתחלה בפרוטה. ולזאת הקשה מקודם הש"ס שנתני האשה מתקדשת ותי' ואח"כ הקשה דנתני התם האיש קונה ותי' דמקודם תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן ולאחר מסקנא זאת דמתני מיירי בדינא דאורייתא יש מקום לקושיא זאת דנתני גם הכא האיש קונה אם כי תני במתני' גם פרוטה יען דמדינא דאורייתא גם לכתחלה מותר לקדש וא"ש:
ולפ"ז יש תשובה להוכחת הפ"י ז"ל בתוס' ד"ה בפרוטה ובק"א. דהתוס' פליגי על הגהת מרדכי דאל"כ אין מקום לקושיתם שלא הוה לי' למיתני אלא שו"פ דהרי רבותא קמ"ל דגם בפרוטה דאסור לקדש לכתחלה מ"מ בדעבד מקודשת ולולי זאת הייתי סובר דגם בדעבד אינו מקודשת אלא וודאי דפליגי על המרדכי יע"ש ולהאמור אין הכרח לזה כי א"א לומר דמתני אתי לשלול טעות זה. כי עדיין יש מקום לטעות דגם בדעבד אינו מקודשת במטבע שיש עליו צורה מדרבנן. אבל מתני' מיירי מדין תורה. ומה"ת גם לכתחלה שרי לקדש במטבע שיש עליו צורה ושפיר הקשה התוס' גם אם נימי דס"ל כהמרדכי דאין לקדש לכתחלה במטבע שיש עליו צורה מדרבנן. וכיון שאין ראי' דהתוס' חולקים על המרדכי בוודאי דיש לחוש לכתחלה לדעת הג"מ וכפסק הב"ש (יעוין אבני מלואים סי' כ"ז סק"ב ובשו"ת השיב משה סי' ס"ח) בסי' ל"א ובסי' ל"ה ס"ק כ"א ולדעת האחרונים העומדים בשיטתו כנלע"ד:
ודע כי לדרך האמור דמתני' מיירי מדינא דאורייתא מיושב נמי הערת האחרונים על קושית הש"ס דנתני האיש קונה הלא תני במתני' גם ביאה דאסור לקדש לכתחלה כי רב מנגיד על דמקדש בביאה. ולפ"ז לק"מ כי גם זה הוא רק מדרבנן ומה"ת מותר לקדש גם לכתחלה בביאה ומתני' מיירי מדין התורה ושפיר פריך הש"ס ומיושב גם קושית רשב"א ז"ל וכמובן:
דף ב:
גמ'. ונתני הכא האיש קונה כו' ואב"א אי תנא קונה הוי אמינא אפי' בע"כ תני האשה נקנית מדעתה אין שלא מדעתה לא ע"כ והקשה העולם למש"כ התוס' בריש כתובות בד"ה נשאת לחד תירוצא דלכך תני בתולה נשאת ולא תני נושאין את הבתולה כי מנושאין הו"א דיכול לקדש' גם בע"כ תני נישא' לאשמעי' דווקא מדעת' ולפ"ז מוכח מהתם דאין אשה נישאת בע"כ אלא מדעת' ולמה איצטרך לאשמעי' גם הכא דאינה מתקדשת רק מדעת' (ויע"ש במהרש"ל ומהר"ם שי"ף ז"ל הטעם דאיצטרך לאשמעי' התם. ולדבריהם יש ללמוד כאן מהתם מק"ו יע"ש) וי"ל עפמש"כ המרדכי בריש פרק האומר וז"ל ואין שייך כאן לומר כיון שעבר השליח על תקנת הגאונים מאורי הגולה כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעי' רבנן לקידושין מיני' דהא איכא חייבי לאווין ושניות וכמה עבירות דאורייתא ודרבנן דתפסי בהו קידושין וזה הכלל נראה להר"ם דווקא גבי אם בטלו אינו מבוטל דפרק השולח דהיינו הבא לאחר זמן שקידשה דאיכא למימר בשעת קידושין לא עבר וכאשר הוא דיינינין לי' ואמרי' על תנאי כן קידשה שאם יעבור לאחר זמן אדרבנן שיבטל הגט ששולח לה שלא יהי' הקידושין חלין כו' עכ"ל ויעוין בתוס' בבא בתרא מ"ח ע"ב ד"ה תינח הרי דס"ל דאם בשעת קידושין עבר על איסור לא אמרי' אפקעי' רבנן לקידושין מיני'. והנה הרשב"א ז"ל בחי' כ' דזה לא הוו ס"ד שתהא אשה נקנית בע"כ כי לא מצינו מקנה בע"כ רק מתני' אתי לאפוקי מסברת אמימר דס"ל בב"ב שם דבתלוי' וקדיש קדושי' קידושין כמו בתלוי' וזבין דאגב אונסא דזוזא גמרה ומקנה נפשה. אך כרב אשי דאינה מקודשת יען שעש' שלא כהוגן יע"ש. והרשב"ם ז"ל ועוד פוסקים פירשו הטעם מפני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי' רבנן לקידושין מיני' יע"ש הרי דס"ל דגם אם בשעת הקידושין עשה שלא כהוגן אמרי' אפקועי' רבנן לקידושין מיני' ולפ"ז מיושב קושית העולם כי ממתני' דכתובות ה"א דווקא התם דכבר קידשה וכעת בא לכונסם לחופה בזה דווקא אמרי' דאם אנסה לחופה עד שנתרצ' לא הוי נשואין מפני דאפקועי' רבנן לקידושין מיני' יען שקידשה כדינא מכבר אדעתה דרבנן. אבל הכא דבהתחלת הקידושין עשה שלא כהוגן הו"א דלא אפקעי' רבנן לקידושין מיני' וכסברת המרדכי בשם הר"ם ז"ל קמ"ל דגם בכאן אמרינן אפקעי' רבנן לקידושין מיני' ואינו מקודשת בתלוי' וקדיש כר"א וכפי' הרשב"ם ז"ל:
וביושב קושית המרדכי לשיטת הרשב"ם ז"ל והעומדים בשיטתו. דאמאי לא אפקעי' רבנן לקידושין בחייבי לאווין ושניות י"ל ע"פ הכלל הידוע שכלל לן הט"ז באו"ח תקפ"ח ויו"ד קי"ז דבדבר המפורש להיתר בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרה (יעוין בברכי יוסף באו"ח שם ובשעה"מ פ"ה מ"ה יסה"ת ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ס"ב. ובחי' לעיל פסחים נ') וא"כ ה"נ כיון דנפקא לן מקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה דקידושין תופסין בחייבי לאווין כמבואר לקמן ס"ח לזאת אין כח ביד חז"ל לעקור הקידושין שמפורש בקרא שתופסין בחייבי לאווין (וצ"ע קצת יען דמקדש על דעתם) ולזאת גם בשניות הקידושין תופסין יען כי שניות גזרו חז"ל שלא ליתי לאיסורי דאורייתא (יעוין רמב"ן ז"ל במנין המצוות שורש הא' כתשו' ד') ואם בהם תופסין הקידושין איך יהי' שניות חמור מהם וק"ל:
והנה באיש שאנסוהו לקדש אשה במחלוקת שנויה דעת הרי"ף והעטור ז"ל הוא דגם באיש שאנסוהו לקדש אינו מקודשת. אמנם הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"א והרשב"א ז"ל ס"ל דתופסין הקידושין ואיפסקא הלכתא דהוי ספק מקודשת כמבואר בטוש"ע סי' מ"ב. ונסתפקתי בקטנה שאנסו את אחי' ואמה לקדשה והיא לא מחתה עד שגדלה אם בעי' גם בזה שבעל אחר שנתגדלה כדעת הי"א שהובא ברמ"א ז"ל בסי' ל"ז סעי' י"א והוא כי הב"ש שם בס"ק כ"ג כ' וז"ל אלא בת"ה משמע דווקא כשבעל אע"ג קטנה שנתקדשה ע"י אמה ואחי' גדלה הקידושין אף שלא בעל כמש"כ בהרי"ף פ' ב"ש שאני הכא דלא הוי שם קידושין כלל כשאב כאן לא הוי קידושין אפי' מדרבנן משא"כ שם דהוי קידושין מדרבנן (יעוין ב"ש סי' מ"ג סק"ה ובריש סי' קנ"ה) ע"כ ולפ"ז יש להסתפק בכאן דלכאורה י"ל לטעם המ"מ שם בשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל דדווקא באשה שנאנס' להתקדש שאינה יכולה להפקיע א"ע מבעלה אפקעי' רבנן לקידושין מיני' יע"ש משא"כ באיש שיכול לגרשה בע"כ לכך לא אפקעי' רבנן לקידושין מיני' יע"ש א"כ ה"נ י"ל כיון שיכולה למחות ולמאן עד שתגדל לא אפקעי' רבנן לקידושין מיני' וכיון שיש כאן קידושין דרבנן לא בעינן שבעל אחר שנתגדל' גם להי"א וכמש"כ הב"ש. ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בריש כתובות דמפני מה לא תני הבתולה נשאת יע"ש כי התוס' תי' שם בחד שינויא דקתני נישאת לאשמעינן דווקא מדעתה מתקדשת והיינו לאפוקי תלוי' וקדיש וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל ואם הי' תני הבתול' הוי קאי גם על בתולה דכתיב בקרא גבי רבקה אמנו (יע"ש בהפלאה) ואותה השיאה אחי' ואמה והו"א שגם בקטנה אם אנס את אחי' ואמ' עד שקדשו אותה לו אינה מקודשת מפני דאפקעי' רבנן לקידושין מיני' וכדעת הרי"ף ועיטור ז"ל דגם באיש שאנסוהו מקודשת לכך תני בתולה נשאת דדוקא בגדולה אמרי' נשאת מדעתה לאפוקי תלוי' וקדיש משא"כ בקטנה שהשיאה אחי' ואמה דיכולה למחות ולהפקיע את עצמ' לא אפקעי' רבנן לקידושין מיני' וכשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל:
אמנם יש פנים לאידך גיסא דגם לשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל דבאיש שאנסוהו לקדש קידושי' קידושין הוא יען דמה"ת הקידושין קידושין ממש הם אך מפני תיקון העולם שלא יהי' בנות ישראל הפקר לאנסם עד שיתרצו להתקדש ותהי' קשורה בו לעולם לכך אפקעי' רבנן לקידושין מיני'. אבל באיש שאנסוהו דיש לו תיקון בלא זה לא רצו להפקיע קידושי תורה משא"כ בקדושי קטנה ע"י אחי' ואמה כי חז"ל הם שתקנו את הקידושין הם אמרו והם אמרו דדווקא ברצונם אבל בנאנסו בכה"ג לא תקנו (יעוין ט"ז וב"ש שם בסי' מ"ב לענין חר"ג ז"ל בזה"ז) ואין כאן קידושין כלל גם מדרבנן ולפ"ז יש ליישב קושית העולם הנ"ל ע"פ מה שראיתי בספר זכרון צבי מנחם בחי' כאן שעשה סעד לשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל מדאשמעי' מתני' באשה דאינה מתקדשת אלא מדעתה לאפוקי תלוי' וקדיש ולא אשמעי' הכי באיש שאנסוהו יע"ש וי"ל להיפוך ממש"כ לעיל כי בתולה נשאת כולל כל הבתולות הן קטנות הן גדולות בין שנישאת ע"י אביהן או ע"י אחיהן ואמותן דווקא מדעתן לאפוקי בתלוי' וקדיש וה"א דכן הדין גם באיש שאנסוהו. אם דיש לו תקנה לגרשה בע"כ כי גם בקטנה שנשאת ע"י אחי' יש לה תקנה למחות ומ"מ לא מתקדשת בע"כ ולזאת אשמעי' גם הכא האשה נקנית לדיוקא. דדוקא אשה ולא איש כי באיש גם בתלוי' וקדיש מקודשת (יעוין חי' מהרי"ט ז"ל) ואי מהכא בלחוד הוי אמינא כיון דהאשה משמע גדולה וכמש"כ הפ"י ז"ל שדווקא בגדולה אינו מקודשת בתלוי' וקדיש מפני דאינה יכולה להפקיע א"ע מבעלה משא"כ בקטנה ע"י אחי' ואמה. ולזאת קמ"ל בתולה נשאת דכולל את כולן וכאמור. הרי טעם הספק שאסתפק בקטנה שנשאת ע"י אחי' ואמה באונס עד שנתרצו. אם יש כאן קידושין דרבנן או לא ונ"מ לדעת הי"א הנ"ל אם בעי' גם הכא שבעל אחר שנתגדלה וכנ"ל. וכעת צ"ע לי העני בדעת בזה. איך הדין לשיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל:
שם בתוס' ד"ה אי תנא כו'. ואע"ג דתני האיש מקדש דמשמע בע"כ כו' ע"כ וי"ל ע"פ מה שדקדקו המפרשים בפ"ב דתני האיש מקדש בו ובשלוחו ולא קתני ובשליח. ונראה די"ל דכוונת התנא לאשמעי' בו ובשלוחו דשלוחו דומה לו וכמו שאם הוא בעצמו מקדש צריך שני עדים אחרים שיעידו על הקידושין כך אם מקדש ע"י שליח צריך ני עדים אחרים ואין השליח נעשה עד בקידושי כסף יען שנוגע בעדותו הוא לאחר שתקנו רבנן שבועת היסת) ונודע דעת צבא רב מן הקדמונים כי עוד בימי התנאים נתקנה שבועות היסת) וגם אם האשה מודה לדברי' מ"מ כיון שאין נאמן אלא מצד הודאתה הוי כמקדש בלא עדים לשיטת הרשב"א ור"ן ז"ל (והא דפליגי רב ודבי רב שילא לקמן מ"ג אי שליח נעשה עד י"ל בקידושי שטר וכמש"כ הפ"י ז"ל שם) ואם כי במתני' מיירי בשליח אחד וא"כ איכא עד אחר המסייע אותו ובכה"ג כתב הב"י בשם המהרי"ק ז"ל בסי' ל"ה שנאמן (יע"ש בט"ז סק"ב) הלא יצאו לחלוק על זה הח"מ שם בסק"ג וב"ש בס"ק ה' יע"ש (וגם נודע דעת הסמ"ג בטוש"ע סי' מ"ב דגם בעד אחד חיישי' לקידושין) ולפ"ז מיירי מתני' בפ"ב רק בקידושי כסף וכבר כתבתי בשם הרשב"א ז"ל דהקשה דאין שום ס"ד שתהא חשה נקנית בע"כ כי לא מצינו קנין בע"כ. ויש צד סברא לומר דבקידושי כסף לא ס"ד שתהא נקנית בע"כ וכמש"כ הרשב"א ז"ל אך דבקדושי שטר כיון דלא ילפי' רק מגז"ש דויצאה והיתה הו"א דדמי לגירושין וכמו דהתם לא בעי' דעתה ה"נ בקידושי שטר (יעוין לקמן ט' ע"ב) ולכך במתני' דתני שטר דאיכא למטעי תני האשה נקנית לאשמעי' דווקא מדעתה גם בקידושי שטר משא"כ בפ"ב דמיירי רק בקידושי כסף ואין כאן חשש טעות לכך תני האיש מקדש וא"ש:
ולמאי דדייקי לקמן מ"ד מסיפא דמתני' דתנן דהאיש מקדש את בתו כשהיא נערה כו' כר"י דדווקא אבי' יכול לקדשה אבל היא עצמה לא אם דבגירושין בין היא בין אבי'. שאני קידושין דהיא מדעתה דווקא כמבואר שם בסוגיא. לפ"ז לק"מ. מה דתני התם האיש מקדש כי א"א למטעי יען דמסיפא גופא דמוכח דנערה אינה יכולה לקדש א"ע. מוכח דבעי' דעתה וכאמור (אבל לר"ל שם ולר"י ג"כ לטעם הראשון שם יש מקום להקשות יע"ש) ויעוין פ"י ז"ל כאן מש"כ דאם דאין מקום לטעות דתהא אשה נקנית בע"כ מ"מ ל"ש לישנא דקונה יען דמשמע בע"כ יע"ש ויש להסביר עוד יותר דכיון דתני גם קידושי ביאה במתני דאסור לקדש לכתחלה (אם כי לעיל כ' באופן אחר התורה כפטיש יפוצץ סלע) ושייך לישנא דנקנית דמשמע בדעבד ולא קונה דמורה על לכתחלה ואי הוי תנא קונה הוי אמינא דאתי לאשמעי' דקונה אף בע"כ אם שהוא נגד הסברא אבל בפ"ש דתני בו ובשלוחו וע"י שליח א"א בקידושי ביאה ולא מיירי מתני' רק בקידושי כסף ושטר וע"ז שייך לישנא דלכתחלה לזאת לא הקפיד התנא וק"ל:
דף ג.
גמ'. מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסיפא למעוטי מאי מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חלופין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי קמ"ל כו' מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה כו' ע"כ והנה רבו הדקדוקים בסוגיא זו א' דקדקו המפרשים במאי דקאמר הש"ס מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסיפא למעוטי מאי דלמ' פריך הש"ס תרווייהו בבת אחת מקודם הוי לי' למיפרך על מנינא דרישא בפ"ע ולשנויי מה דאתי למעוטי ואח"כ למיפרך מנינא דסיפא למעוטי מאי ב' דקדק העצמות יוסף דאמאי קאמר הש"ס לעיל מנינא דרישא אתי למעוטי חופה ולא אמר תיכף דאתי למעט חליפין. ג' דקדקו העולם דלאיזה צורך קאמר הש"ס דר"ה יליף לה מק"ו תיתי מהי תיתי ק' לר"ה דס"ל דחופה קונה מנינא דרישא למעוטי מאי. ד' דקדק הרשב"א ז"ל דאמאי לא קאמר הש"ס דמנינא דסיפא למעוטי יציאה בכסף דהוי אמינא דתהא אשה יוצאה בכסף משום דמקשי' יציאה להוי' קמ"ל דלא מקשי' יען דכתיב וכתב או מספר כריתות דממעט יציאה בכסף כדלקמן בד' ה'. ה גירסת הספרים דגרסי מנינא דסיפא למעוטי מאי עוד הפעם דמיותר הוא. יען כי הש"ס פריך מקודם מנינא דסיפא למעוטי מאי ואם כי המהרש"ל ז"ל מחק הגירסא מפני טעם זה. אבל מצוה ליישב גירסת הספרים כנודע בשער בת רבים.
והנה בישוב דקדוק העולם דלאיזה צורך הביא הש"ס דר"ה יליף מק"ו י"ל עפמש"כ הקרבן נתנאל בפ' אע"פ אות ו' להקשות לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"א דחופת נדה איני קונה לשום דבר והוי כארוס' ולפ"ז לר"ה דיליף שחופה קונה מק"ו מכסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה עכצ"ל דבעת נדתה חופה אינו קונה ג"כ כי מהיכא אתי מחופה שגומרת והיא גופה אינו גומרת בעת נדתה. אמנם כסף ושטר וביאה קונים גם בעת נדתה כמבואר ביבמות מ"ט וא"כ מאי הקשה הש"ס ולר"ה דחופה קונה מנינא למעוטי מאי הא י"ל דגם לר"ה אתי למעוטי דהני שלשה קונים גם בעת נדתה משא"כ חופה עכ"ק יע"ש וי"ל כי עכצ"ל דלר"ה פשיטא לי' דחופה גומרת גם בנדה ומאי דאיבעיא לי' לרב אשי פשיטא לי' לר"ה שחופת נדה קונה יען דר"ה יליף בק"ו מכסף ושטר וביאה ובמה הצד כמבואר לקמן ה' ע"כ ואם איתא כי ס"ל דחופה אינו גומרת בנדה וממילא שאינו קונה איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין גם בנדה תאמר בחופה שאף אחר שתלמד שקונה אינו קונה בנדה (ובדרך זה תי' המפרשים לקושית שעה"מ כאשר יובא אי"ה בסמוך) אלא וודאי דס"ל לר"ה דחופת נדה גומרת (והא דלא פשט ר"א ממימרא דר"ה מלבד מש"כ התוס' לקמן ס"ה ובשאר דוכתי דאין דרך הש"ס לפשוט ממימרא דאמורא רק ממשנה או מברייתא יע"ש ובנדרים ל"ו ובחי' הרשב"א ז"ל לקמן כ"ג וברמב"ם ז"ל בפ"ד מה' כלי המקדש ה' ז' ובהשגות שם. הלא ק"ו דר"ה נדחה מהלכה לשיטת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים) וליכא למיפרך מה להצד השוה כו' יען דחופה גומרת גם בנדה וממילא דקונה. ומיושב קושית הק"נ וגם דקדוק העולם והכי פירושא ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו ועכצ"ל דס"ל שחופת נדה גומרת וקונה כי אל"כ ליכא ק"ו דאיכא עלי' סירכא. וכאמור וא"כ א"א לומר דאתי למעוטי חופת נד' וקשה מנינא למעוטי מאי ועפ"ז מיושב גם הקושיא הידוע של המהר"ם ברבי ז"ל שהקשה לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תרומות דרב ושמואל שס"ל ביבמות נ"ז דיש חופה לפסולות מיירי בחופה גרידא א"כ רב סובר דחופה קונה (יע"ש בתוס' ד"ה אמר רב ובלח"מ בפ"י מה"א א"כ ק' גם לדידי' מנינא למעוטי מאי וא"א לשנוי למעוטי חלופין דמהיכי תיתי לטעות ולומר דקונה כיון דלא ס"ל לרב הגז"ש דקיחה קיחה ויליף קידושי כסף מאין כסף כדלקמן ע"ב (יעוין פ"י שם ולהאמור מיושב כי י"ל דרב דס"ל דחופה קונה לאו מק"ו אך מצד הסברא כיון שגומרת ה"ה שקונה וכמש"כ המפרשים (יעוין מהרש"א ז"ל לקמן ה' ע"ב בתוס' ד"ה חופה) וא"כ י"ל דס"ל שחופת נדה אינו גומר וממילא דאינו קונה ושפיר איצטרך למנינא לדידי' למעוטי בעת נדתה דנקנית בהני תלתא כסף שטר וביאה משא"כ בחופה וכמש"כ הקרבן נתנאל וא"ש:
וי"ל עוד בישוב דקדוק הנ"ל וקושית המהר"ם ברבי ז"ל עפמש"כ הפ"י ז"ל בשם הירושלמי דמנינא איצטרך לחלק דלא בעי' שלשתן יחד והקש' המפרשים דא"כ איך הקשה הש"ס על ר"ה מנינא למעוטי מאי אם כי לתלמודא דידן לא מסתבר כירושלמי. אבל על ר"ה אין מקום להקשות אם ס"ל כדעת ר"ח דבירושלמי. וי"ל דהנה זה אין לטעות דבעי' שלשתן יחד כי א"כ נערה המאורסה בסקילה היכי משכחת לה אך דיש לטעות דכסף איני קונה בלא ביאה ושטר בלחודא קונה ומשכחת לה נערה המאורסה בקידושי שטר וכמבואר לקמן ט' ע"ב. אמנם לרבי דיליף שם קדושי ביאה מובעלה ולא חשש דנימא עד דמקדש והדר בעל ונערה המאורסה משכחת בשטר עכצ"ל כמש"כ הרמב"ן ז"ל בשורש השני דלרבי אין לחלק בין קידושי כסף לשטר וכיון דמוכח מנערה המאורסה דבחדא מינייהו מתקדשת יש לנו לימוד על שניהם בשוה כי הי מינייהו מפקת. ואין כאן חשש טעות דנימא עד דמקדש והדר בעיל יע"ש ולפ"ז גם מנינא אין צריך לאשמעי' דג' קנינים הם כי זה שמעי' מנערה המאורסה. אבל מנא ידעי' דר"ה ס"ל כרבי י"ל ע"פ מה שתירץ המרגניתא טבא שם קושית הרמב"ן ז"ל על שיטת הרמב"ם ז"ל דגז"ש נקרא דבר סופרים א"כ איך שני אביי לר"ה דלכך לא תני חופה במתני' מפני דמלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני (לקמן ה' ע"ב) הלא גם כסף ושטר דנלמדים מגז"ש נשנים במתני' ותי' דכיון דלרבי דס"ל דכסף ושטר שווין ומנערה המאורסה דמוכח דאיכא קנין בלחודא בלא ביאה ילפינין לשניה' דקוני' כל אחד בלחודא. שניהם נקראים מד"ת וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה דלכך ס"ל דשטר נקרא מד' וזה תי' אביי דר"ה ס"ל כרבי דקידושי ביאה ילפי' מובעל' וכסף ושטר שווים הם ושניה' נלמדים מנער' המאורסה והווי כתיבא בהדיא עכת"ד המרגניתא טבא יע"ש ומוכח מכאן דס"ל לר"ה כרבי. אמנם השעה"מ הקשה לדעת הסוברים כירושלמי דחופה אינו גומר באלמנה א"כ אינו קונה גם לר"ה. וי"ל דלכך לא תני במתני' חופה יען דלא תני רק מילתא דפסיקתא שקונה בין בבתולה בין באלמנה דהיינו כסף ושטר וביאה שקונה באלמנה כבתולה משא"כ חופה שאינו קונה באלמנה. אולם המפרשים תירצו דר"ה עכצ"ל דס"ל דחופה גומרת באלמנה וממילא דקונה באלמנה יען דר"ה יליף לה מק"ו מכסף ושטר וביאה ואי ס"ד דס"ל דחופה אינו גומרת באלמנה וממילא דאינו קונה א"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן קינין באלמנה תאמר בחופה שגם אחר שתלמד שקונה אינו קונה באלמנה רק בבתולה (יעוין פ"י ז"ל לקמן ה' מש"כ בשם המג"ש ז"ל) אלא וודאי דר"ה ס"ל דחופה גומרת באלמנה וממילא דקונה גם באלמנה. ומוכרח לשינויא דאביי דמלתא דלא כתיבא לא קתני. ומוכח דר"ה ס"ל כרבי וכנ"ל וזה דקאמר הש"ס ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו ועכצ"ל דגם באלמנה ס"ל דקונה וק' למה לא נשנה במשנה ועכצ"ל כשינויא דאביי ומוכח דס"ל לר"ה כרבי ולא איצטרך מנינא לאשמעינ' דשלש קנינים המה. א"כ ק' למעוטי מאי. אבל לרב די"ל דס"ל דחופה קונה רק מצד הסברא שפיר י"ל דמנינא אתי לאשמעי' דג' קנינים איכא וכמובן וא"ש:
ועוד בה שלישי' בישוב דקדוק וקושיא הנ"ל דהנה ראיתי כתוב בשם האור חדש (ובדבריו הנעימי' בעצמם לא זכיתי לעיין יען שאינו תחת ידי) ליישב קושית הראשונים הנ"ל דאמאי אקדים תנא דמתני' שטר קודם ביאה. ובקרא כתיב קודם ובעלה והדר ויצאה דילפינין מיני' קידושי שטר ותי' דכדי שלא לטעות דבעי' קידושי כסף וביאה ביחד כדאמרינן עד דמקדש והדר בעל. לזאת הפריד התנא בקידושי שטר ביניהם לאשמעי' דבחדא מינייהו מתקדשת ולפ"ז שפיר הקשה הש"ס מנינא למעוטי מאי כי א"א לומר דאתי לאשמעינ' דאיכא ג' קנינים ולא רק שנים כי זה ידעי' בלא זה מדתני שטר קודם ביאה. אמנם לעיל במתני' כתבתי דאם נימי דביא' נשואין עושה י"ל דלכך תני שטר אצל כסף דשניהם אירוסין עושה ואח"כ תני ביאה דנשואין עושה. ולפ"ז שוב י"ל דמנינא לחלק אתא. אבל ראיתי כתוב בשם המעשי חייא ליישב קושית הרא"ש ז"ל על ק"ו דר"ה דפריכא הוא דמה להני שכן ישנן בע"כ כדפריך הש"ס ואי משום דכסף באישות לא אשכחן בע"כ מ"מ פירכא כ"ד יתחשב ועל מה הצד פרכינין פירכא כ"ד ותי' דר"ה ס"ל דביאה אירוסין עושה וא"כ מתחיל לדון הק"ו מכסף ושטר וביאה דמה הני תלתא דאינו גומרים קונים חופה שגומרת אינו דין דתקנה. וא"כ הוי הק"ו בלא יניח כלל ולא פרכינין פירכא כ"ד. אבל הש"ס ס"ל דביאה נשואין עושה אם כי דחוק מאוד לומר דהש"ס יסבור דביאה נשואין עושה כי אנן באמת קיי"ל דאירוסין עושה. ויש ליישב דבריו. אך לא רציתי להאריך יען כי הספר מעשי חייא מעולם לא ראיתי ומסתמא תיקן בעצמו את דבריו הנעימים) וליכא ק"ו מביאה יען דביאה באמת גומרת ולא נלמד מביאה רק מכסף ואיצטרך להוכיח כדאיתא בש"ס והוי מה הצד ופרכינין פירכא כ"ד עכ"ד ולפ"ז מוכח דס"ל לר"ה דביאה אירוסין עושה. וזה דקאמר הש"ס ולר"ה דאמר חופה קונ' מק"ו ולא חשש להפירכא דמה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ על כרחך דס"ל לביאה אירוסין עושה וכאמור וא"כ ק' למה תני שטר קודם ביאה ועכצ"ל כתי' האו"ח כדי שלא לטעות דליכא רק שני קנינים וכנ"ל ולא בעי מנינא לחלק וא"כ ק' למעוטי מאי. אבל לרב דלא יליף מק"ו שפיר י"ל דבעי' מנינא להא וכמובן וא"ש או יאמר ע"פ האמור כי יש לתרץ דלכך תני שטר קודם ביאה יען דתני מקודם כסף דנלמד מגז"ש דקיחה קיחה תני גם שטר סמוך שנלמד ג"כ מגז"ש דויצאה והיתה וא"כ עדיין י"ל דלכך איצטרך מנינא לאשמעי' דשלשה קנינים המה. אך אם נימי דס"ל לר"ה הדרש דאין כסף א"כ עיקר קידושי כסף ילפי' מאין כסף וכי יקח לא אתי אלא לאשמעי' כי יקח ולא כי תלקח כדלקמן ד' ע"ב יע"ש א"א לומר כתי' זה. וצריכין לתי' האו"ח הנ"ל. אמנם מנא לן דס"ל לר"ה הדרש דאין כסף עכצ"ל דאל"כ מנ"ל דכסף קידושין לאביו. אבל ק' דהלא כ' הפ"י דלמאן דס"ל דחופה קונה אז לא בעי' קרא דאין כסף לאשמעי' דכסף קידושין לאבי' יען דאיתקשי הוויות להדדי וחופה אם קונה נמי איקרי הווי' וכיון דאשכחן דזכי רחמנא לאב שיכול למוסרה לחופה גם בנערותה וכמש"כ התוס' לקמן ע"ב ד"ה ואימא ה"מ יע"ש ה"ה שיכול לקדשה וכיון דאבי' מקבל קידושי' ממילא דכסף קידושי' לאבי' יע"ש היטב. אבל ראיתי כתוב בשם המקנה (גם ספר הנחמד המקנה אינו תחת ידי) דלר"ה דחופה קונ' וגומר וכמש"כ המהרש"א ז"ל יען דלומד מק"ו אין ללמוד דכסף קידושין לאבי' כי י"ל דווקא חופה דנשואין עושה ומפקעת את עצמו מרשות אבי' לגמרי דאין מעש' ידי' לאבי' לזאת אינ' יכול' להפקיע א"ע בלא רשות אבי' אבל כסף ושטר דאירוסין עושה ואינו מפקעת א"ע מרשות אבי' אימא דיכולה לקדש א"ע וכסף קידושין לה ולא תקשה לך מהגז"ש דויצאה והיתה דאין היקש למחצה כי יעוין מש"כ התוס' לקמן ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דדינא בשם ר"נ ופ"י ז"ל לקמן בריש פרק שני. ובכתובות מ"ד ולפ"ז שפיר בעי' הדרש דאין כסף לאשמעי' דכסף קידושין לאבי' גם לר"ה. וזה דקאמר הש"ס ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו. וא"כ ס"ל דקו"ג וכמש"כ המהרש"א וא"כ לא ידעי' דכסף קידושין לאבי' וכמש"ש המקנה ועכצ"ל דס"ל הדרש דאין כסף ומוכח מכאן קידושי כסף וא"כ א"א לומר דלכך תני' אצל כסף שטר מפני דשניהם נלמדים בגז"ש ועכצ"ל כתי' האו"ח הנ"ל וא"כ ק' מנינא למעוטי מאי וכדרך הנ"ל וא"ש:
ועתה לאחר כל ההוצעות שהובא בישובים הנאמרים יש ליישב כל הדיוקים הנ"ל בחדא מחתא. ולפרש הסוגיא בדרך זה והוא. מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסיפא למעוטי מאי פי' כיון דצריך לתרץ מנינא דרישא למעוטי ומנינא דסיפא למעוטי. א"כ אין לשנות דמנינא דרישא למעוטי חליפין אתא כי יקשה לפ"ז מנינא דסיפא למעוטי מאי כי אין לומר למעוטי יציאה בכסף (גם הנחלי דבש הלך בדרך זה. אבל באופן אחר יע"ש) וכמש"כ הרשב"א ז"ל דהא כיון דמנינא דרישא למעוטי חליפין אתא וק' הלא זה ידעי' בלא"ה מדלא תני לה במתני' (יעוין ר"ן אלפסי ובחי' מהרי"ט ז"ל) ועכצ"ל יען דקנין חליפין הס"ד ללמוד מגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון וכמו דשדה נקנה בחליפין כן אשה מיקני בחליפין והוי לא כתיבא בהדיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל ומלתא דלא כתיבא לא קתני לה וכשינויא דאביי ולזאת איצטרך מנינא למעוטי חליפין. אמנם ק' הלא תני כסף ושטר דאתי ג"כ מגז"ש ועכצ"ל כי שטר ידעי' מלער' המאורס' וכתשו' הרמב"ם ז"ל וכסף נלמד מאין כסף ובין דאיכא יוד יתירא נחשב לכתיבא בהדיא (יעוין לעיל ב' ע"א בגמ' בחי') וכיון שכן א"א לומר דלכך תני שטר אצל כסף דשניהם ללמדין מגז"ש ועכצ"ל כתי' האו"ח כנ"ל כדי שלא לטעות דליכא רק ב' קניני' כסף וביא' או שטר. לזאת הפריד ביניה' וכנ"ל. אמנם הסברא דאיכא למימר דשטר עדיף מכסף הוא דשטר כיון שגומר ומוציא גומר ומכניס משא"כ כסף כמבואר לקמן ט' ע"ב וא"כ שמעי' מזה דאין יציאה בכסף. וק' מנינא דסיפא למעוטי מאי כי למעוטי יציאה בכסף א"צ דשמעי' לה מדקתני שטר קודם ביאה וכאמור. ומשני הש"ס מנינא דרישא למעוטי חופה פירוש ולעולם דמנינא דסיפא אתי למעוטי יציאה בכסף דאי לאו מנינא הייתי סובר דיוצאת בכסף. והא דתני שטר קודם ביאה יען דנלמד בג"ש ככסף לזאת סמוכין הם. ותני במתני' גם מה דלא כתיבא להדיא והא דאיצטרך מנינא למעוטי חופה כי אלולי מנינא הייתי סובר דחופה קונה מצד הסברא כיון שגומר היה שקונה וכיון שגומרת רק בבתולה ולא באלמנה (לדעת הסוברים כן) ה"ה שאינו קונה באלמנה ולזאת לא תני לה במתני' יען דלא תני במתני' רק מלתא דפסיקתא דנוהג בין בבתולה בין באלמנה וכמש"כ השעה"מ וכנ"ל. ולזאת צריך מנינא דרישא למעוטי חופה. ומיושב שני דקדוקים הראשוני' וכמובן:
ופריך הש"ס ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו פי' דכיון דיליף לה מק"ו מוכרח לומר דהא דלא תני חופה במתני' כשינויא דאביי דמלתא דלא כתיבא לא קתני וכנ"ל בישוב השני. ועכצ"ל כי שטר נלמד מדאיצטרך בעולת בעל כתשו' הרמב"ם ז"ל וכסף מאין כסף. דאל"כ גם הם אינם נחשבים כתובים בהדיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל ומוכרח לתרץ הא דתני שטר קודם ביאה כתי' האו"ח הנ"ל וא"כ מוכח מזה דבכסף או ביאה בלחוד מתקדשת וקשה למעוטי מאי כי לא איצטרך מנינא לחלק דשלשה המה וכנ"ל ומיושב דקדוק העולם וגם קושית המהר"ם ברבי ז"ל:
ומשני הש"ס למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה כו' ולפום האי תירוצא דמנינא דרישא אתי למעוטי חליפין מוכח שאין אשה יוצאת בכסף וכנ"ל וא"א לומר דמנינא דסיפא אתי למעוטי יציאה בכסף ולזאת הקשה הש"ס מחדש לר"ה מנינא דסיפא למעוטי מאי ר"ל לר"ה דווקא (אבל לר"נ דס"ל ביבמות קי"ט דלא אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא"א לומר למעוטי חליצה י"ל דאתי למעט יציאה בכסף ומיושב קושית הפ"י ז"ל יע"ש ובנחלי דבש מש"כ בשם האו"ח) דחופה קונה מק"ו ומנינא דרישא למעוטי חליפין וא"א לומר דמנינא דסיפא למעוטי יציאה בכסף וכאמור. ומיושב דקדוק הרשב"א ז"ל וגי' הספרים וא"ש:
דף ג:
גמ'. בכסף מנלן כו' אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה. אבל יש כסף לאדון אחר ומה ניהו אב ואימא לדידה הכי השתא אבי' מקבל קידושי' דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא כו' אלא מסתברא דכי קא ממעט יציאה דכוותה קא ממעט כו' ע"כ ופירש"י ז"ל אלא לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאבי' דכי קא ממעט כו' פ"כ הרי מבואר דילפי' מאין כסף דכסף קידושי' לאבי' ותמהו העולם על דברת הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב בפ"ג מה"א ה' י"א וז"ל האב מקדש את בתו שלא לדעתה כ"ז שהיא קטנה וכן כשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאישה וקידושי' לאבי' ע"כ הרי דלמד דכסף קידושי' לאבי' מאת בתי והוא היפוך מסקנת הש"ס אם כי בלח"מ שם כ' וז"ל אע"ג דבגמ' כו' משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דווקא כו' מ"מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לי' דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטי' בנערה כדכתבו בתוס' (יעוין פ"י בחי' בסוגיא) עכ"ל אבל אכתי קשה למש"כ המפרשים להקשות על ר' יוחנן (יעוין נחלי דבש) דס"ל דאין יכולין ללמוד קידושי ביאה מובעלה כי הוי אמינא עד דמקדש והדר בעל דמהיכי תיתי לומר כן הלא כי יקח לא איצטרך אלא לאשמעי' כי יקח ולא כי תלקח ועיקר קידושי כסף נפקא מן ויצאה חנם אין כסף ותירצו דר"י לא ס"ל הדרש דאין כסף וכבר הבאתי תשו' הרמב"ם ז"ל דלכך פסק דשטר מה"ת יען דאיצטרך בעילת בעל לקידושי ביאה כי מובעלה הוי אמינא עד דמקדש והדר בעל ונערה המאורסה בסקילה משכחת לה בשטר. וכיון דמוכח מכאן לזאת נקרא ד"ת וכנ"ל הרי דס"ל לרמב"ם ז"ל כר"י וא"כ לא ס"ל הדרש דאין כסף והדק"ל. ולכאורה י"ל ע"פ מה שהקשו התוס' בד"ה ואימא ה"מ קטנה וז"ל וא"ת הא לקטנה לא איצטרך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשי ידי' כו' ע"כ ויעוין במהרש"א ז"ל די"ל דאיצרך קרא לנערה למוסרה לחופה יע"ש:
אמנם התוס' שם הקשו עוד שגם לחופה מנא ידעי' גם לנערה שיכול למוסרה לחופה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא ותירצו וז"ל. וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפי' ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה. החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקיל' דעל זנותה של קטנה לא מיחייבה ע"כ ושפיר י"ל דהקרא דאת בתי אתי לחופה דנערה. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהא"ב ה' ח' דבמוציא שם רע אם שזינתה אחר שנכנסה לחופה דינה בסקילה (יעוין תוס' כתובות מ"ה ע"א דה אמר רבא) יע"ש ולפ"ז א"א ליישב לשיטתו כתי' התוס' (יעוין פ"י ז"ל) ואי תאמר ואימא ה"מ קטנה ק' קרא ל"ל ועכצ"ל דמיירי הקרא בנער' לשיטתו (וסוגיא דשמעתא דפריך ואימא ה"מ קטנה אזדא לשיטת ר"ח וראב"ד ז"ל דס"ל דבמש"ר בנכנסה לחופה דינה בחנק ושפיר י"ל כתי' התוס'. ולהרמב"ם ז"ל מלבד מש"כ מאין הוציא את פסקו בנכנסה לחופה ג"כ דינה בסקילה. י"ל עוד דלא חש לסוגיא זו יען דפ' כר"י דלדידי' לא ס"ל הדרש דאין כסף ועכצ"ל דיליף דקידושי כסף לאבי'. מקרא דאת בתו ולא חשש לקושית הסוגיא דאימא ה"מ קטנה וכאמור) ומוכח שפיר לשיטתו דגם בנערה כסף קידושי' לאבי' וכדאמרן:
אמנם הנלע"ד ביושב דברי הרמב"ם ז"ל הוא דהנה בישוב קושית התוס' על הא דהקשה הש"ס ואימא ה"מ קטנה דהלא לקטנה לא איצטרך קרא כי השתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא. י"ל עפמש"כ ספ"י ז"ל בתוס' ד"ה אימא לדידה דאשה משמע גדולה ומגז"ש קיחה קיחה לא מצינין למיליף רק קידושי גדולה. אמנם בקטנה י"ל דלא תפסו כה קידושין כלל יע"ש. ולפ"ז י"ל דאת בתי נתתי לאיש הזה קאי על קטנה לאשמעי' שיש קידושין לקטנה (וקרא דכי יקח איצטרך ללא כי תלקח כדלקמן ד' ע"ב). אמנם לר"ע דדרש לקמן י"ח בבגדו בה כיון שפירוש טליתו עלי' שוב איני רשאי למוכרה וע"כ איירי בקטנה כי נערה אינו יכול למוכרה ומוכח קידושי קטנה מהתם אך לר"א דדרש בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ולא מוכח קידושי קטנה מהתם וכמש"כ הפ"י ז"ל שם שפיר בעי' קרא דאת בתי לקדושי קטנה. ולפ"ז שפיר פריך הש"ס על רב לשיטתו דאמר בעירוכין כ"ט ע"ב דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ודרש בבגדו בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה (יע"ש ברש"י ז"ל) ולא ידעי' מהתם קידושי קטנה. ולזאת פריך הש"ס ואימא ה"מ קטנה ואיצטרך קרא לקידושי קטנה. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ"ד מה' עבדים ה' י"ג שפסק שמוכר את בתו לשפחות אחר שפחות רק לשפחות אחר אישות לא וכר"ע דדרש בבגדו בה כיון שפירוש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למוכרה ומהכא מוכח קידושי קטנה:
וא"כ ע"כ א"א לומר דאת בתי וגו' מיירי בקטנה כי לא איצטרך להאי קרא וכקושית התוס' ועכצ"ל דמיירי בנער' ומ"מ קידושי כסף של' לאבי' היא וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל בס"ד:
דף ה.
גמ'. אמר ר"ה חופה קונה מק"ו כו' והנה הרשב"א וריטב"א ז"ל הקשו על פסק ר"ח ז"ל שפ' כר"ה דחופה קונה מהא דאמרי' ביבמות נ"ח ע"א. ומאי דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בקידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא ע"כ אלמא דמפשט פשיטא לי' להש"ס דחופה אינו קונה. וי"ל עפמש"כ המפרשים דפסק הר"ח ז"ל אינו סובב והולך על הק"ו של ר"ה יען כי אין מקום להק"ו רק אליבי' דר' טרפון דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו לשיטת התוס' בד"ה חופה שגומרת (יע"ש בפ"י ז"ל) ואנן קיי"ל כרבנן רק דס"ל לר"ח ז"ל כמש"כ המהרש"א ז"ל דלענין שיהי' חופה קונה בלבד א"צ ק"ו כי גומרת עדיף מתחלת הקנין רק שיהי' חופה קו"ג בעי' הק"ו יע"ש ולפ"ז ס"ל לר"ח ז"ל דחופה קונה בלבד וכמש"כ התוס' ביבמות נ"ז ע"ב (ושם קאי לרב וכבר כתבנו כי רב לא יליף מק"ו ואין סתירה להמהרש"א ז"ל שכ' לר"ה דיליף מק"ו) יע"ש:
אמנם כבר כתבתי לעיל בשם המקנה דמודה להפ"י ז"ל דאם נימי דחופה קונה בלבד אז לא בעי' הקרא דאין כסף לאשמעי' דקידושי כסף לאביה יען דזה ידעי' מדאיתקשי הוויות להדדי וחופה דקונה נמי איקרי הווי' וכיון דאשכחן דזכי רחמנא לאב שיכול למוסרה לחופה אף בנערותה ה"ה שיכול לקדשה וכיון דאבי' מקבל קידושי' ממילא דכסף קידושין לאבי' יע"ש בחידושיי לעיל ג' ע"א. ולפ"ז ק' קרא דאת בתי למה לי הלא בלא"ה ידעי' דכסף קידושין לאבי' (יעוין הפלאה כתובות מ"ו ע"ב תוס' ד"ה ואימא דלמאי דמסקי' דמעשי ידי' לאבי' מקרא דלאמה לא בעי' קרא דיכול למוסרה לחופה יע"ש היטב) אך די"ל דאתי לאשמעוי' קידושי קטנה וכנ"ל ולפ"ז תלי פסק הר"ח ז"ל בפלוגתא דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות או אחר אישות דלמ"ד דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ומוכח קידושי קטנה מהתם וא"כ קרא דאת בתי ל"ל ועכצ"ל דאתי לאשמעי' דקידושי כסף לאבי' ואם איתא דחופה קונה א"כ ידעי' דכסף קידושין לאבי' וכנ"ל וקרא דאת בתי ל"ל ועכצ"ל דחופה אינה קונה ופסק הר"ח ז"ל א"ש למ"ד דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות די"ל דקרא דאת בתי אתי לקדושי קטנה וכאמור:
והנה לקמן י"ח בד"ה ר"א סבר כ' התוס' בשם ר"ת ז"ל להפוך הגירסא דר"א ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וס"ל יש אם למסורת ולמסורת משמע לשון בגד דהיינו פריסת טלית מדלא כתיב בבוגדו יע"ש וא"כ ר"מ דס"ל בכריתות י"ח דגם על ח' אחת ס' חלב ס' שומן מחויב להביא אשם תלוי ולא בעי איקבע איסורא וס"ל יש אם למסורת כמבואר שם בד' י"ז יע"ש לפ"ז ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ועכצ"ל דס"ל דחופה אינה קונה וכנ"ל ולזאת שפיר קאמר הש"ס ביבמות בפשיטות לר"מ דחופה אינה קונה אבל הר"ח ז"ל לגירסת ר"ת ז"ל ס"ל להלכה כר"ע דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות (כי ר"א שמותי הי' כדאמרי' בנדה ז'. וגם הלכה כר"ע מחבירו וכן גם מרבו לחד לישנא יעיון בכנה"ג בכללי התלמוד אות י"ח ובפרט דרב ס"ל ג"כ הכי) ושפיר בעי' קרא דאת בתי לקדושי קטנה לזאת פסק כרב ושמואל ביבמות שם (לפירש"י ז"ל) דחופה קונה בלבד (ולפ"ז מיושב קושיות הרא"ש ז"ל כיון דלא ס"ל הק"ו וכמבואר להמעיין ומבין) ובזה יש ליישב גם דקדוק העולם וקושית המהר"ם ברבי ז"ל לעיל בד' ג' יען כי סתם מתני' ר"מ הוא ולזאת לרב דלא ס"ל הק"ו וס"ל דחופה קונה בלבד וא"כ יש מקום להעמיד הלכתא דא בפלוגתא דר"א ור"ע וכנ"ל ומוכח דר"מ ס"ל דחופה אינה קונה ולזאת סתם מתני' שהוא אליבי' דר"מ אתי שפיר במנינא למעוטי חופה. אבל לר"ה דיליף מק"ו וא"כ ס"ל דחופה קו"ג ולא מוכח מזה דקידושי כסף לאבי' וכמש"כ המקנה ואין מוכרח דר"מ ס"ל דחופה אינו קונה וק' מנינא למעוטי מאי וא"ש וכמובן:
ובדרך האמור כי ר"מ ס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא"א לומר דקרא דאת בתי אתי לאשמעוי' קידושי קטנה ועכצ"ל לנערה ומוכח מכאן דקידושי כסף לאבי' ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל לר"מ הדרש דאין כסף וכמש"כ לעיל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בשם המפרשי' יש ליישב קושי' התוס' בחולין ד' ע"ב בד"ה מותר. וז"ל. וא"ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ"ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כו' ונהי דאמרי' בריש כל שעה דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקידושין מ"מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם ע"כ מבואר תירוצם דגם להסוברים דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין הוי רק קידושי ספק. אמנם באמת מסתימת הפוסקים משמע שהוי קידושי וודאי וגם רבינו הב"י ז"ל בסי' כ"ח לא הביא כלל שיטת התוס'. ומשלחנו הטהור שם סעי' כ' מבואר ההיפוך שכ' וז"ל המקדש באיסור הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא ספק מקודשת עכ"ל הרי מבואר דהוי קידושי וודאי בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דאל"כ אין חילוק בין חמץ דרבנן ושעות דאורייתא לאיסורי דרבנן שאין לו עיקר בשל תורה וכיון שכן קמה קושית התוס' כחומה נשגבה דמאי הקשו הש"ס מ"ט אילימא משום דיי"נ אסור שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי כרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי קושיא דלעולם אסור מדרבנן ומ"מ מקודשת מפני שבאיסורי דרבנן מקודשת בוודאי והוא לכאורה קושיא עצומה ולהאמור י"ל דהנה הב"ש באה"ע שם ס"ק נ"ב הקשה דאמאי אם קדשה באיסורי דרבנן חוששין לקידושין אלא מ"מ כיון שמדרבנן אסור אינו נותן לה כלום יע"ש ותי' האבני מלואים שם ס"ק נ"ד דכיון דמה"ת מקודשת במתנה ע"מ להחזיר אע"ג דלא נהנית כלום אלא משום גזירה דחליפין אינה מקודשת כמבואר בד' ו' ומוכח דכל שנותן לה כסף אף דלית לה הנאה כלום מ"מ מקודשת וה"ה הכא באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת חשוב כסף ומקודשת:
אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפ' בפ' ה' מה"א דמה"ת אינו מקודשת במתנה ע"מ להחזיר וכמש"כ הר"ן ז"ל שם בפ"ק ב"כ ס"ל דגם באיסורי דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו מקודשת (לפי' המ"מ והטור לאפוקי הר"ן ז"ל יע"ש בב"י וד"מ) וכשיטת אא"ז רש"י ז"ל עכת"ד יע"ש ובס"ק ט"ז שמסיק דזה אי בעינין שתהי' יכולה להנות מהקידושין או לאו תלי בזה דאם ילפי' קידושי כסף מגז"ש דקיחה קיחה א"כ בעי' דומיא דשדה עפרון שיהי' נהנית אבל אם ילפי' מאין כסף אז לא בעי שיה' לה הנאה יע"ש היטב באריכות ולפ"ז לר"מ דהוכחנו דלא ס"ל כלל הדרש דאין כסף רק הגז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ומכאן יליף קידושי כסף וא"כ בעי' הנאה בקידושי אשה דומיא דשדה עפרון וכנ"ל ולזאת כיון דסתם מתני' ר"מ הוא שפיר פריך הש"ס בע"ז מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואם איתא דאסור מדרבנן אמאי מקודשת לר"מ הלא לדידי' דלא יליף קידושי כסף רק מגז"ש דקיחה קיחה א"כ בעי' הנאה בקידושי אשה וכנ"ל וא"כ גם באיסור הנאה דרבנן אינו מקודשת יען דסוף סוף אינה נהנית ועכצ"ל דמותר גם מדרבנן לר' מאיר.
אמנם אנן דילפי' קידושי כסף לאבי' מאין כסף וכמסקנת הש"ס לעיל ד' פ"ב דדרשי' הקרא דאין כסף דקידושי כסף לאבי' וגם הגז"ש דקיחה קיחה (וכ' המפרשים דכיון דדרשי' הדרש דאין כסף לאשמעי' דכסף קידושין לאבי' עיקר קידושי כסף שמעי' מקרא דאין כסף וקרא דכי יקח דאנו דנין גז"ש דקיחה קיחה לא אתי אלא לדרוש כי יקח ולא כי תלקח יעוין בדבריהם) יע"ש וכיון דעיקר קידושי כסף ילפי' מאין כסף שפיר פסקו בעלי התוס' ורמב"ן ורא"ש ור"ן ושאר פוסקים ז"ל דגם באיסורי הנאה אם הוא רק מדרבנן כיון שהוי כסף אם שאינה יכולה להנות מ"מ מקודשת וכנ"ל אמנם רש"י ז"ל לשיטתו דגרס לקמן דר"ע דס"ל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ס"ל יש אם למקרא וכן הסכים הרשב"א ז"ל בחי' ואולי גם הרמב"ם ז"ל גרס כן ול"ש תירוץ זה לקושית התוס' דחולין לגירסתם וכמובן לזאת פסקו דגם באיסורי הנאה דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו מקודשת בוודאי כי לשיטתם יש ראי' ברורה לזה מסוגיא דע"ז מקושית התוס' ועכצ"ל כתירוצם וכנ"ל וא"ש על דרך הפלפול:
דף יא:
בפירש"י ז"ל ד"ה הפורט סלע ממעות מעשר שני מסקנא ב"ש אומרים בכל הסלע מעות כו' ע"כ ויש מהדיוק בלשון זהב של רש"י ז"ל במה דהביא המסקנא דב"ש אומרים בכל הסלע מעות (כי א"ל דאל"כ הייתי אומר דמתני' אתי כב"ה דס"ל דאשה נקנית בפרוטה וע"כ לא ס"ל הא דרב אסי וכמו שהקשה הש"ס לקמן ז"א כי א"כ מאי פריך הש"ס מקודם ממתני' דשבועות הלא י"ל דמתני' אתיא כב"ה ור"א ס"ל כב"ש ולא כב"ה וכמו דמסיק הש"ס) וי"ל דהנה המהר"י אבן לב ז"ל הקשה דהרי ב"ש אומרים בדינר ושוה דינר ואימא ה"נ חילל מעשר שוה דינר בפעם אחד בפרוטות שהיו שוות דינר ומאי הקשה הש"ס יעוין במהרש"א ז"ל מה שתי' ולענ"ד נראה דעכצ"ל שלא הי' לו מעשר שוה דינר דב"ש אומרים כל הסלע מעות ופי' הר"ש ז"ל שם בפי' ה"ב דב"ש סברי בכל הסלע מעות שלא יתעפשו יע"ש וא"כ איך אפשר לומר דמיירי שהי' לו מעשר שוה דינר דאיך הי' מחללו על פרוטות וכדמשמע מלישנא דהפורט הלא חיישי' שמא נתעפשו וממתני' משמע שעל תחלת המשנה לא פליגי ב"ש אלא עכצ"ל שלא הי' לו מעשר שוה דינר ולפיכך חללו על פרוטות וזה יש להעמיס בכוונת רש"י ז"ל במש"כ במסקנא ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וכמובן וא"ש ויעוין חי' רשב"א ז"ל:
דף יג:
בפירש"י ז"ל ד"ה דלאו מלוה הכתובה בתורה לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו ע"כ אולי כיון רש"י ז"ל במלת מעסקי כי החוב בא לו על עסקיו כי צריך הוא למעות לאפוקי ערכין אע"ג שע"י מעשיו באו מ"מ לא באו על עסקיו ולזאת הוי מלתא הכתובה בתורה ומיושב קושית הת"י שהובא במהרש"א ז"ל ויעוין חי' הרשב"א ז"ל:
שם גמ'. והיבמה נקנית בביאה כו' בביאה מנלן אמר קרא יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה ואימא לכולה מלתא כאשה לא ס"ד כו'. ויש מהדיוק בתיבת בביאה דקאמר הש"ס עוד הפעם דהוא מיותר והי' די במנלן וכלישנא דש"ס לקמן ונראה דגם המקשן ידע די"ל מדכתיב ולקחה לד לאשה דמשמע דדמי לאשה אך דקשיא דלפ"ז הי' נקנית גם בכסף ושטר וזה שדקדק הש"ס וקפריך בביאה ר"ל שהא דנקנית בביאה לחודא מנלן כי א"א לומר מדכתיב לו לאשה שדמי לאשה שא"כ הי' נקנית גם בכסף ושטר ותי' א"ק יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה פי' דלא ילפי' מדכתיב לו לאשה שדמי לאשה רק מדכתיב יבמה יבא עלי' ולקחה שביאתו הן ליקוחי' וכפירש"י ז"ל והקשה הש"ס דמ"מ ואימא לכולה מלתא כאשה (ובפרט דא"ש לגירסת רש"י ז"ל ודלמא כאשה וכמובן) ותי' הש"ס לא ס"ד כו' וא"ש:
דף יד.
גמ'. לא ס"ד דתניא יכול יהא כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה כו'. ונראה דלעיל ט' ע"ב דהקשה הש"ס לר"י אי מהתם הוי אמינא עד דמקדש והדר בעיל כו' הי' יכול הש"ס להקשות גם מהא דכתב ויבמה לאשמעוי' שביאה בלחודא גומרת ואין כסף ושטר גומרים בה א"כ מוכח דכסף או שטר בלחוד קונים באשה אך דעדיפא מיני' מקשה הש"ס התם ולמסקנא דבשטר בלחודא וודאי קני ל"ק גם מהך כי י"ל דאתי למעוטי שאיני נקנית בשטר. ופשוט:
דף יד:
מתני'. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר כו'. אם דכסף ילפי' מכסף מקנתו בויקרא כ"ר. ושטר ילפי' מאם אחרת יקח לו לאשה לר"ה ולר"ח מלא תצא כצאת עבדים. בשמות כ"א מ"מ תני כסף קודם שטר יען דבריש מכילתן תני כסף קודם שטר (מטעמא דכ' שם הראשונים) לזאת תני גם כאן כסף קודם שטר ואח"כ תני בשנים וביובל ובגרעון כסף אם דיובל ילפי' מויקרא כ"ה וגרעון כסף מוהפדה. בשמות כ"א. מ"מ כיון דתני מקודם שנים שאקדמי' קרא תני ג"כ יובל שדמי ג"כ לשנים ויוצא בחנם ואח"כ תני בגרעון כסף וק"ל:
דף טז:
גמ'. מנה"מ דת"ר יכול לא יהי' מעניקים אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון כו' ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגירעון כסף ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך ששילוחו מעמך יצא בורח ויוצא בגירעון כסף שאין שילוחו מעמך כו' ע"כ והקשה המל"מ בפ"ג מה' עבדים ה' ד' וז"ל וא"ת למה לי וכי תשלחנו ת"ל מדכתיב עמך למעט בורח ויוצא בגרעון כסף ע"כ דשש לאו דוקא אלא ה"ה שאר יציאות דאי דוקא שש למה לי למעט מי שאין שלוחו מעמך כו' ע"כ והאריך וסיים וז"ל וראיתי למהרימ"ט ז"ל שתי' דלמה לי וכי תשלחנו תשלחנו ת"ל מעמך דמעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעט גירעון כסף דס"ד דהא עבד שש כיון דלא חסרה משכירות שניו ולא כלום ותמהני דא"כ למה לי והפדה ללמד שעבד יוצא בגירעון כסף ת"ל מדכתיב כי תשלחנו דאי אמרת יוצא בגירעון היינו דכתיב כי תשלחנו משום דהוה מוקמי' לקרא דעמך בגרעון כסף אלא אי אמרת דאינו יוצא למה לי וכי תשלחנו הא ע"כ מעמך ממעט ברח ופגע בו יובל וא"כ ע"כ שש לאו דוקא וצ"ע עכ"ל הזהב ולענ"ד יש ליישב דברי המהרי"ט ז"ל כי נהי דאי אפשר לומר קרא דוהפדה איצטריך לאשמעוי' שיהי' שעות ביום כדי פדיי' וכרנב"י לקמן י"ט יען דלא קיי"ל כוותי' וכמבואר בפסק הרמב"ם ז"ל שם בה"ז מ"מ איצטרך קרא דוהפדה להא דאמרי' לעיל י"ב להקיש והפדה ליעוד שמה יעוד היכי דלא מצי מייעד לא הוו זבינא זביני ה"נ בנתן לה פרוטה אינו נקנית מפני דלא מצי מגרעא ולא הוו זבינא זביני והכי פסק הרמב"ם ז"ל שם בה"ג וכיון דהוכרח הקרא לכתוב והפדה שוב שפיר שמעי' גרעון כסף מפשטא דקרא דוהפדה ולא צריכין להוכח' מדאיצטרך למעוטי גרעון כסף מעמך. אמנם עיקרא קרא דוהפדה י"ל דאתי להאי היקשא דיעוד ומיושב דברי רבינו המהרי"ט ז"ל:
ט"ז ע"ב גמ'. ולפ"ז דעיקר קרא דוהפדה לא אתי לגרעון כסף רק נלמד מכי תשלחנו ניחא דיוקא דלעיל דמפני מה אקדים התנא יובל קודם גרעון כסף הלא יובל נלמד מויקרא כ"ה וקרא דוהפדה הוא בשמות כ"א כי באמת עיקר הלימוד דגרעון כסף ילפינן מכי תשלחנו שהוא בדברים ט"ו וי"ל עוד דתני שש ויובל בהדדי מפני דשניהם חייב להעניק אותם ואח"כ תני גרעון כסף שאינו חייב להעניק אותו וק"ל:
דף יח.
גמ'. הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינו נמכרת ונשנית ומני ר"ש הוא כו' הא דלא קאמר הש"ס דאתי כר"א דס"ל דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. יען דשמותי הי' (יעוין רש"י ז"ל לקמן י"ט) אמנם לגירסת ר"ת ז"ל דר"ע ס"ל הכי קשיא דאמאי לא קאמר הש"ס הא מני ר"ע ומצאתי בפ"י שהרגיש בזה יע"ש. אמנם לדעתי נראה דיען דהאי ת"ר הוא מספרי פ' ראה וסתם ספרי ר"ש לזה קאמר הש"ס הא מני ר"ש וק"ל:
דף יט.
בתוס' ד"ה במלוה. אין לפרש כו' וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרי' דמקודשת לעיל ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי בר' יהודא וי"ל דהיכא דאיכא משכן גרוע טפי דס"ד דלא סמכא דעתה כיון שאין מחזיר לה המשכון קמ"ל מלתא דר"י דמקודשת ע"כ יש לפרש ע"פ מה שפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' רמ"א סע' כ' דגם אם יש משכון בידו על המלוה מ"מ הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא. אמנם הש"ך שם בסק"ד חולק וס"ל דהוי ספיקא דדינא וגם הקצות שם בסק"ב כ' בשם הרשב"א וריטב"א ז"ל שלא מהני מחילה במשכון יע"ש ולשיטתם לא מהני אם קדשה בהנאת מלוה שיש עלי' משכון אם לא החזיר לה המשכון יען שיכול לחזור ולא סמכ' דעת' כי שמא יחזור ודמי לדעת הי"א באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ג שגם במעמד שלשתן אינו מקודשת מפני שיכול לחזור יע"ש בב"ש סק"ל וזה דקאמר התוס'. וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה פי' דהוי אמינא שיכול לחזור אם לא החזיר לה ולא סמכה דעתה קמ"ל מלתא דר"י דמקודשת יען כי גם במלוה על משכון אם מחל לה שוב אינו יכול לחזור וסמכה דעתה. ובדרך זה נוכל לפרש גם את סיום דבריהם הקדושים. וא"ת היכי נילף מריב"י והלא ביעוד מחזיר לה המשכון דהיינו גופה כו' סי' די"ל דלכך סמכה דעתה יען דהוי כהחזיר המשכון ולא יכול לחזור ולכך סמכה דעתה משא"כ הכא דלא החזיר המשכון נימא שיכול לחזור ולא סמכה דעתה. ותירצו וי"ל דפשיט לי' דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון אלא מחמת מחילת שעבוד מלוה בלבד וק' דנימא דלא סמכה דעתה יען דהוי מחילה בעלמא ובכה"ג יכול לחזור ועכצ"ל כי גם במחילת דברים אינו יכול לחזור גם בלא החזיר המשכון וסמכה דעתה ומקודשת. ולפ"ז מיושב קצת הויש לדקדק שדקדק המהרש"א ז"ל וכמובן יע"ש:
דף יט:
גמ'. ורבנן האי לאמה מאי עבדי לי' האי מיבעיא לי' לכדתניא לאמה מלמד שמוכרה לפסולים] והלא דין הוא ואם מקדשה כו' מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לפסולים ע"כ ויש לדקדק בהא דגרסי' לעיל ד' ע"א גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות לכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולמד על זה כו' ע"כ ולרבנן קשיא דנכתוב ויצא' חנם או אין כסף בלחוד ואנן ידעי' דקאי על נערות מדאיצטרך לאמה לאשמעי' שיכול למוכרה לפסולים ולא די בק"ו יען דיש לסתור מה למקדשה לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה תאמר במכירה שאין מוכרה כשהיא נערה וא"כ מוכח מכאן דויצאה חנם קאי על ימי נערות (יעוין תוס' לקמן ל"ד ע"ב ד"ה סד"א ובחי' פ"י ז"ל שם) וי"ל דרבנן לא דרשי הדרש דיוד דאין כסף ובעי' קרא דאין כסף לאשמעי' דכסף קידושי לאבי' ומקרא דויצאה חנם ידעי' שפיר שיוצאה בסמני נערות. ובזה יש מקום ליישב דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' עבדים ה' ד' ה' שכ' וז"ל יתירה אמה העברי' היא יוצאה בסימנין כיצד כגון שהביאה סימנין ונעשית נערה יוצאה לחירות כו' שנאמר ויצאה חנם רבה לה הכתוב יציאה אחרת בחנם יתר על העבד מפי השמועה למדו שהיא הבאת סימני נערות כו' ע"כ ויש מהדיוק דנהי דמפני דכתיב אין כסף ג"כ שהוא מיותר ידעי' שיוצאה בסימני נערות ויצאה חנם קאי גם על סימני נערות מ"מ ידוע דרך הרמב"ם ז"ל שלא לשנות מלשון הגמ' ובש"ס איתא דאין כסף קאי על סימני נערות ולמה שינה מלשון הש"ס ולהאמור א"ש כי הרמב"ם ז"ל לשיטתו שם בה' י"ב שמוכרה לפסולין כרבנן וסובב והולך לשיטתו שפסק בה' י"ו כרבנן שאם מכר את בתו ע"מ שלא ליעד אם רצה האדון לייעד מייעד וא"כ האי לאמה מיותר וא"א לומר כר"א דאתי לאשמעי' שמוכרה לקרובים כי בה' י"א שם פסק שאין מוכרה לקרובים ועכצ"ל דלאמה אתי לאשמעי' שמוכרה לפסולים וא"כ ממילא מוכח מויצאה חנם בלחוד שיוצאה בסימני נערות וכנ"ל. אמנם זה רק לפלפולא בעלמא אבל קושטא דמלתא נלע"ד דאי לאו קרא דאין כסף הוי אמינא דאינו יוצאה בסימני נערות וקרא דלאמ' הוי מוקמי' כר"א דמוכר' לקרובים. אבל לפי האמת דכתיב אין כסף לאשמעי' דיוצאה בסימני נערות אז יש מקום לרבנן לומר דאין מוכרה לקרובים וקרא דלאמה אתי לאשמעי' דמוכרה לפסולים כי מק"ו לא אתיא וכמבואר וזה פשוט ואמת:
דף כ:
תוס' ד"ה איתבי'. בסה"ד וז"ל וא"ת מ"מ אמאי לא נקיט האי ק"ו מעבד עברי כיון דליכא למיפרך מידי עילוי'. וי"ל דשדה משדה עדיפא לי' למילף ע"כ וי"ל הא שלא כתבו דקרקע מקרקע עדיפא לי' למילף כלשון התי' שהובא במהרש"א ז"ל כדי לאשמעי' דעיקר הוא התחלת הגז"ש שכיון שהתחלת הגז"ש הוא שדה משדה אם שעושין אח"כ יוכיח מבתי ערי חומה שלא הוה שדה לא איכפת לן ומיושב קושית המהרש"א ז"ל הלא ע"כ צריכין לעשות יוכיח מעבד עברי וא"כ טפי הו"ל למילף מע"ע שליכא למיפרך מידי יע"ש כי עיקר הקפידא הוא על התחלת הק"ו וקושית המהרש"א ז"ל אינו סובב והולך אך על לשון התי' שאמרו קרקע מקרקע עדיפא לי' למילף ולא אמרו שדה משדה יען שבתי ערי חומה לאו שדה הוא הרי דחיישי ליוכיח שיהי' שוה ושפיר הקש' המהרש"א ז"ל ולהאמור מיושב גם מה שהקשה בד"ה משום דאיכא בסה"ד שנילף מקדיש מבתי ערי חצרים וכ"ת דניחא לי' למילף שדה משדה סוף סוף צריכין לעשות יוכיח מבתי ערי תומה שלאו שדה הוא יע"ש וכמובן:
דף כג.
תוס' ד"ה וא"ד. ועוד מפרש ר"ת ז"ל כו' יעוין מהרש"א ז"ל שכ' וז"ל וק"ק לדבריהם דמי הכריחם לומר כן לפי' זה ואימא לפי' זה נמי ללישנא דא"ד נמי שליף לי מסנאי מחיים כו' מ"מ החזיק בו מחיים לפי שהי' ירא שמא יקדמנו אחר כמו שהקשו לפירש"י ז"ל ויש ליישב ע"כ כוונת הויש ליישב נראה יען כי ניחא לבעלי התוס' לפרש דלא קאי רק לאבא שאול להחזיק בו לאחר מיתה וק"ל:
דף כד:
תוס' ד"ה יסמויה וחטטה כו' ואע"ג כו' מ"מ הכא שאני דחטטה עשאו מחוסר אבר. יעוין מהרש"א ז"ל שכ' וז"ל ומיהו מהא דקתני לעיל שינו נדודה והפילה דאם אינו יכול להשתמש בה כבר אין יוצא בה לחירות ק' דהא נמי עשאו מחוסר אבר כמו סמויה וחטטה ויש ליישב ודו"ק ע"כ כוונת הויש ליישב דבשן כיון שמנענע כ"כ שאינו יכול להשתמש עמו סופו ליפול משא"כ בעין אף אם סומוי' אין סופה ליפול וק"ל:
דף כו:
תוס' ד"ה מעשה כר"ג פי' בקונט' ר"ג לא תרם ושכח ולא נתן רשות לתרום והי' ממהר לתרום בעודו בספינה שהי' ירא שמא יאכלו בני אדם ויסמכו עלי' שתרם כו' ואמר ר"ת ששעת הביעור הי' שהי' צריך לבער מעשרותיו מתוך ביתו וליתנם לבעליהם כו'. וא"ת ולמה אינו מזכיר תרומה גדולה בההיא מעשה דר"ג וי"ל משום דחטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת ושמא הפרישת' קודם שיצאו מביתו כדי לצאת ידי איסור דאורייתא ונתנה לכהן ולא נהירא וכי לא הי' לר"ג לחוש לאיסורא דרבנן כו' ע"כ ונראה דקושיתם הוא רק לפיר"ת ז"ל כי לפירש"י ז"ל שפי' ששכח ליתן רשות לתרום ולא ששכח לתרום (יעוין חי' פ"י ז"ל) י"ל שהוא לא שכח לתרום רק הוכרח לנסוע ולא הי' לו זמן לתרום. אמנם ליקח חטה אחת מהכרי דלזה א"צ זמן בוודאי לקח ולא נשאר רק איסור דרבנן ואין כאן רק ספיקא דרבנן דשמא יאכלו וקיי"ל ספק דרבנן לקולא אם דאיכא לברורי א"צ לברורי מדינא לדעת רובם ככולם מן הפוסקים כמבואר בשערי המלך הובא בפ"ת ביו"ד סי' ק"י (יע"ש בש"ך בכללי ס"ס סי' ל"ה דאנו חוששין לדעת הרשב"א ז"ל בס"ס בדאורייתא היכא דאין הפסד בדבר יע"ש) יע"ש ול"ק על פירש"י ז"ל. אמנם לפיר"ת ז"ל שהי' שעת הביעור והי' וודאי איסור שפיר הקשו התוס' דא"ל דלא חשש ר"ג לאיסור דרבנן וק"ל:
דף כו.
תוס' ד"ה ומקומו מושכר לו. כ' וז"ל ותימה למה לא הקנה המקו' בחליפין ושמא שכירות אינו נקנ' בחליפין דאמר התם כשם שהקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקני בכסף והשטר ובחזקה ובחליפין לא קתני ע"כ ותמה המהרש"א ז"ל מהא דאמרי' לעיל כ"ב דלכך לא תני חליפין במתני מפני דמלתא דאיתא במטלטלין לא קתני ומה"ט גם בקניית קרקע לא קתני חליפין ומאי ראי' מהכא יע"ש ולכאורה י"ל דכיון דחד' לעיל בברייתא דתני גם חליפין הרי שדרך הברייתא לשנות גם מלתא דאיתא במטלטלין. ולזאת שפיר הוכיח התוס' מהברייתא מדלא תני חליפין דשכירות קרקע אינו נקנה בחליפין. אמנם יותר נראה דדוקא היכא דליכא סברא דחליפין לא יקנה אמרי' כיון שאיכא במטלטלין לא קתני אבל בשכירות קרקע דאיכא סברא טובה שלא יקנה בחליפין וכמש"כ התוס' בעירוכין כ"ט ע"ב ד"ה ולא ידענא מפני שהוא כמו טובת הנאה יע"ש. ואם איתא דחליפין קונה בשכירות הי' לו לאשמעי' כדי שלא לטעות שאינו קונה בחליפין כסברא האמורה. ומדלא תני עכצ"ל דקושטא דמלתא הכי הוא דשכירות אינו נקנה בחליפין יען שהוי כמו טובת הנאה ואינו ממונא שיהי' נקנה בחליפין. אם שכאן לא כתב סברת' מ"מ סמכו על התוס' בעירוכין כנודע דרך התוס' לקצר במקום אחד ולסמוך על מקום אחר והתוס' דב"מ י"א ע"ב יוכיח דלא כ' שם שום הוכחה וסברא ועכצ"ל דסמכו על מש"כ כאן ובעירוכין ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקו' אחר וכמש"כ התוס' בכריתות י"ד ע"א יע"ש:
דף כו:
גמ'. אמר עולא מנין לגלגול שבועה מה"ת שנאמר ואמרה האשה אמן אמן כו' אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן כו' ודקדק הפ"י ז"ל דהלא גם בסוטה איכא ממונא דהיינו כתוב' כמבואר בשבועות בשלהי פרק שבועות העדות דסוטה איסורא דאית בי' ממונא הוא וכפירש"י ז"ל שם יע"ש. וי"ל דהרי אנן קיי"ל דכתובה דרבנן (לבד מדעת ר"ת ור"י ז"ל יעוין ביאור הגר"א ז"ל באה"ע סי' ס"ו ס"ק כ"ז) וכדאמרי' בכתובות י' ע"א וכאן בא הש"ס להוכיח גלגול שבועה מה"ת ומה"ת אין שום ממון בסוטה ולזאת שפיר קאמר הש"ס אשכחן סוטה דאיסורא כו'. אמנם בש"ס שבועות שם קאי לר"מ דס"ל בכתובות רו דכתוב' דאורייתא ע"כ שפיר הוי סוטה איסורא דאית בי' ממונא. ואולי לזה כיון הרי"ף ז"ל בלשונו הזהב שכ' אשכחן איסורא דאורייתא ממונא מנ"ל דלכאורה תיבת דאורייתא מיותר ולהאמור א"ש יען דמדאורייתא ליכא בסוטה רק איסורא גרידא כי מה"ת אין לה כתובה וכאמור וא"ש:
דף לב:
בתוס' ד"ה מ"ש הקשו. וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפי' בקונט' לריה"ג כו' שיבה דכ' רחמנא למה לי' כו'. יעוין מהרש"א ז"ל שהקשה דלמה לא קשיא להו לתוס' גם לרבנן דילפי זקן מזקן שיבה ל"ל יע"ש ובקרבן נתנאל ז"ל ואולי י"ל דלכך לא הקשו לרבנן יען די"ל דאיצטרך שיבה לרבנן כי מזקן זקן הוי אמינא דווקא מומחין דומיא דשבעים איש וכמש"כ התוס' בדיבור הקדום. ולזאת כתיב שיבה להורות דלא בעי' מומחין ומשיבה לחודא הוי אמינא כל שיבה במשמע ע"כ איצטרך תרווייהו וק"ל:
דף לד.
תוס' ד"ה ותפילין וציצית כתב וז"ל ותימה היכי חשוב ציצית מ"ע שהז"ג למ"ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופסא חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמא כלל דבין ביום בין בלילה חייבין כו' ופי' הפ"י ז"ל דקושית' הוא למ"ד דחובת טלית הוא א"כ אמאי קרי לי' בברייתא כאן מ"ע שהז"ג ובהא מלתא דחובת טלית הוא או חובת גברא הוא לא אשכחן בי' פלוגתא דתנאי ותי' וז"ל ומיהו לולי דבריהם הי' נ"ל דוודאי פלוגתא דתנאי הוא דהא בהא תליא דר"ש דפוטר בנשים ומסיים בה מפני שמ"ע שהז"ג הוא וודאי סובר דחובת גברא הוא והו"ל מ"ע שהז"ג מוכח דרבנן דמחייבי לנשים בציצית ע"כ היינו משום דס"ל חובת טלית הוא והו"ל מ"ע שלא הז"ג עכ"ל וע"ד הפלפול יש להביא סמוכין לזה דמאן דס"ל דציצית חובת טלית הוא ס"ל דנשים חייבות בציצית והו"ל מ"ע שלא הז"ג. דהנה דעת ר"ת ז"ל בכתובות מ' ורא"ש ז"ל בה' ציצית כ' כיון דהתורה התירה כלאים בציצית גם בלילה דלאו מצוה היא ג"כ שרי. והקשה הקובץ בפ"ג מה' ציצית דלפ"ז מאי אמרינן ביבמות ד' ע"ב ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכ' רחמנא צמר ופשתים הא לא"ה כלאים בציצית הו"א דאסר' רחמנא והכתיב ועשו כו' ותכלת עמרא הוא כו' יע"ש ולשיטתם מאי קשיא הלא י"ל אי לאו סמוכין הו"א דדמי לבגדי כהונה דלא שרי רק בשעת חיובו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' כלאים ופ"ת מה' כלי המקדש וכ' שם שכן הקשה המהר"ם ברב"י ז"ל.
וי"ל דהנה השאג"א בסי' מ"א הקשה על שיטת רש"י ז"ל בעירובין צ"ו דאיסור דבל תוסיף משוי לי' כמשאוי מהא דאמרי' במנחות כ"ח ד' ציצית מעכבן זא"ז ור' ישמעאל אומר ארבעתן ד' מצות ואמרי' שם ל"ת מאי בינייהו. רבינא אמר דר"ה איכא בינייהו דאמר ר"ה היוצא בטלית שאינו מצויצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ולר"י אם הטיל ל"ג ולא ל"ד פטור דהו"ל מצויצת כהלכתה לר"י. וקשה הלא גם לר"י במטיל ל"ג ולא ל"ד עובר על בל תגרע כדאמרי' בזבחי' פ"ט גבי הניתנן מתן ארבע שנתערבו בניתנן במתן א' דאם נותן במתנ' א' עובר על ב"ת ואע"ג דקיי"ל הניתנן במתן ד' שנתן במתנה א' יצא וה"נ גם לר"י דד' ציצית אין מעכבות מ"מ אם הטיל ג' ציצית עובר על בל תגרע וליתי איסור דב"ת ולשוי לי' משאוי כמו בל תוסיף וגם לר"י יתחייב יע"ש ותי' בעלי מפה"י דר"י ס"ל דציצית חובת טלית הוא ע"כ אפילו לא הי' לובשו נמי עובר על בל תגרע וא"כ במה דלובשו אינו איסור מוסף ממה שלא הי' לובשו ולזאת לא משוי הלבשה למשאוי עכ"ד מבואר לפ"ז דר"י ס"ל דציצית חובת טלית הוא. וא"כ הוי מ"ע שלא הז"ג וגם בלילה זמנם ואף נשים חייבות ולכך אין לומר לר"י דאתי סמוכין להתיר כלאים גם שלא בשעת חיובו יען דליכא שעה שפטור מציצית ומיושב קושית הקובץ ויש סעד לשיטת הפ"י ז"ל דלמ"ד דציצית חובת טלית הוי מ"ע שלא הז"ג אם כי יש ליישב קושית הקובץ דא"א לומר דעיקר הסמיכות אתי לרבות שגם בלילה מותר אם שאין זמן ציצית דא"כ יקשה האי וראיתם אותו דאתי למעט כסות לילה למה לי הלא נודע זה מדאיצטרך סמיכון להתיר כלאים בציצית שלא במקום מצוה דהיינו בלילה וכה"ג כ' התוס' לקמן ע"ב ד"ה סד"א למה שהבינו רוב המפרשים (יעוין בחי' ליבמות ד' ע"א) הלא הפ"י ז"ל פי' פירוש אחר דאין לומר כיון דמוכח מהוכחה דלא נצטרך קרא וא"כ לשיטתו יש סעד לשיטתו דכאן וכאמור:
שם תוס' ד"ה מעקה כ' וז"ל תימה לרב"י בכל הני כתיב לאו במעקה כו' וכו' וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהי' לאשה לקיים מ"ע כו' אך הקשה הר"י כו' משום דיו"ט עשה ול"ת (יעוין פסחים ה' דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת. וש"מ הבערה לחלק יצאת ויע"ש בפי' הר"ח ז"ל ובאיגרא רמה שם דמוכח דס"ל לר"ע דיו"ט עשה ול"ת והאי ת"ר הוא סתם תוספתא שהוא ר' נחמי' ואליבי' דר"ע כנודע ושפיר הקשה הר"י מא"י ויעוין שבת כ"ד ע"ב) כו' ע"כ וי"ל בישוב קושית התוס' ע"פ כלל הרמב"ם ז"ל בריש ה' תמורה דאם הלאו שוה בכל והעשה אינו שו"ב לא הוי דינו כלאו הניתק לעשה ולוקין עלי' יע"ש וא"כ נ"מ רבתא דאם לא הי' הנשים חייבות במ"ע גם האנשים הי' לוקין על הלאו יען דהעשה אינו שוה בכל והלאו שוה בכל וממילא דגם הנשים הי' לוקין מהיקשא דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (יעוין ריש תמורה ובשו"ת שאג"א סי' פ"ב וביבמות פ"ד) לזאת אשמעי' דכיון דהוי מ"ע שלא הז"ג גם נשים חייבות ושוב הוי דינו כלאו הניתק לעשה וק"ל:
דף לו:
תוס' ד"ה אי דפרה כ' וז"ל פי' בקונט' אפילו כהן הדיוט פסול וכ"ש נשים תימא הניחא למ"ד לדורות נמי בעי' כה"ג דומיא דאלעזר (פירוש דומיא דאלעזר שכמו באלעזר קבע רחמנא כהן מיוחד שהוא אלעזר שהי' סגן יעוין רש"י ז"ל יומא מ"ב ע"ב ד"ה בשלמא כן לדורות נקבע כהן מיוחד שהוא כה"ג ולאו דהאי מ"ד מהכא יליף דבעי כ"ג אך דהתוס' כ' דכן ס"ל להאי מ"ד יעוין מהרש"א והגהות הב"ח ז"ל) כו' ע"כ יש ליישב פירש"י ז"ל דיען דר"מ ס"ל דבעי' דווקא כה"ג כדאיתא בספרי וכן מבואר בפי' הרמב"ם ז"ל פ"ד דפרה משנה א' יע"ש וסתם מתני' ר"מ ולזאת שפיר פריך הש"ס אי דפרה אלעזר כתיב בה פי' שדווקא בכה"ג דומיא דאלעזר שקבע הקרא כהן מיוחד אז כשר אבל שאר כהנים פסולים וכש"כ נשים וכפירש"י ז"ל וק"ל:
דף לז.
תוס' ד"ה הרי תפילין ופטר חמור. וז"ל פי' בקונט' דנוהג בחו"ל דהא אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דמנחי תפילין כו' וא"ת דלמא מדרבנן הוי עבדי וי"ל דמ"מ פריך שפיר דכי נמי מדרבנן הוי עבדי מ"מ הו"ל למיתני במתני' חוץ מתפילין ופטר חמור דהא חשיב ערלה כו' דאינו אלא מדרבנן כו' ע"כ ויש לדקדק דהלא אמרי' לעיל ל"ד דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ וא"כ ה"נ נימא תני ושייר וי"ל דדווקא היכא דליכא למטעי אמרי' תני ושייר. אבל הכא דאיכא למטעי ולאמור שכיון דכתיב בהן ביאה שאינם נוהגין אלא בא"י ואם איתא דנוהגים גם בחו"ל הו"ל למתני בהדיא חוץ מתפילין ופטר חמור ושפיר הקשו התוס' וק"ל:
דף לז:
תוס' ד"ה ממחרת הפסח הקשה הראב"ע היכי אמרי' ממחרת הפסח דהכא הוי ששה עשר בניסן שנקרב העומר דלמא ממחרת הפסח ממחרת שחיטת הפסח קאמר דהיינו ט"ו בניסן דעדיין לא נקרב העומר דהכי נמי אשכחן כו' דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט"ו כו' ע"כ (יעוין ר"ה י"ג ד"ה דאיקריבו) י"ל דאולי הי' הפירוש ממחרת שחיטת הפסח שהוא ט"ו לא הי' צריך הקרא לכתוב ויאכלו ממחרת הפסח אך ויאכלו ממחרת מצות וגו' וסובב והולך אדלמעלה דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר והוי ידעי' דממחרת פירושו בט"ו ומדחזר ושנה ממחרת הפסח עכצ"ל ממחרת חג הפסח שהוא ט"ז בניסן וק"ל:
דף לה.
תוס' ד"ה אקרוב עומר כ' וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחד ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ כו' ע"כ והקשו האחרונים למש"כ המחצית בסי' תע"ה דאם דקיי"ל כר"י בשלהי גה"נ דאזלי' בתר הנאת גרון לענין איסורא ומלקות מ"מ העשה אינו מקיים רק במעיו וא"כ לא הוי בעדנא דמיעקר לא מקיים עשה (יעוין בחידושי לפסחים קט"ו) וי"ל דכיון דבעשה דרבים לא בעינן בעדנא (יעוין תוס' ר"ה ל"ג ובר"ן ז"ל שם בשם ר"ת ז"ל ובתוס' פסחים נ"ט וזבחים ל"ג) ומבואר בירושלמי דבשעה שנכנסו ישראל לארץ נאסרו כל החיטין שבעלי' וא"כ הי' צריכין כל ישראל ליבטל ממ"ע דמצ' והוי מ"ע דרבים (גם להמג"א בסי' תמ"ז סק"ב וכמובן להמבין יע"ש) ולא בעי' בעידנא ושפיר הקשה הירושלמי וק"ל ויעוין בשו"ת שאג"א סי' צ"ו ובחידושיי ליבמות ד' יע"ש:
דף מא.
מתני' האיש מקדש בו ובשלוחו כו' ודקדקו התוס' במכילתן ב' ע"ב דאיך לא חש התנא לשנות לישנא דמקדש דמשמע בע"כ יע"ש ובחידושיי מש"כ בישוב זה. וי"ל עוד דיען דקתני בו ובשלוחו לאשמעי' דאסור לקדש את האשה עד שיראנה כמבואר בסוגיא לאיכא דאמרי מטעמא דשמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך וא"כ א"א למטעי דמקדש גם בע"כ דא"כ תעבור היא על ואהבת לרעך כמוך יען שאינה מתרצית (יעוין תוס' ד"ה אסור דבאינה מתרצת לא אמרי' טב למיתב טן דו מדלמיתיב ארמלותא מק"ו מקטנה יע"ש) ועכצ"ל דמקדש מדעתה דווקא וק"ל:
דף מג:
גמ'. תנן התם נערה המאורסה היא ואבי' מקבלין את גיטה אר"י אין שתי ידים זוכות כאחד כו' ופירש"י ז"ל דה"ה קטנה והאי דפליגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודא דגם בנער' אבי' ולא היא וכ"כ התוס' וכ' הר"ן ז"ל דהלא איכא רבותא להיפוך דגם קטנה לרבנן מקבלת את גיטה וכחו דהיתרא עדיף יע"ש וי"ל דכיון דבכחו דר"י שגם נערה אינו יכולה לקבל את גיטה איכא כחו דהיתירא לענין אם קידשה אחר דלא תפסו הקידושין (יעוין תוס' ריש מכילתן ד"ה ב"ש) וא"צ גט ממנו. וכיון דבין בקטנה ובין בנערה. איכא כוחא דהיתירא ונוסף עוד בנער' דאיכא גם רבותא לרבנן דגם נער' יכול אבי' לקבל את גיטה משא"כ בקטנה דלר"י ליכא רבותא כלל וגם לרבנן אין שום חידוש במה דמקבל אבי' את גיט' מפני דהיא קטנ' ואך הרבותא דהיא יכולה לקבל גיטה לזאת ניחא להתנא לאשמעי' פלוגתתם בנערה דאיכא גם רבותא לרבנן. וכוחא דהיתירא. וחידושא לר"י וכאמור וא"ש:
דף מד.
גמ'. בעא מיני' רבא מרב נחמן מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כו' והכי קמבעי לי' מי אלימא כיד אבי' לשויי איהי שליח או לא א"ל אין עושה שליח ע"כ ונראה די"ל הטעם עפמש"כ הרמב"ן ז"ל בגיטין במלחמות פרק התקבל דפשט לי' שאין הנערה במקום אב אלא כשליח והתורה ירדה לסוף דעתו שרוצה שתכניס עצמה לרשותה ואין לו קפידא בגירושין דבע"כ הם יע"ש הרי דהיא אינו רק שליח וקיי"ל דמילי לא מימסרי לשליח ולזאת אינו יכולה לעשות שליח דאין שליח קבלה עושה שליח ולשיטת הרמ"ה נ"ל בטוש"ע אה"ע סי' קמ"א אין שליח קבלה יכול לעשות שליח גם בנתנה לו רשות ולשיטת הרשב"א וטור ז"ל דבנתנה לו רשות לעשות שליח יכול גם שליח קבלה לעשות שליח נראה דאם נתן האב רשות לבתו שתעשה שליח לקבל גיטה יכולה לעשות שליח דלא גרעה משליח אחר אך דבסתם דלא נתן לה אבי' רשות אז אינו יכולה לעשות שליח מפני דהיא עצמם אינו רק שליח וכמש"כ הרמב"ן ז"ל ואין שליח קבל' עושה שליח בלא רשות כנלע"ד לפום רהיטא ואי קשיא לך דלפ"ז דהטעם דאינו יכולה לעשות שליח היא מפני דמילי לא מימסרן לשליח דהלא זה במחלוקת שנוי' בין ר"י לר"מ בגיטין ס"ו וא"כ מאי קשיא להו להש"ס מהא דתנן קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט עד שיגיע גט לידה דמשמע בנערה לא הלא י"ל דמתני' אתיא כר"מ דס"ל דמילי מימסרן לשליח לק"מ דכיון דשמואל קאמר שם בשם רבי דהלכה כר"י (והכי קיי"ל בטוש"ע אה"ע שם) דחיקא לומר דסתם לן רבי במתני' כר"מ שלא כהלכתא והכי אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דפריך הש"ס הכי וכמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' כירה יע"ש:
אמנם יש מקום לומר דבתו גרעה טפי דגם בנתן לה רשות לעשות שליח קבלה דאינה יכולה לעשות שליח גם לשיטת הרשב"א וטור ז"ל כדי דלא לבוא לטעות דגם בלא נתן לה רשות יכולה לעשות שליח כיון דהיא יכולה לקבל גיטה בלא רשות וצ"ע:
דף מד:
ומ"ה ע"א תמן גרסינין. אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט אמרו לי' כו' וכו' עד שלהי הסוגיא ורבו הקושית והדיוקים בסוגיא זו. א'. הקשה הפ"י ז"ל על לישנא דקרנא דאמר אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט דהאי בבא דאם מיאון למה גט הוא שפת יתר לכאורה לפום מה דמשמע בסמוך דל"ש מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה יע"ש. ב' ג'. קשיא בהא דאמרי' אפכוה ושדרוה לקמי דרב ופירש"י ז"ל דהפכו דקרנא אמר צריכה גט ומיאון ושמו"ל אמר דברים בגו ושלחו לי' לרב אם יודה לדברי שמואל משום דרב אוהבו של שמואל אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמר בשם שמואל דלכאורה אינו מובן איך יעלה על הדעת דמפני אהבתו של שמואל לא יפסוק רב חלילה הדין אמת לאמתו ועוד הקשו העולם דמאי הועילו חכמים בתקנתם במה דהפכוה דאכתי י"ל דהדין דין אמת כשמואל שאמרו משם קרנא דצריכה גט ומיאון ורב מפני אהבתו של שמואל יודה לדבריו דדברים בגו יעוין פ"י ז"ל. ד'. הקשה הג' מוה' מ"י ז"ל בן ההפלאה בחידושים המלוקטים על הא דקאמר ר"נ והוא ששדכו דמנא ידע זה. ה'. דאמאי לא אמר כן על שמואל רק על רב ו'. הקשה הג' מוה' צ"ה ז"ל בן ההפלאה על הא דפירש"י ז"ל על הא דאמר ר"נ והוא ששדכו וז"ל הא דאמר צריכה גט כששדיך כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והו"ל קידושין למפרע עכ"ל דמנ"ל הא דהקידושין חיילי למפרע. ז'. דמפני מה לא פירוש כן מקודם בדברי רב אחא ברי' דרב איקא דקאמר דצריכה גט שמא נתרצה האב והתם הו"ל לרש"י ז"ל לפרש דהקידושין המה למפרע יע"ש. ח'. הקשה הפ"י ז"ל דאיך פירש"י ז"ל דהקידושין חיילי למפרע דהלא עיקר הטעם דחיילי הקידושין למפרע הוא מפני דכיון דנתרצה בשעת שמיעה אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא לי' וזכת' לו בתורת זכיי' כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכיי' מה"ת לזכות לאחרים והיינו לאבי' אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמש"כ בחידושי לגיטין בפ' התקבל עכ"ד יע"ש וכוונתו הוא לשיטת רש"י ז"ל בגיטין ס"ד דקטנה אינו יכולה לקבל את גיטה ולא נעשית שליח לאבי' יען דלא ס"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה שאני דבמידי דאיתא בדנפשי' יש לו זכיי' ושליחות כי התוס' הולכים לשיטתם דפסקו דזוכה לאחרים מדאורייתא וכמש"כ הרשב"א ז"ל. אמנם הרמב"ן ורש"י ז"ל לא ס"ל זאת הסברא או משו' דפסקו כשמואל וכר"ח או משום דס"ל דאפילו לרב אסי הא דזוכ' לאחרי' היינו מדרבנן אבל מה"ת אין לחלק בין מידי דאיתי בדנפשי' דלעולם אין קטנה נעשית שליח עכת"ד שם בגיטין בקיצור יע"ש אם כי י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דקטן יש לו זכיי' רק שהוא מדרבנן ולזאת אין קטנה יכולה לקבל גיטה מכל זאת מקודשת היא למפרע מה"ת לשיטת הב"י באה"ע סי' כ"ח שחולק על רי"ו ז"ל דס"ל דאם קידש' בחוב במעמד שלשתן שאינו מקודשת רק מדרבנן יען דהוא רק תקנתא דרבנן והב"י ז"ל חולק באמרו דכיון דתקנו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה המעות הו"ל כנתן לה הכסף ומקודשת היא מה"ת יע"ש וכפ' המהרש"ל ז"ל הובא בב"ש שם סק"ו יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דכיון דיש לה זכיי' מדרבנן וזכתה לאבי' כסף קידושי' שוב הוי מקודשת מה"ת ולק"מ. אמנם אכתי קשיא לרי"ו ז"ל (כי מפשטות הסוגיא משמע דמקודשת מה"ת יעוין בפ"י ז"ל בתוס' ד"ה אלא לאו) וגם אם נימי כי דעת רש"י ז"ל כרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דפסקו כשמואל (כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיי' ומתנה ובטוש"ע חו"מ סי' רמ"ג יע"ש דאין לקטן זכיי' לאחרים כלל הדק"ל. ט'. יש מהדיוק בהא דקאמר עולא אפילו מיאון אינה צריכה דהאי אפילו אינו מובן דהלא מיאון לא בעי' רק מגזרה דרבנן שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה אולם גט דחיישי' לשמא נתרצה לרב ושמואל הוא מה"ת א"כ איך קאמר עולא אפילו מיאון אינה צריכ' דהלא חידושא יותר לאמור דאפי' גט אינה צריכה ולא חיישי' לשמא נתרצה. אולם מיאון אינה רבותא דכיון דלא בעי גט אין מקום למיאון וכנ"ל בקושיא הראשונה. יו"ד. יש לעיין באיזה סברא פליגי רב ושמואל ועולא דרב ושמואל חייש לשמא נתרצה ועולא לא חייש ודבריהם הקדושים טעמי בעי. טעמי דמר ודמר. יא' הקשו התוס' על פירש"י ז"ל שפירש על הא דקאמר הש"ס א"ד אמר עולא קטנה כו' מילתא באפי' נפשי' הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר לי' ול"ש שידכו ול"ש לא שידכו ע"כ וכתב התוס' וז"ל וקשה דאין זו סבר לומר שתהא חלוקה כ"כ דהא לעיל פריך הגמ' אע"ג דשידכו אלמא סבירא לגמרא שהדבר פשוט הוא דבשדכו צריך מיאון והכא ללשנא דא"ד אמרי' דל צריך עכ"ל. י"ב. הקשו הרשב"א ורא"ש ז"ל על שיטת בה"ג שהובא בתוס' לקמן ע"ב בד"ה בפירוש דקטנ' שהלך אבי' למדינת הים ועמדה אמה וקידשה דקידושי' הם קידושין מדרבנן דכמו דתקנו רבנן דיכול לקדשה אמה ואחי' במת האב ה"ה כשהלך אבי' למדינת הים דא"כ מאי הקשה הש"ס על עולא מכולן מתו או מיאנו וכו' דהיכי משכחת לה דבעי מיאון בחיי אבי'. וגם מהא דתניא ושווין שמוכרה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלעולא האי אלמנה היכי דמי ודחקי' לאוקמי אליבא דר"י בר"י ובקידושי יעוד לוקמי הש"ס בהלך אבי' למדה"י והלכה ונתקדשה יע"ש: