חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת גיטין
דף ב.
תוס'. ד"ה מכפר לודים אור"י שהזכיר לוד לאשמעי' אע"פ שהיתה נקראת כפר לודים ע"ש בני לודים שהי' מצוים בה תמיד ע"כ וכ' המהרש"א ז"ל וז"ל ומיהו ק"ק למה לי' לתלמודא למימר לקמן דר"א הוסיף כפר לודים משום דמובלעות בתחום א"י הוא הא איכא למימר דהוסיף כפר לודים מהאי טעמא אע"פ שנקראת ע"ש כו' וכמש"כ התוס' ויש ליישב ודו"ק ע"כ אולי כוונתו הקדושה דיש ליישב ולומר דכיון דר"ג הוסיף על ת"ק אף סמוכין מסתברא למימרא דר"א דקאי על ר"ג הוסיף בכה"ג אף מובלעות דסמיכי טפי לא"י והש"ס הוסיף עדותו של רבב"ח דהוי סמוך מאוד כמבי כובי לפומבדיתא וא"כ האמת הוא דהי' מובלעות בתחום א"י א"כ מסתבר למימר דהוסיף גם מובלעות ואגב גררא קמ"ל עוד רבותא במלת לוד וכמש"כ התוס' וק"ל:
שם בתוס' ד"ה ואם יש ואין לומר דטענינין פרוע דהא רב אית לי' מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"כ פי' וכיון דלרב עכצ"ל טעמא מפני דטענינין מזויף מסתברא דגם לשמואל כן הטעם מטענת מזויף דיען דכחדא אמרו גם שניהם הדין דאי לא אמר תנו אין נותנין מסתברא דחד טעמא להו ואולי זה כוונת הויש ליישב קצת שכ' המהרש"א ז"ל יע"ש:
דף ג.
גמ'. ורבא אמר לך אטו הכא כי אמרו ידעי' מי לא מהימני כו' יעוין בתוס' דקושיא דאשה ובעל דבר לא חש לתרץ יען דלא שכיח ומכל זאת בהדי קושיא דידענו צירף אותם רבה לסניפים להקשות מכאן יש להוכיח דאין להעמיד יסוד על צירוף כי לצירוף מצרפין גם מה דלא קיימא בפ"ע וכנודע כלל הפוסקים:
שם תוס' ד"ה הכא בפני ואור"י דמכח מתני' דבריש פ"ב דקתני כו' צ"ע קצת דלפ"ז דעיקר הוכחת רבא מלישנא דמתני' דידענו לא מהני אמאי לא משני רבא כלום על זה לסתור הוכחה זו:
שם בד"ה מאן האי תנא כו' וגם רב אשי דאמר לקמן כו' פי' דר"א הי' בתרא ובוודאי ידע את המסקנא וכ"כ בחי' הרשב"א ז"ל:
דף ג:
בד"ה וכי לא בעי' כו' דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדעבד. יעוין בהגהות היעב"ץ ז"ל מש"כ ולענ"ד נראה כוונתם דכיון דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה מה"ת וכתב קאי אחתימה א"כ מדאורייתא כשר לכתחלה ג"כ כי מהיכי תיתי לך לכתחלה לא וא"א לפרש כשר בדעבד מה"ת כי גם לכתחלה כשר מה"ת ושארא כשר גם מדרבנן וק"ל:
דף ד:
תוס'. ד"ה תנן המביא כ' המהרש"א ז"ל שם וז"ל מיהו ק"ק לרבא ממוליך דמשמע דווקא מוליך מא"י למדה"י אבל ממדינה למדינה בא"י ל"צ ויש ליישב וק"ל ע"כ פי' די"ל דנקיט מוליך אגב מביא או דכיון דרבנן בתראי אתי לפלוגי על ר"ג ור"א דבסמוכות ומובלעות א"צ לזאת תפסו בלשונם לומר דא"צ רק במוליך ומביא מא"י למדה"י שמרה"י מורה על רחוק ויעוין חי' הרשב"א ז"ל:
דף יז.
תוס'. ד"ה משום בת אחותו שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרי' אוקמה אחזקת א"א והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרב' אוקמה בחזקת כשרות שלא נבעל' כשהיא א"א ע"כ יעוין בשב שמעתתא ש"ג פי"ד שהוליד דכיון דע"כ בעי' לשני התירוצים יען דחזקה דהשתא דגרושה כמאן דליתא נגד חזקה דמעיקרא ולזאת כשתביא גט בלא זמן לאחר התקנה שנפסלו העדים אמרי' דנגד חזקת כשרות שלה יש חזקת כשרות של האדם ואמרי' השתא הוא דחתמו ולכך קטלינין לה יען דחזקה גרידא דגרושה לפניך דהשתא כמאן דליתא נגד חזקה דמעיקרא דא"א ומיישב בזה דברי הטור באה"ע סי' קכ"ז מקושית הב"ח וט"ז שם יע"ש באריכות ולענ"ד לא נראה כן יען דלה אנו מוצאין מחזקת כשרות שלה מה"ת משא"כ העדים אינם נפסלים רק מדרבנן יען שעברו על תקנת חז"ל לחתום גט בלא זמן וא"כ מה"ת יש לה שמי חזקת. ואו דמדרבנן יש נגד חזקת כשרות דידה חזקת כשרות דעדים ע"י דרבנן אינו חייבת מיתה וצדקו דברי הב"ח והט"ז כנלע"ד:
דף יח:
בתוס'. רי"ד ז"ל אמרי לה כשר כו' ואמרי לה פסול כו' ואי ק' והא אפי' בשאר שטרות נמי כו' א"נ התם דעבד דהא מלאוהו קאמר דמשמע דעבד והכא לכתחלה משמע אבל לעולם אי מיקרי וחתם כו' כשר ותתקיים העדות בשאר כדכתיב התם בג"פ ע"כ וזה כשיטת הרמ"ה ז"ל בטור אה"ע סי' ק"כ ואפשר שגם הוא הוכיח שיטתו מכח קושית התוס' רי"ד יע"ש בב"י ז"ל:
דף סב.
אמר רב יהודא אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו וכו' יעוין מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח דהביא ראי' דלשתות מים אדם קודם יע"ש בפמ"ג. וגם לפי הגירסא דכאן דגרסי' דאסור לטעום אין סתירה לדברי המג"א. דהלא חזי' לרבנן דבי רב אשי בפסחים ק"ם דלא קפדי אמיא ובתוס' שם דברייתא דכל הטועם לא מוקמי אמיא. הרי דגם בכלל טעימ' לא הוי שתיית המים. ויע"ש ביד אפרים ויש לעיין בשאר משקין דאין שום ראו' להתיר איך הדין וצ"ע לי כעת:
דף פג:
גמ'. אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב אב"א משום בזיון דבעל ואב"א משום חצרה הבאה לאחר מיכן מאי בינייהו איכא בינייהו דקדמה איהי ושוי' שליח מעיקרא ע"כ ופרש"י ז"ל דקדמה איהי ושוי' שליח דידה קודם שמכר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבאה לאחר מיכן ע"כ וכן פי' התוס' רי"ד ז"ל הרי דבשוי' איהי שלוח ליכא משום חצירה הבאה לאחר מיכן וכמבואר ג"כ בתוס' לעיל כ"ד ע"א ד"ה חצרה ואמרי שם טעמא מאי משום דאיכא בזיון דבעל והכא בעל לא קפיד הרי לנו סוגיא ערוכה דלטעמא דבזיון שרי בלא קפיד הבעל (יעוין חי' רמב"ן ז"ל) ולפ"ז במחובר שני הדברים יחד שעשתה היא שליח מקודם וגם הבעל אומר דלא קפיד שרי גם לרב כי כלהו טעמי ליתנייהו ודבר זה לאו חדש הוא. אך כתוב הוא על ספרי רבותינו הקדמוני' ז"ל הלא המה הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם ובר"ן אלפסי ז"ל וכ"נ מהב"ש בסי' קמ"א ס"ק ד' וכ"כ הכנה"ג שם בשם מהר"י הלוי ז"ל דזה לכ"ע שרי יע"ש ובס' ל"ו סק"ד:
אמנם ראה זה מה שכתוב עלי ספר התרומה בה' גיטין סי' ק"כ וז"ל הבעל יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו והאשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אבל אמר רב בפ' התקבל אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה. ואע"ג דר"ח שרי לא אתמר הלכתא כמאן וטעמא דרב דאסור אית דאמרי גזירה משום חצרה הבאה לאחר מיכן ואית דאמרי טעמא משום בזיון דבעל וקאמר א"ב קדמא איהי ושוי' שליח ומשום בזיון ליכא משום חצירה איכא ובירושלמי מוכח דהוי משום בזיון דקאמר עובדא באשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אמר רב לא יחזיר ופריך מחלפא שיטתי' דרב דאמר אין האשה עושה שליח כו' ומשני אחורי הדלת הי' עומד ושמע את קולה פי' שמע כשעשתה שליח ולא הקפיד א"כ שמע שעשתה שליח קודם שעשה הוא דהשתא ליכא משום בזיון א"כ אם הבעל חפץ שתעשה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו כשר ואפ"ה אין טוב שיתקיים הדבר לעשות דשמא ה' כמאן דמוקי טעמא משום חצרה הבאה לאחר מיכן עכ"ל הרי דלקח לו דרך אחר בפי' הסוגיא דבשוי' איהי שליח מקודם קפידא דבעל ליכא (יעוין חי' רשב"א ז"ל) אבל גזרה משום חצרה הבאה לאחר מכאן איכא ואולי בחר לו דרך זה מפני דיוק המפרשים דאמאי לא קאמר הש"ס א"ב היכי דלא קפיד הבעל יעוין בתוס' ובמפרשים הנ"ל:
וגם מפני קושית התוס' ור"ן ז"ל בחידושיו בהא דקאמר הש"ס לעיל כ"ד הניחא למ"ד משום בזיון דבעל אלא למ"ד משום חצרה הבאה לאחר מכאן מאי איכא למימר דאמאי לא שנו הש"ס כגון דשוי' איהו שליח מעיקרא והדר שוי איהו שליח דליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן יע"ש כי לפירוש ס' התרומה א"ש וכמובן ומצאתי בהג"ה מל"מ בפ"ד מה"א ה' ז' שהביא בשם הסמ"ג שפי' ג"כ כן וכ' ג"כ כדברי מפני דהוקשה לו קושית התוס' יע"ש גם האבני מלואים שם בסק"ב העיד לנו שכ"מ בהגהות מיימיני בפ"ו דגירושין יעיין שם ובאמת שכן משמע ממש"כ שם וז"ל ולפי הלשון הזה אין האשה יכולה בשום דבר לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואפי' אם הבעל חפץ בדבר או שעשתה היא שליח קודם שעשה הוא שליח דהשתא אין כאן בזיון דבעל ע"כ ומדכ' דבשוי' איהי מקודם שליח ליכא משום בזיון דבעל עכצ"ל דמפרש הא"ב דקאמר הש"ס דשוי' איהי שליח מקודם איכא משום חצירה הבאה לאחר מיכן. ולאחר שהביא הראי' דמירושלמי מוכח כמ"ד דטעמא משום בזיון סיים וז"ל ומ"מ כ' בסה"ת וס"ה שנכון להחמיר ואין הדבר טוב לעשות כיון דלא אתמר הלכתא כמאן וגם לא נודע איזה טעם עיקר שמא ס' כמ"ד טעמא דרב משום חצירה הבאה לאחר מיכן ע"כ פי' כי לדעת סה"ת וסמ"ג לטעמא דחצירה אין לזה תקנה וכאמור:
ובזה נתגלה כוונת רבינו הטור שכ' וז"ל האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו' ובספר התרומה כ' שאינה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ע"כ ולא ביאר טעם הדבר לשיטת סה"ת למען נידע דהיכי דנוכל לתקן לשני הטעמים גם לסה"ת שרי והי' נלע"ד דהטור ס"ל כדעת אביו הרא"ש ז"ל שהביא באחרונה שהיא שיטת רוב הפוסקים דפ' כר"ח ולכך לא חשש להאריך ולבאר שיטת הסה"ת דנדע באיזה אופן שרי גם לשיטתו. יען דלדידי' בכל גווני שרי אמנם ראיתי להב"ח שכתב וז"ל ורבינו דכ' בשם סה"ת בסתם שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו ולא כ' הני חילוקי דינים נראה דטעמו משום דאזלי' לחומרא הכא והכא משום דלא נודע לנו איזה טעם עיקר אליבא דרב וכ"כ הגהות מיימיני פ"ו והכי נקטינן לחומרא באיסור א"א והוי ספק מגורשת ע"כ ולא זכיתי בראשית ההשקפה להבין דעתו הרחבה כי למש"כ מקודם פי' רש"י ותוס' ורשב"א ז"ל איך מספיק תי' זה לסתימת הטור הלא גם אם נתפוס חומרת שני הטעמים מ"מ יצויר אופן דיכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה וכנ"ל ולא הי' לו לסתום אמנם עתה נראה כי יפה תי' רבינו הב"ח (אברא כי סתימת לשונו מורה דלא כוון לזה כי הי' לו להביא פי' סה"ת אמנם תירוצו אמת) כי רבינו יעקב ז"ל שכל את ידיו וכ' שיטה זו בשם סה"ת אם כי רבים המה אשר פסקו כרב. אבל הורה לנו כי לפי' הסה"ת ולשיטתו שתפס חומרת שני הטעמים בכל עת וענין אינה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה וכאמור והוא האמת בסייעתא דשמיא:
והנה מדברי הב"ח נראה דס"ל כי הטור הביא את דברי סה"ת לחוש לדעתו. ולפ"ז לדעת סה"ת וסמ"ג והגהמי"י וטור ז"ל גם בשוי' איהי מעיקרא שליח. ולא קפיד הבעל אינה יכולה לעשות שליח. אבל לדעת רש"י ותוס' ותוס' רי"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל בהאי גוונא שרי לכ"ע ועתה נחזה בס"ד אם יכולים להורות הלכה למעשה כדעת המקילין ושלא לחוש לדעת המחמירין. ואען ואומר בס"ד:
הלא נודע כי דעת רב האי גאון ור"ח ורי"ף ורמב"ם ותוס' רי"ד ורבינו שמחה ורשב"א ורא"ש וה"ה ז"ל כולם כאחד הסכימו לקבוע הלכתא כר' חנינא. מתרי טעמא חדא מפני דרב תלמיד לגבי ר"ח ואין ה' כתלמיד נגד הרב והריטב"א ז"ל בחי' טען ע"ז וז"ל ואע"ג דרב תלמיד הוא לגבי ר"ח וקיי"ל כר"ח ופשטא דשמעתי' נמי כוותי' אלא הכא כיון דחזי' לר"נ דמספקא לי' אנן לא נגרעו וכדאמר לעיל באידך פרקא דאמר ר"ה דכיון דלא אתמר ה' לא כרב ולא כשמואל כל דאלים גבר ואע"ג דקיי"ל כשמואל בדיני ומשום האי טעמא נמי לא פסקו רבוותא כשמואל וחשו לר"ה בר תחליפא אף כאן נמי ראוי לחוש לר"נ דאסתפקא לי' וכיון שכן נקטינן לחומרא והאשה אינה עושה שליח לקבל גיטה ואם עשאתו לקבל גיטא חיישי' וחולצות ולא מתייבמות ע"כ ונראה לדעתי העני' ליישב קושית הריטב"א ז"ל על טעם זה. והוא דהנה בהא דאמר ר"נ אם איתא לדר"ח עבדי בה עובדא עמדו בזה הרשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם דמאי אשמעוי' ר"נ הלא פשיטא הוא. ונראה לע"ד דרש"י ז"ל תיקן זאת בצחות לשונו שפי' וז"ל אם איתא לר' חנינא אם הייתי יודע דה' כמותו עבידנא בהאי מילתא עובדא כוותי' ואמינא מגורשת ולא חיישי' לחצירה הבאה לאחר מכאן ע"כ והרשב"א ז"ל כ' עליו ולא הבנתי לשונו פשיטא דאם איתא לדר' חנינא דאמר לא גזר משום חצרה אנן נמי לא גזרינן ומאי קאמר ר"נ ע"כ וגם יש עוד מהדיוק בלשון רש"י ז"ל דשביק טעמא דבזיון דבעל יעוין מהרש"א ז"ל ולומר דס"ל כדעת מי שאומר דכיון דקא לשה לית לן בזיון דבעל דחיקא לי יען דרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל דחו שיטה זו (ומדבריהם בחידושיהם יש סתירה גם לדברי המהרש"א ז"ל יע"ש) אבל למדתי פירוש דבריו הקדושים מדברי הר"ן ז"ל באלפס שכ' וז"ל עבידנא בהא מלתא עובדא כוותי' ואמינא מגורשת ולא חיישי' לחצירה הבאה לאחר מכאן אע"ג דבהאי עובדא דמי להו טפי משום דחד שליח הוא. ע"כ הוסיף הני תיבות מאע"ג וכו' לבאר דברי רש"י ז"ל דר"נ אתי לאשמעוי' דלר"ח לא זו בשני שלוחים דלא דמי כ"כ לחצר הבאה לאחר מכאן לא גזרינן אך גם זו בשליח אחד דדמי ממש לחצירה הבאה לאחר מכאן שהי' מקודם חצירו של הבעל ואח"כ כשקנתה נעשה שלה וה"נ אותו שליח שהי' מקודם של הבעל נעשה עתה שליח שלה מ"מ לא גזרי' ומיושב קושית הרשב"א ז"ל ודיוק המהרש"א ז"ל וכמובן. וא"ש פירוש רש"י ז"ל:
אמנם הרשב"א וריטב"א ז"ל פירשו דר"נ אתי לאשמעוי' דלא בעי' שליחות החוזרות וקושית רבא הוא רק על טעמא דמלתא דס"ל הכי יע"ש ולפירושם נלע"ד לפרש דברי ר"נ עפמש"כ התוס' לעיל כ"ד בד"ה חצרה הבאה לאחר מכאן וז"ל וא"ת למה לי למנקט משום חצרה הבאה לאחר מכאן הו"ל משום שליחות עצמה שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכי האי גוונא לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ואומר ר"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אצל הבעל אינו ברור כ"כ דאיכא דמספקא לי' לקמן בפ' התקבל ע"כ וכ"כ בחי' ר"ן ז"ל שם יע"ש הרי מבואר דיותר קרוב לגזור שלא תעשה אשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה מפני חזרת שליחות מגזירה דחצירה הבאה לאחר מכאן ולפ"ז י"ל דס"ל לר"נ דאם נימא דבעי' שליחות החוזרת בוודאי יש לחוש לגזירה קרובה כזו שלא תעשה האשה שליח לקבל משליח בעלה אטו שליחות החוזרות ור"ח דס"ל דיכולה לעשות שליח עכצ"ל דס"ל דלא בעי' שליחות החוזרות וזה דאמר ר"נ אם איתא לדר"ח עבדי בה עובדא כי מוכח דגם שליחות החוזרות לא בעי' ורבא השיב לו דגם לר"ח אין לעשות מעשה בעובדא זו כיון דלא חזרה שליחות אצל הבעל וי"ל דגם ר"ח ס"ל דבעי' שליחות החוזרות (יעוין חי' הרשב"א וריטב"א ז"ל) ומ"מ לא גזר אטו הא ולפירוש זה י"ל דטעם ספיקו של ר"נ הוא רק לשיטתו דס"ל דגם שליחות החוזרות תלי בפלוגתא דרב ור"ח ובשליחות החוזרות אסתבר לי' כמאן דסובר דבעי' ולכך דחה האי כללא לפסוק כר"ח שהי' רבו של רב (יעוין תוס' ס' ע"ב ד"ה השתא דלא אתמר) וספוקי מספקי לי'. אמנם למאי דקאמר רבא דגם לר"ח בעי' שליחות החוזרות הדרינין לכללא דאין הלכה כתלמיד נגד הרב ומיושב טעמם הראשון וכאמור:
טעם השני כ' הרי"ף ז"ל וז"ל ואיכא מאן דפסק הלכתא כר"ח ומסייעא לי' למימרא מהאי מעשה דההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו כו' אר"נ כו' א"ל רבא ואם איתא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל שלחוה קמי' דר' אמי שלח להו לא חזרה שליחות אצל הבעל ור"ח בר אבא אמר נתיישב בדבר כו' הוה עובדא ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחלוצה כו' אלמא מדלא אסתפקא למאן דאסתפקא לי' אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ומאן דבטלי' כו' מכלל דפשיטא להו לכולהו דה' כר' חנינא דאי ס"ל ה' כרב אפי' חזרה שליחות אצל הבעל לא מספקא להו דגט פסול הוא הלכך ה' כר"ח. ודא הוא סברא דר"ה גאון ז"ל ומסתברא כוותי' ע"כ אמנם הבה"ג ורבינו שמואל בן חפני ור"ת וראב"ן וסה"ת ז"ל פסקו כרב והרמב"ן וריטב"א ור"ן ז"ל הסכימו לחוש לדעתם וכל טענתם לסלק ראי' זו הוא מפני דיש מקום לחקירה זו דשליחות החוזרות גם אליבי' דרב היכי דהבעל לא קפיד דליכא משום סיון דידי' וגם שוי' איהי שלוחה מקודם שעשה אותו הבעל שליח להולכה דליכא משום חצירה הבאה לאחר מכאן דזה גם לרב שרי לולי טעמא דשליחות החוזרות יע"ש ולפ"ז אם נפרש כפי' הסה"ת וסמ"ג דלטעמא דחצירה גם בכה"ג אסור הראי' במקומה עומדת. ולפ"ז בשוי' איהי שליח מקודם וגם הבעל לא קפיד יש להתיר מכח ממ"נ דאם כפי' סה"ת וסמ"ג עכצ"ל דאין ה' כרב וכטעמא דחצירה כי לטעם זה אין מקום לחקירתם בשליחות החוזרות כי בלא"ה בכל גווני אסור ואם נרצה לפסוק כרב ולחוש לשני הטעמים עכצ"ל כפי' רוב הפוסקים דבשוי' איהי שליח מקודם ליכא משום חצירה. ואם גם הבעל אינו מקפיד אז שרי לכל הטעמים וכמש"כ הרמב"ן וריטב"א ור"ן ז"ל:
ואין להקשות על פסק סה"ת וסמ"ג דפ' כר וכטעמא דחצירה ולפירושם מה יענו לראי' זו כי באמת הרמב"ן ז"ל השיב עוד בתשו' ראיה זו כי י"ל דכל פלפולם הוא רק אם הגט בטל מדאורייתא כי למ"ד דבעי' חזרה דשליחות אצל הבעל באין שליחות החוזרות הגט בטל הוא ותצא והוולד ממזר ומאן דאצרכה גט וחליצה פי' דמספיקא דאורייתא תחלוץ ועושה הוולד ס' ממזר ואם נשאת תצא. הא לרבנן וודאי חלצה כרב יע"ש בחידושיו וא"כ י"ל דסמ"ג וסה"ת ס"ל כתי' זה:
אמנם הרווחנו בזה יען דחזי' לרבותינו הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל דרק תי' הראשון של הרמב"ן ז"ל הי' להם לעיקר ומנא אמינא לה מדחזי' להרשב"א ז"ל דדחה רק תי' הראשון של הרמב"ן ז"ל והעמיד הראי' על מכונה ולכך פ' כר"ח (ויש מקום דיוק על דברת הג"ה מל"מ שם שכ' נגד דברי המ"כ שהביא הב"י ז"ל בסי' ל"ו דגם בקידושין ס"ל שאין האשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה וז"ל גם בתשו' הרשב"א ז"ל ס"ס אלף רל"ו ובמיוחסות סי' קל"א משמע דבקידושין אשה עושה שליח לקבל' מיד שליח בעלה יע"ש ע"כ דמה זה סתירה מהרשב"א ז"ל שהוא מכת הפוסקים כר"ח גם בגירושין לשיטת המ"כ דאזיל לדעת הפוסקי' כרב) כמבואר בחידושיו ולא חשש לתי' הב' של הרמב"ן ז"ל שסותר ג"כ ראי' זו וגם הריטב"א ז"ל לאחר שהביא שיטת הרשב"א ז"ל דלפירושו נסתר תי' הראשון של הרמב"ן ז"ל כ' וז"ל ומי' אפי' לפי' זה ליכא ראי' למיפסק כר"ח כיון דר"נ מספקא למילתי' דר"ח וכדכתי' ע"כ ולא השיב כי יש לנו תי' אחר לסתור ראי' זו ולהעמיד דעת הפוסקים כרב וגם הר"ן ז"ל לא הביא כלל תי' השני. ואולי דסתימת הסוגיא בהא דאצרכה גיטא וחליצה משמע דרק מטעמא דשליחות החוזרות אצרכה זה ולולי חששא זו הי' גט מעליא ולתי' הב' של הרמב"ן ז"ל עיקר משאם ומתנם הוא רק בדינא דאורייתא וזה עיקר והוא חסר ודבר כזה הי' להסוגיא לבאר ולא לסתום וחלילה לשפל ערך כמוני להרהר אחר דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אך דקאמינא כי אולי זה טעם הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל דמיאנד בתי' זה ולפ"ז לבד מה שהם לא פי' כפי' סה"ת והסמ"ג למדנו עוד זאת לדעתם הקדושה כי אם נרצה להחמיר ולפרש כפי' סה"ת וסמ"ג א"א לקבוע הלכתא כרב וכטעמא דחצרה (לבר מריטב"א ז"ל והבן) וכדאמרן:
והנה מהירושלמי העידו סה"ת והגה"מ כי מוכת כמ"ד דטעמא משום בזיון אם כי בשיירי קרבן בפ"ו דגיטין בד"ה אני אומר אחורי הדלת הי' עומד כ' וז"ל כ' הגהמי"י בפ"ו מה"ג מסוגיין מוכח דטעמא דרב משום בזיון דבעל ואינו מוכרח משום די"ל דמעשה הי' שקדמה איהי ושוי' שליח קבלה דמשום חצרה הבאה לאחר מיכן ליכא כפי' הבבלי בסוגיין ומשום בזיון דבעל איכא וקאמר דגם לבזיון דבעל ליכא למיחש דאחורי הדלת הי' עומד אבל לעולם דרב פוסל אפי' במקום דליכא בזיון דבעל אי איכא למיחש לגזירה דחצרה הבאה לאחר מכאן ע"כ אמנם באמת צדקו דברי הגה"מ וסה"ת לשיטתם כי לפירושם למ"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן בכל גווני אינה יכולה לעשות שליח לקבל גט מיד שליח בעלה גם בשוי' איהי שליח מקודם וא"כ מוכח שפיר מירושלמי כמ"ד דטעמא משום בזיון הרי לנו עוד צד אחד להקל דאם נימא כפי' סה"ת וסמ"ג דלמ"ד משום חצירה בכל גווני אסור מוכח מירושלמי כמ"ד דטעמא משום בזיון ובלא קפיד הבעל שרי והכרעת הירושלמי הוי הכרעה ומכח זה כ' הרא"ש ז"ל בכלל מ"ה סי' ט' דעיקר כטעם זה יע"ש גם הלבוש בסי' קמ"א סעי' א' לא הביא רק טעם זה יע"ש והסה"ת ג"כ לא כ' רק שאין טוב הדבר שיתקיים לעשות דשמא ה' כמ"ד דטעמא משום חצרה הרי דהוא בעצמו ס"ל לעיקר כאידך טעמא כהכרעת הירושלמי אך מצד החומרא חשש לטעמא דחצרה וכמבואר גם בהגה"מ שם יע"ש:
ועתה דיש לפנינו עוד דעת רוב הפוסקים דפסקו כולהו כר"ח והסכימו הריב"ש וב"י ז"ל דעיקר כוותייהו ולזאת הביא דיעה זו בסתם מקודם כדרכו בקודש אך הביא דיעה שני' בשם י"א אח"כ יען דכ' בספרו הארוך מיהו היכי דאפשר ראוי' לחוש לדברי הנוטים לסברת רב מפני חומר א"א אברא כי בסי' ל"ו סעי' י"ב סתם וכ' אין האשה עושה שליח לקבל קידושין מיד שליח בעלה. אבל כבר תמה שם הב"ש בסק"ח וז"ל ולכאורה תמוה כאן פוסק בפשיטות דאינו עושה ובסי' קמ"א הביא פלוגתא בזה ושם משמע דס"ל עיקר דעושה ע"כ ולדעתי העני' נראה די"ל כי זה פשיטא דלהקל גם לדעת הפוסקים כרב אין להקל כי לטעמא דחצירה הבאה לאחר מכאן פשיטא דאינו אלא מדרבנן אך גם לטעמא דבזיון דבעל אם כי הרמב"ן ורשב"א ז"ל הסתפקו בזה אבל יותר נוטה דעתם בלא ידעי' אם קפיד הבעל אינו אלא מדרבנן (ובדידעי' דהבעל קפיד אז גם לר"ח גט פסול הוא יעוין תשו' הרשב"א ז"ל שהובא בב"י ס"ס קמ"א וברמ"א ז"ל) וכיון דמה"ת קידושין גמורים המה א"כ להחשיב אותו לקולא לספק קידושין ז"א אליבא דכ"ע וא"כ אין נ"מ מפסק הב"י גבי קידושין רק להצריך עוד קידושין פעם שנית וזה דבר שאפשר לעשות בקל ובמקום שאפשר כ' הב"י דיש לחוש לדעת המחמירין ולזאת סתם כדעת המחמירין מפני דאינו נ"מ למקום עגון (אם כי יש לצייר בקידשה ומת ואחיו נקטע רגלו שאינו יכול לחלוץ וא"כ לדעת המקילין דהוי קידושין גמורים יש לה תקנה ע"י יבום משא"כ לדעת המחמירין דאין לה תקנה אבל עובדא כזאת שיהי' כולהו בהדדי גם אחד מני אלף לא שכיח וכיון שלא ימצא מקום עגון כזה רק בדרך רחוקה מאוד ע"כ לא חשש הב"י לסתום ובפרט דהי' לו לסמוך עוד על מה שיבאר בסי' קמ"א) אבל בה' גיטין דיוכל להיות בגירשה והלך לו למדה"י ובדרך קרובה יוכל להיות מקום עגון לזאת גילה דעתו הטהורה בזה דעיקר כדעת המקילין רק באפשר יש לחוש להמחמירין וא"ש:
אמנם מבואר דס"ל להמחבר דעיקר כדעת הפוסקי' ד"ה כר"ח אך דמפני חומר א"א אנו מחמירין כדעת הפוסקים כרב גם בפירושא דסוגיא חזי' כי רש"י ותוס' ותוס' רי"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל פירשו באופן דבשוי' איהי שליח מקודם וגם הבעל לא קפיד לכ"ע שרי ואין לנו נגדם רק סה"ת וסמ"ג והגהמי"י וטור (לפי' הב"ח) ורבים המה המקילין גם בהני תרי טעמי נראה עיקר כמ"ד דטעמא משום בזיון וכמש"כ הרא"ש ולבוש וגם סה"ת וסמ"ג והגהמי"י חששו רק מצד החומרא לטעם השני. ועתה ע"י שלש אלה גם אם נאמר להחמיר ולהחשיב את הכל לספיקא דפלוגתא הלא יש לנו שלש ספיקות גמורות ס' שמא ה' כר"ח ואת"ל כרב ס' שמא ה' כמ"ד דטעמא משום בזיון ואת"ל לחוש לשני הטעמים שמא הלכה כפי' רוב המפרשים ופוסקים דלפירושם בשוי' איהי שליח מקודם וגם הבעל לא קפיד לכ"ע שרי וכאמור:
וא"ת להחמיר מכח מש"כ הט"ז ביו"ד ק"י ס"ק ט"ו וז"ל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת א"א ונולדו אח"כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושי' אפי' הוה כמה ס"ס לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מכלל א"א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש ע"כ ולא ס"ל כהש"ך שם בכללי ס"ס אות כ"ח דבג' ספיקות מהני אם שכולהו סותרין החזקה ועם הט"ז הסכימו המ"כ ומ"י כמבואר בפמ"ג שם בש"ד בכללי ס"ס (יעוין חו"ד שם דהביא רק דעת הש"ך) התשובה בצדה כי שם בפמ"ג באות כ"ח כ' בשם הכה"ג שכ' בשם הגהות אלפסי והתב"ש דבספיקא דפלוגתא דרבוותא ל"ש לומר אוקמי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וסיים והכין הלכתא דפלוגתא או בעיא לא אוקמי אחזקה וא"כ ס"ס בפלוגתא או בעיא הוי ס"ס ע"כ וזה לו ליסוד מונח (אם כי הפר"ח בכללי ס"ס אות י' כ' להיפוך כבר ביאר הפמ"ג בפתיחתו לטריפות דאזיל לשיטתו משא"כ לדידן יע"ש אמנם להפר"ח בלא"ה שרי יען דס"ל שם באות ט"ז דס"ס מהני במקום חזקה יע"ש ויעוין ברמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה ובש"ך שם ובהנהגות הוראת איסור והיתר ביו"ד. ובחי' רעק"א ז"ל שם ובשו"ת השיב משה סי' פ"א) עד שהשתמש בזה בכמה וכמה מקומות שם יע"ש. אברא דלענ"ד יש להרהר על זה הכלל מדברי החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק נ"ה בשאלת תשובה שם שכ' וז"ל הן אמת ראיתי כי הרב בעל מ"ב פסק בשם הרב מזרחי דכל דאיכא פלוגתא בדיני עגונה הולכין להקל והביא ראי' ממס' עדיות כו' ולדעתי הדבר פשוט דכשם דגבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אזלי' לחומרא דאיכא אשה בחזקת א"א ומה לי עדים ומה לי דיינים וא"כ אשה זו בחזקת איסור עומדת ומי יתירה מספק ע"כ הרי מבואר מדבריו דגם בספק פלוגתא אוקמי' אחזקת א"א (יע"ש ברמ"א ז"ל סעי' ט"ו ובח"מ ס"ק ל"א וב"ש ס"ק מ"ז ושאר אחרונים) וגם למה שהעלה הפמ"ג ביו"ד סי' י"ח בש"ד ס"ק ל"ג כדעת השבות יעקב מטעמא דספיקא דשמא פגימה כ"ש הוי פגימה לא הוי ספיקא דדינא ול"ש אוקמי אחזקה וא"כ כיון שבזה צריכין להתחיל תחלה והוי ס' השקול וכשבא ס' השני נוסף על הראשון אם שהוא ע"ד ההזדמן שפיר הוה ס"ס יע"ש נראה לכאורה היפוך זה מתשובת מהר"י בן לב ז"ל שהובא בקונט' עגונות סי' ל"ה וז"ל יש לגמגם אם נאמר מאחר שבגמ' נסתפקו אי סימנין דאורייתא או דרבנן כשיצטרף לזה עוד ס' אם סי' זה הוי סי' מובהק אם נאמר להקל מטעם ס"ס או נאמר העמד אשה בחזקת א"א ע"כ אין להקל ע"כ והרי גם בכאן אנו מתחילין אם סימנים דאורייתא או דרבנן כמו גבי פגימה דהוי ספיקא דדינא ולדעת הפמ"ג כיון דבזה ל"ש אוקמי' אחזקה של א"א כשיצטרף עוד ס' המקרה נחשב לס"ס ואנן חזי' למהריב"ל ז"ל שלא פסק כן. ואולי כי חומר א"ח שאני אמנם לנידון דידן אין סתירה ממהריב"ל ז"ל כי י"ל דלא החמיר רק בנידון דידי' דספק אחד הוי ס' המקרה דהחזקה מסלקת לאותו ספק (יעוין פמ"ג ק"י במ"ז ס"ק ט"ו. ובחי' לעיל בכתובות ט' בתוס' ד"ה לא צריכא) אבל היכי דשני הספיקות הם ספיקא דפלוגתא י"ל דגם הוא מודה (יעוין תורת השלמים בדיני ס"ס במחודשים שהביא דמהריב"ל ז"ל בעצמו בחלק ג' בכמה מקומות סובר דהיכא דשני הספיקות הם פלוגתא דרבוותאי מ"מ נחשב לס"ס יע"ש שהביא בשם כמה וכמה פוסקים דדחו דעת האומרים דלא נחשב לס"ס בשתי ידים וגם הוא הכריע כמותם ויעוין פמ"ג במחודשים אות ג'. וזה הלכה ברורה כנודע בשער בת רבים) דמהני גם נגד חזקה אבל מלשון הח"מ נראה דס"ל דאין הבדל בין ס' המקרה לספיקא דדינא:
אמנם מלבד דרבים המה החולקים עליו הכנה"ג והגהות אלפסי ותב"ש וכן הכריע רבינו הפמ"ג להלכה ולמעשה. בנידון דידן גם להח"מ הוי ס"ס שפיר מטעם אחרינא כי הלא כל מקום צר ס' להחמיר הוא רק לחוש לטעמא דמ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן וזה אליבא דכ"ע רק מדרבנן וכבר העלה הפמ"ג ביו"ד סי' ל"ג במ"ז סק"ד דבמלתא דרבנן מהני ס"ס נגד חזקה כי טעמא דחזקה מסלק הס"ס הוא מפני דס"ס כי רובא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוי פלגא ופלגא אבל בדרבנן שוב הוי ס' ברבנן להקל (יעוין פמ"ג בדיני ס"ס שם שכ' ובדרבנן יש לצדד ואני יודע כי המעיין שם יוכל להתעקש ולומר כי זה תלוי בפלוגתא דט"ז וש"ך אם ג' ספיקות מהני וכיון שכ' למעלה לחוש לדעת החולקים על הש"ך א"כ מה יועיל זה אבל באמת ז"א כנראה להמעיין בכל הישר וראי' לזה מהכרעת הפמ"ג בסי' ל"ג וגם שם נראה דדעתו נוטה לזה יע"ש ובתוספת תוכות ט' ע"א ד"ה ואב"א מש"כ בשם ר"י ז"ל) ע"ש וא"כ בנידון דידן דיש לנו שלש ספיקות אשר בכל ס' בפ"ע נראה עיקר כדעת המתירין רק שאנו חוששין להחמיר בכל ס' בפני עצמו אבל בהצטרפם יחד דמה"ת פשיטא דהוי גט מעליא לכ"ע וכל הספק הוא רק בדרבנן. ואיכא ג' ספיקות. וכולם ספיקא דרבוותאי בוודאי דאין לחוש כלל לחזקת א"א ומכל הני טעמים הנאמרים באמת לענ"ד נראה כי בין בקידושין בין בגירושין יכולה האשה (ביש צורך לזה) לעשות שליח לקבל קידושי' או גיטה מיד שליח בעלה בהצטרף לזה תנאי כפול. דהבעל אמר בפירוש דאינו מקפיד. וגם היא עשתה שליח מקודם שעשה הבעל שלוחו כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:
דף ע:
תוס' ד"ה דבי ר' ישמעל תנא אין נראה כו' אלא דקתני בדיקה עדיפא טפי הכי דליכא למימר בי' דשיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטי' שהיא חכמה גדולה כיון שאיני טועה בין ימות החמה לימות הגשמים אפי' בעי' שלשה לאו ושלשה הן סירוגין לא בעי' ע"כ ולכאורה תמוה דמאי חכמה גדולה איכא הלא חיישי' דשוחיא דלאו לאו או דהן הן נקטי' ואינו משיב כלל על שאלתם ומצאתי להפר"ח בסי' קנ"א סק"ה שתמה כן יע"ש מש"כ ולענ"ד נראה דהתוס' לטעמם בדיבור הקדום דכיון דלאו והן שני הפכים הם לית לן למימר דתרווייהו אינו בדעתו אך דשיחיא דלאו והן נקטי' אלא בדחדא מינייהו חיישי' דשיחיא נקטי' ואנן בעי' שבשניהם יהי' בדעתו וכמבואר במהרש"א ז"ל וזה כוונת התוס' דבדיקת הפירות עדיפא טפי וליכא למימר בי' דשיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטי' פי' דלא חיישי' אם די"ל דבחדא שיחיא נקטי' מ"מ כיון דעכ"פ בחדא בדעתו הוא והוא חכמה גדולה יש לסמוך על בדיקה זו אך לא רצו להקל גם בזה בחדא בדיקה בלאו והן רק בתלתא זימני:
אמנם הסמ"ג ורי"ו ז"ל ס"ל דבדיקת פירות בחדא זימני סגי פי' בחד הן ולאו מטעם האמור ולדינא יעוין שם בטוש"ע:
דף ע.
בתוס'. ד"ה מה להלן בעדים ברורים כו' בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק לי' דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים כו' ע"כ והנה נודע דברת הפ"י ז"ל בפתיחתו לסדר נשים דלכאורה קושית הירושלמי ליתא יען דאיכא לאוקמי קרא בטענת פ"פ דנאמן מטעם שאחד"א ונאמן על עצמו כשני עדים וא"כ איצטרך קרא למימר דהיכי דנשאת לאחר ואומר שמצאה בתולה שלימה וסד"א שמותרת לחזור לראשון יען דאגלאי מלתא למפרע דראשון לא הי' בקי בטענת פ"פ איצטרך קרא דאפ"ה אסורה לחזור לראשון משום מחזיר גרושתו ואם כר בא"כ א"א לאוקמי יען דבלא"ה אסורה משום גרושה לכהן מ"מ איכא לאוקמי בא"י פמ"ג דמבואר בסוגיא דפ"פ דאסורה דליכא רלא חדא ספיקא ותי' כן קושית הירושלמי יע"ש באריכות בנועם פלפלו ולדברי הפ"י אם נימר דהרמב"ם ז"ל ס"ל הכי לתלמודא דידן לאוקמי קרא בהכי אם כי ס"ל בכ"מ ס' מה"ת לקולא י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כהירושלמי שהובא בתוס' בסוגיא דפ"פ דאונסא קלא אית לי' ורובא ברצון וס"ל דמה"ת הוי רובא ולא כמש"כ התוס' שם וכדמשמע מהמל"מ בפי"ח מהא"ב יע"ש והא דהוי ס"ס בא"י יותר מג' אם דהאי רובא מה"ת ול"ש תי' התוס' שם כבר הוכחתי לעיל בחי' ליומא ס"ה דלשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל ס' מה"ת לקולא לא בעי' ס"ס השקולין וכמש"כ הפ"י שם בכתובות יע"ש אמנם אם נימי דפיתוי קטנה אונס ובזה ל"ש דאונסא קלא אית לי' יען שאנו חוששין שנתפתה ולית כאן קלא וכמש"כ המפרשים בסוגיא דפ"פ שם ואכתי קשיא דגם אם נימא לאוקמי קרא בא"י פמ"ג לב"ש מ"מ איכא ס' שמא בעודה קטנה וס' מה"ת לקולא. ועכצ"ל כי פיתוי קטנה לאו אונס הוא ואסורה לבעלה ויהי' מזה סעד כל דהו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' סוטה ה' ד' ובפ"ג מהא"ב (יעוין במ"מ בהא"ב ובמל"מ בפי"א מה"א ה' ח' ואולי דלכך לא הקשה המ"מ מסוגיא דיבמות ס"א די"ל דר"פ שם לא שנו כשינויא דרבא יען דס"ל פיתוי קטנה לאו אונס הוא ומיהו י"ל דמסתבר לי' לר"פ שינוי דילי' דהוא לכ"ע יע"ש וברמב"ם ז"ל פי"ז מהא"ב ה' י"ג) דפסק דקטנה שזינתה אסורה לבעלה ולאו אונס הוא יע"ש ולהתוס' דס"ל בכתובות שם דפיתוי קטנה אונס הוא הלא הם סוברים ס' מה"ת לחומרא (יעוין בחי' לנזיר י"ב) ולא בעי' לרובא דרצון שיהי' מה"ת (יעוין בכריתות י"ז דר"מ ור"א ס"ל יש אם למסורות וא"כ ח' אחת שנינו ולא בעי' איקבע איסורא וס' מה"ת לחומרא וביבמות ל"ג לסתם מתני' דהוא ר"מ ושם בס"א לר"א פיתוי קטנה אונס הוא ורמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שגגות פ' כחייא בר רב דב' חתיכות בעי' ויש להאריך בזה אבל לא רציתי יען שאינו רק לפלפלא בעלמא ויעוין בהשגות הראב"ד ז"ל שם דחולק על הרמב"ם ז"ל וס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ובפ"י מה' כלאים ס"ל דס' מה"ת לקולא יע"ש) וא"ש שיטתם:
אמנם זה כתבתי רק לשיטת הפ"י ז"ל אבל לעשות מזה קושיא על הירושלמי דלמה לא תירוץ כן נלע"ד דלק"מ מכמה טעמי חדא למש"כ הב"ש בסי' קי"ט סק"ב דלשיטת רש"י ז"ל י"ל דב"ש ס"ל דווקא בזיווג ראשון אין לגרשה רק משום ערוה אבל בזיווג שני גם לב"ש מותר לגרש גם משום דבר. וא"כ לרב אחאי דמשני בכתובות י"א ע"א כאן בבחור כאן בנשוי ומבואר שם ברי"ף ורא"ש ז"ל דבחור אינו נאמן וכן לפירושו קמא בתוס' שם ד"ה מברכתא חביטא יע"ש (ובטוש"ע סי' ס"ח) וא"כ כיון דקרא לב"ש מיירי רק בזיווג ראשון דאז אין לגרשה רק משום ערות דבר לזאת א"א לאוקמי בטענת פ"פ יען כי לא קום לי' ואינו נאמן בזיווג ראשון שהוא בחור. ולק"מ ולשיטת הפוסקים דס"ל דב"ש וב"ה פליגי גם בזיווג שני. וגם להסוברים דגם בזיווג ראשון נאמן בטענת פ"פ. י"ל עפמש"כ ההפלאה בכתובות ג' ע"ב להקשות לשיטת ר"ת ז"ל דהנבעלת לנכרי אינה נאסרת על ישראל א"כ איכא ס"ס גם בא"י פמ"ג שמא באונס ושמא לנכרי נבעלה דאינו נאסרת לישראל. ואף אם נימא דנאסרה מדרבנן מ"מ חשיב שפיר ס"ס כמש"כ הש"ך בכללי ס"ס אות ט"ז בשם או"ה ותו"ח (וזה לענ"ד כוונת התוס' בכתובות בסוגיא בפ"פ דרובא דרצון לא הוי רק מדרבנן ולכך הוי ס"ס כי מדאורייתא לא הוי רובא ואיכא ס"ס ומדרבנן די בחדא ספיקא דתחתיו יע"ש) לענין ספק דגים שנמלחו עם דגים טמאים וס' שהי' בהם שומן יע"ש ותי' דהוי ס' א' בגוף וס' שני ע"י תערובות יע"ש. ומבואר בפמ"ג בסי' ק"י בס"ק ס"ג ובשאר מקומות דרק מדרבנן לא הוי ס"ס ס' אחד בגוף ושני על ידי תערובות. אבל מה"ת הוי ס"ס מעליא יע"ש וא"כ א"א לאוקמי קרא לפ"ז בא"י פמ"ג ובטענת פ"פ. כי מס"ת איכא ס"ס ושרי ורק מדרבנן אסורה. ובזה מתורץ קושית המפרשים דאמאי לא מקשה הירושלמי מקרא דגרושה זונה לא יקחו לכהן הדיוט ותיפוק לי' לב"ש למה לי גרושה הא כל גרוש' זונה היא. ולפ"ז א"ש דשם יש לתרץ דמיירי הקרא בא"כ ופמ"ג דליכא שום ספיקא ואסורה עלי' מה"ת משאחד"א. אבל לאחר אינו נאמן להחשובה זונה. אבל כאן דא"א לאוקמי בא"כ וכנ"ל שפיר הקשה הירושלמי וכאמור:
אמנם אכתי קשיא לדעת החולקים על ר"ת ז"ל (וק"ל כוותם כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קנ"ז ובש"ך שם ס"ק י"ד) וי"ל בפשיטות עפמש"כ הפ"י ז"ל בעצמו כאן וז"ל ויותר נראה דעיקר ג"ש (דדבר דבר) אתא לאשמעי' דאפי' יוצאה מחמת דבר ערוה שזנתה בעדות ברורה אפ"ה תנשא לאחר כו' ע"כ ולפ"ז א"א לאוקמי קרא בטענת פ"פ כי א"כ מאי איצטרך קרא לאשמעי' דאפי' יוצאה מפני דבר ערו' מ"מ תנשא לאחר הלא פשיטא לן דהרי גם עליו אינו אסורה רק מפני דשאחד"א וחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אינו אלא מדרבנן יעוין פי' בסוגיא דפ"פ בק"א בד"ה נאמן לאסרה) אבל לא על אחר. אך בזה אינו מיושב עדיין מה דיש להקשות על קושית הירושלמי דהלא משכחת בזינתה בעדי ביום שנעשית ג' שנים ויום אחד דנאסרת על בעלה לדעת הרמב"ם ז"ל וגרשה ונשאת לאחר ואיצטרך שפיר לאשמעי' קרא דמותרות להנשא לאחר ואח"כ עברו ב"ד את השנה דבתולי' חוזרין כדרשת חז"ל בנדרים בפ' הנודר מן המבושל בירושלמי. לאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתולי' חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרין הוי לאל גומר עלי. וא"כ למפרע לא נאסרת על בעלה יען דביאתה לא היתה ביאה רק כנותן אצבע בעין כמבואר בנדה מ"ד ושפיר איצטרך קרא דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. אם כי בזה י"ל דהירושלמי דכאן אזיל לשיטתו שכ' בסוטה בפ' הי' מביא דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה (הובא בתוס' סוטה כ"ח ע"ב ד"ה מכאן ובמ"מ פ"ג מהא"ב שם) ולק"מ. אבל עדיין קשיא דאיצטרך שפיר קרא דלא יוכל היכא שבאו עדים שזנתה שמחויב לגרשה ונשאת לאחר ואח"כ באו עדי' והזימו עדות הראשונים וא"כ איסור סוטה ליכא. ואיצטרך קרא לאסור משום מחזיר גרושתו ולכאורה הוא קושיא. שוב מצאתי בגה"ש שהקשה כן והניח בצ"ע. ולזאת נלע"ד עפמש"כ הפ"י בעצמו כאן על קושית הרשב"א ז"ל דלמה לא משני הירושלמי דאיצטרך קרא לדאי עביד יען כי פשטא דקרא דלא יוכל קאי אדלעיל דכתיב כי מצא בה ערות דבר. ולב"ש מיירי רק בערות דבר ממש מש"ה איצטרך לאוקמי בירושלמי בשני לאווין (יעוין בנו"ב מהד"ת חאה"ע סי' קכ"ט דמפרש כן גם כוונת הרשב"א ז"ל ונ' דלפני הפ"י ז"ל הי' כתוב בחי' הרשב"א ז"ל דבאי לא משתעי קרא. ושם הובא הגירסא דבהאי לא משתעי קרא ובחי' הרשב"א ז"ל שלפנינו כתוב כמש"כ בנו"ב) יע"ש וא"כ ה"נ כיון דאמרי' לקמן ע"ב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו לראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה כו' ואם לאו קוברתו שנאמר או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא וכו' ע"כ הרי דהקרא מיירי דבאמת היתה רשעה ובשלמא לב"ה דלא דרשי דבר דבר לשני עדים דווקא א"כ קאי קרא דוהלכה לאיש אחר על ערוה. וקרא דולא יוכל וגו' איצטרך לדבר דמיירי ג"כ הקרא. אבל להב"ש דהקרא מיירי רק בערות דבר וע"ז קאי קרא והלכה לאיש אחר שזה הוציא רשעה מביתו וכו' וא"כ א"א לומר שבאמת היא כשרה רק דמעיקרה נאסרה ע"י עדים שהזמו אח"כ או ע"י טענת פ"פ ואח"כ אגלאי שהראשון לא הי' בקי בפ"פ. דא"כ אמאי קראה הכתוב רשעה. וגם אמאי נענש מיתה האחרון על ידה (אם כשנשאה עדיין לא נתברר האמת והיתה בחזקת זונה מ"מ רק כפרה צריך כנאמר וד' יסלח לה. אבל אין עליו עונש מיתה עי"ז והיא אינו נקראת רשעה (כיון שבאמת כשרה היא ומותרת לו ועכצ"ל דהאמת הוא כעדים או כטענת הראשון וא"כ בלא"ה אסורה לראשון משום איסור סוטה. ושפיר הקשה הירושלמי ואצטרך לעבור בשני לאווין ומיושב קושית הפ"י ז"ל וקושיתי וגם קושית המפרשים דלמה לא הקשה הירושלמי מקרא דגרוש' וגו' וכמובן וזה פשוט ואמת:
והנה ראיתי בפר"ח שהקשה על הא דאמרי' דלב"ה איצטרך ערוה לאשמעי' דאפי' משום ערוה מותרת להנשא לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר וז"ל וא"ת והא אמרי' במס' סוטה ונטמאה ונטמאה ב"פ א' לבעל וא' לבועל ומדאיצטרך קרא למיסרא לבעל מכלל דלכ"ע שריא וי"ל כו' ע"כ יע"ש ורב אחד תירוץ כי לכאורה טעמי בעי אמאי הוי אמינא דמשום ערוה לא תנשא לאחר כיון דהגט כורת אך די"ל דהוי אמינא כיון דחשודה על איסור א"א חשודה ג"כ על איסור נדה דחשוד על החמור חשוד על הקל וא"כ י"ל לדעת הירושלמי שהובא בב"ש סי' י"א סק"ג דגם באשת ישראל שנאנסה אסורה לבועל אם דמותרת לבעל ובכה"ג לאו חשוד' היא. ולכה"ג בעי' קרא לאוסרה לבועל עכ"ד ולדרכו לא איצטרך לשנות אליבי' דירושלמי אשר רובם ככלם מן הראשונים דחאו אותו מהלכה וכן הסכימו האחרונים (אם כי במאירי פ' כשם ס"ל כירושלמי אבל דעת התוס' הלא ידוע ויעוין בריטב"א ונ"י ז"ל ביבמות כ"ד. ובברכי יוסף באה"ע שם ובשו"ת חתם סופר סי' כ"ו ושאר אחרונים) דבאשת ישראל גם לבועל מותרת בנאנסה ולדרכו יותר טוב לשנות דאיצטריך קרא לאסור לבועל באשת כהן שנאנסה דבזה כמעט כולם הסכימו לאסור להבועל כיון דנאסרת על ידו לבעלה והיא באמת כשרה ואינו חשוד' כיון דנאנסה ומותרת לכ"ע גם להס"ד:
אמנם גוף סברתו לא נהירא לי כי האם ס"ד דננעל שערי תשובה לפניו הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה (וגם לדעת הברכי יוסף דנוט' להתיר גם בא"כ אם דלא קיי"ל כן הקושיא במקומי עומדת) והייתי סבור לומר דלאחר שאנו יודעין דאסורה לבועל יש מקום להס"ד לומר דתהי' אסורה לכל העולם כיון דלא קרינין בה והיתה לאיש אחר לכל איש ואיש כמו דלא מהני במתירה לכל העולם חוץ לפלוני לרבנן לעיל פ"ב ולק"מ וכמובן.
אבל גם זה לא נ"ל ויותר נראה לפי ע"ד בטעם הס"ד דהנה מצינו כי גם התורה עשתה סייג לדברי' (יעוין בכ"מ בפ"א מהט"מ ה' ב'. ובפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת ולעיל בחי' ליומא ז') והוי אמינא דחששה התורה כשתרצה אשה לפרוק מעליה שעבוד בעלה ותתן עיני' באחר ויען שאין בידה תלך ותזנה (באופן שלא תתחייב מית' בידי אדם) למען יתן לה גט פטורין ולזאת גזרה תוה"ק להס"ד דהיוצאת משום ערוה לא תנשא לאחר למען שלא יהי' חוטא נשכר ושוב לא תחטא ולפ"ז פשיטא דגם להס"ד אם מת בעלה דהמיתה גורמת לה ההיתר דמותרת לכ"ע ואיצטרך קרא למעוטי בכה"ג דאסורה לבועל וא"ש:
שם גמ'. א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעביד עביד ע"כ (יעוין פ"י שהקשה על זאת ההוכחה) אין להקשות דלמה לא הוכיח מהא דאמרי' ביבמות קי"ג ושלחה פרט לשוטה וקטנה שאינה מתגרשת כי ושלחה משמע מי שמשלחה ואינה חוזרת פרט לזו שמשלחה וחוזרות והלא רבא בעצמו אמר שם ס"א ע"ב דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ ה"ה שוטה וכמש"כ המל"מ בפי"א מה"א ולמה לן קרא דלא יוכל לגרשה הלא בלא"ה אסור לגרשה לב"ש רק אם מצא בה ערות דבר וקטנה ושוטה שזנתה מותרת לבעל' ועכצ"ל דכיון דבדעבד אם גרשה גם בלא ערות דבר מגורשת לזאת איצטרך קרא לשוטה וקטנה שגם בדעבד אינו מגורשת ז"א כי משכחת לה ערות דבר גם בקטנה ושוטה באשת כהן דגם אנוסה אסורה ולא מוכח מידי ובפרט לדעת המחלקים בין זיווג ראשון לשני או בין ארוסה לנשואה. או בין מדעתה לבע"כ גם לב"ש כמבואר כל זה בטוש"ע סי' קי"ט ובאחרונים פשיטא דלק"מ וזה פשוט. וראיתי להב"ש שם בסק"ב שכ' וז"ל ולב"ש דאסור לגרש משום דבר א"כ כופין אותו שלא יגרש וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס כו' גם י"ל קרא זה אתי דחייב להחזירה אם גירש אותה וא"ל א"כ כל ימי' ל"ל דאיתא בש"ס דחייב להחזירה והשתא בלא כל ימי' נשמע דין זה כו' ע"כ ותמה שם הבית מאיר וז"ל והב"ש כתב ולב"ש דאסור כו' וקרא לא יוכל כו' וא"י מה ק' לו דהא איצטריך הלאו למלקות ואי משום דלא לקי מדהוי ניתק לעשה ע"י כל ימיו אכתי צריך לכהן (יעוין פ"י כאן ובנו"ב שם סי' קכ"ט) ואפילו נימא דלא מסתבר לו לאוקמי הלאו אך לכהן אכתי א"י מה שכתב תו וא"ל א"כ כל ימיו ל"צ דהא אי לא כתיב כל ימיו לא הי' ניתק לעשה ולא הי' קושייתו מעיקרא דהא ללאו אתא ע"כ ובישוב דברי הב"ש לקושיתו הראשונה של הב"מ נלע"ד מה שאמר לי ידי"נ הרב הג' מו"ה שבתי נ"י דכוונת הב"ש הקשות מלישנא דקרא דאמר לא יוכל והי' לו ליכתוב לא ישלחנה כי הדיוק לא יוכל מורה דדוקא כאן לא יוכל אבל באחריני יוכל ובאמת איסורא איכא גם באחריני רק דאינו לוקה יען דליכא לאו מיוחד רק לאו הבא מכלל עשה והוא דיוק נכון וע"ז שפיר תי' דכוונת הקרא הוא דדוקא באנוסה לא יוכל לשלחה שילוחין גמורין כי חייב להחזירה משא"כ באחריני אם עבר וגרש אינו חייב להחזירה. ויפה אמר ולקושיתו השני' של הב"מ נלע"ד דכוונת הב"ש לאביי דמבואר בסוגיא דתמור' ה' ע"א דרק לרבא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומ"מ לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא. שני הש"ס דאתי קרא דכל ימיו לעשות לאו הנל"ע כי כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. אבל לאביי לא איצטרך קרא דכל ימיו רק לאשמיע' דחייב להחזירה כי בלא"ה הוי אמינא איסורא הוא דעביד אי בעי ליהדר ואי בעי לא ליהדר קמ"ל דחייב להחזירה כמבואר שם בל"ק ובל"ב דש"ס שם יע"ש וע"ז שפיר הקשה הב"ש דל"ל כל ימיו דאיתא בש"ס דחייב להחזירה לאביי הלא זה מוכח מלא יוכל לשלחה שחייב להחזירה וכיון שחייב להחזירה ממילא לא לקי בלא כל ימיו לאביי כיון דלא אהני מעשיו כמבואר שם וא"ש דברי רבינו הב"ש ז"ל: