חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת סוטה
דף ב:
גמ'. א"ר חנינא מסורא לא לימא אינש לאיתתי' בזמן הזה לא תיסתרי בהדי פלוני דלמא קיי"ל כר' יוסי ב"ר יהודא דאמר קינוי ע"פ עצמו ומיסתתרה וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילוי' אסורא דלעולם ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה"א ה' כ"ה אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין מי סוטה עכ"ל. ועמד שם רבינו הכ"מ בישוב לשונו הזהב וז"ל ויש לתמוה דמאי איריא בזה"ז אפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אין יכולין להשקותה אא"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפ' רבינו בפ"א מה' סוטה ואפשר שנגרר אחר לשון הגמ' דאמר לא לימא אינש לאינש ביתו בזה ז אל תסתרי עם פלוני דלמא קיי"ל כריב"י דאמר קינוי ע"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למיבדקה ע"כ אבל חזיתיה לרבינו המהרי"ט ז"ל באה"ע ח"ב סי' א' שתמה ע"ז באמרו שם וז"ל וק' דאגמ' נמי תקשי מאי איריא בזה"ז יע"ש וליישב דברי רבינו הכ"מ נלע"ד דסובב והולך לרוח בינתו ושיטתו בסוף ה' סוטה שכ' עמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחלה אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כו' וז"ל בריש סוטה אר"ח מסורא כו' ואע"ג דלפום דינא לא קיי"ל אלא כר"י דפליג על ר"א ואמר מקנא לה ע"פ שנים למד משם רבינו מדברי ר"ח לדידן שלא לקפוץ ולקנאות לה בפני עדים תחלה ע"כ סרי דשיטתו דאזהרת ר"ח גם על קינוי בעדי' נאמר' ולא כשיטת הב"ח באה"ע סי' קע"ח דלרבנן דאין קינוי וסתירה אלא בב' עדים לא הזהיר ר"ח כיון דיכולין לכופו ע"פ עדים להוציאה יע"ש וכן הוא דעת המהרי"ט ז"ל שם שכ' אפ"ה אין מצוה לקנאות בכה"ג אלא בפני עדים שאל"כ בכל שעה שהוא מורגל קטטה יבוא לקנאות ומתסרא עלי' איסורא דלעולם ושוב אינו יכול לתקן ע"כ. אמנם דעת רבותינו הראשונים ז"ל כשיטת הכ"מ הלא הוא אור בהיר ומבואר בשני המאורות הגדולות באור זרוע ה' יבום וקידושין סי' תרט"ז כ' וז"ל צריך אדם להזהר בזה"ז שלא יאמר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני שאם תסתר בפני שני' אין לה תקנה בזה"ז ואסור' עלי' עולמות דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה כו' ואפי' בינו לבינה אל יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני שמא איתא לדר"ח מדסוראה ודרשב"ל עכ"ל ובמאירי כאן כ' וז"ל בדיקת מי המרים אינו אלא בזה"ב אבל קינא לה בזה"ז בעדים ונסתרה בעדים הואיל ואין כאן מי סוטה למבדיק אסורה לו איסור עולם ותצא בלא כתובה ומתוך כך ראוי בזה"ז שלא לקנאות אלא במקום פריצות מרובה ולא עוד אלא אף שלא בעדים ראוי ליזהר בכך מאחר שהי' קצת חכמים סוברים בסוגיא זו שאף קינוי בלא עדים מועיל אין ראוי לו להכניס עצמו בכך ומ"מ אם עשה לא נאסרה שאין קינוי ולא סתירה כלום אלא בשני עדים כמו שביארנו עכ"ל ובאור בהיר זה אשר מבואר ברבותינו הראשונים ז"ל דעת לנבון נקל הוציא גם אור נעלם שכן הוא כוונת רש"י ז"ל באמרו בד"ה לא לימא אינש אפי' בינו לבינה במלת אפי' מונח כוונה זו דבפני שנים בוודאי דצריך ליזהר אך דר"ח קמ"ל דגם בינו לבינה צריך ליזהר לחוש לדריב"י וכמש"כ האו"ז ומאירי. ולא אפונה כי אולי הי' נגד רבותינו המהרי"ט וב"ח ז"ל דלא כן דעת רבותינו הראשונים דלא הי' כותבין היפוך דעתם. וכיון דנתגלה כי דעת רש"י ואו"ז ומאירי ז"ל דגם על קינוי בעדים קאי אזהרת ר"ח ברור הוא דתיקו הלכתא הכי דבזה"ז צריך ליזהר (שלא במקום פריצות מרובה) שלא לקנאות גם בפני עדים וכדעת רבינו הכ"מ ז"ל:
וכיון שנתברר הפי' בדברי ר"ח דקאי גם על קינוי בעדים א"כ בגמ' י"ל כמש"כ הרש"ש ז"ל בהגהותיו דמשום קינוי בעדים נקיט בזה"ז דבזמן המקדש לית לן בה. אבל ברמב"ם ז"ל אין מקום לישוב זה (גם בבני אהובה בהלכה זו כ' ליישב לשון זה בגמ' ולא ברמב"ם ז"ל באופן אחר (וגם בהגהות שם כ"כ) אבל עשה מזה קושיא על הכ"מ ולענ"ד דאדרבה דיש ליישב בזה דבריו מקושית המהרי"ט ז"ל וכאמור) וכמובן ולזאת הוכרח הכ"מ לתרץ דנגרר אחר לשון הגמ' כדרך הרמב"ם ז"ל לכתוב כלשון הגמ' ומיושב ישובו של הכ"מ בלשון הרמב"ם ז"ל:
אמנם מה שתירצו הפרישה והב"ח בסי' קט"ו בשם הרש"ל ז"ל דנקיט לה משום סופא דמלתא שאם הודית שנסתרה אלא שלא נטמאת בזמן הבית הוא משקה אותה יע"ש לא זכיתי בעניי להבין דבריהם הקדושים דמלבד דלפ"ז קנה מקומו אחר מש"כ ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה תצא בלא כתובה (ואולי י"ל דנגרר אחר לשון הגמ' וכמש"כ הכ"מ וכמובן) אך גוף דבר זה בראותה להשקותה ע"י הודאתה בלא עידי סתירה הי' בעיני פליאה אבל זחלתי להרהר אחר דברי רבותינו ז"ל מדעתי העני' עד שמצאתי לאחד קדוש חד מן קמאי רבינו המאירי ז"ל שכ' וז"ל עד שיקנא בפני שנים ותסתר בפני שנים אפי' הודית היא בכך שאין השקאה אלא בעידי קינוי ועידי סתיר' ושיהי' כולם כשרים לעדות ע"כ הרי לנו דעת ראשון שבראשונים דע"י הודאתה אין משקין אותה:
גם מש"כ הפרישה בסי' קע"ח סק"ה. וגם י"ל דאפי' אליבא דרבנן היינו משקין אותה דהא אליבא דרבנן לא נאסר' בקינוי זו דב נה לבינו וא"כ השתא כדי לצאת גם אליבא דר"י אינו מזיק אלא שאין לנו בזה"ז יע"ש הרי דס"ל דע"י ספק מתירין למחות את השם הקדוש ולהשקותה. גם זה דבר חידוש הוא בעיני כי אם דבנדרים ס"ו ע"ב אמר ר"י ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימח על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה האי בספק (בכל המקומות שבש"ס שהובא מאמר זה וגם בירושלמי ריש סוטה ובויקרא ר' פ' צו נשמט מלת בספק וצ"ע) פירושו הפשוט הוא כי אולי לא תהי' טהורה ולא יעשה שלום ביניהם והספק הוא אם נטמאת או לאו אבל על ספק אחר כגון ס' דפלוגתא לאשמעי' מכאן וגם בבני אהובה שם כ"כ דאין משקין על הספק וצ"ע:
אמנם החלקת מחוקק רוח אחרת עמו בישוב לשון הרמב"ם ז"ל שם בסי' קט"ו ס"ק ל"ד והוא כי בזמן הבית הי' אפשר לה לעשות תקנה שיקנא לה שנית בפני שני עדים והיא תסתר א"ע בעדים וגלגל עליה גם סתירה ראשונה ותהי' טהורה לבעלה יע"ש וראיתי לרב אחד שהניח בצ"ע דבריו באמרו דמנא לי' להח"מ דגם בכה"ג דהקינוי הוא ע"מ שתסתרי נחשבת לקינוי הלא עיקר כוונת הקינוי הוא שצוותה תורתינו הקדושה הוא כדי להרחיקה מסתיר' אבל גם בכה"ג תחשב לקינוי מנא לי' אם כי יפה העיר ודבר כזה ראי' בעי אך לא זאת דראי' יש לדברי הח"מ אך גם מבואר הוא בירושלמי ריש מכילתין וז"ל הקינוי ר"י אמר בשם ר' ליזר חובה ר' יהושע אמר רשות אר"ל בר"י קומי' ר' ייסא אתיא דר"ל כב"ש ודר"י כב"ה דר"ל כב"ש דב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערוה מצא בה דברים כעורין לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורין לפום כן הוא אומר חובה והא תניא משום ב"ש אין לי אלא היוצאת משום ערוה היוצאה וראשה פרוע וצדדי' מפורמין וזרועותי' חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר מ"מ אר"מ קיימתי' בעדים וכאן שלא בעדים ודר"י כב"ה דב"ה אמרי אפי' הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אומר רשות רצה לקנאות יקנא רצה לגרש יגרש ע"כ הלא מבואר לעין כל הפי' הפשוט ואמיתי דלב"ש דאם מצא בה דברים כעורין אסורה לו ואין לה תקנה לכך חובה לקנאותה למען שאם תסתר תתברר הדבר למפרע (יעוין שם בק"ע ופ"מ) והן הן דברי רבינו הח"מ (ומש"כ המהרש"א ז"ל בברכות גבי חנה שאמרה שמסתר' מקודם כי בלא ראה דבר מה שמביא לידי חשד אין מקום להקנאה אבל אם דאמת חשודה היא וקנא' לה אם דמגמת כוונתו כדי שתסתר ותתברר גם למפרע בזה גם המהרש"א ז"ל מודה להח"מ) ובזה מיושב מה דק' לכאורה על מה דהזהיר ר"ח על הקינוי בעדים או גם ע"פ עצמו דווקא בזה"ז דליכא מי סוטה הלא גם בזמן הבית איכא למיחש לאחר שיקנא לה תהי' הסתירה ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד דמהימן לי' כבי תרי דאסורה לו ולא יוכל להשקותה כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מה' סוטה ה' ח"י יע"ש (ולרש"ל ז"ל דע"י הודאתה יכול להשקותה א"ש אבל כבר כ' שלא כן דעת המאירי ז"ל) ולהח"מ גם זה מיושב וכמובן וכולו יפה אף נעים:
ועתה כי נתבאר ונתיישב ישובי רבותינו בלשון הרמב"ם ז"ל אין הכרח לדרוך בדרך החדש שדרך בו המהרי"ט ז"ל שם בתשו' וכדי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל אמר בטעם פסקו וז"ל. ונראה דוודאי פלוגתא דר"א ור"י דמתני' לענין השקאה דלכ"ע אין מוחקין השם להשקות אלא כשהי' שם עדים דקינוי אבל לענין איסורא לא איברי סהדי אלא לשקרא ומיהו בזמן הבית מתוך שדרך לקנאות בפני עדים כדי להשקותה כשקנא לה בינו לבינה אפשר דלא מתסרא עלי' דלא חיישי' לאותו קינוי ולכך נסתרה כיון דלא קני כדמקני אינשי וודאי דרך שחוק והשטאה הוא אבל בזה"ז שאין הקינוי לענין השקאה אלא לאיסור גרידא אין דרך לקנאת בפני עדים והו"ל למיחש שלא תסתר וכיון שלא חסה איהי אפסיד אנפשה עכ"ל הטהור. ולכאורה תמוה טובא דא"כ מאי איצטרך ר"ח לחוש דלמא קיי"ל כריב"י הלא גם לר"י איכא למיחש בזה"ז לדברי המהרי"ט ז"ל וראיתי כי גם הבני אהובה שם והיד מלך בפ"ב מה' סוטה לקחו להם דרך זה מדעתם הרחבה. אמנם דרך סוד המלך דהרמב"ם ז"ל לא הוציא דין זה ממימרא דר"ח אך פסקו הוא מהסברא דבזה"ז גם לר"י קינוי ע"פ עצמו הוי קינוי לא נהירא לענ"ד כלל דמלבד דאין זה דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב הלכה מצד הסברא בלשון סתום וחתום ובדרך נראה לי כתבה כנודע דרכו בקודש עוד יותר דמר"ח מוכח היפוך סברא זו דרק לריב"י איכא למיחש בזה"ז ואיך יפסוק הרמב"ם ז"ל היפוך סברתו לחוש גם לר"י כקינוי ע"פ עצמו בזה"ז:
אבל הבני אהובה שם תיקן זה באמרו לפרש הסוגיא דבזה"ז יש לחוש דלמא קיי"ל כריב"י אבל בזמן הבית אם שהי' מספקא לן לא הי' לה לחוש יען שא משקין על הספק ולכך לא חשה להקינוי מפני דלא קינא לה באופן דהי' יכול להשקותה ולפ"ז יש ליישב גם דברי המהרי"ט ז"ל דמפרש כן דברי הש"ס (גם יש לדחוק ולפרש דמאי דקאמר הש"ס דלמא קיי"ל כריב"י קאי על זה"ז דבזה"ז דווקא יש מקום לספק דקינוי ע"פ עצמו תחשב לקינו. אבל הוא דחוק מאוד וגם אין זה דרך המהרי"ט ז"ל כמבואר להמעיין) אבל מה אפש' כי לשון הש"ס דקאמר וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילוי' אסירא דלעולם מורה באצבע דסבת טעם הדבר דאסור בזה"ז הוא מפני דאין תקנה ע"י מי סוטה ולא דזה שאין מי סוטה גרם לחוש להקינוי ולומר דטעם זה בעי על קינוי בעדים דלזה הי' תקנה בזמן הבית ולא האידנא דז"א לדעת המרי"ט ז"ל דס"ל דעל קינוי בעדים לא הזהיר ר"ח (אם לא דנימי דבתי' הב' שם כ' כן אבל בתי' הא' לא ס"ל הכי אבל זה דחוק מאוד להמעיין בדבריו הקדושים) וכנ"ל סוף דבר לא זכיתי להבין דרך המהרי"ט ז"ל לאשורו:
אמנם כיון דלשון הרמב"ם ז"ל נתיישב בלא דרכו וכנ"ל אין אנו מוכרחין לילך בדרך זה ובדרך הרבים נלך הלא המה הרב המגיד ומהרי"ו בסי' ח' והב"ח ובשו"ת מהר"י הלוי סי' מ' והח"מ וב"ש וכנה"ג בסי' קע"ח בשם הר"א דולדיני ז"ל אשר כולם באו לעמק השוה בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דאם דפ' בה' סוטה כר' יהושע זה רק להפסיד כתובתה אבל לענין לאוסרה עליו חיישי' לדריב"י (ומה שהקשה שם המהרי"ט ז"ל דהלא לר"א דמתני' בעי' קינוי בפני שנים וגם ר"י פליג עליו וה' כותי' י"ל כיון דר"ח חייש לדריב"י וגם ר"ל ס"ל כן לכך חששו גם הפוסקים וכן מבואר בדבריהם) דגם קינוי ע"פ עצמו נחשב לקינוי וזה הוא דרך הראשוני' ז"ל (אם כי עדיין צ"ע כי גם הבאר שבע הניח בצ"ע אבל האמת הוא כן) ואם וגם לריב"י אין משקין אותה כ"א ע"י סתירה בשנים מ"מ לאיסורא כמו דפ' הרמב"ם ז"ל בה' סוטה דבקינא לה ע"י שנים ואח"כ נסתרה בפני עד אחד דמהימן לי' או ע"י עצמו שראה אסורה לו וביאר שם בכ"מ וב"י בסי' קע"ח הטעם דכיון דאילו ראו שנים עדים היתה נחשבת כוודאי זינתה בראה הוא הוי כראה שזינתה יע"ש וא"כ ה"נ לריב"י דקינוי ע"י עצמו הוי קינוי באם באו אחר כך שני עדים הוי כוודאי זינתה בראה הוא הוי כראה שזינתה וזה פשוט (ולא הוצרכתי לבאר רק יען שראיתי כי רב אחד נתקשה בזה) ומבואר בב"י ז"ל סי' קט"ו שכ' שם וז"ל הכל פשוט ע"פ מה שנתבאר דכל שראה אותה שזינתה יוציא כו' וכל שנסתרה אחר קינוי ושהתה כדי טומאה חשיב כזינתה (אברא דצ"ע דלפי מה שביאר הכ"מ בסוף ה' סוטה דהרמב"ם ז"ל פ' היפוך מדר"ח ולכך לא הביא דינו רק שלא לקנאות בפני שנים יען דפ' כר"י הרי דלא חש כלל לדריב"י וכן הבין דעתו היד המלך שם ולפ"ז דהקינוי לא נחשב כלל לקינוי א"כ אין מקום לטעמו שכ' בב"י להאי פסקא וכמובן ולפי הנראה כי הב"י חזר בספרו ממש"כ בכ"מ וס"ל בביאור דברי הרמב"ם ז"ל כדעת הפרישה בסי' קע"ח ס"ק ל"ה ומהרי"ט ז"ל דגם בינו לבינה לא יקנא לה בלשון קנאה והלשון מוכיח כן יע"ש אבל באמת הרמב"ם ז"ל חש לדריב"י והא דהשמיט הך דינא דר"ח דלא לימא אינש בזה"ז כו' י"ל כיון שכ' המאירי דאם היא פרוצה ביותר על זה לא הזהיר ר"ח וא"כ כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דלכתחלה אין לקנאת לה אך באזהרה בנחת ובדרך טהרה ואם באמת כל זה ללא הועיל א"כ היא בכלל פרוצה ביותר ושרי גם בזה"ז גם רמז לנו במה דסיים דבזה"ז אסורה עליו שאין מי סוטה כדי לידע להזהר בזה יען שלא יהי' לו תקנה שוב ראיתי בשו"ת חומר בקודש כי כוונתי לדעתו הרחבה בקושיא הראשונה גם בישוב לשון הרמב"ם ז"ל הסכים לתי' הח"מ יע"ש ובמש"כ בשם הב"ש) ע"כ וזה סובב והולך לטעם האמור דכיון דחיישי' לדריב"י וחשבי' לה לקינוי לכך אסורה. ולפ"ז יצא לנו להלכה דאם דלמהרי"ט ז"ל דגם לר' יהושע נאסרת אשה לבעלה ע"י קינוי ע"פ עצמו בזה"ז א"כ אסורה הוא בוודאי אבל כיון דנתבאר בס"ד דעת רובם ככולם מהראשוני' ואחרונים בטעם האי פסקא מפני דחיישי' לדריב"י א"כ אינה אסורה אלא מספק דמספקא לן דלמא קיי"ל כריב"י וכריש לקיש וכדאמרן:
אמנם מש"כ הב"ח בסי' קע"ח דרק לכתחלה יש לחוש לדריב"י אבל בדעבד יש לפסוק כרבנן אם כי כן הוא גם דעת המאירי שהבאתי לעיל שכ' ומ"מ נראה אם עשה לא נאסרה שאין קינוי ולא סתירה כלום אלא בשני עדים וזה הוא גם טעם הרשב"א ז"ל בתשו' הובא בב"י שם שבקינוי וסתירה ג"כ אינו אלא מצוה לגרשה יען דס"ל מעיקר הדין כרבנן. אבל אנן אין לנו אלא פסק הטוש"ע דאיפסקא הלכתא כדעת הרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ורי"ו ז"ל דאסורה עליו וחייב להוציאה גם בדעבד וכמבואר בתשו' מהרי"ו ומהרי"ט ומהר"י הלוי ז"ל ושאר פוסקים שיצא הוראה זו להלכה ולמעשה לאסור גם דעבד ועוד יותר כתוב בפ"ת שם ס"ק ט"ו שהביא בשם תשו' בית דוד דגם סניף אין לעשות מדעת המקילין (ובתשו' חומר בקודש שם צירף דעת הב"ח לסניף רק לענין כפיה יע"ש) ומה שהקשה הפ"ת שם בלשון הטוש"ע שכ' שם בסעי' הקודם. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת. לק"מ כי אין הפי' ולא קינה לה בפני עדים אבל בפ"ע קינא לה ומ"מ מותרת. כי איך יסתרו פסקיו זל"ז. אבל ברור הוא דשם לא מיירי רק בדין סתירה בלא קינוי דמותרת ואגב דמיירי שם מקינוי בעדי' לכך נקט לשון זה אם כי לא הי' קינוי כלל ולא חש לטעות יען כי האיסור מבואר בסי' קט"ו (גם הב"ש שם בסק"ה הבין כן כוונת המחבר דאל"כ לא הי' מקשה מידי יע"ש) וזה פשוט העולה מכל זה דע"י קינוי וסתירה בפ"ע בזה"ז אסורה גם בדעבד אבל אינו אסורה אלא מספיקא דדינא דמספקא לן דלמא קיי"ל כריב"י ונ"מ דבספק קינוי וסתירה בפ"ע בזה"ז יש להתיר יען דאיכא ס"ס שמא לא הי' קינוי וסתירה ואת"ל דהי' שמא ה' כרבנן דאינו קינוי כלל ותלי"ת כי מצאתי סעד לדברי בהגהות עזר מקודש מהגאון הרא"ד ז"ל מבוטשאטש שכ' להתיר בס' קינוי וסתירה בזה"ז והעיד שנעשה מזה שאלת חכם והתירוה יע"ש בסי' קט"ו וכנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:
והנה אם הבעל נאמן בזה"ז לומר שקינא לה ונסתרה הלא ש"ע לפנינו בסי' קע"ח סעי' ט' ברמ"א ז"ל וז"ל וי"א דבזה"ז שיש חר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא ענ"ב ואומר מאמינה אע"פ שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג וה"ה בכ"מ שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפי' אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה בו ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים. כנ"ל ע"פ סברא זו אבל יש חולקים וס"ל דאף בזה"ז נאמן ואם הי' קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד בוודאי מחמת שנאה אמר כן ע"כ וראתה עיני בשו"ת מהר"י הלוי ז"ל סי' מ' דלדיעה הראשונה אם עומד בדבורו אסורה לו אך דמנדין אותו יע"ש ובפ"ת שם הביא שגם הברית אברהם וחמדת שלמה ופני ארי' כולם הסכימו דלדיעה הראשונה אינו נאמן ואסורה לו ואם כי אנכי עפר ואפר תחת כפות רגליהם. אבל בדבר זה נראה לדעתי העני' דא"א לומר כן ויען כי גדולים המה חקרי לב אשר לא כתבו כן לזאת מוכרח אנכי העני בדעת להאריך ולבאר אמיתת הפי' ברמ"א ז"ל רבינו הב"י ז"ל כ' בסי' קט"ו וז"ל כ' מהרי"ק בשורש ק"י שאם אמר שהיא מאמינה דאסורה לו שיש אומרים שמנדין אותו על שגרם לבטל תקנת ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ע"כ. וכן מבואר במהרי"ק ז"ל שם דרק מנדין אותו אבל אסורה עליו והוא דעת התוס' סוף נדרים. וכ' ע"ז הד"מ וז"ל וכן הוא בהגהמו"י פכ"ד דאישות. וכ' עוד שם דאין נאמן בזה"ז דחיישי' שמא ענ"ב כמו אם היתה אומרת טמאה אני לך כו' וכן הוא במרדכי פ' האומר ד' תרס"ב ע"ג. ושם כופין אותו לשמש עמה כו' וכן פ' הרשב"א ז"ל בתשו' סי' רל"ז והוא בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' קל"ג דבמקום שאינו יכול לגרש מלא רשות האשה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי עד אחד דחיישי' שמא ענ"ב וכופין אותו לקיים עונתו יע"ש אבל לקמן בתשו' מהר"ם שכ' בסמוך לא משמע כן ע"כ הרי שכ' בשם הגה"מ דאינו נאמן ומותרת לו וכן באמת מבואר בהגה"מ שם אות ו' וז"ל הורה ר' יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו כמשנה אחרונה דא"נ שמא ענ"ב ה"נ שמא ענ"ב אחר תקנת ר"ג שאינה יכולה לגרשה ע"כ ועוד נראה כו' יע"ש. ועתה הלא מבואר הוא דמש"כ הרמ"א ז"ל בדיעה הראשונה ויש אומרים דבזה"ז שיש לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד או שמאמינה דלשונו מוכיח עליו שהוא לשון הגה"מ (כי במהרי"ק ז"ל שם בשם התוס' לא נזכר רק שמנדין אותו אבל באמת אסורה עליו ולא כ' שם דאינו נאמן יע"ש) ובהגה"מ מבואר שאינו נאמן כלל ומותרת לו וההבדל דבין דיעה ראשונה לשני' הוא רק באם כופין אותו אבל לדעת שניהם מותרת לו אם שאומרת שזנתה ומאמינה או לדברי העד וכן מבואר בתשו' הרמ"א ז"ל סי' י"ב דמקודם הביא דעת הגהמי"י דמותרת לו אך שאין כופין אותו רק מנדין אותו ואח"כ כ' וז"ל ומ"מ נראה דלאו כל כמיני' לאוסרי' עלי' כלל וכופין אותו לשמש עמה לקיים עונתו (וכן הוא בהדיא בתשו' מרדכי דקידושין פ' האומר בשם ר"ש דלאחר תקנת הגאונים כופין אותו לשמש עמה אפי' למי שלבו נוקפו ולומר שלא להאכיל דבר האסור לו עכ"ל) הרי כמש"כ ויש לי גם אילן גדול לסמוך עליו הלא הוא הבני אהובה בפכ"ד מה"א ה' ח"י שפי' כן דברי הרמ"א ז"ל (וכן נראה דעת הב"ש בסק"ט) וכיון שרבים וגם גדולי עולם חולקים ע"ז לזאת הוכרחתי להאריך ולבאר מה שלפי ענ"ד האמת בפשט דברי הרמ"א ז"ל:
אמנם מש"כ הבני אהובה שם דדעת הרמ"א ז"ל ליפסוק כמהר"ם ז"ל שהוא דיעה אחרונה הלא מבואר בתשו' רמ"א ז"ל שם היפוך זה דהסכים לדיעה אמצעית (ומש"כ שם הבני אהובה דסבת הבאת דיעה אמצעית אם כי לשיטת רמ"א ז"ל בסי' ע"ז סעי' א' גם בזה"ז אין על הבעל דין מורד שיכולין לכופו הביאה רק לרווחא דמלתא כי באמת ס"ל כדיעה אחרונה יע"ש לא זכיתי להבין כי לענ"ד איפכא מסתברא דכיון דהביאה לסעד לדעה ראשונה מוכח דכוותה סבירא לי') יע"ש והרי לנו עד נאמן הלבוש שלאחר שהביא דיעה אמצעית כ' וז"ל מורי מהרא"י ז"ל שסברא זו כ"נ לו ע"כ ונראה דמתשו' הנ"ל הוציא עדותו ובוודאי קים לי' לתלמוד דעת רבו (וגם מהכרעה זו מוכח דגם לדיעה ראשונה מותרת דאל"כ בוודאי לא הי' מכריע כדיעה יחידאה. ולפי מה שביאר הבני אהובה שם טעם דיעה אמצעית בהכפי'. צ"ע למה פ' כן יע"ש) הרי נתברר לנו פסק הרמ"א ז"ל דאינו נאמן בזה"ז ומותרת לו:
אמנם אם גם בראה שזינתה ס"ל לרמ"א ז"ל דאינו נאמן חזי' להנו"ב במהד"ת חאה"ע סי' י"א דשדי נרגא בזה וכ' שם וז"ל ועוד שאיך נימא מחמת תקנת ר"ג שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקרת ולא תרצה לקבל הגט ויצטרך לגרשה בע"כ א"כ יעבור על חרגמ"ה ז"ל ולמה לו להוציא שקר מפיו יגרשנה כך בע"כ ויעבור על חרגמ"ה אם הוא חשוד בכך כו' ומה לי אם עובר חרגמ"ה כך או כך ומ"ש מע"ל (הגאון הרט"ל ז"ל) שכיון שחשוד בזה שוב חשוד בכל הנוגע לה והוכיח זה דאל"כ באומרת טמאה אני לך יתקנו שיגרשנה ע"מ אם זנתה וא"כ אם לא זנתה אין כאן גט אלא וודאי שכיון שחשודה שוב אינו מועיל שום אופן בזה כו' עכ"ל יע"ש והנה בסתירת דברי הגאון הר"ט ז"ל לבד דחיית הנו"ב שם י"ל דדוקא באומרת גרשתני שפיר כ' הרא"ש ז"ל בשלהי נדרים דאיכא חזקה שלא תרצה להיות באיסור א"א כל ימי' כי כשאמרה מתחלה גרשתני אדעתא דהכי אמרה גרשתני שלא יגרשה עוד כיון שכבר גרשה לא כן באומרת טמאה אני לך דלאו נשי דינא גמירא לידע דיתן לה גט מספק ובאומרת טמאה אני לך דעתה שיתן לה גט אך לאח"כ כשיתן לה גט על ספק אז תדע שתצטרך להיות באיסור א"א כל ימי' זה לא מצאנו להרא"ש ז"ל שגם לחזור מדבריה ולהחזיק עצמה במשקרת לעין כל תועיל חזקה זו ואין כאן סתירה לדברי הנו"ב אבל לענ"ד מצד אחר יש סתירה לסברת הגאון הנו"ב מהא דאמר ריב"ז בברכות כ"ה לתלמידיו יהא רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. וה"נ דאין יראת אלקים נגד עיניו וחשוד לעבור על חרגמ"ה אך מסוה הבושה של בני אדם על פניו לעבור חרגמ"ה בפרהסיא ולכן מסתיר הדבר להסיר בושתו מעל פניו וזה פשוט וברור:
וכיון שנתברר רק שאין ראי' דבראה יודה גם הרמ"א ז"ל לאסור לא רציתי להאריך עוד ולהוכיח כן יען כי גם הנו"ב שם כתב דבתשובת הרמ"א ז"ל מבואר דגם באומר שראה אינו נאמן וכ"כ בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' ל"ג ומהר"י הלוי ז"ל סי' ל"ט (והוא ס"ל כסברת הג' הר"ט ז"ל דראה גרע טפי יע"ש) וגם הבני אהובה שם ושאר פוסקים הבינו כן דעת הרמ"א ז"ל להתיר גם באומר שראה שזינתה. אמנם אם כי כן הוא דעת הרמ"א ז"ל אבל המהרי"ט ומהר"י הלוי ובני אהובה ונו"ב שם בסי' י"ב וושיע"ק בסי' קט"ו סק"ח ז"ל ושאר פוסקים חולקים על פסק זה וס"ל להלכה ולמעשה דבאומר שראה שזינתה נאמן גם בזה"ז ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור בע"כ יען שהוא יודע דבר ברור והכי נקטינן להחמיר וא"כ לפ"ז גם באמר דבר ברור שקינא לה בפ"ע ונסתרה דנאמן גם בזה"ז לאוסרה וכן נראה מבואר מהסמ"ק שהובא שם בפ"ת סעי' קטן י"ז לסי' הגאון מהר"י צייטליש ז"ל יעיין שם:
אמנם למה שביארתי לעיל בס"ד דהא דנאסרת ע"י קינוי וסתירה ע"פ עצמו הוא רק מספיקא דדינא דמספקא לן דלמא קיי"ל כריב"י וא"כ כאן דכמה וכמה גדולי הפוסקים מתירין גם באומר שראה שזנתה בזה"ז (ויש עוד סברא לומר דבאומר שקינא לה ונסתרה עוד גרע טפי דלא יהי' נאמן כי אצ"כ כל אדם יאמר כן ואם כי באמר שזנתה לא חיישי' לזה יש לחלק בין זנות לזה וכמובן וצ"ע) והכרעת רבינו הרמ"א ז"ל כוותם (יעוין שו"ת ר' חיים כהן ז"ל סי' י"כ שנראה גם דעתו כן) אך שאין בידינו להכריע נגד הפוסקים האוסרים ועכ"פ מספיקא דדינא לא נפקא וא"כ יש לנו ס"ס (ומה שנראה מהסמ"ק לפי' הר"י צייטליש ז"ל לאסור י"ל דסמ"ק ס"ל בהחלט כדעת המהר"ם ז"ל דגם בזה"ז נאמן וליתא לשיטתו ס"ס. משא"כ לדידן דיש לפנינו פלוגתא דרבוותאי) שמא ה' כרבנן ולא חיישי' כלל לדריב"י וא"כ גם לדבריו של מבעל לא הוי קינוי כלל ואת"ל כריב"י דלמא קיי"ל כהפוסקים דאינו נאמן בזה"ז ולא קינא לה כלל ומותרת לו ולהיפוך הוי וודאי ס"ס דלמא לא קנא ואת"ל שקנא דלמא הקינוי דבינו דבינה לא נחשב לקינוי ויש לצדד בזה להקל. אבל צ"ע לי טובא בזה לענ"ד להלכה ולמעשה:
ונלע"ד דבאשה המורדות על בעלה ובעלה אמר שקינא לה ונסתרה לכ"ע נאמן (ואין הבעל מרגיל הקטטות שעי"כ תהי' היא מורדת כי בזה י"ל דלכ"ע אינו נאמן הבעל במקום קטט יעוין רמ"א ז"ל בסי' קט"ו ופ"ת שם ס"ק כ"ח ובסי' קע"ח ס"ק כ"ב אך הקולר תלוי עלי' במרדותה. וגם במקום קטט ג"כ צ"ע וכמובן) ומלתא בטעמא קאמינא בס"ד והוא כי הלא מבואר במרדכי שם בשם הר"ש ז"ל הטעם שאינו נאמן הבעל יען שהוא משעבוד לה ג"כ כמבואר בנדרים ט"ו (וטעם הר"ן ז"ל בשלהי נדרים כבר הסכימו כל הפוסקים דלא הי' כח זה ביד רגמ"ה ז"ל) ואינו יכול להפקיע שעבודו בזה"ז לכך אינו נאמן (משא"כ בלא חרגמ"ה הלא יכול לגרשה בע"כ ולהפקיע שעבודה בל"ז (יעוין לעיל בחי' לכתובות ט') ולפ"ז במורדות לא מיבעיא לדיעה הראשונה שהביא הרמ"א ז"ל בסי' ע"ז סעי' ב' דגם בתוך יב"ח מתירין לו לישא אחרת א"כ מה לו לשקר כיון דיש לו תקנה (וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת ר"י הלוי ז"ל סי' מ' יע"ש) שישא אחרת וכ"ת אטו כ"ע דיני גמירא שמא לא ידע דיש לו היתר בלא"ה ז"א דלעומת זה מנא ידע דע"י קינוי נאסרת לו ולטעון כן (ובפרט שבגוף סברא זו דאטו כ"ע כו' האריכו המפרשים ופוסקים ואכ"מ) ואם ידע מזה ע"י חקירה ושאלה או מעצמותו יותר קרוב לו לידע שא"צ לכל זה ובלא"ה יש לו היתר כיון שהיא מורדות וגם לדיעה שני' דאין מתירין לו בתוך יב"ח לישא אחרת (יעוין בשו"ת נחלת יעקב להג' מהר"י מליסא ז"ל סי' ה' דבאינה רוצת לקבל ג"פ לכ"ע מתירין לו במורדות גם לדיעה זו יע"ש) הלא לא שמעי' לר"ש ז"ל דאינו נאמן רק היכי שאין לו תקנה לעולם אבל היכי דיש לו תקנה לאחר יב"ח לומר שגם בזה חולק על הפוסקים למה נאמר כן הלא כלל גדול הוא דלמעט במחלוקת עדיפא. אמנם זה כ' לרווחא דמלתא כי לענ"ד נראה ברור דכיון שמרדה א"כ שוב פקע שעבודה ממנו ודמי למש"כ הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ד סעי' ס"ז בשם מהרי"ו ז"ל דבמחלה לו שעבודא שוב חל נדרו על התשמיש יע"ש וא"כ ה"ג כיון דפקע שעבודו ממנו שוב שפיר נאמן בשאחד"א (יעוין שעה"מ פ"ט מה"א ה' ט"ו שכ' בשם המ"צ דשאחד"א פשיטא לי' דמדין נדרי איסור נגעו בה והמהר"י באסן ז"ל הסתפק בזה. אבל הוא דחאו יע"ש וגם המהרי"ט ז"ל דחה זה שם ובנו"ב דחה זה בשתי ידים ויעוין לעיל בחי' לנדרים צ' שהבאתי ראי' לשיטתם מהר"ן ז"ל ואכ"מ) כמו התם שחל הנדר (יע"ש בפ"ת ס"ק י"ב מש"כ בשם הראנ"ח ז"ל ובמש"כ הרמ"א ז"ל באה"ע שם דלאחר יב"ח לא מהני חזרתה והבן) כי גם כאן ליכא שעבודא (והא דאין יכול לישא אשה אחרת זה לאו שעבודא הוי והשעבוד הוא מה שמשעבד איש לאשתו מדין אישות ובזה"ז אינו יכול להפקיע שעבוד' שלא מדעתה כמבואר שם במרדכי וזה פשוט) ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור כיון שנאמן כנלע"ד להלכה בס"ד וצ"ע למעשה:
דף ד.
גמ'. וכמה שיעור סתירה כו' יעוין בנו"ב מהד"ת סי' ק"ס שנסתפק באם לא ידעו בוודאי דשהו שיעור טומאה. אך גם זה אינם יודעים בוודאי אם לא שהו שיעור טומאה. אם נחשב לסתירה מלבד מה דמספקי לי' להנו"ב פשיטא לי' להבית דוד להתיר הובא בס"ת שם ס"ק ט"ו אמנם היכי דהקינוי לא הי' רק ע"פ עצמו פשיטא לי גם לנו"ב אין לחוש כי עיקר טעם ספיקו הוא די"ל דגם לספק סתירה ניחוש וא"כ אם גם הקינוי הי' רק בינו לבינה שנתברר לעיל בס"ד דלא הוי קינוי רק מספיקא וא"כ איכא ס"ס שמא אין כאן קינוי וכרבנן ואת"ל כריב"י שמא לא נסתרה שיעור טומאה ואין כאן סתירה יזה פשוט לענ"ד:
דף לא.
במתני'. ר"י אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כו' יעוין לשון הש"ע סי' קע"ח סעי' ט' ובנו"ב מה"ת סי' קנ"ט מש"כ בזה. אמנם בכנה"ג שם בשם הר"א דילמדיגו ז"ל כ' להיפוך הובא גם בבה"ט שם וגם בב"ח ופרישה שם סקכ"ג מבואר דהרינון הוא דנסתרה וזנתה וגם הסתירה הוא מהרינון יע"ש: