חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת יבמות · דף פב:
גמ'. וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בע' ריבויא והא תנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כש וא"ר יהודא כר' שילא אר"א אר"י עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נשקול רובו ואב"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר ע"כ ופירש"י ז"ל וז"ל וסבר ר"י כו' קס"ד האי דמותיב דטעמא דר"י לאו משום דסמוך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינין ריבויא דרבנן אלא מכי איערב בטל לי' ע"כ ותמה הריטב"א ז"ל על פירש"י ז"ל וז"ל ולא נהירא כלל דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו אלמא דה"ט דמלתא ועוד האיך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבוי' כלל דהא בכולהו איסורי דרבנן חזי' שהחמירו כעין של תורה בשמנו של גוד דבעי' ס' וסתם יינם במשהו ביין נסך ותרומת תאנים במאה שלא הקלו בענין זה אלא בתרומות חו"ל או בחלת חו"ל שבטלו ברוב ומ"מ צריכה היא רוב כדאיתא בירושלמי פרק ד' דחלה ה' ד' הורי ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב וא"ר יונה מלמד שהיא עולה פחות ממאה אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפי' אחד באחד דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב וליתא לד"ר זעירא. ואפי' לר"ז היינו בתרומת חו"ל בלבד שאין לה עיקר מה"ת כלל ושאינה אלא במקצת חו"ל אבל בתרומה בזח"ז שיש לו עיקר מה"ת ליכא למ"ד דלא בעיא רוב אפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמס' תרומות דכולהו בזה"ז דרבנן עכ"ל וליישב פירוש רבינו הגדול רש"י ז"ל נלע"ד דקאים בשיטת הרמב"ן ז"ל שהעלה בחידושיו דסוגיא זו מיירי בתרומת חו"ל שאין לו עיקר מה"ת ולכך בטל ברוב וכן בכל איסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת כגון גבינה ופת של עכו"ם יע"ש ואי תקשי לך דא"כ למה איצטרך ר"י לאוקמי ברייתא כרבנן דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן הלא בתרומת חו"ל לכ"ע מדרבנן הוא כבר תיקן זה הרמב"ן ז"ל במתק לשונו הזהב שכ' וז"ל ונ"ל דוודאי כל איסור שיש להם עיקר בשל תורה כגון תרומת הארץ וודאי שלדבריהם וודאי משום גזירה של תורה עשאוה כשל תורה ומאה לאחד כו' אבל בתרומת חו"ל וכן בשאובה שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן בעי' רביי' כו' ע"כ מבואר מלשונו הטהור שהתנה תנאי כפול שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן הטעם כיון שגם בארץ אינו רק מדרבנן ל"ש למיגזר חו"ל אטו ארץ דהוי גזירה לגזירה אבל אם הי' תרומה בזה"ז דאורייתא בארץ תו הוי גזרי' חו"ל אטו ארץ ולכך איצטרך ר"י לאוקמי' מתני' כרבנן. אברא כי תי' זה אינו מעלה ארוכה לקושית הרשב"א ז"ל שהקשה בחי' וז"ל ואין תירוצו של רבינו י' מיושב בעיני דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומות חו"ל דווקא היא שני' אלא בתרומת הארץ וכדמשמע נמי בהדיא בריש פ' אלו עוברין דפרכי' מינה למ"ד כזית בכא"פ דאורייתא דאם איתא אמאי אמרי' שאני אומר ופרקינן מתרומה בזה"ז דרבנן ולא שאני בתרומת חו"ל דבכל זמן אינו אלא מדרבנן ע"כ וסוגיא דהתם לא מיירי כלל מדין ביטול ברביי' דנוכל לימר תי' הנ"ל. אבל י"ל עפמש"כ הרשב"א ז"ל בעצמו בחי' דמסתמא דסוגיא דפסחים נראה דתרומה בזה"ז דרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א דתרומות וא"כ י"ל דאגב אורחא (יעוין תוס' ריש ברכות ד"ה והא קמ"ל אתי לאשמעי' הא גופא הסוגיא דהתם דתרומה בזה"ז דרבנן כי התם לא מיירי כלל מדין ביטול ברביי' דנצטרך לאוקמי בתרומות חו"ל וליישב הקושיא דשם די דנוקמי בתרומה בזה"ז דרבנן אבל אה"נ דלסוגיא דידן הברייתא מיירי מתרומת חו"ל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל:
ובישוב קושית הריטב"א ז"ל דהלא גם בתרומת חו"ל לא מצינו דיבטול במע"מ אך ר' זעירא ס"ל כן וליתא לדר' זעירא לענ"ד אין מזה תפיסה על פירש"י ז"ל דלא רחוק לפרש בדעת המקשן דס"ל כר"ז ובפרט דחזי' לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דפסק כר"ז וכמבואר בטור יו"ד סי' שכ"ג יע"ש בב"י ואולי יען דס"ד דש"ס כוותי' וכן הוא לל"ק ולכך פסקו כר"ז וכל"ק:
אמנם אכתי קמה קושיתם דהרי במתני' קתני הדיא שאני אומר ואיך א"ל דלאו היינו טעמא דא"כ ל"ל לברייתא להאריך בדברים יתירים ואדרבה שיש בהוספה זו מקום לטעות דנסבור דרק מפני שאני אומר מותר אבל בידעי' בוודאי שנפלה התרומ' לחולין אינו בטל מפני דהוי מע"מ. ועוד יותר תמוה דהלא כל הציור דשתי קופות דברייתא הוא מיותר דהי' לה לשנות סאה תרומה שנפל לסאה חולין מותר והוי ידעי' דבטיל במע"מ. וכל אריכי זה מה זה ועל מה זה. ועוד קשה דהרי בסיום תוספתא זו תני הי' טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור שלא התירו ס' מדומע אלא בדשיל"מ ע"כ פי' דכיון דגם קופה אחרת נתקלקל אם נפל בה לא תלינין דנפיל בה דמאי חזית ולכך שניהם אסורים כמבואר בר"ש ורא"ש ז"ל בפ"ז דתרומות מ' ה' (ולרמיזא בעלמא י"ל בהוספת תיבת מותרין דבא בתוספתא לפי הגירסא דכאן ודפסחים שם. דגרסי' שתי קופות כו' ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר כו' כי במשנה דתרומות שם תנן שתי קופות א' של תרומה וא' של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה וחסר מלת מותר כי בתוספתא בדרך אגב אשמעינין טעמא דאמרי' שאני אומר כיון דשניהם מותרין כי במלת מותרין לשון רבים נכלל גם שניהם ובתוספתא איירי בזה ולזאת בא בה הרמז בזה) יע"ש ואם איתא דאין ההיתר מפני שאני אומר א"כ אמאי אסור נהי דנפל לתוך חולין לא איכפת לן דבטיל חד בחד. אך דלזה הזכרני דודי המופלא הר' יצחק סלאפקוויצער ע"ה דנמצא בכמה מקומות שלא ידע האמורא מסיום הברייתא. ולק"מ אבל הערות הראשונו' במקומם עומדות. ואין אתי כעת ליישב רק דנאמר דלס"ד הא דהאריך הברייתא וקאמר הטעם דשאני אומר דנ"מ אם נפל עוד סאה תרומה לחולין אם נימי דהסאה שנפל שם מקודם הי' של תרומה הי' אסור אבל מפני שאני אומר שרי ועוד נ"מ לכמה דברים כנלע"ד לפום ריהטא בישוב פירש"י ז"ל:
אמנם איכא לעיונא בסברת המקשן דמה חזה להוציא התוספתא מפשטותה דעיקר טעם ההיתר הוא מפני שאני אומר ולהקשות על ר"י וראיתי ביש"ש סי' ל"ג. וז"ל ויש לי תימא רבה מאי פריך אר"י ממקוה שאני התם דאיכא למיגזר שאובים אטו שאר משקין דמדאורייתא פסלי' משא"כ בתרומה בזה"ז דליכא צד דאורייתא ובפרט מאחר שמוכח מן הסוגיא דס"ל לר"י דגזרי' דרבנן אטו דאורייתא. אלא נראה בעיני דדייק מדאוקי ר"י להאי ברייתא כרבנן ולא מוקי אליבי' שסבר כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא ונוקי הברייתא כשרבו החולין על התרומה דהא בסוגיא דהכא לא ידעינן מכזית בכא"פ דאורייתא דניבעי לאוקמי בתרומה בזה"ז דרבנן וכן משמע קופה וסאה המוזכרים בברייתא משמע מסתמא שבקופה רבו על הסאים אלא מש"ה מוקי בלא רבוי כרבנן להשמיע לנו דבדרבנן לא בעי רובא ונ"מ אפי' היכא דאיכא למיגזר דדווקא בתרומה ומשום חומרא דקדושה הוא דגזרי' אבל לא בע"א מש"ה פריך שפיר ממקוה ותדע שכן הוא דהא בריש אלו עוברים פריך נמי לר"י דאמר כזית בכא"פ דאורייתא מהאי ברייתא דמוקי אף בלא רבוי ומשני הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ולא פריך וכי בדרבנן לא בעי' ריבויא אלא כדפי' דהכי דייק דסבר בסוגיא כר"י ומוקי לברייתא כרבנן. ומהשתא אני אומר מה שפ' הרמב"ם ז"ל דתרומה בזה"ז דרבנן והיינו דס"ל דר"י ור"ל לא פליגי אלא אליבי' דר"י אבל ר"י גופא סובר כרבנן ליתא כמו שהוכחתי עכ"ל והנה מה שסתר הרש"ל ז"ל פסק הרמב"ם ז"ל מכח קושייתו י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא גזרי' מים שאובים אטו שאר משקין יען שאינם נכנסין תחת סוג אחד אך דבנתן סאה ונטל סאה גזרינן אטו כולו שאוב וזה ג"כ רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם ז"ל (ופליאה על הישיע"ק ביו"ד סי' ר"א ס"ק כ"ב ובתשו' שם שהקשה על הרמב"ם ז"ל דס"ל הטעם דפסול בנתן סאה ונטל סאה שמא יבוא להכשיר בנטל מקודם או בכולו שאוב א"כ מאי ראי' דבדרבנן בעי' ריבויא שאני גבי מקוה דגזרי' אטו רוב מים שאובים דפוסל מה"ת יע"ש ובאמת לדעת הרמב"ם ז"ל גם כולה שאובה הוא רק מדרבנן וכמבואר בב"י שם ולק"מ יע"ש) ולכך שפיר פ' הרמב"ם ז"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. ור"י לא קאמר רק אליבא דר"י אבל איהו ס"ל כרבנן אבל הראב"ד ז"ל לשיטתו דפ' דבמלא בכתף מה"ת פסול וא"כ קמה הקושיא דמאי ראי' ממקוה דאיכא למיגזר שלא יבוא לידי איסור תורה לתרומה דליכא שום צד דאורייתא ועכצ"ל כתי' הרש"ל ז"ל וא"כ מוכח דר' יוחנן בעצמו ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וכנ"ל ולזאת פ' שם בהשגות כר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא יען דר' יוחנן ס"ל כן וא"ש שיטתם לשיטתם:
אבל לרש"י ז"ל דגורס ואנא אמינא לר"י ופי' דר' יוחנן קאמר דר"י ס"ל כן ומשמע דהוא לא ס"ל כן וכמש"כ הכ"מ בה' תרומות שם יע"ש וא"כ אין מקום לפרש כפי' הרש"ל ז"ל ביש"ש והדק"ל דמאי הכריח למקשן לפרש כן ולהקשות על ר"י וצ"ע לי כעת:
והנה יש עוד קושיא גדולה לדברי דקאמינא דרש"י ז"ל ס"ל ג"כ כפי' הרמב"ן ז"ל דמיירי מתרומות חו"ל שאין לו עיקר מה"ת וא"כ איך מייתי ראי' ממקוה דמיירי במי פירות לפירש"י ז"ל ומי פירות לכ"ע מה"ת לבר מריב"א ותוס' רי"ד ז"ל בפסחים י"ז וכבר כתובה קושיא זו בחי' הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל שכ' דשאובה אין לו עיקר מה"ת ואין דרך לגזור בהן וז"ל ועוד קשיא לי דא סור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאורייתא דהא במי פירות איירי שאסור לעשות מהן מקוה דאורייתא ואף הוא ז"ל כן פי' וכמו שפירש"י ז"ל וכמש"כ למטה בסמוך ואפ"ה משמע דברבוי' בטלה לכולהו ומדמקשי' עלה נמי לר"י ממקוה כמ"ש למעלה עכ"ל ובאמת הוא ק' גדולה על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ולחומר הנושא נלע"ד דיש לומר עפמש' הישיע"ק שם בס"ק כ"ב ובתשו' וז"ל דבאמת נראה לי ברור דאף דמי פירות מה"ת אינם ראוים למי מקוה היינו כשיש בהם מראה מי פירות אבל כשיש בהם מראה מים אינם פסולים רק מדרבנן ולכך ביש בהם ארבעים סאה לא גזרו חז"ל בהם ובנתן סאה ונטל סאה עד רובו ג"כ כשר ומזה שפיר דייק הש"ס דבדרבנן בעי' גם כן רביי' עכ"ל ולפ"ז י"ל דסברת הרמב"ן ז"ל הוא דנגזור בנתן סאה ונטל סאה אטו מי פירות שאין להם מראה מים זה ליכא למיגזר דכיון דגם בנתן סאה ונטל סאה כשנשתנה פסול ואינו כשר רק במראה מים לכך ליכא למיחש לאחלופי כיון שאינם דומין במראיתן ולזאת שפיר הוי אין לו עיקר מה"ת כי בנתן ונטל סאה מה"ת קמא קמא בטיל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראי' מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הלכך הוו להו למיבעי פלגא בכשרות ובעי רובא ע"כ וזה כוונת הרמב"ן ז"ל שכ' דכולה שאובה מדרבנן פי' דגם אם נטל ונתן כל היום כולו דלפי ערך הכל ממי פירות כיון שיש לו מראה מים (יעוין חי' הריטב"א ז"ל שכ' טעם הרמב"ן ז"ל מפני דקמא קמא בטיל ולכך מה"ת מותר משמע דבלאו האי טעמא פסיל מה"ת ולא כהישיע"ק אבל גם לסברא זו א"ש כנראה להמעיין ומבין) אינו רק מדרבנן. אך דנשאר לומר דיש לו עיקר מה"ת כי יש לגזור אטו מי פירות שלא נשתנו מראיתן ע"ז כ' ואין דרך ליגזר בהן כיון דלא דמי במראיתן ויש לו עיקר מה"ת אין מועיל לגזור אך במקום דשייך לאחלופי ותרומה בזה"ז במהרה יעזור השי"ת ויבוא גואל צדק ואתי לאחלופי וכמו שמצינו בכמה דוכתי בש"ס דגזרו מהאי טעמא. או י"ל דשאני תרומה בזה"ז כיון שבגוף האילן והפירות ליכא גרעון שעי"ז אינו חייב מה"ת אך הזמן גורם לכך הוי עיקר מה"ת משא"כ במי פירות בכה"ג שיש להם מראה מים מצד עצמותה מדרבנן הוא ובמראה זו בשום אופן, איני יכול לפסול מדאורייתא זה לא הוי עיקר מה"ת ושומן הגיד אם דמצד עצמותה מדרבנן הוא מ"מ כיון דדמי לחלב איכא למיגזר משא"כ בשאיבה ותרומת חו"ל וזה שכתב הרמב"ן ז"ל שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן וכאמור זה הנלע"ד ביושב דברי הרמב"ן ז"ל ולפ"ז מיושב ג"כ פירושי בשיטת רש"י ז"ל ומש"כ רש"י ז"ל דכולה שאובה מדרבנן דתמה ע"ז החתם סופר בסי' רי"ד דהלא מיירי במי פירות שהוא מה"ת יע"ש יש לפרש הכוונה דשאובה בכהאי גוונא שנתן סאה ונטל סאה זה הוא רק מדרבנן מהני טעמים הנאמרים וא"ש אמנם עדיין צ"ע בכל זה:
ועתה להלכה באתי הנה בש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' כ"ד איפסקא הלכתא כדעת רש"י ותוס' ור"ש ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש וטור ז"ל ושאר פוסקים דמפרשים הסוגיא במי פירות אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה עד עולם כשר. אמנם הש"ך שם בס"ק ס"ג כ' וז"ל ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב"י הרשב"ץ ז"ל שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי הכניס הרא"ש בין המחלוקת ע"כ אם כי הש"ך השווה דעת הראב"ד לרמב"ם ז"ל. אמנם באמת חלוקים המה בטעמיהם וגם בדעת הראב"ד ז"ל יש נסחאות שונות ויען כי נוגע להלכה. לזאת הנני להאריך ולבאר בס"ד הנה בספר בעל הנפש דפוס בערלין שנת תרי"ח נוסחת הראב"ד ז"ל וז"ל ומקוה שיש בו ארבעים סאה שנפלו עליו אפי' כמה מים שאובים אינו נפסל דתנן הי' בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן בתוכו עד שיחזרו המים למראיהן וביבמות בפ' הערל גרסי' מקוה שיש בו מ' סאה מכוונת נתן סאה ונטל סאה כשר ואר"י עד רובו ואמרי' עלה מאי עד רובו דלא נשקול רובו לא דנשתייר רובו ומסתברא כי האי לישנא ממתני' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שמתערבין בחצר ובעוקה או על מעלת המערה אם רוב מן הכשר כשר מן הפסול פסול מע"מ פסול אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה פירוש דהיינו שאובה שהמשכוה. אבל אם הי' מקלחין לתוך המקוה פי' מן הכלי מקלחין למקוה אם יודע שנפלו לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא ירדו לתוכו שלשם לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול. אלמא במע"מ נמי מופסלי ואיכא למישמע נמי מהא מלתא דלעיל דאע"ג דמקוה שלם הוא אם נפלו לתוכו ארבעים סאה מים שאובין פסלוהו דהא ליכא רובא דכשרות ועוד מהא מלתא דאמרי' לעיל בענין פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים והא מעיין בכ"ש מטהר ובזוחלין וכשהוא המים חיים מעורבין עם הנוטפין ואם נוטפין רבו על החיים או אפי' מחצה נידונין החיים אחריהן לטהר באשבורן אלמא מיפסלי במע"מ כדאמרי' לעיל ואיכא מ"ד כיון דמקוה שלם הוא לא מיפסל כלל בשאובין דכמעיין משוינין ואשכחן גבי מעיין דלא מיפסל במים שאובין ואפי' ברבויא דתנן במקואות בפ"ק למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש. ומקוה (שוה) נמי להא מלתא מדמינין לה ומסתברא לחומרא דשאני הכשירא דמקוה כדבעי' למימר לקמן א"נ כיון דמים קאחסרי ואזלי כי חסרי ארבעים סאה משהו קא מהני בהו מחצה כשאובין למיפסלינהו והוי כנטל סאה ונתן סאה דבעי' דנשתייר רובא דכשרים אבל גבי מעיין שרבו עליו מים שאובין שאובין קאחסרי מעיין לא קא חסר עכ"ל ובבעה"נ דפוס ברדיטשוב שנת תקע"ז סיים עוד וז"ל הלכך מקוה שיש בו מ' סאה מכונות ונפלו בו מ' סאה מים שאובין כי חסרי מים מידי מיד נפסל דהא אימעט לי' מקוה טהרה אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשר עד דחסרי בכ' סאין ע"כ הרי מבואר מנוסחא זו שיטת הראב"ד ז"ל דגם במקוה כשרה ונפלו לתוכו מים שאובין אם נחסר כ"ש ממ' סאה דמים כשרי' נפסל ע"י השאובי' וגם במחצה על מחצה (ומה שיש לדקדק בדבריו הקדושים יע"ש בהשגות הרז"ה ז"ל) וכל"ב דסוגיא דידן:
אמנם הב"י הביא שיטת הראב"ד ז"ל בנוסחא אחרינא אשר היא נמצאת בבעה"נ דברדיטשוב שנדפס עם הוספות הנוסחאות שהובאו בב"י וז"ל תנן בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת כו' שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין נראה כי האמה הזאת מי גשמים היא אבל אם היתה מן המעיין א"צ לחשב ומדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצא מילואיהן כדקתני לעיל משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשב אותם כלום מן הראשוני' כמו שחשבנו בפיסקא הראשונה. אלא לפי חשבון המים שהי' בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מע"מ מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהי' בבור וכן שנינו בפ"ו הי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה והא וודאי לאכשורי תרווייהו עליון ותחתון קאי בעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כתירוצא דחריץ בפ' הערל ומש"ה תרווייהו מתכשרי עכ"ל הרי מבואר מנוסחא זו שיטתא דמתיר במחצה של מחצה ואינו פוסל בנתן סאה ונטל סאה רק ברוב מים שאובין וכל"ק. ואנכי בעניי לא הבנתי את דברי החתם סופר בסי' רי"ד שכ' עליו וז"ל אלא דלכאור' יפלא שהראב"ד ז"ל פוסק כל"ק דבדרבנן במע"מ סגי וק' קושית התוס' מעוקה שבחצר וקושית הראשונים מכל איסורי דרבנן דבעי' רוב ועכצ"ל כתי' הריטב"א ז"ל דשאני הכא דאיכא למימר שאני אומר כו' ע"כ דנראה דמתרץ בזה שיטת הראב"ד ז"ל הלא הראב"ד ז"ל כ' דמהאי טעמא שרי בנותן לעליון ויורד לתחתון כיון דאיכא מע"מ והתם ל"ש שאני אומר. ובישוב קושית התוס' לשיטת הראב"ד ז"ל י"ל דהנה חזינן להתוס' שלא הקשו משאר איסורי דרבנן דבעי' ס' אם כי החתם סופר כ' דאין ה"כ דהוי יכולים להקשות משאר איסורי דרבנן. לענ"ד י"ל דהתוס' בדיוק ובכוונה הניחו קושיא זו מפני דס"ל כמש"כ בחי' הרשב"א ז"ל לחלק בין איסורי אכילה למקוה דקיל כיון דלאו איסורי אכילה הוא יע"ש. וקושית התוס' מעוקה שבחצר יש ליישב לדעת הראב"ד ז"ל כי התוס' בש"ס ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו גדור הקשו וז"ל אבל ק' דאמר בפ' הערל נתן סאה ונטל סאה עד רובו וברובו מיהא מיפסל ולא אמר קמא קמא בטיל וי"ל דהתם במי פירות איירי דהחמירו טפי עכ"ל ותירוצם א"ש לשיטתם דפי' הסוגיא במי פירות. אמנם להראב"ד ז"ל דפירוש הסוגיא במים שאובים והדק"ל בפרט דהראב"ד ז"ל ס"ל קמא קמא בטיל בכל האיסורים (גם באיסור תורה יעוין מהרש"א ז"ל בב"ק שם) אף נתרבה האיסור בכדי נתינת טעם (יעוין ר"ן אלפסי ז"ל בפ' השוכר את הפועל ובטוש"ע יו"ד סי' קל"ד ובש"ך יו"ד סי' קצ"ט ס"ק כ"א ונלע"ד די"ל דהנה במים שאובי' אין לקרותם שם איסור תדע כי גם לכתחלה יכול ליתן מים שאובים להמקוה ואימתי חל עליהן שם איסור בהגיע השיעור שיוכל לפסול את המקוה לכן מקודם שהגיע לשיעור זה ל"ש בו ביטול כי היתר בהיתר אינו בטיל וליכא למימר קמא קמא בטיל ובהגיע השיעור שיוכל לפסול אז ליכא במה להתבטל ומיושב קושית התוס' גם לדעת הראב"ד ז"ל:
אמנם אף דל"ש לומר קמא קמא בטיל מ"מ נראה דגם לראב"ד ז"ל אינו פסול אלא מדרבנן (ותדע דאינו תלי זב"ז כי אנן קיי"ל דלא אמרי' קמא בטיל היכי דמתרבה האיסור ומ"מ קיי"ל מעיקר הדין במים שאובים למקוה כשרה אפילו נתן ונטל עד עולם כשר) כיון שהי' מקודם מקוה כשרה. ומוכרח כן לפרש הסוגיא דמייתי הש"ס ראי' דבעי' רבוי' בדרבנן ולדידי' במלא בכתף פסול המקוה מה"ת (יע"ש בתוס' ד"ה נתן) וכ"נ מלשונו שכ' וש"מ דלא קפדי' בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כו' נראה דתלי רק בקפידא דרבנן. גם אין לעשות פלוגתא גדולה כזו דלרובא ככולא מן הפוסקי' יהי' מותר גם לכתחלה. ולדידי' יפסול מה"ת) יען דחששו חז"ל שמא יבוא לעשות לכתחלה מקוה ממים שאובים שימלא בידו ואיכא חששא דאורייתא ולפ"ז דלא הוי רק חששא דחז"ל מטעם גזירה י"ל דדווקא בהי' מקוה כשרה מקודם אז לא גזרו רק בנטל רובו אבל לעשות לכתחלה מקוה כהאי דעוקה שבחצר גזרו גם במע"מ ובנוסחא הראשונה שהביא סעד לל"ב מעוקה שבחצר לא ס"ל סברא זו ויעוין שם בהשגות הרז"ה ז"ל) ובלא"ה אין מקום קושיא על הראב"ד ז"ל דכיון דהש"ס לא דחי ל"ב מכח משנה זו אין לנו לחוש אם קשיא לנו כי לכל קושיא יש פירוקא (יעיון בהשגות הרז"ה ז"ל שתמה כן על הראב"ד ז"ל שאיך הביא סעד ממשנה להכריע כאחד מן הלשונות יע"ש וצ"ע) וזה פשוט:
ושיטת נוסחא זו הובא גם בכ"מ בפ"ט דמקואות ה' י"ג וב"י שם שכתב שם בשם הראב"ד ז"ל וז"ל הא דאמרינין על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים איכא לאקשויי מינה על הא דאבוה דשמואל עביד לבנתי' מקואות כו' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין הא מע"מ לא בעי אשבורן והכא אמרי' על הזוחלין שרבו על הנוטפין הא מע"מ בעי אשבורן ואיכא למימר דהא דר"צ משום דא"א לצמצם הוא ומספיקא בעי' רובא. א"נ איכא למימר דהא דר"צ לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבין ומצורעין כו' דבעי' מים חיים אבל לענין אשבורן אפי' מע"מ נמי לא בעי'. וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוין למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש ש"מ ע"כ והש"ך שכ' בסק"י בשם הראב"ד ז"ל להיפוך וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעי' רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרי'. א"נ כיוון שא"א לצמצם בעי' רובא זוחלין וכל"ק מסתבר דבעי' רובא דכשרות ממשלתי מקואות ומשמעתא דיבמות פ' הערל כדבעי' למימר קמן ע"כ הרי דפוסל במחצה זה לפי הנוסחא הראשונה שהבאתי וגירסת הש"ך הוא בבעה"נ שם וגירסת הב"י ז"ל הוא בבעה"נ דפוס ברדיטשוב ונסחאות חלוקות הם:
ולפירוש הר"ש ז"ל דמפרש כל המשנה לענין טהרת זוחלין ואשבורין וא"א לומר כתירוצא דראב"ד ז"ל דלענין מים חיים דווקא בעי' רבו הזוחלין י"ל עפמש"כ שם דמתני' קמ"ל גם היכא שאין כדי טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימין מ"מ כשר ברובו מים זוחלין יע"ש וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג דבעי' הצטרפות הנוטפין להשלים השיעור בכה"ג אינו מועיל מע"מ משא"כ היכי דבלא"ה איכא שיעור להכשיר המקוה ולאפוקי מהכשירה בעי' ריבויא דנוטפין וצ"ע בזה.
אמנם הרמב"ם ז"ל שם בה' י"ג כ' וז"ל הי' הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפים ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן כו' ע"כ וסתרי דיוקי אהדדי כי מדיוקא דרישא נראה דדווקא ברבו הזוחלין אבל במע"מ לא. ומדיוקא דסיפא נראה דאינו פסול רק ברבו הנוטפין. ומסתימת לשונו נראה דמיירי גם ביש הכשר מקוה בזוחלין לחודא ול"ש התי' שכ' לר"ש ז"ל. וגם מה שתי' הראב"ד ז"ל דהא דקאמר הש"ס שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין הוא לרווחא דמלתא. זה יפה ונעים לומר כן בישוב לשון הש"ס דקאמר דיש חשש גם לריבוי דנוטפין ולא למע"מ בלחודא. אבל לא נתן להאמר זה ברמב"ם ז"ל שהוא פוסק ולהלכה יכתוב לשון שיתן בזה מקו' לטעות שלא נפסול רק ברבו הנוטפין ולא במע"מ ובפרט דדינא דאם רבו הנוטפין על הזוחלין אין מקורו מעובדא דשמואל כי זה כ' אח"כ וכן אם רבו מי גשמים כו'. אך דהוא ממתני' דאם רבו הזוחלין על הנוטפין דמשמע דבלא רבויא פסול וא"כ איך נקיט הרמב"ם ז"ל לשון עצמותו ויהי' בו מקום לטעות הלא נודע כי נאמר על אדונינו הרמב"ם ז"ל לשון צדיק כסף נבחר. אבל ברור לענ"ד כנראה מהכ"מ שם דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כדעת הראב"ד ז"ל ודבריו מתפרשין כמין חומר דלענין מים חיים בעי' ריבוי זוחלין ולכך ברישא שהכשירו לכל דבר שיהי' דינו כמעיין לזאת נקט רכו הזוחלין. ובסיפא דפסלי' מתורת מעיין לכל דבר אף לזוחלין אך לטהר באשבורן לזאת כ' דבעי' דדווקא רבו הנוטפין. ומדחזי' להראב"ד ז"ל דשתק לי' כאן בהשגותיו נראה כי אודי לי' דלטהר בזוחלין במע"מ נמי כשר וכנוסחא זאת שהובאת בכ"מ וב"י להכשיר במע"מ ומש"כ הב"י ז"ל וז"ל ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובין אם נפלו בו למחצה וכ"ש אם נפלו בו רוב פסולים ע"כ ונראה דבנתן סאה ונטל סאה קאמר דעד רובן כשרה אבל בנתן ולא נטל אפי' באלף סאין אינו נפסל לד"ה ע"כ הרי שהביא בשם הראב"ד ז"ל לפסול במע"מ הוא כנוסחא הראשונה וכאמור:
והנה מלשון הראב"ד ז"ל שכ' הלכך מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונפלו בו מ' סאה מים שאובין כי חסרי מים מידי מיד נפסל דהא אימעט לי' מקוה טהרה אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשרה עד דחסר ב' סאין ע"כ מבואר דאם נחסר משהו מארבעים סאה ממים כשרים אף אם יש עוד יותר מל"ט סאה מ"מ פסול ביש רוב מים שאובים או במע"מ לנוסחא הראשונה. וכן מבואר במש"כ. א"נ כיון דמים קאחסרי ואזלי כי חסרי ארבעים סאה משהו קא מהני בהו מחצה שאובין כו' הרי דבחסר מ"מ סאה מים כשרי' משהו פסול לנ"א גם במע"מ ולנ"ב ברובו. אמנם הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' י"ז כ' וז"ל אבל יש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל שכ' דהיכא דאיכא במקוה שיעור בהכשירו דתו לא מהני פסולין למיפסלינהו כלל דכמעיין דמי אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמא להו על שיעור מקוה וודאי אהני בהו פסולין למיפסלינהו למקוה משום דהוי להו כנתן סאה ונטל סאה דאמרי' בפ' הערל עד רובו כשר טפי לא. והאריך בזה בס' בעלי הנפש. ולפי דברים אלו אם יחסרון מימיו יום יום ואתם נותנים מים שאובים ומתבטלין שם הנה ברוב הימים יהי' רוב שיעור מי המקוה שהם מ' סאה מהמים שאובין ופסול לפי דעתו ז"ל ע"כ מבואר דעתו בשיטת הראב"ד ז"ל דדווקא כשחסרי מים כ"כ עד שלא נשאר אלא מ' סאה שיעור מקוה אז אהני פסולין למיפסלינהו. משא"כ כשיש כ"א סאין מים כשרים אז אף אם יש רוב מי שאובין כשר כמבואר בדבריו להמעיין. אם כי מלשון הרשב"ץ ז"ל שהובא בב"י וז"ל יש לחוש להראב"ד ז"ל שכ' בספר בעה"נ דהיכא דאיכא במקוה שיעור כהכשירו תו לא היינו פוסלים בשאובים מ"מ אי חסר מיא אהני פסולין דהו"ל כנתן סאה ונטל סאה כו' ע"כ מלשון זה אין הכרח אבל מלשון התשובה שהבאתי הנדפסת באמשטרדם שנת תק"א מבואר להדיא כן. וגם בח"ג סי' י"ב כ' וז"ל וכ"ז לדעת הראב"ד ז"ל שכיון שהוא פוסל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ונפלו (מלשונו נראה דגם בנפלו שלא ע"י המשכה יע"ש ובסי' י"ז והבן) בו מ' סאה מים שאובים שאם לא חסר כלום הוא כשר ואם חסר ממנו מ' סאה פסול משום דליכא במקוה אלא מחצה כשרים ואנן רובו בעי' כדאיתא בפ' הערל כו' עכ"ל מלשונו שכ' ואם חסר ממנו מ' סאה פסול כו' מבואר כנ"ל אמנם ממש"כ ברישא שאם לא חסר כלום הוא כשר משמע דאם חסר משהו מיד נפסל וקשיא דיוקי אהדדי. וי"ל דספוקי מספקי לי' לרשב"ץ ז"ל איך הוא שיטת הראב"ד ז"ל ולזאת ברישא דכ' דכשר התנה שלא נחסר ממנו כלום ובסיפא דפסול בוודאי מתנה דיחסור מ' סאה כי אז וודאי פסול. וזה שדקדק בלשונו הזהב בתשובה הנ"ל שכ'. אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמו להו על שיעור מקוה וודאי נסי בהו פסולין למיפסילינהו למקוה כו' דקדק להוסיף מלת וודאי להורות על זאת הכוונה שכתבתי ולפ"ז דעת הרשב"ץ בשיטת הראב"ד ז"ל הוא דבחסר עד שלא נשאר רק מ' סא' במקו'. ואיכא רק כ' סא' מים כשרים אז בוודאי פסול כי אינו רק מע"מ וכנוסחא הראשונה. ובחסר רק משהו ויותר מהמ"ם סאה מים כשרים ספוקי מספקי לי' וכאמור:
והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מקואות ה' ז' כ' וז"ל מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובים ונטל אח"כ ממנו סאה ה"ז כשר. וכן נותן סאה ונוטל סאה. והוא כשר עד רובו ע"כ ולמען לברר אמיתת שיטת הרמב"ם ז"ל הנני מוכרח להאריך בדברים פשוטים והוא. דהנה הרא"ש ז"ל בה' מקואו' כ' עליו וז"ל ודבריו תמוהין כו' דהא איהו גופי' כ' מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע"פ שכל אחד מהן רוב מים שאובים ואין בשניה' אלא מ' סאה מים כשרים אלא וודאי האי דנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי כו' עכ"ל. וראתה עיני בשו"ת חסד לאברהם סי' ס"ד שכתב. והרא"ש ז"ל בקושיתו כ' דסתם איכא רוב מים שאובין ולא אדע מנ"ל הא דלמא מיירי כשהם מע"מ מש"ה מכשירין תרוייהו יע"ש. אם כי זאת אמת דהרמב"ם ז"ל מתיר במע"מ כנוסחא השני' של הראב"ד ז"ל. אף כי מלשונו שכ' עד רובו אין הכרע דיש לפרש דנשתייר רובו ואחז צדיק דרכו בקודש למינקט לישנא דר"י שאמר עד רובו. אבל כ"נ מהכ"מ שכ' שם וז"ל ונראה דאפשר לומר שטעם רבינו שמדינא שרי בכל גווני אלא היכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רוב מיחזי להו לאינשי שנטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מ"ע אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא נטלו ביד ליכא למיחש למ"ע וכבר הזכיר חילוק זה הרמב"ן ז"ל בפ' המוכר את הבית ע"כ מדכ' כי הוי רוב נראה כי במע"מ כשר. אם כי בב"י כתב או חצי' י"ל דזה לל"ב דש"ס דפסול במע"מ קאמר הטעם כי גם במע"מ איכא למיחש למ"ע כי להרואה נראה כרוב ואתי להתיר בכולה מים שאובים. אבל להרמב"ם ז"ל באמת מותר במע"מ כי ס"ל דמ"ע ליכא רק ברובא דאז יבא להתיר גם בכולה שאובים משא"כ במע"מ ל"ש מ"ע (ובעוקה שבחצר כיון שעדיין לא חל עליו שם מקוה י"ל דלכך גם במע"מ חשו למ"ע וצ"ע. וגם למה שהוכחתי לעיל דעת הרמב"ם ז"ל דלזוחלין גרידא כשר במע"מ ורק לענין מים חיים בעי' רובא דכשרים כתי' הא' של הראב"ד ז"ל צ"ע ליישב ולחלק בזה). אמנם קושית החסד לאברהם אינו כלום על הרא"ש ז"ל כי ישרו בעיני דברי ידי"נ הרב הג' מוה' שבתי נ"י והוא בשנראה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד ה' ו' וז"ל כיצד פוסלים המים השאובים את המקוה בג' לוגין וכו' אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינו שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר. ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ' סאה הרי התחתון כשר ע"כ וע"ז כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינו שאובים כו' מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונת כו' ודבריו תמוהין מתחלה כ' כיון דיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע"פ שרביץ עליו מים שאובין כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובו וא"ל דהא דמכשיר ברישא משום דיש במקוה מ' סאה מים כשרים הלכך אינו נפסל ברביית המים פסולים אבל בנותן סאה ונוטל סאה שלא נשארו במקוה מ' סאה מים כשרין וא"א שלא יטול גם מן הכשרין הלכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופא כתב מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו כו' אע"פ שבכל אחד מהן רוב מים שאובין ואין בשניהם אלא מ' סאה מים כשרים כו' ע"כ הרי דקושית הרא"ש ז"ל הוא מלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו ואם כי מה שאמר עוד הרב הנ"ל כי הרא"ש ז"ל הוכיח ממש"כ הרמב"ם ז"ל עד שירבו המים דנרא' דמכשיר גם ברוב מים שאובין לאו כלום הוא לדעתי כי הפי' דעד שירבו המים כי ע"י שרבו המים הי' יכול לירד לתחתון אבל לא להורות שיש רוב נגד מה שהי' מקודם. אבל לדידי מבואר במה שסיים הרמב"ם ז"ל הרי התחתון כשר. ואם נימא כדעת החס"ל דהרמב"ם ז"ל מיירי דווקא במע"מ בשניהן א"כ גם בעליון מרבותא כבתחתון. אלא וודאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כי המו שאובין שנותנים למעל' קרובים לצאת מסתמא במקוה התחתונה יש רוב מי שמגבן ולכך קמ"ל דגם הוא כשרם. וא"כ מוכח מרמב"ם ז"ל דמכשיר גם ברוב מי שאובין. אברא דהרא"ש ז"ל שכ' מקודם וכן מקוה שיש בו ארבעים סאה אינו נפסל כו' כדתנן בפ"ו דמקואות הי' בעליון ארבעים ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירד לתחתון מ' סאה וע"כ צריך ליתן בו יותר מ"מ סאה אלמא שאינו נפסל אפי' אם רבו השאובים על הכשרים מבואר דדייק כן ממתני' גופא. האמת בזה לענ"ד כמש"כ המעיו"ט בס"ק י"ח דא"א לצמצם שיהי' ארבעים סאה מכוונות שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה ומה שטען החס"ל ממש"כ התוס' בעירובין וחולין בשם ר"ש ז"ל דה"ט דפרוץ כעומד מותר אם דא"א לצמצם משום דהוי כעין ס"ס שמא עומד מרובה. ואי כהדדי דמי נמי מותר. וקו' בספר מים שאובים שיש לסמוך ע"ז דשמא מים כשרים נפישי ואי כהדדי נינהו ג"כ כשר. אינו טענה כלל כי התוס' שכתב ראי' זו בשם ר"ת ז"ל בב"ב ס"ו והרא"ש ז"ל ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת ורובו ככולו. ואין כאן קו' וגם אם נימי דס"ל כסברת הר"ש ז"ל לסמוך על ס"ס כזה גם בדאורייתא מ"מ איך קאמר מתני' דלכתחלה יתן בעליון להכשיר שניהם הלא במקוה העליונה דשואב ושופך ביד הוי פסול דאורייתא. ואיך יעשה לכתחלה בידים קרוב לס"ס בדאורייתא (וגם בדרבנן אין לעשות ס' בידים יעוין מג"א סי' י' ס"ק י"א תר"ז סק"ב ופמ"ג שם ובסי' תפ"ט. ואם כי הרא"ש ז"ל ס"ל גבי ספירה דשרי לכתחלה בין השמשות מלבד דאין לדמות ס' דרבנן לס"ס שאינו גמור בדאורייתא הלא התם בספירה טעמא אחרינא איכא כמבואר שם ברא"ש ז"ל שלהי פסחים יע"ש ובש"ך יו"ד סי' ק"י כלל ס"ס אות לה') ובפרט דנוכל לומר דהרא"ש ז"ל לא ס"ל סברת הר"ש ז"ל. אם כי ברמב"ם ז"ל יש מקום קצת לטענת החס"ל יען דס"ל דכולו שאוב ג"כ אינו רק מדרבנן. הלא כתבתי דלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו הוא עד נאמן לפירוש הרא"ש ז"ל בדבריו הקדושים:
ומה שתי' החס"ל בשני אופנים א' דדינא דהי' בעליון מ' סאה מיירי שהכשיר מקוה השני' ע"י השקה כרישא דמתני'. יע"ש תשובתו בצדו דאם איתא דההיתר הוא ע"י השקה מאי רבותא אשמעי' מתני' מי גרע ממקוה שכולו שאוב שנכשר בהשקה למקוה כשרה כש"כ כאן שבכ"א יש ג"כ מים כשרים ומה זה הולא עוד שכ' הרמב"ם ז"ל והאריכות לסתור זה אך למותר כי נסתר מעצמותו להמעיין. ב' תי' דהרמב"ם ז"ל לא התיר רק בהי' מ' סאה במקוה בשעה שבאו המים השאובי' לתוכו דאז נטהר ע"י השקה ושוב לא איכפת לן בנתחלק ומה דתנן במתני' נותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה היינו שנותן כל המ' סאה שאובין במקוה עליונה ביחד שיש עוד מ' סאה מים כשרים טרם יתחיל המים לירד לתחתון ותי' זה נראה לו עיקר יע"ש שהאריך בזה לזאת הכוונה העתקתי לשין הרמב"ם ז"ל הנ"ל למען יראה המעיין בשכל הישר דלשון הרמב"ם ז"ל אינו סובל כלל פירוש זה ומשמעות לשונו מבורר לענ"ד דנותן בעליון ותומ"י כשרבו המים יורד לתחתון וחלילה לנו לנטות ימין או שמאל מהפירוש האמיתי בדעת הרמב"ם ז"ל שהבין רבינו אור עינינו הרא"ש ז"ל:
ובישוב פסקי הרמב"ם ז"ל נקבל את האמת ממרן הב"י ז"ל כי מה יפה אף נעים דברי בן פורת (ר') יוסף שנתן הטעם עלי עין וכנ"ל ומה שהקשה החס"ל דאם איתא דהטעם הוא מפני מ"ע היו לו להרמב"ם ז"ל להשמיענו טעם זה ויש בזה נ"מ לדינא דכל דבר שאסרו חז"ל מפני מ"ע באיסור דרבנן לא אסרו בחדרי חדרים יע"ש אין זה קושיא כלל על דברי אדונינו הב"י ז"ל כי מלבד כי לא באלם דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא הטעמים. אך הביא ההלכתא כלשונה במתני' או בגמ' כנודע דרכו בקודש. יש עוד מקום לומר כי המ"ע דהכא לא מפני הרואים הוא כמו בעלמא דהתם העושה יודע שאינו עובד מאומה מה שאסור אך יש חששא דהרואה יטעה משא"כ הכא דחשש גזירת חז"ל הי' מפני דמחזי לאינשי כנותן סאה שאובים ונוטל מן הכשרים ואתי להכשיר בכולו שאוב ובזה החשש אינו מובדל העושה מאחרים וגם בח"ח אסור. ועוד גברא אגברא קרמית האם מוכרח הרמב"ם ז"ל לסבור כסברת התוס' בכתובות ס' ד"ה ממעכן דבאיסור דרבנן גם במ"ע שרי בח"ח. אולי חולק עליהם. ואי מה יענה לקושית התוס' כבר תרצה הר"ן ז"ל בפ"ק דביצה (בפרט דהרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא דממעכין וצ"ע ויעוין במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו) במתני' דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך יע"ש סוף דבר כי אין לנו רק דברי רבינו הב"י ז"ל בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דהוא מפני מ"ע. ולפ"ז דווקא בנותן ונוטל איכא חששא דמ"ע. והחתם סופר שם הוסיף עוד דמתי' הרמב"ן ז"ל בב"ב נראה קצת דדווקא בנותן ונוטל אבל אם נפלו מאליהם אע"פ שניטל בידים או להיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמים לא גזרו יע"ש. וז"ל השטה מקובצת שם. והא דתנן כו' ואמר ר"י עד רובו כדאיתא ביבמות בפ' הערל כלומר אם נטל רובו כבענין זה פסול ואע"פ שמתחל' כשר הי' י"ל דשאני התם דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מ"ע דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים ומיהו דווקא עד רובו הא לא ניטל רובו כשר ולא חיישי' עכ"ל ונראה דהחת"ס דייק מלשונו שכ' דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים דבעי' שליטת ידי אדם פעמים אבל כי דייקת כן דייק מרישא להיפוך מדכ' י"ל דשאני התם דכיון שניטל כו' ולא כ' דנוטל ונותן משמע גם בחדא חיישי' וצ"ע בזה. אמנם בנחסר מאליהן כהאי עובדא דהתשב"ץ בוודאי לדעת הרמב"ם ז"ל שרי ולכך הוכרח הרשב"ץ ז"ל להביא רק דעת הראב"ד ז"ל כי הוא לשיטתו פוסל גם בזה כמבואר בדבריו הנ"ל וכמש"כ החת"ס והחס"ל יע"ש אברא כי יש לשאול לנוסחא הראשונה של הראב"ד ז"ל הנ"ל דפוסל גם במע"מ ולא מטעם מ"ע דנימי לחלק בין נתן ונטל לירדו מאליהון כתי' הכ"מ. א"כ מה יענה להמתני' דניתן לעליון ויורד לתחתון. ועלה על רעיוניי לומר דהראב"ד ז"ל בנוסחא הראשונה ס"ל דמים העליונים הם יורדים יותר להתחתון וא"כ במקוה הראשונה שהיא העליונה שנותן שם בידו איכא רובא דמים שאינן שאובים. ואין לשאול רק על התחתונ' וי"ל דדווקא בנותן ונוטל פוסל הראב"ד ז"ל במע"מ מפני דאיכא למיגזר שמא יעשה מקוה כזו מתחלה למלאות חצי בידים ותהי' פסולה מה"ת לדעת הראב"ד ז"ל (יעוין ב"י שם) משא"כ בתחתונה שלא נעשית רק ע"י המשכה ושאובה שהמשיכוה כולה דלדעת הפוסלין דקי"ל כן ג"כ אינו רק מדרבנן גם הראב"ד ז"ל ס"ל כדעת רוב הפוסקים דשרי כיון דנזרוע מקודם במקוה כשרה ולא גזרי' שמא יעשה מתחלה כך דהוי גזירה לגזירה. אבל מה אעשה כי הרשב"ץ ז"ל בסי' י"ב כ' להדיא לדעת הראב"ד ז"ל מים שבאו בהמשכה ורבי' במקוה חסרה דמי לממלא בכתף למקוה שלם יע"ש כל התשובה. אם דתפס שיטת הראב"ד ז"ל דפוסל במע"מ וחלילה לי העני בדעת לומר נגד אביר הראשונים אשר מפיו הקדוש אנו חיין. אבל צ"ע ליישב זה (יעוין ריטב"א ז"ל בפ"ד דנדרים בתירוצו לשיטת הסוברים דברבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר אלא במקום שהי' נמשך בתחלה יע"ש) וגם ליישב ל"ב דש"ס דפוסל במע"מ כאשר שאל החס"ל יע"ש וצ"ע:
המורם מן המדובר דבשיטת הראב"ד ז"ל יש לנו שני נוסחאות. לנוסחא אחת מכשיר במע"מ. ולנוסחא אחרת פוסל גם במע"מ. ומדברי שניהם נראה דבנחסר רק משהו מה"מ סאה מים כשרים פסול לכל לישני' כדאית לי' אבל להתשב"ץ בשיטת הראב"ד ז"ל נראה דבאין כ"א סאה מים כשרים אז בוודאי פסול. אבל כשיש כ"א סאה נראה דספוקי מספקי לי' דעת הראב"ד ז"ל וכנ"ל. ולראב"ד ז"ל פסול גם בנחסר מאליהן. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל נראה דמכשיר במע"מ וכנ"ל. גם אינו פוסל רק בנותן ונוטל ביד משא"כ כשנחסר מעליהן וכנ"ל ולפ"ז יש לשאול מה ראה הש"ך להביא דעת הרמב"ם ראב"ד ז"ל בחדא דנראה דשווין המה. ולא כן הוא נלע"ד די"ל דכיוון בזה כוונה מיוחדת והוא אם דחזי' להרשב"ץ ז"ל שסיים בסי' י"ז וז"ל מ"מ מקום שאפשר לצאת ידי כל הספיקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן ע"כ ובח"ג סי' י"ב לאחר שהביא דעת החולקין על הראב"ד ז"ל סיים וז"ל וזאת הסברא ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק דוודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסולה אלא מדרבנן. ואם אפשר לצאת ידי כל הסברות הוא הישר והנכון. ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה. שהדעת מכרעת כן ע"כ הרי שהחמיר עוד יותר שלא להקל רק בשעת הדחק ובא"א בענין אחר נגד דעת הראב"ד ז"ל בלחוד. ומהחס"ל שם נראה דס"ל כן. ולשיטתו הולך דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי אבל כבר כתבתי שהאמת הוא כדברי רבינו הב"י ז"ל) אמנם אנן דחזי' לרבותינו בעלי הש"ע הב"י ורמ"א ז"ל אם שראו דברי התשבץ מכל זאת קבעו להלכה כדעת רובא ככולא מן הפוסקים להכשיר במים שאובים בנתן ונטל למקוה כשרם אפי' עשה כן עד עולם. ואין לנו אלא הכרעת הש"ע לולי שהש"ך הביא דברי הרשב"ץ ז"ל דנראה דעתו הטהורה לחוש לזה. אבל שפתי כהן ישמרו דעת והביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל ביחד להורות לנו דכיון דיש לפנינו שני גדולי הפוסקים צריכין אנו לחוש לדעתם כי בדינו של הרמב"ם ז"ל גם הראב"ד ז"ל מודה כי בכלל מאתים מנה. אמנם היכא דליכא חששא דמ"ע דלדעת הב"י גם לרמב"ם ז"ל כשר יש לנו להורות כפסק הש"ע כנלע"ד בכוונת דברי הש"ך:
ונלע"ד פשוט דלפסק הש"ע בסעי' נ"ב דמקוה שאובה שהוכשרה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה. נשאר לעולם בהכשירו אפי' נסתם הנקב ק"ו הוא בנתן מים שאובים למקוה כשרה ונזרעו בתוכה ואח"כ נחסר המקוה עד שלפי חשבון לא נשאר רק המי שאובים בוודאי דכשירה והוא פשוט. ועתה דחזי' דאם שכ' הש"ך בס"ק מ"א קי"ב דיש לחוש לדעת רי"ו ז"ל שהביא בשם י"מ לפסול העיד לנו החת"ס דלית מאן דחש לרי"ו ז"ל קו' דלא חיישי' לדעת הראב"ד ז"ל דיחידאה הוא נגד כל הפוסקים הראשונים. ועד נאמן הוא החת"ס שהעיד שם ובסי' ר"ג אופן עשיות המקוה בקהלתו דנעשת כדעת הפוסקים נגד דעת הראב"ד ז"ל יע"ש ולזאת נראה לדעתי העני' כי אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בצירוף היכי דנטל ביד דאיכא למיחש למ"ע. אמנם בנחסר מאליהן דגם להרמב"ם ז"ל כשר כשיש מ' סאה אם כי לערך החשבון לא נשארו רק המי שאובין כיון שנזרעו מקודם במים כשרים וחששא דמ"ע ליכא וכנ"ל יש לנו להורות כפסק הש"ע שהוא שיטת רוב הקדמונים ככולם לבד הראב"ד ז"ל ובפרט שכבר הורה זקן הגאון החתם סופר ז"ל כנלע"ד להלכה בס"ד: