אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת יבמות

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת יבמות

מסכת חגיגה

דף ד.

בתוס' ד"ה דכתיב לא תלבש שעטנז כו' הקשה הר' יעקב דאורליינש דליחייבו נשים בציצית דאית לן למימר כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים כו' ע"כ וי"ל אליבי' דר"ש דהוא מרא דהאי דינא דנשים פטורות מציצית בש"ס מנחות מ"ג (יע"ש בתוס' ד"ה ור"ש) דאזיל לשיטתו דדריש בפסחים ל"ה דאין יוצאין במצה של טבל מפני דכתיב לא תאכל רמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל והקשו התוס' בסוכה ט' דתיפוק לי' דהוי מצוה הבא בעבירה ולר"ש מה"ת הוא יע"ש ותי' השאג"א בסי' צ"ו דהוי אמינא דיבוא עשה דאכילת מצה וידחה הל"ת דטבל ע"כ קמ"ל הקרא דאינו יוצא מגזה"כ מפני שאיסורו משום בל תאכל טבל יע"ש ולפ"ז מוכח מהכא דעשה דחי ל"ת דאל"כ קרא ל"ל שאינו יוצא במצה של טבל (ולאשמעי' דאין עשה דוחה ל"ת. לזה לא בעי' קרא כי נודע דברי הרמב"ן ז"ל דמצד הסברא אין עשה דוחה ל"ת מפני דל"ת חמור אך דגזה"כ הוא ועכצ"ל דדווקא הכי לא דחי אבל בעלמא דחי) וק' ל"ל סמוכין להתיר כלאים בציצית (כי לומר דהסמוכין לא אתי רק לחייב נשים בציצית זה א"א כמובן להמבין) ועכצ"ל דהו"א דווקא גבי מצה דהוי מ"ע השו"ב לר"ש דס"ל בפסחים צ"א דנשים חייבות במצה הוא דדחי ל"ת משא"כ גבי ציצית דהוי עשה שאינו שו"ב (יעוין בתוס' לקמן ו' ע"א ד"ה טעמא) כי נשים פטורין. ולזאת איצטרך סמוכין לאשמעי' דגם עשה שאינו שו"ב דוחה ל"ת וא"כ מוכח דנשים פטורין מציצית כי אל"כ ק' סמוכין ל"ל. ומיושב לפ"ז ג"כ מה שהקשו התוס' בסה"ד דליפטרינהו נשים גם מכלאים כי א"כ גם הלאו יהי' אינו שו"ב והדק"ל סמוכין ל"ל וכמובן אלא עכצ"ל דנשים פטורות מציצית ומוזהרות על כלאים ואיצטרך סמוכין לאשמעי' דעשה שאינו שו"ב דוחה לאו השו"ב וא"ש ואי קשיא לך דלפ"ז דמוכח לר"ש מדאיצטרך סמוכין להתיר כלאים בציצית דנשים פטורות מציצית יען דהוי מ"ע שהז"ג כי לילה לאו זמן ציצית א"כ קרא דוראיתם אותו דאתי למעוטי כסות לילה ל"ל לר"ש. י"ל עפמש"כ התוס' במנחות ל"ט ע"א בד"ה קשר העליון וז"ל ותימה להאי דמוכח היכי מסיק ביבמות למאן דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח דצמר ופשתים ל"ל דכלאי' מתנא דבי ר"י שמעי' דבגדיהם צמר ופשתים כו' והשתא קשר העליון לא שמעי' וא"כ לא הוי כלאים ואיצטרך שפיר לאתויי צמר ופשתים לומר שיהי' צריך לעשותם בענין שיש בהם כלאים וי"ל דהכא לא מפיק מקרא דצמר ופשתים אלא מגדיל ומוכח מכלאים דדרשה דגדיל דרשה נכונה הוא דבעי' גדיל טוב עכ"ל ולענ"ד נראה דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כסברת התוס'. והוא. דהנה כ' בפ"א מה' ציצית ה' י' וז"ל אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה אפי' הי' החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד עכ"ל והראב"ד ז"ל שם השיג עליו מהספרי דיליף תכלת תכלת ממשכן דבעי' שזורין וכ' שם הכ"מ וז"ל וחכמי לוניל הקש לרבינו מהאי דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר"ש הוא דסתם ספרי ר"ש. ולפי שלא מצאתי שום שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שא"כ יהי' שזורין ששה כמשכן כן נ"ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ"ל וק"ל כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהקשה לו א"כ יהי' שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז"ל שסובר שאינו אלא דברי ר"ש יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר"ש מפיק לאוקמינהו אשנים וא"כ כי מוקמינין לי' ככ"ע נמי ניישב כך כו' עכ"ל רבינו הכ"מ ז"ל והנלע"ד (ותירוצו של ספר הקובץ שם דרמב"ם ז"ל ס"ל דר"ש יליף דבעי' שזורין מכלאים בציצית דאיצטריך הקרא להתיר ואי לאו דהוי שזורין לא הוי כלאים כלל למר זוטרא דס"ל בנדה ס"א עד שיהא שוע טוו ונוז יע"ש שזה תורף תירוצו. לא נהירא לי כלל דהלא הרמב"ם ז"ל בעצמו כ' להיפוך בתשובתו דר"ש יליף דבעי' שזורין ממשכן ואיך נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ הוא עצמו היפוך זה) בישוב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהנה בהג"ה מיי' שם כ' בשם הספרי וז"ל תניא פתיל תכלת טוו ושזור כעין פתולה שזורה. אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טוו ושזור אף לבן כן ע"כ הרי דהספרי יליף דבעי' שזור מפתיל ושפיר י"ל דלא בעי' רק שנים כי תפסת מיעוט תפסת (יעויין בתוס' מנחות ל"ח ע"א בד"ה התכלת וביומא ע"ב וצ"ע קצת) תפסת מרובה לא תפסת. אמנם שם במנחות ל"ט גרסי'. רב ורבב"ח הוו יתבי הוה קא חליף ואזיל ההיא גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא ורמי לי' תכלתא וגדילא אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא רבה בב"ח אמר יאי גלימא ויאי תכלתא במאי קמיפלגי רבה בב"ח סובר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעי' והאי גדילים למנינא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה עשה גדיל ופתוליהו מתוכו ע"כ וכ' התוס' בד"ה או גדיל וז"ל ובספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת"ל ציצית שתהא גדיל יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדיל. והא ברייתא קשי לרבב"ח. וק' נמי לרב דדריש לי' הכא מפתיל והתם דריש לי' מציצית ע"כ ולפ"ז מיושב קושית הכ"מ כי לי הא כיצד כדי ר"ש לשיטתו דסתם ספרי ר"ש הוא דמועשו להם ציצית דריש דבעי' גדיל ופתיל. וא"כ פתיל מיותר לדרשה דבעי' שזורין ומכאן עיקר הלימוד וגז"ש דתכלת תכלת ממשכן הוא רק לאשמעוי' דהלימוד מפתיל הוא דרשה נכונה וכמש"כ התוס' לענין קשר עליון וכנ"ל וא"כ א"א לטעות דבעי' שזורין ששה כמשכן דעיקר הלימוד הוא מפתיל ומשם לא נלמד רק על שנים ולא רחוק הוא להעמיס זה הכוונה בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל. שהשיב זה שלמד שזורין ממשכן ר"ש הוא דסתם ספרי ר"ש פי' דר"ש לשיטתו כי סתם ספרי בכ"מ ר"ש הוא א"ש כי לדידי' מיותר הפתיל לזאת הדרשה. וא"כ לק"מ דנימי שבעי' ששה כמשכן. כי הגז"ש ממשכן הוא רק לגלות על הדרשה מפתיל וכאמור. ולפי שלא מצאתי שום שיאמר דבר זה פי' א"כ מוכח דפליגי עליו ולא ס"ל כותי'. ולכך לא כתבתי כמותו והטעם דפליגי עליו הוא מפני שא"כ יהי' שזורין ששה כמשכן פי' כי אנן קיי"ל כרב בתלמודא דידן דדריש מפתיל דבעי' שיפסילהו מתוכו (וקרא דועשו להם ציצית איצטרך לאשמעוי' דצריך להפרידן וכמש"כ התוס'. ויעוין ברמב"ם ז"ל בה' ציצית שם ה' א' ח' ט' ובכ"מ שם) ואין לנו הלימוד מפתיל רק הגז"ש דתכלת תכלת ממשכן א"כ יהי' שזורין ששה כמשכן (גם אם נימא דהרמב"ם ז"ל לא כוון לפירושי מ"מ דרך ישר וקרוב הוא בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל מקושית הכ"מ) ועכצ"ל דתלמודא לא ס"ל הגז"ש דתכלת תכלת ממשכן. ואי קשיא דאכתי מאי ראי' מהטענה דיהי' שזורין ששה כמשכן דמהיכי תיתי דלא נימי הכי ז"א כי עיקר ראיות הרמב"ם ז"ל הוא מדלא מצא שום שיאמר דבר זה אמנם יש תשובה לזה כי יען דזה פשוט ומוכח מהא דאיצטריך סמוכים להתיר כלאים כציצית ואי לאו דבעי' שזורין לא הוי כלאים (למר זוטרא) ולזאת לא איצטריך לאשמעוי' וכמש"כ באמת התוס' בנדה שם והראש ז"ל בה' ציצית ועוד כמה ראשונים. ולסתור תשובה זו כ' הרמב"ם ז"ל דלהגז"ש יהי' בעי' שזורין ששה כמשכן ואם איתא דבעי' באמת כן הלא זה הי' צריך להיות מבואר בש"ס כי מכלאים בציצית לא מוכח גם למר זוטרא רק על שנים ולא על ששה אלא ודאי דלא דרשי' הגז"ש ממשכן. וגם מלת פתיל אינו מיותר לדידן. א"כ אין לימוד דבעי' שזורין ולזאת פ' דלעשות שזורין רשות הוא ודקדק בלשונו הזהב שכתב ולפי' הי' החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד. לרמז ולחזק זאת הטענה כי לכאורה י"ל דלכך לא בעי' ששם כמשכן כי א"כ אינו נחשב לחוט אחד ולשלול גם זאת כתב הרמב"ם ז"ל דז"א כי אף כפול שמונה הוי חוט אחד ועכצ"ל דלא דרשי' הגז"ש דתכלת תכלת וגם מפתיל לא שמעי' מידי לדידן ע"כ לא בעי' שזורין (והא דאיצטריך למישרי כלאים בציצית הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפי' מה' כלאים דפ' כר"א דאו שוע או טוו או נוז יע"ש בכ"מ וב"י וט"ז בטוש"ע יו"ד סי ש' שרוב הפירושים מורים כן בשיטת הרמב"ם ז"ל) ומיושב פסק הרמב"ם ז"ל בס"ד:

הרי לנו מבואר לפ"ז כי התוס' וגם הרמב"ם ז"ל ס"ל סברא זאת די"ל דהוכחה ממקום אחר אתי לאשמעי' על דרשה אחרת דדרשה נכונה הוא ה"נ י"ל לר"ש דעיקר הדרשה דכסות לילה פטור הוא מוראיתם אותו אך דמסמוכים דמוכח דנשים פטורים מציצית הוא רק לגלות דדרשה נכונה היא לפטור כסות לילה מוראיתם. ולא כדרשת רבנן וא"ש גם למה שהבינו רוב המפרשים בקושית התוס' בקידושין ל"ד ע"ב בד"ה סד"א. דעל דבר דמוכח מהוכחה לא איצטרך עוד קרא לזה יע"ש אבל לשיטת הפ"י ז"ל שם שאין מקום להקשות כלל קושיא כזו דל"ל קרא כיון דמוכח מהוכחה יע"ש שהאריך להעמיד זאת. א"כ לק"מ מעיקרא דל"ל הקרא דוראיתם (אבל תירוצי לקושית התוס' א"ש גם להפ"י כמבואר להמעין שם היטב. וכתירוצי מכח הקושיא דל"ל סמוכין הלא מבואר בתוס' בכמה דוכתי שהקשו כגון דא ולא על זה האריך הפ"י למעניתו יע"ש היטב ותבין) וכמובן ונלע"ד להביא ראי' לשיטת הפ"י ז"ל מהא דאמרי' בש"ס שבת קל"א ע"ב. מצה וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א מנא לי' לר"א הא אי מעומר כו' אלא גמר חמשה עשר מחמשה עשר מחג הסוכות כו' ולכתוב רחמנא מצה וניתי הנך (פי' לולב ועומר ושתי הלחם) וליגמר מיני' משום דאיכא למיפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים ע"כ הרי דיש להוכיח מדאיצטרך קראי גבי הני דמכשיריהן דוחין את השבת דנשים חייבות במצה ומכל זאת מבואר בפסחים מ"ג דאיצטרך לימוד לר' אליעזר לחייב נשים במצות (יע"ש בסוגיא כי אף להגורסין א"ר אלעזר נשים חייבות כו' מוכח כי לר' אלעזר דמתני' שם ג"כ איצטרך ילפותא דא) הרי אם דמוכח מהוכחה ומ"מ בעי' לזה קרא וכדעת הפ"י ז"ל:

וע"פ האמור עלה על רעיוני ליישב קושית השעה"מ בפ"ו מה' חו"מ ה"א שהקשה על תי' הרמב"ן וריטב"א ור"ן ז"ל שתי' דלכך לא דרשי' לחייב נשים בציצית יען דהסמוכין אתי לדרוש להתיר כלאים בציצית ואינם מיותרין לא דרשי' מהם לחייב נשים בציצית שהוא נגד הכלל שבידינו שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג. דהלא היקשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות ג"כ נדרש לר"ש שאינו יוצא במצה של טבל ולר"י לקובעו חובה. ומ"מ דרשי' מהיקשא לחייב נשים במצה אם שהוי מ"ע שהז"ג יע"ש ולהאמור א"ש לר"א דדרש ג"כ מהיקישא לחייב נשים במצה כי לשיטתו דיש קראי בכל חד וחד להתיר המכשירין א"כ מוכח דנשים חייבות במצה ולזאת אהני האי הוכחה לדרוש היקישא דלא תאכל חמץ וגו' לחייב נשים במצוות מצה אם שהוי מ"ע שהז"ג אמנם אכתי קשיא לתירוצם אליבי' דר"ש דדרש ההיקש שאינו יוצא במצה של טבל ומכל זאת דרש ההיקש שם בפסחים צ"א כר"א לחייב נשים במצה וכמבואר שם בשעה"מ ותירוצי דא א"א לומר לשיטתו כי ר"ש ס"ל כר"ע ולא כר"א כמבואר במנחות ע"ב. אבל אליבי' דר"ש כבר תרצתי תלי"ת דמוכרח לדרוש לחייב נשים במצה שיהי' מ"ע השו"ב ולפטור אותם מציצית שיהי' מ"ע שאינו שו"ב וכנ"ל א"ש:

דף ה:

ד"ה תוס' כולה משעטנז נפקא. וא"ת ול"ל קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצט' התם לומר קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואור"י דהתם איצטרך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפי' אוכל נפש שרי ולמ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט לא איצטרך הכא קרא אלא אליבא דמ"ד קרבין ע"כ ויש לדקדק דמאי קשיא להו להתוס' דנלמוד דעשה דוחה ל"ת מקרא דוהנותר ולאוקמי הסוגיא כמ"ד דנו"נ קרבין ביו"ט שהוא דלא כהלכתא כי אנן קיי"ל דאין קרבין ביו"ט וכמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"א מה' חגיגה הלא טוב יותר לומר דהסוגיא אזדי אליבי' דהלכתא כי אנן קיי"ל כר"א דיו"ט עשה ול"ת דבתרא הוא וסוגיא דש"ס דכוותי' וכמש"כ התוס' בשבת כ"ה וביצה ח' וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יו"ט ואין שום לימוד מקרא דאין שורפים קדשים ביו"ט כי בלא"ה אין עשה דוחה עול"ת ושפיר איצטרך לסמוכין לאשמעי' דעשה דוחה ל"ת. וי"ל עפמש"כ לעיל ד' ע"א בד"ה ולרבנן מנ"ל וז"ל המ"ל דלא סברי כר"י ולא בעי שיהי' מוכח ומופנה אלא ניחא לי' לשנויי אפילו אם סברי כר' יהודא ע"כ הרי דלדידן דדרשי' סמוכין גם באינו מוכח או מופנה ה"ה בכלאים בציצית לא בעי' שיהי' הסמוכין מוכח או מופנה אך דסוגיא דש"ס הוכרח להוכיח דהני סמוכין מופנה או מוכח כדי שגם ר"י ילמוד מכאן דעשה דוחה ל"ת כי בוודאי לא פליג על כלל זה המוסכם מכ"ע דעשה דוחה ל"ת. וכיון דנחית הש"ס להוכיח דהסמוכין הם מוכחי ומופני לר"י. ניחא לי' לשנויי ולאסיק האמת דגם לרבנן דבי ר' ישמעאל הוי מוכח ומופנה וכמש"כ התוס' ולזאת שפיר הקשו התוס' דלמה מוכרח הסוגיא להאריך כ"כ כדי למצוא ילפותא לר"י דעשה דוחה ל"ת הלא יכול לשנות בקצרה דיליף מקרא דוהנותר ואם כי הדרש דהקרא אינו אליבי' דהלכתא. הלא גם דברי ר"י אינם להלכתא ול"ל להש"ס להאריך כ"כ שלא אליבי' דהלכתא (אם כי י"ל מפני דיגדיל תורה ויאדיר ודכוותה מצינו בתלמוד בוודאי היכי דאיכי לתרוצי יותר נכון וכנודע.) ולזה תי' התוס' דהסוגיא הוא אליבא דמ"ד דנו"נ קרבין ביו"ט ותירוצם יש להסביר עפמש"כ המלא הרועים באות ס' ס"ק ט"ו בשם ר"ש מקינון ז"ל דר' ישמעאל לא דרש סמוכין אך במשנה תורה כר"י יע"ש ולדידי' נו"נ קרבין ביו"ט כדאמרי' בשבת קי"ד ולכך הוכרח הש"ס להאריך מעיקרא ולהוכיח דהסמוכין מונח או מופנה לתנא דבי ר' ישמעאל בעצמו כדי ללמוד מכאן דעשה דוחה ל"ת לדידי' דנו"נ קרבין ביו"ט וליכא ילפותא אחריתא וכיון דהש"ס רצה לשנות אליבי' דרבנן דר"י גם אם נימי דעומדים בשיטת ר"י ור"י וכמש"כ התוס' אם דלדידהו י"ל דס"ל דאין קרבין ביו"ט וילפי' שפיר מקרא דוהנותר מ"מ ניחא לי' להש"ס לאסיק האמת די"ל לדידהו ג"כ דהוי מוכח או מופנה כמו שמוכרח לומר לתבר"י וכאמור או י"ל דכיוון דליכא רבנן החולקים על תבר"י דסתם בגדים אינם של צמר ופשתים רק אליבי' דרבא וכמש"כ התוס' שם בד"ה ולרבנן (ויעוין תוס' שבת שם דשיטת ר"י ז"ל דגם רבא ס"ל דיו"ט עול"ת הוא והסכימו לשיטתו הרא"ה וריטב"א ור"ן ז"ל בחידושיהם שם וליכא שום לימוד מקרא דאין שורפין קדשים ביו"ט ומיושב קושית התוס' בפשיטות כיון דהסוגיא אליבי' דרבא וכמובן אבל יעוין בת"י שם דבתוס' ביצה ובחי' הרשב"א ז"ל דדעתם דרבא לא ס"ל כר"א יע"ש) ומבואר בתוס' שבת שם ד"ה ולא מילה לפי' ר"י ז"ל (ופירושו נוכל לפרש גם להאומרים דרבא ס"ל דיו"ט איני עול"ת יע"ש והבן) דרבא ס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט וא"ש. קושית ותי' התוס' לשיטתם. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב בחי' וז"ל והא דאמרי' לגבי ציצית שמי אב"א משום דמופנה כו' וכולה שמעתתא לר"י קאמרינין. א"נ יש לפרש לרבנן גבי ציצית בעי' מופנה ומוכח ללמד על כל התורה כולה דדרשי' סמוכין דקרא דר"א סמוכין לעד לעולם אסמכתא בעלמא הוא ועוד דליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש עכ"ל ולשנויי בתרייתי דהסוגיא אזדי אליבי' דהלכתא כרבנן הסכימו הרשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם ולזאת אם כי דרכם בקודש להביא קושיות חכמי הצרפתים רבותינו בעלי תוס' ז"ל אבל קושית התוס' דל"ל סמוכין נילף משריפת קדשים השמיטו. והן הן הדברים שאמרתי כי אליבא דהלכתא (גם מה שהקשה התוס' דאדיליף מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי לא לדידן קאי. אך כוונת קושיתם הוא אליבא דחזקי' דדריש האי קרא דוהנותר לשריפת קדשים ביו"ט דמנא ידע הוא דעשה דוחה ל"ת, (דקיי"ל כר"א אין מקום לקושיא זו כלל. וקושית התוס' סובב והולך רק לשיטתם דמפרשי כל הסוגיא אליבי' דר"י שלא כהלכתא. ולכך הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל דמפרשי הסוגיא אליבא דהלכתא כרבנן השמיטו קושיא זו וכאמור. כנלע"ד:

דף כ.

גמ' קפסק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין לא תעשה גרידא היא יבא עשה וידחה ל"ת כו' וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יבום ה' י' י"א וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו' הרי אלו חולצות ולא מתייבמת כו' ומן הדין הי' שיתייבמו שהיבום מ"ע וכ"מ שאתה מוציא עשה ול"ת יבוא עשה וידחה את ל"ת. אבל חכמים גזרו כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וא"צ לומר שניי' ה"ז קנה קנין גמור כו' ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו' ע"כ ותמה הרש"ל ז"ל ביש"ש דאיך כ' הרמב"ם ז"ל דבאיסור עשה אם עבר ובעל קנה הלא אין עשה דוחה עשה ומאי אולמי האי עשה דיבום מעשה דמצרית ואדומית וכן הקשה בשו"ת שאג"א סי' ל"ג יע"ש ובקונטרס אחרון ועלה על רע יוני ליישב עפמש"כ הגנת וורדים בכלל ט' וז"ל ויש להסתפק לפ"ז בעשה שקודם הדבור אידחי לעשה שלאחר הדבור כללו של דבר אין אנו רשאין כו' אם לא מה שהזכירו רז"ל בדבריהם דאתי עשה ודחי עשה או עשה דגדול השלום וכו' ע"כ יע"ש הרי לנו עכ"פ דיש סברא לומר דעשה דקודם הדבור דחמור כמבואר בסוגיא דמכילתן ה' ע"ב (ובישוב הסתירה מהירושלמי שהובא בתוס' ר"ה י"ג וקידושין ל"ח הלא נודע דברי הפ"י והשאג"א ז"ל ושאר מפרשים בזה) ידחה עשה דלאחר הדבור אבל עשה ול"ת בוודאי לא דחי כיון שאין בו כרת ולא עדיף מעשה דגדול השלום וכמש"כ התוס' בזבחים ל"ג ע"ב והנה אאמ"ו הרב הג' שליט"א אמר לי כי ראה בקדמון כי עשה דיבום יען דמצינו בקרא גבי תמר היבום נחשב לעשה דקודם הדבור (ויעוין בפנים יפות פ' מטות דהחשיב לאו דלא יחל לאו דלפני הדבור מה"ט דמצינו עוד מקודם קבלת התורה יע"ש) ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם ז"ל דלכך דחי העשה דיבום את העשה דמצרית ואדומית יען דהעשה דיבום הוו עש' דלפני הדבור דחמור. ולכך אם בעל קנה. משא"כ באלמנ' מן הנשואין לכ"ג דאיכא עול"ת אינו קונ' כי אם דעש' דיבום חמור מ"מ כיון שאין בו כרת לא דחי עש' ול"ת וכאמור. וי"ל דהרמב"ם ז"ל למד זה מהא דקאמר הש"ס בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ודקדקו המפרשים דהלא הי' די לומר דאין עשה דוחה עשה ול"ל עול"ת אלא משמע דבאמת עשה בלחודא יכול לדחות יען דהוי עשה דלפני הדבור וחמור ולזאת איצטרך הש"ס לומר דאין עשה דוחה עשה ול"ת וא"ש:

אמנם לקושטא דמילתא גם בעיני רחוק הוא ממרכז האמת בישוב פסק הרמב"ם ז"ל כי מלבד מה דהיסודות דעשה דיבום הוי עשה דלפני הדבור וגם דעשה דלפני הדבור תוכל לדחות עשה דלאחר דבור. אינם חזקות וצ"ע בזה ושקידה בש"ס ופוסקים לשון הרמב"ם ז"ל שכ' עיקר הטעם מפני דעשה דוחה ל"ת. ולא כ' גם הטעם דעשה דיבום חמור הוא דיכול לדחות גם עשה לא קרוב הוא אך רחוק הוא מישוב זה. וחזיתי' להפ"י ז"ל בכתובות מ' שתי' עפמש"כ המל"מ בפ"א מה' נערה בתולה דלאו הבא מכלל עשה. אם דהוא כעשה מ"מ קילא ודינא כלאו ונדחית מפני עשה מפורשות וה"נ כיון שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"א דאיסור ביאת מצרית ואדומית בתוך שלשה דורות הוא לאו הבא מכלל עשה ולזאת בדין הוא שיבוא העשה דיבום וידחה את הלאו הבא מכלל עשה דמצרית ואדומית יע"ש אמנם הב"מ בסי' קע"ד הקשה דא"כ איך קאמר הש"ס בשלמא מן הנשואין כו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הלא העשה דכה"ג הוא ג"כ לאו הבא מכלל עשה וכיון דהוי כלאו א"כ אין כאן רק שני לאווין ועשה דוחה ב' לאווין וכמש"כ הגנת ורדים בכלל ט' בשם התוס' יע"ש והנה על הרשב"א ז"ל וגם על הרמב"ם ז"ל דצ"ל דס"ל כוותי'. לק"מ כי י"ל דס"ל כשיטת הר"ש מקינון ז"ל בספר הכריתות דאין עשה דוחה לב' לאווין (יע"ש בבית מאיר שהקשה דלפ"ז דאין עשה דוחה לב' לאווין א"כ גם באלמנה מן האירוסין לכ"ג איכא תרי לאווין לא יקח ולא יחלל כמבואר בקידושין ע"ח. ומאי הקשה הש"ס יבוא עשה וידחה ל"ת יע"ש ולכאורה י"ל עפמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהא"ב ה' ג' שדוקא אם כ"ג לקח אלמנה עובר על לאו דלא יחלל אבל לא בזונה וחללה וגרושה כי הן מחוללות ועומדות עוד קודם בעילתו יע"ש ובמ"מ וא"כ י"ל דגם בחליצה אם שאינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שמדרבנן היא מחוללת וכל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו שוב לא קרינין בי' לא יחלל (יעוין בכ"מ בפ"א מה' נ"ב ה' ה') ולזאת גם הכא דבלא"ה צריכה חלוצה והיא מחוללת ועומדת ליכא לאו דלא יחלל אמנם באמת ז"א כי כבר נסתפק כעין זה המל"מ בפ"ז מה' תרומות ה' א' ופשטה להיפוך והאמת כדבריו הקדושים יע"ש ובפסחים צ' ע"ב במה דקאמר הש"ס ולרב מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בי' אלמה אמר רב כו'. ויע"ש בב"מ מש"כ די"ל בישוב קושיתו.) אך דנלע"ד דגם להתוס' דס"ל דעשה דוחה ב' לאווין אין מוכח לומר דחולקים על סברת הרשב"א ז"ל מכח קושית הב"מ. די"ל עפמש"כ המל"מ בפי"ח מה"א ה' י"ב להקשות לר"א דאית לי' פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה הא דאיצטריך רחמנא להזהיר לכ"ג והוא אשה בבתולי' יקח למעוטי בעולה, ל"ל דאי בעולה דהיתירא כגון שנתקדשה ונבעלה תיפוק לי' משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות תיפוק לי' משום דעשאה זונה ותירץ בסופו דאצטריך קרא לעבור על עול"ת ונ"מ דאם נפלה יבמה לכ"ג מן הנשואין לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנאה יען דאיכא עול"ת ולא יכול לדחותם העשה דיבום יע"ש ולפ"ז י"ל דלכך לא הי' יכול הש"ס להקשות דגם באלמנה מן הנשואין יבוא העשה דיבום וידחה העול"ת דאלמנה לכ"ג יען דהוי כשני לאווין דיכול עשה לדחותם כי י"ל דמתני' אתי כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה וא"כ מוכרח מהקרא דגלי דבכאן לא דחי וכאמור ומובן בזה מש"כ התוס' יוה"כ בריש חידושיו ליומא דהיכא דקאמר תלמודא בשלמא יש איזה דוחק בזה יע"ש ולכאורה אין כאן שום דוחק באלמנה מן הנשואין אבל להאמור א"ש כי זה דוחק לאוקמי סתם מתני' כר"א שהוא יחידאה ולית הלכתא כוותי' כמבואר לקמן ס' ס"א אבל מ"מ יש פנים לדחוק כן אך באלמנה מן האירוסין ק' טובא דיבוא עשה וידחה ל"ת. שוב ראיתי כי ז"א למאי דקאמר הש"ס במסקנא להלכה באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"א לשנויי אליבא דר"א כי לית הלכתא כוותי' ולזאת נראה לכאורה דשיטות חלוקות המה דהרשב"א ז"ל דס"ל דלאו הבא מכלל עשה נידון כלאו עכצ"ל דס"ל כר"ש מקינון ז"ל דאין עשה דוחה לב' לאווין (אבל צ"ע על הפ"י דכ' כרשב"א ז"ל ובשושה"ע כלל ב' כ' בשמו שכ' בביצה ח' דעשה דוחה לב' לאווין ואינו כעת תי' לעיין) והתוס' דס"ל דעשה דוחה לב' לאווין ס"ל כי לאו הבא מכלל עשה נידון כעשה כנלע"ד לפום ריהטא ועתי בל אתי כעת לעיין בזה:

אמנם מה שהקשו ההפלאה בכתובות שם ובק"א בשאג"א שם על שיטת הרמב"ם ורשב"א ז"ל מהא דאמרי בפסחים נ"ט בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י בנו של ריב"ב מאי אילמי' דהאי עשה מהאי עשה ע"כ ואם נימא דלאו הבא מכלל עשה נידון כלאו ק' דהלא עשה דהשלמה הוא לאו הבא מכלל עשה דנפקא מעליו השלם ובדין הוא שתדחה מפני עשה דאכילת קדשים יע"ש נלע"ד ליישב כי התוס' שם בד"ה אתי עשה דפסח הקשו דהא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח ותירוץ שם ב' תירוצים יע"ש וי"ל דהרמב"ם ורשב"א ז"ל ס"ל דלא הוי בעידנא וגם בעשה דדחי עשה בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אך דס"ל כמש"כ התוס' בזבחים ל"ג ע"ב דבעשה שיש בו כרת לא בעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וזה פי' הש"ס בשלמא לת"ק יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת פי' אם דלא הוי בעידנא מ"מ בעשה שיש בו כרת ל"כ בעידנא. אלא לר"י בנו של ריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. פי' שכיון שלא הוי עשה דכרת וגם עשה דרבים. ולזאת א"א לדחות העשה דאכילת קדשים העשה דהשלמה אם שהוי כלאו כיון דלא הוי בעידנא וא"ש שיטת הרמב"ם ורשב"א ופ"י ז"ל:

דף לא.

גמ' ותו בשני כיתי עידים נמי ספיקא דרבנן היא כו' הנה אנן קיי"ל בכל האיסורים תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא וכמבואר בפמ"ג בפתיחתו לה' שחיטה. אמנם בפתיחתו לה' טריפות ד"ה ודע התיר ב"ב אומרים כסדרן וב' אומרים שלכ"ס יכ"נ מתשו' הרשד"ם ז"ל שהובא שם ומהב"ח בס"ס ל"ז בהעתקתו תשו' הר"י בן הרא"ש ז"ל שהעתיק רק טעם ההיתר יען דאיכא תרי ותרי ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת משמע דעי"ז בלחוד יש להתיר (יעוין ש"ך שם ס"ק כ"ד) וכן משמע בתב"ש שם בשמ"ח סעי' כ"ד וכמש"כ הראש אפרים ז"ל שם בס"ק צ"ו יע"ש אך שתמה על פסק זה מכח מה דקיי"ל בתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן בכל האיסורין ולא מוקמי' אחזקה ולזאת פסק בפרי תבואה סי' ל"ט סעי' קנ"א דבתרי ותרי מכחישין זא"ז בסרכה כסדרן ושלכ"ס אסורה הבהמה יע"ש בראש אפרים ס"ק ק"פ. ולדעתי העני' נראה כדעת המתירין כי יש בזה תרי טעמא להתיר חדא די"ל דברובא כ"ע מודים דגם בתרי ותרי שרי וכאן החזקה מכח רובא דרוב בהמות בחזקת כשרות הם ומצאתי תלי"ת סברא זו בשושה"ע כלל י"א ואם דכ' שם דבאיכא ריעותא יצאה מהרוב ולא נשאר רק החזקה דאתי מכח הרוב דמקודם יע"ש הלא בסרכא כסדרן דלאו ריעותא הוא כלל וכמש"כ התב"ש בסי' כ"ט לא יצאה מהרוב וכמבואר בפמ"ג בפתיחתו שם חדא ועוד קאמינא דדמי לדינא של הרשד"ם ז"ל דבתרי אומרים שלא היתה נלקה כלל הכוליא ותרי אומרים שהיתה לקוי' וס' שמא הגיע לחריץ דכשר יען דהאוסרין לא העידו על על דבר ברור. וא"כ ה"נ לדידן דמכשירין גם סרכא שלכ"ס ע"י מיעוך ומשמוש או קליפה הנהוג וא"כ האוסרין לא העידו על דבר ברור ושרי (אבל מש"כ הפמ"ג במ"ז ס"ס ל"ז דגם ב"ב אומרים סמוכים הי' סבועות וב' אומרים לא דהוזכר בתלמוד יש להקל תמוה דכאן ל"ש ב' הטעמים. כי בועה לכ"ע ריעותא הוא וגם האוסרין מעידין על דבר ברור וצ"ל דשם קאי להב"ח דנראה דס"ל דעיקר טעם הר"י ברא"ש ז"ל הוא יען דמעמידין בחזקת היתר גם בתרי ותרי ומוכרח לומר דס"ל כשיטת הר"ן ורא"ה (יעוין בשט"מ פ"ב דכתובות) ז"ל דלמאן דס"ל תרי ותרי הוא ספיקא דרבנן י"ל דדוקא באישות ס"ל דהחמירו ולא בשאר איסורין ושפיר כ' הפמ"ג לשיטתם. אבל לדידן בוודאי דאסור וכהכרעת הפמ"ג בעצמו בפתיחתו לה"ש יע"ש ובאה"ע סי' ג' מ"ז) דהוי ס' דרבנן כיון דמה"ת מוקמינן אחזקה ומאמינים להאומרים שהיתה כסדרן ורק מדרבנן חוששין לכת השנית וא"כ הוי ס' דרבנן שמא היתה עוברת ע"י מיומ"ש או קליפה הנוהג או דהוי ס"ס וכמש"כ השושנת העמקים שם יע"ש ומהני תרי טעמי נלע"ד כדעת המתירין בתרי ותרי בכסדרן ושלכ"ס כנלע"ד לדינא אבל צ"ע למעשה:

דף נז.

גמ'. והא מיבעיא בעי לה ר' יוחנן מר' אושעיא ולא פשיט לי' כו' וכו' גופא בעי מיני' ר' יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה אישתק ולא אמר לי' ולא מידי לסוף אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיני' מלתא אחריתא ופשט לי' ומנו ריש לקיש א"ל ר' יהודה נשיאה לר' אושעיא אטו ר' יוחנן לאו גברא רבה הוא כו', ע"כ לכאורה אינו מובן שאלת רי"כ אטו ר"י לאו גברא רבה אטו מי דלאו גברא רבה ובא לשאול אין משיבין לו הלא קטן כגדול אם הוא שואל כענין משיבין לו כהלכה. ונלע"ד עפ"י מה דאמרי' בעירובין נ"ג ע"א אמר ר"י ר' אושעיא בריבו בדורו כר' מאיר בדורו מה ר' מאיר בדורו לא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו אף ר"א לא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. הרי דדברי ר"א הי' עמוקים מני ים וכשישיב למאן דלאו גברא רבה הלא לא יבין כלל תשובתו העמוקה ויוכל השואל לבוא לטעות אשר טובה בזה השתיקה מהדבור כי טוב שידע השואל שאינו יודע משיסבור שיודע ובאמת אינו יודע לזאת לא שאל רי"נ לר"א על שתיקתו לר"י מקודם יען כי דמה כי מטעם זה לא השיב גם לר"י אבל כיון שהשיב לר"ל הי' מקום לשאלתו אטו ר"י לאו גברא רבה הוא כר"ל ואם סמכת כי ר"ל יבין דבריך הלא גם ר"י יבין דבריך והשיב לו ר"א כי מטעם אחר הי' מניעת התשובה יען דקבעי מנאי כו' וק"ל:

והנה מבואר בסוגיא כי ר"א לא פשט לר"י מאומה כי גם לפי' האית מפרשי שהובא בפירש"י ז"ל בד"ה למאן אשר לפירושם פשט הר"א האיבעיא במסקנא (ולפירושם עכצ"ל דלא גרסי והא מיבעיא בעי לה ר"י מר"א ולא פשט לי' וכ"נ קצת מתוס' חד מקמאי דלא גרס לה יע"ש) הלא גם לפירושם אשר כל השקלא וטריא המה דברי ר"א הלא לר"י נשיאה השיב ולא לר' יוחנן ותמה כבוד חמי יקירי התורני המופלא חכם ונבון יו"ש כש"ת מו"ה אברהם חיים סאריף נ"י על דברת התוס' בעירובין נ"ג ע"א בהא דקאמר ר' יוחנן י"ח ימים גדלתי אצל ר' אושעי' ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתינו כיצד מעברין את הערים באלף וכ' שם התוס' וז"ל והא דאמר בפ' הבעי' בעי מיני' ר"י מר"א פצוע דכא כהן כו' לא באותן י"ח ימים הי' עכ"ל דהלא ר"א לא פשט לר"י האיבעיא ומאי קושיא על לא למדתי אחר שלא פשט לו באמת. עכ"ק והנה תמיהת חמי היקר נ"י בראשית ההשקפה הו דיוק חזק על רבותינו בעלי התוס' וגם על מפרשי הש"ס דהעלימו עין מתמיה מבוארת כזאת והנלע"ד בזה דהנה בירושלמי שם בעירובין גרסינין וז"ל ר"י בשם ר' אושעיא מוסיפין לה אבר (פי' דתני מאברין ב"א) תלה עינויי ואיסתכל בי' א"ל למה תה מסתכל בי' צריך לך צחק לך הפליג עליך תלת עשרה שנין עביד עליל קומי' רבי' דלא צריך ר"ש בשם ר"ז אלולי דיי' אלא שהי' מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה ע"כ ופי' שם הפני משה וז"ל לא צריך לך הפליג עליך כלומר א"צ לך ולשמועה שלך שכבר שמעתי זה מאחרים ולא עוד אלא שהפליגו יותר עליך בשמיעתן ושם בסנהדרין שייכא טפי הא דקאמר הפליג עליך דגרס שם לעיל מיני' ר' זעירא אמר לעולם אינו חייב כו' עכ"ל הרי מבואר לפי' הפ"מ דגם שמיעה זאת דמאברין ב"א שמע מאחרים (ומה שהקשה חמי יקירי נ"י דלפ"ז למה אמרה בשם ר"א ולא אמרה בשם מי ששמעה מקודם י"ל דמלבד מה דהחיוב לאמור דבר בשם אומרו לא נאמר להזכיר את כל האומרים אשר שמע מהם יעוין ש"ס נזיר נ"ו ע"ב בכאן איכא טעמא אחרינא כי בתלמוד המזכיר שמועה לפני רבו מחיוב לאמר כך למדתני רבינו אף שלא למד ממנו יעוין ש"ס סנהדרין צ"ט ע"ב ומ"ק ז' ע"ב וחגיגה י"ד ע"ב אשר ציינם הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ט יע"ש ולזאת אם כי נראה כי ר"י הי' כתלמיד חבר עם ר"א מדקאמר לי' לא צריך לך משל זאת נהג לו כבוד של רב כדקאמר בירושלמי שם תלת עשרה שנין עביד עלי' קומי רבי' כו' לזאת מפני כבודו הזכיר שמועה זאת משמו כיון דשמעה גם ממנו וק"ל) ולפ"ז א"א לפרש מה דקאמר ר"י ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד כו' מאברין כו' כי מאברין ב"א למד מר"א אשר הי' אצלו דבר חדש כי באמת גם זה שמע מאחרים ועכצ"ל הפירוש של ולא למדתי כי אך זאת למד עמי ולא דבר אחר. ולא קעסק כלל עם ר"א באותן י"ח ימים בלימודים אחרים (ועסק הלימוד של הח"י ימים דר"י הי' מתלמידי ר"א כדקאמר ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד) וכן נראה מספר גאון יעקב מתלמיד הגר"א ז"ל שהבין כן פירושא של ולא למדתי מדהקשה שם בעירובין וז"ל הא דאמור בתוס'. אהא דבעי מיני' ר"י מר"א לא באותן י"ח ימים הוה שמעתין גופא תקשי דאר"י כשהיינו לומדין תורה אצל ר"א. אלא לאו בהנך י"ח ימים הוה עכ"ל כוונתו להקשות על התוס' דלמה להם להכריע חילוק זה ממקום רחיק הלא קרוב הדבר ומוכרע הוא ממקומו ואם דלענ"ד לק"מ יען כי יש לדחות ולפרש אצל ר' אושעיא עם התלמידים כאשר אמר ולמדתי לב כל אחד כו' ומינייחו דידהו גמר וכיון דלא קאמר כשהיינו לומדין תורה מפי ר"א אך אצל ר"א יש מקום לפרש כן לזאת יצאו התוס' בדרך רחוקה ולחלק יען כי בכאן מבואר דקבעי ר"י מר' אושעי' בעצמו. ולק"מ קושית הגאון יעקב אמנם זאת מוכח מקושיתו כי לא פירוש הכוונה של ולא למדתי על קבלת דבר חדש כי לפ"ז אין התחלה כלל לקושיתו כאשר אמר חמי היקר נ"י כי י"ל דמה דקאמר כשהיינו לומדין תורה אצל ר"א דהי' באותן י"ח ימים אך דלא קבל דבר חדש ומדהקשה מוכח דגם הוא מפרש הולא למדתי כפשוטו שלא למד באמת בהני י"ח ימים דבר אחר עם ר"א הרי מוכח משני גאוני עולם כי הפירוש הוא כפשוטו שלא למד כלל עם ר"א בהני י"ח ימים רק דבר זה דמאברין ב"א וכאמור ולפ"ז מיושב דברי רבותינו בעלי התוס' כי מבואר בתוספתא בפ"ז דסנהדרין ואיפסקא ברמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ת"ת ובטוש"ע יו"ד סי' רמ"ו דאין שואלין אלא בענין שהן קורין בו (יעוין כ"מ שם וב"י ובאר הגולה פירושא דבענין שהן קורין בו עוד יותר מהא דאמרי' בשבת ג' כי קאי רבי בהאי מסכתא כו' יע"ש) ומובן מאליו שבעת אשר למד ר"א עם ר"י אם תנינן מאברין או מעברין לא קבעי ר"י מיני' אי פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה אך בעת שלמד ר"א עם ר"י בענינים אלו (וכנראה כי בעת שאמר ר"א פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש אז הי' דבר בעתו לאיבעיא של ר"י) וא"כ מוכח מריהטת הסוגיא כי ר"א למד וקעסק עם ר"י גם בענינים אחרים ואיך קאמר ר"י ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתינו דמשמע דלא למד עם ר"א רק בענין זה ולא קעסק עמו כלל בלימודים אחרים ושפיר יש מקום לשאלת התוס'. ולשונם לשון צדיק ככסף נבחר שלא כתבו בדרך קושיא או וא"ת כי זה אמת כי יש מקום לפרש ולא למדתי דבר אשר אמרתי עליו ראה זה חדש אשר לפ"ז אין מקום קושיא מסוגיא זו וכדברת חמי היקר נ"י ולזאת דייקו בלשונם הזהב וכ' והא דאמר בפ' הבעי' כו' דרך ביאור כי נראה להם הפירוש של ולא למדתי כפשוטו כי באותן י"ח ימים לא למד עם ר"א בעצמו דבר אחר אשר לזה יש סתירה מאיבעיא של ר"י מר"א דנראה דקעסקו גם בענינים אחרים וכנ"ל והוכרחו לחלק כי דיוקא בהי"ח ימים לא למד עמו רק הא דמאברין ב"א אבל אח"כ טובא הי' מקבלין דין מדין כנלע"ד בישוב דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל:

דף פב:

גמ'. וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בע' ריבויא והא תנן מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כש וא"ר יהודא כר' שילא אר"א אר"י עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נשקול רובו ואב"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר ע"כ ופירש"י ז"ל וז"ל וסבר ר"י כו' קס"ד האי דמותיב דטעמא דר"י לאו משום דסמוך אשאני אומר אלא משום דאי הוי נמי איפכא לא איכפת לן דלא בעינין ריבויא דרבנן אלא מכי איערב בטל לי' ע"כ ותמה הריטב"א ז"ל על פירש"י ז"ל וז"ל ולא נהירא כלל דהא בהדיא קתני מתני' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו אלמא דה"ט דמלתא ועוד האיך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבוי' כלל דהא בכולהו איסורי דרבנן חזי' שהחמירו כעין של תורה בשמנו של גוד דבעי' ס' וסתם יינם במשהו ביין נסך ותרומת תאנים במאה שלא הקלו בענין זה אלא בתרומות חו"ל או בחלת חו"ל שבטלו ברוב ומ"מ צריכה היא רוב כדאיתא בירושלמי פרק ד' דחלה ה' ד' הורי ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב וא"ר יונה מלמד שהיא עולה פחות ממאה אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפי' אחד באחד דתנן ונאכלת עם הזר על השלחן ואין חוששין שמא תתערב וליתא לד"ר זעירא. ואפי' לר"ז היינו בתרומת חו"ל בלבד שאין לה עיקר מה"ת כלל ושאינה אלא במקצת חו"ל אבל בתרומה בזח"ז שיש לו עיקר מה"ת ליכא למ"ד דלא בעיא רוב אפי' מאה בעי' לפום פשטא דמתני' דמס' תרומות דכולהו בזה"ז דרבנן עכ"ל וליישב פירוש רבינו הגדול רש"י ז"ל נלע"ד דקאים בשיטת הרמב"ן ז"ל שהעלה בחידושיו דסוגיא זו מיירי בתרומת חו"ל שאין לו עיקר מה"ת ולכך בטל ברוב וכן בכל איסורי דרבנן שאין להם עיקר מה"ת כגון גבינה ופת של עכו"ם יע"ש ואי תקשי לך דא"כ למה איצטרך ר"י לאוקמי ברייתא כרבנן דס"ל תרומה בזה"ז דרבנן הלא בתרומת חו"ל לכ"ע מדרבנן הוא כבר תיקן זה הרמב"ן ז"ל במתק לשונו הזהב שכ' וז"ל ונ"ל דוודאי כל איסור שיש להם עיקר בשל תורה כגון תרומת הארץ וודאי שלדבריהם וודאי משום גזירה של תורה עשאוה כשל תורה ומאה לאחד כו' אבל בתרומת חו"ל וכן בשאובה שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן בעי' רביי' כו' ע"כ מבואר מלשונו הטהור שהתנה תנאי כפול שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן הטעם כיון שגם בארץ אינו רק מדרבנן ל"ש למיגזר חו"ל אטו ארץ דהוי גזירה לגזירה אבל אם הי' תרומה בזה"ז דאורייתא בארץ תו הוי גזרי' חו"ל אטו ארץ ולכך איצטרך ר"י לאוקמי' מתני' כרבנן. אברא כי תי' זה אינו מעלה ארוכה לקושית הרשב"א ז"ל שהקשה בחי' וז"ל ואין תירוצו של רבינו י' מיושב בעיני דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומות חו"ל דווקא היא שני' אלא בתרומת הארץ וכדמשמע נמי בהדיא בריש פ' אלו עוברין דפרכי' מינה למ"ד כזית בכא"פ דאורייתא דאם איתא אמאי אמרי' שאני אומר ופרקינן מתרומה בזה"ז דרבנן ולא שאני בתרומת חו"ל דבכל זמן אינו אלא מדרבנן ע"כ וסוגיא דהתם לא מיירי כלל מדין ביטול ברביי' דנוכל לימר תי' הנ"ל. אבל י"ל עפמש"כ הרשב"א ז"ל בעצמו בחי' דמסתמא דסוגיא דפסחים נראה דתרומה בזה"ז דרבנן וכשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א דתרומות וא"כ י"ל דאגב אורחא (יעוין תוס' ריש ברכות ד"ה והא קמ"ל אתי לאשמעי' הא גופא הסוגיא דהתם דתרומה בזה"ז דרבנן כי התם לא מיירי כלל מדין ביטול ברביי' דנצטרך לאוקמי בתרומות חו"ל וליישב הקושיא דשם די דנוקמי בתרומה בזה"ז דרבנן אבל אה"נ דלסוגיא דידן הברייתא מיירי מתרומת חו"ל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל:

ובישוב קושית הריטב"א ז"ל דהלא גם בתרומת חו"ל לא מצינו דיבטול במע"מ אך ר' זעירא ס"ל כן וליתא לדר' זעירא לענ"ד אין מזה תפיסה על פירש"י ז"ל דלא רחוק לפרש בדעת המקשן דס"ל כר"ז ובפרט דחזי' לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דפסק כר"ז וכמבואר בטור יו"ד סי' שכ"ג יע"ש בב"י ואולי יען דס"ד דש"ס כוותי' וכן הוא לל"ק ולכך פסקו כר"ז וכל"ק:

אמנם אכתי קמה קושיתם דהרי במתני' קתני הדיא שאני אומר ואיך א"ל דלאו היינו טעמא דא"כ ל"ל לברייתא להאריך בדברים יתירים ואדרבה שיש בהוספה זו מקום לטעות דנסבור דרק מפני שאני אומר מותר אבל בידעי' בוודאי שנפלה התרומ' לחולין אינו בטל מפני דהוי מע"מ. ועוד יותר תמוה דהלא כל הציור דשתי קופות דברייתא הוא מיותר דהי' לה לשנות סאה תרומה שנפל לסאה חולין מותר והוי ידעי' דבטיל במע"מ. וכל אריכי זה מה זה ועל מה זה. ועוד קשה דהרי בסיום תוספתא זו תני הי' טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זה אסור שלא התירו ס' מדומע אלא בדשיל"מ ע"כ פי' דכיון דגם קופה אחרת נתקלקל אם נפל בה לא תלינין דנפיל בה דמאי חזית ולכך שניהם אסורים כמבואר בר"ש ורא"ש ז"ל בפ"ז דתרומות מ' ה' (ולרמיזא בעלמא י"ל בהוספת תיבת מותרין דבא בתוספתא לפי הגירסא דכאן ודפסחים שם. דגרסי' שתי קופות כו' ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר כו' כי במשנה דתרומות שם תנן שתי קופות א' של תרומה וא' של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה וחסר מלת מותר כי בתוספתא בדרך אגב אשמעינין טעמא דאמרי' שאני אומר כיון דשניהם מותרין כי במלת מותרין לשון רבים נכלל גם שניהם ובתוספתא איירי בזה ולזאת בא בה הרמז בזה) יע"ש ואם איתא דאין ההיתר מפני שאני אומר א"כ אמאי אסור נהי דנפל לתוך חולין לא איכפת לן דבטיל חד בחד. אך דלזה הזכרני דודי המופלא הר' יצחק סלאפקוויצער ע"ה דנמצא בכמה מקומות שלא ידע האמורא מסיום הברייתא. ולק"מ אבל הערות הראשונו' במקומם עומדות. ואין אתי כעת ליישב רק דנאמר דלס"ד הא דהאריך הברייתא וקאמר הטעם דשאני אומר דנ"מ אם נפל עוד סאה תרומה לחולין אם נימי דהסאה שנפל שם מקודם הי' של תרומה הי' אסור אבל מפני שאני אומר שרי ועוד נ"מ לכמה דברים כנלע"ד לפום ריהטא בישוב פירש"י ז"ל:

אמנם איכא לעיונא בסברת המקשן דמה חזה להוציא התוספתא מפשטותה דעיקר טעם ההיתר הוא מפני שאני אומר ולהקשות על ר"י וראיתי ביש"ש סי' ל"ג. וז"ל ויש לי תימא רבה מאי פריך אר"י ממקוה שאני התם דאיכא למיגזר שאובים אטו שאר משקין דמדאורייתא פסלי' משא"כ בתרומה בזה"ז דליכא צד דאורייתא ובפרט מאחר שמוכח מן הסוגיא דס"ל לר"י דגזרי' דרבנן אטו דאורייתא. אלא נראה בעיני דדייק מדאוקי ר"י להאי ברייתא כרבנן ולא מוקי אליבי' שסבר כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא ונוקי הברייתא כשרבו החולין על התרומה דהא בסוגיא דהכא לא ידעינן מכזית בכא"פ דאורייתא דניבעי לאוקמי בתרומה בזה"ז דרבנן וכן משמע קופה וסאה המוזכרים בברייתא משמע מסתמא שבקופה רבו על הסאים אלא מש"ה מוקי בלא רבוי כרבנן להשמיע לנו דבדרבנן לא בעי רובא ונ"מ אפי' היכא דאיכא למיגזר דדווקא בתרומה ומשום חומרא דקדושה הוא דגזרי' אבל לא בע"א מש"ה פריך שפיר ממקוה ותדע שכן הוא דהא בריש אלו עוברים פריך נמי לר"י דאמר כזית בכא"פ דאורייתא מהאי ברייתא דמוקי אף בלא רבוי ומשני הנח לתרומה בזה"ז דרבנן ולא פריך וכי בדרבנן לא בעי' ריבויא אלא כדפי' דהכי דייק דסבר בסוגיא כר"י ומוקי לברייתא כרבנן. ומהשתא אני אומר מה שפ' הרמב"ם ז"ל דתרומה בזה"ז דרבנן והיינו דס"ל דר"י ור"ל לא פליגי אלא אליבי' דר"י אבל ר"י גופא סובר כרבנן ליתא כמו שהוכחתי עכ"ל והנה מה שסתר הרש"ל ז"ל פסק הרמב"ם ז"ל מכח קושייתו י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא גזרי' מים שאובים אטו שאר משקין יען שאינם נכנסין תחת סוג אחד אך דבנתן סאה ונטל סאה גזרינן אטו כולו שאוב וזה ג"כ רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם ז"ל (ופליאה על הישיע"ק ביו"ד סי' ר"א ס"ק כ"ב ובתשו' שם שהקשה על הרמב"ם ז"ל דס"ל הטעם דפסול בנתן סאה ונטל סאה שמא יבוא להכשיר בנטל מקודם או בכולו שאוב א"כ מאי ראי' דבדרבנן בעי' ריבויא שאני גבי מקוה דגזרי' אטו רוב מים שאובים דפוסל מה"ת יע"ש ובאמת לדעת הרמב"ם ז"ל גם כולה שאובה הוא רק מדרבנן וכמבואר בב"י שם ולק"מ יע"ש) ולכך שפיר פ' הרמב"ם ז"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. ור"י לא קאמר רק אליבא דר"י אבל איהו ס"ל כרבנן אבל הראב"ד ז"ל לשיטתו דפ' דבמלא בכתף מה"ת פסול וא"כ קמה הקושיא דמאי ראי' ממקוה דאיכא למיגזר שלא יבוא לידי איסור תורה לתרומה דליכא שום צד דאורייתא ועכצ"ל כתי' הרש"ל ז"ל וא"כ מוכח דר' יוחנן בעצמו ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וכנ"ל ולזאת פ' שם בהשגות כר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא יען דר' יוחנן ס"ל כן וא"ש שיטתם לשיטתם:

אבל לרש"י ז"ל דגורס ואנא אמינא לר"י ופי' דר' יוחנן קאמר דר"י ס"ל כן ומשמע דהוא לא ס"ל כן וכמש"כ הכ"מ בה' תרומות שם יע"ש וא"כ אין מקום לפרש כפי' הרש"ל ז"ל ביש"ש והדק"ל דמאי הכריח למקשן לפרש כן ולהקשות על ר"י וצ"ע לי כעת:

והנה יש עוד קושיא גדולה לדברי דקאמינא דרש"י ז"ל ס"ל ג"כ כפי' הרמב"ן ז"ל דמיירי מתרומות חו"ל שאין לו עיקר מה"ת וא"כ איך מייתי ראי' ממקוה דמיירי במי פירות לפירש"י ז"ל ומי פירות לכ"ע מה"ת לבר מריב"א ותוס' רי"ד ז"ל בפסחים י"ז וכבר כתובה קושיא זו בחי' הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל שכ' דשאובה אין לו עיקר מה"ת ואין דרך לגזור בהן וז"ל ועוד קשיא לי דא סור מקוה דהכא יש לו עיקר בדאורייתא דהא במי פירות איירי שאסור לעשות מהן מקוה דאורייתא ואף הוא ז"ל כן פי' וכמו שפירש"י ז"ל וכמש"כ למטה בסמוך ואפ"ה משמע דברבוי' בטלה לכולהו ומדמקשי' עלה נמי לר"י ממקוה כמ"ש למעלה עכ"ל ובאמת הוא ק' גדולה על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ולחומר הנושא נלע"ד דיש לומר עפמש' הישיע"ק שם בס"ק כ"ב ובתשו' וז"ל דבאמת נראה לי ברור דאף דמי פירות מה"ת אינם ראוים למי מקוה היינו כשיש בהם מראה מי פירות אבל כשיש בהם מראה מים אינם פסולים רק מדרבנן ולכך ביש בהם ארבעים סאה לא גזרו חז"ל בהם ובנתן סאה ונטל סאה עד רובו ג"כ כשר ומזה שפיר דייק הש"ס דבדרבנן בעי' גם כן רביי' עכ"ל ולפ"ז י"ל דסברת הרמב"ן ז"ל הוא דנגזור בנתן סאה ונטל סאה אטו מי פירות שאין להם מראה מים זה ליכא למיגזר דכיון דגם בנתן סאה ונטל סאה כשנשתנה פסול ואינו כשר רק במראה מים לכך ליכא למיחש לאחלופי כיון שאינם דומין במראיתן ולזאת שפיר הוי אין לו עיקר מה"ת כי בנתן ונטל סאה מה"ת קמא קמא בטיל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ויש לי לפרש דכיון שלא שנו את מראי' מן הדין אפי' נטל ונתן כל היום כשר ומדרבנן הוא דהחמירו הלכך הוו להו למיבעי פלגא בכשרות ובעי רובא ע"כ וזה כוונת הרמב"ן ז"ל שכ' דכולה שאובה מדרבנן פי' דגם אם נטל ונתן כל היום כולו דלפי ערך הכל ממי פירות כיון שיש לו מראה מים (יעוין חי' הריטב"א ז"ל שכ' טעם הרמב"ן ז"ל מפני דקמא קמא בטיל ולכך מה"ת מותר משמע דבלאו האי טעמא פסיל מה"ת ולא כהישיע"ק אבל גם לסברא זו א"ש כנראה להמעיין ומבין) אינו רק מדרבנן. אך דנשאר לומר דיש לו עיקר מה"ת כי יש לגזור אטו מי פירות שלא נשתנו מראיתן ע"ז כ' ואין דרך ליגזר בהן כיון דלא דמי במראיתן ויש לו עיקר מה"ת אין מועיל לגזור אך במקום דשייך לאחלופי ותרומה בזה"ז במהרה יעזור השי"ת ויבוא גואל צדק ואתי לאחלופי וכמו שמצינו בכמה דוכתי בש"ס דגזרו מהאי טעמא. או י"ל דשאני תרומה בזה"ז כיון שבגוף האילן והפירות ליכא גרעון שעי"ז אינו חייב מה"ת אך הזמן גורם לכך הוי עיקר מה"ת משא"כ במי פירות בכה"ג שיש להם מראה מים מצד עצמותה מדרבנן הוא ובמראה זו בשום אופן, איני יכול לפסול מדאורייתא זה לא הוי עיקר מה"ת ושומן הגיד אם דמצד עצמותה מדרבנן הוא מ"מ כיון דדמי לחלב איכא למיגזר משא"כ בשאיבה ותרומת חו"ל וזה שכתב הרמב"ן ז"ל שאין להם עיקר בשל תורה ואין דרך ליגזר בהן וכאמור זה הנלע"ד ביושב דברי הרמב"ן ז"ל ולפ"ז מיושב ג"כ פירושי בשיטת רש"י ז"ל ומש"כ רש"י ז"ל דכולה שאובה מדרבנן דתמה ע"ז החתם סופר בסי' רי"ד דהלא מיירי במי פירות שהוא מה"ת יע"ש יש לפרש הכוונה דשאובה בכהאי גוונא שנתן סאה ונטל סאה זה הוא רק מדרבנן מהני טעמים הנאמרים וא"ש אמנם עדיין צ"ע בכל זה:

ועתה להלכה באתי הנה בש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' כ"ד איפסקא הלכתא כדעת רש"י ותוס' ור"ש ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש וטור ז"ל ושאר פוסקים דמפרשים הסוגיא במי פירות אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה עד עולם כשר. אמנם הש"ך שם בס"ק ס"ג כ' וז"ל ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר וכן הביא הב"י הרשב"ץ ז"ל שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי הכניס הרא"ש בין המחלוקת ע"כ אם כי הש"ך השווה דעת הראב"ד לרמב"ם ז"ל. אמנם באמת חלוקים המה בטעמיהם וגם בדעת הראב"ד ז"ל יש נסחאות שונות ויען כי נוגע להלכה. לזאת הנני להאריך ולבאר בס"ד הנה בספר בעל הנפש דפוס בערלין שנת תרי"ח נוסחת הראב"ד ז"ל וז"ל ומקוה שיש בו ארבעים סאה שנפלו עליו אפי' כמה מים שאובים אינו נפסל דתנן הי' בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן בתוכו עד שיחזרו המים למראיהן וביבמות בפ' הערל גרסי' מקוה שיש בו מ' סאה מכוונת נתן סאה ונטל סאה כשר ואר"י עד רובו ואמרי' עלה מאי עד רובו דלא נשקול רובו לא דנשתייר רובו ומסתברא כי האי לישנא ממתני' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שמתערבין בחצר ובעוקה או על מעלת המערה אם רוב מן הכשר כשר מן הפסול פסול מע"מ פסול אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה פירוש דהיינו שאובה שהמשכוה. אבל אם הי' מקלחין לתוך המקוה פי' מן הכלי מקלחין למקוה אם יודע שנפלו לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא ירדו לתוכו שלשם לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול. אלמא במע"מ נמי מופסלי ואיכא למישמע נמי מהא מלתא דלעיל דאע"ג דמקוה שלם הוא אם נפלו לתוכו ארבעים סאה מים שאובין פסלוהו דהא ליכא רובא דכשרות ועוד מהא מלתא דאמרי' לעיל בענין פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים והא מעיין בכ"ש מטהר ובזוחלין וכשהוא המים חיים מעורבין עם הנוטפין ואם נוטפין רבו על החיים או אפי' מחצה נידונין החיים אחריהן לטהר באשבורן אלמא מיפסלי במע"מ כדאמרי' לעיל ואיכא מ"ד כיון דמקוה שלם הוא לא מיפסל כלל בשאובין דכמעיין משוינין ואשכחן גבי מעיין דלא מיפסל במים שאובין ואפי' ברבויא דתנן במקואות בפ"ק למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש. ומקוה (שוה) נמי להא מלתא מדמינין לה ומסתברא לחומרא דשאני הכשירא דמקוה כדבעי' למימר לקמן א"נ כיון דמים קאחסרי ואזלי כי חסרי ארבעים סאה משהו קא מהני בהו מחצה כשאובין למיפסלינהו והוי כנטל סאה ונתן סאה דבעי' דנשתייר רובא דכשרים אבל גבי מעיין שרבו עליו מים שאובין שאובין קאחסרי מעיין לא קא חסר עכ"ל ובבעה"נ דפוס ברדיטשוב שנת תקע"ז סיים עוד וז"ל הלכך מקוה שיש בו מ' סאה מכונות ונפלו בו מ' סאה מים שאובין כי חסרי מים מידי מיד נפסל דהא אימעט לי' מקוה טהרה אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשר עד דחסרי בכ' סאין ע"כ הרי מבואר מנוסחא זו שיטת הראב"ד ז"ל דגם במקוה כשרה ונפלו לתוכו מים שאובין אם נחסר כ"ש ממ' סאה דמים כשרי' נפסל ע"י השאובי' וגם במחצה על מחצה (ומה שיש לדקדק בדבריו הקדושים יע"ש בהשגות הרז"ה ז"ל) וכל"ב דסוגיא דידן:

אמנם הב"י הביא שיטת הראב"ד ז"ל בנוסחא אחרינא אשר היא נמצאת בבעה"נ דברדיטשוב שנדפס עם הוספות הנוסחאות שהובאו בב"י וז"ל תנן בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת כו' שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין נראה כי האמה הזאת מי גשמים היא אבל אם היתה מן המעיין א"צ לחשב ומדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצא מילואיהן כדקתני לעיל משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשב אותם כלום מן הראשוני' כמו שחשבנו בפיסקא הראשונה. אלא לפי חשבון המים שהי' בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מע"מ מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהי' בבור וכן שנינו בפ"ו הי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה והא וודאי לאכשורי תרווייהו עליון ותחתון קאי בעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כתירוצא דחריץ בפ' הערל ומש"ה תרווייהו מתכשרי עכ"ל הרי מבואר מנוסחא זו שיטתא דמתיר במחצה של מחצה ואינו פוסל בנתן סאה ונטל סאה רק ברוב מים שאובין וכל"ק. ואנכי בעניי לא הבנתי את דברי החתם סופר בסי' רי"ד שכ' עליו וז"ל אלא דלכאור' יפלא שהראב"ד ז"ל פוסק כל"ק דבדרבנן במע"מ סגי וק' קושית התוס' מעוקה שבחצר וקושית הראשונים מכל איסורי דרבנן דבעי' רוב ועכצ"ל כתי' הריטב"א ז"ל דשאני הכא דאיכא למימר שאני אומר כו' ע"כ דנראה דמתרץ בזה שיטת הראב"ד ז"ל הלא הראב"ד ז"ל כ' דמהאי טעמא שרי בנותן לעליון ויורד לתחתון כיון דאיכא מע"מ והתם ל"ש שאני אומר. ובישוב קושית התוס' לשיטת הראב"ד ז"ל י"ל דהנה חזינן להתוס' שלא הקשו משאר איסורי דרבנן דבעי' ס' אם כי החתם סופר כ' דאין ה"כ דהוי יכולים להקשות משאר איסורי דרבנן. לענ"ד י"ל דהתוס' בדיוק ובכוונה הניחו קושיא זו מפני דס"ל כמש"כ בחי' הרשב"א ז"ל לחלק בין איסורי אכילה למקוה דקיל כיון דלאו איסורי אכילה הוא יע"ש. וקושית התוס' מעוקה שבחצר יש ליישב לדעת הראב"ד ז"ל כי התוס' בש"ס ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו גדור הקשו וז"ל אבל ק' דאמר בפ' הערל נתן סאה ונטל סאה עד רובו וברובו מיהא מיפסל ולא אמר קמא קמא בטיל וי"ל דהתם במי פירות איירי דהחמירו טפי עכ"ל ותירוצם א"ש לשיטתם דפי' הסוגיא במי פירות. אמנם להראב"ד ז"ל דפירוש הסוגיא במים שאובים והדק"ל בפרט דהראב"ד ז"ל ס"ל קמא קמא בטיל בכל האיסורים (גם באיסור תורה יעוין מהרש"א ז"ל בב"ק שם) אף נתרבה האיסור בכדי נתינת טעם (יעוין ר"ן אלפסי ז"ל בפ' השוכר את הפועל ובטוש"ע יו"ד סי' קל"ד ובש"ך יו"ד סי' קצ"ט ס"ק כ"א ונלע"ד די"ל דהנה במים שאובי' אין לקרותם שם איסור תדע כי גם לכתחלה יכול ליתן מים שאובים להמקוה ואימתי חל עליהן שם איסור בהגיע השיעור שיוכל לפסול את המקוה לכן מקודם שהגיע לשיעור זה ל"ש בו ביטול כי היתר בהיתר אינו בטיל וליכא למימר קמא קמא בטיל ובהגיע השיעור שיוכל לפסול אז ליכא במה להתבטל ומיושב קושית התוס' גם לדעת הראב"ד ז"ל:

אמנם אף דל"ש לומר קמא קמא בטיל מ"מ נראה דגם לראב"ד ז"ל אינו פסול אלא מדרבנן (ותדע דאינו תלי זב"ז כי אנן קיי"ל דלא אמרי' קמא בטיל היכי דמתרבה האיסור ומ"מ קיי"ל מעיקר הדין במים שאובים למקוה כשרה אפילו נתן ונטל עד עולם כשר) כיון שהי' מקודם מקוה כשרה. ומוכרח כן לפרש הסוגיא דמייתי הש"ס ראי' דבעי' רבוי' בדרבנן ולדידי' במלא בכתף פסול המקוה מה"ת (יע"ש בתוס' ד"ה נתן) וכ"נ מלשונו שכ' וש"מ דלא קפדי' בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כו' נראה דתלי רק בקפידא דרבנן. גם אין לעשות פלוגתא גדולה כזו דלרובא ככולא מן הפוסקי' יהי' מותר גם לכתחלה. ולדידי' יפסול מה"ת) יען דחששו חז"ל שמא יבוא לעשות לכתחלה מקוה ממים שאובים שימלא בידו ואיכא חששא דאורייתא ולפ"ז דלא הוי רק חששא דחז"ל מטעם גזירה י"ל דדווקא בהי' מקוה כשרה מקודם אז לא גזרו רק בנטל רובו אבל לעשות לכתחלה מקוה כהאי דעוקה שבחצר גזרו גם במע"מ ובנוסחא הראשונה שהביא סעד לל"ב מעוקה שבחצר לא ס"ל סברא זו ויעוין שם בהשגות הרז"ה ז"ל) ובלא"ה אין מקום קושיא על הראב"ד ז"ל דכיון דהש"ס לא דחי ל"ב מכח משנה זו אין לנו לחוש אם קשיא לנו כי לכל קושיא יש פירוקא (יעיון בהשגות הרז"ה ז"ל שתמה כן על הראב"ד ז"ל שאיך הביא סעד ממשנה להכריע כאחד מן הלשונות יע"ש וצ"ע) וזה פשוט:

ושיטת נוסחא זו הובא גם בכ"מ בפ"ט דמקואות ה' י"ג וב"י שם שכתב שם בשם הראב"ד ז"ל וז"ל הא דאמרינין על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים איכא לאקשויי מינה על הא דאבוה דשמואל עביד לבנתי' מקואות כו' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין הא מע"מ לא בעי אשבורן והכא אמרי' על הזוחלין שרבו על הנוטפין הא מע"מ בעי אשבורן ואיכא למימר דהא דר"צ משום דא"א לצמצם הוא ומספיקא בעי' רובא. א"נ איכא למימר דהא דר"צ לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבין ומצורעין כו' דבעי' מים חיים אבל לענין אשבורן אפי' מע"מ נמי לא בעי'. וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוין למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש ש"מ ע"כ והש"ך שכ' בסק"י בשם הראב"ד ז"ל להיפוך וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעי' רוב מים חיים וההיא דאמרי' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרי'. א"נ כיוון שא"א לצמצם בעי' רובא זוחלין וכל"ק מסתבר דבעי' רובא דכשרות ממשלתי מקואות ומשמעתא דיבמות פ' הערל כדבעי' למימר קמן ע"כ הרי דפוסל במחצה זה לפי הנוסחא הראשונה שהבאתי וגירסת הש"ך הוא בבעה"נ שם וגירסת הב"י ז"ל הוא בבעה"נ דפוס ברדיטשוב ונסחאות חלוקות הם:

ולפירוש הר"ש ז"ל דמפרש כל המשנה לענין טהרת זוחלין ואשבורין וא"א לומר כתירוצא דראב"ד ז"ל דלענין מים חיים דווקא בעי' רבו הזוחלין י"ל עפמש"כ שם דמתני' קמ"ל גם היכא שאין כדי טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימין מ"מ כשר ברובו מים זוחלין יע"ש וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג דבעי' הצטרפות הנוטפין להשלים השיעור בכה"ג אינו מועיל מע"מ משא"כ היכי דבלא"ה איכא שיעור להכשיר המקוה ולאפוקי מהכשירה בעי' ריבויא דנוטפין וצ"ע בזה.

אמנם הרמב"ם ז"ל שם בה' י"ג כ' וז"ל הי' הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפים ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפים הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן כו' ע"כ וסתרי דיוקי אהדדי כי מדיוקא דרישא נראה דדווקא ברבו הזוחלין אבל במע"מ לא. ומדיוקא דסיפא נראה דאינו פסול רק ברבו הנוטפין. ומסתימת לשונו נראה דמיירי גם ביש הכשר מקוה בזוחלין לחודא ול"ש התי' שכ' לר"ש ז"ל. וגם מה שתי' הראב"ד ז"ל דהא דקאמר הש"ס שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין הוא לרווחא דמלתא. זה יפה ונעים לומר כן בישוב לשון הש"ס דקאמר דיש חשש גם לריבוי דנוטפין ולא למע"מ בלחודא. אבל לא נתן להאמר זה ברמב"ם ז"ל שהוא פוסק ולהלכה יכתוב לשון שיתן בזה מקו' לטעות שלא נפסול רק ברבו הנוטפין ולא במע"מ ובפרט דדינא דאם רבו הנוטפין על הזוחלין אין מקורו מעובדא דשמואל כי זה כ' אח"כ וכן אם רבו מי גשמים כו'. אך דהוא ממתני' דאם רבו הזוחלין על הנוטפין דמשמע דבלא רבויא פסול וא"כ איך נקיט הרמב"ם ז"ל לשון עצמותו ויהי' בו מקום לטעות הלא נודע כי נאמר על אדונינו הרמב"ם ז"ל לשון צדיק כסף נבחר. אבל ברור לענ"ד כנראה מהכ"מ שם דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כדעת הראב"ד ז"ל ודבריו מתפרשין כמין חומר דלענין מים חיים בעי' ריבוי זוחלין ולכך ברישא שהכשירו לכל דבר שיהי' דינו כמעיין לזאת נקט רכו הזוחלין. ובסיפא דפסלי' מתורת מעיין לכל דבר אף לזוחלין אך לטהר באשבורן לזאת כ' דבעי' דדווקא רבו הנוטפין. ומדחזי' להראב"ד ז"ל דשתק לי' כאן בהשגותיו נראה כי אודי לי' דלטהר בזוחלין במע"מ נמי כשר וכנוסחא זאת שהובאת בכ"מ וב"י להכשיר במע"מ ומש"כ הב"י ז"ל וז"ל ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי שמקוה שלם נפסל בשאובין אם נפלו בו למחצה וכ"ש אם נפלו בו רוב פסולים ע"כ ונראה דבנתן סאה ונטל סאה קאמר דעד רובן כשרה אבל בנתן ולא נטל אפי' באלף סאין אינו נפסל לד"ה ע"כ הרי שהביא בשם הראב"ד ז"ל לפסול במע"מ הוא כנוסחא הראשונה וכאמור:

והנה מלשון הראב"ד ז"ל שכ' הלכך מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונפלו בו מ' סאה מים שאובין כי חסרי מים מידי מיד נפסל דהא אימעט לי' מקוה טהרה אבל אי איהו מ"א סאה ונפלו בו מ"א שאובין כשרה עד דחסר ב' סאין ע"כ מבואר דאם נחסר משהו מארבעים סאה ממים כשרים אף אם יש עוד יותר מל"ט סאה מ"מ פסול ביש רוב מים שאובים או במע"מ לנוסחא הראשונה. וכן מבואר במש"כ. א"נ כיון דמים קאחסרי ואזלי כי חסרי ארבעים סאה משהו קא מהני בהו מחצה שאובין כו' הרי דבחסר מ"מ סאה מים כשרי' משהו פסול לנ"א גם במע"מ ולנ"ב ברובו. אמנם הרשב"ץ ז"ל בח"א סי' י"ז כ' וז"ל אבל יש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל שכ' דהיכא דאיכא במקוה שיעור בהכשירו דתו לא מהני פסולין למיפסלינהו כלל דכמעיין דמי אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמא להו על שיעור מקוה וודאי אהני בהו פסולין למיפסלינהו למקוה משום דהוי להו כנתן סאה ונטל סאה דאמרי' בפ' הערל עד רובו כשר טפי לא. והאריך בזה בס' בעלי הנפש. ולפי דברים אלו אם יחסרון מימיו יום יום ואתם נותנים מים שאובים ומתבטלין שם הנה ברוב הימים יהי' רוב שיעור מי המקוה שהם מ' סאה מהמים שאובין ופסול לפי דעתו ז"ל ע"כ מבואר דעתו בשיטת הראב"ד ז"ל דדווקא כשחסרי מים כ"כ עד שלא נשאר אלא מ' סאה שיעור מקוה אז אהני פסולין למיפסלינהו. משא"כ כשיש כ"א סאין מים כשרים אז אף אם יש רוב מי שאובין כשר כמבואר בדבריו להמעיין. אם כי מלשון הרשב"ץ ז"ל שהובא בב"י וז"ל יש לחוש להראב"ד ז"ל שכ' בספר בעה"נ דהיכא דאיכא במקוה שיעור כהכשירו תו לא היינו פוסלים בשאובים מ"מ אי חסר מיא אהני פסולין דהו"ל כנתן סאה ונטל סאה כו' ע"כ מלשון זה אין הכרח אבל מלשון התשובה שהבאתי הנדפסת באמשטרדם שנת תק"א מבואר להדיא כן. וגם בח"ג סי' י"ב כ' וז"ל וכ"ז לדעת הראב"ד ז"ל שכיון שהוא פוסל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ונפלו (מלשונו נראה דגם בנפלו שלא ע"י המשכה יע"ש ובסי' י"ז והבן) בו מ' סאה מים שאובים שאם לא חסר כלום הוא כשר ואם חסר ממנו מ' סאה פסול משום דליכא במקוה אלא מחצה כשרים ואנן רובו בעי' כדאיתא בפ' הערל כו' עכ"ל מלשונו שכ' ואם חסר ממנו מ' סאה פסול כו' מבואר כנ"ל אמנם ממש"כ ברישא שאם לא חסר כלום הוא כשר משמע דאם חסר משהו מיד נפסל וקשיא דיוקי אהדדי. וי"ל דספוקי מספקי לי' לרשב"ץ ז"ל איך הוא שיטת הראב"ד ז"ל ולזאת ברישא דכ' דכשר התנה שלא נחסר ממנו כלום ובסיפא דפסול בוודאי מתנה דיחסור מ' סאה כי אז וודאי פסול. וזה שדקדק בלשונו הזהב בתשובה הנ"ל שכ'. אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמו להו על שיעור מקוה וודאי נסי בהו פסולין למיפסילינהו למקוה כו' דקדק להוסיף מלת וודאי להורות על זאת הכוונה שכתבתי ולפ"ז דעת הרשב"ץ בשיטת הראב"ד ז"ל הוא דבחסר עד שלא נשאר רק מ' סא' במקו'. ואיכא רק כ' סא' מים כשרים אז בוודאי פסול כי אינו רק מע"מ וכנוסחא הראשונה. ובחסר רק משהו ויותר מהמ"ם סאה מים כשרים ספוקי מספקי לי' וכאמור:

והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מקואות ה' ז' כ' וז"ל מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובים ונטל אח"כ ממנו סאה ה"ז כשר. וכן נותן סאה ונוטל סאה. והוא כשר עד רובו ע"כ ולמען לברר אמיתת שיטת הרמב"ם ז"ל הנני מוכרח להאריך בדברים פשוטים והוא. דהנה הרא"ש ז"ל בה' מקואו' כ' עליו וז"ל ודבריו תמוהין כו' דהא איהו גופי' כ' מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר וגם העליון הוא כשר אע"פ שכל אחד מהן רוב מים שאובים ואין בשניה' אלא מ' סאה מים כשרים אלא וודאי האי דנתן סאה ונטל סאה במי פירות איירי כו' עכ"ל. וראתה עיני בשו"ת חסד לאברהם סי' ס"ד שכתב. והרא"ש ז"ל בקושיתו כ' דסתם איכא רוב מים שאובין ולא אדע מנ"ל הא דלמא מיירי כשהם מע"מ מש"ה מכשירין תרוייהו יע"ש. אם כי זאת אמת דהרמב"ם ז"ל מתיר במע"מ כנוסחא השני' של הראב"ד ז"ל. אף כי מלשונו שכ' עד רובו אין הכרע דיש לפרש דנשתייר רובו ואחז צדיק דרכו בקודש למינקט לישנא דר"י שאמר עד רובו. אבל כ"נ מהכ"מ שכ' שם וז"ל ונראה דאפשר לומר שטעם רבינו שמדינא שרי בכל גווני אלא היכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רוב מיחזי להו לאינשי שנטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובים ויבאו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מ"ע אבל בהך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא נטלו ביד ליכא למיחש למ"ע וכבר הזכיר חילוק זה הרמב"ן ז"ל בפ' המוכר את הבית ע"כ מדכ' כי הוי רוב נראה כי במע"מ כשר. אם כי בב"י כתב או חצי' י"ל דזה לל"ב דש"ס דפסול במע"מ קאמר הטעם כי גם במע"מ איכא למיחש למ"ע כי להרואה נראה כרוב ואתי להתיר בכולה מים שאובים. אבל להרמב"ם ז"ל באמת מותר במע"מ כי ס"ל דמ"ע ליכא רק ברובא דאז יבא להתיר גם בכולה שאובים משא"כ במע"מ ל"ש מ"ע (ובעוקה שבחצר כיון שעדיין לא חל עליו שם מקוה י"ל דלכך גם במע"מ חשו למ"ע וצ"ע. וגם למה שהוכחתי לעיל דעת הרמב"ם ז"ל דלזוחלין גרידא כשר במע"מ ורק לענין מים חיים בעי' רובא דכשרים כתי' הא' של הראב"ד ז"ל צ"ע ליישב ולחלק בזה). אמנם קושית החסד לאברהם אינו כלום על הרא"ש ז"ל כי ישרו בעיני דברי ידי"נ הרב הג' מוה' שבתי נ"י והוא בשנראה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד ה' ו' וז"ל כיצד פוסלים המים השאובים את המקוה בג' לוגין וכו' אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינו שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר. ולא עוד אלא מקוה עליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו למקוה התחתון מ' סאה הרי התחתון כשר ע"כ וע"ז כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינו שאובים כו' מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונת כו' ודבריו תמוהין מתחלה כ' כיון דיש בו ארבעים סאה ממלא בכתף ושופך כל היום אע"פ שרביץ עליו מים שאובין כשר ולמה יפסל בנתן סאה ונטל סאה ביותר מרובו וא"ל דהא דמכשיר ברישא משום דיש במקוה מ' סאה מים כשרים הלכך אינו נפסל ברביית המים פסולים אבל בנותן סאה ונוטל סאה שלא נשארו במקוה מ' סאה מים כשרין וא"א שלא יטול גם מן הכשרין הלכך אינו כשר אלא עד רובו דהא איהו גופא כתב מקוה העליון שיש בו מ' סאה מים כשרים והי' ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו כו' אע"פ שבכל אחד מהן רוב מים שאובין ואין בשניהם אלא מ' סאה מים כשרים כו' ע"כ הרי דקושית הרא"ש ז"ל הוא מלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו ואם כי מה שאמר עוד הרב הנ"ל כי הרא"ש ז"ל הוכיח ממש"כ הרמב"ם ז"ל עד שירבו המים דנרא' דמכשיר גם ברוב מים שאובין לאו כלום הוא לדעתי כי הפי' דעד שירבו המים כי ע"י שרבו המים הי' יכול לירד לתחתון אבל לא להורות שיש רוב נגד מה שהי' מקודם. אבל לדידי מבואר במה שסיים הרמב"ם ז"ל הרי התחתון כשר. ואם נימא כדעת החס"ל דהרמב"ם ז"ל מיירי דווקא במע"מ בשניהן א"כ גם בעליון מרבותא כבתחתון. אלא וודאי דס"ל להרמב"ם ז"ל כי המו שאובין שנותנים למעל' קרובים לצאת מסתמא במקוה התחתונה יש רוב מי שמגבן ולכך קמ"ל דגם הוא כשרם. וא"כ מוכח מרמב"ם ז"ל דמכשיר גם ברוב מי שאובין. אברא דהרא"ש ז"ל שכ' מקודם וכן מקוה שיש בו ארבעים סאה אינו נפסל כו' כדתנן בפ"ו דמקואות הי' בעליון ארבעים ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירד לתחתון מ' סאה וע"כ צריך ליתן בו יותר מ"מ סאה אלמא שאינו נפסל אפי' אם רבו השאובים על הכשרים מבואר דדייק כן ממתני' גופא. האמת בזה לענ"ד כמש"כ המעיו"ט בס"ק י"ח דא"א לצמצם שיהי' ארבעים סאה מכוונות שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה ומה שטען החס"ל ממש"כ התוס' בעירובין וחולין בשם ר"ש ז"ל דה"ט דפרוץ כעומד מותר אם דא"א לצמצם משום דהוי כעין ס"ס שמא עומד מרובה. ואי כהדדי דמי נמי מותר. וקו' בספר מים שאובים שיש לסמוך ע"ז דשמא מים כשרים נפישי ואי כהדדי נינהו ג"כ כשר. אינו טענה כלל כי התוס' שכתב ראי' זו בשם ר"ת ז"ל בב"ב ס"ו והרא"ש ז"ל ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת ורובו ככולו. ואין כאן קו' וגם אם נימי דס"ל כסברת הר"ש ז"ל לסמוך על ס"ס כזה גם בדאורייתא מ"מ איך קאמר מתני' דלכתחלה יתן בעליון להכשיר שניהם הלא במקוה העליונה דשואב ושופך ביד הוי פסול דאורייתא. ואיך יעשה לכתחלה בידים קרוב לס"ס בדאורייתא (וגם בדרבנן אין לעשות ס' בידים יעוין מג"א סי' י' ס"ק י"א תר"ז סק"ב ופמ"ג שם ובסי' תפ"ט. ואם כי הרא"ש ז"ל ס"ל גבי ספירה דשרי לכתחלה בין השמשות מלבד דאין לדמות ס' דרבנן לס"ס שאינו גמור בדאורייתא הלא התם בספירה טעמא אחרינא איכא כמבואר שם ברא"ש ז"ל שלהי פסחים יע"ש ובש"ך יו"ד סי' ק"י כלל ס"ס אות לה') ובפרט דנוכל לומר דהרא"ש ז"ל לא ס"ל סברת הר"ש ז"ל. אם כי ברמב"ם ז"ל יש מקום קצת לטענת החס"ל יען דס"ל דכולו שאוב ג"כ אינו רק מדרבנן. הלא כתבתי דלשון הרמב"ם ז"ל בעצמו הוא עד נאמן לפירוש הרא"ש ז"ל בדבריו הקדושים:

ומה שתי' החס"ל בשני אופנים א' דדינא דהי' בעליון מ' סאה מיירי שהכשיר מקוה השני' ע"י השקה כרישא דמתני'. יע"ש תשובתו בצדו דאם איתא דההיתר הוא ע"י השקה מאי רבותא אשמעי' מתני' מי גרע ממקוה שכולו שאוב שנכשר בהשקה למקוה כשרה כש"כ כאן שבכ"א יש ג"כ מים כשרים ומה זה הולא עוד שכ' הרמב"ם ז"ל והאריכות לסתור זה אך למותר כי נסתר מעצמותו להמעיין. ב' תי' דהרמב"ם ז"ל לא התיר רק בהי' מ' סאה במקוה בשעה שבאו המים השאובי' לתוכו דאז נטהר ע"י השקה ושוב לא איכפת לן בנתחלק ומה דתנן במתני' נותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה היינו שנותן כל המ' סאה שאובין במקוה עליונה ביחד שיש עוד מ' סאה מים כשרים טרם יתחיל המים לירד לתחתון ותי' זה נראה לו עיקר יע"ש שהאריך בזה לזאת הכוונה העתקתי לשין הרמב"ם ז"ל הנ"ל למען יראה המעיין בשכל הישר דלשון הרמב"ם ז"ל אינו סובל כלל פירוש זה ומשמעות לשונו מבורר לענ"ד דנותן בעליון ותומ"י כשרבו המים יורד לתחתון וחלילה לנו לנטות ימין או שמאל מהפירוש האמיתי בדעת הרמב"ם ז"ל שהבין רבינו אור עינינו הרא"ש ז"ל:

ובישוב פסקי הרמב"ם ז"ל נקבל את האמת ממרן הב"י ז"ל כי מה יפה אף נעים דברי בן פורת (ר') יוסף שנתן הטעם עלי עין וכנ"ל ומה שהקשה החס"ל דאם איתא דהטעם הוא מפני מ"ע היו לו להרמב"ם ז"ל להשמיענו טעם זה ויש בזה נ"מ לדינא דכל דבר שאסרו חז"ל מפני מ"ע באיסור דרבנן לא אסרו בחדרי חדרים יע"ש אין זה קושיא כלל על דברי אדונינו הב"י ז"ל כי מלבד כי לא באלם דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא הטעמים. אך הביא ההלכתא כלשונה במתני' או בגמ' כנודע דרכו בקודש. יש עוד מקום לומר כי המ"ע דהכא לא מפני הרואים הוא כמו בעלמא דהתם העושה יודע שאינו עובד מאומה מה שאסור אך יש חששא דהרואה יטעה משא"כ הכא דחשש גזירת חז"ל הי' מפני דמחזי לאינשי כנותן סאה שאובים ונוטל מן הכשרים ואתי להכשיר בכולו שאוב ובזה החשש אינו מובדל העושה מאחרים וגם בח"ח אסור. ועוד גברא אגברא קרמית האם מוכרח הרמב"ם ז"ל לסבור כסברת התוס' בכתובות ס' ד"ה ממעכן דבאיסור דרבנן גם במ"ע שרי בח"ח. אולי חולק עליהם. ואי מה יענה לקושית התוס' כבר תרצה הר"ן ז"ל בפ"ק דביצה (בפרט דהרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא דממעכין וצ"ע ויעוין במג"א סי' ש"א ס"ק נ"ו) במתני' דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך יע"ש סוף דבר כי אין לנו רק דברי רבינו הב"י ז"ל בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דהוא מפני מ"ע. ולפ"ז דווקא בנותן ונוטל איכא חששא דמ"ע. והחתם סופר שם הוסיף עוד דמתי' הרמב"ן ז"ל בב"ב נראה קצת דדווקא בנותן ונוטל אבל אם נפלו מאליהם אע"פ שניטל בידים או להיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמים לא גזרו יע"ש. וז"ל השטה מקובצת שם. והא דתנן כו' ואמר ר"י עד רובו כדאיתא ביבמות בפ' הערל כלומר אם נטל רובו כבענין זה פסול ואע"פ שמתחל' כשר הי' י"ל דשאני התם דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מ"ע דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים ומיהו דווקא עד רובו הא לא ניטל רובו כשר ולא חיישי' עכ"ל ונראה דהחת"ס דייק מלשונו שכ' דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים דבעי' שליטת ידי אדם פעמים אבל כי דייקת כן דייק מרישא להיפוך מדכ' י"ל דשאני התם דכיון שניטל כו' ולא כ' דנוטל ונותן משמע גם בחדא חיישי' וצ"ע בזה. אמנם בנחסר מאליהן כהאי עובדא דהתשב"ץ בוודאי לדעת הרמב"ם ז"ל שרי ולכך הוכרח הרשב"ץ ז"ל להביא רק דעת הראב"ד ז"ל כי הוא לשיטתו פוסל גם בזה כמבואר בדבריו הנ"ל וכמש"כ החת"ס והחס"ל יע"ש אברא כי יש לשאול לנוסחא הראשונה של הראב"ד ז"ל הנ"ל דפוסל גם במע"מ ולא מטעם מ"ע דנימי לחלק בין נתן ונטל לירדו מאליהון כתי' הכ"מ. א"כ מה יענה להמתני' דניתן לעליון ויורד לתחתון. ועלה על רעיוניי לומר דהראב"ד ז"ל בנוסחא הראשונה ס"ל דמים העליונים הם יורדים יותר להתחתון וא"כ במקוה הראשונה שהיא העליונה שנותן שם בידו איכא רובא דמים שאינן שאובים. ואין לשאול רק על התחתונ' וי"ל דדווקא בנותן ונוטל פוסל הראב"ד ז"ל במע"מ מפני דאיכא למיגזר שמא יעשה מקוה כזו מתחלה למלאות חצי בידים ותהי' פסולה מה"ת לדעת הראב"ד ז"ל (יעוין ב"י שם) משא"כ בתחתונה שלא נעשית רק ע"י המשכה ושאובה שהמשיכוה כולה דלדעת הפוסלין דקי"ל כן ג"כ אינו רק מדרבנן גם הראב"ד ז"ל ס"ל כדעת רוב הפוסקים דשרי כיון דנזרוע מקודם במקוה כשרה ולא גזרי' שמא יעשה מתחלה כך דהוי גזירה לגזירה. אבל מה אעשה כי הרשב"ץ ז"ל בסי' י"ב כ' להדיא לדעת הראב"ד ז"ל מים שבאו בהמשכה ורבי' במקוה חסרה דמי לממלא בכתף למקוה שלם יע"ש כל התשובה. אם דתפס שיטת הראב"ד ז"ל דפוסל במע"מ וחלילה לי העני בדעת לומר נגד אביר הראשונים אשר מפיו הקדוש אנו חיין. אבל צ"ע ליישב זה (יעוין ריטב"א ז"ל בפ"ד דנדרים בתירוצו לשיטת הסוברים דברבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר אלא במקום שהי' נמשך בתחלה יע"ש) וגם ליישב ל"ב דש"ס דפוסל במע"מ כאשר שאל החס"ל יע"ש וצ"ע:

המורם מן המדובר דבשיטת הראב"ד ז"ל יש לנו שני נוסחאות. לנוסחא אחת מכשיר במע"מ. ולנוסחא אחרת פוסל גם במע"מ. ומדברי שניהם נראה דבנחסר רק משהו מה"מ סאה מים כשרים פסול לכל לישני' כדאית לי' אבל להתשב"ץ בשיטת הראב"ד ז"ל נראה דבאין כ"א סאה מים כשרים אז בוודאי פסול. אבל כשיש כ"א סאה נראה דספוקי מספקי לי' דעת הראב"ד ז"ל וכנ"ל. ולראב"ד ז"ל פסול גם בנחסר מאליהן. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל נראה דמכשיר במע"מ וכנ"ל. גם אינו פוסל רק בנותן ונוטל ביד משא"כ כשנחסר מעליהן וכנ"ל ולפ"ז יש לשאול מה ראה הש"ך להביא דעת הרמב"ם ראב"ד ז"ל בחדא דנראה דשווין המה. ולא כן הוא נלע"ד די"ל דכיוון בזה כוונה מיוחדת והוא אם דחזי' להרשב"ץ ז"ל שסיים בסי' י"ז וז"ל מ"מ מקום שאפשר לצאת ידי כל הספיקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן ע"כ ובח"ג סי' י"ב לאחר שהביא דעת החולקין על הראב"ד ז"ל סיים וז"ל וזאת הסברא ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק דוודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסולה אלא מדרבנן. ואם אפשר לצאת ידי כל הסברות הוא הישר והנכון. ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה. שהדעת מכרעת כן ע"כ הרי שהחמיר עוד יותר שלא להקל רק בשעת הדחק ובא"א בענין אחר נגד דעת הראב"ד ז"ל בלחוד. ומהחס"ל שם נראה דס"ל כן. ולשיטתו הולך דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי אבל כבר כתבתי שהאמת הוא כדברי רבינו הב"י ז"ל) אמנם אנן דחזי' לרבותינו בעלי הש"ע הב"י ורמ"א ז"ל אם שראו דברי התשבץ מכל זאת קבעו להלכה כדעת רובא ככולא מן הפוסקים להכשיר במים שאובים בנתן ונטל למקוה כשרם אפי' עשה כן עד עולם. ואין לנו אלא הכרעת הש"ע לולי שהש"ך הביא דברי הרשב"ץ ז"ל דנראה דעתו הטהורה לחוש לזה. אבל שפתי כהן ישמרו דעת והביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל ביחד להורות לנו דכיון דיש לפנינו שני גדולי הפוסקים צריכין אנו לחוש לדעתם כי בדינו של הרמב"ם ז"ל גם הראב"ד ז"ל מודה כי בכלל מאתים מנה. אמנם היכא דליכא חששא דמ"ע דלדעת הב"י גם לרמב"ם ז"ל כשר יש לנו להורות כפסק הש"ע כנלע"ד בכוונת דברי הש"ך:

ונלע"ד פשוט דלפסק הש"ע בסעי' נ"ב דמקוה שאובה שהוכשרה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה. נשאר לעולם בהכשירו אפי' נסתם הנקב ק"ו הוא בנתן מים שאובים למקוה כשרה ונזרעו בתוכה ואח"כ נחסר המקוה עד שלפי חשבון לא נשאר רק המי שאובים בוודאי דכשירה והוא פשוט. ועתה דחזי' דאם שכ' הש"ך בס"ק מ"א קי"ב דיש לחוש לדעת רי"ו ז"ל שהביא בשם י"מ לפסול העיד לנו החת"ס דלית מאן דחש לרי"ו ז"ל קו' דלא חיישי' לדעת הראב"ד ז"ל דיחידאה הוא נגד כל הפוסקים הראשונים. ועד נאמן הוא החת"ס שהעיד שם ובסי' ר"ג אופן עשיות המקוה בקהלתו דנעשת כדעת הפוסקים נגד דעת הראב"ד ז"ל יע"ש ולזאת נראה לדעתי העני' כי אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בצירוף היכי דנטל ביד דאיכא למיחש למ"ע. אמנם בנחסר מאליהן דגם להרמב"ם ז"ל כשר כשיש מ' סאה אם כי לערך החשבון לא נשארו רק המי שאובין כיון שנזרעו מקודם במים כשרים וחששא דמ"ע ליכא וכנ"ל יש לנו להורות כפסק הש"ע שהוא שיטת רוב הקדמונים ככולם לבד הראב"ד ז"ל ובפרט שכבר הורה זקן הגאון החתם סופר ז"ל כנלע"ד להלכה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה