חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת ברכות · דף כא.
אמר ר"י למדנו ברכת התורה לאחריו מן בהמ"ז מק"ו כו' וראיתי בשו"ת זכרון יצחק שתמה בשם בעל משנת חכמים על מש"כ הב"י בסי' מ"ז דלכך אין מברכין לאחריו יען שמצוות הגיית התורה הוא ביום ובלילה ואין שעה שאין חייב לעסוק בתורה ול"ש לברך אחריו. דא"כ איך אמר ר"י שחייב לברך לאחריו (יעוין פ"י ובשו"ת השיב משה סי' ב') יע"ש וי"ל דר"י לשיטתו דאמר בשם רשב"י במנחות צ"ט דבק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה (יעוין לח"מ בפ"א מ"ה ת"ת דמבואר שם להדיא דר"י ס"ל כן) לכך ס"ל דשייך שפיר לברך לאחריו כיון דעכ"פ חיוב עשה ליכא עליו (אם כי מצוה דאורייתא איכא כמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ולח"מ שם) אבל הב"י ז"ל שפיר כ' דל"ש לברך לאחריו לדידן דקיי"ל דחיוב העשה קאי על כל היום ולילה לכתחלה וצ"ע בסברא זו.
שם בגמ'. אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא ס' אמר אמת ויציב ס' לא אמר חוזר ואומר או"י מ"ט ק"ש דרבנן או"י דאורייתא ע"כ והנה בראשית ההשקפה הי' נראה לי פירושא דשמעתתא דבבא דרישא מיירי במסופק בק"ש וברור לו שאמר או"י ומ"מ קאמר הש"ס דטעמא דאינו קורא ק"ש מפני דק"ש דרבנן הא לא"ה הוי אמינא דיקרא את שמע אם דברור לו דאמר או"י יען דבדאורייתא לא סמכינן אסירכי' נקט ואתאי וא"כ יש סעד לדעת הפרמ"ג שכ' בסי' ס"ז בא"א סק"א וז"ל ואם יודע שאמר או"י ואינו יודע אם קרא ק"ש כ' א"ר בשם תוס' דאינו חוזר והוא מתוס' כ"א ד"ה ספק אבל למ"ש המג"א מי"ד וכ' ע"ב ד"ה בע"ק אין זה ברור. ובח"י הארכנו. ושאני פתח למען ירבו דפ' שני' דרבנן לי"א משא"כ בס' תורה לא סמכינין אסירכי' נקיט ואתא (ולדעת הפר"ח דהסכים לשיטת הסוברים דב' פרשיות הם מה"ת ובסי' ס"ד תפס שיטת רוב הקדמונים לבד מרש"י ז"ל. דאם פתח למען ירבו אם דמסופח בפ' שני' א"צ לחזור דסירכא נקיט ואתאי מוכח דס"ל כא"ר כי גם בדאורייתא סמכי' אסירכא) עכ"ל ולפירוש זה הלא מבואר כדבריו בסוגיא.
אבל ראיתי כי יש לפרש ולומר דדברי ר"י אינם תרי בבות רק חדא בבא הוא ורישא קאי על סיפא וסיפא ארישא כשמסופק בק"ש ואו"י אמרי' לי' שיאמר או"י ולא יקרא ק"ש מטעמא דק"ש דרבנן אבל בברור לו שאמר או"י א"צ לחזור ולקרות ק"ש דסמכי' אסירכי' נקיט ואתאי גם אם הי' ק"ש דאורייתא ואין סתירה לשיטת הא"ר ופר"ח ופקחתי עיני וראיתי כי כבר כתוב הוא עלי ספר של רבינו הרשב"א ז"ל בח"י שכ' וז"ל ואיכא למידק האי ספק קרא ק"ש במאי קא מיירי אי בברי שאמר או"י אלא שמסופק אם קרא את שמע הא לא אפשר דכיון דאמר או"י בוודאי קרא את שמע דסירכא נקיט ואתא. ואי במסופק באו"י היינו ס' אמר או"י וי"ל דלעולם במסופק בשניהם וה"ק ס' קרא ק"ש והיכי דמי כגון שמסופק ג"כ אם אמר או"י אינו חוזר וקורא ק"ש. אבל אם מסופק באו"י ואפי' יודע שקרא ק"ש חוזר ואומר או"י דאו"י דאורייתא ע"כ. וגם הראשון לציון בח"י פ' כן וכ' עוד וז"ל אבל אם לא נסתפק אלא בק"ש ופשיטא לי' דקרא או"י אמרי' לי' דכיון דאמר או"י בוודאי דקרא ק"ש דאין אדם קורא או"י מקמי ק"ש ולטעם זה לכ"ע א"צ לקרות ק"ש עכ"ל ותלי"ת כי כוונתי לדעת קדושים בפירוש הסוגיא לשיטתם:
אבל חזיתי לתלמודי רבינו יונה ז"ל שכ' וז"ל ויש ששואלין וכו' ויש להשיב דשמעתתא אהדדי אתמר וה"ק ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר ואומר אבל ס' קרא ק"ש וס' אמר או"י ס' לא קרא ק"ש וס' לא אמר או"י חוזר ואומר או"י אבל אם ברור לו שכבר ק' ק"ש ואמר פרשה אחרונה אצ"ל או"י עכ"ל מבואר להדיא מלשונו שכ' אבל ס' כו' דבבא דרישא מיירי רק במסופק בק"ש אבל או"י בוודאי אמר ומ"מ בעי' לטעמא דק"ש דרבנן הא לא"ה הי' צריך לחזור ולקרות הרי דבדאורייתא לא סמכי' אסירכי' נקיט ואתאי.
ובזה יש ליישב שיטת ר"י ז"ל בתוס' והוא גם שיטת תר"י ז"ל דפירשו דבבא דסיפא מיירי במסופק מק"ש ג"כ והא דאינו קורא ק"ש ואומר או"י מפני דאמירת או"י קרוב לתקן כולו יותר מאמירת ק"ש והקשה השאג"א בסי' י' דא"כ תרתי בבי ל"ל הלא בבא דרישא שידוע בוודאי שאמר או"י אך מסופק בק"ש ידעי' מק"ו מסיפא דמסופק בשניהם ומ"מ אמרי' דיאמר או"י ולא יקרא את שמע ק"ו בידוע דאמר או"י דיצא ידי חיובא דאורייתא וק"ש אינו רק מדרבנן בוודאי דאינו חוזר וקורא ול"ל לשמואל לפלגנהו לתרתי בבי הו"ל למיכלייהו בחדא בבא ונימא הכי ס"ק ק"ש ואמר או"י ס' לא קרא ק"ש ולא אמר או"י חוזר ואומר או"י ואינו חוזר וקורא ק"ש מ"ט ק"ש דרבנן או"י דאורייתא (ועל הרשב"א ז"ל שפי' כן לק"מ כי כוונתו הוא דס' קרא ק"ש מיירי במסופק בשניהם וכבא דס' דאו"י מיירי בידוע לו שקרא ק"ש וכשיטת הר"ש ז"ל שהובא בתוס' יע"ש ולק"מ לשיטתו. אבל על הר"י ז"ל שפיר הקשה השאג"א דבבא דריש ידעי' מק"ו דסיפא ואם נפרש דבבא דרישא מיירי ג"כ במסופק בשניהם אכתי לא יצאנו ידי חובת ביעור קושיתו דכיוון דתרתי בחדא גוונא הם חלוקה זאת ואריכת הלשון ל"ל. והוא באמת דיוק עצום ועוד הקשה דלפ"ז אין עיקר הטעם מפני דק"ש דרבנן ואו"י דאורייתא כי אם אמר מקודם ק"ש אז הוי או"י דרבנן וכל אחד הוי דאורייתא בלא קרא חברתה והוי דרבנן בקרא חברתה ועיקר הטעם דאומר או"י מפני דקרוב יותר לתקן הכל וזה חסר מן הספר ומאי פסקא לקרוא ק' דרבנן ואו"י דאורייתא (אם כי יש לדחוק וליישב הלא גם הוא סיים שם ואע"פ שיש ליישב זה בדוחק גדול א"נ יע"ש) ומכח קושית אלו דחה פ"י הר"י ז"ל יע"ש שהאריך במתק לשונו להטעים אלו הקושיות. ולענ"ד נראה ליישב פי' הר"י ז"ל ע"פ האמור בדרך פשוט והוא דמאי דמסיק ר"י מ"ט ק"ש דרבנן הוא טעמא דבבא דרישא דמסופק בק"ש וברור לו שאמר או"י שאינו חוזר וקורא ק"ש דלא תימא טעמא דאינו קורא מפני דסרכי' נקיט ואתאי ולעולם ק"ש דאורייתא כי ז"א דבדאורייתא לא סמכי' אסרכי' נקיט ואתאי. אך הטעם דק"ש דרבנן יען שברור לו שאמר או"י. ומאי דקאמר או"י דאורייתא הוא נתינת טעם לסיפא דמסופק משניהם גם מאו"י מחויב עכ"פ לאמור או"י דיען שמסופק גם מק"ש א"כ או"י הוי דאורייתא (ואם נימא כי המ"ט הם דברי הש"ס ולא סיום דברי ר"י ודלא כנראה משאג"א שם יש לרמז ברמיזא בעלמא פירוש זה בהא דקאמר הש"ס בבבא דסיפא חוזר ואומר או"י ולא אמר סתמא חוזר ואומר כבבא דרישא. אם כי כן הוא באמת גירסת הרי"ף ורא"ש ז"ל והב"י הביא כן גירסתם. אבל בש"ס דילן אין הגירסא כן וכגירסתינו בגמ' העתיק הב"ח ושאג"א. ולפירושי א"ש כי הי' מקום לטעות ולפרש ס' ק' ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא הוא מטעמא דסרכא נקט ואתאי. וס' אמר או"י ס' לא אמר או"י חוזר ואומר. הוי אמינא דחוזר לקרות את שמע כיון דמסופק גם מאו"י וליכא סברא דסירכי' נקיט ואתאי ואם כי לישנא דאומר מורה דקאי על או"י כי על ק"ש שייך לשון קורא דווקא כמבואר בב"ח מ"מ ניחא לר"י לשלול טעות זה. בהוספת תיבה אחת למען דלא ידע להבחין בין קורא לאומר. וזה רק לרמיזא בעלמא בדברי חז"ל המאירים כספירים ומזוקקים שבעתים) ולפ"ז מיושב ב' הקושיות. כי בבא דרישא אתי לאשמעי' דבדאורייתא לא סמכי' אסרכי' נקיט ואתאי להקל. וגם שפיר ק' ק"ש דרבנן כיון דקאי על רישא דמיירי באמר או"י והודיענו בקריאתו דרבנן. כי בלא יצי"מ שבו אינו אלא מדרבנן וכיון שכבר אמר או"י ופקע ממנו חיוב הזכרת יצי"מ. ק"ש אינו אלא דרבנן. ואו"י קרא דאורייתא יען דקאי על סיפא במסופק בשניהם והכוונה הוא דכיון דק"ש אינו דאורייתא רק מצד יצי"מ שבו א"כ עיקר חיוב דאורייתא הוא יצי"מ ולזאת או"י דנתקין רק על יצי"מ נקרא דאורייתא וא"ש פירוש הר"י ותר"י ז"ל. והנה השאג"א שם נטה יתר לירות חצים גם על שיטת הר"ר שמעון ז"ל שכ' התוס' וז"ל דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאו"י אבל ברור הוא שקרא ק"ש ואפ"ה הוי או"י דאורייתא שר"ל ס' לא אמר או"י עם פ' ציצית שמסופק אי לא אמר לא פ' ציצית ולא או"י וא"כ לא הזכיר כלל יצי"מ וכולה מלתא דיצי"מ קרי לי' או"י לפי דטעם דאו"י הוי משום יצי"מ והלכך הוי ס' ציצית בכלל או"י עכ"ל והרשב"א ז"ל הביא פי' זה בשם ה"ר שמעי' ז"ל (וזה כוונת הבה"ג שכ' וז"ל. וה' ס' קרא ק"ש כו' חוזר וקורא ס' אמר או"י חוזר ואומר ע"כ פי' כי ק"ש הם ב' פרשיות הראשונות. ואו"י הוא ויאמר ואו"י ושניהם מדאורי' לדידן. וכפירוש הר"ש ז"ל וכן פי' הב"ח דברי הרשב"א ז"ל והד"ח סיק"מ יע"ש ואין צריך להגי' בדברי הבה"ג יעוין בראשון לציון) וטען השאג"א וז"ל ולפי' ק"ל האי חוזר ואומר או"י דקאמר שמואל מאי הוא אי חוזר ואומר פ' ציצית עם או"י ושניהם יחד נכללין בשם או"י מטעמא שפי' הר"ש ז"ל ק' תרתי ל"ל הא כיון שחוזר ואומר פ' ציצית יצא ידי חובת הזכרה של תורה ותו אין או"י אלא מדרבנן וספיקא לקולא כו' עכ"ל יע"ש שהאריך ליפות קושיא זו. גם הפ"י הקשה דמאי לא קאמר הש"ס סתם ס' אמר יצי"מ או לא ולמה נקיט או"י ועוד הקשה דלכאורה מלתא דל"צ היא דפשיטא כיון דיצ"מ דאורייתא צריך לחזור ולאומרה דהא ס' דאורייתא לחומרא יע"ש. ובצל"ח ויעוין בשטה מקובצת שכ' וז"ל והאי דנקיט ר"י או"י ולא נקיט ויאמר רבותא אשמעי' דאע"ג דויאמר פרשתא דאורייתא ואו"י מטבע דרבנן אם ס' לו אם הזכיר יצי"מ או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר או"י די' בכך ואצ"ל ויאמר עכ"ל ובזה עלה מרפא לשני קושיות הפ"י וכמובן. אכן אם נפרש חוזר ואומר או"י. ויאמר ואו"י הדק"ל יע"ש. ולענ"ד יש ליישב שיטת הר"ש ז"ל עפמש"כ המג"א בסי' קפ"ד ס"ק ז' בשם הר"ש חיון ז"ל דס' בירך בהמ"ז מחויב לברך גם ברכה רביעית דאם לא יברך הוי זלזול לדרבנן יע"ש וא"כ ה"נ במסופק בויאמר ואו"י כיון דחדא מינייהו מחויב לאמור יען דהוי ספיקא דאורייתא והדין נותן שיאמר פ' ציצית דאית בי' תרתי קבלת מצוות ויצי"מ (יעוין מג"א בסי' סז) וא"כ אם יקרא פ' ויאמר הלא בזה יחליט שלא אמר גם או"י כי לא שכיח שיקרא או"י בלא ויאמר (ולא"ר ופר"ח וראשון לציון בוודאי א"ש אך גם להפמ"ג א"ש וכמובן להמבין) ואם לא יקרא או"י יען שהוא ס' דרבנן הלא הוי זלזול לדרבנן ולזאת מחויב לקרות תרווייהו והא קמ"ל הש"ס במה דנקיט או"י לאשמעי' דמחויב לקרות שניהם ויאמר ואו"י. שנכללין באו"י ומיושב קושית השאג"א וכמובן.
ועולה יפה אף נעים פסק הב"ח שפוסק במסופק בשניהם שחוזר ואומר תרווייהו ובס' או"י גרידא אינו חוזר ואומר. והשאג"א בס' י"א האריך לסתור פסק זה. ולתמוה עליו יע"ש ולדברי א"ש כי באו"י גרידא דינא ככל ס' דרבנן משא"כ במסופק בשניהם מחויב לקרות שניהם כדי א לאו"י שהוא דרבנן וכן פ' האחרונים וגם בש"ע הרב לא זז מפסק זה. אם כי בק"א שם הניח בצ"ע מכח קושית השאג"א. אבל כיון שכ' תלי"ת טעם נכון בפסק זה קאים הלכתא על מכונה מכון האמת דיקרא את שניהם.
עוד טען השאג"א להקשות ממשכ' תר"י ז"ל בפ' הי' קורא וז"ל ויש להקשות דשמואל דאמר בפ' מי שמתו ס' קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכי אמרי' הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה לזה דכשלא קרא כלל שלא יהיה זלזול ופי' הר"ש ז"ל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל מפי מורי הרב נר"י עכ"ל וא"כ ה"נ דמספקא לי' בפ' ציצית לחוד כיון שקרא וודאי ב' פרשיות הראשונות מחיוב לתקן ולומר פ' ציצית מספק גם אם הי' מדרבנן. ולמה קאמר הש"ס הטעם יען דאו"י דאורייתא פי' פרשת ויאמר הלא גם כדרבנן הי' חייב לחזור עכת"ק יע"ש וזה פשוט שאין כוונתו להקשות מתר"י ז"ל על ר"ש ז"ל כי תשובתה בצדה גברא אגברא קרמית. אך כוונת קושיתו הוא דמה יענה ר"ש ז"ל לקושית תר"י ז"ל. נ"ל דהנה באמת קיי"ל דגם בס' דרבנן היכי דאיכא לברורי בקל מבררינין כמבואר בפ"ק דפסחים א"כ אמאי קאמר שמואל דאינו חוזר וקורא ק"ש הלא בדבר קל יכול לצאת מן הספק וכבר עמד בזה הפמ"ג בסי' ס"ז במ"ז ובא"א יע"ש (ובפרט דאיכא חזקת חיוב יעוין פמ"ג. ובצל"ח וברכי יוסף סי' קפ"ד קפ"ו וצ"ע) נלע"ד די"ל דכיון דצריכין כוונה יתירה לקבלת עול מלכות שמים באימה וביראה וברתת וזיע כמבואר בטוש"ע ס' ס"א לא מקרי דבר קל כי צריכין לזה הכנה רבה הלכך בס' קרא ק"ש פ' שמואל דאינו חוזר וקורא. אבל בטעה בין פרק לפרק גם לרמב"ם ז"ל אינו חוזר. אך לואהבת. ורבא פ' כר"מ דכוונת קבלת עול מלכות שמים בשלימות החיוב הוא רק פסוק ראשין (וי"ל כי שמואל ג"כ ס"ל הכי וקיי"ל כן כמבואר בטוש"ע סי' ס"ג) ובקל יכול לצאת מידי ספיקו ולכך חייב לחזור לראש הפרק. ומיושב קושית תר"י ז"ל וא"ש פי' הר"ש ורשב"א ז"ל:
ועתה להלכה באתי. אם כי מש"כ הפמ"ג במ"ז שם. וז"ל וממ"ש המחבר אם ברור שקרא ק"ש רק ס' אם בירך לפניו ולאחריו אינו חוזר ומברך. הא לפניו בלא"ה אינו חוזר דסירכה נקיט ואתאי כו' אם לא שנאמר לחלק בין ההיא דלמען ירבו המוזכר בסי' ס"ד כו' וכוונת ראייתו הוא מדיהב הב"י בספרו הטעם דאין חוזר ומברך מפני דברכות דרבנן והוי ספיקא דרבנן הלא בלא"ה ברכות לפניו אינו מברך מפני דסמכי' אסירכה נקיט ואתאי וע"כ צ"ל דבדאורייתא לא סמכי' אסירכה נקיט ואתאי (ולומר דשאני ק"ש דרגילות קצת לומר בלא הברכות כשירא שיעבור הזמן כמש"כ הטור בשם ר"י החסיד ז"ל. דחיקא טובא הוא. וגם מפשטות הש"ע נראה דמיירי לאחר תפלה. וברור לו שקרא ק"ש ומסופק בברכות) ולזאת הוכרח לומר דברכות דרבנן. יש לדחות ולומר דכיון דבברכה לאחריו הוכרח לטעם זה לכך נתן טעם אחד לשניהם:
אמנם לדינא כיון שלפירוש תר"י ז"ל מוכח דאם הי' ק"ש דאורייתא גם בברור לו שאמר אוי' מ"מ לא סמכי' אסירכא נקיט ואתאי. ולביאורי גם רבינו יצחק ז"ל אם כי כ' שאין רגילות לומר או"י קודם ויאמר מ"מ לסמוך על זה בדאורייתא לא סמכי' וכמש"כ לעיל בישוב שיטתו (ויש עוד קצת הוכחה שהתוס' ג"כ פי' כתר"י ז"ל מהא שכ' להוכיח דס' או"י מיירי בספק לו בק"ש ג"כ כי אם אמר ק"ש גם או"י אינו מה"ת כיון שהזכיר יצי"מ. ולא הוכיחו גם מרישא בס' בק"ש דע"כ לומר דמסופק בשניהם לשיטת הרשב"א ז"ל וכנ"ל ומ"מ אינו חוזר וקורא ק"ש. אם דאית בי' תרתי'. אלא ודאי דמפרשי בבא קמייתא בברור לו כאו"י ואינו מסופק רק בק"ש וכפ"י תר"י ז"ל. ואם כי אינו הוכחה כ"כ אבל צירוף כל דהוא מיחשב להצטרף לישובי בשיטת הר"י ז"ל כפי' תר"י ז"ל). ולזאת אם כי רבינו הרשב"א ז"ל כ' להדיא דגם בק"ש אולי הי' דאורייתא סמכי' אסירכא נקיט ואתאי וכן הוא דעת הא"ר ופר"ח וראשון לציון. הלא יש לנו לחוש לדעת תר"י ור"י ז"ל דבדאורייתא לא סמכי' ע"ז. וגם דעת גדול האחרונים רבינו הפמ"ג נראה שנוטה בזה. ופשט הסוגיא ג"כ מסייע קצת לפי' שיטה זו:
ועוד דיש מקום לומר דגם לרשב"א ז"ל דפ' דסמכי' אסירכי' נקיט ואתאי גם בדאורייתא. הוא מטעם דהוי כרובא וחזקה. אם דקיי"ל דגם ברובא היכי דאיכא לברורי בקל מבררינן מ"מ קבלת עמ"ש כחיובו לא נחשב לדבר קל וא"כ אנו בדלותינו ובשפלותינו שאין אנו מכוונים כ"כ בקבלת עמ"ש לקבל באימה ויראה ורתת וזיע החוש יעיד כי לדבר קל נחשב לקרות ק"ש עוד הפעם ודמי למש"כ הטוש"ע בסי' צ"ח בשם הר"ם מרוטינבערג ז"ל לענין תפלה ולנאח יען שהוא מ"ע דאורייתא גם בברור לו באו"י ומסופק בק"ש יש לנו לחוש לכל מה שכתבנו ושלא לסמוך על סירכא נקיט ואתאי ולקבל עוד הפעם עול מלכות שמים כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד: