אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת ברכות

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת ברכות

הקדמה

דף ב.

במתני'. מאימתי קורין את שמע וכו' וחכ"א נוד חצות ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר וכו'. ובגמ' אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג. ותמה רבינו הב"י ז"ל בסי' רל"ה על הרמב"ם וסמ"ג ז"ל דפ' כחכמים (יע"ש בב"ח ובתי"ט במשנתינו) יע"ש וי"ל בשנאמר דטעמא דפלוגתא דר"ג וחכמים הוא דר"ג ס"ל דק"ש דרבנן ולזאת לא עשה הרחקה וחכמים ס"ל דק"ש דאורייתא ולכך לא עשו הרחקה (אם כי מצינו לפעמים כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. אבל מצינו גם להיפך בכמה מקומות דבאיסור תורה גדרו יותר מדרבנן) ולפ"ז ר"י אמר שמואל לשיטתו לקמן כ"א ע"א (לגירסת הרי"ף ורא"ש ז"ל) דק"ש דרבנן ולכך פ' כר"ג. אמנם הרמב"ם וסמ"ג ז"ל לשיטתם דפ' כר"א דק"ש דאורייתא ולכך פסקו כרבים שהם חכמים וא"ש.

שם בגמ'. תנא היכא קאי דקתני מאימתי ותו מ"ש דתנא ערבית ברישא ליתני דשחרית ברישא. כו' ואב"א יליף מבריאתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ונדחקו המפרשים הראשונים בתירוץ זה דאינו מעלה ארוכה קושיא הראשונה. ונ"ל ע"פ דרשת חז"ל. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמי' ל"ג) דקאי על ברית התורה ואמרינן במנחות (צ"ט ע"ב) אר"י בשם רשב"י דאם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א') יע"ש ובנדרים (ח' ובר"ש ז"ל ריש פאה) והכי איפסקא ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' מ"ו) דבדיעבד ובשעת הדחק או עמי הארצים יוצאים עם ק"ש. וזה דקמשני הש"ס ואב"א נילף מבריאתו של עולם וכיון דקאי התנא על בריאת העולם שהי' בשביל התורה והתורה היא פנת יסוד העולם ורוב העולם אינם יוצאים רק בק"ש ולכך שאל התנא מאימתי קורין את שמע שמקיים בזה הגיית התורה.

שם בתוס'. ד"ה ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך כו' ע"כ. ובירושלמי בפירקן ה' ה' איתא וז"ל ר' סימון בשם רשב"נ ע"ש והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות היום והלילה שוין ר' יוסי בר' אבין בשם ריב"ל על שם שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ר"נ בשם ר"מ כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה ע"כ. ודקדק הצל"ח דמה זה שהשמיטו התוס' טעמא דרשב"ל על השבע ברכות יע"ש. אם כי לפירוש בעל ספר חרדים שפי' וז"ל ר"ס בשם רשב"נ על שם והגית בו יומם ולילה כלומר להכי תקנו ברכות לפני ק"ש ולאחריו בין ביום בין בלילה כלומר שג"כ חשובה קריאה של לילה כשל יום ולאפוקי ממ"ד לא איברי לילה אלא לשינה אבל לא נתן טעם למספר שבעה דברכת השכיבנו דתקנו בלילה מפחד בלילה תקנוה (יעוין ישיע"ק סי' רל"ו שהקשה לריב"ל אמאי באמת תקנו ג' בשחרית וד' בערבית ולפי ישובו שהעלה שם תמה על הטור. וגם על התוס' יש לתמוה לשיטתו) יע"ש ולק"מ כי כבר העלה מרפא לזה הפרישה שם בסק"א יע"ש שהוא כעין מש"כ החרדים בטעמא דלא נתן רשב"נ למספר שבעה) הגיות היום והלילה שוין. היינו ק"ש. דאמר בבבלי פרקי שתי הלחם ר"י בשם רשב"י אפי' לא קר אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש והגית בו יומם ולילה ולפי שהוא קריאה חביבה תקינו לה ברכות לפניו ולאחריו כמו שתיקנו על קריאת ספר תורה עכ"ל ולפירושו מעיקרא דדקדוקא ליתא כי לית שום טעם על מנין השבע אך טעמא דריב"ל. אמנם להמפרשים שפי' שגם רשב"נ נתן טעם למספר שבעה יש מקום לדקדוק הצל"ח על התוס' וגם על הטור או"ח בסי' רל"ו ובהקדמתו שלא הביא רק טעמא דריב"ל:

ונ"ל עפמש"כ הרשב"א ז"ל בח"י שלהי פרקין ובתשו' סי' נ"א בטעם פלוגתתן הוא דרשב"נ ס"ל דאין קורין פרשה ציצית בלילה וא"כ בשחר קורין ג' פרשיות שלש ברכות ובערב ב' פרשיות וארבע ברכות ונמצא הגיות יומם ולילה שוין וריב"ל ס"ל דגם בערב קורין פ' ציצית מפני יצי"מ ולכך הוכרח לתת טעם אחר דלכך תקנו חז"ל בערב ארבע ברכות כדי שיהי' שבע ברכות ע"ש שבע ביום הללתיך עכת"ד הנעימים יע"ש וא"כ מבואר דלדידן דקיי"ל דאומרים פ' ציצית בלילה כדי להזכיר יצי"מ א"א לומר כטעם רשב"נ ולכך השמיטו טעמו התוס' וטור ולא הביאו רק טעמו דריב"ל דאתי גם אליבא דחלפתא. וזה ברור בתלמידי רבינו יונה ז"ל במתני') וא"ת למה אינו אומר הברכות והא אמרינן גבי ק"ש של שחרית שאע"פ שעבר זמן קריאתה שאומר הברכות כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ודייקינין מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וי"ל כו' ע"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דלא הפסיד הברכות כל היום בוודאי שפיר הקשה. אך גם לר"ה גאון ז"ל ושאר פוסקים דלאחר ד' שעות הפסיד הברכות. הלא טעמם הוא מפני דלאחר ד' שעות תו לא הוי זמן תפלה לר"י כמבואר בח"י ר"י החסיד ורשב"א ורא"ש ושט"מ ז"ל ותפלת ערבית זמנה כל הלילה ושפיר הקשו תר"י ז"ל בברא"ש ז"ל בסי' א') ומה שאמר בירושלמי שהי' קורין את שמע כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כו' אלא שהי' קורין פ' שמע כמו שאנו רגילין לקרות אשרי קודם תפלת המנחה כו' יעיון במעי"ט ס"ק י' שהוכיח בראי' ברורה דהפי' הוא קודם תפלת ערבית. וכ"כ החרדים בפירושו על הירושלמי בשם הר"ד אבודרהם ז"ל וכן מבואר במאור ובחי' הרשב"א ז"ל (יעוין בסמיכות חכמים שגם הוא ז"ל דחה הפירוש ה"א מכח הוכחת התי"ט והסכים שהפי' הוא קודם תפלת ערבית ומה דקשיא לי' דאמאי נשתנה ק"ש ממזמור אחר יע"ש שעשה מזה סמוכין לפירש"י ז"ל לא זכיתי להבין דהלא מבואר במאור ובח"י הרשב"א ז"ל דבאמת בכל תפלה שלא הי' סמוכה לחברתה הי' מנהגם לקרות ק"ש יע"ש) ולא כמו שפי' בהגהות מראה כהן קודם תפלת מנחה והגיה בסמ"ג שכ' שהי' רגילין לקרות ק"ש במנחה אחר תפלה ונתבטל אח"כ שצ"ל קודם תפלה יע"ש ומש"כ הוא האמת וכאמור.

דף ח:

גמ'. אמר להו רבא לבניו כשאתם חותכין בשר אל תחתכו ע"ג היד א"ד משום סכנה וא"ד משום קלקול סעודה ואל תשבו על מטה ארמית ואל תעברו אחורי ביהכ"נ בשעה שהצבור מתפללי ואל תשבו על מטה ארמית א"ד כו' ואל תעברו אחורי בהכ"נ כו' אמר אביי ולא אמרן כו' ע"כ ושאלני עלם אחד דמפני מה הפסיק הש"ס בין הדביקים דבבא ראשונה פירש מיד וכבות השניות כללם יחד ואח"כ חזר הש"ס לפרשם. וי"ל כי טבעי בני אדם הלא מתחלפים המה בדיעותיהם יש שמהירים בדעתם וחריפים ויכולים לעשות דבר מה ודעתם בל עמהם בדבר זה שעושין אך שרעיונתיהם משוטטת בחכמות ותבונות (ושם עוקר הרים להם) ויש שדעתם מיושבת וכל מה שעושין מעמיקין מחשבתם בדבר זה (ושם סיני יכונה להם כשעוסקין בתורת ד') והחוש יעיד על אמתת דבר זה. והדעת נותנת כי לאנשים כאלו אין צריכין להזהיר לבל יחתכו בשר ע"ג היד דכיון שדעתם עמהם בחתיכתם לא יבואו לחבול בעצמם. אבל אנשי סוג הראשון המהירים וחריפים צריכין לאזהרה זו. וזה מדויק במה שאמר רבא כשאתם חותכים בשר אל תחתכו ע"ג היד ולא אמר סתם אל תחתכו כו' כלשונו בבבות השניות אך שרמז במלת כשאתם דדווקא לבניו וכיוצא בהם מסוג הראשון הזהיר אזהרה זו ולכוונה זו חלקם הש"ס יען דאינם שווים כי הבבות השניות הם שוות לכל נפש באזהרה. משא"כ באזהרה הראשונה. כן הי' נ"ל. אבל האמת נראה כי יען דבבבא ראשונה לא בא הפי' רק בטעמא דמלתא לזה בא הפירוש מיד. אבל בבות השניות דיש בהם פלוגתא ופירושים וחלוקים שאימתי אמר רבא דבר זה. לזאת הביא הש"ס מקודם דבר רבא כמאמרו ואח"כ מפלפל בהם כדרך התלמוד בכמה דוכתי וזה פשוט. ואולי כי א"ד הראשון משום סכנה הוא לאנשי סוג הראשון שהם עלולים גם לסכנה. וא"ד משום קלקול סעודה הוא לאנשי סוג השני אם שאין בהם חשש סכנה אבל לחבורה קטנה. יוכל לבוא ויש קלקול סעודה וק"ל.

שם בגמ' דאמר ריב"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה"כ בשעה שהצבור מתפללין. אמר אביי ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא אבל איכא פתחא אחרינא לית לן בה ע"כ. והקשה הב"י ז"ל באו"ח סי' תרע"א מסוגיא זו על הא דאמרינן בשבת כ"ג ע"א א"ר הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות אמר רבא לא אמרן אלא משתי רוחות אבל מרוח אחת לא צריך מ"ט אילימא משום חשדא חשדא דמאן כו' לעולם משום חשדא דבני מתא וזמנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמר כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק בהך פתחא נמי לא אדליק. דאמאי לא נימא גם הכא דאע"ג דחזי דלא אדליק בחד פתחא לא אתי למחשדי' דאמרי באידך פתחא אדליק. וכן הקשה בח"י מהרי"ט ז"ל בשבת שם. אם כי המג"א שם בס"ק י"ב כתב וז"ל ול"נ דלק"מ דהתם אין הטעם שיחשדוהו שלא יכנס לבהכ"נ דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו וא"צ לילך לביה"כ ועוד כו' אלא הטעם כמש"כ רש"י דכשהולך סמוך לביה"כ נראה כפורק עול ומבזה בה"כ שאע"פ שאינו נכנס לה כו' אבל אי איכא פתחא אחרינא ליכא ביזוי לבה"כ דו"ק ברש"י בברכות ד' ס"א ותמצא כדברי ע"כ אני אומר אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי דברי המג"א צדקו לפירש"י ז"ל אמנם תר"י ז"ל כ' כאן וז"ל דמשמע דמש"ה אסור מפני שיראו אותו ויחשדוהו שפורק ממנו עול התפלה כיון שהצבור בתפלה כו' אבל היכי דאיכא שני פתחים אע"פ שיראו אותו לא יחשדוהו שיאמרו בפתח אחרת נכנס ע"כ הרי מבואר בפירושם הטעם מפני החשד ורבינו הב"י ז"ל בסי' צ' הביא פירושם ושפיר קמה קושיתו לפי פירושם וכבר העלה לזה הב"י ב' תירוצים (ותמיהת המג"א על תי' הב' דשאני נ"ח דאיכא חסרון כיס הלא גם בבה"כ איכא ח"כ מפני דאדהכי והכי בטל משווקים. נ"ל דאין מדמין ספק לודאי. וכן תי' פא"ר הובא בפמ"ג שם. ומש"כ הפר"ח וז"ל ויש לדקדק ע"ז מהא דאמרי' פ"א דקידושין אין ת"ח רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית וכ' בתוס' דדוקא בתלמידים הדרים בבית הרב אבל בתלמידים אחרים חייבים לעמוד אפילו מאה פעמים שמא יראה אחר ויחשדם אלמא דחיישי' לחשדא אפילו דליכא חסרון כיס ע"כ. יש לישב ולחלק בין חשדא באיסור דרבנן לחשדא שעובר על מ"ע מה"ת וכאשר חלקו התוס' בכתובות סי' ע"א ד"ה ממעכן (יעוין ב"י או"ח סי' של"ו וט"ז סי' רמ"ג ומג"א ש"א ס"ק נ"ו) ומיושב דברי הב"י ז"ל) והמהרי"ט ז"ל שם וב"ח וט"ז ולבוש ופר"ח ומהרל"ח בהגהותיו וחכ"צ ז"ל בסי' צ"א יישבו קושיא זו בדרכים שונים. ולענ"ד י"ל ע"פ מה דאמרינן בבבא מציעא ק"ז ע"א ור' יוחנן לטעמי' דאמר שכר פסיעות יש (והכי קיי"ל יעוין מג"א סי' צ' סס"ק כ"ב) ולזאת בנ"ח שפיר איכא מקום לחשדא שיאמרו מדלא הדליק בהאי גם בהאי לא אדליק. משא"כ בבה"כ יאמרו שלכך אינו נכנס בפתח זה (יעוין ט"ז שם בתרע"א) מפני שרוצה להרויח שכר פסיעות ומפני זה רוצה ליכנס בפתחא אחריתא שהיא רחוקה וא"ש. שוב הראני חכם אחד שגם עלי ספר יהושע כתוב תירוץ זה. ושבחו יע"ש:

דף יא.

גמ'. אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה אמרי לך ב"ש א"כ נימא קרא בבוקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת שכיבה שכיבה ממש ובשעת קימה קימה ממש כו' לכאורה יש להקשות על שיטת הכ"מ בפ"א דק"ש דגם ביום זמן ק"ש מה"ת כל היום דדרשי' ובקומך כל זמן שבני אד קמים שהוא כל היום (יעוין ט"ז ומג"א סי' נ"ח. ובראשון לציון בח"י כאן) דלפ"ז איך יכול הקרא לומר בבוקר דגם לרבנן אינו יותר מחצות וי"ל דזה באמת תשובת ב"ה דלכך נאמר בשכבך ובקומך להורות על זמן ק"ש ביום שהוא כל היום בשעה שבני אדם קמים לפי פירוש הכ"מ. וכן צ"ל לאידך גיסא לפמ"ש הרשב"א ז"ל בח"י כאן דבבוקר ובערב לאו דוקא אך ביום ובלילה יע"ש דאיך אפשר להקרא לומר ביום דיהי' משמע דזמן ק"ש כל היום הלא אנן קיי"ל דגם מה"ת אין זמנה רק עד ג' שעות כי י"ל דזה פי' דברי ב"ה. א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך פי' דנכתוב ביום ובלילה. אלא להורות לנו זמן ק"ש בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים דהוא רק עד שלש שעות ביום. וכאמור ויעוין בצל"ח ובתשובת שאג"א סי' פ':

והנה אנן קיי"ל כב"ה ובטור סי' ס"ג כ' בשם רם עמרם ז"ל וז"ל מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה מיושב ע"כ וכ' הד"מ בשם הג"מ דמיושב עדיף מעמידה וכ"כ הפ"ח שם מטעמא דיכול לכוון ביותר כמבואר ובסי' קפ"ג גבי ברכת המזון יע"ש בהגהות מהרל"ח ז"ל ולא כנראה מב"י וב"ח ודו"פ שפי' בדרכים אחרים (יעוין שם פמ"ג בא"א סק"ב). ויש סעד לדבריהם ממדרש רבה פ' וירא פ' מ"ח. כך בניך יושבין ושכינה עומדת על גבן כשישראל נכנסים בבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין ק"ש והן יושבים לכבודי ואני על גבן שנאמר אלקים נצב בעדת אל ע"כ ובודאי דגם ר' ברכי' בשם ר' לוי בעל המאמר ס"ל ג"כ להלכה כב"ה ומכ"מ אמר והן יושבין לכבודי הרי דעדיף בישיבה ומטעמא דיכול לכוון דעתו יותר וזה לכבודי לקבל עלינו עול מלכות שמים בשלימות

דף יג.

במתני'. הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא ואמרי' עלה בגמ' ש"מ מצוות צריכות כוונה כו' וראתה עיני במלחמות בפ"ג דר"ה שהוכיח מסוגיא זו דלית תרי גווני כוונה גבי ק"ש אך הא דקיי"ל דבעי' כונה גבי ק"ש לכל מר כדאית לי' הוא מפני דס"ל מצוות צריכות כוונה יע"ש אמנם הטורי אבן בר"ה שם נטה יתר לירות חצים על שיטה זו ולדחותה. והנלע"ד ליישב דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בדרך פשוט ולהשיב על כל קושיותיו ואבוא באותות, בס"ד:

י"ג. א) דהלא רבא פסק כר"מ דפסוק ראשון בעי כוונה וס"ל בר"ה שם דלצאת לא בעי כוונה. ולי העני תימה על תמיהתו דהלא הרמב"ן ז"ל שם בר"ה כ' דלא מכרעה דרבא הכי ס"ל אלא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל כן יע"ש ובלח"מ בה' שופר:

ב) מסוגיא דפ"ג דסוכה מ"ב ע"א דגרסינן שם הא מדאגבהי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו הב"ע כגון שהוציאו בכלי כו' ומזה מוכח דס"ל לרבא מאצ"כ כי בלעדי זה לא הי' צריך לשינוי דא דכיון שלא כיוון לצאת לא יצא. נ"ל כי לא פעם אחת ושתים מצינו בסוגיות הש"ס דהמתרץ לא תירץ רק לסברת המקשן אך רגיל ושגור הוא גם במפורשים ופוסקים. וא"כ גם סוגיא זו נוכל לפרש בסגנון זה. ואולי הרמב"ן ז"ל עשה הוכחה לפירוש זה מכח קושיית התוס' שם בד"ה אמר אביי כי לפי פי' זה גם תמיהתם שם מיושב יע"ש:

ג) דלפירוש הרמב"ן ז"ל דאם כיון לבו דמתני' מיירי בכוונת הלב דפליגי בזה תנאי ולא בכוונה לצאת איך פסק ותני במתני' אם כיוון לנו בסתם דמשמע דקאי אסתם ק"ש שהן ג' פרשיות יע"ש. נ"ל כמש"כ הפר"ח בסי' ס"ז דסתם ק"ש הוא פסוק ראשון כדאמר בפ' לולב הגזול יע"ש ובשאג"א סי' ב'. וה"נ במאי דקאמר תנא דמתני' והגי' זמן המקרא קאי על סתם ק"ש דהוא פסוק ראשון שהוא מה"ת ועל זה התנה דרק אם כיוון לבו יצא:

ד' ה') איך נוכל לומר דכוונת הלב מכוונה לצאת מיירי הלא למד מצ"כ גם מצוה דרבנן בעי כונה א"כ מ"ט דמ"ד דרק בפרק אחד או פסוק אחד לחוד צריך כונה. ועוד איך מביא הרמב"ן ז"ל ראי' דעיקר ק"ש הוא פסוק ראשון מק"ש של ר"י הנשיא ומאם נאנס בשינה מכאן ואילך יצא הלא הרא"ש ז"ל נתן טעם מפני דרבי למד עם אחרים. ובנאנס בשינה מיירי בקורא רק שקרא כשהוא מנמנם יע"ש. נ"ל דהנה באמת המג"א בסי' ס' סק"ג הביא בשם כמה פוסקים דבמצוה דרבנן לכ"ע לא בעי' כונה (יעוין ב"ח באו"ח סי' תע"ה ופר"ח שם. אבל דעת הפוסקים שהביא המג"א נראה דעתם דלאו מפני ספיקא כתב כן וכ"נ שם מהפמ"ג מקושיתו ממתניתי' דבעי' כוונה במגילה וכמובן וכ"נ מהמחצית שם סק"ד יע"ש) ולענ"ד נראה דמש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק סי' י"ד וז"ל והקשה הראב"ד ז"ל על גירסא זו ועל פירוש זה שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כונה אפילו בלא שום כוונת הברכה עולה לו כ"ש שהוא מתכוין לשום ברכה שבעולם ע"כ הוא ג"כ יען שברכות הם מדרבנן וס"ל לראב"ד ז"ל דבדרבנן לכ"ע ל"ב כוונה (יעוין בתפארת שמואל) גם למ"ד מצ"כ (ומה שתי' הרא"ש ז"ל דבעוקר הכונה לברכה אחרת גרע טפי נ"מ עפמש"כ הב"ח בסי' תע"ה בשיטת הרא"ש ז"ל דבמצוה דרבנן ל"ב כוונה מפני כי ספיקא דרבנן לקולא יע"ש וא"כ בוודאי בברכות לדעת הרא"ש ז"ל לא מעכב הכוונה לחזור ולברך דכיון דספוקי מספקי לי' אם מצות צ"כ או לאו א"כ ספק ברכות להקל אבל בעוקר הכוונה לדבר אחר גרע טפי ובודאי צריך לחזור ומיושב תמיהת המעי"ט בסקג"ד יע"ש) וא"כ נוכל לומר כי גם הרמב"ן ז"ל ס"ל הכי וזה כוונת הוכחת הרמב"ן ז"ל מק"ש דר"י הנשיא דרק פסוק ראשון הוא מה"ת והוא עיקר ק"ש ולזאת לא קרא יותר. וזה הוא הטעם דרק פסוק ראשון שהוא מה"ת אסור לקרות כשהוא מתנמנם משא"כ שאר ק"ש שהוא מדרבנן (יעוין פר"ח בסי' ס"ז שכן הוא דיעה ראשונה) ולזאת דוקא פסוק ראשון בעי כונה יען שהוא מה"ת (וכמש"כ הטעם הפמ"ג ומחצית שם בסי' ס' ונראה דזה כוונת הרשב"א ז"ל שהובא בב"י בסי' ס"ג וז"ל כ' הרשב"א ז"ל בפ' הי' קורא שלכ"ע פסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד כו' וכו' אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהי' לבבו פונה לדברים אחרים וזו הוא שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלוי' במצות צ"כ או אצ"כ מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות עכ"ל פתח בתרתי וסיים בחדא דהביא רק ראי' מברכת התפלה מפני דבק"ש נ"ל דהחילוק הוא יען דפסוק ראשון הוא מה"ת והשאר מדרבנן ויש לדחות הראי' ולזאת שכל הרשב"א ז"ל את קולמסו והביא רק ראי' מתפלה דכולה מדרבנן ועכצ"ל דבסידור שבחים בעי' כוונה אחרת לכ"ע וה"נ בק"ש כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים) משא"כ השאר שאינו רק מדרבנן. ובדרבנן לב"כ וכאמור:

אך דלכאורה קשיא דנראה דעת הרמב"ן ז"ל שם ובפ' ערבי פסחים דגם במרור דרבנן בעי' כוונה יע"ש ונ"ל ע"פ מה שחידש הגאון מהרש"ק ז"ל בספר החיים סי' תרע"ד דבנס חנוכה אם שהוא מדרבנן מ"מ בעי' כונה כיוון דנתקן נגד נר מנורה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (וגם בפמ"ג בסי' ס' כ' דבאסמכתא בעי' כוונה) יע"ש ה"נ י"ל דשאני מרור דבזמן המקדש הי' מה"ת ובמהרה כשיבנה המקדש בעהש"י יחזור לאיתנו הראשון ולזאת עדיפא מק"ש מה שהוא רק דרבנן שלא הי' ולא יהי' מה"ת:

ו) כ' וז"ל ועק"ל אי בכוונה לצאת מיירי התם הא אמרי' התם אמר ר"י עד על לבבך בעמידה ר"י אומר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ה' דכל הפרשה כולה בעי' כוונה וכי כוונה זו כוונה לצאת הוא מאי ואזדא כו' וכי משום דצ"כ לצאת צריך עמידה הא וודאי אין ענין זה לזה ועוד אטו למ"ד מצ"כ יהי' כל המצוות צריכות עמידה הא וודאי לא שמענו עכ"ל נ"ל דסברת הרמב"ן ז"ל הוא דבאמת דבק"ש דאיכא קבלת עול מלכות שמים צריך כוונה טפי ולכך בעי עמידה וכמש"כ הט"א שם יע"ש וס"ל דמה דהוי דאורייתא בזה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בתוקף ולזאת כל מ"ד דס"ל דע"כ בעי כוונה לצאת א'"כ ס"ל דע"כ הוא מה"ת וכנ"ל ולכך בעי עמידה (יעוין פר"ח שם) בזה מפני שצריך לקבל עליו בזה באימה ויראה עול מלכות שמים כנלע"ד בישוב שיטת הרמב"ן ז"ל בדרך פשוט.

אמנם לדינא קיי"ל כדעת הרשב"א ז"ל ושאר מפרשים דכולם כאחד באו לעמק השוה דהכונה בפסוק ראשון הוא כוונת הענין לקבל עליו עמ"ש לבד מהכוונה לצאת וגם למ"ד מאצ"כ כוונה זו בעי כמבואר בסי' ס' יע"ש וראיתי בלחם משנה בה' שופר שהוכיח דהרמב"ם ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל מהא דפ' בפ"ב דק"ש דפסוק ראשון בלבד בעי כוונה ובה' שופר פ' דבתקי"ש בעי כוונה לצאת ובין לחילוק הר"ן ז"ל דבמצה יען שנהנה לזאת לא בעי כוונה משא"כ בתקי"ש ובין לחילוק המ"מ דבשופר בעי כוונה מפני דאינו עושה מעשה כי עיקר המצוה היא השמיעה (ובדברי המ"מ מיושב מה שהקשה הפ"י כאן והכפות תמרים וטורי אבן בר"ה כ"ח על שיטת תהר"י ז"ל דס"ל דבדבר מצוה שאינו תלוי במעשה רק באמירה לכ"ע בעי' כוונה (יעוין בדבריהם בפ"ק גבי פתח בדחמרא) דא"כ איך פריך הש"ס בר"פ שם וכאן על רבא דאמר התוקע לשיר יצא ממתני' דאם כיוון לבו דווקא יצא יע"ש ולדברת המ"מ א"ש כי גם תקי"ש דמי למצוה דאמירה יען שעיקר המצוה הוא השמיעה. ורק רבא ס"ל דאין חילוק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה משא"כ סתמא דש"ס כמבואר שם במ"מ יע"ש ובלח"מ שם ובפר"ח או"ח סי' תע"ה שהוכיחו חילוק זה מסוגיא דפסחים קט"ו וכמש"כ שם התוס' בד"ה מתקיף וז"ל והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכווין משום דלגבי אכילה לא בעי' כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה כו' עכ"ל אם כי המהרש"א ז"ל שם כ' וז"ל צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ע"כ אבל לדברי המ"מ דרק רבא ס"ל דאין לחלק בין שמיעה שאינו מעשה לאכילה. אבל הסוגיא לא ס"ל כותי' עולים דברי התוס' כהוגן בלא שום פקפוק ולזאת שפיר פריך הש"ס על רבא מהי' קורא בתורה וכו' אם כיוון לבו יצא. לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מעשה לאינו מעשה. ולכך ס"ל דגם בתוקע לשיר יצא. אבל תהר"י ז"ל שפיר כ' לפום סוגיא דהתם ופסחים שיש חילוק בין מעשה לאמירה וא"ש וזה אמת בס"ד) משא"כ במצה מתבאר דבק"ש בעי' כוונה וע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דהכוונה דפסוק ראשון הוא באמת הכונה לצאת יע"ש אמנם לענ"ד י"ל דהנה היום תרועה בר"ה שם הקשה וז"ל גם במה שתי' בגמ' מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא קאכיל כו' לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצ"כ אלא דשאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן למה לי' לסיים אבל הכא זכרון תרועה כתיב ת"ל משום דכל המצות צ"כ. דמצות צ"כ. ותו קשיא היכא ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקי"ש והלא כי היכי דבמצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתוקע לשיר תקע ונהנה ומש"ה יצא אבל שאר מצות דאינו נהנה כנטילת לולב לימא דב"כ וצ"ע עכ"ל ולכאורה קושיות המה. ולדעתי העני' נראה דיש לפרש עפמש"כ הדרישה באו"ח סי' תע"ה וז"ל ואע"ג דרבינו פ' בסי' תקפ"ט אהא דאר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי' כו' שאני תקיעה דכתיב גבה זכרון תרועה דבעי' שיהי' זכרון ומחשבה וכוונה לצאת בה ובזה תי' הר"ן ז"ל בס"פ כו' דברי הרמב"ם ז"ל כו' וגם בגמ' עשה צריכותא ממצה ושופר כו' היינו ממה שנאמר גבי שופר זכרון תרועה ע"כ מבואר בדבריו הקדושים הטעם דבעי' בשופר כוונה טפי משאר מצות משום דכתיב זכרון דמשמע שיהי' זכרון וכוונה ומחשבה ובזה יש לפרש הסוגיא מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכיל. פי' דעיקר המצוה היא אכילה והא קאכיל אבל הכא ז"ת כתיב דמשמע דבעי' כוונה ומחשבה כו' קמ"ל דאפ"ה יצא ופי' זה מעלה ארוכה לשני הקושיות (וצ"ע דמהדרישה נראה שגם הר"ן ז"ל ס"ל הטעם מפני דכתיב זכרון תרועה. ומר"ן ז"ל משמע הטעם מפני דלא נהנה יע"ש) וכמובן:

ולפי פירוש זה יולד לנו טעם אחר בפסק הרמב"ם דפסק גבי שופר דבעי' כוונה מפני דכתיב זכרון תרועה ללמד דבעי' כוונה ומחשבה כסברת הפרישה. אבל בשאר מצות לב"כ ולזאת בא ל מצה בל"כ יצא. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם ז"ל כדעת הרשב"א ז"ל דהכוונה בפסוק הראשון הוא כוונת הענין וזה כוונתו בה' ק"ש שם אבל כוונה לצאת ל"ב ושופר שאני מפני דכתיב זכרון תרועה וכנ"ל ואתי שיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ כהלכתא. ודע כי חילוקו של המ"מ לחלק בין עשי' לשמיעה הנבנה על יסוד שיטת תהר"י ז"ל שחילקו בין עשי' לאמירה נראה שלא הסכימו לזה הרמב"ן ורז"ה ור"ן ורא"ש ז"ל מדהכריעו דעת הרי"ף ז"ל דפ' דמצ"כ מהא דהביא מימרא דר"ז דאמר לשמעי' התכוין ותקע לי הרי דס"ל דאין חילוק דאל"כ אין שום הוכחה וכמובן ותר"י ז"ל שגם המה כ' דרי"ף ז"ל פ' דמצ"כ עכצ"ל דראייתם בפסק הרי"ף ז"ל הוא מהא דהביא בפ' ערבי פסחים מימרא דר"י שאע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ומבואר שם בסוגיא דממצוה מוכח דמצות צריכות כוונה יע"ש.

ואי קשיא לך על מש"כ דלתר"י ז"ל דמחלקים בין אמירה לעשי' הא דהוכיח הש"ס ממתני' דאם כוון לבו דמצ"כ הוא רק להקשות על רבא דלדידי' אין חילוק אבל אין להוכיח מכאן לדידן דמצ"כ וכנ"ל הלא תר"י ז"ל פי' במשנתינו וז"ל בגמ' פריך שמעי' מינה דמצ"כ כלומר מדקתני אם כוון לבו שמעי' דמאי דלא איפשטא לן בכולא תלמודא בהדיא אי צ"כ אי לא דפשטי' לי' מהכא דצ"כ שהרי אומר שלא יצא אלא בשכוון לבו כו' ע"כ ודוחק לומר דפי' פירושא דא אליבא דרשב"ם ז"ל שהביאו בפ"ק דלא ס"ל לחלק בין אמירה לעשי'. נ"ל דאה"נ דהי' יכול הש"ס לדחות ולחלק בין אמירה לעשי'. אך דעדיפא מיני' משני. דאין לפשוט מכאן גם למצוה דאמירה דב"כ או דמשני גם לסברת הפשטן. אבל תהר"י ז"ל תפסו להלכה כנראה מסוגיא דר"ה ופסחים שם וכנ"ל וק"ל:

שם במתני'. אמר ריב"ק למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ וכו' פירושו דתיבת אלא לגירסת הס"א נראה דכיוון דאיכא טעמא מפני דקדמה בתורה אך דא"א לומר כן דא"כ למה קדמה לפ' ציצית וכמש"כ התוס' לזה קאמר המתני' דאין הטעם מפני שקדמה בתורה אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה:

דף נד:

גמ'. רב משי ידיו וקורא ק"ש ואנח תפלין וצלי והיכי עביד הכי והתניא החופר כוך למת בקבר פטור מק"ש ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה הגי' זמן ק"ש עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא חייב הא לא קשיא סיפא בתרי ורישא בחד מ"מ קשיא לרב כו' והקשה הפ"י ז"ל ב' קושיות חדא דהאי שקלא וטריא דהא גופא קשיא ל"ש הכא כלל דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מברייתא דקתני תפילין והדר ק"ש ורב עביד איפכא. שנית דהלא י"ל דהך מלתא דק"ש ותפילין איזה מהן קודם תלי בפלוגתא דתנאי בעירובין ומנחות אי לילה זמן תפילין הוא או לאו דכיוון דעיקר זמן ק"ש הוא קודם הנץ החמה כותיקין ואם לילה לאו זמן תפילין הוא ויליף לה מימים ימימה פרט ללילות א"כ אין מצותה אלא בהנץ החמה כמו כל המצות שנוהג ביום והיינו טעם דרב דקרא ק"ש קודם תפילין כיון דזמנה קודם משא"כ תנא דברייתא ס"ל כהאי תנא דלילה זמן תפילין הוא מדאורייתא אלא מדרבנן אסור גזירה שמא יפיח בהן ולכך יש לתפילין משפט קדימה לק"ש ול"ש אלהקשות אדרב כיוון דפלוגתא דתנאי וע"י קושיות האלו הוציא פירושא דסוגיא מפשטי' ופי' באופן אחר יע"ש. ולענ"ד נראה כי לקושיא הא' י"ל בפשיטות דהא דאצטרך הש"ס לשקליא וטריא דרישא לסיפא כי בל"ז לא הי' יכול להקשות כיון דהברייתא גופא משבשתא ולא מיתנייהו בי ר"ח ור"א ואין להקשות ממנה. וזה כוונת הש"ס הא גופא קשיא רישא אמר פטור וסיפא אמר חייב. ועכצ"ל דברייתא משבשתא הוא ואין להקשות ממנה. ומשני הא ל"ק כו' וכיון דברייתא עולה כהוגן א"כ שפיר יש מקום קושיא (יעוין רש"י ז"ל פסחים ל"ז ע"ב ד"ה תנא קמא כעין פירוש זה) על רב. ובישוב קושיא השני' י"ל עפמש"כ התוס' בד"ה ומכל מצוות וז"ל וא"ת וכי ק"ש לא היו בכלל מצוות האמורות בתורה וי"ל דאי לא תני בהדיא ק"ש הוי אמינא דווקא הני דלית להו קביעת זמן אבל ק"ש דקביע להו זמן לא הואיל וזמן עובר קמ"ל עכ"ל וקושית התוס' חל עלינו חובת ביעור גם מתפילין האם אינם בכלל מצוות האמורות בתורה ועכצ"ל כפרוקם מפני דתפילין קביע להו זמן דווקא כיום (אח"כ בא לידי ספר הנעים סמיכות חכמים וראיתי שהביא בשם ר"י הלוי ז"ל שתמה הלא בתפילין ל"ש האי טעמא והוא ז"ל העלה בזה טעם אחר יע"ש בדבריו הנעימים. אבל מצאתי סעד ומבואר כדברי בדברי רבינו יהודא החסיד ז"ל שכ' וז"ל אלא הזכירה לאשמעינ' דאפי' הני שזמנם קבוע פטור מהן ואם לא הזכיר אלא מצוות האמורות בתורה ה"א דמיירי בהני שאין זמנם קבוע. ותפלה נקיט אגב תפילין ע"כ הרי דמשני גם על תפילין מפני דזמנו קבוע (והא דאצטרך למיתני תפילין ולא סגי בק"ש יעוין בהגהות מלא הרועים שני ישובים על זה וגם שניהם אינם מועילים לתפלה יע"ש ולזאת משני ר"י החסיד ז"ל דתני תפלה אגבי תפילין ותני חדא אגב תרתי ק"ש ותפילין דמשולשים המה כאחד. ומיושב קושית הר"י הלוי דהלא תפלה ידעינ' מק"ש יע"ש בסמיכות חכמים) וגם בתוס' הרא"ש ז"ל כ' אכל הני דקביע להו זמן (אך בשטה מקובצת לא כ' רק על ק"ש ותפלה דקביע להו זמן. וצ"ל לשיטתו דתני תפילין יען דשלשתן כאחד וצריכין לקבלת עול מלכות שמים. והא דתני גם תפלה ולא סגי בק"ש גרידא. ובזה א"ל אגב. כי לא תני תרתי תפלה ותפילין אגב ק"ש בלחודא כנודע. י"ל כתירוצו של אא"ז עטרת ראשי הסמיכות חכמים יע"ש ואשמעי' דגם אם יעבור כל היום מ"מ פטור וא"כ מוכח מברייתא גופא דתנא דברייתא ס"ל ג"כ דתפילין אינו נוהג אלא ביום מה"ת כמו ק"ש דקביע לה זמן מה"ת ואם תרצה לדחות ולהשיב דקביע לה זמן רק מדרבנן. אם כי דוחק הוא כמובן להמבין. י"ל עוד עפמש"כ רבינו הפ"י ז"ל בעצמו ריש פרק שלישי ליישב גירסתינו דגרסי' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. אם כי תר"י ז"ל לא גרסי מכל מצוות וכו' יען שנלמוד מק"ו מתפילין וק"ש דאית בהו קבלת עמ"ש ומ"מ נדחו ק"ו לשאר מצות. ותי' הפ"י דא"א למילף כל המצוות מהני תלת כי הני שאני דהוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מהם (אם כי רבינו הפ"י כלל הני תלת דנשים פטורות הוא פלוטת הקולמס. כי בתפלה נשים חייבת אך מתפלה א"א למילף יען שאינו אלא מדרבנן תפלות הקבועות וא"ש דברים והוי מ"ע שאינו שו"ב ולזאת אצטרך לאשמעי' דגם במצוות השו"ב פטור כשעוסק במצוה יע"ש וא"כ גם בברייתא דידן דקתני ומכל מצות האמורות בתורה מוכח דס"ל דהוי מ"ע שהז"ג ולילה לאו זמן תפילין הוא מה"ת וכמובן וא"ש פירושא דסוגיא כפשוטא.

שם ע"ב. אימר דאמר ריב"ק להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשי' מי שמעית לי' יש להסביר קצת לשיטת תהר"י ז"ל דגם למ"ד מאצ"כ במידי דאמירה בעי' כוונה. ואחז"ל במכלתא ושמרתם את המצות קרי בי' ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. שמא לא יזכה לקיימה אח"כ ולזאת ס"ד דש"ס דחייב להקדים עשי' לאמירה. כי באמירה אולי לא יכוון ואין בידו כלום. אבל בעשי' בוודאי תעלה לו גם בלא כוונה. ולה משפט הקדימה. ויעוין תר"י ז"ל בפרקין במתני' דהאומנין קורין בד"ה למימרא. מש"כ בשם הירושלמי.

דף יז:

במתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורת בתורה וטעמא דמפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה וילפי' לה בסוכה כ"ה וז"ל מה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו' וכו' והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' וכו' יע"ש דמפסח וק"ש מוכח שעוסק במצוה פטור מן המצוה. והקשה הפ"י ז"ל דהלא פסח וק"ש הוי מ"ע שאינו שו"ב מפני דהוי מ"ע שהז"ג ונשים פטרות ומנא ידעי' שגם במ"ע השו"ב העוסק במצוה פטור מהם ותי' דלכך יליף ר' בון בירושלמי מלמען תזכרו כו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחייך ולא בימים שאתה עוסק במתים וזה נאמר גבי יצי"מ דלדידן דמצוותה גם בלילה הוי מ"ע השו"ב אך דק' לחכמים דס"ל דיצי"מ איני נוהג בלילות וא"כ גם בהזכרת יצי"מ נשים פטורות ומנלן למ"ע השו"ב עכת"ד הנעימים יע"ש ודבריו סובבים והולכים לשיטת המג"א בסי' ע' דלדידן דקיי"ל דמזכירין יצי"מ בלילה גם נשים חייבת מה"ת. ולכך ל"ק לדידן. אבל למש"כ הפמ"ג בא"א בסי' ס"ז בשם הפר"ח דרק מאסמכתא חייבין להזכיר בלילה. ומה"ת נשים פטורות. וגם להשאג"א בסי' י"ג דנשים פטורות גם אם נימא דמזכירין יצי"מ בלילות מה"ת יע"ש טעמו ק' גם לדידן קושית הפ"י. וי"ל ע"פ מה דאמרי' בפ"ק דיבמות בסוגיא דעלי' ובנזיר דאם אינו ענין ללאו שאינו שו"ב תנהו ענין ללאו השו"ב יע"ש וא"כ ה"נ נימא דאם אינו ענין לעשה שאינו שו"ב יען דזה ידעי' מפסח וק"ש תנאו ענין לעשה השו"ב ומיתורא דקרא שמעינן דעוסק במצוה פטור גם ממ"ע השוה בכל.

והנה התוס' בד"ה ה"ג פטור מן הק"ש ומן התפלה ומן התפילין ע"כ וכוונתם לשלול הגירסא דגרס ומכל מצוות האמורות בתורה וכמש"כ תחר"י ז"ל ויש לדקדק דהלא לעיל ב"ד י"ד בברייתא גרסי' החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה והכי גרסי' שם בתוס' בר"ה ומכל ומה זה דהתם ניחא לה גירסא זו. ונ"ל עפמש"כ הפ"י ז"ל דלכך הביא תוס' במתני' ילפותא דר' בון מפני דמבלכתך בדרך אין ללמוד רק דמי שעוסק בקבורת המת ממש או במי שמתו מושל לפניו ואין לו מי שישא משאו משא"כ במי שיש לו לישא משאו (יעוין בתר"י ורא"ש ז"ל מה שהביאו בשם הירושלמי) ואינו קוברו בעצמו דתו ל"ש האי טעמא דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ומלשון המשנה משמע דמוטל לפני פטור בכל גווני לזאת יליף ר' בון טעמא דמתני' מקרא דלמען תזכיר כו' כל ימי חייך ולא בשעה שאתה עוסק במתים וקרא מיותר הוא לאשמעי' הך מלתא דבכל גווני שעוסק במתים אפי' רוצה לקברו ע"י אחרים אפ"ה פטור מפני כבודו של מת וכמו שמסיק בירושלמי ולכך הביא התוס' דרשה דרב עכ"ד הנעימים ולפ"ז דמוכח מלישנא דמתני' דגם ביש לו מי שישא משאו מ"מ פטור מק"ש מוכח דילפי' לה מכל ימי חייך שנכתב גבי יציאת מצרים דהוי מ"ע השו"ב לשיטת המג"א ושאר פוסקים ושפיר ידעי' כל המצות מהני מק"ו וכמש"כ תר"י ז"ל ואין לדחות דק"ו פריכא הוא יען דק"ש ותפילין הוי מ"ע שאינו שו"ב וכמש"כ הפ"י כי מהילפותא מוכח שאין לחלק בזה וכדאמרן ולכך לא גרסי התוס' ומכל מצות האמורות בתורה במתני' אבל בברייתא דמיירי בחופר כוך למת שעוסק במצוה ממש וזה נלמד גם מקרא דבלכתך בדרך דמיירי במ"ע דק"ש שאינו שו"ב וא"כ שפיר איצטריך לאשמועי' דמכל המצות גם השו"ב פטור ולזאת גרסי' התוס' התם גם מכל המצות האמורות בתורה וא"ש:

ולפי האמור דקרא דכל ימי חייך איצטרך להא הדרא ק' הפ"י הנ"ל דמנא ידעי' דעוסק במצוה פטור גם ממצוה השו"ב. לחכמים דאין מזכירין יצי"מ בלילות. ולפר"ח ושאג"א גם לדידן כנ"ל נ"ל דחכמים ס"ל כר"י ור"י בפסחים צ"א דנשים חייבות בפסח והכי פ' הרמב"ם ז"ל א"כ גם פסח הוי מ"ע השו"ב ולק"מ. ופשוט:

דף יט:

בתוס'. ד"ה מדלגין היינו ע"ג ארונות כ' וז"ל והי' אומר הר"ת ז"ל דליתי להני כללי דהא אמר התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהי' חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר כדאמר בפ"ב המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקי' לה מעל כל נפשות מת לא יבוא ע"כ וכ' המהרש"א ז"ל וז"ל אבל ק' לפ"ז מאי מייתי ראי' מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר ולשון התוס' ד"ה שואל דהא תלמיד ערוך דרביעית אין הנזיר מגלח עליו כדתנן במס' נזיר וכהן מוזהר עליו כו' עכ"ל וכ"כ בפ"ק דכתובות ולא ידענא מהיכא פסיקא להו דכהן מוזהר על רביעית דם דההיא דפ' בהמה המקשה אינו מוכח אלא דמטמא כמו גולל ודופק ודו"ק עכ"ל הזך. ואשתומם על המראה כשעה חדא בעת ראיתי את דבריו הקדושים דהלא מקרא מלא הביאו התוס' דמפקי' לה מעל כל נפשות מת לא יבוא ואיכא אזהרה מלא יבוא. וחפשתי ומצאתי בספר אחד מחדש ושמו ליקוטי מהרי"א ז"ל שהביא בשם כמה גדולים שעמדו בזה יע"ש פירושם. והנלע"ד הוא במה שנדייק עוד בלשון המהרש"א ז"ל שהביא לשון התוס' דס"פ שואל ודפ"ק דכתובות ולזאת נראה כוונת קושייתו הוא דאיך כ' התוס' להוכיח דליתי להני כללי ואיצטרכו לתרץ הברייתא דשמחות בשיטת זקנים הראשונים שלא כהלכתא הלא ר' ישמעאל חולק על ר"ע שם בחולין ע"ב וס"ל דדוקא ממת אחד מטמא ויליף לה מהנוגע במת בנפש ובקרא זה לא נאמר אזהרה וזה כוונת המהרש"א ז"ל אבל ק' מאי מייתי ראי' מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו פי' דנימא דהברייתא ס"ל כר"י דקיי"ל כוותי' וכדפ' הרמב"ם בפ"ד מה' טומאת מת דלדידי' אין מוכח דאיכא אזהרה על רביעית דם. אך דאכתי י"ל דראיית התוס' דכאן הוא רק דאליבא דר"ע ליתא להני כללי. לזה קרא תמה המהרש"א ז"ל על לשון התוס' בפ' שואל ובפ"ק דכתובות שכ' דהא תלמיד ערוך דרביעית כו' וכהן מוזהר עליו כו' מסתימת לשונם נראה דפסיקא להו הא מלתא לכ"ע מדלא הביאו כלל דרשת ר"ע. ושפיר יש לתמוה דהלא מפ' בהמה המקשה אינו מוכח לר"י רק דמטמא ולא דמוזהר עליו וקיי"ל כוותי' והאיך באו דבריהם הקדושים סתומים דנראה דלכ"ע נאמרים זה הנלע"ד בפי' דברי המהרש"א ז"ל:

ואם כנים דבריי בפירוש קושייתו יש ליישב עפמש"כ התוס' שם בחולין ובסנהדרין ד' דגם לר"י מוכח מעל כל נפשות מת לא יבוא דרביעית דם מטמא אך דתמהו דלדידי' דיש אם למסורת ומוכח מכאן רק על רביעית דם ממת אחד א"כ ל"ל קרא הנוגע במת בנפש. ופירוש דבריהם נראה כי לכאורה תמוה מאוד דהרי אם הי' סבר יש אם למקרא כש"כ דקשיא ל"ל תרי קראי דמה בבא משני מתים מטמא ברביעית ק"ו לרביעית הבא ממת אחד כאשר תמה שם המהר"ם מלובלין ז"ל יע"ש. ונראה כי אם נימא יש אם למקרא נ"ל דאיצטרכו תרווייהו כי מקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא הוי אמינא דגם רביעית הבא משני מתים מטמא כדרשת ר"ע לכך בא הקרא דהנוגע לאשמעי' דדוקא ממת אחד מטמא ולשון רבים דנפשות קאי על נפשות דעלמא כמסקנת הש"ס בסנהדרין שם. ומקרא דהנוגע ה"א דוקא דמטמא אבל אזהרה ליכא לזה בא הקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא לאשמעי' אזהרה אבל כיוון דס"ל לר"י יש אם למסורת ורביעית ממת אחד. ואזהרה תרווייהו שמעי' מקרא דעל כל וגו' א"כ ק' קרא דוהנוגע למה לי. וא"ש דבריהם. הרי מבואר מתוס' דגם לר"י נלמד רביעית דם מהקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא וא"כ גם לר"י איכא אזהרה ברביעית דם (ואי משום קושיית התוס'. הלא נודע כי בשביל קושיא לא ישתנה הדין ושערי תירוצים לא ננעלו) ושפיר הביאו התוס' ראי' מרביעית דם דאיכא אזהרה אליבא דכ"ע וכאמור וא"ש:

דף כ:

בגמ'. ומן התפילין פשיטא מהו דתימא הואיל ואיתקש למזוזה קמ"ל. והקשו התוס' בעירובין צ"ו ע"ב ד"ה לא וז"ל ותימה דבפ' כו' תנן נשים ועבדים כו' ופריך עלה בגמ' פשיטא ומשני דאיצטרך משום דאיתקש לתפילין כו' והשתא הא לאפוקי מר"מ ור"י ע"כ ולפי גירסת הספרים דגרסי בריש פרקין במתני' פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה וק' קושית התוס' דלעיל י"ד ע"ב דגם ק"ש ותפילין בכלל כל מצוות האמורות בתורה ועכצ"ל כתירוצם מפני דהו"א דשאני הני דקביע להו זמן ולזאת איצטרך לאשמעי' בשאר מצוות וא"כ מוכח מכאן דלילה לאו זמן תפילין (יעויין בחידושיי שם בתוס' ותראה כי גם לת"י של הפ"י שמקיים הגירסא מוכח כן יע"ש) הוא וא"א לתרץ דזה אתי תנא דמתני' לאשמעי' לאפוקי מר"מ ור"י כי שמעי' לי' כבר מהתם. אבל התוס' שפיר הקשו לשיטתם דלא גרסי במתני' ומכל מצוות האמורות בתורה וכנ"ל:

שם במתני'. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניו ולא לאחריו ועל המזון מברך לאחריו כו' והקשה הפ"י ז"ל דלמאי דמשמע מפירש"י ותוס' דאין איסור בהרהור א"כ אמאי לא יהרהר בברכות שלפניו לרבינא דס"ל הרהור כדבור דמי ויצא ידי חובת הברכה. ולענין בעל קרי מותר. וא"ל דדוקא לר"ח פירשו רש"י ותוס' ז"ל דאין להרהר בברכות שלפניו כי לדידי' הרהור לאו כדבור דמי אבל רבינא יפרש כירושלמי דמהרהר בלבו קאי על ברכת ק"ש. כי מתוס' לקמן בד"ה והרי תפלה נראה מבואר דגם לרבינא דוקא בק"ש ובהמ"ז שהם דאורייתא מהרהר ולא בשאר ברכות והניח זה בצ"ע יע"ש ולענ"ד נראה די"ל יען שדרך המהרהר בדבר הרגיל בו שיוציא גם בשפתיו ולכך בק"ש ובהמ"ז שהם דאורייתא לא חששו לזה אבל בברכות דרבנן הם המתקנים והם אמרו שבעל קרי אל יהרהר בהם מפני דקרוב לודאי שיבטא בשפתיו מפני הרגל לשונו בהם. וזה טעם התוס' שכ' בד"ה בע"ק דלא שרי רק ק"ש ובהמ"ז אבל בברכות לא דמשמע דאסור להרהר בהם מטעם האמור. אבל לרש"י ז"ל די"ל כמש' הפ"י ז"ל לתרץ דקאי רק לר"ח ע"כ פ"י בד"ה לא לפניו דלא אצרכוה רבנן דמשמע שמותר כי לא סבירא לי' סברא זו לחששא דשמא יוציא בפיו אך לר"ח דהרהור לאו כדבור דמי למה יהרהר. וא"ש:

אמנם קשיא לי לר"ח למה מהרהר בבהמ"ז הלא לדידי' לאו כדיבור דמי וכקושית הש"ס למה מהרהר. ובבהמ"ז ל"ש פירוקא דש"ס כדי שלא יהי' כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. כי רובא דבהמ"ז ביחיד הוא ולמש"כ השאגת ארי' ז"ל בסי' ז' לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א מה' ברכות ה' ז' דאם בירך בלבו יצא הרי דס"ל הרהור כדבור דמי. ובפכ"ד מה' שבת פ' דהרהור מותר בשבת הרי דהרהור לאו כדבור דמי וכמש"כ תר"י ז"ל והעלה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דדוקא גבי ק"ש דכתיב ודברת בם ס"ל לר"ח דהרהור לאו כדבור דמי אבל בכל המצות גם ר"ח מודה דהרהור כדבור דמי יע"ש ולפ"ז נלע"ד די"ל דגם ר"ח ס"ל כרבינא דבעל קרי לא נאסר רק דומיא דסיני דהי' שם דבור ושומע כעונה וכמש"כ התוס'. אך דס"ל אם נימא דגם גבי ק"ש הרהור כדבור דמי אם דכתיב ודברת בם דמשמע דבעי' דיבור ממש ומ"מ יוצא בהרהור הרי דהרהור כדיבור ממש. א"כ יוכל להוציא בשפתיו ג"כ. כי אף שבסיני היו דבור ממש מ"מ חזי' דהרהור שוה ממש לדבור דמועיל גם גבי ק"ש (בפרט דגם במדבר לא הי' רק שמיעה) דכתיב ודברת בם. ולזאת ס"ל דבק"ש הרהור לאו כדיבור דמי כי לא שוה לדבור ממש ובק"ש בעי' ודברת בם. ומטעם זה מותר לבעל קרי להרהר כי בסיני הי' שמיעה דהוי כעונה וכדיבור משא"כ בהרהור גרידא. ולכך בהמ"ז יהרהר כי לגבי בהמ"ז דלא כתיב ודברת בם יוצא בהרהור. ולגבי ב"ק הרהור מותר וכאמור וא"ש:

אבל למאי דמשמע משאר פוסקים ומפרשים דאין לחלק בין ק"ש לשאר דברים הדק"ל. וראיתי בשיטה מקובצת שכ' דלמסקנת הש"ס דק"ש ובהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן הדרי', מטעמא דצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקים בו דביחיד הוא על הרוב. אך יען דק"ש ובהמ"ז דאורייתא עביד בהו מה דאפשר ואומר אותם בהרהור יע"ש ולפ"ז י"ל דהן אמת דהש"ס הי' יכול להקשות מבהמ"ז דלא נכלל בכלל דבר שהצבור עוסקין בו. אך כיון דיש לדחוק ולומר דמיירי ברבים מסובין בסעודה (וראיתי בצל"ח שכ' כן) ולכך פריך הש"ס פירכא אחרינא ולמסקנא אין אנו צריכין לטעם זה וכמש"כ השטה מקובצת וק"ל.

דף כא.

אמר ר"י למדנו ברכת התורה לאחריו מן בהמ"ז מק"ו כו' וראיתי בשו"ת זכרון יצחק שתמה בשם בעל משנת חכמים על מש"כ הב"י בסי' מ"ז דלכך אין מברכין לאחריו יען שמצוות הגיית התורה הוא ביום ובלילה ואין שעה שאין חייב לעסוק בתורה ול"ש לברך אחריו. דא"כ איך אמר ר"י שחייב לברך לאחריו (יעוין פ"י ובשו"ת השיב משה סי' ב') יע"ש וי"ל דר"י לשיטתו דאמר בשם רשב"י במנחות צ"ט דבק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה (יעוין לח"מ בפ"א מ"ה ת"ת דמבואר שם להדיא דר"י ס"ל כן) לכך ס"ל דשייך שפיר לברך לאחריו כיון דעכ"פ חיוב עשה ליכא עליו (אם כי מצוה דאורייתא איכא כמש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ולח"מ שם) אבל הב"י ז"ל שפיר כ' דל"ש לברך לאחריו לדידן דקיי"ל דחיוב העשה קאי על כל היום ולילה לכתחלה וצ"ע בסברא זו.

שם בגמ'. אמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא ס' אמר אמת ויציב ס' לא אמר חוזר ואומר או"י מ"ט ק"ש דרבנן או"י דאורייתא ע"כ והנה בראשית ההשקפה הי' נראה לי פירושא דשמעתתא דבבא דרישא מיירי במסופק בק"ש וברור לו שאמר או"י ומ"מ קאמר הש"ס דטעמא דאינו קורא ק"ש מפני דק"ש דרבנן הא לא"ה הוי אמינא דיקרא את שמע אם דברור לו דאמר או"י יען דבדאורייתא לא סמכינן אסירכי' נקט ואתאי וא"כ יש סעד לדעת הפרמ"ג שכ' בסי' ס"ז בא"א סק"א וז"ל ואם יודע שאמר או"י ואינו יודע אם קרא ק"ש כ' א"ר בשם תוס' דאינו חוזר והוא מתוס' כ"א ד"ה ספק אבל למ"ש המג"א מי"ד וכ' ע"ב ד"ה בע"ק אין זה ברור. ובח"י הארכנו. ושאני פתח למען ירבו דפ' שני' דרבנן לי"א משא"כ בס' תורה לא סמכינין אסירכי' נקיט ואתא (ולדעת הפר"ח דהסכים לשיטת הסוברים דב' פרשיות הם מה"ת ובסי' ס"ד תפס שיטת רוב הקדמונים לבד מרש"י ז"ל. דאם פתח למען ירבו אם דמסופח בפ' שני' א"צ לחזור דסירכא נקיט ואתאי מוכח דס"ל כא"ר כי גם בדאורייתא סמכי' אסירכא) עכ"ל ולפירוש זה הלא מבואר כדבריו בסוגיא.

אבל ראיתי כי יש לפרש ולומר דדברי ר"י אינם תרי בבות רק חדא בבא הוא ורישא קאי על סיפא וסיפא ארישא כשמסופק בק"ש ואו"י אמרי' לי' שיאמר או"י ולא יקרא ק"ש מטעמא דק"ש דרבנן אבל בברור לו שאמר או"י א"צ לחזור ולקרות ק"ש דסמכי' אסירכי' נקיט ואתאי גם אם הי' ק"ש דאורייתא ואין סתירה לשיטת הא"ר ופר"ח ופקחתי עיני וראיתי כי כבר כתוב הוא עלי ספר של רבינו הרשב"א ז"ל בח"י שכ' וז"ל ואיכא למידק האי ספק קרא ק"ש במאי קא מיירי אי בברי שאמר או"י אלא שמסופק אם קרא את שמע הא לא אפשר דכיון דאמר או"י בוודאי קרא את שמע דסירכא נקיט ואתא. ואי במסופק באו"י היינו ס' אמר או"י וי"ל דלעולם במסופק בשניהם וה"ק ס' קרא ק"ש והיכי דמי כגון שמסופק ג"כ אם אמר או"י אינו חוזר וקורא ק"ש. אבל אם מסופק באו"י ואפי' יודע שקרא ק"ש חוזר ואומר או"י דאו"י דאורייתא ע"כ. וגם הראשון לציון בח"י פ' כן וכ' עוד וז"ל אבל אם לא נסתפק אלא בק"ש ופשיטא לי' דקרא או"י אמרי' לי' דכיון דאמר או"י בוודאי דקרא ק"ש דאין אדם קורא או"י מקמי ק"ש ולטעם זה לכ"ע א"צ לקרות ק"ש עכ"ל ותלי"ת כי כוונתי לדעת קדושים בפירוש הסוגיא לשיטתם:

אבל חזיתי לתלמודי רבינו יונה ז"ל שכ' וז"ל ויש ששואלין וכו' ויש להשיב דשמעתתא אהדדי אתמר וה"ק ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר ואומר אבל ס' קרא ק"ש וס' אמר או"י ס' לא קרא ק"ש וס' לא אמר או"י חוזר ואומר או"י אבל אם ברור לו שכבר ק' ק"ש ואמר פרשה אחרונה אצ"ל או"י עכ"ל מבואר להדיא מלשונו שכ' אבל ס' כו' דבבא דרישא מיירי רק במסופק בק"ש אבל או"י בוודאי אמר ומ"מ בעי' לטעמא דק"ש דרבנן הא לא"ה הי' צריך לחזור ולקרות הרי דבדאורייתא לא סמכי' אסירכי' נקיט ואתאי.

ובזה יש ליישב שיטת ר"י ז"ל בתוס' והוא גם שיטת תר"י ז"ל דפירשו דבבא דסיפא מיירי במסופק מק"ש ג"כ והא דאינו קורא ק"ש ואומר או"י מפני דאמירת או"י קרוב לתקן כולו יותר מאמירת ק"ש והקשה השאג"א בסי' י' דא"כ תרתי בבי ל"ל הלא בבא דרישא שידוע בוודאי שאמר או"י אך מסופק בק"ש ידעי' מק"ו מסיפא דמסופק בשניהם ומ"מ אמרי' דיאמר או"י ולא יקרא את שמע ק"ו בידוע דאמר או"י דיצא ידי חיובא דאורייתא וק"ש אינו רק מדרבנן בוודאי דאינו חוזר וקורא ול"ל לשמואל לפלגנהו לתרתי בבי הו"ל למיכלייהו בחדא בבא ונימא הכי ס"ק ק"ש ואמר או"י ס' לא קרא ק"ש ולא אמר או"י חוזר ואומר או"י ואינו חוזר וקורא ק"ש מ"ט ק"ש דרבנן או"י דאורייתא (ועל הרשב"א ז"ל שפי' כן לק"מ כי כוונתו הוא דס' קרא ק"ש מיירי במסופק בשניהם וכבא דס' דאו"י מיירי בידוע לו שקרא ק"ש וכשיטת הר"ש ז"ל שהובא בתוס' יע"ש ולק"מ לשיטתו. אבל על הר"י ז"ל שפיר הקשה השאג"א דבבא דריש ידעי' מק"ו דסיפא ואם נפרש דבבא דרישא מיירי ג"כ במסופק בשניהם אכתי לא יצאנו ידי חובת ביעור קושיתו דכיוון דתרתי בחדא גוונא הם חלוקה זאת ואריכת הלשון ל"ל. והוא באמת דיוק עצום ועוד הקשה דלפ"ז אין עיקר הטעם מפני דק"ש דרבנן ואו"י דאורייתא כי אם אמר מקודם ק"ש אז הוי או"י דרבנן וכל אחד הוי דאורייתא בלא קרא חברתה והוי דרבנן בקרא חברתה ועיקר הטעם דאומר או"י מפני דקרוב יותר לתקן הכל וזה חסר מן הספר ומאי פסקא לקרוא ק' דרבנן ואו"י דאורייתא (אם כי יש לדחוק וליישב הלא גם הוא סיים שם ואע"פ שיש ליישב זה בדוחק גדול א"נ יע"ש) ומכח קושית אלו דחה פ"י הר"י ז"ל יע"ש שהאריך במתק לשונו להטעים אלו הקושיות. ולענ"ד נראה ליישב פי' הר"י ז"ל ע"פ האמור בדרך פשוט והוא דמאי דמסיק ר"י מ"ט ק"ש דרבנן הוא טעמא דבבא דרישא דמסופק בק"ש וברור לו שאמר או"י שאינו חוזר וקורא ק"ש דלא תימא טעמא דאינו קורא מפני דסרכי' נקיט ואתאי ולעולם ק"ש דאורייתא כי ז"א דבדאורייתא לא סמכי' אסרכי' נקיט ואתאי. אך הטעם דק"ש דרבנן יען שברור לו שאמר או"י. ומאי דקאמר או"י דאורייתא הוא נתינת טעם לסיפא דמסופק משניהם גם מאו"י מחויב עכ"פ לאמור או"י דיען שמסופק גם מק"ש א"כ או"י הוי דאורייתא (ואם נימא כי המ"ט הם דברי הש"ס ולא סיום דברי ר"י ודלא כנראה משאג"א שם יש לרמז ברמיזא בעלמא פירוש זה בהא דקאמר הש"ס בבבא דסיפא חוזר ואומר או"י ולא אמר סתמא חוזר ואומר כבבא דרישא. אם כי כן הוא באמת גירסת הרי"ף ורא"ש ז"ל והב"י הביא כן גירסתם. אבל בש"ס דילן אין הגירסא כן וכגירסתינו בגמ' העתיק הב"ח ושאג"א. ולפירושי א"ש כי הי' מקום לטעות ולפרש ס' ק' ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא הוא מטעמא דסרכא נקט ואתאי. וס' אמר או"י ס' לא אמר או"י חוזר ואומר. הוי אמינא דחוזר לקרות את שמע כיון דמסופק גם מאו"י וליכא סברא דסירכי' נקיט ואתאי ואם כי לישנא דאומר מורה דקאי על או"י כי על ק"ש שייך לשון קורא דווקא כמבואר בב"ח מ"מ ניחא לר"י לשלול טעות זה. בהוספת תיבה אחת למען דלא ידע להבחין בין קורא לאומר. וזה רק לרמיזא בעלמא בדברי חז"ל המאירים כספירים ומזוקקים שבעתים) ולפ"ז מיושב ב' הקושיות. כי בבא דרישא אתי לאשמעי' דבדאורייתא לא סמכי' אסרכי' נקיט ואתאי להקל. וגם שפיר ק' ק"ש דרבנן כיון דקאי על רישא דמיירי באמר או"י והודיענו בקריאתו דרבנן. כי בלא יצי"מ שבו אינו אלא מדרבנן וכיון שכבר אמר או"י ופקע ממנו חיוב הזכרת יצי"מ. ק"ש אינו אלא דרבנן. ואו"י קרא דאורייתא יען דקאי על סיפא במסופק בשניהם והכוונה הוא דכיון דק"ש אינו דאורייתא רק מצד יצי"מ שבו א"כ עיקר חיוב דאורייתא הוא יצי"מ ולזאת או"י דנתקין רק על יצי"מ נקרא דאורייתא וא"ש פירוש הר"י ותר"י ז"ל. והנה השאג"א שם נטה יתר לירות חצים גם על שיטת הר"ר שמעון ז"ל שכ' התוס' וז"ל דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאו"י אבל ברור הוא שקרא ק"ש ואפ"ה הוי או"י דאורייתא שר"ל ס' לא אמר או"י עם פ' ציצית שמסופק אי לא אמר לא פ' ציצית ולא או"י וא"כ לא הזכיר כלל יצי"מ וכולה מלתא דיצי"מ קרי לי' או"י לפי דטעם דאו"י הוי משום יצי"מ והלכך הוי ס' ציצית בכלל או"י עכ"ל והרשב"א ז"ל הביא פי' זה בשם ה"ר שמעי' ז"ל (וזה כוונת הבה"ג שכ' וז"ל. וה' ס' קרא ק"ש כו' חוזר וקורא ס' אמר או"י חוזר ואומר ע"כ פי' כי ק"ש הם ב' פרשיות הראשונות. ואו"י הוא ויאמר ואו"י ושניהם מדאורי' לדידן. וכפירוש הר"ש ז"ל וכן פי' הב"ח דברי הרשב"א ז"ל והד"ח סיק"מ יע"ש ואין צריך להגי' בדברי הבה"ג יעוין בראשון לציון) וטען השאג"א וז"ל ולפי' ק"ל האי חוזר ואומר או"י דקאמר שמואל מאי הוא אי חוזר ואומר פ' ציצית עם או"י ושניהם יחד נכללין בשם או"י מטעמא שפי' הר"ש ז"ל ק' תרתי ל"ל הא כיון שחוזר ואומר פ' ציצית יצא ידי חובת הזכרה של תורה ותו אין או"י אלא מדרבנן וספיקא לקולא כו' עכ"ל יע"ש שהאריך ליפות קושיא זו. גם הפ"י הקשה דמאי לא קאמר הש"ס סתם ס' אמר יצי"מ או לא ולמה נקיט או"י ועוד הקשה דלכאורה מלתא דל"צ היא דפשיטא כיון דיצ"מ דאורייתא צריך לחזור ולאומרה דהא ס' דאורייתא לחומרא יע"ש. ובצל"ח ויעוין בשטה מקובצת שכ' וז"ל והאי דנקיט ר"י או"י ולא נקיט ויאמר רבותא אשמעי' דאע"ג דויאמר פרשתא דאורייתא ואו"י מטבע דרבנן אם ס' לו אם הזכיר יצי"מ או לא דהיא ספיקא דאורייתא אם חוזר ואומר או"י די' בכך ואצ"ל ויאמר עכ"ל ובזה עלה מרפא לשני קושיות הפ"י וכמובן. אכן אם נפרש חוזר ואומר או"י. ויאמר ואו"י הדק"ל יע"ש. ולענ"ד יש ליישב שיטת הר"ש ז"ל עפמש"כ המג"א בסי' קפ"ד ס"ק ז' בשם הר"ש חיון ז"ל דס' בירך בהמ"ז מחויב לברך גם ברכה רביעית דאם לא יברך הוי זלזול לדרבנן יע"ש וא"כ ה"נ במסופק בויאמר ואו"י כיון דחדא מינייהו מחויב לאמור יען דהוי ספיקא דאורייתא והדין נותן שיאמר פ' ציצית דאית בי' תרתי קבלת מצוות ויצי"מ (יעוין מג"א בסי' סז) וא"כ אם יקרא פ' ויאמר הלא בזה יחליט שלא אמר גם או"י כי לא שכיח שיקרא או"י בלא ויאמר (ולא"ר ופר"ח וראשון לציון בוודאי א"ש אך גם להפמ"ג א"ש וכמובן להמבין) ואם לא יקרא או"י יען שהוא ס' דרבנן הלא הוי זלזול לדרבנן ולזאת מחויב לקרות תרווייהו והא קמ"ל הש"ס במה דנקיט או"י לאשמעי' דמחויב לקרות שניהם ויאמר ואו"י. שנכללין באו"י ומיושב קושית השאג"א וכמובן.

ועולה יפה אף נעים פסק הב"ח שפוסק במסופק בשניהם שחוזר ואומר תרווייהו ובס' או"י גרידא אינו חוזר ואומר. והשאג"א בס' י"א האריך לסתור פסק זה. ולתמוה עליו יע"ש ולדברי א"ש כי באו"י גרידא דינא ככל ס' דרבנן משא"כ במסופק בשניהם מחויב לקרות שניהם כדי א לאו"י שהוא דרבנן וכן פ' האחרונים וגם בש"ע הרב לא זז מפסק זה. אם כי בק"א שם הניח בצ"ע מכח קושית השאג"א. אבל כיון שכ' תלי"ת טעם נכון בפסק זה קאים הלכתא על מכונה מכון האמת דיקרא את שניהם.

עוד טען השאג"א להקשות ממשכ' תר"י ז"ל בפ' הי' קורא וז"ל ויש להקשות דשמואל דאמר בפ' מי שמתו ס' קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש דק"ש דרבנן היכי אמרי' הכא שחוזר לראש הפרק י"ל שאינו דומה לזה דכשלא קרא כלל שלא יהיה זלזול ופי' הר"ש ז"ל אינו חוזר וקורא דק"ש דרבנן אבל כשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל מפי מורי הרב נר"י עכ"ל וא"כ ה"נ דמספקא לי' בפ' ציצית לחוד כיון שקרא וודאי ב' פרשיות הראשונות מחיוב לתקן ולומר פ' ציצית מספק גם אם הי' מדרבנן. ולמה קאמר הש"ס הטעם יען דאו"י דאורייתא פי' פרשת ויאמר הלא גם כדרבנן הי' חייב לחזור עכת"ק יע"ש וזה פשוט שאין כוונתו להקשות מתר"י ז"ל על ר"ש ז"ל כי תשובתה בצדה גברא אגברא קרמית. אך כוונת קושיתו הוא דמה יענה ר"ש ז"ל לקושית תר"י ז"ל. נ"ל דהנה באמת קיי"ל דגם בס' דרבנן היכי דאיכא לברורי בקל מבררינין כמבואר בפ"ק דפסחים א"כ אמאי קאמר שמואל דאינו חוזר וקורא ק"ש הלא בדבר קל יכול לצאת מן הספק וכבר עמד בזה הפמ"ג בסי' ס"ז במ"ז ובא"א יע"ש (ובפרט דאיכא חזקת חיוב יעוין פמ"ג. ובצל"ח וברכי יוסף סי' קפ"ד קפ"ו וצ"ע) נלע"ד די"ל דכיון דצריכין כוונה יתירה לקבלת עול מלכות שמים באימה וביראה וברתת וזיע כמבואר בטוש"ע ס' ס"א לא מקרי דבר קל כי צריכין לזה הכנה רבה הלכך בס' קרא ק"ש פ' שמואל דאינו חוזר וקורא. אבל בטעה בין פרק לפרק גם לרמב"ם ז"ל אינו חוזר. אך לואהבת. ורבא פ' כר"מ דכוונת קבלת עול מלכות שמים בשלימות החיוב הוא רק פסוק ראשין (וי"ל כי שמואל ג"כ ס"ל הכי וקיי"ל כן כמבואר בטוש"ע סי' ס"ג) ובקל יכול לצאת מידי ספיקו ולכך חייב לחזור לראש הפרק. ומיושב קושית תר"י ז"ל וא"ש פי' הר"ש ורשב"א ז"ל:

ועתה להלכה באתי. אם כי מש"כ הפמ"ג במ"ז שם. וז"ל וממ"ש המחבר אם ברור שקרא ק"ש רק ס' אם בירך לפניו ולאחריו אינו חוזר ומברך. הא לפניו בלא"ה אינו חוזר דסירכה נקיט ואתאי כו' אם לא שנאמר לחלק בין ההיא דלמען ירבו המוזכר בסי' ס"ד כו' וכוונת ראייתו הוא מדיהב הב"י בספרו הטעם דאין חוזר ומברך מפני דברכות דרבנן והוי ספיקא דרבנן הלא בלא"ה ברכות לפניו אינו מברך מפני דסמכי' אסירכה נקיט ואתאי וע"כ צ"ל דבדאורייתא לא סמכי' אסירכה נקיט ואתאי (ולומר דשאני ק"ש דרגילות קצת לומר בלא הברכות כשירא שיעבור הזמן כמש"כ הטור בשם ר"י החסיד ז"ל. דחיקא טובא הוא. וגם מפשטות הש"ע נראה דמיירי לאחר תפלה. וברור לו שקרא ק"ש ומסופק בברכות) ולזאת הוכרח לומר דברכות דרבנן. יש לדחות ולומר דכיון דבברכה לאחריו הוכרח לטעם זה לכך נתן טעם אחד לשניהם:

אמנם לדינא כיון שלפירוש תר"י ז"ל מוכח דאם הי' ק"ש דאורייתא גם בברור לו שאמר אוי' מ"מ לא סמכי' אסירכא נקיט ואתאי. ולביאורי גם רבינו יצחק ז"ל אם כי כ' שאין רגילות לומר או"י קודם ויאמר מ"מ לסמוך על זה בדאורייתא לא סמכי' וכמש"כ לעיל בישוב שיטתו (ויש עוד קצת הוכחה שהתוס' ג"כ פי' כתר"י ז"ל מהא שכ' להוכיח דס' או"י מיירי בספק לו בק"ש ג"כ כי אם אמר ק"ש גם או"י אינו מה"ת כיון שהזכיר יצי"מ. ולא הוכיחו גם מרישא בס' בק"ש דע"כ לומר דמסופק בשניהם לשיטת הרשב"א ז"ל וכנ"ל ומ"מ אינו חוזר וקורא ק"ש. אם דאית בי' תרתי'. אלא ודאי דמפרשי בבא קמייתא בברור לו כאו"י ואינו מסופק רק בק"ש וכפ"י תר"י ז"ל. ואם כי אינו הוכחה כ"כ אבל צירוף כל דהוא מיחשב להצטרף לישובי בשיטת הר"י ז"ל כפי' תר"י ז"ל). ולזאת אם כי רבינו הרשב"א ז"ל כ' להדיא דגם בק"ש אולי הי' דאורייתא סמכי' אסירכא נקיט ואתאי וכן הוא דעת הא"ר ופר"ח וראשון לציון. הלא יש לנו לחוש לדעת תר"י ור"י ז"ל דבדאורייתא לא סמכי' ע"ז. וגם דעת גדול האחרונים רבינו הפמ"ג נראה שנוטה בזה. ופשט הסוגיא ג"כ מסייע קצת לפי' שיטה זו:

ועוד דיש מקום לומר דגם לרשב"א ז"ל דפ' דסמכי' אסירכי' נקיט ואתאי גם בדאורייתא. הוא מטעם דהוי כרובא וחזקה. אם דקיי"ל דגם ברובא היכי דאיכא לברורי בקל מבררינן מ"מ קבלת עמ"ש כחיובו לא נחשב לדבר קל וא"כ אנו בדלותינו ובשפלותינו שאין אנו מכוונים כ"כ בקבלת עמ"ש לקבל באימה ויראה ורתת וזיע החוש יעיד כי לדבר קל נחשב לקרות ק"ש עוד הפעם ודמי למש"כ הטוש"ע בסי' צ"ח בשם הר"ם מרוטינבערג ז"ל לענין תפלה ולנאח יען שהוא מ"ע דאורייתא גם בברור לו באו"י ומסופק בק"ש יש לנו לחוש לכל מה שכתבנו ושלא לסמוך על סירכא נקיט ואתאי ולקבל עוד הפעם עול מלכות שמים כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:

דף כו:

בתוס' ד"ה טעה. ובתר"י ורא"ש ז"ל הביאו פלוגתא דר"י וחכמי פרובינצא ז"ל בשכח יעו"י במנחה בר"ח דר"י ז"ל ס"ל דאין לו להתפלל בערבית שתים מפני שלא ירויח מאומה כיון שלא יאמר כעת יעלה ויבא. וי"ח כבר התפלל. אמנם חכמי פריבונצא ז"ל ס"ל דהוי כלא התפלל כלל וצריך לחזור ולהתפלל. (יעוין בטור סי' רצ"ב) ולכאורה יש לפשוט מכאן מה שנסתפקתי באם עמדו ששה להתפלל בלחש ושכח אחד מהם יעו"י או טו"מ או שהתפלל בשבת תפלה של חול באופן שצריך לחזור ולהתפלל אם רשאי הש"ץ לחזור התפלה בקול רם. ועלה על רעיוני לומר דתליא בפלוגתא דא דלחכמי פרובינצא דהוי כלא התפלל כלל הוי כהתפללו רק חמשה ואין לחזור התפלה בקול רם. אבל לר"י ז"ל דתפלתו נחשבת לתפלה א"כ יש כאן ששה שהתפללו. ולפ"ז כיון דר"י ורא"ש ז"ל כ' דהדבר מוכרע והוי ספיקא דדינא ויחזור להתפלל בתורת נדבה וכדאיפסקא הלכתא בש"ע סי' ק"ח. א"כ הכא אין לחזור את התפלה בקול רם מפני דס' ברכות לקולא (ואם אותו שטעה יכול להתפלל בקול רם פשיטא דהוא יתפלל בקול רם וא"צ לשאלה כלל) כן הי' נראה לכאורה אמנם נלע"ד די"ל דגם לשיטת חכמי פרובינצא צריך הש"ץ להחזיר את התפלה דהנה באמת דעת הפוסקים דגם אם התפללו כל הצבור אחד אחד אח"כ כשנתקבצו למנין עשרה יכולין לפרוס על שמע ולחזור את התפלה בקול רם כמבואר בב"י ורמ"א ז"ל סי' ס"ט. אך מנהגינו הוא עפמש"כ המג"א בס"ק ד' בשם הרדב"ז ז"ל שאם אין ששה אין לחזור את התפלה וטעמו מבואר שם בתשובה וז"ל אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא דכיון דהתפללו כ"א לעצמו פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרי' גבי ברכת המזון וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה דהא לא מחייבתו וכ"ת להוי נדבה ואין חידוש גדול מקדיש וקדושה וברכו לא קשיא דאין צבור מתפללין תפלת נדבה כו' אבל היכא דהתפלל כל עשרה למר והחמשה למר ודאי אינם חוזרים להתפלל דכבר פרח מינייהו קדיש וקדושה שהרי באותה שעה יחידים היו כו' עכ"ל הרי מבואר בדבריו הקדושים טעמו כמו שביאר בשו"ת חת"ם כופר סי' י"ז דכיון דבשעה שכ"א התפלל לעצמו לא הי' שייך חיוב קדיש וברכו וקדושה רק שהוא עטרה לתפלה וכיון שכבר התפללו גוף התפלה שוב לא נאמר שיתפלל תפלה שלימה לבטלה כדי לעטרה בקדיש וקדושה יע"ש ולפ"ז י"ל דהכא כיון בשעה שעמדו להתפלל הי' ששה וחלה עליהם חיוב קדיש וברכו וקדושה אם שאח"כ אירע מקרה וסבה לאחד מהן שצריך לחזור ולהתפלל מ"מ כיון שבהתחלת התפלה חלה עליהן חיוב קדיש וקדושה וברכו גם הרדב"ז ז"ל יודה להפוסקים דיכולין לחזור את התפלה עבור קדיש וקדושה וברכו. ולזאת ע"י שלש אלה דלדעת ר"י ז"ל הוי כהתפללו ששה. ולדעת הפוסקים וב"י ורמ"א ז"ל לא בעי' כלל ששה. וגם לרדב"ז ז"ל נ"ל דמודה בנידון זה וכאמור מלתא בטעמא נקטינן דרשאי ומחוייב הש"ץ להחזיר את התפלה בקול רם ע"י חיוב קדושה שנתחייבו כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:

ונלע"ד עוד דאם אחד שכח יעו"י באונן שצריך לחזור ולהתפלל. ובתפלה השני' אמר יעו"י אך שכח לומר ותן טל ומטר או שאמר מוריד הגשם בימות החמה. וכדומה דצריך לחזור ולהתפלל ובתפלה הראשונה אמר זה. די"ל דגם לשיטת ר"י ז"ל דצריך רק לומר מה שלא אמר. א"כ בין שני התפלות התפלל כהוגן. מ"מ צריך לחזור ולהתפלל עוד הפעם כי לא חזי לאצטרופי שניהם ביחד. ובכל פעם לא התפלל כהוגן. ויען שבידו לתקן להתפלל כהוגן חל עליו החיוב. (ולפ"ז אם אירע לו כן גם בשבת וי"ט מ"מ מחויב להתפלל עוד הפעם אם שא"א לו להתפלל עוד הפעם בתורת נדבה כיון דלכ"ע מחויב. וכאמור) אמנם גם אם נימא דלדעת ר"י ז"ל יצא אבל לדעת חכמי פרובינצא דהוי כלא התפלל כלל פשיטא דצריך להתפלל עוד הפעם וא"כ בחול (ובשבת ויו"ט צ"ע לי העני בדעת) כיון שאין הכרעה ברורה. ואיפסקא הלכתא בפלוגתתם ד דיחזור ויתפלל בתורת נדבה ה"נ יחזור ויתפלל פעם שלישית בתורת נדבה כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:

דף כז:

גמ' אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי איך יכול החי להכחיש את החי. ופירש"י ז"ל על כרחי צריך אני להודות שאמרתי לו רשות ע"כ משמע דאם הי' יכול להכחיש הי' מכחיש וטעמא בעי שהתנא אלקי ר"י יאמר כן וי"ל דיען גם לדידי' דת"ע רשות אין לבטלה בחנם והמתפלל מצוה בידו וראה כי עי"ז יבא לידי מחלוקת עם ר"ג כאשר הי' בדין הי' שרי לשנות דמותר לשנות מפני השלום. ויעוין בפירש"י ז"ל בבכורות ל"ו שפי' בע"א יע"ש ובתוס':

דף לב.

בפירש"י ז"ל ד"ה החייתני בפני האומות ע"כ יעוין במש"כ ר"נ גאון ז"ל בפירושו ותבין כוונת רש"י ז"ל:

דף לח.

דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר וכו' ותמה הט"ז בסי' ר"ב ס"ק ד' על פסק הרמ"א ז"ל בשם התה"ד דבנתרסק לגמרי שיברך שהכל וז"ל אדרבה נידוק מן הגמ' איפכא דאמרי' אמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר ואי ס"ד דמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא הי"ל לרב אסי לאסור בעשיית שכר שכבר כלה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעם בעלמא כמש"כ התוס' כו' והי' לומר רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור וזה ודאי הוכחה גדולה דכל שיש עדיין הממשות שם הוא עיקר הפרי עדיין עכ"ל הזהב. ואנכי בעניי לא זכיתי להבין ראייתו דהלא מרישא יש לדייק איפכא דמדלא התיר ר"א רק בטרימא שפירושו כתוש קצת נשמע דמרוסק הרבה אסור וכיון שקשיין דיוקי הדדי אזלי' לחומרא שלא לעשות כשמרוסק הרבה. כיוון דחדא מינייהו לאו דוקא (יעוין ט"ז יו"ד סי' צ"ב סק"ו) אך די"ל (ובישיע"ק שם סק"ט ראיתי שכ' וז"ל והנה קושיא זו אפשר ליישב דבדבש באמת דעת בה"ג כשלא עירב בהם מים מברך בפה"ע כמו תמרים עצמן וכ' הרשב"א ורא"ש ז"ל דלא דמי לשאר מי פירות דבש שאני דכתיב ארץ ז"ש ודבש דהפרי נקרא ע"ש הדבש שיוצא ממנו מדלא כתיב תמרים בקרא עכת"ד וכיון דלדעתו מברכין על הדבש א"כ אף שנתרסק לגמרי הפרי מ"מ לענין הדבש אין חילוק ואדרבה יותר זב הדבש ממנו כשנתרסק ולכך לענין תמרים אף שנתרסק לגמרי במילתא קאי רק לענין שאר פירות נחלקו בדבר הפוסקים עכ"ל ומאוד תמוהין בעיני דבריו דלבד מה דשיטת בה"ג נדחה מהלכה. איך אפשר לומר דלא נחלקו הפוסקים בתמרים הלא כל פלוגתתם הוא מהך דינא דטרימא אם כפירש"י ז"ל דכתוש קצת או כפי' הרמב"ם ז"ל דמרוסק הרבה ג"כ כמבואר בב"י ופוסקים הרי דפליגי בתמרים) בדיוקא דרישא דאורחא דמלתא נקיט שהי' רגילין לעשות טרימא וכמש"כ הט"ז א"כ גם בדיוקא דסיפא י"ל דהיו רגילין לעשות שכר ודבר בהוה (אם כי יש לדחוק וליישב קצת אבל א"נ) ואין כאן הוכחה. ואולי לזה כיון הא"ר בס"ק ב' במה שכתב דבקל יש לדחות יע"ש:

וראיתי בפמ"ג במ"ז שם שכ' וז"ל וכן הוא בתה"ד סי' כ"ט ושם משמע דמש"ה בפאווידלא צידד דיברך שהכל דמערבין ג"כ דבש ותבלין ויש תרתי לגריעותא נשתנו ממש. וגם נשתנו בטעמן הא פירות נימוקים לגמרי ואין ניכר צורתן וטעמן ניכר מודה התה"ד דאפשר דמברך בפה"ע עכ"ל ולענ"ד נראה כי מלשון התה"ד שכ' וז"ל כי דייקי' בפירש"י ז"ל בהאי דטרימא כו' משמע דאי הוי מרוסקים טובא מברכים שהכל משום דלאו במילתייהו קיימו וכ"ש הכא שהן נימוחים לגמרי מעורבים בבשמים ודבש דנפקי ממילתייהו. מבואר דעירוב הבשמים והדבש לא הואיל רק לעשות כ"ש אבל אה"נ דבל"ז כיון שנימוח לגמרי ונשתנה צורתו ס"ל דצריך לברך שהכל. וכן הבינו באמת שיטתו הב"י ורמ"א ז"ל (כי בל"ז אין סתירה לדעת הת"ה מפסק הרמב"ם ז"ל בתמרים שמיעכן ועשאן עיסה דמברך בפה"ע. וכמובן. ויעוין במחצית ס"ק י"ח) ושאר כל הפוסקים כמבואר להמעיין בדבריהם. גם בשט"מ כאן כ' וז"ל ושמעינן מינה דטעמא דבמלתייהו קיימו הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל עכ"ל הרי שגם השט"מ ס"ל כדעת הת"ה וכפסק הרמ"א ז"ל דבנתרסק לגמרי ונשתנה צורתו יש לברך שהכל:

דף מח.

גמ'. מה"מ אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו ר' אבהו אמר מהכא כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו ע"כ וכ' השט"מ וז"ל מה"מ. פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן דכתיב גדלו לד' אתי פי' גדלו לשון רבים וא"א בפחות משנים ואתי דכתיב בי' הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון. ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל הרי מבואר ופשוט דלמ"ד דיליף מגדלו לא הוי רק מדרבנן ונלע"ד דגם למש"כ הרמב"ן ז"ל במנין המצות בשרש הראשון דבכ"מ שמביאים מקרא לדרשתם הוא מדאורייתא רק במקום שמבואר בדבריהם שהוא רק אסמכתא יע"ש י"ל דבדרשת ר' אבהו מודה שהוי רק אסמכתא יען שמקודם הקדים הש"ס דרשת רב אסי דפשוט שאינו אלא מדרבנן (יען כי גם הקרא הוא מכתובים) ועל זה קאמר הש"ס ר' אבהו אומר מהכא. הלשון מורה דרק משמעות דורשין איכא בינייהו דר"א יליף מקרא זה ור"א מקרא זה. אבל לא דלר"א הוא מדרבנן ולר' אבהו מה"ת וא"כ הוי כמבואר דגם לר"א אינו אלא אסמכתא. ולא איצטרך לפרש ובזה קמה לדממה הסערה של המראה פנים בירושלמי דמכילתן פ"ג ה"א שהראה פנים שוחקות לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דברכת התורה מדרבנן יען דר"א מקרא זה דכי שם ד' אקרא דמפקו' מינה בה"ת מפיק לה לברכת הזימון וא"כ לא יצא דין זה דבה"ת אם הוא דאורייתא או לאו מפלוגתא דאמוראי וא"א לומר דלר' אבהו אינו אלא אסמכתא דזה לא ניתן להאמר לשיטת הרמב"ן דלא אמרי' הכי היכי דאינו מפורש ועשה מזה קושיא על הרמב"ן ז"ל דפשיטא לי' דבה"ת מה"ת וחזי' דלאו הכי הוא יע"ש ולהאמור לק"מ כי הכא דהלשון מורה דלא פליג על רב אסי רק במשמעות דורשין הוי כמבואר דלא הוי רק אסמכתא וכאמור:

שוב ראיתי בפר"ח בסי' מ"ז שכ' וז"ל ואע"ג דבריש שלשה שאכלו מפיק ר"א ברכת הזימון מהאי קרא דהבו גודל י"ל דאסמכתא בעלמא היא א"נ מפקי' לי' מגדלו לד' אתי כדמסיק ר' אסי ורבי בברייתא ע"כ אם כי בתי' השני תפס דר"א ס"ל זה לדרשה גמורה. לענ"ד נראה כאשר דבר בראשונה וגם השאג"א בסי' כ"ד הסכים לזה באמרו שם וז"ל וא"ת ולרבינא דס"ל ע"כ ברכת התורה לאו דאורייתא היא האי קרא דכי שם ד' אקרא מאי עביד לי' י"ל דדריש לי' כדר' אבהו. ר"פ ג' שאכלו דמפיק מיני' לברכת הזימון וא"נ ברכת הזימון לאו דאוריי' מפיק לה לדרשה אחרינא והכי מסתבר דודאי ברכת הזימון לאו דאורייתא ור"א מייתי להאי קרא לאסמכתא בעלמא לברכת הזימון ע"כ הרי פי שנים ברוחו של אותו גאון דפשיטא לי' דברכת הזימון אינו מה"ת. ועוד דגם ר"א דיליף מקרא דכי שם ד' אקרא לא דרש רק בדרך אסמכתא ועתה מבואר דדעת הלבוש דס"ל דהוא דרשה גמורא כי בסי' קצ"ב לא הביא לברכת הזימון אך הקרא דגדלו וקרא דכי שם ד' אקרא. ועל זה סמך עצמו בסי' קצ"ט לומר שהוא מה"ת ולכך חייב אנדרוגינוס בזימון מכח ספיקא דאורייתא כמבואר שם יע"ש ובהג"ה. לא קאים לדידן דקיי"ל כרמב"ן ורשב"א ז"ל דבה"ת מה"ת כאשר הסכימו לזה רובו ככולו מן גדולי האחרונים. (והלבוש אפשר סובר כדעת הרמב"ם ז"ל דבה"ת מדרבנן) ומפקינין דרשת ר"א להא וא"א לומר אך באחד משני פנים. או דלא קיי"ל כוותי' אך כרב אסי או דגם לדידי' לא הוי רק אסמכתא וכאמור:

אמנם אכתי איכא לעיונא בהא דאמרי' לקמן מ"ח ע"ב ת"ר מנין לברהמ"ז מה"ת שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן. את ד' אלקיך זו ברכת הזימון על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה וכו' רבי אומר כו' ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקיך זו ברכת הזן אבל ברכת הזימון מגדלו לד' אתי נפקא וכו' ע"כ. והא"ר שם בסי' קצ"ט סק"ה כ' וז"ל וכ"כ בספר קרית סופר (דברכת זימון הוא מדרבנן) מיהו זימון בעשרה דמזכירין השם כ' שהוא מדאורייתא וברכת את ד' אלקיך וצ"ע ע"ש ומבואר שיטת הקרית ספר דפ' כת"ק דיליף ברכת הזימון מאת ד' אלקיך ומזה ילפי' לעשרה דמברכין בשם וכמש"כ המהרש"א בח"א. והסמיכות חכמים ז"ל בד' מ"ו בתוס' ד"ה עד היכן ולכך דווקא בעשרה הוא מה"ת אבל בשלשה דילפי' מגדלו לא הוי אלא מדרבנן:

ולשיטתו דפ' כת"ק. לפי פירוש הפ"י ז"ל בד' מ"ה ע"א שכ' וז"ל ואפשר עוד לומר דפשיטא דקרא דאת ד' אלקיך הכי משמע דהיינו במקום דאשכחן שהשכינה מצוי' והיינו בשלשה דכתיב ועמדו שני אנשים לפני ד' ע"כ א"כ דנוכל ללמוד מכאן גם לג' גם זימון בשלשה יהי' מה"ת. ועוד דפי' המהרש"א וסמיכות חכמים ז"ל לא נאמר רק להגירסא אשר לפנינו וגם בבה"ג שלפנינו כן הוא הגירסא. אבל לפי מה דגרסי' בתוספתא פ"ו ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון את ד' אלוקך זו ברכת הזן. וכן הוא הגירסא בירושלמי שם ובתוס' ד' מ"ו הנ"ל ובתוספת הרא"ש ז"ל שם וגם הגר"א ז"ל הגי' בש"ס כגירסא זו. ולפ"ז דיליף הת"ק מתיבת וברכת ברה"ז ובזה לא נרמז עשרה יותר משלשה א"כ גם בשלשה הוי מה"ת. ובפרט דבאמת תמה המהרש"א ז"ל על גירסא זו דאיך נלמד מקרא דואכלת ושבעת וברכת ברכת הזימון. אך דאא"ז עטרת ראשינו הכהן הגדול רבינו מהר"נ ז"ל שם בסמיכות חכמים כ' ליישב וז"ל וי"ל דלפי' התוס' דלא יליף זה אלא ממלת וברכת דהוי בלא שם ומלכות ע"כ א"כ מוכח גם על שלשה דליכא שם ומלכות כי בעשרה איכא עכ"פ שם. ולענ"ד נראה די"ל דילפותא דהת"ק הוא משינוי הנקודות דואכלת ושבעת מנוקד בקמץ. וברכת מנוקד בצירי. והוא ע"פ מה שראיתי כי נקודת החיריק מורה על פועל יוצא (יעוין בראשון לציון בשיר השירים בפסוק בצלו חמדתי וישבתי) ומבואר בפירש"י ז"ל פ' בלק בפ' וברך ולא אשיבנה. דאין הבדל בין נקודת חיריק לצירי יע"ש וא"כ וברכת שבא בנקודת צירי מורה יותר על פועל יוצא ולזאת למדי' ממנו ברכת הזימון דעיקר הזימון הוא שהמזמן יוציא את המסובין. ולכך הר"ם ז"ל לא הי' מברך כלל גם בלחש כמבואר בב"י סי' קפ"ג והב"ח בסי' קצ"ג האריך בזה יע"ש ושפיר ילפי' ממנו ברכת הזימון כנלע"ד בדרך אפשר יען כי מעולם לא למדתי חכמת הדקדוק ואין אתי יודע עד מה. ואם היסוד הוא אמת גם הבנין הוא בנין מפואר.

אמור מעתה אם נאמר כדעת הקרית ספר לפסוק כת"ק יאמר כהלבוש דגם זמון בשלשה הוא עה"ת. אמנם באמת צדקה רמיזת הא"ר שם להתוס' לקמן מ"ו ד"ה עד דמשמע דס"ל שהוא מדרבנן והוא ממש"כ לדחות שיטת רש"י ז"ל דלרב ששת יחיד אינו מברך הזן וז"ל ולא נהירא דברכת הזן שהיא דאורייתא ואיך יחיד פטור מינה ע"כ וכוונת קושיתם הוא דאיך א"ל דע"י ברכת זימון שהוא מדרבנן יעקר ברכת הזן שהוא מה"ת שאם אינו חייב זימון גם הזן לא יתחייב לברך. והוא באמת תמי' קיימת והמפרשים נלאו למצוא פתח השער בשיטת רש"י ז"ל. אך או דס"ל דזימון הוא מה"ת והקרא גילה לנו דברכת הזן וזימון חדא הוא מדהקדים הזן לזימון לגירסתינו וכמש"כ הסמיכות חכמים. אבל מהתוס' מבואר דס"ל דברכת הזימון מדרבנן וכלשונם כ' גם בתר"י ז"ל ויותר מבואר בח"י הרשב"א ז"ל שם וא"כ נתבאר דעת התוס' ותר"י ורשב"א ז"ל דאינו אלא מדרבנן.

וטעם שיטתם נלע"ד דלא מיבעיא לגירסת הירושלמי כאן ובמגלה פ"ד ה' א' וכן הגי' הגר"א ז"ל בש"ס דפליגי ר"ע ור' ישמעאל במקום ת"ק ורבי ור"ע כרבי ור"י כת"ק הלא זה כלל גדו' ד"ה כר"ע מחבירו וגם לגירסתינו דפליגי בזה ת"ק ורבי ובזה י"ל ד"ה כרבי מחבירו ולא מחביריו וה' כת"ק מ"מ הלא חזי' דר"א ורב אסי שניהם נאדו מדרשת הת"ק ונודע כי בכ"מ אזלי' בתר פסק האמוראין. וא"כ יש לנו לפסוק כרבי דרב אסי ס"ל כוותי' שלמדו ברכת הזימון מקרא דגדלו לד' אתי דפשיטא דלדרש זה אינו אלא מדרבנן גם דעת הרי"ף ורא"ש ז"ל שלא הביאו כלל פלוגתא דת"ק ורבי וגם דרשת ר' אבהו השמיטו. ולא הביאו רק דרשת רב אסי מוכח ומבואר דפ' כרבי ורב אסי וס"ל דבה"ז אינו אלא מדרבנן וכאמור:

והנה דעת היש"ש בפ"ז דב"ק והמג"א שם בסי' קצ"ט סק"ז דגם בעשרה אינו רק מדרבנן כי בזה באו לעמק השו' ליתן רשות לקטן בן י"ג שנים ויום אחד לזמן כשכל אחד מברך בפע אם שלא ידעינן בודאי אם הביא ב' שערות כי בדרבנן סמכינין אחזקה דרבא (נדה מ"ח) כמבואר באו"ח סי' נ"ה בהג"ה יע"ש ובאחרונים (יעוין פמ"ג בא"א סי' קצ"ז סק"י שהעיד שרוב הפוסקים ס"ל דבה"ז הוא דרבנן) שפסקו כיש"ש ומג"א ועתה כי נתבאר בס"ד כי כדעת הלבוש א"א לומר מתרי טעמא חדא דלדידן בעי' קרא דכי שם ד' אקרא לברכת התורה (ולמידרש תרווייהו בוודאי לא ניתן להאמר) ועכצ"ל דלא קיי"ל כר' אבהו או דגם לדידי' לא הוי רק אסמכתא. ועוד דחזי' להבה"ג ורי"ף ורא"ש ז"ל דהשמיטו דרשת ר' אבהו. וכדעת הקרית ספר ג"כ א"א לומר מתרי טעמי. חדא הא דאמרן דהרי"ף ורא"ש ז"ל השמיטו כלל פלוגתא דת"ק ורבי. ועוד דכיון דרב אסי ס"ל כרבי בדין הוא דתיקום הלכתא כרבי ורב אסי ליליף בהמ"ז מגדלו לד' אתי וא"כ גם בעשרה אינו אלא מדרבנן וכן מטין דעת התוס' ותהר"י ורשב"א ז"ל. א"כ קאים הלכתא על מכונה מכון האמת כדעת הרש"ל ומג"א וע"ת ופמ"ג ושאג"א והרב בעל התניא ז"ל דברכת הזימון גם בעשרה אינו אלא מדרבנן מקרא דגדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו כרבי ור"א. והכי נקטינין להלכה ולמעשה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה