חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק שני · דף טז:
אר"ז מדברי כולן נלמוד בע"נ שלא יבעול וישנה. ע"כ מתוך הסוגיא משמע דחששו חז"ל שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה וכמ"ש התוספות בסוגיא זו מיהו לא חששו לזה אלא לטהרות ומיהו ר"ז סבר דאפילו לבעלה מ"מ לבעל נפש ראוי לחוש לזה ומסיק דלא דא"כ לבו נוקפו ופורש הא לא"ה ראוי היה לחוש ואפילו לבעלה ולפ"ז יש ליישב תמיהת הראשונים שתמהו על הרמב"ם דס"ל באשה שיש לה וסת ועברה זמן וסתה ולא בדקה מותרת לשמש בין ערה ובין ישנה שכתב להך דינא דברייתא דחמרים ופועלים לעיל דף י"ב בסתם ולא חילק וכ"כ הרי"ף והקשו ע"ז דכיון דחששו חז"ל דצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה מכ"ש בעברה יום וסתה ולא בדקה דאסורה לשמש עד שתבדוק וליכא לתרץ כמש"ל דסמכינן כיון דלא הרגישה הא איהו מתיר אפילו בישנה דלא שייך תביעה כדמוכח בסוגיא דלעיל אבל לפ"ז ניחא דס"ל דהא דחששו חז"ל דאסורה לשמש בזמן וסתה היינו משום דלמא מחמת חימוד תשמיש תראה דאע"ג דלבעלה לא חששו לזה מ"מ בשעת וסתה חששו לזה דאיכא תרתי זמן וסתה וחשש חימוד משא"כ בעברה וסתה בלא שמוש לא חששו משום וסתה לחוד ועיין בכ"מ פ"ד דא"ב:
ברש"י ד"ה זו מוכיחה קיים וכו' וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה. עכ"ל יש לדקדק למה נקט רש"י שהיא תביא חטאת כפרתה דהא הוא נמי חייב בקרבן כמתניתין דלעיל דף י"ד ע"א ועיין מ"ש סימן ק"ץ ס"ק ס"ז ליישב: